הילדים שומרים עלינו/ פרק ראשון

פרק 1: ספר ילדים

את דויד פגשתי כשעדיין גרתי בקומה בקינג ג'ורג', בין האחיות. הוא שאל, "את גננת?"

"לא."

"פסיכולוגית של ילדים?"

"לא."

"מורה?"

ניענעתי בראשי.

"אבל משהו שקשור לילדים, נכון?"

"אני כותבת להם."

"ידעתי!" הוא חייך חיוך מנצח, כאילו לא כולם תמיד יודעים. "ידעתי שקשור לילדים!"

יכולתי לראות איך הוא נראה כשהיה בן חמש וגם בן שלוש-עשרה. קצת מאויר. הגבות שלו — כמו שתי מברשות קשות מעוגלות, מעל ריסים ארוכים ומבט רך. זיהיתי מיד. הוא היה מהילדים הרגישים מדי, אלה שנשברו לחתיכות, וכשגדלו הצליחו לאחות את השברים. אני רואה אותם, את השורדים — מחוברים מחדש, עקומים יותר או פחות — בפנים של אנשים, בכל גיל, אפילו אצל זקנים מקומטים.

לפני שנים רבות כתבתי את הספר "רק גליה רואה אותם". כשאני מגיעה לבתי ספר וילדים שואלים אותי עליו, אני מספרת שגליה, גיבורת הספר, גרה בבית שבו גרתי כשכתבתי אותו, ושגם לי היתה שכנה, בעצם שתיים, הן היו אחיות, שקראו מחשבות של חתולים. ושגם לי גנבו את האופניים מחדר המדרגות, ושחשדתי באחד ההומלסים שגרו בגן הגדול מתחת לבניין שלנו. אולי כי בניגוד לרוב הקבועים שם, שהיו מעוכים לגמרי, הוא נראה כמי שנשארו לו עוד קצת כוח ואנרגיית חיים. קצת התביישתי בעצמי על החשד, ותהיתי למה הגיע לאן שהגיע, ואיפה אמא שלו, ואם יש לו ילדים. וגם: אם הוא תמיד ישן על אותו ספסל בגן כי שם הפנס מאיר במיוחד. אולי כשהיה ילד נורא פחד מהחושך, ומשהו מהפחד נשאר איתו? חשבתי, הלוואי שהיה לי חוש שישי, לראות זיכרונות ילדות של אחרים, ומשום שאין לי, נתתי אותו לגליה. היא לא מעוניינת בזיכרונות האלה. הם נופלים עליה בעל כורחה. אני, לעומתה, אוספת אותם, והם שמורים אצלי, גם אחרי שאלה שסיפרו אותם שכחו מהם ומסיפורי הילדות של אמא שלהם או דודה שלהם. גם אחרי שהאמא והדודה מתו. אפילו אחרי שהם עצמם עזבו את העולם. כמו השכנות שלי, האחיות.

לעתים רחוקות ומתוך תחושת חובה מעיקה היו האחיות מבקרות דודה ערירית בבית אבות. הדודה כבר היתה בשנות התשעים שלה, ולא זכרה הרבה, אבל לא שכחה את היום ההוא מסוף כיתה א', כששמעה את המורות מדברות על הצגת סוף השנה. המורות חשבו שהיא לא מבינה את השפה, כי דיברו ביניהן יידיש, ועם הילדים ברוסית, או להפך. והן אמרו, "היא שרה כל כך יפה. לאף אחת אין קול יפה כמו לה. היא חייבת לשיר את השיר של השושנה." והיא היתה כל כך גאה, הדודה-הילדה. "אבל מה יהיה?" דאגו המורות, "איך היא תעמוד מול הקהל? איזה מין שושנה היא תהיה עם הפנים המכוערות שלה?" ואז הן מצאו פתרון, כמו בסרט "שיר אשיר בגשם", המוכשרת מאחור, היפה מלפנים. המורות אמרו שהיפה תזיז את השפתיים, בלי להוציא קול, ואילו היא — המכוערת — תסתתר מאחוריה, ותשיר מבלי להיראות. יחד שתי הילדות ינופפו בזרועותיהן, כמו עלים גדולים ברוח, ואף אחד לא ידע שהקול הערב לא שייך לשושנה היפה. "היא באמת היתה מכוערת, הדודה," הודו בפני השכנות, אולי במעט הנאה, כי היא לא היתה דודה מיטיבה.

אילו היו כאן עכשיו, הן בוודאי היו מרימות גבה בגלל המילה "מיטיבה". כי מה רע ב"דודה טובה"? למה צריך את המילה המהונדסת, המתאמצת, הנצלנית? האחות הבכורה בוודאי היתה מדגישה ש"דודה טובה" מתאים יותר לזמנה של הדודה, ובעצם לכל זמן. והאחות הצעירה היתה מתקוממת כי נורא שנמנעים מלהגיד מילה פשוטה ויפה כמו "טובה", ומחדירים לתוכה את ה-י' הזאת שמרטיבה את ההגייה שלה. וכל זה כדי לנצל אותה, להפוך אותה לתכליתית. הן צודקות, כמובן, ואני משנה: היא לא היתה דודה טובה. ובכל זאת השכנות שלי הצטערו בשבילה, כי כמה נורא הרגישה אז הדודה כשהיתה ילדה, וכמה נורא להמשיך להיעלב במשך עשרות שנים, עמוק אל תוך הזקנה. ואין נחמה כי גם סוף הסיפור היה רע — הילדה ברחה מבית הספר לגינה ציבורית סמוכה, לבכות את לבה לבדה ("לבדיתי", המציאה מרים ילן-שטקליס מילה נחוצה. "לבדיתי לבדיתי ובכיתי", היא כתבה בשיר "לבדי"). וכשהאמא של הדודה-הילדה מצאה אותה שם, בסוף יום הלימודים, היא הורידה לה סטירה, בגלל הבריחה.

כשהייתי ילדה לא חיבבתי את השירים של מרים ילן-שטקליס. הם גרמו לי עוגמת נפש לא ברורה. בגלל כל החיכיתי חיכיתי, בכיתי בכיתי, ומי לא בא, וכל הדמעות שזולגות מעצמן כי נורית הלכה לשחק עם ילד אחר. את הלחנים של שמוליק קראוס דווקא אהבתי. הם הכאיבו לי באופן עמום, כמעט מענג, אבל המילים — הרגשתי שהן חושפות סוד שעדיין אסור לגלות לנו, איזו אמת מרה. כמו אז, בכיתה ב', כשביום השואה גילגלו לתוך הכיתה טלווזיה על עמודים, והראו לנו ערימות נעליים קטנות של ילדים, ועוד ערימות, לא זוכרת אם של חפצים או של שלדים. הספיקו לי הנעליים הריקות כדי להבין שהעולם רע. באמת רע. וחבל שלא חיכו עם זה עוד קצת. כי כמו שלאה גולדברג אמרה, אסור לקלקל את האופטימיות הטבעית שיש לילדים. ולכן לסיפורים שלהם צריך להיות סוף טוב. טוב — לא במובן של מתקתק, בוודאי שלא מודבק ומאולץ. רק כזה שיש בו קצת תקווה או בדל נחמה. העיקר — לא בור הריגה. אסור לשבור את הילדים כבר בהתחלה. אחר כך, בלאו הכי החיים עושים את העבודה. והחוט האופטימי, שנשזר בעלילה עד סופה הטוב, משתלם לכולם — גם לקוראים וגם לכותבים. כי נוסף לאיכות התרפויטית הרגילה של הכתיבה, לכתיבה המיועדת לילדים יש התמחות אנטי-דפרסיבית. אולי בזכותה נקלעתי לז'אנר. ואולי מפני שספרות ילדים היא אחות חורגת של זאת המיועדת למבוגרים, ופחות נחשבת בעיני הנחשבים. הם לא קוראים אותה.

התחלתי לכתוב בניו יורק, באמצע שנות התשעים, כשעדיין גרתי עם החבר שבגללו נסעתי לשם. הוא פחד שנתחתן. "אל תדאג," הבטחתי לו, "לא אתחתן איתך." כי יותר מכול הוא לא התאים להיות אבא לילדים שלי. אם בכלל ילדים, רציתי שיהיה להם אבא נדיב, והחבר היה קמצן באהבה. מה שנתן כאילו מעצמו גרע. וילדים — מזה גם אני חששתי אז — מזיזים את עצמך מעצמך ונמצאים אצלך לפניך. "אני רואה את זה קורה לחברים שלי," הוא אמר כאילו גורל אכזר מצפה לנו, "הם נהיים משפחה." הרגשתי מכורה לו. אבל ידעתי שאין לנו עתיד. כבר היינו באמצע הסוף. הלבבות התקררו. המבטים התחמקו, הגופים התרחקו. קירות שקופים נעמדו בינינו. לא היה במה להיאחז. על הלב התחלתי להצמיח קרום הגנה. לא עזר, רק כשנפרדנו למדתי מה זאת גמילה.

עבדתי במשרד של שיפוצניק ישראלי, ותפקידי היה לחכות שהטלפון יצלצל ומישהו יבקש להשאיר לו הודעה. שם התחלתי לכתוב משהו, לעצמי. סתם, כי אף אחד לא התקשר, וכי יום אחד שכחתי להביא איתי חומר קריאה (ייתכן שהאחיות היו מתעכבות לרגע על "חומר קריאה", מוודאות שבמכוון לא כתבתי ספר או עיתון, כי רציתי להתייחס לקריאה כמו אל חומר שמשתמשים בו — תרופה, סם או אלכוהול).

מחשב כן היה במשרד של השיפוצניק, אבל לא חיבור לאינטרנט. מזל, כי מחמת השעמום, בזכותו, כתבתי על ילדה וילד, מילי ויובל, בני דודים, שכנים וחברים הכי טובים, שמתוכננת להם מסיבת בר-בת מצווה משותפת. כתבתי שמילי מוזמנת למשרד היועצת בגלל סיפור שכתבה לעיתון בית הספר. הסיפור הוא על ילד אחד שביקש מאבא שלו שיקנה לו כלב. אז אבא שלו ענה, לא רוצה. הילד ביקש, אולי בכל זאת? והאבא התעקש, בשום אופן לא. הילד בכה, ואמא שלו אמרה, חמודי, אל תבכה, אתה שובר לאמא את הלב. הילד הצטער על הלב של אמא שלו ושבר לאבא שלו את הלסת. הסיפור יצא לי ככה בלי מחשבה, הפתיע אותי ושיעשע. אם הייתי מעלה בדעתי שהוא יניע עלילה של ספר שלם ועוד לילדים, בטח לא הייתי מעזה לכתוב את הסיפור המופרע על הילד, הכלב והלסת, אפילו אם רק בשמה של דמות, אפילו אם היא רק שלחה אותו בבדיחות לעיתון הבית-ספרי. בטח הייתי מתייחסת אליו בחומרה, קובעת שהוא לא חינוכי, ולא נותנת למילי חופש יצירתי. אבל לא ידעתי, ובסיפור, אחרי שהטקסט של מילי מתפרסם בעיתון בית הספר והיועצת נזעקת, מתברר לקוראים שאבא של מילי עזב את הבית כשהיא היתה בת שלוש, נסע לאמריקה, ומאז אין לה קשר איתו. עכשיו היא מבקשת מיובל, המספר, שיעזור לה לאתר את האב החסר. היא רוצה להזמין אותו למסיבת הבת-בר מצווה שלהם. שני הילדים לבדם יוצאים לחפש אותו, ומגיעים עד אלי לניו יורק. בהתחלה זאת היתה רק דרך טובה להעביר את השעמום במשרד של השיפוצניק, ובעיקר להסיח את הדעת מחורבן האהבה ועצב הפרידה. מתישהו הבנתי שצומח לי ספר. וגם הבנתי שאם יהיו לו קוראים, הם יהיו בערך בגיל של מילי ויובל, על קו השבר שבין ילדות לנעורים.

מאוד התפלאתי, כי מה לי ולספרות שלהם? אז עוד לא הייתי מהאנשים האלה שקוראים להנאתם ספרי ילדים, או מצטטים מ"הנסיך הקטן", "בילבי" ו"פו הדוב". אפילו כשהייתי ילדה לא קראתי אותם. בעיקר בגלל לקות הלמידה, שחסמה לי את הצורה של האותיות בתחילת כיתה א'. עד אז חשבתי שאני ילדה מוצלחת. ופתאום, משהו נורא קרה: אפילו "דנה קמה", שתי המילים הראשונות שלימדו אז לכתוב, לא נכנסו לי לראש. הצורה שלהן לא נתפסה. איימו להשאיר אותי כיתה. בעיני רוחי ראיתי את כל הילדים בשכבה מתרוממים לכיתה ב', ואותי נשארת ב-א' עם ילדים שרק סיימו גן. איך זה יכול להיות? וכמה לא הוגן — לאחים שלי זה לא קרה. סוף-סוף נלקחתי לאבחון, וקיבלתי את האבחנה הנפוצה אז — מטריית הגג לכל ההפרעות והלקויות המוכרות היום — פגיעה מוחית מינימלית.

שנים אחר כך שאלתי את אמי, "לא נבהלת? אמרו לך — 'פגיעה מוחית'?"

"לא," היא ענתה, "אמרו לי 'מינימלית'."

אחרי שנקבעה האבחנה עם השם האומלל היא מצאה לי גלגל הצלה: מורה פרטית בהוראה מתקנת. היום יש בכל בית ספר. מאז החליפו "הוראה מתקנת" ב"הוראה מותאמת", כדי להימנע מלרמוז שמשהו אצלנו, הילדים לקויי הלמידה, מקולקל. ובכל זאת אני מעדיפה את "מתקנת", כי טוב להאמין שלא הכול חסר תקנה.

למורה שלי היתה שיטה נהדרת, לפחות בשבילי. תחילה, ביקשה ממני לבחור צילום במגזין ולספר עליו בקצרה. את הסיפור הקצר, לפעמים שיר קצרצר, היא זאת שכתבה. כתבה יפה, בלי שגיאות, בלי מאמץ או תסכול. הניחה את היצירות הקטנות שלי על הדף, כמו עבודת קליגרפיה. ואז הוצאתי את מילות הסיפור מהמילון, העתקתי לכרטיסייה, כתבתי אותן שוב ושוב ושוב ושוב, בהתחלה כל אחת לעצמה, ואז אחת ליד השנייה, עם אצבע רווח ביניהן, ושוב ושוב ושוב. ואחרי שהצלחתי לכתוב את כולן בלי שגיאות ועם רווחים, היא נתנה לי להדפיס את הסיפור במכונת כתיבה. זה היה החלק האהוב ביותר, ההקלדה-הדפסה. וגם המעטפה, שלתוכה הכנסתי רק מילים אהובות. אני לא זוכרת אם בחרתי מילים בגלל המשמעות או הצליל, או כאלה שהיו קלות לכתיבה. לא יודעת אם נמנעתי ממילים שדרשו מאמץ או שבכל זאת התאמצתי עליהן בגלל המשמעות. כך או כך, המעטפה עם המילים האהובות שלמדתי לכתוב, הלכה ותפחה. כיתה ב' עוד היתה קשה מאוד, ג' — בסדר, ובכיתה ד' כבר היה טוב, הכי טוב בשתים-עשרה שנות בית ספר. אפילו התאהבתי בילד שישב לצדי, וגם הוא — ככה הרגשתי — אהב אותי. באותה שנה, המורה המצילה, עבריה שמה, אמרה לי לא לבוא אליה יותר, כי כבר לא הייתי צריכה. הצטערתי. אהבתי לבוא אל החדר ההוא בביתה, לשבת לשולחן הכתיבה שמעליו היתה תלויה תמונה ממוסגרת של אֵשֶר — תנינים מהלכים על כרכים עבים. והצלחתי ללמוד אצלה, להפנים את הצורה של האותיות, לזהות כדי לקרוא, ולשחזר כדי לכתוב. היו לה כל מיני טריקים שמישים, בלתי נשכחים. למשל, איך להבדיל בין חולם לשורוק, כלומר — איך לדעת מתי לשים את הנקודה באמצע ה-ו' ומתי מעליה? קל — מעליה, כמו אוֹר, שמגיע ממנורת תקרה או משֶמֶש, צליל של O. באמצעו כמו "אוּי, כואבת לי הבטן", צליל של U. עד היום כשצריך להבדיל בין אוֹרי לאוּרי — אני מרגישה את האור נדלק מעל ה-ו' של האחד, ואצל השני את ה-ו' מתקפלת מכאב באמצעה.

יותר מכול אהבתי את הנס שקרה לי אצלה: המצאתי סיפורים, כתבתי אותם, הקלדתי, ואיגדתי לספר. בחדר העבודה שלה הייתי סופרת, וחשבתי שאם לא אבוא אליה, לא אכתוב יותר, אבל עבריה אמרה שנראה לה שכשאגדל אהיה משוררת או סופרת. היא גם אמרה שאם אקרא הרבה ספרים, אוכל להיפטר משגיאות כתיב, לתמיד, ולהיות תלמידה טובה כמו כולם, אם לא יותר. ובאמת, התחלתי לקרוא הרבה, מתוך תקווה והחלטה שלעולם לא יהיו לי שגיאות כתיב, וגם מתוך הרצון להיות תלמידה טובה, ובעיקר, לא נעים להודות, בגלל ה"אפילו יותר מכולם", שהבטיחה. המשכתי לקרוא, בלי תכלית, רק מאהבה. חבל שהספקתי רק אריך קסטנר אחד או שניים, את "אבא ארך רגליים", "שרה גיבורת ניל"י", ומהם דילגתי ישר למדפי השואה, למחנות ההשמדה.

מה לי ולילדים? תהיתי כשהבנתי שאני כותבת להם, אז במשרד של השיפוצניק בניו יורק. הייתי רחוקה מילדים, ורציתי להתרחק עוד יותר. שנאתי שאמרו שבוודאי אהיה גננת או מורה, שאני הכי מתאימה לעבודה עם ילדים, פעוטות או נוער. הרגשתי שזה קשור לקוטן שלי, לעיגוליות, לקול המתוק מדי, או לאיזה פגם אחר שלא מאפשר לי לעלות כיתה, לעולם האמיתי של הגדולים. ריחמתי אז על ילדים — בלי כל שכבות העור, שתודה לאל, רובנו מגדלים עם השנים. בודדים, נתונים לפחדים, לא מבינים את עצמם, גם לא את העולם שבו הם נתינים. יאנוש קורצ'אק אמר שהם כמו נוכרים בארץ זרה.

ולא רק ריחמתי עליהם אז. גם פחדתי. מהאלימות שיכולה לפרוץ אצלם — קללות, דחיפות, מכות, בלי שליטה. חזק מול חלש, רבים מול יחיד. מובן שפחדתי כשהייתי ילדה, אבל הפחד לא עבר כשגדלתי. בתקופה הקצרה ששירתִּי כמורה חיילת בבית ספר בעיירת פיתוח, הרגשתי מאוימת במיוחד מתלמיד בכיתה ב', מוכה בבית ואלים בחוץ. מדי פעם, בשפתיים קפוצות ומבט חודר, היה מעביר אצבע על הצוואר, לאיים שישסף לי את הגרון. יכולתי לדמיין אותו עושה את זה, וגם ילדים אחרים — זורקים עלי כיסאות, שמים לי רגל במדרגות, דוחפים מעבר למעקה. נועלים במקלט. שנים רבות אחר כך כתבתי סיפור למבוגרים על מורה חיילת שילדים נועלים אותה במקלט. קראתי לו "לילה במקלט". בסיפור, היא נשארת שם כל הלילה עד שהשרת (כך קראו פעם לאב הבית, והיום אולי יש לתפקיד כינוי אחר) מגיע מוקדם בבוקר ומשחרר אותה. המימוש של האיום המדומיין היה כל כך מספק. כמו הייתי בת הטוחן שהופכת קש יבש לזהב טהור, ו"לילה במקלט" הפך למסגרת, להווה סיפורי. דרכו סיפרתי על החיילת הזאת שלא מצליחה להיות מי שרציתי להיות.

בבית היתומים של קורצ'אק — מוסד שהתקיים שלושים שנה, רק שלוש מהן, האחרונות, בזמן מלחמת העולם השנייה — פעל בית משפט. ואף אחד שם, גם קורצ'אק עצמו, לא היה מעליו. בבית המשפט נשפטו חניכים ומבוגרים שעבדו במוסד. השופטים היו רק הילדים, והם היו מחויבים לספר החוקים, שהתחיל במילים הכה קורצ'אקיות, "הכי טוב לסלוח", וגם הסביר מדוע, והמשיך בכך שתפקידו המרכזי של בית המשפט הוא להגן על החלשים מפני החזקים (וגם על הטובים והחרוצים). אפשר לומר שזאת היתה משימת חייו של קורצ'אק: להגן על החוליה החלשה ביותר בחברה — הילדים. משום שידע שגם בחוליה החלשה מתקיים אותו סדר נורא כמו בשרשרת כולה, חיפש דרכים לצמצם את האלימות בה. קורצ'אק הבין שלאסור על החניכים במוסד ללכת מכות, תהיה גזירה שהציבור שלו לא יוכל לעמוד בה. לכן קבע שמותר, אבל בארבעה תנאים. ראשון, שהעימות יהיה בין שווי כוחות. שני — אסור להרביץ בין הרגליים, בפנים ובבטן. שלישי — אסור לפצוע ולהשתמש בחפצים. והנה בא התנאי הרביעי, הגאוני: אסור ללכת מכות מיד. שניים שרבו והריב שלהם עובר לפסים אלימים, צריכים ללכת ללוח המודעות ולתפוס את התור הפנוי בעמודת התורים למכות. הוא היה תמיד במרחק ימים אחדים. העמודה התמלאה. גם הסמוכה לה, של הביטולים, התמלאה ברובה. כי מי הולך מכות בהשהיה, אחרי שהעצבים נרגעו והכעסים התקררו? ואלה שבכל זאת רצו, עשו את זה במועד שקבעו, בצורה מבוקרת, בשליטה.

הכנסתי את ההברקה הגאונית הזאת של קורצ'אק לספרי "אני לא גנב", שעלילתו מתרחשת בבית היתומים של קורצ'אק בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. אני אוהבת לשלוף אותה מול תלמידים בעיקר כשהחופש הגדול מתקרב. אז אני נדרשת להעלות את הרף, ואין כמו דיבור על אלימות בשביל ההקשבה. ככה אני יוצרת בכיתה סערה טובה, ונפתח לי פתח לדבר על קורצ'אק, דרך מפעל חייו, בית היתומים שלו, בית יתומים דמוקרטי, בניהול עצמי של הילדים. כי מאז ומתמיד סיפורי יתמות ובתי יתומים — מדייוויד קופרפילד ועד הארי פוטר — מושכים ילדים. הסיבות ברורות: יתמות היא הפחד הכי גדול, וקל יותר להתקרב אליו, "לאוורר אותו", כמו שהפסיכולוגים ממליצים, בקריאה או בצפייה. כך אפשר להתענג על האמפתיה שעולה, על הזעזוע, הרחמים, ובה בעת להרגיש מוגנים. זה הרי קורה למישהו אחר, לא לי. ויש עוד סיבה למשיכה ליתמות. כן, לצד הפחד הברור, ישנה גם הפנטזיה העמוקה, הסודית והמבישה: להיות בלי ההורים.

בילדותי, היתומות, האסופית, פוליאנה, היידי בת ההרים ובילבי היו פופולריות במיוחד. מכולן, בילבי היתה ועודנה האהובה עלי. בילבי חוגגת את הלבד שלה, וכך מצליחה בדרך כלל להסתיר מהקוראים הצעירים, שהיא ילדה עזובה ומוזנחת, שחיה לבדה (טוב, חוץ מהסוס והקוף שלה), בלי הורים, מסגרת או תמיכה של מבוגרים. כי הסופרת אסטריד לינדגרן, נתנה לה כוח-על אדיר. פיזי. בילבי היא הילדה החזקה בעולם. הכוח שלה מזמן הרפתקאות, מאפשר לה להיות נועזת. ויותר חשוב, הוא מגן עליה מרשעות ואלימות. והיא אף פעם לא משתמשת בו לרעה. אפילו בלילה שבו היא תופסת שודדים, שמנסים לגנוב לה את תיבת מטבעות הזהב שקיבלה מאביה, ומעיפה אותם לכל הכיוונים, להנאת הקוראים, ומשחררת אותם לאחר שהתחננו בפניה לרחמים, שוב להנאת הקוראים, היא נותנת לכל אחד מהם מטבע זהב. כי כשאתה חזק, היא מסבירה, אתה צריך להיות טוב.

אבל מה אם רע לך נורא? כשהייתי ילדה הסתובב באזור שבו גדלתי, בקריית אונו, ילד בריון כועס ומר, צעיר ממני, ענק, עם כרס גדולה כמו של הדודים שלי. הוא היה מקלל חזק, רודף, מרביץ. עדיף היה לא להיתקל במבטו. פעם נכנס בי מבט הפלדה שלו ביציאה מהספרייה של המתנ"ס. החצר נהפכה לשביל צר כשהוא רדף אחרי, זרק אבנים ונעצר מתנשף בשער. כשהגעתי הביתה עליתי להירגע בעליית הגג, המקום האהוב עלי בבית, עם הפטפון וריח קורות עץ מצופות בלכה ואבק. שם הייתי מטילה את עצמי על הספה, וקוראת לצלילי תקליט נבחר, בדרך כלל משהו שאחי הגדול הכיר לי. את הספר "מילא 18" של ליאון יוריס, על מרד גטו ורשה, קראתי כשברקע התנגן תקליט של מוזיקה דרום אפריקאית, להקה מימי האפרטהייד. בעליית הגג, כשהלהבות עלו ושרפו את הגטו, מרים מקבה צעקה. אחרי החורבן והסוף הנורא, הייתי מתחילה לקרוא את הספר מההתחלה — האסון כאילו עדיין לא קרה — ומחזירה את המחט לשיר הראשון. איך רציתי אז שהזמן יעבור, שאצא מבית הורי ואעבור לתל אביב, העיר הגדולה. שאהיה בוגרת, יציבה וחזקה. ושהחזה יפסיק כבר לגדול.

נועה, חברתי הטובה עוד מכיתה ב' — שאין לה זיכרונות ילדות, ואמא שלה מספרת שנולדה מבוגרת — היתה באה אלי לעליית הגג. שם היינו שרות מתוך "אלף זמר ועוד זמר", על שלושת כרכיו, וספר השירים והתווים של חוה אלברשטיין. היו שירים שהתרגשנו מהם במיוחד, והיינו חוזרות עליהם שוב ושוב, שירי כאב, מלחמה ושכול. היו כאלה שהחרמנו או שרנו בלעג, כמו "זמר שלוש התשובות" של נתן אלתרמן, כי איזה מין דבר הוא כתב, התקוממנו, שהכול היא תקבל באהבה — אפילו מכות ובגידה ולרחוב להיות מושלכת — רק לעזוב אותו לא יהיה לה כוח? והיו שורות ושברי מנגינות שהתקעקעו אצלי והפכו לרפלקס, מעלים רגש עז, אפילו בכי, או עולים מעצמם כשהחיים מזמנים אותם. "היו לילות, אני אותם זוכרת," שרתי ושמעתי את קולה המלאכי של אסתר עופרים רועד מגרוני, כמו אני זאת שזוכרת. "אז הייתי בוכה," הייתי מזדהה בטרם עת. "אז הייתי נדהמת."

החבר לשעבר בניו יורק עזר לי למצוא דירה להשכרה. השגתי כמה רהיטים יד שנייה, כיסא עץ צבוע אדום, שולחן כתיבה קטן. במחלקת ילדים בחנות רהיטים קניתי שטיח שמח עם ציורי חיות. שכבתי על הג'ירפות והזברות הצבעוניות, ובכיתי. למה אני לא יכולה להצטער במידה על אהבה שנגמרה ולעבור הלאה? למה אצלי אי-אפשר — היה טוב, וטוב שהיה? למה הגמילה כל כך מכאיבה? ולמי אפשר להתמסר עכשיו? למילי ויובל — מהטקסט שכתבתי אצל השיפוצניק — שני ילדים לבדם בניו יורק. רק אני יכולה לעזור להם למצוא את דרכם ולהגיע לסוף טוב. בתוכי נבטה מחשבה, במשך השנים היא גדלה, שכל מה שקרה עם החבר מניו יורק, אמור היה לקרות, שהיתה פה התערבות של גורל. ואפילו שהתרסקתי, ושכאב נורא, טוב שקרה. כי בזכותו הגעתי לכתיבה, לזאת הנכונה לי. הרי אם היה נדיב באהבה, כנראה היינו נשארים יחד. כי פעם זאת היתה השאיפה הכי גדולה שלי, להצליח להחזיק באהבה. אבל אז, איך הייתי מגיעה למקום שלי בעולם?

בניו יורק, נוסף לעבודה אצל השיפוצניק, מצאתי עבודה בעיתון ישראלי, "מעריב אמריקה". תכלית קיומו היתה פרסומות, אבל היו בו גם כתבות. אני כתבתי את רובן וגם ערכתי אותו. פגשתי שם מכרה מהימים שעבדתי במקומון תל אביבי. היא היתה עורכת התרבות של המקומון, אני הייתי אז כתבת חדשות זוטרה. היו בינינו הבדלי מעמדות ברורים, אבל היא היתה נעימה אלי. זכרתי לה את זה לטובה, כי זאת היתה סביבה דורסנית, בוודאי לכתבת מתחילה. לא נוח לי להיזכר באותם ימים קשים בתחילת דרכי בעיתונות בראשית שנות התשעים. בניגוד לאחרים שם, כאלה ששירתו בעיתון הצה"לי "במחנה" או באו ממקומונים אחרים, אני לא ידעתי איך כותבים לעיתון. ואף אחד לא הסביר לי. כאילו חזרתי לכיתה א', ושוב היתה לי לקות למידה. במובנים רבים היא היתה אכזרית יותר, ולוותה בייסורי נעורים מאוחרים והפרעת אכילה. אבל היתה לי מוטיבציה אדירה לנצח אותה. חלפו כשנתיים קשות שבמהלכן עברתי לדירת שותפים שכורה בתל אביב; ניסיתי להיות תל אביבית קלה וחופשייה. התעסקתי עם גברים דפוקים, מאחלת לבנות שלהם לא לפגוש גברים מסוגם, ונאבקתי בכתיבה. עד שמישהו, סתם עיתונאי נחמד שאפילו לא ניסה לשכב איתי בתמורה, הסביר לי שידיעה חדשותית מתחילה במי, מה, מתי, למה ואיפה. הוא הנחה אותי כמה פעמים, ופתאום נפתחה לי דלת הקסמים. למדתי לכתוב לעיתון, כתיבה חדשותית ואז כתיבה מגזינית. כמה שנים עברו מאז עזבתי את אותו המקומון, וכך גם עורכת התרבות, שעברה לניו יורק, כדי ללמוד איור. קיוויתי שהיא לא ממש זוכרת אותי מהימים ההם, כלומר — שלא שמעה עלי רכילויות מרושעות. כמו לקוות שלא ראתה אותי ליד הלוח מנסה לכתוב "דנה קמה". רציתי מאוד להתחבר איתה, נדמה לי שעד היום כל מי שפוגש אותה רוצה. וגם היא היתה שם די לבד, אבל הרבה פחות בודדה. סיפרתי לה שאני כותבת משהו לילדים, אולי ספר. היא התעניינה. ביקשה שאשלח לה לקרוא. מהמשרד של השיפוצניק פיקססתי פרק או שניים. "תמשיכי," היא אמרה, "אני מחכה לעוד." וגם השאילה לי ספר ילדים — נראה לי מתאים לילדים בכיתה ד', פחות או יותר. הוא היה נטול כריכה. דף לבן חלק עטף אותו. כי המשימה שהיא קיבלה בשיעור איור היתה לצייר לו כריכה, אחרי הקריאה. סופר בו על ילד שמציל כלב, שיילו שמו, כשם הספר. הקריאה בספר, מלבד ההנאה שסיפקה, היתה בשבילי כמו סדנת כתיבה: משהו באופן שהעלילה נפרשה, באורך המשפטים, בפשטות הכתיבה, באותנטיות של הגיבור, בצורך לפעמים — במידה — להסביר או להזכיר משהו שנאמר מזמן, והקוראים הצעירים אולי שכחו. קראתי אותו בשקיקה. וממנו הבנתי איפה אפשר למצוא נחמה. בחנות ספרים ענקית, שהיתה פתוחה עד מאוחר, ישבתי וקראתי ספרי ילדים ונוער. בבקרים אצל השיפוצניק ליוויתי את מילי ויובל. לא ידעתי איך תתפתח העלילה, מה יקרה בפרק הבא, ובכל בוקר הייתי צריכה להתקדם איתם בחיפוש אחרי אבא של מילי. הם לא נשארו במשרד של השיפוצניק. הם ליוו אותי ימים שלמים. לפעמים — בעיקר בסופי-שבוע ארוכים וריקים, כשהייתי משוטטת לבדי בעיר הגדולה, כמעט יכולתי לראות אותם הולכים במדרכה הנגדית או חוצים את הכביש מולי. והספר, "רק בשביל מילי", כמו נכתב מעצמו. התקשיתי לסיים אותו, כי לא ידעתי מה יגיד אבא של מילי לבתו, איך יסביר לה למה נעלם מחייה. הוא לא יכול להיות סתם האיש הרע של הספר, וגם לא איזה מרגל שהקריב את הקשר עם המשפחה למען המדינה. באחת הגרסאות הרגתי את האב, והספר הסתיים כשמילי ויובל עומדים מול המצבה שלו בבית קברות יהודי בניו יורק. אבל זה היה קל מדי, לא רציני. לא חוכמה להרוג את הנוטש. מחקתי חצי ספר, ונעתי בין נחישות לייאוש. מה יהיה איתי? אמנם הפכתי למיומנת בכתיבה עיתונאית, ידעתי לראיין, לכתוב כתבה טובה, לערוך — אבל לא הייתי עיתונאית בנשמתי. והנה נפתחה כתיבה אחרת, ששואבת אותי וממלאה לי את הנשמה, ואני לא מצליחה להשלים אותה. עברו חודשים רבים — מי שהיתה עורכת התרבות במקומון ואני הפכנו חברות נפש — וסוף-סוף הצלחתי למצוא לספר סוף אמין.

בדרך כלל ילדים מתאכזבים כשאני מספרת להם שהספר "רק בשביל מילי" לא מבוסס על סיפור אמיתי ושמילי היא לא אני. "דווקא מרגיע לשמוע שאבא שלי לא נטש אותי ככה, נכון?" אני מנסה לנחם, להציע זווית ראייה אחרת. "דווקא משמח שאפשר להמציא, שיש לדמיון כזה כוח, לא?" לא, הם לא משתכנעים. באחד המפגשים הראשונים שלי בבתי הספר, אמרה לי פעם ילדה, "אם משהו קרה באמת, אפילו אם הוא רע או מפחיד — זה לא נורא, כי אם הוא כבר קרה, הוא לא יכול לקרות שוב." התפעלתי מתרופת ההרגעה שהמציאה לעצמה. לא סיפרתי לה שזה לא עובד ככה, שההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה.

הילד שישב לצדה שאל את השאלה שתמיד חוזרת, "את כותבת גם למבוגרים?"

"מבוגרים?" חייכתי אליו, "מה לי ולהם?"

ברצינות גמורה אמר, "אולי כשתגדלי תוכלי."

"כשתכתבי למבוגרים, תחזרי אלי," אמרה לי אשת ספרות, מתרגמת מחוננת ועורכת ראשית בהוצאת ספרים נחשבת, שכתב היד של הספר על מילי ויובל הגיע לידיה מחברה קרובה. שבוע קודם החברה בישרה לי ש"היא הסכימה לקרוא, אמרתי לך שהיא תסכים. אפילו שזה לא התחום שלה." וגם אמרה שהעורכת ביקשה שאתקשר אליה בעוד שבוע, כי אביה מת זה עתה. כשהתקשרתי, העורכת אמרה שקראה את הספר, נדמה לי בהנאה ובבת אחת, בלי הפסקה. היא לא אחראית על הז'אנר הזה בהוצאה, הסבירה, אבל כבר מסרה לעורכת המתאימה את כתב היד עם המלצה חמה מצדה. הסתחררתי. ההוצאה נחשבה אז לאיכותית ביותר, תו תקן לספרות טובה. הרגשתי כאילו סוף-סוף התגליתי, עוד רגע בטופ, מונחת לי על זרי הדפנה. הייתי בטוחה שאם היא, העורכת המוערכת, חושבת שהספר טוב, אם היא המליצה עליו, לא ייתכן שידחו אותו. היתה צפויה לי הפתעה. ובמשך זמן רב לא ידעתי מה לחשוב בעניין מה שאמרה על כתיבה למבוגרים. האם זאת המיועדת לילדים היא הדבר עצמו, או רק מדרגה? מין חטיבת ביניים לפני תיכון, מכינה לפני צבא? כך או כך, אף אחת מאיתנו לא העלתה בדעתה, שכעבור שנה אעבור לגור בדירת אביה המנוח, בינה לבין אחותה הצעירה, בקומה הראשונה בבניין שצופה לגן מאיר בתל אביב. בוודאי שלא יכולנו לדמיין שאהפוך לאחותן המאוחרת, שניצור משפחה, שאפילו תינוקת תיוולד בקומה.

כשההיריון עדיין היה טרי, רק בחילה מרגשת, פגשתי את דויד. הוא לא היה מסוג הגברים שפגשתי קודם. הילד שראיתי שהיה, הצורה של הגבר הצעיר שנעשה, המבטים הרכים מתחת לגבות המצוירות, חיתוך הדיבור, העברית העשירה — כולם מצאו חן בעיני. ואני, הרגשתי מיד, מצאתי חן בעיניו. גיששנו התאמה, וכמו במשחק הילדים הזה, שבוחרים בין יום ולילה, מתוק ומלוח, חורף וקיץ, ומקבלים תמונה מהירה של חשקים, אהבות והרגלים, גילינו שאנחנו מנוגדים. הוא בחומוסייה, אני בבית קפה. הוא בכפר, אני בעיר. הוא באוהל, אני במלון. הוא כמעט תמיד בזוגיות, ואני — פה ושם, האמת — יותר טוב לי לבד. לא שהרגשתי לבד, לא מאז עברתי לגור בין האחיות, עשר שנים קודם לכן.

סיפרתי לו, "אני בהיריון, ממש בהתחלה." הוא עצם את עיניו בצער.

"אני והאבא לא ביחד," מיהרתי להגיד, וסיפרתי שהאב לא ישראלי ולא גר בארץ, ומבוגר ממני בשנים רבות, שהוא כמו בן משפחה של השכנות שלי, חברות קרובות שלי, בא לבקר אותן פעמיים בשנה, סיפור ארוך. אבל דויד כבר לא רצה לשמוע. "לא," הוא לחש. תהיתי אם ההיריון מרתיע אותו. לא ההיריון עצמו, הסביר, הוא חושב לטווחים רחוקים, באמת וברצינות רבה. ניענעתי בראשי, וגם ידעתי שאפילו לטווח הקצר, אי-אפשר ברצינות ובאמת, כי אצלי הלב כבר הסתכל פנימה. צמחה בתוכי אהבה גדולה, עוד מעט לא יהיה לי מקום לדבר מלבדה. חייכנו בהשלמה. ואז התקרבתי אל פניו, ולשבריר שנייה ריפרפתי נשיקה באמצע החיוך שלו, דק וסגור. חתימה קטנה על ההחמצה המתוקה בזמן התרחשותה. מופתע, הוא פתח את החיוך, חיבק אותי ונכנס למכונית שלו. על שכבת האבק בשמשה האחורית ציירתי לב. העברתי בו חץ, ומשני קצותיו כתבתי את שמותינו. ילדותי, אני יודעת. אבל הוא השתהה עם רחיצת המכונית רק בגלל הלב הזה.

בחזרה לעמוד הספר