בחזרה לעמוד הספר   איך הבנתי את ערכה של הפתעה אמיתית   זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שאבא בא לקחת אותי מהגן. זה היה כל כך יוצא דופן, שאני זוכר בדיוק מה לבשתי: היה לי מעיל צמר סרוג בצבע כחול, עם כפתור אחד באותו גוון של כחול בחלקו העליון, ולולאה אחת שנרכסה אליו מתחת לסנטר […]

בחזרה לעמוד הספר   א רשומון פנימי   הרי ידעה כמה שנים חלפו מאז. במשך עשר השנים הראשונות ספרה כל שנה בתקווה שהזמן ישכיח. אחר כך חדלה למנות מתוך אותה תקווה, לשווא. בחלוף הזמן טמנה את התאריך בעשייה היומיומית. קניות דחופות במרכול, חזרות בתיאטרון, בישול ארוחה חמה לנוגי שחזרה מבית הספר, מהטירונות, מהאוניברסיטה, קריאת ספרים […]

בחזרה לעמוד הספר   סבא מנחם ושָריף שאנטי "הרואה את המתים, אין לו מילים להגיד הוא הולך הצדה וממשיך לחיות, כמי שהפסיד." חנוך לוין "הַאִם אוּכַל לְדַבֵּר עַל שָׁלוֹם וּמִלְחָמָה בֵּין הַקָּרְבָּנוֹת וּבֵין קָרְבְּנוֹת הַקָּרְבָּנוֹת, בְּלִי מִלִּים עוֹדְפוֹת וּבְלִי מַאֲמָר מֻסְגָּר הַאִם יֹאמְרוּ לִי: אֵין מָקוֹם לִשְׁנֵי חֲלוֹמוֹת בַּחֲדַר שֵׁנָה אֶחָד?" מחמוד דרוויש   "אמא, […]

בחזרה לעמוד הספר 1 גיא   "גיא," אמרה אמא של גיא ונגעה בו בכתף. גיא שמע אותה, אבל רק בקושי. הוא היה במיטה, מכוסה לגמרי בשמיכה, כולל הראש. "גיא, קום כבר," היא אמרה, והפעם הסירה מעל ראשו את השמיכה וטילטלה אותו קלות בכתף. "נו! קום!" "מה? מה? איזה יום היום?" שאל גיא ושיפשף את עיניו. […]

חזרה לעמוד הספר   הזמן לא ממש זורם כמתוכנן. באחד בינואר 1947 מדווח עיתון ה"טיימס" שהבריטים לא יכולים לסמוך על השעונים שלהם. כדי להיות בטוחים לגמרי שהשעה הנגלית לעיניהם היא אכן השעה הנכונה, עליהם להאזין למשדרים מיוחדים של תחנת הרדיו של הבי-בי-סי, שמדווחים מהי השעה באמת. פעולתם של השעונים החשמליים אמנם משתבשת עקב הפסקות החשמל […]

בחזרה לעמוד הספר   1 הגעה   ק' הגיע מאוחר בערב. הכפר היה מכוסה שלג כבד. הר הטירה לא נראה כלל, ערפל ועלטה אפפו אותו, שום נצנוץ של אור, ולוּ הקלוש ביותר, לא רמז על הטירה הגדולה. שעה ארוכה עמד ק' על גשר העץ המוליך מדרך המלך אל הכפר ונשא עיניו אל מה שנדמָה כרִיק […]

בחזרה לעמוד הספר   הקדמה אישית או: למי מיועד הספר הזה?   נולדתי גנדרנית איומה. לגן רציתי ללכת מחופשת לנסיכה (לא הרשו לי) וכשחזרתי הביתה מיד לבשתי חצאית ארוכה על הראש ודמיינתי שיש לי שיער ארוך (הוא היה קצר). פלישה למגירת האיפור והתכשיטים של אמי היתה שיא האושר, וכשהלכתי לישון אצל סבתא שלי בסוף־השבוע, אוהו, […]

בחזרה לעמוד הספר 1 פתח מילוט   שעת בוקר מוקדמת, מרץ 2012. אמי, אשתי דיאנה ואני יושבים בשורת כיסאות מוברגים לרצפה באולם ההמתנה של נמל התעופה הבינלאומי בקהיר. הכרוז מודיע כי טיסה מספר 835 לבֶּנגאזי תצא במועדה. מפעם לפעם אמי מעיפה בי מבטי חרדה. גם דיאנה נראית מודאגת. היא מניחה את כף ידה על זרועי […]

בחזרה לעמוד הספר 1 בֵּקֶר התרומם, מעך את הסיגר במאפרה, כיפתר את המקטורן והניח את ידו הימנית על כתפו של זילברמן במחווה אבהית. "שיהיה בהצלחה, אוטו. נראה לי שעד מחר כבר אחזור לברלין. אם יקרה משהו, פשוט תתקשר אלי להמבורג." זילברמן הינהן. "רק עשה לי טובה," הוא ביקש, "אל תלך להמר שוב, תסתפק בכך שיש […]

בחזרה לעמוד הספר   1   סוניה יושבת בתוך מכונית, היא הביאה איתה את המילון שלה. הוא כבד, והוא מונח בתיק שלה על המושב האחורי. היא במחצית הדרך של תרגום המותחן החדש של יוֹסטָה סוֶונסוֹן, שכבר בספרו הקודם ניכר כי רמת הכתיבה שלו נמצאת במגמת ירידה. היא חשבה: עכשיו זה הזמן, אני עדיין יכולה להרשות […]