20 פברואר

ואז השחיר הירח / אנה איסאקובה / קטע ראשון

נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

פרק 1

הולדתה של ליוּבּוֹב

מחשבותיו של יוּקֶר הזדחלו ברפיון, כפי שראוי לו לכל דבר שיזדחל בחום של שלושים מעלות. המים בתעלת ההשקיה פיכפכו ובועות של קצף סבון צפו על פניהם. אישה בת המקום כיבסה בתעלה לבנים וכלי מיטה. אולי בכלל אינה בת המקום.

הנשים המקומיות לא מרבות לעשות כביסה. הכביסה מתאימה לאקלים צפוני, חשב יוקר. כשטחוב ולח – זה לא אותו דבר. הלחות יוצרת טחב, והטחב מוליד עובש ורקבובית. גשם מבוקר עד בוקר. גגות אבץ מבהיקים. עץ רקוב. עלים נרקבים. שביל זרוע חלוקי אבן, שנבלע במעמקי הפארק. טיפות מים זוהרות על ענפי אשוח כבדים, על קצות המחטים הירוקות. ניחוח לחלוחי עולה מן האדמה. הרגליים שוקעות בעשב הרך, רטובות עד קרסוליהן. פרה שהצטמררה מקור צופה למרחק במבט חלול. על גשרון העץ בעיקולו החד של נהר עומדת אישה כפרית. אישה כפרית מהודקת, לחה וקרירה. מעל האישה קשת בענן. מתחתיה – נהר בכל צבעי הקשת. יוּדקע, יוּדקע, וַארף דַיין דוּדקע, קוּם אַהַים אוֹן עֶס דעם יוֹיך.[1]

"אני חושב שזה לא מתאים כל כך לומר 'מזל טוב' במצבנו," אמר יוּקֶר לד"ר הויצמן, שיצא אל חצר בית החולים כדי לבשר לחברו על הולדת בת.

"למה לא?" חלק עליו ד"ר הויצמן. "דווקא עכשיו, כשהמלחמה השוותה את הסיכויים של התינוקות והגברים הבוגרים להישאר בחיים, מתאים לברך 'מזל טוב'."

"ולטובת מי נטו הסיכויים לפני המלחמה?" התעניין יוקר.

"לטובת הגברים הבוגרים, כמובן," השיב הרופא.

"טוב, אם כך…" אמר יוקר בנימה מהורהרת.

התינוקת נולדה רחוק מהמקום שבו היתה אמורה להיוולד. כינה גדולה קפאה על מצחה המיוזע של המיילדת. המואזין קרא.

מאלי הדקה ושחורת השיער, שהיתה עטופה בחולצת בית חולים שהאפירה מהלכלוך שדבק בה אחרי אינספור כביסות במים רותחים, התאמצה לזכור שהיא צריכה ללדת מהר, מכיוון שבכל רגע עלולה להיכנס לחדר רוזה, הרופאה הראשית והיחידה בבית החולים ליולדות.

רוזה היתה מאוהבת בד"ר הויצמן. הויצמן היה חברו של יוקר. יוקר היה בעלה של מאלי. רוזה קינאה. היא לא הבינה למה ד"ר הויצמן עוזר למאלי לסחוב סלים מהשוק. היא לא רצתה שהויצמן יסעד על שולחנם של זרים ויאכל מידיה של מאלי. רוזה ניחנה באינטואיציה פראית. פראית כמו של הפּרָדים המקומיים, שיש תמיד סיבה לסרבנותם העיקשת. האם זו עקשנות לשמה לסרב לצעוד בדרך שריח הסכנה נודף ממנה למרחקים? כאן מעולם לא תיקנו את הדרכים. היו משליכים אל תוך הבורות מכל הבא ליד וכך מכסים אותם, הפרדים היו צונחים פנימה, ואנשי המקום לא תמיד טרחו לחלץ אותם. שהרי למי יש חשק לחלץ פרד מבור בחום כזה?

לפרדים באסיה התיכונה יש מבט בוחן וממוקד. גם לרוזה. וד"ר הויצמן הביט במאלי במבט כזה שרוזה נתקפה רצון עז להרוג אותה.

אילולא אש הקנאה העזה שבערה ברוזה, לא היתה מאלי נאלצת ללדת כלל. היא פחדה לעשות הפלה אצל רוזה, וחוץ מרוזה לא היה מי שיעשה זאת.

כשהַכּינה חמקה לבסוף אל מתחת למטפחת, השמיעה התינוקת צעקה.

"זו בת," אמרה המיילדת, "תינוקת גדולה ושמנה."

"אל תַראי אותה לרוזה," לחשה מאלי בבהילות, "אני אשלם לך. תצביעי לה על תינוקת אחרת."

"למה?" התפלאה המיילדת.

לאחר זמן, בכל פעם שליוּבּוֹב ציערה אותה בחוסר הציות שלה, נהגה מאלי לומר: "הרי לא מוכרחים להרעיל תינוק, אפשר גם להחליף אותו."

כשפלטה התינוקת צעקה, איבדה מאלי את שיווי משקלה. בזמן הלידה ניסתה לאזן את גופה על שני אגרופיה שתחבה מתחת לפלחי עכוזה, מפני שהתעוררה בה סלידה למחשבה שתיאלץ להניח לגוף שלה לשקוע אל בין הסדינים המוכתמים, שדהו מכביסה.

כדאי לציין שמאלי ידעה לשמור על שיווי משקל בכל מצב, אפילו בעמידה על הראש. כשהיתה מאלי נעמדת על הראש, נפתח פתח לפורענויות בעולם. אילו היתה נעמדת על הראש עכשיו, היה בית החולים הקטן והמצחין הזה באסיה התיכונה, המתפקע מכינים, חולים ומכשירים רפואיים חלודים, מתעופף באוויר.

לא כדאי לעשות את זה, עצרה מאלי את עצמה. אילו הייתי בקיאה במפת העולם, מילא. אבל בהתחשב בבורות שלי בגיאוגרפיה, אני עוד עלולה למצוא את עצמי בקו החזית. זה בטח איום ונורא ללדת בתוך שוחה, אם כי סביר להניח שיש נשים שיולדות גם שם.

אלה שלא מכירים את מאלי עלולים לחשוב שהיולדת לקתה בקדחת כתוצאה מזיהום. לעומת זאת, אלה שמכירים אותה היו נוטים לראות במחשבות הזויות אלה סימן שרוחה טובה עליה.

בבקתת החומר, שיוקר ומאלי שכרו בה כמה מטרים רבועים, לא היו כינים, אף על פי שכינים היו בכל מקום. מאלי ייחסה זאת להשפעתו הפלאית של הקַרבּוֹל. גם דיירי הבקתות הסמוכות השתמשו בחומר החיטוי הזה, אבל נראה שהכינים שאיכלסו אותן התעלמו ממנו כליל.

הם לא יודעים שלמאמץ מחשבתי יש השפעה היפנוטית, ניתבה מאלי את מחשבותיה אל ערוץ אחר, בטוח יותר. כשהמִטרדים נעשים בלתי נסבלים, אפשר לסלק אותם בכוח המחשבה. הנה, רוזה יותר מדי גדולה ושמנה. קשה להזיז אותה הצידה. אבל רוזה איננה כי אני לא רוצה שהיא תהיה. אולי הייתי צריכה להעז ולעשות הפלה. יכולתי לצוות עליה לא לעשות את מה שהאצבעות שלה רצו לעשות. אילו הבנתי איך עושים הפלה, זה היה אפשרי. אבל אני לא מבינה.

"שעת הנקה!" הודיע קול אישה נמוך.

ידיים כהות הניחו צרור מקרקר סמוך למאלי.

"אל תבכי," חייכה מאלי, "למרות הכול, העולם נפלא."

היא הוציאה את האגרוף הימני מתחת לישבנה ואימצה את הצרור אל חזהּ. הפעוטה פקחה את עיניה הסומות ונאנקה.

"אל תבכי," חזרה מאלי ואמרה, והוציאה גם את האגרוף השמאלי מתחת לישבן, "עוד נצא במחול. אח, אילו רק אבא שלך היה כאן עכשיו, זה היה מאוד משמח אותי. כמה יפה היה ללדת בעולם הישן שלנו! זו היתה יכולה להיות הילולת קודש של חבלי לידה וצעקות ופרחים! אבל ראי ומסרק היו משמחים אותי עכשיו אפילו יותר," נאנחה, חלצה שד מתוך חולצת בית החולים ותחבה את הפטמה הכהה התפוחה אל תוך הפה המחוספס הקטנטן.

בינתיים יצא יוקר מחצר בית החולים ופנה ללכת ברחוב הצר, שבתעלת ההשקיה שבשוליו זרמו מים דלוחים ומצחינים. הוא עקף את הכיכר שלפני המסגד, פנה ימינה ואחר כך שמאלה ויצא אל מִקשַׁת מלונים.

אם הילדה כבר נולדה שלמה ובריאה, וזה למרות המלחמה והאגן הצר של רעייתי, אז צריך לעשות משהו בקשר לזה, חשב יוקר.

"אתה שם!" צעק והניף אגרוף אל השמים. "אתה, כן, אתה! אם אתה שליט העולם, וגם אם אינך שליט העולם – עשֵׂה משהו!"

השמים היו צריכים להזדעזע כפי שהזדעזעו כשיוקר ניתק בפעם הראשונה את יחסיו עם אדון עולם. הוא עמד אז בפאתי השדה וכרה בור. הוא היה בן שמונה. אמו מתה מטיפוס, ומפאת המגפה אף אחד לא היה מוכן לקבור אותה. האנשים הקטנים והפחדנים חששו לחייהם הפעוטים והאוויליים. יוקר נאלץ לקבור את אמו בכוחות עצמו. הוא גרר אותה אל השדה, שכובה על הסדין האפור שעליו מתה. השדה היה רטוב, והסדין ספג את רטיבותו. אז, בדיוק כמו היום, הוא נשא אגרוף אל השמים, והשמים קדרו. רעם הכה, ברק התעופף מן העננים ופגע בעץ שצמח בקרבת מקום. האדמה נסדקה ונבקעה תחת רגליו של יוקר. לא נותר לו אלא להרחיב את הסדק ולגרור אליו את הגופה הכבדה, שהדיפה ריח רע.

הרי היה שם גזע מפוחם, איך היה יכול לשכוח! הוא בכלל חיפש במקום הלא-נכון! טוב, עכשיו הוא מוכרח לחזור לשם ולמצוא את העץ. כשאדם מוכרח לחזור, הוא חוזר. הארץ מטה עצמה תחת רגליו, והוא מחליק אל המקום שבו עליו להיות.

"אתה שומע אותי?" צעק יוקר. "עשֵׂה משהו! הייתי מעדיף שלא תהיה קיים, כי אם אתה מעולל את מה שקורה פה, את כל הדברים האלה שלא ייעשו, ממילא צריך להשמיד אותך. תסתכל על העולם שלך ותזיז את עצמך! תינוקת נולדה! המלחמה לא נגמרת! תעשה משהו סוף-סוף!"

אבל הפעם השמים היו תלויים מעליו ללא ניע. יד לא נראית העבירה על פניהם עבים קטנים בתנועות עצלות.

"טוב, הבנתי אותך!" צעק יוקר והפנה לאדון עולם את גבו. הוא חזר באותה הדרך שבה הגיע.

ד"ר הויצמן עמד בחצר, כאילו לא עזב אותה כל אותה עת.

"קח אותי אל מאלי," תבע יוקר.

"זה אמנם בלתי אפשרי, אבל זה גם הכרחי," הסכים הרופא.

הוא שלף מחיקו חלוק רופאים מקופל בצורת מעטפה, עזר לידידו לקשור את רצועות הבד והוליך אותו בגרם מדרגות חשוך לקומה השנייה.

יוקר בחן בעיון את התינוקת המחותלת, זרק מבט חטוף לעבר מאלי, ציין לעצמו את העיגולים השחורים מתחת לעיניה, וזה ציער אותו עמוקות.

"החלטתי שיקראו לילדה ויקטוריה," אמר יוקר.

"מאוחר מדי," חייכה מאלי. "כבר נתתי לה שם. לילדה קוראים ליוּבּוֹב."[2]

"אני מקווה שהיא לא תבדוק את כל האפשרויות שגלומות בשם הזה," אמר יוקר.

"למה לא?" התפלאה מאלי. "שתבדוק. האפשרויות שגלומות בשם שאתה המצאת הרבה יותר מעיקות."

"לא יודע, לא יודע," השיב יוקר. "אני רואה באפשרויות האלה מתיקות רבה."

"אם פעם ייוולד לנו בן," אמרה מאלי ברוך, "אני מבטיחה לך שנקרא לו על שם הניצחון."

"לא יהיו לנו ילדים אחרים," הזעיף יוקר פנים. "גם ככה עשינו משהו לא אחראי, ואני מקווה שלא נשלם על זה ביוקר."

מאלי הינהנה בשתיקה. גם היא חרדה לגורלה של התינוקת, שנולדה בעיצומה של המלחמה הגדולה. אך מאלי ידעה שהתינוקת הזאת תהיה בסדר גמור. אשר לילדים אחרים – לגביהם היא לא העזה בינתיים לנחש ניחושים.

יוקר לא היה גבה קומה, אך הביט על העולם מגבוה. זה לא היה כך תמיד. במשך זמן מה האמין בטוּב ובסדר הדברים הנכון. אחר כך חדל יוקר לכבד את העולם שהוא חי בו.

"כשהייתי קטן וצעיר," אמר פעם להויצמן ידידו, "היתה משמעות לחייו של כל אדם. אבל היום נוקבים מחיר לחייו של כל אדם, ומנסים לגבות כמה שיותר. זה משפיל אותי. מאלצים אותי להתמקח במקום לחשוב."

 

כשיוקר נולד, קראו לו בשם אחר. אמו היתה, ככל הנראה, אישה חסרת תחכום. רק נפש תמה מאוד יכלה לקרוא לבנה יוּדְל.[3] אשר לאביו, הלה בקושי זכר שיש לו בן. וכשנזכר, לא הצליח בשום אופן לתפוס מה עושים עם זה. כל אימת שאביו של יוקר לא הביט בספרי קודש, היה מוצא את עצמו בחדר מאובק ומגובב רהיטים וכלים ללא צורך, שלא נמצא לו בו שום עיסוק. הוא נאנח, נאנק, שוטט בחוסר מעש, העביר חפצים ממקום למקום והיה חוזר ושוקע בספריו.

דומה שנוכל לומר שאילולא עלה על דעת אמו של יוקר למות במגפת טיפוס, היו מזומנים לבנהּ חיים משמימים ופעוטי ערך. אבל היא מתה, ולא נותר ליוקר אלא לקבור אותה ולהתחיל לעסוק בעצמו.

לאחר המריבה שהיתה לו בגיל שמונה עם היושב במרומים הוא עזב את ה"חדר", נרשם לבית ספר והלך אליו כברת דרך של שבע וֶרסטאוֹת. מהבית היה נאלץ לצאת עם קריאותיהם הראשונות של התרנגולים. נעליים היו הבעיה הגדולה ביותר של יוקר. הוא נשא אותן תלויות על כתפו, ונעל אותן לפני הכניסה אל העיר. זוג נעליים אחד היה אמור להספיק לשנה. בכל פסח היתה מגיעה חבילה עם כסף מהדודה סוניה. יוקר היה פותח את החבילה, מונה את הסכום שיספיק לו לתשלום שכר הלימוד, לקניית מכנסיים חדשים, תלבושת לבית הספר ונעליים. את מה שנותר היה מוסר לאביו.

לא נותר הרבה. בעיני הדודה סוניה נשארו ילדיה של אחותה המנוחה יתומים מסכנים, קטנטנים כל כולם, כל ימי חייהם. אילו היה זה כך באמת, לא היה כספה של הדודה סוניה מספיק לקניית נעליים לכולם. אבל מוֹניק גדל מזמן, השליך פצצה על שוטר ופגע בעז, ונעלם מן העין. זה קרה עוד לפני מותה של אמא. כמה שנים אחר כך התגלה מוֹניק באמריקה. יוקר כתב לו מכתבים ארוכים, אבל חס על הכסף לבולים. פעמיים שיגר חבילות של מכתבים ישנים באמצעות מכרים. בפעם השלישית נשלחו המכתבים בדואר הדיפלומטי. באותה העת כבר התגורר יוקר בעיר גדולה, החליף חולצות שלוש פעמים ביום והיה מיודד עם שגרירים. הדואר הדיפלומטי הביא לו תשובה. מוניק שלח מכתב וסיפור, שהודפס בעיתון היהודי בשיקגו.

מוניק נעשה סופר.

שום דבר לא בישר תפנית כזאת. מוניק היה שוטה עיירה רגיל שברגילים. היה מדגדג נערות ומתקוטט עם מחזריהן. ובכל זאת, לא כל שוטה עיירה מחליט להשליך פצצה לעבר שוטר, ולא לכל אחד יש די שכל לפגוע במקומו דווקא בעז.

אף על פי כן, שוטה עיירה נשאר שוטה עיירה, גם אם הוא משליך פצצה וכותב סיפור. זה היה סיפור ארוך על ילד יהודי עני באמריקה, שמביא דג מלוח לדודו חולה השחפת, וכך סופר בו: פעם בחודש, ויש שגם פעמיים, אחז האב ביד הילד והם צעדו ברגל ברחובות העיר הענקית, מפני שלא היה להם כסף למונית. בקצה השני של העיר גר כובען יהודי עני, שלא היה מחכה לבואם. לא מחכה, ואף מתפלא על כך שבאים ועל כך שמישהו בכלל זוכר את דבר קיומו. כשבאו בפעם האחרונה, האיש כבר לא היה בין החיים. לא היה למי לתת דג מלוח. הם גררו את רגליהם חזרה ואכלו את הדג המלוח על ספסל בגן. עכשיו הם היו בודדים לגמרי. אין להם יותר את מי לבקר ואין להם עוד למי לדאוג.

מוניק המסכן! אילולא נולד בווילקַווישְׁקי אלא בווינה, נגיד, היה קורא בילדותו את כתבי היוונים, בנעוריו את כתבי הרומאים, ובעלומיו את הסופרים האירופים המפורסמים. או אז הדג המלוח שלו היה הופך לפרדיגמה של היקום. אבל מוניק קרא בילדותו את החומש, בגיל ההתבגרות את "שולחן ערוך", ובבחרותו עלונים של מהפכנים. משום כך הדג המלוח גילם בעיניו את מצוַות הסולידריות הפרולטרית.

האח השני, בֶּני, הרחיק עד איטליה ונעשה צייר. הוא כתב ליוקר שיחזור לאחר שיתפרסם. יוקר לא תלה בכך תקוות רבות מדי. בֶּנצ'יק גנב תמיד. הוא גנב סוכר, חכות וערדליים. היום הוא בטח גונב סגנונות, צורות ורעיונות. מי שמוצא לו מוצָא בגנבה מוסיף לגנוב גם אם יש לו סוכר, חכות וערדליים כאוות נפשו.

גיטל וסוֹרְל תפסו להן חתנים. החתנים, התברר, היו לבעלים לא-יוצלחים, אך ליוקר זה לא נגע כלל.

פתאום הוא נזכר שבאירופה מתחוללת מלחמה; שאביו, גיטל וסוֹרְל נשארו במקום שרוצחים בו. קרוב לוודאי שבנצ'יק לא נפגע, החליט יוקר. מי שיודע לגנוב, קל לו יותר לשרוד במלחמה.

כשהדודה סוניה נזכרה באחייניה, למעשה כבר לא נשאר בבית איש חוץ מיוקר, שכאמור, היה זקוק לכסף ללימודים בגימנסיה, לנעליים, למכנסיים ולתלבושת האחידה של בית הספר. הוא קיבל את הכסף לכך, והוא כתב לדודה סוניה מכתבי תודה בשם כל אחיו ואחיותיו.

בעיירה הסמוכה היה בית ספר יהודי, אבל יוקר נרשם לבית ספר גרמני. את השם יוּדל החליף בשם יוּליוס. לעתים קרובות היה רושם על נייר סופג: יוּלי קיסר רֶקס. פעם אחת צירף את האותיות הראשונות של המילים ויצא "יוּקר". זה השם שדבַק בו.

קשה לומר מתי בדיוק התרגל לחולצות הצחות כשלג, שנהג להחליף שלוש פעמים ביום. אבל יוקר ידע להסביר מדוע נחוצות לו שלוש חולצות. חולצה אחת בבוקר, כי יש להפוך את ראשיתו של כל יום חדש לחג. חולצה אחרת בסיום יום העבודה, כדי לציין את בוא זמן המנוחה וההתמסרות להרהורים. החולצה לשעות הצהריים לא צריכה להיות מעומלנת. יוקר לבש אותה בלי עניבה. לפנות ערב היה מחליף את חולצתו בחולצה יפה במיוחד. הערב היה בעיני יוקר מאורע חגיגי, גם אם הוא לא עמד לבקר חברים או ללכת לתיאטרון ולא התכונן לארח אנשים בביתו. כשיוקר הסב אל השולחן בשעות הערב – אל שולחן האוכל או אל שולחן הכתיבה – הוא היה נשוא פנים ומעמיק מחשבה, ורוחו היתה טובה עליו. באותן שעות נהג להרהר בחייו, או דן בינו לבינו או בחוג חברים ברעיונות שלו ושל אחרים, גדולים וחסרי חשיבות כאחד.

איך נקלעו יוקר ואשתו לעיר הקטנה באסיה התיכונה והשתכנו בבקתת החומר שמאחורי תעלת ההשקיה, על כך יסופר עוד מעט. בינתיים נתחקה על מחשבותיו ברגעים אלה, בשעה יוקדת זו בצהרי היום, שהרי מהלכן עדיין טבוע בחותם הזמן שבו נהג להחליף שלוש חולצות ביום, ואפשר ללמוד מהן על יוקר ועל התמורות שחלו ושעוד יחולו בו בדרכו בעולם.

החיים שלי התחילו משעון שבור, חשב אפוא יוקר, משעון ישן ומקולקל, שפירקתי והרכבתי מחדש. באותה שעה, כשפירקתי והרכבתי, הבנתי שאפשר לגרום למחוג להסתובב גם אם זמנו עמד מלכת. האחיות שלי החליטו, טיפשות שכמותן, שאני גאון כי הצלחתי לתקן שעון בגיל חמש. עד היום הן בוודאי לא מסוגלות להבין שגאונות פירושה להכריח את מחוג השעון לפעול לטובתך. מי יודע מה עובר עליהן עכשיו? ומה עובר על אבא שלי והאחים שלי? הייתי רוצה שכולם יישארו בחיים. שלא איאלץ לאכול דג מלוח בבדידות גמורה. אף אחד מהם לא מכיר את מאלי, היא לא היתה מוצאת חן בעיניהם, ואף אחד מהם לא היה מוצא חן בעיניה. אך כל זה עוד לא קרה.

 

בפינות המאובקות בחללו של היקום מסתתרים מלאכים עצלים, ומלאכים חסרי מנוח מתרוצצים בתוך הרִיק הזה ללא לאות.

הייתכן שלרִיק יש פינות? ואם הלא-מקום שהמלאכים מסתתרים בו אינו פינה מאובקת, אז איפה הם מסתתרים ומפני מי? לא, בכל הרצינות, מפני מי עשויים להסתתר מלאכים, ולוּ גם מלאכים עצלים?

מי זה שאמר "אַיֶכָּה"? לא, אין בכוונתנו לכתוב רומן על אדם הראשון, ונשתדל גם לא לכתוב על האדם האחרון, אף שזה – האדם האחרון – קרוב יותר למצבנו היום. ובכן, מפני מי עשויים להסתתר המלאכים העצלים? זה מובן מאליו: מפני המלאכים הלא-עצלים, אלה העלולים להלשין ל"רשות העליונה".

ובכל זאת דומה שאין להם למי להלשין, משום שלא ייתכן כלל שהמהות העילאית השקועה בהתבוננות עצמית, המהות שהיא-היא כל מה שהווה, תמצא תועלת בהלשנות. שהרי אם היא כל מה שהווה, כל הלשנה היא גם הלשנה עליה, והיא בלאו הכי יודעת הכול על עצמה מלכתחילה.

יוצא מכך אפוא שהמלאכים מלשינים זה על זה בהתאם להיררכיה המטפסת מעלה-מעלה ומוליכה לאי-שם, אך אינה מגיעה לשום מקום. לנו נדמה שזה אווילי במקצת, אבל מי אמר שהמלאכים חכמים? שהרי הם רק תמצית של מחשבות אנוש והדהוד של המעשים האנושיים. תזזית ובהילות המחשבה מולידות מלאכים לא-עצלים, ואילו היסוס והלך רוח מהורהר – את המלאכים העצלים. בני אדם הם כל מה שאינו המהות העילאית, שהצטמצמה ופינתה להם מעט מקום, בלי שהיא עצמה תדע לשם מה.

 

 


[1]     יידיש: יודקה, יודקה, זרוק את החליל, בוא הביתה ותאכל מרק צח. (כל ההערות הן מאת המתרגמת)

[2]     רוסית: אהבה.

[3]     השם יהודה. יהודי.

תגובה אחת ל “ואז השחיר הירח / אנה איסאקובה / קטע ראשון”

  1. להגיב ואז השחיר הירח says:

    […] לקריאת קטע מן הספר. […]

השאר תגובה