18 נובמבר

חתיכות העץ הקטנות של אלוהים / קטע ראשון

נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

 לעמוד הספר

מכתב ארוך כל כך

מאת מָריאמָה בָּה

מצרפתית: עוז שלח

1.

עיישַׂטוּ,

קיבלתי את מכתבֵך. בתשובה, אני פותחת את המחברת הזאת, משענת במצבי המעורער. ההיכרות הארוכה שלנו לימדה אותי שאֵמון משכך כאב.

לא בדרך מקרה אַת חלק מחיי. גדר הפרידה בין סבותינו, במתחמים המשפחתיים, והן החליפו מסרים מדי יום. האמהות שלנו התווכחו מי תשגיח על הדודים והדודות שלנו. ואנחנו שָׁחַקנו יריעות בד שלבשנו וסנדלים על אותה דרך סלעית אל בית הספר. טָמַנו את שיני החלב שלנו באותם החורים, והתחננו לפֵיָה-עכברונת שתחזיר אותן יפות יותר.

אם חלומות מתים עם השנים, במפגש עם מציאות החיים, הרי שעל זיכרונותי שמרתי ללא פגע, הם מֶלַח ההיזכרות.

אני מעלה אותך בזיכרוני. העבר נולד מחדש עם בני לווייתו, רחשי הלב. אני עוצמת עיניים. גאות ושפל של תחושות: חום ואור סנוורים, עצים בוערים בתנור. מעדן בפיותינו הזללניים, מנגו ירוק, חריף, לנגוס ולהעביר במעגל. אני עוצמת עיניים. גאות ושפל של מראות: אגלי זיעה על פניה החומות של אמך ביציאה מהמטבח. קבוצת נערות רטובות מפטפטות בכל פה בשובן מן המעיינות.

אותם נתיבים הובילו אותנו מנערוּת לבגרוּת שבה מַפרֶה העבר את ההווה.

חֲבֵרה, חֲבֵרה, חֲבֵרה! שלוש פעמים אני קוראת לך. אתמול התגרשת. היום אני אלמנה.

מוֹדוּ מת. איך אספר לך? עם הגורל לא קובעים פגישה. הגורל בוחר לו את מי לקחת, ומתי. כשהוא פונה לעבר משאלותייך, הוא נותן לך שפע. אך לרוב הוא מערער את שיווי המשקל ופוגע. ואז נכנעים. נכנעתי לצלצול הטלפון שטרף את חיי.

מונית שזומנה בהינף יד. מהר! מהר יותר! גרוני מתייבש. סוף-סוף, בית החולים! ריח מוגלה מהול באֶתֶר. בית החולים! פנים מתכווצות מכאב, שיירה דומעת של אנשים מוכרים ושל זרים, עֵדים בעל כורחם לטרגדיה האיומה. פרוזדור ארוך שמתארך עוד ועוד. בקצהו חדר. בחדר מיטה. על המיטה שרוע מוֹדוּ, מופרד כבר מעולם החיים בסדין לבן שעוטף את כולו. יד נעה קדימה, רועדת, חושפת לאיטה את הגווייה. מבעד לחולצה מקומטת כחולה, עם פסים דקים, נגלה חזה שעיר במנוחת עולם. הפנים האלה, הקפואות בכאב ובהפתעה, הן כל כך שלו, כל כך שלו המצח המקריח, הפה החצי פתוח. אני רוצה לאחוז בידו, אבל מרחיקים אותי. אני שומעת את מָאוֹדוֹ, חברוֹ הרופא, מסביר: שבץ לב תקף אותו פתאום במשרד בזמן שהכתיב מכתב. המזכירה לא איבדה את העשתונות והזעיקה אותי. מאודו מספר איך הגיע עם האמבולנס, מאוחר מדי. אני חושבת: הרופא לאחר המוות. הוא משחזר בתנועותיו את עיסוי הלב וגם את ההנשמה מפה לפה שלא הועילה. שוב אני חושבת: עיסוי לב, הנשמה מפה לפה, נשק נלעג נגד הרצון האלוהי.

אני מקשיבה למילים שיוצרות אטמוספרה חדשה סביבי, ובתוכה אני נעה, זרה ומעונה. המוות, מעבַר צר בין עולמות מנוגדים, האחד סואן והאחר דומם.

איפה אשכב? גיל העמידה דורש כבוד. אני אוחזת במחרוזת התפילה שלי. מחליקה את החרוזים בכוח, אבל ממשיכה לעמוד על רגלי הנמסות. לבי פועם כמו בקצב של לידה.

רגעים מחיי צצים בדעתי ללא הזמנה, פסוקים מרשימים מהקוראן, מילים אציליות של תנחומים נאבקות על תשומת לבי.

פלא הלידה המאושר, פלא המוות האפל. ובין השניים, חיים, גורל, אומר מָאודו בָּה.

אני מביטה היטב במאודו. הוא נראה לי גבוה מהרגיל בחלוקו הלבן. הוא נראה לי רזה. האדום בעיניו מעיד על ארבעים שנות חברוּת. אני מתפעלת מהיופי האצילי של ידיו, העדינות המוחלטת, הידיים הגמישות, המיומנות באיתור החולי. ידיים אלה, שחברוּת והקפדה מדעית הדריכו אותן, לא יכלו להציל את החבר.

תגובה אחת ל “חתיכות העץ הקטנות של אלוהים / קטע ראשון”

  1. להגיב חתיכות העץ הקטנות של אלוהים says:

    […] לקריאת קטע ראשון מתוך הסיפור "מכתב ארוך כל כך", מאת… […]

השאר תגובה