וההיפופוטמים התבשלו בתוך הבריכות שלהם / ויליאם ס' בורוז וג'ק קרואק / קטע ראשון

לעמוד הספר

1
ויל דֶניסֶן

בשבת הברים סוגרים בשלוש בלילה, וככה הגעתי הביתה בסביבות ,3:45 אחרי שאכלתי ארוחת בוקר ב"רַייקר'ס" שבפינת רחוב כריסטופר והשדרה השביעית. זרקתי את ה"ניוּז" וה"מירוֹר" על הספה, קילפתי מעלי את מעיל הכותנה שלי והעפתי אותו עליהם. התכוננתי ללכת ישר למיטה.

בשלב הזה צילצל זמזם הכניסה. זה זמזם חזק שממש מפלח אותך, אז רצתי ללחוץ על הכפתור ולפתוח את הדלת למטה. אחרי זה הרמתי את המעיל מהספה ותליתי אותו על כיסא, כדי שאף אחד לא יֵשב עליו, ושמתי את העיתונים במגירה. רציתי להיות בטוח שהם יהיו שם בבוקר כשאתעורר. אחרי זה ניגשתי ופתחתי את הדלת. חישבתי את הזמן בדיוק ככה שהם לא הספיקו לדפוק.

ארבעה אנשים נכנסו אל החדר. עכשיו אספר לכם באופן כללי מי היו האנשים האלה ואיך הם נראו, כי הסיפור הוא בעיקר על שניים מהם.

פיליפ טוּריאן הוא בן שבע-עשרה, חצי טורקי וחצי אמריקאי. יש לו מבחר של כמה שמות, אבל הוא מעדיף טוּריאן. אביו מוּכּר בשם רוג'רס. שיער שחור מתולתל נופל לו על המצח, העור שלו חיוור מאוד, ויש לו עיניים ירוקות. הוא התיישב בכיסא נוח, רגלו משתלשלת על זרוע הכיסא, וזה עוד לפני שכל האחרים היו בחדר.

הפיליפ הזה הוא מסוג הנערים שמתרוממים ספרותיים כותבים להם סונטות, כאלה שמתחילות במשפט: "הו, עלם-חמודות יווני ששׂערו שחור כעורב…" הוא לבש זוג מכנסיים רחבים מלוכלכים מאוד וחולצת חאקי עם שרוולים מופשלים שחשפו אמות ידיים שריריות ומוצקות.

רַמזי אָלֶן הוא גבר מרשים למראה ואפור שיער בן ארבעים או משהו כזה, גבוה וקצת רופס. הוא נראה כמו שחקן מדורדר ומוזנח, או מישהו שפעם היה מישהו. חוץ מזה הוא בא מהדרום וטוען שהוא ממשפחה טובה, כמו כל מי שבא מהדרום. הוא בחור נבון מאוד, אבל מי שהיה רואה אותו עכשיו לא היה מנחש את זה. הוא כל כך דלוק על פיליפ עד שהוא חג מסביבו כמו נשר ביישן, ועל פניו חיוך רחב, טיפשי ומשתפך.

אָל הוא מהבחורים הכי טובים שאני מכיר, ולא הייתם מוצאים מישהו יותר טוב לבלות בחברתו. וגם פיליפ בסדר. אבל כשהם נפגשים תמיד קורה משהו, וביחד הם צירוף שעולה לכולם על העצבים.

לאַגנֶס אוֹ'רוֹרק יש פנים איריות מכוערות ושיער שחור קצוץ, והיא תמיד לובשת מכנסיים. היא ישירה, גברית, ואפשר לסמוך עליה. מייק רַייקוֹ הוא פיני אדום שיער בן תשע-עשרה, מין ימאי בצי הסוחר, לבוש בבגדי חאקי מלוכלכים.

טוב, אלה כל מי שהיו שם, ארבעתם, ואגנס הרימה גבוה בקבוק.

"אה, קַנדיאן קְלאבּ", אמרתי. "בואו פנימה ושבו" — מה שכולם כבר עשו ממילא — והוצאתי כמה כוסות קוקטייל וכל אחד מזג לעצמו שוט של משקה נקי. אגנס ביקשה ממני מים והבאתי לה.

לפיליפ היה איזה רעיון פילוסופי שכנראה הוא פיתח במשך הערב, ועכשיו עמדתי לשמוע אותו. הוא אמר, "חשבתי על פילוסופיה שלמה סביב הרעיון שבזבוז הוא רע ויצירה היא טוב. כל עוד אתה יוצר משהו, זה טוב. החטא היחיד הוא בזבוז של הכישורים שגלומים בך."

זה נשמע לי די מטופש, אז אמרתי, "טוב, ברור שאני סתם בּרמן מטושטש, אבל מה בנוגע לפרסומות לסבון לַייפבּוּאוֹי? אלה יצירות מכל בחינה."

והוא אמר, "כן, אבל תבין, זה מה שנקרא יצירה מבוזבזת. כל דבר מתפצל לשני ניגודים. יש למשל גם בזבוז יצירתי, כמו לדבר איתך עכשיו."

אז אמרתי, "כן, אבל מה הקריטריונים שלך להבחין בין בזבוז ליצירה? כל אחד יכול להגיד שמה שהוא עושה זאת יצירה ושמה שכל האחרים עושים זה בזבוז. זה כל כך כללי שזה לא אומר כלום."

טוב, זה כנראה פגע בו ישר בין העיניים. אני מניח שעד עכשיו הוא לא נתקל בהרבה התנגדות. על כל פנים, הוא ירד מעניין הפילוסופיה, ואני שמחתי לראות שהוא לא חוזר לזה, כי רעיונות כאלה שייכים מבחינתי לקטגוריית האני-לא-רוצה-לשמוע-על-זה-יותר.

פיליפ שאל אותי אם יש לי מריחואנה ואמרתי לו שלא הרבה, אבל הוא התעקש שהוא רוצה לעשן משהו, וככה הוצאתי את מה שהיה לי מהמגירה של שולחן הכתיבה, והדלקנו סיגריה והעברנו אותה בין כולם. זה היה חומר די עלוב, והג'וינט הקטן הזה לא השפיע על אף אחד.

רייקו, שכל אותו הזמן ישב על הספה בלי להגיד כלום, אמר, "עישנתי שש כאלה בפורט ארתור, טקסס, ואני לא זוכר שום דבר מפורט ארתור, טקסס."

אני אמרתי, "קשה להשיג עכשיו מריחואנה, ואין לי מושג מאיפה אני אביא עוד אחרי שזה ייגמר," אבל פיליפ חטף עוד סיגריה והתחיל לעשן אותה. אז מילאתי את הכוס שלי בקנדיאן קלאב.

בדיוק אז עלה בדעתי שזה מוזר, כי לחבר'ה האלה אף פעם לא היה כסף, מאיפה בא הקנדיאן קלאב הזה, אז שאלתי אותם.

אָל אמר, "אגנס פילחה את זה מבר."

התברר שאָל ואגנס עמדו בקצה של הבר ב"פַּיד פַּייפֶּר" ושתו בירה, ופתאום אגנס אמרה לאָל, "קח את העודף שלך ובוא אחרי. יש לי בקבוק קנדיאן קלאב בתוך המעיל." אָל יצא אחריה, מפוחד יותר ממנה. הוא בכלל לא ראה שהיא לקחה את הבקבוק.

זה התרחש מוקדם יותר באותו ערב, ומחמישית הגלון שבבקבוק נותר עכשיו חצי בערך. בירכתי את אגנס והיא חייכה בסיפוק עצמי.

"זה היה קל," היא אמרה. "אני מתכוונת לעשות את זה עוד פעם."

לא כשאת איתי, אמרתי לעצמי.

אחרי זה היתה הפוגה זמנית בשיחה, והייתי ישנוני מדי בשביל להגיד משהו. היו קצת דיבורים שלא שמעתי, ואחרי זה הרמתי את העיניים בדיוק ברגע שפיליפ נשך חתיכת זכוכית גדולה מכוס הקוקטייל שלו והתחיל ללעוס אותה, דבר שעשה רעש שנשמע עד הצד השני של החדר. אגנס ורייקו עשו פרצופים כאילו מישהו שורט בציפורניים לוח של בית ספר.

פיליפ לעס את הזכוכית עד דק, והוריד את זה עם המים של אגנס. ואז גם אָל אכל חתיכה, והבאתי גם לו כוס מים. אגנס שאלה אם אני חושב שהם ימותו, ואמרתי שלא, אין סכנה אם לועסים את זה טוב-טוב, זה כמו לאכול חול דקיק. כל הדיבורים האלה על אנשים שמתים מזכוכית כתושה זה קשקוש.

בדיוק אז עלה לי בראש רעיון לקטע מצחיק, ואמרתי, "אני מזניח את החובות שלי כמארח. מישהו רעב? יש לי משהו ממש מיוחד שקיבלתי בדיוק היום."

בשלב הזה פיליפ ואָל שלפו פיסות זכוכית תועות מבין השיניים. אָל הלך לאמבטיה לראות את החניכיים שלו במראָה, והן דיממו.

"כן," אָל אמר מהאמבטיה.

פיליפ אמר שהזכוכית עשתה לו תיאבון.

אָל שאל אותי אם זאת עוד חבילה של מאכלים מאמא שלי, ואמרתי, "האמת שכן, משהו ממש טוב."

אז נכנסתי אל חדר הארונות והתעכבתי לי שם כמה זמן וחזרתי עם המון סכיני גילוח ישנים בצלחת וצנצנת חרדל.

פיליפ אמר, "חתיכת חריין, אני באמת רעב," ואני הרגשתי די טוב עם זה ואמרתי, "חתיכת קטע, לא?"

רייקו אמר, "בשיקגו ראיתי בחור שאוכל סכיני גילוח. סכיני גילוח, זכוכיות ונורות. בסוף הוא אכל צלחת חרסינה."

עד אז כולם כבר היו שתויים חוץ מאגנס וממני. אָל ישב לרגליו של פיליפ ונשא אליו את עיניו בהבעה מטומבלת על הפנים. התחלתי לקוות שכולם ילכו הביתה.

ואז פיליפ קם, מתנדנד קצת, ואמר, "בואו נעלה לגג."

ואָל אמר, "בסדר," וקפץ כאילו הוא בחיים שלו לא שמע הצעה נהדרת כזאת.

אני אמרתי, "לא, אל תעלו. אתם תעירו את בעלת הבית. ממילא אין שם כלום."

אָל אמר, "לך לעזאזל, דניסן," כאילו כואב לו עצם זה שאני מנסה לבלום רעיון שבא מפיליפ.

וככה הם קירטעו החוצה מהדירה והתחילו לעלות במדרגות. בעלת הבית והמשפחה שלה גרות בקומה מעלי, ומעליהם הגג.

התיישבתי ומזגתי לי עוד קנדיאן קלאב. אגנס לא רצתה עוד ואמרה שהיא הולכת הביתה. רייקו נימנם עכשיו על הספה, וככה מזגתי את מה שנשאר לכוס שלי, ואגנס קמה ללכת.

שמעתי מין מהומה על הגג, ואז שמעתי זכוכית נשברת ברחוב. ניגשנו אל החלון, ואגנס אמרה, "הם בטח זרקו כוס למטה לרחוב."

זה נראה לי הגיוני, אז הוצאתי את הראש בזהירות, והיתה שם למטה אישה שהסתכלה למעלה וקיללה. הרחוב נעשה אפרורי.

"חבורת אידיוטים משוגעים," היא אמרה. "מה 'תם רוצים לעשות, להרוג מישוּ?"

אני מאמין בלב שלם במתקפת נגד, אז אמרתי, "תשתקי שם. את מעירה את כולם. תעופי או שאני קורא לשוטר," וכיביתי את האורות כאילו קודם קמתי ויצאתי מהמיטה ועכשיו אני חוזר לישון.

אחרי כמה רגעים היא הסתלקה, עדיין מקללת, וגם אני קיללתי, רק בשקט, כשנזכרתי בכל הצרות שהשניים האלה כבר סיבכו אותי בעבר. נזכרתי איך הם עשו תאונת שרשרת עם האוטו שלי בנוּאַרק, ואיך זרקו אותי בגללם ממלון בוושינגטון כשפיליפ השתין מהחלון החוצה. והיו עוד הרבה דברים דומים. זאת אומרת, שטויות של סטודנט ממוצע, שנתון 1910 בערך. זה קרה כל פעם שהם היו יחד. לבד הם היו בסדר.

הדלקתי את האורות ואגנס הלכה. הכול היה שקט על הגג.

"אני מקווה רק שלא ייכנס להם לראש לקפוץ משם," אמרתי, לעצמי, כי רייקו ישן. "טוב, הם יכולים לעמוד שם על מוט כמו עופות, אם הם רוצים. אני הולך לישון."

התפשטתי ונכנסתי למיטה, השארתי את רייקו ישן על הספה. זה היה בשעה שש בערך.