15 מרץ

מדונה על הירח / רוֹלף באוארדיק / קטע ראשון

נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

1.

ההזיות של איליה בּוֹטֶב לא נבעו מכישורי ראיית הנולד, אלא משיגיונו של מוח מתעתע — בכך לא פיקפק איש בבּאיָה-לוּנָה, ופחות מכולם אני, נכדו פאוול. בילדותי הייתי מבטל את דמיונותיו של סבי כאשליות מטופשות, פרי השפעתו של הצועני דימיטרוּ גאבּוֹר, שלא ייחס חשיבות לחוקי ההיגיון והתבונה. אך במשך הזמן, כאשר קרקע השכל הישר תחת רגליו של סבא נהפכה דקה ושברירית, תרמתי לא מעט לכך שהזקֵן הסתבך עד מעל לראש ברשת ההזיות שלו. בוודאי לא התכוונתי לשים את סבי ללעג בציבור ולהציגו כאידיוט. אבל מה כבר אפשר לצפות מבעל מסבאה שרתם את סוסיו לעגלה ויצא למשימה חשאית? הוא רצה להזהיר את נשיא ארצות הברית מפני חוקר הטילים וֶרנהֶר פון בראון, מפני "כוח רביעי חשוד", לדבריו, ומפני אסון פוליטי בינלאומי בממדים אדירים. וכל זאת בעזרת מסמך סודי: מאמר מגוחך על עלייתה לשמים של מריה, אמו של ישו; מאמר בכתב יד, שהוסתר בתפר משולש בבטנתו של מעיל צמר.

כיום אני רואה את סבא איליה ואת ידידו, דימיטרו הצועני, באורה המתון של הזִקנה. אני מודע לחטאַי ואני יודע מה אני חב להם, אף שזִכרם בבאיה-לונה הולך ודוהה.

בימינו מופנה המבט קדימה. מי שמשתהה ומביט לאחור, נחשב מפסידן. כיום שוררת דמוקרטיה. שוב אין קונדוקאטור, שליט יחיד, המתריס כנגד השֶמֶש, אין מפלגה התובעת ציות עיוור, והסֶקוּריטָטֶה לא משליך עוד לצינוק נתינים מרדנים. כל אחד רשאי לחשוב ולהאמין במה שיחפוץ. כיום איש אינו מחבר עוד עלונים חריפים, כאלה שבעבר הוברחו לחוץ לארץ. הגבולות אל המדינות השכנות פתוחים. אנחנו אזרחים חופשיים. ילדינו גדלים בארץ חופשייה.

אני עצמי נהייתי רק באיחור אב גאה לשתי בנות. הן נֶהֱרו ונולדו באווירה של חופש. שני עשורים חלפו מאז, כאילו הטיל אותי מחוג שעון משתולל במנהרות הזמן. בעבר, בתור הזהב של הסוציאליזם, שרר מחסור בכול, אבל זמן היה לנו בשפע. אפשר שביזבזנו אותו, אפשר שבילינו את שנותינו בהמתנה בתורים משמימים. כיום הזמן הוא נכס נדיר ויקר. לי הוא בורח מהידיים, ואילו הדורות הצעירים דוהרים נטולי זיכרונות דרך הווה מתמשך. ואני שואל: אם ילדים שוב אינם יודעים מאין באו, איך יוכלו לדעת לאן הם רוצים ללכת?

לפי מצב העניינים כיום, בנותי יהפכו אותי בקרוב לסב. בהמתנה לנכדים עתידיים, אני חוזר לאחור בזמן, אל נעורי בשנות החמישים. וכאשר אני מספר כעת לילדים ולנכדים איך המדונה הגיעה לירח, נשמע בקולי הד קולו של סבי איליה ושל הצועני דימיטרו. שני הידידים האלה חלמו על חופש, ובערוב ימיהם התגשם החלום הזה כרמץ עלוב בתוך ערמת אפר כבויה. אבל אני הבנתי זאת רק אחרי חג המולד ההיסטורי של שנת 1989, כאשר תור הזהב של ארצנו הושלך אל פח האשפה של ההיסטוריה.

זה היה היום שבו לחש הקונדוקאטור הגדול בידיים כפותות, "כנופיית בוגדים", ואחר כך שָׁר, שטוף דמעות, בפעם האחרונה את "האינטרנציונל", וקרא בהתרסה אל מול בית-דין שדה: "תחי הרפובליקה החופשית והסוציאליסטית!" אבל איש לא הריע. איש לא הניף דגלונים. יחד עם אשתו, הוא הצליח לעשות רק את מחצית הדרך עד לקיר ההוצאה להורג בחצר הקסרקטין בטָרגוֹוִיסטֶה. בעיני חיילי המיליציות המהפכניות, לא היה הנשיא ראוי אפילו לפקודת אש תקנית. רק כמה צרורות, בלי פקודה. טה-טה-טה, טה-טה-טה. תרמילי קליעים התעופפו וריקדו על האבן הקרה. עשן היתמר. ואז פקו ברכיו של הקונדוקאטור המחורר בקליעים. הקץ לתור הזהב. אך כאשר גאון הקרפטים, האיש שמשוררי החצר תיארו אותו כנשיקתה המתוקה ביותר של אדמת המולדת, שכב בלא ניע בשלולית דמו, במקטורן שהחליק במעלה בטנו אך נותר מכופתר כראוי למדינאי — קרה דבר מוזר.

חיילי כיתת היורים הוכו בהלם. במקום שישתכרו מתהילת הניצחון, הם נתקפו חרדה. המומים ממעשם, חיילי המיליציות לא העזו להביט ברודן שנפל. כמאובנים הם הסבו את מבטם מענק הענקים, שבהה השמימה בעיניים פקוחות ונטולות מבע. אחדים מהבחורים הצעירים ליכסנו מבט אל מפקדם ומיהרו להצטלב מאחורי גבו. אחר כך אחזו באת ושפכו כמה רגבי אדמה על פניו של המת. העיניים האלה! איש לא היה יכול לשאת אותן. מלבד כלבי הרחוב השדופים שהריחו דם חם. הם התקרבו בחשאי, בלשון משתרבבת ובזנב בין הרגליים, ולא ייחסו משמעות למבטו האחרון, הגלוי, של אדם שבשעת מותו, בחג המולד של 1989, גילה בכנות מפתיעה שאין הוא מבין כלל מה לכל הרוחות מתרחש בעצם.

הרופא פְלוֹרין פָּאוּקֶר, שאחרי ההוצאה להורג כתב בתעודת הפטירה שהמוות אירע בשעה ארבע-עשרה ארבעים וחמש, נקלע כמעט במקרה לבית הדין המהפכני להצלת המולדת. הוא היה נוירולוג ולא פתולוג. ימים אחדים קודם לכן שיחררה אותו המפלגה ממשרתו כמנהל המוסד הפסיכיאטרי בוואדוּלוּי, ומינתה אותו לרופא צבאי בטרגוויסטה. מאחר שדוקטור פאוקר ואשתו דנה לא ייחסו חשיבות לחג המולד, החליף הרופא משמרת עם אחד מעמיתיו. כעת היה עליו להנפיק אישור רפואי למותו של הקונדוקאטור ושל רעייתו.

פלורין פאוקר רכן על הגווייה, ומאחר שלא הבחין בדופק, הביט רגע אל עיני המת. אולי רגע אחד ארוך מדי. פאוקר מיהר לשרבט את חתימתו על תעודת הפטירה. אחר כך אחז בשפופרת הטלפון וביקש לקשר אותו עם הסוויטה הנשיאותית במלון אתנה פאלאס שבעיר הבירה. הוא אמר שלוש מילים, "זהו, זה נגמר", נכנס למכונית הדאצ'ה שלו ונסע אל אשתו, אל רחוב פורטונה בעיר הבירה. לימים סיפר דוקטור פאוקר, שבאותה חצר קסרקטין בטרגוויסטה, בית המשפט המהפכני לא הוציא להורג את הרוע אלא את התמימות.

תגובה אחת ל “מדונה על הירח / רוֹלף באוארדיק / קטע ראשון”

  1. להגיב מדונה על הירח says:

    […] לקריאת קטע ראשון מן הספר […]

השאר תגובה