בלוג - מאמרים אחרונים

היום שבו היא אהבה אותי / פתיחה

בחזרה לעמוד הספר
לקריאה על המחבר

 

1

את יודעת, גליה, המילה האחרונה שאני אגיד לפני שאני אמות תהיה — גליה.

גליה, אהבָתי.

מה שאני אגיד לך עכשיו, בשיחות האלה, לא יפתיע אותך. הרי מאז שעזבת אותנו אני מדבר איתך. את הרי יודעת. בהתחלה דיברתי איתך רק בלב שלי, אבל אחר כך התחלתי לקרוא לך, ואת באת. את באה ואני מדבר איתך. ממש, בקול.

כמו עכשיו. אני מדבר ומדבר, ואת איתי. שומעת. לפעמים את גם מחייכת. אני יודע את זה, אפילו שאני לא רואה אותך.

אני רואה אותך, לפעמים, כשאני חושב עלייך. אני רק חושב, ופתאום את שם, לידי, איזה עשרה מטר ממני. אבל אז אני לא מדבר. אני בקושי נושם, ואז בא האושר הזה, ואחר כך אני לא רואה אותך, והאושר עוזב אותי.

זה קצר מאוד, כמה שניות, אבל זה מערפל ודי מתיש אותי. ושתדעי, בלי זה אין לי מה לחפש כאן, איפה שאת כבר לא.

האמת — בחיים לא הייתי מאמין שיקרה לי דבר כזה.

את ואני תמיד התווכחנו על אלוהים-שמלוהים, ואת היית צוחקת עלי שאני טיפוס רציונלי עם לב של מאמין.

אז לידיעתך — כמו תמיד, אין לי.

עם ההוא שנדמה לו שהוא יושב במרומים אני סגרתי עניין.

למה? קודם כול כי הוא לא ענה לי כששאלתי אותו מי היו המלאכים שהוא שיחק איתם שש-בש בין שלושים ותשע לארבעים וחמש ושכח להסתכל למטה לראות מה עושים לעם הנבחר שלו.

ושנית, זה שהוא לא שמר עלייך. על זה אני אסלח לו? רק על זה הוא צריך לצום כל שנה ביום כיפור. שיהיה בריא. יותר אין לי מה להגיד לו.

אבל איתך אני משוחח, ואני יודע שאת שומעת הכול, ולפעמים את ממש לידי.

כן, אפילו שעזבת אותנו לפני תשע שנים.

כן, אני אומר לך שאין אלוהים, אבל את ישנך. את לא אלוהים ואת גם לא מלאך. את גליה, וזה לא פחות וזה לא יותר וזה גם לא אותו דבר. זה משהו אחר לגמרי. זה לא במישור הזה בכלל, של אלוהים ומלאכים וכל התחליפים האלה שאנשים המציאו כי לא היה להם מה להגיד מול הנצח ומול זה שהחיים נגמרים וזהו ואין כלום אחר כך. כלום.

בשבילי, גליה, זה שאת עוד איתנו, זה המחסום שעוצר את סוף החיים שלי. ואם אני עוד חי, זה אומר שאת עדיין כאן, גם אם עזבת אותנו.

אפילו את, שהיגיון עם זוויות לא היה לפיד לרגלייך וגם לא נר, תגידי אולי שֶמה שאני אמרתי לך עכשיו זה קשקוש בָּלָבּוּש.

אז את צודקת? לא.

כי ההיגיון של החיים שלי הוא יותר חזק מההיגיון של המוח של כולם. וההיגיון של החיים שלי הוא פשוט, כמו שהוא חזק.

זה היגיון שהוא חזק והוא פשוט כמו זרקור שמסנוור ומשתיק כל דבר שהוא לא זרקור חזק. והזרקור הזה, שהוא הלב שלי, לוחש כאן ככה ששומעים אותו גם על הירח.

גליה, אהבת חיי.

אור חיי וחושך חיי

אור ימי וחושך לילותי

אור לילותי וחושך ימי.

 

את הרי יודעת, כמו שידעת תמיד, כי ככה, כל כך, אני אוהב אותך ורק אותך.

שדדת אותי, גליה, שדדת אותי.

שברת אותי, אהובת לבי, שברת אותי.

והמילה האחרונה שאני אגיד לפני שאני אמות תהיה גליה.

 

2

חמישים וחמש שנים עברו מהיום ההוא שריסקת אותי. חמישים שנה ועוד חמש. ואני אוהב אותך כמו אז וכמו שאהבתי אותך כבר שנתיים לפני זה.

חמישים ושבע שנים. אני זוחל כמו כלב כבר חמישים ושבע שנים. ואף אחד לא יכול לקחת ממני את הזחילה הזאת עם הלשון בחוץ ועם הלב שפועם שישים וחמש פעמים כל דקה: גליה, גליה, גליה, גליה, גליה.

 

חמישים ושבע שנים, מאז ששני הזיתים הקטנים ההם חרצו את גורלי. שני זיתים. שני זיתים ירוקים שקפצו מהענף והביאו את החלום ההוא ששתל אותך בי. ואין 9-D שיעקור אותך ממני.

שני זיתים, לפני חמישים ושבע שנים, עשו שאני אהיה שלך עד היום. וככה זה יהיה עד היום האחרון שלי, או עד היום האחרון שאני אהיה משהו שהוא יותר מִשַֹק תפוחי אדמה שמונח במיטה או בכיסא גלגלים.

כל עוד שיש בי נשמה, כלומר כל עוד שאני אדע מי אני ומי מאחורַי ומי מלפנַי ומי מצדדַי שני מטר, אני אהיה שלך.

אני שלך. לב, נשמה, דמעות, צחוק. דמעות.

הכול שלך.

מאז שעזבת אותנו, חמדת לבי, מתנפל עלי הגעגוע ומכה בי, ואני לא מצליח להתחבא. ובעצם אני לא מחפש מחבוא ממנו. את רודפת אותי בחיוכים שלך, בעיניים שלך האלה. ואני מחכה למרדפים האלה.

 

גליה יפה, אהובה כל כך.

כל כך לא שלי, כבר חמישים וחמש שנים.

את נמצאת שם, רחוקה כל כך וקרובה כל כך, ויודעת, אני בטוח שאת יודעת, שאהבתי אותך ללא תנאי, ואני אוהב אותך אותו דבר גם עכשיו.

מאז שגירשת אותי מהלב שלך, מאז שגירשת אותי מהחיים.

קישטה!!

ואני חי בשוליים של הכול, מדדה אחרי הצל שלך.

לא יכול להיות שאת לא יודעת. עכשיו, כשאת רחוקה כל כך, את ודאי יודעת.

אבל גם לפני שעזבת אותנו ידעת. כי אני ארטיסט, אבל אני לא שחקן. לא יכולתי להסתיר.

 

תראי מה זה — מהסתיו של אלף תשע מאות ושישים ועד שעזבת אותנו עברו חמישים ושש שנים וארבעה חודשים. כל השנים האלה, כמו עכשיו, אהבתי אותך.

את זוכרת מה היה אחרי שנטשת אותי, אז, בסתיו של אלף תשע מאות שישים? את זוכרת את החודשיים האלה? חודשיים נאבקתי על האהבה שלך, שתחזרי אלי. לא דיברנו. לא העזתי לדבר איתך, ואת ניסית להתרחק ממני והצלחת. אבל כתבתי לך וענית לי. כמו שהיה בשלושה שבועות שבהם כתבנו מכתבי אהבה, ובסוף של השלושה שבועות האלה נפגשנו ויצאנו לשדה ההוא, פעמיים, ואז הִדחת אותי מלבך. גמרת אותי.

וגם אחרי שריסקת אותי, התכתבנו. לזה הסכמת. זה היה כמה שבועות, אני חושב. את זוכרת מה כתבתי?

אני לא זוכר כל מילה, אבל אני זוכר את הזעקה שנמשכה ונמשכה עד שהלב שלי ניחר: גליה אל תעזבי אותי גליה אל תעזבי אותי גליה אל תעזבי אותי גליה אל תעזבי אותי גליה אל תעזבי אותי גליה אל תעזבי אותי גליה. וכשכתבת לי בסוף שיותר לא תעני לי, איבדתי את הרצון לחיות. כן, ככה. ממש. אני חושב שאת זוכרת את זה, כי כתבתי לך את זה אז ואת הִצלת אותי.

1 תגובה

פינגבקים וטרקבקים

  1. […] ספרים" לרכישת ספר דיגיטלי באתר "עברית" לקריאת הפתיחה של הרומן לקריאה נוספת על […]

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן