30 אוגוסט

בארץ המובטחת / סבסטיאן בארי / קטע ראשון

נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

היום הראשון בלי ביל

ביל איננו.

איזה צליל משמיע לב בן שמונים ותשע שנשבר? הוא אינו יכול להיות הרבה יותר מדממה, והוא בוודאי צליל קטן וחלוש.

כשהייתי בת ארבע היתה לי בובת חרסינה שקיבלתי בדרך מוזרה. אחות של אמי, שגרה בוויקלו, שמרה אותה מימי הילדוּת שלה ושל אחותה, ונתנה לי אותה כמעין מזכרת מאמי. בגיל ארבע יכולה בובה כזאת להיות יקרה ללב מסיבות שונות, ויופי אינו הפחותה שבהן. אני עדיין רואה את הפנים הצבועות, שלוות ואוריינטליות, ואת שמלת המשי הכחולה שהיא לבשה. את אבי, לפליאתי הרבה, הדאיגה מתנה שכזאת. היא הטרידה את מנוחתו בדרך שלא היו לי שום כלים להבינה. הוא אמר שזה יותר מדי לילדה קטנה, אף על פי שאת אותה ילדה קטנה הוא אהב עד כדי סגידה מוחלטת.

באחד מימי ראשון, כשנה לאחר שקיבלתי אותה, התעקשתי לקחת אותה איתי לתפילה, למרות מחאותיו הארכניות והמפורטות של אבי, שהיה דתי במובן זה שהוא קיווה שהעולם הבא קיים. הוא היה בטוח בכך בכל לבו. איכשהו הוא גרס שבובה איננה פריט הולם למתפלל אדוק.

כשנשאתי אותה בעקשנות אל הפרו-קתדרלה שברחוב מרלבּוֹרוֹ, לא מתוך כוונה כלשהי, מן הסתם בגלל אווירת הרצינות הכבדה ששררה שם, היא התחילה להישמט מזרועותי. עד היום אינני בטוחה, לא ממש, שלא הנחתי לה ליפול מתוך דחף משונה כלשהו. אבל אם עשיתי זאת, התחרטתי על כך מיד. רצפת הקתדרלה היתה מרוצפת אבנים וקשה. שמלתה היפה לא יכלה להצילהּ, ופניה המושלמות פגעו באבן והתרסקו כמו לפחות קליפת ביצה. לבי נשבר בגללה בו ברגע, וכך הפך קול חורבנה בזיכרון הילדוּת שלי לקולו של לבי הנשבר. ואף שבדמיון תינוקי מדובר, אני תוהה עכשיו אם אין זה צליל דומה לזה שמשמיע לב בן שמונים ותשע, שנשבר לרסיסים מיגון — צליל קטן וחלוש.

אבל ההרגשה שזה מעורר היא של נוף מוצף במי שיטפון בחושך מוחלט, והכול, בית ורפת, חיה ואדם, אחוזי אימה וחשופים לסכנה. כאילו מישהו, גוף גדול כלשהו, הסִי-אַי-אֵי של השמים, הכיר היטב את המנגנון הקטן שהוא אני, וכיצד הוא ארוז ומורכב, ויש לו חוברת או מדריך עם הוראות כיצד לפרק אותי, והוא עושה זאת, בורג אחרי בורג וחוט אחרי חוט, בלי שום כוונה בכלל להרכיב אותי בחזרה, ובלי להתחשב בעובדה שכל חלקַי מושלכים ואובדים. אני כה מבועתת מיגון, שאיני מוצאת נחמה בשום דבר. אני נושאת בגולגולתי מעין כדור מותך במקום מוח, ואני בוערת שם, באימה, בייסורים.

יסלח לי אלוהים. יעזור לי אלוהים. עלי להתעשת. אני חייבת. אנא, אלוהים, עזור לי. אתה רואה אותי? אני יושבת כאן ליד השולחן במטבח שלי, עם משטח הפורמייקה האדומה. המטבח מבהיק. הכנתי תה. יצקתי מים רותחים לקנקן, למרות דעתי המוסחת. כפית עלֵי תה אחת לי ואחת לקנקן. הנחתי לחליטה לעשות את שלה, כרגיל, המתנתי, כרגיל. האור הצהוב שבחלון מול הים נראה מוצק כמגן ברונזה עתיק. בשמלתי האפורה, מאריג פשתן כבד, שהתחרטתי על קנייתה ברגע שהוצאתי את סכום הכסף עבורה, ברחוב מֵיין לפני שנים, ועדיין אני מתחרטת, אף שהיא מחממת במזג האוויר הסוער הזה. אשתה את התה. אשתה את התה.

ביל איננו.

תגובה אחת ל “בארץ המובטחת / סבסטיאן בארי / קטע ראשון”

  1. להגיב בארץ המובטחת says:

    […] לקריאת קטע מן הספר […]

השאר תגובה