יתומה אחת מבגדאד / האלה ג'אבר / קטע ראשון

פרולוג

4 באפריל 2003, בגדאד

רק כאשר התנפצו החלונות, הבינו עלי ורַסְמִיה כּאתֶם שעליהם לצאת מן הבית. במשך שעות הם הצמידו אליהם את שבעת ילדיהם, בעוד סופת האש מתגלגלת לעברם. ככל שהבהיקו הבזקי האור הלוהט והלבן בחוץ, כן התקררה הזיעה שזלגה על גופם בעת שגוננו על עיניהם של הקטנים. ככל שהתחזקו הפיצוצים שהידהדו סביב בית הבטון החד-קומתי שלהם, כן שָקטו לחישות ההרגעה שלחשו באוזני בנותיהם המפוחדות. המבועתת מכולן היתה אולי זַהְרָה בת השלוש, מפני שילדה בגיל זה היא בוגרת דיה לדעת שמשהו נורא קורה, אך צעירה מכדי לשלוט בפחדיה. לפחות את חַאוּרא, התינוקת, היה אפשר להרדים בזרועותיה המערסלות של אמה, למקרה שתתעורר כשהאדמה תרעד.

עלי שמר על הבעת פנים אמיצה בנוכחות בניו, אך בלבו התייסר בחזיונות מתחלפים של הגיהינום. אם תוסיף המשפחה להתחפר בבית, כולם עלולים להתפוצץ לרסיסים מאיזו פצצה תועה שנועדה לבסיס הצבאי הסמוך. אם יברחו במונית שבה נהג למחייתו, הם ייתקלו בכבשן בוער על הכביש הפתוח. כשהזגוגיות התנפצו מעל כמה מזרנים, הילדים הבוגרים יותר התגודדו יחד על רצפת הסלון, וצווחותיהם הן שהכריעו את הכף.

הוא נבח הוראות ואסף מסמכים לתוך קלסר. רסמיה צררה בגדים לתוך פיסת בד גדולה, ותחבה את מעט תכשיטי הזהב שלה לתיק יד. ואז, במהירות רבה ככל שיכלו, הם קיבצו את מטענם יקר הערך לתוך מכוניתו של עלי שחנתה על הכביש מחוץ לבית: מוּנתזר, בנם בן השמונה-עשרה, טיפל במושב האחורי בשלושת אחיו הצעירים ובאחותו, ואילו רסמיה צופפה את בנותיה הקטנות יחד על ברכיה במושב הקדמי, והחלה להתפלל.

בעודו משתחל אל מאחורי ההגה ומתניע את המכונית, גם עלי החל לצטט את פסוק הפתיחה של הקוראן. הוא הבין ששכונתם נקלעה למהומת אלוהים מפני שהיתה מלאה במשפחות ובמתקני צבא. כדי לחלץ משם את ילדיו בבטחה, כל שהיה עליו לעשות הוא רק לנסוע אל בית אמו שבקצה האחר של העיר, כפי שעשה מאות פעמים בעבר. עם זאת, הוא התקשה להתרכז בנעשה על הכביש שלפניו, בעוד האוויר מלא התרחשויות רבות כל כך. הוא מתח את צווארו אל מחוץ לחלון כדי לראות מה מחולל את כל הרעש הזה. מסוקים הסתחררו על פני שמי השחר כמו ציפורי טרף גדולות ושחורות. מה אם יתחילו לירות טילים על הרחוב החד-סטרי? עלי לחץ בחוזקה על דוושת הגז.

מלפניו התגלגלו על הכביש שתי משאיות בשיירה. עלי הבחין בדופנותיהן הגבוהות וחשב שאולי יגנו על מכוניתו מפני עוצמתו של כל פיצוץ אפשרי. הוא עקף את המשאית השנייה וחמק אל מאחורי המשאית הראשונה.

לו עלה על דעתו ולו לרגע שהמשאיות האלה הן המטרות שסימנו לעצמם המסוקים, הוא לעולם לא היה נוסע ביניהן, תוך שהוא מביט דרך המראה הפנימית בחמשת ילדיו הבוגרים, ואז שולח מבט אל בנותיו הצעירות, זהרה וחַאוּרא, שבזרועות אשתו במושב הקדמי. איש מיושבי המכונית לא שיער שסופת האש שמפניה ברחו שועטת לעברם במהירות מסחררת. היא הכתה בשבריר שנייה, בברק לבן ולוהט שבקע מכחול השמים. כשדעכה שאגת הרעם של הטיל השלוּח, עלי ורסמיה כאתם כבר מתו, וחמישה מבין שבעת ילדיהם האהובים גססו.

למצוא את זהרה

אילולא אותה בקשה משונה שקיבלתי מהמערכת, לעולם לא הייתי צועדת בנתיב שהוביל אותי לאורך עיר רוחשת ומבועתת בשעת מלחמה, אל בית החולים שבו מצאתי את זהרה.

"אנחנו צריכים יתום," אמר הבוס שלי. "לא סתם יתום. יתום מיוחד."

הוראותיו היו ברורות כשם שהיו מרעישות. אסור לי להתפשר על היתום הפצוע הראשון שאראה, הוא אמר לי נחרצות. אני צריכה לסרוק את כל בתי החולים שיש בהם מחלקות ילדים, עד שאמצא את היתום המיוחד.

תינוק לא יעזור, כי הפנים שלו לא יביעו די רגשות. היתום שאנחנו זקוקים לו צריך להיות בוגר יותר אך לא בוגר מדי, כדי שייראה חסר הגנה. מוטב שזאת תהיה ילדה, כי היא תיראה פגיעה יותר מאשר ילד. זה יהיה אידיאלי אם היא תהיה פצועה קשה אך עדיין יפה: היא חייבת לספק יופי של תמונה.

אז אם לסכם, היה עלי לחפש ילדה פצועה, בגיל שנה עד חמש, שהוריה מתו ושפניה היפים נשארו פחות או יותר ללא פגע.

"טוב," אמרתי.

חזרתי על הפרטים באוזני בעלי סטיב, שהיה גם הצלם בצוות שלי, והודעתי לנהג שלנו שעלינו לצאת בעוד חמש דקות. לרגע תהיתי אם מישהו במערכת בלונדון מבין מה זה אומר, לנסוע ברחבי בגדאד, בתוך כל הירי והמהומה, במשימה שמטרתה לבחור ולפסול ילדים פצועים עם משפחות אבלות — והכול למען ידיעה בעמודים הפנימיים של העיתון שלנו.

עם זאת, לא הפריעה לי הציניות בתדרוך שקיבלתי. ידעתי שזה למען מטרה טובה. העיתון תיכנן לערוך מסע גיוס כספים למען הילדים שנפגעו קשה מכולם במלחמה. המשימה שלי היתה למצוא את הפנים של הקמפיין הזה, ולכתוב את הכתבה שתשיק אותו. הפנים והכתבה היו חייבים לרגש את הקוראים, אחרת הם לא יתרמו מכספם. היות שהתחננתי מלכתחילה בפני הבוס שלי שיפתח בקמפיין הזה, לא היתה לי שום זכות להתלונן. להפך, ראיתי ילדים רבים כל כך שנפגעו בהפצצות, שהייתי מוכנה לעשות כל שביכולתי כדי לעזור להם.

הכנתי לנהג רשימה של בתי חולים. ידעתי שכעת יהיה לנו קשה לחפש בהם את "היתום האידיאלי" שלנו, קשה יותר משהיה לו חיפשנו אחריו בתחילת הלחימה, שלושה שבועות קודם לכן. סביב כל בתי החולים והמרפאות הוקמו מתרסי הגנה. מאות שומרים חמושים הוצבו במקום כדי להדוף כנופיות שודדים. דלתות נחסמו כדי למנוע את כניסתם של בוזזים שפילסו לעצמם דרך בין השומרים בניסיון לשדוד את החולים ואת הגוססים. שמעתי שאפילו רופאים שהושבעו לשמור על חיי אדם נשאו נשק למקרה שייאלצו להרוג מישהו כדי להגן על חייהם. לא זו בלבד שצוותי בתי החולים נאלצו להתמודד עם שטף אדיר של אזרחים שנפצעו בהפגזות של האמריקאים, אלא שהפחד מפני האלימות שתופנה כלפיהם מצד בני עמם הפך אותם ללוחמים במחלקותיהם שלהם. אם היה סימן אזהרה כלשהו שהעיד על כך שקריסת מנגנוני הביטחון של המדינה תביא לצמיחתה של אנרכיה אכזרית במיוחד, הרי זה היה הסימן.

יצאנו מבית המלון שלנו שבמרכז העיר במרצדס שכורה, והתקדמנו לאיטנו על פני משרדי ממשלה שנודעו פעם בתוקפנותם הגסה, וכעת נותרו חסרי הגנה מול הפצצות החכמות של האמריקאים. גגותיהם נהרסו ואזוריהם הפנימיים גולחו כליל, ומתהילת עברם נותרו רק חזיתות מתפוררות. משרד ההסברה, שופר התעמולה של הרודן המובס, סדאם חוסיין, קרס בענן אבק. עשן עדיין היתמר מהריסות אחד הארמונות של הרודן.

הוספנו לנסוע לעבר בית החולים הראשון שסימנו, על פני שורות-שורות של אוטובוסים, מכוניות וטנדרים שרופים. כל אחד מהם ייצג סיפור סמוי של אובדן אישי שנגרם לבעליהם, תושבים שנותרו מקורקעים בעיר שממנה, כך נראה, היו כולם — פרט לבוזזים — נחושים להימלט. מאות אופנוענים צופרים עמדו בתור בתחנות הדלק המעטות שעדיין פעלו, היות שגנבים החלו להחרים את מכלי הדלק.

מאחד הכבישים הראשיים ראיתי שהכניסות לרחובות מגורים נחסמו במתרסים שהוקמו מצמיגי מכוניות, לוחות עץ, פיסות מתכת — מכל הבא ליד — כדי לחסום מיליציות שקמו במהירות מסחררת וביקשו להשתלט על שכונות שלמות, עכשיו כשהצבא וכוחות המשטרה של הרודן הובסו. כמה מהמיליציות כבר החלו להילחם על השטח שתפסו.

"זה מזכיר לי את ביירות בימים שלפני מלחמת האזרחים," אמרתי בעוד סטיב מביט במתרחש דרך עדשות המצלמה שלו. "ובכל זאת, אין מה לדאוג. כל עוד נצליח להתחמק מהטילים, מהחוטפים ומהיריות, נהיה בסדר."

הוא חייך אלי חיוך גדול ושב לבדוק את המצלמה שלו.

ביעד הראשון שלנו, בית חולים אוניברסיטאי שבתחילת המלחמה ביקרנו בו מדי יום, גילינו שחדרי הניתוח ריקים ושבית החולים נמצא בעיצומו של תהליך פינוי. רופא שהתיידדנו איתו בעבר קידם את פנינו באזהרה שעלינו לעזוב.

"יש כאן מסביב הרבה חמושים," הוא אמר. "אף אחד כבר לא יודע מי בדיוק מסתובב פה. אני לא מסוגל אפילו להגן על החולים שלי כאן. בבקשה תלכו."

בכל מקרה, הוא אמר לנו במרירות, כבר אין כאן בבית החולים שום ילדים פצועים. נשארו רק גופות של ילדים.

דרכּנו אל בית החולים השני הובילה אותנו לתוך שכונת עוני של שני מיליון שיעים, שנודעה בשם סדאם סיטי עד לרגע שבו הודח הרודן מכיסאו. השם הקודם נמחק משלטי הדרך, והשם החדש — סַדְר סיטי — נצבע מעליו. אנשי מיליציה שיעים גירשו מהמקום את נאמניו של סדאם, חברי מפלגת הבעת שהיו ברובם סוּנים. השריקות הרועמות של מטולי האר-פי-ג'י והיריות המתפצחות של המקלעים הידהדו בין הרחובות הצרים, והנהג שלנו פנה לתוך סמטאות קטנות כדי לחמוק מהן.

כשהגענו למחלקת הילדים של בית החולים המקומי, מצאנו ילדה שבכתה מפני שאיבדה את רגלה כשטיל פגע בביתה. היא היתה בת אחת-עשרה, וידעתי שבמערכת העיתון לא ירצו לשמוע עליה.

עברנו לבית החולים לילדים על שם סדאם, שם היה ילד קטן שצווח בעת שאחיות ריתקו אותו למקומו כדי שהרופאים יוכלו לנקות פצע פתוח ברגלו השמאלית. שריר השוק שלו נקרע מרסיס בעקבות עוד התקפת טילים. אך אף שאביו נהרג, אמו נותרה בחיים. חיפושינו אחר יתום נמשכו.

בית החולים הרביעי, בניין חד-קומתי מודרני שבחזיתו גן יפהפה מלא בפרחים ריחניים ובשירת ציפורים, נראה לנו ממבט ראשון חסר כל תועלת לתכליתנו. ברגע ששיכנענו את השומר האחראי לפתוח לנו את השער, מצאנו רופאים לבושים חלוקים לבנים מסתובבים בין המחלקות ועל כתפיהם תלויים רובי קלצ'ניקוב, בדיוק כפי שסיפרו לנו. אך הם לא הגנו על ילדים כלשהם. בית החולים הזה נועד רק למבוגרים.

כבר התחלתי להתייאש, אך אז הזמין אותנו אחד הרופאים לשבת ולשתות איתו כוס תה. הסברנו מה אנחנו מחפשים. הוא השתתק לרגע וסרק את זיכרונו, ואז סיפר לנו על בחור צעיר בן שמונה-עשרה שאושפז כאן בבית החולים כשהקרב על בגדאד היה בשיאו. הצעיר נכווה מכף רגל ועד ראש, ולא היה לו סיכוי רב לשרוד. הוא מת בייסורים כעבור ארבעה ימים, אך לא לפני שסיפר סיפור שנגע כל כך ללבו של הרופא, עד שהוא רצה שאשמע אותו גם אני.

"זה סיפור על ילדה קטנה," הוא אמר. "היא איבדה שבעה מבני משפחתה, כולל הוריה ואחיה. היא נכוותה קשה."

נעצתי ברופא מבט מרוכז, וחשבתי לעצמי שהנה נִגלה סוף-סוף לעין הקץ לחיפושי.

"איך אתה יודע שהסיפור הזה נכון?" ההיסטריה בימים האלה היתה רבה כל כך, שרבים מהסיפורים שסופרו לעיתונאים התבררו לבסוף כהגזמות פרועות.

"אני יודע שזה נכון כי החולה שלי היה אחד האחים של הילדה הקטנה הזאת," הוא השיב. "אולי היא כבר מתה, אם נכוותה קשה כמו אחיה."

"איפה היא עכשיו?"

"אני באמת לא יודע," הוא אמר. "אבל יש הרבה כמוה."

באותו רגע, לא היה אכפת לי מה"הרבה כמוה". אולי מפני שהתעייפתי, או אולי מפני שהילדה הזאת איבדה בבת אחת רבים כל כך מהאנשים שאהבה, מצאתי את עצמי מתרגשת ומהופנטת במידה מפתיעה מהסיפור שלה. הריחוק המקצועי הקריר שעזר לי לעבור את היום נעלם כלא היה. הילדה הזאת שבתה את לבי, ונתקפתי דחף עז למצוא אותה. רציתי רק לדעת באילו מבתי החולים אוכל אולי למצוא אותה.

הרופא כנראה חש בהתרגשות שלי כשביקשתי ממנו את שמות בתי החולים. נעמדתי על רגלי ברגע שגמר לעבור על הרשימה. הוא מן הסתם חשב אותי לגסת רוח כששעטתי אל מחוץ למשרדו. סטיב שלח אלי את המבט פעור העיניים שהוא שומר לרגעים שבהם הוא חושב שאני נסחפת.

שמש הערביים שקעה כשיצאנו מבית החולים. ידעתי שהעוצר ממשמש ובא, אבל לא רציתי לחכות יום שלם עד שאמצא את הילדה הזאת. כבר היה יום רביעי, וידעתי שאצטרך לכתוב את הכתבה ביום שישי כדי שהיא תפורסם בגיליון סוף-השבוע. פניתי אל השער הראשי, שם חיכה לנו הנהג.

"גברת, עצרי!" קרא קול מאחורי.

סובבתי את ראשי וראיתי אחות קשישה רצה לעברי. חשבתי שאני יודעת מה היא רוצה. עיתונאים מכלי תקשורת מערביים היו מבוקשים מאוד, בגלל הטלפונים הלווייניים שלהם. קווי הטלפון נפלו, ולא היו טלפונים ניידים, כך שבכל מקום שהסתובבנו בו היה תמיד מישהו שהתחנן לצלצל ליקיריו מעבר לים, אפילו לדקה או שתיים, ולהודיע שהוא חי וקיים. בדרך כלל לא מצאתי בעצמי את הכוח לסרב לאנשים האלה; חשבתי לעצמי שאם במערכת יכעסו עלי בגלל חשבון הטלפון העצום, אתמודד עם זה אחר כך. אבל הפעם, כשמיהרתי למצוא עוד באותו יום את הילדה הקטנה שלי, לא רציתי להתמהמה ולחכות עד שהאחות הזאת תפטפט עם הנכדים שלה. המשכתי לצעוד במהירות.

"גברת," היא קראה שוב. "חכי, אני יודעת איפה הילדה הקטנה הזאת." מילותיה מיסמרו אותי למקומי. היא הקשיבה מן הסתם לשיחה שלי עם הרופא.

"חבל שתבזבזי זמן בכל בתי החולים האלה," אמרה האחות. "לכי ישר לבית החולים כַּרָאמֶה. היא שם."

הודיתי לה, חיבקתי ונישקתי אותה, ומיהרתי לדרכי.

במכונית, סטיב ואני שיחזרנו את מה שסיפר לנו הרופא. סטיב ראה את הסיפור כולו מזווית מקצועית טהורה. פעוטה פצועה שאיבדה שבעה מבני משפחתה היא יופי של סיפור עיתונאי, הוא טען, בייחוד אם היא היחידה ששרדה. הסכמתי. אבל היה עוד משהו שמשך אותי אל הילדה הזאת, מין כוח מסתורי שהעדפתי לשמור את קיומו לעת עתה לעצמי. כך שכשהנהג שלנו מילמל שכבר מאוחר, שבית החולים רחוק מאוד ושעלינו לחכות עם המסע שלנו עד למחרת בבוקר, התפרצתי עליו.

"לא, אנחנו נוסעים עכשיו. בבקשה, לא אכפת לי איך, פשוט תיקח אותנו לשם — עכשיו."