26 דצמבר

הטירה / פתיחה

נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

1

הגעה

 

ק' הגיע מאוחר בערב. הכפר היה מכוסה שלג כבד. הר הטירה לא נראה כלל, ערפל ועלטה אפפו אותו, שום נצנוץ של אור, ולוּ הקלוש ביותר, לא רמז על הטירה הגדולה. שעה ארוכה עמד ק' על גשר העץ המוליך מדרך המלך אל הכפר ונשא עיניו אל מה שנדמָה כרִיק גמור.

אחר כך הלך לחפש לו מקום לינה; בפונדק עוד לא שכבו לישון; לפונדקי אמנם לא היה חדר פנוי, אך כיוון שהופתע והתבלבל מאוד למראה האורח המתאחר, הציע לו שיישן על שק של קש במסבאה; ק' הסכים. כמה איכרים עוד ישבו ושתו בירה, אך הוא לא רצה לדבר עם איש, במו ידיו הביא את שׂק הקש מעליית הגג ונשכב ליד התנור. היה חם, האיכרים שתקו, הוא עוד בחן אותם קצת בעיניו העייפות, אחר כך נרדם.

אך כעבור זמן-מה כבר העירוהו משנתו. איש צעיר בלבוש עירוני ופרצוף של שחקן, עיניו צרות וגבותיו עבות, עמד לידו עם הפונדקי. גם האיכרים עדיין היו שם, אחדים סובבו קצת את כיסאותיהם כדי להיטיב לראות ולשמוע. הצעיר התנצל בנימוס על שהעיר את ק', הציג עצמו כבנו של נציב הטירה ואמר: "הכפר הזה הוא קניינה של הטירה, כל מי שגר או לן פה, כאילו גר או לן, מבחינה ידועה, בטירה עצמה. איש אינו רשאי לעשות זאת בלי היתר מטעם הרוזן. אבל אתה אין לך היתר כזה, או מכל מקום לא הצגת אותו לפנינו."

ק' הזדקף למחצה על משכבו, החליק את שערותיו ליישרן, סקר את האנשים מלמטה למעלה ואמר: "לאיזה כפר נקלעתי? יש פה טירה בכלל?"

"בוודאי," אמר הצעיר במתינות, ופה ושם נראה מישהו נד בראשו לק', "טירתו של האדון הרוזן וֶסטוֶוסט."

"וחייבים לקבל היתר לינה?" שאל ק', כמבקש להשתכנע שלא בחלום שמע את הדברים שנאמרו לו קודם.

"כן, חייבים," היתה תשובתו של הצעיר, והוא פשט את זרועו בלעג ושאל את הפונדקי ואת האורחים: "ואולי לא?"

"אם כן, אצטרך להשיג את ההיתר הזה," אמר ק' בפיהוק והדף מעליו את השמיכה, כמבקש לקום.

"כן, אבל ממי?" שאל הצעיר.

"מהאדון הרוזן," אמר ק'. "אין שום ברירה אחרת."

"עכשיו, בחצות, להשיג היתר מהאדון הרוזן?" קרא הצעיר ונרתע צעד אחד לאחוריו.

"אי-אפשר?" שאל ק' בשוויון נפש. "אם כן, למה הערת אותי בכלל?"

אלא שעתה יצא הצעיר מגדרו. "נימוסים של נוודים!" קרא, "אני דורש ממך לנהוג כבוד בממוּנים מטעם הרוזן! הערתי אותך כדי להודיעך שאתה חייב לצאת מיד מתחומי נחלתו של הרוזן."

"די, נמאסה עלי הקומדיה הזו," אמר ק', מנמיך מאוד את קולו, ונשכב שוב ומשך עליו את השמיכה, "הגזמת קצת, ידידי הצעיר, ולעניין התנהגותך עוד אחזור מחר. הפונדקי והאדונים שם הם עדַי, אם אני זקוק בכלל לעדים. ועוד אומַר לך, ברשותך, שאני הוא מודד הקרקעות שהוזמן לכאן על ידי הרוזן. העוזרים שלי יגיעו מחר בכרכרה עם המכשירים הנחוצים. לא רציתי לוותר על טיול בשלג, אבל לצערי תעיתי בדרך שוב ושוב, ולכן הגעתי מאוחר כל כך. בעצמי ידעתי, עוד לפני שבאת להטיף לי, שכבר מאוחר מכדי להתייצב בטירה. לכן גם הסתפקתי בלינה פה בפונדק, עד שהפרעת אותי משנתי בחוסר נימוס שכזה, אם להתבטא בעדינות. ובכך תמו ההסברים שלי. לילה טוב, רבותי." וק' הפך פניו אל התנור.

"מודד קרקעות?" עוד שמע שאלה מהוססת מאחרי גבו, ואז נפלה דממה. אבל הצעיר התעשת מיד ופנה אל הפונדקי, קולו מעומעם דיו להישמע כאילו הוא חס על שנתו של ק', ורם דיו בשביל שישמע הלה את דבריו בבהירות: "אברר זאת בטלפון." מה, גם טלפון יש להם בפונדק הכפרי הזה? הם מצוידים פה מעל ומעבר! פרט זה כשלעצמו הפתיע את ק', הגם שבכללו של דבר ציפה לכך דווקא. התברר שהטלפון קבוע כמעט מעל לראשו, ומתוך ישנוניות לא השגיח בו. והנה, אם ייאלץ הצעיר לטלפן, הרי ייבצר ממנו, גם אם ישתדל מאוד, לחוס על שנתו של ק', השאלה היתה רק אם יניח לו זה לטלפן. ק' החליט לאפשר זאת. אלא שעתה לא היה כל טעם להעמיד פני ישן, ולפיכך חזר ונשכב על גבו. הוא ראה את האיכרים מצטופפים יחד במורך ומסתודדים, בואו של מודד קרקעות אינו עניין של מה בכך. דלת המטבח נפתחה, דמותה הכבירה של הפונדקית מילאה את הפתח, הפונדקי ניגש אליה על בהונותיו, לספר לה את החדשות. עתה הגיעה שעתו של הקשר הטלפוני. נציב הטירה ישַן, אבל סגן הנציב, בעצם אחד הסגנים, פלוני מר פְריץ, ענה לטלפון. הצעיר, שהציג עצמו בשם שווארצֶר, סיפר איך מצא את ק' — איש לבוש סחבות בשנות השלושים לחייו — ישן לו בנחת על שק של קש, תרמיל גב זעיר משמש לו כר ומקל מסוקס מונח לידו. למותר לציין שהאיש נראה לו חשוד, וכיוון שהפונדקי הזניח את חובתו בעליל, היתה זו חובתו שלו, של שווארצֶר, לחקור בעניין. על כך שהעירוהו משנתו, על השאלות שנשאל, על האיום שהושמע באוזניו כדין, לגרשו מנחלת הרוזן — על כל אלה הגיב ק' בתרעומת מופגנת, ומי יודע, אולי אף בצדק, שכן לטענתו בא לכאן כמודד קרקעות, והרוזן הוא שהזמינו. מובן שמבחינה פורמלית, לפחות, יש לבדוק את הטענה הזו, שעל כן מבקש שווארצֶר מהאדון פריץ לברר בלשכה המרכזית אם אמנם מחכים שם למודד כזה, ולהחזיר לו תשובה מיד.

שקט השתרר עתה, פריץ היה עסוק בבירורים שם למעלה, כאן למטה חיכו לתשובה, ק' לא שינה את תנוחתו, אף לא פנה לאחוריו, שום סקרנות לא ניכרה בו, עיניו בהו נכחו. מתוך סיפורו של שווארצֶר, שהתמזגו בו רשעות וזהירות, נמצא ק' למד שמידה ידועה של השכלה דיפלומטית הוקנתה בטירה אפילו לזוטרים כמו שווארצֶר זה. וגם חריצות לא חסרה להם שם, הלשכה המרכזית מקיימת תורנות לילה, וגם ממהרת להשיב, כמדומה, שהנה פריץ מטלפן כבר. אך ההודעה שבפיו היתה קצרה מאוד, כנראה, שכן כעבור דקה השליך שווארצֶר את השפופרת בחמת זעם. "הרי זה בדיוק מה שאמרתי," צעק, "אין פה שום מודד קרקעות, אלא סתם נווד שקרן, וקרוב לוודאי אף גרוע מזה." לרגע סבור היה ק' שכולם, שווארצֶר, האיכרים, הפונדקי והפונדקית, עומדים להסתער עליו, וכדי לחמוק מן המכה הראשונה, לפחות, מיהר לזחול אל מתחת לשמיכה, אבל כעבור רגע חזר והוציא את ראשו אט-אט, שכן הטלפון צילצל בשנית, וכמו שנדמָה לו, בקול רם במיוחד. אף על פי שלא סביר היה להניח שגם הפעם מדובר בק', בכל זאת קפאו הכול במקומם, ושווארצֶר חזר וניגש לטלפון. כעת עמד והקשיב לאיזה הסבר ממושך, ובסופו אמר חרש: "טעות אפוא? זה מביך אותי מאוד. ראש הלשכה טילפן בעצמו? מוזר, מוזר. איך אסביר זאת עכשיו לאדון המודד?"

ק' זקף את אוזניו. הטירה מינתה אותו אפוא למודד. מצד אחד אין הדבר נוח לו כלל, שהרי מתברר שיודעים עליו בטירה כל מה שצריך לדעת, יחסי הכוחות נשקלו והוחלט לצאת למאבק בחיוך. אך מן הצד האחר הדבר נוח לו דווקא, שכן הוא מעיד, לדעתו, שממעיטים בערכו שם, וכי יזכה לחירות רבה יותר משהעז לייחל מלכתחילה. ואם מקווים שם להפיל עליו אימה מתמדת מכוח אותה הכרה שהוענקה למעמדו כמודד קרקעות — הכרה הנובעת מעליונות רוחנית, כמובן — הרי שטעות בידם, רק צמרמורת קלה חלפה בגופו, לא יותר.

לשווארצֶר, שניגש אליו במורך, סימן ק' בניע יד להתרחק; את ההפצרות שיעבור אל חדרו של הפונדקי דחה מעליו, ורק ניאות לקבל מידי הלה כוסית משקה לשינה, ומידי הפונדקית קערת רחצה עם סבון ומגבת, אף לא היה עליו לדרוש כלל שיפַנו את האולם, שכן הכול כבר נדחפו לצאת, מסיבים פניהם הצדה מחשש פן יכיר אותם למחרת; המנורה כובתה, סוף-סוף הניחו לו. הוא שקע בשינה עמוקה וישן עד הבוקר, העכברושים שחלפו על פניו ביעף פעם או פעמיים כמעט שלא הפריעוהו.

לאחר ארוחת הבוקר, שלדברי הפונדקי שולמה כולה, כמוה ככל שאר הוצאותיו של ק', על ידי הטירה, ביקש ק' לצאת מיד אל הכפר. בשל התנהגותו של הפונדקי אמש הקפיד ק' להמעיט ככל האפשר בדיבור עמו, אך כיוון שהלה כירכר סביבו בלי הפוגות בתחינה אילמת, נכמרו עליו לבסוף רחמיו של ק', והוא הזמינו לשבת איתו קצת.

"עוד לא פגשתי את הרוזן," אמר ק', "האם נכון מה שאומרים עליו, שהוא משלם כסף טוב בעד עבודה טובה? מי שיוצא למסע רחוק כמוני, כה רחוק מהאישה והילד, רוצה מן הסתם גם להביא משהו הביתה."

"בעניין זה אין לאדוני מה לדאוג, מעולם לא נשמעו פה תלונות על שכר דל מדי."

"יפה," אמר ק', "איני ביישן מטבעי, ואני מסוגל לומר את דעתי גם באוזניו של רוזן, אך ברור שעם האדונים הללו מוטב לבוא לידי הסכמה בדרכי שלום."

הפונדקי ישב מול ק' על קצה אדן החלון, נוחות רבה מזו לא העז להרשות לעצמו, וכל אותה שעה הביט בק' בעיניים חומות גדולות, נפחדות. בתחילה ממש נטפל אל ק', ואילו עכשיו דומה היה שכל רצונו לברוח משם. האם חשש שמא יישָאל על אודות הרוזן? האם חשש שאין לסמוך על ק', שנחשב "אדון" בעיניו? ק' ביקש להסיח את דעתו של האיש. הוא העיף מבט בשעון ואמר: "עוד מעט יבואו העוזרים שלי, תוכל לאכסן אותם פה?"

"כמובן, אדוני," אמר הלה, "אבל הם ודאי יתגוררו איתך בטירה, לא?"

כלום ויתר האיש בקלות כה רבה ואף בחפץ לב על לקוחות אפשריים, ובייחוד על ק', שאותו שילח אל הטירה בנחרצות שכזאת?

"זה עוד לא בטוח," אמר ק'. "קודם כול עלי לברר איזו עבודה ייתנו לי. אם אצטרך לעבוד כאן למטה, למשל, יהיה סביר יותר שגם אגור כאן למטה. חוץ מזה אני חושש שהחיים שם למעלה בטירה לא ימצאו חן בעיני. חירותי חשובה לי."

"אינך מכיר את הטירה," אמר הפונדקי חרש.

"אכן," אמר ק'. "אין לחרוץ משפט מהר מדי. לפי שעה איני יודע על הטירה אלא זאת, שהשׂכילו שם לבחור מודד קרקעות ראוי לשמו. ואולי יש להם שם גם יתרונות אחרים." והוא קם על רגליו כדי לפטור לשלום את הפונדקי שנשך את שפתיו בעצבנות. לא קל היה לקנות את אמונו של האיש הזה.

בדרכו החוצה צדה עינו של ק' תמונת דיוקן כהה, תלויה על הקיר במסגרת כהה. עוד מעל גבי יצועו השגיח בה, אך מרחוק לא הבחין בפרטים ונדמָה לו כי התמונה עצמה הוצאה מן המסגרת, וכי אין הוא רואה אלא את הלוח השחור שנותר מאחוריה. עכשיו התברר שזו בכל זאת תמונה, דיוקן של גבר כבן חמישים. ראשו היה שמוט עמוק כל כך על חזהו, עד שעיניו נראו אך בקושי, ודומה היה שמצחו הכבד, הגבוה, וחוטמו הגדול המעוקל הם שמשכו ככה את גולגולתו כלפי מטה. בשל תנוחה זו של הראש היה זקנו המגודל מעוך מתחת לסנטר, וחזר והזדקר למטה ממנו. ידו השמאלית, פרושֹת אצבעות, היתה תחובה לו בשׂערו העבות, אך כוחה לא עמד לה למשוך את הראש כלפי מעלה. "מי זה," שאל ק', "הרוזן?" ק' עמד לפני התמונה ואף לא טרח להפוך פניו אל הפונדקי. "לא," אמר הפונדקי, "זה נציב הטירה." "אכן, נציב נאה יש להם שם בטירה," אמר ק', "חבל שיש לו בן לא-יוצלח שכזה." "לא," אמר הפונדקי, ומיד משך אליו קצת את ק' ולחש באוזנו: "שווארצֶר הגזים אתמול, אביו הוא סגן נציב בסך הכול, ואפילו מן הזוטרים שבהם." אותו רגע היה הפונדקי בעיני ק' כילד קטן. "נוכל שכמותו!" אמר ק' ופרץ בצחוק, אך הפונדקי לא צחק כלל ואמר: "גם אביו שלו הוא בעל שררה." "נו, באמת!" אמר ק', "כולם בעלי שררה בעיניך. אולי גם אני?" "אתה," אמר האיש במורך, אך בכובד ראש, "אינך בעל שררה בעיני." "אני רואה שבכל זאת יש לך טביעת עין," אמר ק', "בינינו לבין עצמנו, אני באמת לא בעל שררה. ומשום כך, מן הסתם, אני רוחש כבוד לבעלי השררה לא פחות ממך, אך כיוון שאני חסֵר את הכנוּת שלך, לא תמיד אני מוכן להודות בזה." וק' טפח קלות על לחיו של הפונדקי, לנחמו ולהטות את לבו אליו. ואכן, הלה התחייך קצת. לאמיתו של דבר היה נער כמעט, פניו רכות ועליהן רק חתימת זקן, לא יותר. איך הזדמנה לו בכלל אותה אישה עבת בשר ומזדקנת שלו, שנראתה בעד הצוהר מתרוצצת במטבח ומרפקיה זקורים לה הרחק מגופה? אבל ק' לא רצה להוסיף ולדחוק בו עתה, לא רצה שיתפוגג החיוך שהצליח לחלץ ממנו סוף-סוף, על כן רק סימן לו שיפתח לפניו את הדלת, ויָצא החוצה אל הבוקר החורפי הנאה.

כעת ראה למעלה את הטירה, קווי המתאר שלה משורטטים בבהירות באוויר הצלול, מודגשים עוד ביתר שאת מחמת השלג, שהיה מונח שם בשכבה דקה והבליט כל צורה וצורה. למעלה על ההר היה השלג מועט, כמדומה, בהשוואה לכמוּתו העצומה כאן בכפר, וק' התנהל בכבדות לא פחותה מזו שהלך בה אמש בדרך המלך. השלג הגיע פה עד חלונות הבקתות ממש, וקצת למעלה מהם כבר שב ורבץ מלוא כובדו על הגגות הנמוכים — ואילו למעלה, בראש ההר, היה הכול ממריא-נוסק אל על, קליל וחופשי, או מכל מקום כך נדמה היה מכאן.

הטירה, כפי שנראתה מכאן, מרחוק, תאמה בכללותה את ציפיותיו של ק'. לא מבצר אבירים עתיק ולא בניין-פאר חדש, אלא מתחם רחב ידיים, שֶכָּלל כמה מבנים בני קומתיים והמון מבנים נמוכים, מצופפים יחדיו; מי שאינו יודע שטירה לפניו, עשוי לחשוב שזו עיירה. רק מִגדל אחד ראה מולו ק', ונבצר ממנו להבחין אם היה זה חלק מבית מגורים או מגדל של כנסייה. עורבים חגו סביבו להקות-להקות.

ק' המשיך ללכת, עיניו נעוצות בטירה, שום דבר אחר לא העסיק אותו. אך ככל שהתקדם בדרכו, כן איכזבה אותו הטירה, שהרי ככלות הכול לא היתה אלא מין עיירה עלובה, מצבור של בתי כפר שיתרונם אולי בכך שהם בנויים אבן כולם, אלא שהטיח נשר מעליהם זה כבר, והאבן נדמתה כמתפוררת. זכר עיירת הולדתו חלף בראשו ביעף; זו לא נפלה כלל ממה שמכנים פה טירה, ואילו חיפש איזה אתר תיירות נאה לבקר בו, כי אז לא היה שום טעם להרחיק נדוד כל כך, אדרבא, ביתר תבונה היה נוהג אילו חזר לבקר במולדת הישנה ההיא, שימים רבים כל כך לא שב לראותה. במחשבותיו השווה את מגדל הכנסייה שבמולדת עם המגדל פה למעלה. המגדל ההוא — נחוש, נחרץ, מתחדד והולך כלפי מעלה בקו ישר, ובראשו גג רחב של לבֵנים אדומות, בניין שכולו ארציוּת — וכי מה עוד יש בכוחנו לבנות? — אך תכליתו נעלה יותר מזו של המון הבתים הנמוכים האלה, ומבעו צלול ובהיר יותר מזה של יום החולין העכור. המִגדל פה למעלה, היחיד שנראה לעין — מגדל של בית מגורים, כפי שהתברר כעת, אולי של הבניין הראשי — היה מבנה עגול חסר ייחוד, מכוסה בחלקו קיסוס שהוסיף לו לוויית חן, עם חלונות קטנים שהזדהרו עתה בשמש — משהו מטורף היה בו, בזוהַר הזה — וראשו עשוי כמין עליית גג שכתליה המשוננים מזדגזגים על פני תכול הרקיע בקו מהוסס, מרוסק, מקרטע, שנדמָה כמצויר ביד חרֵדה או מרושלת של ילד. הדבר העלה על הדעת דייר נכא רוח, שראוי היה לו להסתגר מאחרי מנעול ובריח בַּמרוחק שבחדרי הבית, ותחת זאת הוא פורץ את הגג ומתרומם מלוא קומתו, להציג עצמו לעיני העולם.

ק' עמד שוב מלכת, כאילו היה בעצם העמידה כדי לחזק את כוח השיפוט שלו. אך מנוחתו הופרעה פתאום. מאחורי כנסיית הכפר, ששם נשאר עומד — בעצם היתה זו רק קַפֶּלָה שהורחבה לכדי מין אסם על מנת להכיל את קהילת המאמינים — נמצא בית הספר. הבניין הנמוך המוארך, מיזוג מוזר של הארעי עם הישן נושן, היה מוקף גן מגודר, שכעת היה לשדה שלג. אותו רגע יצאו הילדים החוצה עם המורֶה. בדבוקה צפופה צרו עליו, תלו בו את עיניהם ופיטפטו מכל עבר בלי הפוגה, ק' לא הבין אף מילה מדיבורם המהיר. המורה, צעיר קטן קומה וצר כתפיים, ועם זאת זקוף עד מאוד בלי להיראות מגוחך, השגיח בק' עוד מרחוק, שהרי מלבד תלמידיו לא נראה סביב אלא ק' לבדו. בהיותו זר במקום הקדים ק' שלום למורה, ומה עוד שהאיש הקטן אמר כולו מין סמכותיות שכזאת. "בוקר טוב, אדוני המורה," פנה אליו. הילדים נאלמו דום באחת, והדממה הפתאומית הסבה מן הסתם נחת-רוח למורה, כמין הכנה למה שיאמר הוא עצמו. "אתה מתבונן בטירה?" שאל, סֵבר פניו נעים יותר מכפי שציפה ק', אך מנימת דבריו השתמע כי מעשהו של ק' אינו לרצון לו. "כן," אמר ק', "אני זר פה, רק אמש הגעתי לכפר." "הטירה לא מוצאת חן בעיניך?" שאל המורה בחופזה. "מה?" שאל אותו ק', מבולבל במקצת, ומיד חזר על השאלה בנוסח מרוכך: "אם הטירה מוצאת חן בעינַי? ולמה הנחתָ שאינה מוצאת חן בעינַי?" "היא אינה מוצאת חן בעינֵי זרים," אמר המורה. כדי שלא להיכשל בלשונו הסב ק' את השיחה לעניין אחר ושאל: "אתה ודאי מכיר את הרוזן?" "לא," אמר המורה וכבר עמד להפוך גבו אליו, אבל ק' לא ויתר ושאל שוב: "מה? אינך מכיר את הרוזן?" "וכי מנַין אכיר אותו?" לחש המורה, ומיד הוסיף בקול, בצרפתית: "עליך להביא בחשבון שיש פה ילדים תמימים." אחרי הדברים האלה ראה עצמו ק' רשאי לשאול: "האם יורשה לי לבקר פעם אצל אדוני המורה? בכוונתי להישאר פה ימים רבים, וכבר עכשיו אני מרגיש בודד ועזוב מעט, איני שייך לאיכרים, ומן הסתם גם לא לטירה." "אין שום הבדל בין האיכרים לבין הטירה," אמר המורה. "ייתכן," אמר ק', "אך לגבי מצבי אין זה משנה דבר. האם יורשה לי לבקר אצלך פעם?" "אני גר ברחוב הברבור, בבית הקַצָב." הדבר נשמע אמנם כציון כתובת ולא כהזמנה דווקא, ואף על פי כן אמר ק': "טוב, אבוא." המורה ניענע בראשו ופנה לדרכו יחד עם הילדים, ששבו ופצחו מיד בצווחות רמות. חיש מהר נעלמו כולם במורד סמטה תלולה.

אבל ק' נשאר מבולבל ואף נרגז מן השיחה. לראשונה מאז בואו נתקף עייפות של ממש. בתחילה נדמָה לו שהדרך הארוכה לכאן לא ייגעה אותו כלל — הן הלך לו בשוֹפי ונחת, יום אחר יום, צעד אחר צעד! — אבל עכשיו, שלא בטובתו, התחיל המאמץ העצום נותן בו את אותותיו. בכוח שאין לעמוד בפניו נמשך לבו אחר היכרויות חדשות, אך כל היכרות חדשה הגבירה את עייפותו. אם יצליח לכפות על עצמו, במצבו היום, להאריך את טיולו עד פתח הטירה, לפחות, הרי שעשה די והותר.

הוא המשיך ללכת אפוא, אבל הדרך היתה ארוכה, שכן הרחוב הזה, רחובו הראשי של הכפר, לא הוליך אל הר הטירה אלא רק עבר בסמוך לו, ומיד אחר כך, כמו להכעיס, התפתל הצדה, ואף על פי שלא התרחק מן הטירה, גם לא התקרב אליה. ק' עדיין ציפה שהרחוב יִפנה בסופו של דבר אל הטירה, ורק מכוח הציפייה הזאת הוסיף ללכת; מחמת העייפות, כנראה, לא מצא בו די כוח לעזוב את הרחוב הזה, ואף השתומם לנוכח אורכו של אותו כפר שאין לו סוף — שוב ושוב אותם בתים קטנים, וזגוגיות מכוסות כפור, ותלוליות של שלג, ואף לא נפש חיה מסביב — אך לבסוף עקר עצמו מלפיתתו של הרחוב ונבלע בתוך סמטה צרה, בשלג עמוק שבעתיים; המאמץ לחלץ את רגליו המבוֹֹססות ושוקעות היה עצום, זיעה הציפה אותו, ופתאום עמד תחתיו, נבצר ממנו להמשיך.

אך הנה התברר שלא היה כה בודד ועזוב: מימינו ומשמאלו היו בקתות של איכרים, הוא אסף בידו קצת שלג ולש אותו לכדור והשליכו על אחד החלונות. מיד נפתחה הדלת — הדלת הראשונה שנפתחה לפניו מאז יצא אל הכפר — ואיכר זקן במקטורן פרווה חום עמד בפתח, ראשו מוטה הצדה וכולו מאור פנים וחולשה. "אולי תיתן לי להיכנס אליך קצת," אמר ק', "אני עייף מאוד." הוא לא שמע אף מילה ממה שאמר הזקן, אסיר תודה היה כשדחפו לעברו קרש שמילט אותו חיש קל מן השלג, וכעבור צעדים ספורים כבר עמד בתוך החדר.

אין תגובות עדיין ל “הטירה / פתיחה”

השאר תגובה