08 אוגוסט

מילה אחת שלך / אלווירה לינדו / קטע ראשון

נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

1.

אני לא אוהבת לא את הפרצוף שלי ולא את השם שלי. טוב, שני הדברים הם בעצם אותו הדבר. אני אמנם לא מאושרת עם השם הזה, אבל אני מניחה שהחיים הרגילו אותי אליו, וכבר אין שם אחר שיכול להגדיר אותי כמו שאני. ועכשיו אין לאן לברוח. אני אומרת רוֹסָריוֹ ואני רואה את הדמות שכל לילה נשקפת במראה, את האף הגדול; את העיניים — גם כן גדולות, אבל עצובות; את הפה — יפה אבל דק מדי. אני אומרת רוסריו ורואה את כל החיים שלי, כי הפרצוף שלי לא השתנה מאז שהייתי קטנה, מאז שהייתי ילדה עם שם של מבוגרת ומבט רציני. אני אומרת רוסריו ואני כאילו שומעת את אמא שלי, כשעוד קראה בשם שלי במסדרון ההוא, כשעוד זכרה את השם שלי והביאה לי אוכל על מגש, בקושי הולכת, רועדת, בגוף מתעקם לצד שמאל ובאותו דיכאון שליווה אותה אחרי שדיברה עם אחותי בטלפון. אני אומרת רוסריו ואני נזכרת במדויק באכזבה שלה ובהתרחקות של אחותי, שהסתלקה לפני שאמא שלי התחילה להתחבא בארון ושחזרה רק כדי לראות אותה גוססת. אחותי אמרה, תראי אותה, היא מכירה אותי. אבל זה היה שקר, זה היה שקר מחורבן. היא אפילו לא הכירה אותי; אני שהחלפתי לה חיתולים כל יום וקשרתי אותה לכיסא כדי שהיא לא תעשה את זה במסדרון ותצייר עם הצרכים שלה על הקירות. הזהרתי אותה — אמא, אני קושרת אותך, אני הולכת לקשור אותך, ולפעמים נדמה היה אפילו שהיא הושיטה לי את הידיים כדי להקל עלי את העבודה, כמו ילד שיודע שאם הוא לא יירגע הוא עוד יעשה משהו רע.

אני אומרת רוסריו ואני חושבת על מה שאני, אבל גם על כל הדברים שהייתי יכולה להיות. אני יודעת שאני לא זקנה, אבל תגידו לי, איך אני יכולה להשתנות עכשיו פתאום. איך משתנים? איך מחליפים את ההווה כשמסתבכים במשהו שלא רוצים אותו?

מה שכן — בשנה האחרונה צבעתי את הקירות, תליתי את הווילונות היפניים האלה ומכרתי את כל החדר של אמא שלי, אפילו את ארון הזכוכית שאחותי התעקשה שיש לו איזשהו ערך, ואני אמרתי לה, אז לכי קחי אותו או שתמכרי אותו בעצמך, בעיה שלך. אבל היא רצתה להפיל את זה עלי, כמו תמיד. היא מפקחת, אבל לא מבצעת. בסוף מכרתי אותו בפרוטות. לצוענים משוק רַסטרוֹ,[1] והרגשתי כזאת הקלה כשהעפתי אותו מהעיניים שלי, שכמעט הייתי נותנת בעצמי כסף בשביל שייקחו אותו. מעניין מי תקוע איתו עכשיו.

היא לא התחבאה בארון הזכוכית, היא נכנסה לארון הקיר שבכניסה, וזה קרה כי פעם אחת שמתי לב שהיא מתכוונת להידחק לתוך ארון הזכוכית ונתתי לה סטירה על היד, ככה, כמו שעושים לילדים, ונעלתי אותו במפתח ושמרתי את המפתח בכיס. רגע אחרי שעשיתי את זה חשבתי, זה היה כמו מכה של סוהרת או אחות בבית משוגעים. כמובן שלא הסכמתי שהיא תשבור את ארון הזכוכית עם משקל הגוף שלה, למרות שבסוף אמא שלי שקלה מעט מאוד, קרה לה מה שקורה לפרי שמתייבש — הוא נראה עשוי מנייר. היא בכתה קצת והסתכלה על היד — איך אמרתי קודם, כמו ילד קטן — ואז הלכה לארון הקיר שבכניסה.

את המזרן הורדתי לרחוב בשלוש לפנות בוקר. אמרתי למילָגרוֹס שתעבור עם המשאית ותאסוף אותו. הרחוב שלי לא נמצא במסלול שנקבע למילגרוס, אבל אם היה משהו שאפשר לבקש ממנה, זה בדיוק מה שאחרים לא העזו לעשות אפילו בשם החברוּת. ידעתי שבמוקדם או במאוחר כל משאית זבל תיקח את המזרן, אבל לא רציתי לראות אותו שם כל בוקר כשאני יוצאת לרחוב, מכוסה בציפה שמכסה ציפה אחרת שמסתירה את כל הפיפי והקיא והריח שיצאו ממנה בתקופה האחרונה, לא משנה כמה רחצתי ובישמתי אותה.

הסוף היה בדיחה. (אני רוצה שתבינו אותי טוב כשאני אומרת "בדיחה". ככה אני מדברת. הייתי צריכה להגיד שהסוף היה דרמטי אבל זה לא הסגנון שלי, אני אומרת "בדיחה".) אמא שלי אף פעם לא סבלה את מילגרוס, היא כאילו ראתה בה אחראית לאני לא יודעת איזה מדרון תלול שהתדרדרתי בו, ולדעתי זה היה אירוני, כי חודש לפני שהיא מתה תפס אותי חום גבוה מאוד כתוצאה מדלקת ריאות, וזאת היתה מילגרוס (לא אחותי, וגם לא אחת השכנות) שנכנסה לגור בבית והלכה מחדר לחדר, מאושרת להיות חיונית, מחליפה חיתולים לאישה הזאת שכל כך הרבה פעמים הסתכלה עליה ככה מלמעלה, בבוז. האמא החדשה הזאת שאמא שלי נהייתה, הזקנה שנכנסה לארון הקיר, הפרי המצומק, שכחה את היחס הקודם שלה, שכחה את כל גסות הרוח שלה וקראה לה ילדתי וליטפה את הפנים שלה. אני, בכנות — ואני לא יודעת אם אתם יכולים להבין אותי בלי לחשוב שאני מנוולת — אני חושבת שזאת תעודת עניות שמילגרוס היתה מי שבאה לטפל בנו. אני יודעת שזאת נבזות, אני יודעת, אני יודעת, אבל עמוק בפנים חשבתי — זה כל מה שמגיע לי? אין בעולם אף אחד אחר שאכפת לו מאיתנו, שיציע לעזור לנו, חוץ מהאישה הזאת בעלת המראה של פתי מאמין, שמנה מכל הזבל שהיא אוכלת, תמימה עד שזה גובל בחוסר נורמליות?

לא הכרתי את מילגרוס בעבודה הזאת. זה מה שאני לא תופסת, כי אנחנו מכירות מאז בית הספר, והיה לי מספיק ניסיון איתה כדי לדעת שכדאי להתרחק ממנה. אם הייתי רוצה להיפטר ממנה, החיים נתנו לי הרבה הזדמנויות. אבל לא ידעתי או לא רציתי. עכשיו אני כבר לא יודעת. היו משהו כמו שלושה שלבים שונים בחברוּת שלנו, טוב, חברוּת, אני לא מרגישה שזאת היתה חברוּת כמו שיש בין שני אנשים בוגרים, כי יותר מאשר שותפוּת זאת היתה נזקקות מסוימת, למרות שלא הצלחתי לנתח את זה. אבל אני יכולה להגיד שהקשר שלנו היה כמו מין מאמץ שלה להסתובב לידי לאורך השנים.

אפשר לדבר על שלושה מפגשים ועל שלוש הזדמנויות שהיו לי להוריד אותה ממני. הדפוס היה קבוע. לקשר שלנו היתה תמיד מתכונת דומה. אחר כך אומרים שאנשים משתנים. בטח. יש עלי תווית. תווית. רוסריו, זאת התווית שלי. התווית של הילדה המוזרה. ומילגרוס זיהתה את התווית שלי מהרגע הראשון. מאז אותה כיתה ה' או ו', בחצר בית הספר. המוזרה, שהיתה היא, המוזרה שרק הגיעה מהכפר, זיהתה את המוזרה שהיתה אני. אנחנו המוזרים מריחים האחד את השני. ההבדל הוא שאני התאמצתי כל החיים שלי להיות נורמלית ולהתנתק מהשבט שלי. אבל לא נתנו לי. השאיפה הכי גדולה שלי בחיים: להיות נורמלית.

הבנות האחרות תמיד התערבו איתה על כל מיני דברים מטומטמים: הן הציעו לה כמה גרושים כדי לראות איך היא יורקת את המסטיק לרצפה ודורכת עליו ואחר כך מחזירה אותו לפה, או כדי לראות איך היא פוצעת את הפה שלה עם צמחים קוצניים שגדלים בצד הדרך ומכונים משספי לשונות. מילגרוס היתה מוציאה את הלשון המדממת שלה, והבנות התחילו לצווח ולרוץ. ולי כאב (והייתי בסך הכול בת תשע) שהיא לא נפגעה מהצחוק המתרחק. להפך, היא רדפה אחריהן מתה מצחוק, וכולן ברחו ממנה במין היסטריה המונית. בסוף הן אפילו לא זרקו לה כסף. לא היה צריך. מילגרוס אהבה למשוך תשומת לב, גם אם היא היתה צריכה להיות מפלצתית. המפלצת, קראו לה. המפלצת התיישבה לידי בכיתה, או שהושיבו אותה לידי, אני כבר לא זוכרת, והמעמד שלה נדבק אלי. סימנו את שתינו בתור מפלצות. כמו שאמרתי — בגיל תשע או עשר. אני רבתי איתה, נתתי לה על הראש בגלל ההתלהבות שלה לעשות מעצמה צחוק, והיא, אחרי שהקשיבה לי בתשומת לב, אמרה לי, הבעיה שלך זה שאת מקנאה בפופולריות שלי. ובמובן מסוים אני יכולה להגיד שככה בדיוק התנהלו השיחות שלנו עד הסוף. אנשים משתנים? אני בספק. יכול להיות שכסף זה הדבר היחיד שגורם לנו להשתנות בחיים האלה. בגלל זה אני אוהבת הגרלות, כי אני חושבת שאם פתאום אקבל כסף באופן בלתי צפוי, סכום גדול, אני אוכל להשתנות בתור בנאדם ואני אוכל לנהל חיים שיותר מתאימים לתפיסה שלי לגבי האושר, אבל מכיוון שזה לא קרה לי, אלה רק השערות.

לא הזיז לה מה אחרים חושבים עליה, כאילו שלא תיפקד אצלה החלק הזה במוח שיש לכולנו בשביל שנדע אם צוחקים עלינו ונרגיש מזה רע ומגוחכים. היא הפכה את הלעג המתמיד על האישיות שלה למשהו אחר. היא האמינה שאנשים אוהבים אותה, היא היתה כל כך משוכנעת בזה, עד שלפעמים, ברצינות, היא גרמה לי לפקפק בעצמי וכמעט שיכנעה אותי, כי האמת שהיא תמיד היתה מספיק ערמומית כדי להסתנן למסיבות בבתים של אחרים. אני בטוחה שלא הזמינו אותה מתוך חברוּת, פשוט קראו לה בתור בידור, או כדי שתגיש את השתייה, מה אני יודעת. אבל היא לא ראתה את זה ככה. כל חבורה צריכה את השוטה שלה. השוטה אף פעם לא מסתובב לבד. ככה אני רואה את זה. אבל אף אחד לא רוצה לידו משביתת שמחות, גם אם היא יותר חכמה. בגלל זה אני תמיד הייתי יותר לבד.

נכון שאני צריכה להודות לה על הפרנסה שלי היום, כי נכנסתי לעבוד בעסק של הזבל בזכותה. אבל זאת לא מציאה גדולה. פגשתי אותה ברחוב יום אחד לפני שנתיים, והיא אמרה לי, בואי נשתה משהו, ואני, כמה פעמים, אמרתי לה לא, לא רוצה, כי למדתי מניסיון העבר שלי איתה, אבל היא אמרה שהיא יודעת שיש מקומות פנויים בעבודת ניקיון, והאמת שבאותו זמן לא היה לי גרוש על התחת, בקושי חייתי מהקצבה של אמא שלי, ושוב פעם נפלתי ברשת שלה. זה היה השלב השלישי. לא ראיתי אותה הרבה זמן, משהו כמו שמונה שנים, מאז התקופה (השלב השני) שהיא בילתה כמה שעות במונית של הדוד שלה קוֹסמה. הפסקנו להתראות בשנה השנייה של החטיבה העליונה כי היא לא גמרה את החטיבה, היא פרשה בשנה השנייה. זה היה בערך ככה: בוקר אחד ירדתי לרחוב, מאוד מוקדם, כשעוד היה חושך מוחלט, כדי ללכת למשרדים של סוכנות נסיעות שניקיתי באותו זמן. כדי לא להכאיב לאמא שלי, לא סיפרתי לה שאני מנקה אלא שאני עובדת במחלקת שירות לקוחות, ושיש לי שולחן קטן משלי ומחשב. היה מאוד קל לרמות את אמא שלי כי היא היתה אישה שלא ידעה כלום, פשוט כלום, מהחיים שלה. ככה שכמו שאמרתי, אני תופסת מחסה מתחת לגגון של תחנת האוטובוס, מתה מקור ומעייפות, זה חודש פברואר אני חושבת, עם עוד אנשים קפואים ומנומנמים כמוני, ואני רואה שממש ליד התחנה עוצרת מונית. וזהו, אני כמו כל היתר לא שמה זין. אבל אז היא מתחילה לצפור. כולם מסתכלים. ואז פתאום החלון יורד, ומי מוציאה את הראש החוצה? מילגרוס, עם החיוך הקבוע, אומרת, מה קורה, אחותי, כבר לא אומרת שלום לחברוֹת? היא פותחת לי את הדלת ואומרת לי שהיא תביא אותי לעבודה. נכנסתי, והיה צריך לראות אותי שם בפנים, איזו הרגשה ח-מי-מה! החימום על מקסימום והרדיו פתוח, כולי אושר צרוף. ומכיוון שנשאר לי מלא זמן, רבע שעה, היא עצרה את המונית בפארק טמפלו דה דֶבּוֹד[2] ואמרה, את הפגישה המחודשת הזאת אנחנו חוגגות, וגילגלה ג'וינט.

אני לא מעשנת. זאת אומרת, לא עישנתי יותר משלושים ג'וינטים בחיים שלי, אבל אמרתי, שיהיה, נראה אם זה יסדר לי את הבוקר. כמו שאפשר להבין זה היה על בטן ריקה, ככה שאחרי שלוש שאכטות הציפו אותי צחוק, רפיון שרירים ושלווה נפשית, שהיא פירשה כהתחלה של טקס יומי קבוע. למחרת היא הופיעה שוב, באותה תחנה, אותם אנשים מסתכלים, וככה יום אחרי יום, עד שביום החמישי שהיא חנתה מול התחנה אמרתי לה, בואי נקבע ליד הבית שלי כי האנשים פה מתחילים להתעצבן. אנשים מתרגזים, זה טבעי, אתה מחכה בתור לאוטובוס, מצוברח, בשש וחצי בבוקר, ובאופן קבוע מישהי מהתחנה עולה על מונית שאוספת אותה — זה מרתיח לך את הדם. באותה דייקנות היא התחילה להגיע לרחוב שלי. היא חנתה בחנייה כפולה וכל יום היה אותו הטקס — תרמוס קפה, ג'וינט, לחמנייה, מוזיקה. בגללה גם איחרתי. אמרתי לה, מילגרוס, יזרקו אותי מהסוכנות, המצב שם מתוח.

האנשים האלה לא שווים אותך, היא אמרה, והעיניים שלה התמלאו שנאה, כאילו שהיא הכירה אותם, כאילו שהיא ידעה על מה היא מדברת, וכאילו שביקשתי ממנה — תגני עלי, מילגרוס.

כי היא היתה כזאת, דיברה על כל מה שקפץ לה לראש. אפשר היה להתחיל איזה נושא עם מילגרוס, והיא היתה טוחנת אותו עד אפיסת כוחות. והיא דיברה בצורה קצת מנופחת, כאילו שהיא מומחית, היא דיברה על האנשים, עלי, על החיים, פיטפטה, עשתה מעצמה ידענית, דיברה בשביל לדבר והיתה מסוג האנשים שלא יודעים לשים נקודה. היא דיברה על כל דבר שבעולם, כאילו הראש שלה לא מסוגל למצוא סיום למשפט, והדיבור שלה התקדם בצורה מפותלת, סיבובית, וכשכבר היה נדמה שהיא סוף כל סוף לקראת סיום, היא התחילה שוב לדבר על אותו עניין, מנקודת ההתחלה, בלי להתעייף. אני חושבת שחוץ מזה שזאת היתה צורת הדיבור שלה מלידה, כי התברר שלא הכול נרכש אלא שיש צורות מחשבה שבאות מהמפעל, ואני לא חושבת שהיא היתה אדם אינטליגנטי במיוחד, יש גם את הסיפור האישי שלה שיכול להשפיע עליה, ולכל זה צריך להוסיף את עניין הג'וינטים — אחד או שניים או ארבעים, כמו שאני עישנתי, לא משפיעים עלייך, אבל אם את פותחת את הבוקר ומעשנת אחד אפילו לפני הקפה, אז הראש שלך נהיה ספוגי כמו מזרן גומאוויר. אבל היא היתה כזאת גם בתור ילדה, כבר אז אי-אפשר היה לעצור את הדבֶּרת שלה — לא בכיתה, לא בדרך לבית הספר, לא בשירותים, תמיד מתלחששת, כאילו שהיא לא מסוגלת למצוא את הסוף של הסיפור. ותמיד היא השתמשה בביטויים שחוקים. זה משהו שתמיד שיגע אותי, הביטויים השחוקים. אני זוכרת אחר צהריים אחד באוגוסט, פה במדריד, חם כמו באפריקה, שעה ארבע אחרי הצהריים, כשיצאתי לרחוב, גם כדי לעשן וגם מתוך צורך דחוף להוריד מעלי את אמא שלי לרגע — אחרת תגידו לי אתם מה יש לעשות ברחוב טולדו בארבע אחרי הצהריים בחודש אוגוסט — ושמתי את היד על הראש כי הרגשתי שאני נשרפת, ופתאום אני שומעת מאחורי הגב שלי את הקול הגבוה שאי-אפשר לטעות בו, “שימי כובע על הראש, חבל שפרח כמוך יתייבש בשמש." ואחרי הביטוי הזה הגיע צחוק של כמה בחורים שבטח שיעשעה אותם מאוד השמנה הזאת שזורקת כאלה מחמאות, ושבנוסף לכול הכתובת היא אני. הסתובבתי כדי להרוג אותה, התקרבתי אליה עם רצח בעיניים, אני נשבעת לכם, תפסתי לה את החולצה ואמרתי לה, את פסיכית, את מפגרת, זה מה שאת.


[1] שוק פשפשים שנערך במדריד בימי ראשון (כל ההערות בספר הן של המתרגמת).

[2] פארק במדריד. נקרא על שם מקדש מהמאה הרביעית לפנה"ס, שהעניקו המצרים במתנה לספרד ב-1968.

תגובה אחת ל “מילה אחת שלך / אלווירה לינדו / קטע ראשון”

  1. להגיב מילה אחת שלך says:

    […] לקריאה קטע מן הספר […]

השאר תגובה