20 פברואר

היינו העתיד / יעל נאמן / קטע ראשון

נכתב ע"י 19 תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

את הסיפור שלנו סיפרנו לעצמנו כל הזמן. בכפייתיות. בעל פה. לפעמים התעייפנו עוד לפני שהתחלנו ובכל זאת סיפרנו במשך שעות. הקשבנו רוב קשב אחד לשני, כי בכל ערב שבו סופר הסיפור, התחוורו לנו פרטים חדשים, גם שנים רבות אחרי שכבר לא היינו שם.

למשל, לא ידענו שחלק מילדי קבוצת "אורן" שהיו מבוגרים מאיתנו בחמש שנים עבדו עם הבוקרים. ושהם חיו במובלעת של חיי כפר הונגרי בתוך הקיבוץ שלנו. לא ידענו שלוֹפֶס (“זין של סוס") שימש כברְכת בוקר טוב וערב טוב. לא ידענו שאיתי מ"אורן" רכב על סוסה ברחבי הגבעות שלנו באין מפריע כבר כשהיה בן שש.

הסיפורים סופרו רק בעל פה, בניגוד לכל התקנונים הכתובים. הם בקעו מבורות הממטרות בדשאים שהקיפו את חדר האוכל, מחרכי המבצר הצלבני שלנו, מהחריצים במדרכות האבן הצרות והיפות. את סיפורינו היינו מספרים בעיניים בורקות. אמרנו, “לא ייאמן שאת הפרות היו שוחטים על הרמפה, לעינינו, את ראשי התרנגולות היו מולקים, כאילו כלום," אבל דיברנו כאילו היו אלה שנותינו היפות.

ואלה באמת היו שנותינו היפות, טבולות בזהב. דווקא כי חיינו בטמפרטורה של מתחת לאפס בחום הלוהט של שמש נצחית. היינו דרוכים ומסוקרנים בכל יום מחדש. היינו ערים בבקרים וערים בלילות. רצנו ודילגנו ממקום למקום, ידינו דביקות משרף אורנים וחלב תאנים. כל כך קרובים היינו אחד לשני, כל היום וכל הלילה, ובכל זאת לא ידענו כלום אחד על השני. ולא ידענו כלום על עצמנו.

 תמיד סיפרנו, עוד אז, בלילות ירח כתום, בבית הילדים. כבר אז סיפרנו יומם ולילה, כדי לישון, כדי לא לישון, יושבים במסדרון בפתחי החדרים, או על המיטות בתוך החדרים, ומגזימים למוות את חופשותינו העירוניות עם המשפחות הביולוגיות שלנו (נסענו, אמא ואבא ואחים. במשך שבוע היינו משפחה עירונית, לבושים בבגדי נסיעה חגיגיים שעברו בין כל הילדים הנוסעים לעיר). כשחזרנו, כל אחד לחוד מדירת הקיבוץ ברחוב שינקין בתל אביב, סיפרנו על אותו קרקס מדראנו שכולם הלכו אליו. אלא שאותו ערב שבו היינו עם משפחתנו הביולוגית בקרקס לא דמה לערבים האחרים — באותו ערב אריות ברחו מהכלוב, לוליין נפל מהחבל, ככה אמרנו. סיפרנו אחד לשני סיפורים שבינם לבין המציאות לא היה דבר.

לפעמים, אחרי שעזבנו, ניסינו לספר את סיפורנו לעירוניים. לא הצלחנו להעביר את הסיפור, לא את העלילה ולא את הטון. קולנו צרם, כמו זיוף החלילית של ילדותנו, גבוה מדי או נמוך מדי. התייאשנו באמצע. המילים נפלו חלולות בינינו לבין העירוניים, כמו העיניים שנפלו ממסרגותיהן של אמותינו בשיחת הקיבוץ, שותקות לצד הגברים המדברים.

דיברנו ברבים. כך נולדנו, כך גדלנו מבית החולים ועד עולם. אופקינו משונים ועקומים.

מהרגע שהשתחררנו מבית החולים לא ניסו להפריד בינינו. אדרבא, חיברו, הדביקו, הלחימו.

אבל הלחמת הביחד לא היתה העיקר, גם אם לפעמים נדמה שזה העיקר, כשאנשים מספרים על ילדותם בקיבוץ. זה היה רק פועל יוצא של הניסוי בסוציאליזם (החלטה על הלינה המשותפת התקבלה ב־1918, וחלה על כל הקיבוצים, למעט כמה קיבוצים ותיקים — דגניה א', דגניה ב' ועין חרוד — שהתנגדו לה. ויתרו להם. דגניה היו שם קודם, עוד לפני השיטה והתקנונים).

הכוונה לא היתה להלחים, אלא דווקא להפריד, להפריד את הילדים מכובדם המעיק של ההורים, מפינוקיהם ומרצונותיהם הנכפים על הילדים עם חלב האם ואמביציות האב. להפריד ולגונן על הילדים מהבורגנות הטבועה במשפחה. עולם ישן עדי יסוד נחריבה, וממנו יצמח כעוף החול עולם אחר, צודק ושוויוני. זאת היתה הכוונה המוצהרת והתקווה לילד החדש שיצמח לאדם חדש. דברי הכיסופים של חלק מילדי הקיבוץ למשפחה שלא היתה להם, הם כיסופים לרעיון שאין ולא היה לנו שום מושג עליו, כמו כיסופי היהודים בגולה לירושלים, נניח.

כשהייתי בכיתה ב' ראיתי בפעם הראשונה מבוגר בפיג'מה. זה היה אבא שלי, שנרדם בזמן המשמרת של אחר הצהריים. באנו לחדריהם יום־יום מחמש וחצי עד שבע ועשרים בערב, למשך שעה וחמישים דקות (עד כיתה ז', ואז גורשנו למוסד בעברון). באותו יום בחמש וחצי נכנסתי לחדרם בלי לדפוק על הדלת (לא דפקנו על הדלתות בשום מקום, וגם דלתותינו שלנו היו פתוחות תדיר, הרי אין מה להסתיר, עשרים וארבע שעות ביממה, והבתים הם רכוש של כולנו ולא מאחז בורגני שיש לשמר ולבצר), והוא ישן במיטה בפיג'מה. רצתי החוצה, הלומת דופק, וצעקתי שאבא שלי מת. הוא מת. מישהו ראה אותי על המדרכה וניגש בחשש לבדוק. צבי נ' לא מת, צבי ישן. כך נראים מבוגרים ישנים: מוטלים בשקט על מיטותיהם, פניהם לקיר, גבם אלינו, לבושים פיג'מה ענקית ומכוסים בשמיכת פיקה.

סיפורנו היה לכאורה עלילה בלבד. העלילה, שהיא השיטה, לא התאימה לילדים ולא למבוגרים. הורינו גרו מצדדיה, אנחנו מתחתיה. איש לא גר בתוכה, היא לא נועדה למגורי אדם, אלא לשאיפותיו ולחלומותיו. אבל הורינו ואנחנו ניסינו בכל לבנו לגור בתוכה, זה היה הניסוי. את השיטה שלנו אי־אפשר היה לרַצות. יראנו מפניה, ידענו שלעולם לא נשיגה. עבדנו אותה יומם וליל, הוותיקים (הורינו) במאות ימי החופשה שצברו להם, פרי עבודתם הבלתי נפסקת. ואנחנו בשדה, בחדר האוכל, בבית הילדים. בכל מקום.

לא ידענו כלום על חיי מבוגרים, לא על ערותם ולא על שנתם. המבוגרים סבבו בכדור ארץ נפרד משלנו.

נענו אלה מול אלה כמו שתי שורות הרוקדים שהתקרבו והתרחקו אחת מהשנייה בצעדים מדודים בריקודי השורות בערבי שישי בחדר האוכל. אנחנו בשמותינו הקבוצתיים־פרחוניים: "נרקיס", "כלנית", "חצב". הם בשמותיהם הקבוצתיים, שמות הגרעינים המגשימים: "אחד במאי", "סטאלין", "ניר", "עמלים". אנחנו בשמותינו הפרטיים הרעננים מטל ומטר: יעל, מיכל, תמר, רונן. הם בשמותיהם שזה עתה עוברתו מהונגרית: מפרדי לצבי, מאגי לנעמי, מלאצי ליצחק.

חיינו ביקומים מקבילים, אנחנו בחברת הילדים, הורינו בוותיקים.

נענו בגושים גדולים, כמו להקות כנף, כמו עדרי זברות, תמיד בשתי קבוצות גדולות. למפגשים היומיים בחמש וחצי הלכנו כל הילדים ביחד, מלווים זה את זה לבתי ההורים הביולוגיים, ואחרי שעה וחמישים דקות, בשבע ועשרים, צעדנו בחזרה, על אותם שבילים, עם ההורים המחזירים אותנו לבתי הילדים.

ארוחת הערב שלנו היתה בבית הילדים. שלהם בחדר האוכל.

עוד לפני זה, כשרק נולדנו, הועברנו ישר מבית החולים לבית התינוקות, למטפלת התינוקות שחיכתה שם לאמהוֹת. הן היו באות להניק ביחד, תמיד, באותן שעות. מניקות זו לצד זו. סִנכרון השעות נועד להבטיח שלא יהיו ילדים שיקבלו יותר. לא פחות ולא יותר. גם להשכבות ההורים הגיעו בלהקות, ברבע שעה שהיה מותר. לא כולם היו באים. כי בכל בתי הילדים ההשכבות היו באותן שעות, וחוץ מזה, רבים מהם היו עסוקים, בבניית הקיבוץ, בוועדות. אנחנו נענו מולם עם אלומות בראש השנה, הצגנו להם את חד גדיא בפסח, עוברים בדרך לבמה בין השולחנות הארוכים, הילדים החגיגיים. נפגשנו בזמנים קצובים, בכוריאוגרפיה מתוזמרת היטב, מצייתים מבלי לדעת לאוגדני החג שהגיעו לכל קיבוצי השומר הצעיר והותאמו בכל קיבוץ על ידי ועדת החגים. היינו חודרים לרגע לחיי הערב שלהם, במועדים וברגלים, ויוצאים משם בתופים ובמחולות, סוס ורוכבו רמה בים, על פי הצעדים הייחודיים שהתאימה לנו נירה נאמן (אבל כמונו עשו כל ילדי הקיבוצים כולם, בהגדות השומר הצעיר, באותו זמן בדיוק). נענו מולם על הדשאים, בהצגות סיום ובחג הקיבוץ, שרנו "אנו בונים קיבוץ יפה, עוד לא ראיתם שכזה, עוד לא ראיתם שכזה."

גם הם שרו, המבוגרים. שרו במקהלה בכמה קולות, רקדו ריקודים חסידיים שרקדו בכל הקיבוצים של השומר הצעיר בחתונות בלי רב (הזוגות נסעו לנהריה, לרבנות, התחתנו רשמית וחזרו לחגיגות, כדי שהרב לא ייכנס לקיבוץ; שהדת שלהם לא תיגע בדת שלנו).

ארבעה זוגות מתחתנים. המבוגרים רוקדים, ואנחנו עומדים עם זרים לראשינו, ענפים גדולים משמשים לנו לשער, לזוגות הילדים הנבחרים, ואנחנו שרים את קדיה מולודובסקי, האישה העירונית שמילותיה ליוו את חיינו כמו לחן: "פתחו את השער, פתחוהו רחב, עבור תעבור בו שרשרת זהב: אבא, ואמא, ואח, ואחות, וחתן וכלה במרכבת קלה."

שרנו, רקדנו, ניגנו בחליליות, במנדולינות ובמצִלתיים, וכשנגמרה התוכנית האמנותית, היה חוזר כל אחד למקומו. הדשא מתרוקן, דלת חדר האוכל נסגרת מאחורינו, ואנחנו חוזרים לעולמנו הקטן בכיתת "נרקיס", עם בתי השימוש הקטנים, המיטות הקטנות, השולחנות הקטנים, מוקפים בחברת הילדים, מתחתינו "כלנית" ומעלינו "אלה". היינו מאושרים.

בלילות חלמנו על גיבורי אריך קסטנר שהמטפלת סיפרה לנו עליהם מתשע עד תשע ועשרים בערב במסדרון, יושבת ומקריאה, רק קולה נשמע, אנחנו במיטות. נוריקו סאן, הילדה מיפן, היתה בדיוק בגילנו.

לפעמים היו חלומותינו מסוכסכים. סיפורים מפחידים שסופרו נותרו תלויים מעלינו כמו ענן שחור. המטפלת אמרה לילה טוב והלכה, סגרה אחריה את הדלת, ואנחנו ערים. מבוהלים. כאילו סיכת דם המכבים שענדנו בחג, סיכה שאהבנו בכל מאודנו, חדרה את החולצות הלבנות שלבשנו בחגים, וננעצה בעורנו. וחיכינו שיהיה אור, שנוכל לרוץ בחוץ. לברוח משיעורים תמיד מותר, כמו במדינות נאורות שבהן לא שופטים אסירים שברחו מהכלא, כי טבעו של האדם לנסות לברוח מהכלא, להיות חופשי. בברֵכת האגירה שלנו שטנו על קרשים באמצע הלימודים. לפעמים קמנו בלילה, ישבנו בפתחי החדרים, דיברנו או שיחקנו. לא יכולנו להירדם. פעם הבערנו מדורה בחדר האוכל שלנו וחזרנו למיטות. עולמנו היה נטול מבוגרים בלילות.

19 תגובות ל “היינו העתיד / יעל נאמן / קטע ראשון”

  1. להגיב היינו העתיד says:

    […] לקריאת קטע מהספר. […]

    • להגיב דורית says:

      קטע מדהים. רצה לקנות את הספר.

    • להגיב תמר לוסטיג בן נפתלי says:

      יעל יקרה
      שנים לא ראיתי אותך מאז ימי התנועה הנעימים
      הקטע מהספר מעורר השראה וזיכרונות מרים מתוקים
      אשמח לרכוש אותו
      ניתן לקנותו במנויות?
      בברכה חמה ובירכת הצלחה
      תמי

    • להגיב זהבה שגב says:

      שלום יעל,
      זה עתה סיימתי לקרוא את ספרך החדש.
      קראתי אותו בשקיקה.
      אני חברת קבוץ הגרה בו מגיל 18. איני בת משק,
      אך ילדי נולדו בקבוץ והתחנכו בו עד לכתם לצבא.
      אמנם אנחנו משתייכים לתק"ם אך נקודות רבות משותפות בחינוך .
      בקראי את הספר נזכרתי בעבודתי כמטפלת בגילאים השונים,
      אך בעיקר חשבתי על הילדים שישנו בבתי הילדים. ( שלי כבר לא)
      וזכרתי כיצד באתי להאכיל את הילדים בשעה 18.30 וההורים הלכו לחד"א.
      בקיצור הספר החזיר אותי אחורה כ- 45 שנים.
      הספר מצוןין, מרתק נהנתי לקרוא בו עד מאוד.
      יישר כח !
      זהבה שגב

      • להגיב מיקי וייס says:

        יעל שלום
        תודה על חווית הקריאה שהענקת לי !!!
        כילד שגדל בקיבוץ אחר של יוצאי הונגריה מצאתי נקודות הזדהות רבות (הקללה ההונגרית הנפוצה -לו פס – לא נוקדה נכון…)
        הגעתי לקיבוץ בגיל 9 מהעיר ובעצם הייתי אאוטסיידר המקבל הכל במבט ביקורתי. הקיבוץ "שלי" לא השתייך לזרם השומר הצעיר אך לקה בלא מעט חוליים עליהם את מצביעה או מרמזת בין השורות. גם אנחנו ישנו בבית הילדים, אולם הניתוק מההורים לא היה כ"כ קיצוני כמו אצלכם, לכן גם הניכור היה פחות קיצוני.
        אני מנחש שאילולא ידעתי שאת בת קיבוץ, הייתי מנחש, כי הסימנים נמצאים שם (ראי בהמשך מיד)
        מי שמכיר את מחקרו של פרופ' יוסף שפר (מהקיבוץ שלי) אודות הלינה המשותפת בקיבוצים, מכיר גם את המסקנה העגומה הנוגעת לגראף הרגשי של אותם ילדים (הגראף השטוח).
        בראיה הסטורית אישית אני חייב הרבה תודה לקיבוץ שקיבל אותי בחיבוק והציל אותי מאב מתעלל, ניצול שואה בלתי יציב בנפשו ומאם אטומה רגשית. כמוך, גדלתי כמעט ללא אהבה ואולי לא כמוך, עסקתי עשרים שנים באיחוי הקרעים ובבניית האגו.
        כיום, עם אשתי הרביעית (!!!) אני בונה את ביתי באותו הקיבוץ, לאחר שנטשתי אותו כנער, ומצטרף אל אימי שחיה שם עדיין. נסגר המעגל, הושג איזון פנימי סביר וסוג של שלווה והספר שלך בא בדיוק בזמן. שוב תודה ממי שלמד גם להתרגש.

        כמי שהשפה העברית יקרה לו, אני מברך גם על העריכה הלשונית המצויינת.

        אשמח להיות איתך בקשר w_micha@netvisio.net.il יש לנו כ"כ הרבה מהמשותף ואם תרצי אוכל אפילו ללמד אותך לקלל בהונגרית…

  2. להגיב שרון says:

    ממש סוחף. סקרנית לקרוא את ההמשך.

  3. להגיב טלילה בן זכאי says:

    קראתי בשקיקה את הפרק הראשון, ממתינה בסקרנות רבה להמשך.

  4. להגיב תמר says:

    באמת יפה, וחבל שהמציאות המתוארת דומה מדי לנעשה במשפחה עירונית קפיטלסטית ממוצעת בת ימינו – רואים את ההורים שעתיים ביום וכו'.

  5. להגיב ענבל פון או... says:

    וואו, יעל, כל כך יפה ומעניין , גם אני רוצה לקנות את הספר

  6. להגיב מאיה שני-דור says:

    יעל יקרה,
    "שתיתי" כל מילה שלך בספר. בבת אחת צללתי אל העולם ממנו התנתקתי לפני 35 שנים.
    אהבתי את ההגדרות שלך -יקומים מקבילים,את הגדרות בעלי התפקידים,מחלת המצפון וכו'
    בבת אחת החזת לי זכרונות שכבר שכחתי ואולי לא רציתי לזכור.
    תארת את התחושות בצורה מאוד מדוייקת. כך חשתי גם אני. הקריאה בספרך העלתה אצלי תהיות רבות וכעס גדול.
    איך הם יכלו לעשות לנו את זה? ….לא פלא שיצאנו עם "דפקטים" רגשיים….
    תודה.

  7. להגיב דפניס says:

    הפרק מרגש ועושה "טעם של עוד" אבל הגיע הזמן לומר : מספיק עם ההתבכיינות. אין לי ספק שלהורים שלכם היו רק כוונות טובות ועובדה היא שלרוב, התוצאות היו מעולות.
    באותם ימים גם בעיני עירוניים רבים החינוך הקיבוצי וההוויה הקיבוצית נחשבו מעולים, ורבים שלחו את ילדיהם להיות ילדי-חוץ בקיבוצים. לפעמים זה היה על רקע של מצוקה כלכלית, ולפעמים דווקא על רקע של שפע כלכלי שאיפשר להם לרכוש בכסף את מה שנראה להם באותה עת הדבר הטוב ביותר לילדיהם.
    אין , לא היו, וגם לא יהיו, ילדים שילדותם הייתה רק מושלמת. לילדים עירוניים שגרו עם הוריהם אבל חוו ניכור רגשי מצדם, היה לא פחות קשה. לילדים שחיו עם הורים חמים ואוהבים אבל ראו במו עיניהם את המצוקה הכלכלית עימה נאלצו ההורים להתמודד, היה לא פחות קשה.
    כל קושי מגלם בתוכו שפע של אפשרויות, והן כולן תלויות בנו.
    אם מתוך הקושי צומח ספר טוב, אז כבר טוב.
    אם צומחת תגובה מתבכיינת כמו חלק מהתגובות למעלה, [כמו: "איך הם עשו לנו את זה? לא פלא שיצאנו עם דפקטים רגשיים"],
    אז כדאי שהמגיבים יסתכלו לתוך נפשם פנימה ויחפשו לעצמם תירוץ אחר.
    הרי כל כך הרבה עירוניים סובלים גם הם מ"דפקטים" רגשיים. את מי הם יאשימו?
    ולעומת זאת, התנועה הקיבוצית הצמיחה מתוכה כל כך הרבה טוב. מי "אשם"בזה?
    דפניס

    • להגיב דניאל says:

      התייחסות לדפניס : הבעיה איננה עם ה "תוצאה הסופית" ה "חברתית" או החיצונית אלא עם התהליך , הפנימיות וסיבלם הפרטי של ההורים והילדים : קריאת הספר מלמדת גם על המחיר הנפשי שהשיטה גבתה ולראשונה אולי מתוארת השיטה כזו שיש לספק אותה ולא להפך : שמטרתה לספק את האדם , כפי שראוי שתהיה .
      הגדרת הביקורת על השיטה כ "התבכיינות" ועצם המושג התבכיינות והקונוטציה השלילית שמוצמדת אליו , מראה עד כמה הקשיחות האידיאולוגית עיוותה את חשיבתנו ובצירוף העדר החיבוק והתועלתנות היבשה והקרה שבחינוך ובפרט מההורים – שהם הם נותני החום והאהבה הבלתי מותנים מלידה ובאופן טבעי , הביאה לתוצאה אמיתית ופנימית של אובדן ערך ומצוקה נפשית אדירה .

      • להגיב דפניס says:

        לדניאל,
        האם לילדי הקיבוצים של פעם הייתה ילדות אומללה? לכולם?
        האם יכול להיות שרק היום, בהסתכלות לאותם ימים הם חושבים שכך לא היה נכון לנהוג, ומרחמים
        על הילדים הקטנים של אז, למרות שכילדים כלל לא סבלו?
        והעירוניים? כולם היו מאושרים? כל ההורים העירוניים נתנו לילדיהם אהבה וחום?

        מי ההורה שיודע בבטחון מה באמת יהיו תוצאות החינוך,החום, האהבה, התנאים הכלכליים ועוד, שהוא נותן לילדיו?
        אין ילדים שגדלו בסביבה חמה, אוהבת ותומכת והם כיום מבוגרים אומללים?
        לא יצאו מאותו קיבוץ גם ילדים כאלה, וגם ילדים אחרים? גם מאושרים וגם אומללים? גם עצמאיים וגם תלותיים?

        הניחו כבר להאשמות. כל כך קשה להאמין שאולי הוריכם בחרו בדרך מוטעית אבל כוונות טובות היו גם היו להם?

  8. להגיב דניאל says:

    קראתי את הספר וגם את הראיון בעיתון גלובס מה – 3.33.11 , בשם "קרן הון קיבוץ" – עם יעל ועופר נאמן ( אחיה הגדול)
    בראיון נשאלת יעל הסופרת האם הייתה בוחרת שלא להיוולד בקיבוץ , והיא עונה : "אצלנו זה מכונה הפאראדוכס , …. אפילו שלא היה קל , לא היינו בוחרים מקום אחר " . ובמקום אחר מצויינת שביעות הרצון של חברי הקיבוץ מהספר , והחיבוק החם שזכתה יעל בקיבוץ לאחר צאת הספר .
    בעיני התגובה טבעית אך מעציבה : לא היכרתי מי שוויתר על תולדותיו , לטוב או לרע – גם מי שנשאל ורצה מאד להיות עשיר כרוטשילד , לא היה מוכן להיות רוטשילד בעצמו . (רק על עצמי לספר ידעתי …..) .
    קראתי בעיון בעומק בשכל וברגש את הספר : אין ספק בכלל , זהו כתב האשמה חריף ומבוסס מאין כמותו וללא
    תקדים כלפי החברה הקיבוצית ובפרט כלפי היחס לילדים והלינה המשותפת .
    כדי להבין זאת יש פשוט לקרוא ואני ממליץ בחום : זהו אכן אחד הספרים החשובים ביותר שנכתבו כאן , והדמעות שהוא סוחט ממך ( עזבו את "חוש ההומור" , הספר לא מצחיק ובוודאי לא תיאור תקופת בילדות המוקדמת והקשר עם ההורים ) – משקפות התבהרות של תובנה לגבי הקיבוץ שלא הייתה במקומותינו בעבר : וזאת למרות שהסופרת , כשרואיינה , נסחפה עם הקטרזיס שבכתיבה ובפרסום כמי ששיחררה מעצמה עול מאד כבד וגם עם הקשר המחודש ו"סגירת המעגלים" עם הקיבוץ ועם דמויות מהעבר , מוכרות ולא מוכרות , בעקבות כתיבת ופרסום הספר ולכן , מקילה ראש בביקורת ובכאב האינסופי העולים מן הספר .
    אבל אני חייב להדגיש שוב : בראי המפוקח של היום , כתב ההאשמה כלפי החברה הקיבוצית בנושא הפסיכולוגי והקשר עם ההורים הוא כבד מנשוא .

  9. להגיב אורלי גורן says:

    "חיסלתי" את דפי הספר מהר מדי. חשבתי שיספיק לכל ימי הפסח. אפילו תכננתי לקחת אותו לכמה טיולים אבל, תוך יומיים קריאה (כמעט רצופה למעט שינה ואכילה..)הוא נגמר כשהוא משאיר טעם של עוד ומה הלאה… אין בספר עלילה מרתקת אבל, בכל זאת הוא מרתק. מה שבכל זאת דקר את ליבי במהלך הקריאה היתה דווקא הכנות שבה הוצגו הדמויות. לא נעשה שום נסיון ליפות כיעור, כישלון וטעויות. האמת הצרופה והכואבת שחווה יעל כילדה ומתבגרת מוגשת לנו ללא תבלין שמכסה ומקשט את הטעמים האמיתיים. כל כך חשוף ואמיתי. לא יכולתי שלא להחמיא.

  10. להגיב רונית says:

    שלום יעל,
    קראתי בסקרנות ובהשתאות את ספרך "היינו העתיד". תודה.
    נהניתי/התרשמתי עמוקות מן היכולת לבטא את קבלת מה שהיה בשילוב ביקורתיות לא שיפוטית. האהבה והבטחון, ההתפכחות ללא ביטול אנושיים ויפים בעיני.
    הלוואי והתובנות שבטאת באופן כל כך אישי – כמעט אינטימי – מחד, ומכבד פרטיות מאידך, יקרינו על הקוראות/ים ויעודדו אנשים לפחוד פחות ולקבל יותר את האחר מתוך צניעות וכבוד למה שאינו מוכר.

  11. להגיב לילך says:

    שלום יעל
    קראתי בסקרנות ובהנאה את הספר.
    מא'ד נהנתי
    מעריצה אותך על הביצוע והריגוש והעניין שהצלחת לבטא בספר.
    תכתבי עוד…

  12. להגיב משה רותם says:

    שלום יעל,
    זה עתה סיימתי את קריאת "היינו העתיד" אותו קראתי בעניין רב. כ"עוזב קיבוץ" לפני שנים רבות, 14 שנים חיים בקיבוץ
    והולדת שני בנינו בו,אני מכיר היטב את הנסיבות שאת מתארת בסיפרך ואני מעריך מאד את כישרונך להעלות על הכתב את
    הנ'ואנסים הדקים של ריגשותיך.
    לקיבוץ יחיעם יש לי רגשות נוסטלגיים . בחורף 1946 הייתי פלמ"חניק בהכשרה מגוייסת בשער העמקים.יחידה מחברינו,כ-10 – 12 ,
    "כבשנו" את מבצר קלאת-אל-ג'גין אחרי מסע לילי מפרך מעברון דרך נחל יחיעם (מז'נון קראו לו אז) וטיפוס על המצוק והתמקמות
    במבצר. נשלחנו כחייל-חלוץ לתפוס את המקום להבטיח את כניסתם של ראשוני חברי הקיבוץ שבאו בשיירה,כפי שאת מתארת,
    למחרת בבוקר. שהינו במקום חודש ימים ועסקנו בשמירה בלילות. היו לנו יחסי חברות טובים עם החברים. אחדים מחברינו אף חלו
    בקדחת המערות.אחרי שיחרורי מהפלמ"ח חזרתי עם חלק מההכשרה כהשלמה לקבוץ שער העמקים. שם,היה לי הכבוד,להדריך
    בנשק ובאימון כיתה את חברי גרעין "עמלים" ההונגרים,זאת בזכות שליטתי בהונגרית. הפרק היחיעמי הקצר בחיי זכור לי כפרק
    נעים ומעניין שאני מרבה להיזכר בו.תוהה אני האם האפיזודה הזאת מוזכרת בכלל בתולדות הקיבוץ?
    בסופו של דבר,אחרי קריאת סיפרך,קשה לי להחליט האם את "מסתכלת אחורה בזעם" או בסלחנות על הניסוי שנקרא חינוך
    משותף שכולו נעשה מכוונות טובות.
    ברכות
    משה רותם

  13. להגיב ליטל says:

    יעל שלום,
    קראתי את ספרך באיחור של כמה שנים, חברה השאילה לי אותו. בלעתי אותו בשני ימי החג וממש הצטערתי כשהוא נגמר.
    אינני בת קיבוץ, ובכל זאת, כבת דורך פחות אות יותר, הצלחתי להזדהות עם תאור החוויות שלך. ספר נפלא ומרגש.

השאר תגובה