פליקס קרול: וידוייו של מאחז-עיניים / פרק ראשון

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחבר

פרק ראשון

בעודי שולח ידי אל הקולמוס, כולי פרוש מן העולם ושרוי בבטלה נינוחה של פנאי — בריא, אמנם, אף כי עייף, עייף מאוד (עד כי לא אוכל להתקדם בסיפורי אלא בצעדים קטנים ובהפסקות תכופות), בעודי מתכונן, אפוא, להעלות על-גבי הנייר הסבלני את וידויַי, בכתב-ידי המובהק, הנקי והנעים לעין — מתגנב ללבי פתאום החשש החמקמק, שמא השׂכָּלָתי וחינוכי אין בהם די להשלמת המשימה הרוחנית הזאת. ואולם, כיוון שכל מה שיש לי לספֵּר נובע במישרין מנסיונותי שלי, ממשוגותי ומיִצרי-לבבי — והרי זה חומר שאני שולט בו שליטה מוחלטת — כיוון שכך, עשוי אותו ספק להתייחס לכל היותר לסוגיות של טאקט ודרך-ארץ בסגנון הביטוי שלי, ובעניינים אלה, לדעתי, לימודים סדירים שהגיעו לידי סיום מוצלח חשובים הרבה פחות מכישרון טבעי וחינוך נאוֹת מבית אבא. בחינוך שכזה לא ידעתי מחסור, שכן מוצאי ממשפחה בורגנית טובה, אף כי מפוקפקת במקצת: חודשים אחדים היינו נתונים, אחותי אולימפיה ואני, להשגחתה של עלמה אחת מוֵוֶה, שנאלצה, אמנם, להסתלק בבושת פנים, משנוצרו יחסים של יריבות נשית בינה לבין אמי, בעטיו של אבי, כמובן; הסנדק שלי שימֶלְפְּריסְטֶר, שנפשי היתה קשורה בנפשו, היה אמן מקובל ומוערך, וכל בני העיירה כינוהו "האדון הפרופסור", הגם שאפשר שתואר נאה ונחשק זה נפל בחלקו שלא כדין כלל; ואבי, שעם היותו שמן וכרסתן ניחן בקסם אישי רב והיה מקפיד תמיד להתנסח בלשון צחה וצלולה. מצד סבתו זרם בעורקיו דם צרפתי, הוא עצמו עשה את שנות לימודיו בצרפת, ורחובות פאריס היו נהירים לו, לדבריו, ככיסי מקטורנו. מנהג היה לו, לתבל את שׂיחו — ובהגייה משובחת, אגב — במטבעות לשון כגון "c'est ça", "épatant" או "parfaitement";^[1] עוד היה מכריז תכופות: "איש-איש וגוּטוֹ",^[2] ועד סוף ימיו לא סרה ממנו חיבתן של הנשים. כאן הקדמתי את המאוחר, שלא לעניין. אך באשר לכישרון הטבעי שלי לנימוסים וגינוני-חן, הרי בו יכולתי לבטוח מאז ומעולם בלא שמץ פקפוק, כפי שיוכיחו בעליל חיֵי הנכלולים שלי, ואני מאמין שאוכל לסמוך עליו בלב שלם גם הפעם, עם הופעתי הראשונה בכתב. ואף זאת, מנוי וגמור עמי לנקוט ברשימותי אלה כנוּת נטולת מעצורים, בלי לחשוש שמא יטְפלו עלי אשמת רהב או חוסר בושה. שהרי איזה ערך ואיזה תוקף מוסרי יהיה לְווידויים שייכָּתבו מתוך כוונה אחרת זולת הדבֵקוּת באמת!

מחוז הרַיין הוא שהולידני, אותו חבל מבורך, נעים וחף מכל נוקשות, הן מצד תנאי האקלים והן מצד תכונות הקרקע, אשר בהיותו עתיר ערים וכפרים ושוקק אוכלוסייה עולצת, הוא נמנה עם המקומות היותר מלבבים על-פני האדמה. כאן ישגשגו, מוגנים מפני הרוחות בְּסֵתר רכסי-ההרים ושׂשׂים להשתרע תחת שמש הדרום, כל אותם יישובים מפורסמים שצליל שמם די בו להצהיל את לב חובבי המשקה — כאן ישכנו רָאוּאֶנְטָל, יוֹהַניסְבֶּרג, רוּדֶסְהַיים, ועמם גם העיירה המעטירה שבה ראיתי אור עולם, שנים מעטות בלבד לאחר כינונה לתפארת של הקיסרות הגרמנית. בהיותה שוכנת מעט מערבה מן ה"בֶּרֶך" שמצייר הרַיין בקרבת מַיינץ, ומפורסמת ביינות התוססים המיוצרים בה, משמשת אותה עיירה מעגן ראשי לספינות הקיטור המשייטות במעלה הנהר ובמורדו, והיא מונה כארבעת-אלפים תושבים. מַיינץ העליזה קרובה מאוד אפוא, וכן גם מרחצאות טָאוּנוּס המהודרים: וִיסְבַּאדֶן, הוֹמְבּוּרג, לַנְגֶנְשְׁוואלְבַּך ושְׁלַנְגֶנְבַּד — לשָם, אגב, אפשר היה להגיע בנסיעה של חצי שעה ברכבת צרת-מסילה. כמה הרבינו, הורי ואחותי אולימפיה ואני, לצאת לטיולים בעונה היפה של השנה, באונייה, בכרכרה וברכבת — אל כל ארבע רוחות השמים, שכן בכל מקום משכו את לבנו פינות חמד ואתרי תיירות למיניהם, יצירי הטבע או מעשה ידי אדם. עודני רואה את אבי, בחליפת קיץ נוחה משובצת, יושב עמנו במסעדת-גן כלשהי — בריחוק מה מן השולחן, שכן כרסו מנעה בעדו מלשבת קרוב יותר — מתענג על מנת סרטנים בלוויית גביע עסיס-גפנים זהוב, וכולו מתמוגג מנחת. תכופות חָבַר אלינו גם הסנדק שלי שִׁימֶלְפְּריסְטֶר; בעין בוחנת היה מתבונן בבריות ובנוף מבעד למשקפי הצַייר העגולים, ושואב כל דבר, כקטן כגדול, לתוך נשמת האמן שלו.

אבי המסכן היה בעלי הפירמה "אֶנְגֶלְבֶּרט קְרוּל", שיִיצרה בשעתה את תַו הזֶקְט^[3] הנשכח כיום, "Lorley extra cuvée". למטה, במורד הרַיין, לא הרחק מגשר הרציף, שכנו מרתפיה, ובעודני נער הייתי מסתובב לא אחת מתחת לקמרונות הצוננים, משוטט לי מהורהר לאורך פרוזדורי האבן המוליכים שתי וערב בין האצטבאות הגבוהות, ומתבונן בגדודי הבקבוקים המונחים שם במשופע, נדבך על גבי נדבך. הנה אתם מוטלים כאן, אמרתי אל נפשי (הגם שעוד לא יכולתי, כמובן, לנסח את מחשבותי במילים קולעות כל כך), הנה אתם מוטלים כאן באור הדמדומים שבבטן האדמה, ובתוככם פנימה מזדכך ומכין עצמו בדממה העסיס הזהוב התוסס, העתיד להאיץ פעימתם של אי-אלה לבבות, להצית זוהר עילאי באי-אלה זוגות עיניים! עדיין עירומים אתם ודלים למראה, אך יום יבוא ותעלו מקושטים ברוב פאר אל עולם של מעלה, ושם, בחגיגות ובנשפי כלולות ובקיטונות נסתרים, תעיפו את פקקיכם אל התקרה בקול נפץ צוהל, ותפיצו שיכרון, קלות ראש ועונג בקרב בני-האדם. כך, או בדומה לכך, דיבר הנער; ועניין אחד, לפחות, היה נכון, לאמור: הפירמה "אֶנגֶלבֶּרט קְרוּל" הקפידה הקפדה יתרה על עיצוב בקבוקיה, כלומר על עיטורם, בשלב האחרון, בשלל סלסולים ופטורי ציצים, שבלשון המקצוע נקראים coiffure.^[4] הפקקים הדחוסים נקשרו בחוט של כסף ובשׂרוך מוזהב והוחתמו בלכּה ארגמנית, ולא זו בלבד אלא שעל הבקבוקים עצמם היה תלוי בפתיל של זהב חותָם עגול חגיגי, כמו זה הנהוג באיגרות מטעם האפיפיור ובמסמכי-מדינה עתיקי יומין. צווארי הבקבוקים נעטפו לתפארת בנייר-כסף מבריק, ועל כרסם העגלולית התנוססה תווית עתירת עיטורים זהובים, שעוצבה במיוחד בידי הסנדק שלי שימֶלְפְּריסְטֶר, ועליה, לבד מכמה כוכבים ושלטי אצולה וחתימת ידו של אבי, וכן הכתובת Lorley extra cuvée בדפוס מוזהב, נראתה גם דמות אישה שכל לבושה רק צמידים לידיה וענקים לצווארה, והיא יושבת ברגליים משׂוכלות על חודו של צוק, ידה מורמת לסרק את שׂערהּ הגלי הגולש.^[5] בעצם, דומה שאיכותו של היין לא עלתה בקנה אחד עם כל הפאר המסנוור הזה. "קְרוּל," היה הסנדק שלי שימֶלפְּריסְטֶר אומר לאבי, "עם כל הכבוד הראוי, הגיע הזמן שהמשטרה תטיל איסור על השמפניה שלך. לפני שמונה ימים התפתיתי ללגום ממנה כמחצית הבקבוק, ועד היום לא התאושש גופי מן ההלם. איזו פסולת אתה יוצק בעצם לתוך הבליל הזה? שמא נפט, או יי"ש קלוקל כלשהו? בקיצור, יֵין תרעלה אתה משקה אותנו! גוּר לך מפני החוק!" אבי המסכן נבוך לשמע הדברים, שכן היה אדם רך מטבעו ולא יכול לשאת מילים חריפות מדי. "לךָ קל ללגלג, שימֶלפְּריסְטֶר," היה אבי משיב מן הסתם, מלטף רכּוֹת את כרסו בקצות אצבעותיו, כמנהגו תמיד, "ואילו אני חייב לייצר בזול, רק בגלל אותה דעה קדומה הבזה לתוצרת ארצנו — בקיצור, אני נותן לציבור מה שהוא מצפה לקבל. חוץ מזה, ידידי, התַחֲרות חונקת אותי, ואני בקושי מחזיק מעמד." עד כאן דברי אבי.

הווילה שלנו נמנתה עם אותם בתי-אדונים מלבבים למראה, שבהישענם על המורדות הרכים הם חולשים על נופי הרַיין. הגן המשתפל והולך היה מקושט ברוחב יד, מלא גמדים ופטריות ושלל חיות אבן למיניהן, כולן מלאכת מחשבת של חיקוי ואחיזת עיניים; על גבי כַּן היה מונח כדור זכוכית שכל בבואה שהשתקפה בו היתה מעוּותת עד כדי גיחוך, ועוד היו שם נֵבל אֵיאוֹלי, כמה נקיקים חצובים בסלע, ומזרקה שהזניקה לאוויר תשלובת מרהיבה של סילוני מים ששבו וצנחו אל אגן שדגים כסופים משייטים בו. אשר לבית פנימה, צביונו הלם את טעמו של אבי ואמר שלוות-נפש ועליצות כאחת. פינות מוצנעות הזמינו לשבת בהן, ובאחת מהן עמד כישוֹר אמיתי. חפצי חן לאינספור: משׂכיות, קונכיות, תיבות-מראָה זעירות ובקבוקוני הרחה היו ערוכים על גבי מדפים ושולחנות רפודי פְּלוּסין; המון כרים של מוך, מצופים משי או רקמה ססגונית עבודת יד, היו פזורים בכל מקום על ספות ומיני מרבצים, שכן אבי העדיף תמיד יצועים רכים למשכב; רמחים שימשו כמוטות לווילונות, ובין הדלתות נתלו אותם מסכים אווריריים עשויים קני סוּף ושרשרות חרוזי צבעונין, שלמראית עין הם כקיר מוצק, אך למעשה אפשר לעבור דרכם אף בלא ניע יד, והם נפערים בקול קשקוש דקיק או רשרוש חרישי, וחוזרים ונסגרים. מעל למאוורר היה מותקן מנגנון קטן, מחוכם להפליא, שבשעה שהדלת נסגרת ותנועתה מושהית בשל לחץ האוויר, הוא משמיע בקול צלצול ענוג את פתיחת השיר "שׂישׂו בחייכם!"

^[1]       "זהו זה", "מדהים", "לחלוטין" (צרפתית).

^[2]       מלשון — goût, "טעם" בצרפתית.

^[3]       זֶקְט הוא יין דמוי שמפניה המיוצר בגרמניה, להבדיל משמפניה צרפתית.

^[4]       תסרוקת (צרפתית).

^[5]       הציור מתאר את בתולת-המים הפתיינית לוֹרֶלַיי, כפי שהיא מופיעה בשירו הנודע של היינריך היינה בשם זה.