הו! גיליון 10 / פתח דבר / פרסום ראשון

לחזרה לדף הספר

במקום פתח דבר: עצות לכותבים מתחילים

חשיבותו של כתב עת לספרות נמדדת לא רק באיכות היצירות המתפרסמות בו ובתפיסת העולם הספרותית והתרבותית שהוא מוביל, לא רק בכותבים החדשים שהוא מפנה אליהם את המבט ובָעניין שהוא מעורר בקרב קהל שוחרי הספרות, אלא גם — ואולי בראש וראשונה — בהתמדה שלו וביכולתו להמשיך ולהתקיים לאורך זמן.

לכן אנחנו שמחים במיוחד להציג לכם את גיליונו העשירי של "הו!", גיליון נרחב ועשיר הפורשׂ מגוון גדול של כותבים וז'אנרים וצופן הפתעות רבות (וראו פירוט בהמשך פתח הדבר). כתב העת, שגיליונו הראשון ראה אור לפני כמעט עשר שנים — בינואר 2005 — הפך מאז לעובדה יציבה ובולטת בזירת השירה והפרוזה העברית, ועל כך גאוותנו. בשנות קיומו הלך "הו!" והרחיב את מעגל משתתפיו, ונעשה לבמה משמעותית לא רק לכותבות ולכותבים מתחילים, המקווים לזכות באמצעות הפרסום בו בהכרה ובקהל, אלא גם לכותבות ולכותבים מרכזיים ומוּכרים, הרואים בו במה רצויה וטבעית לפרסום יצירתם.

לרגל הגיליון החגיגי פנינו לכמה ממשתתפי כתב העת בעבר ובהווה בבקשה שישיאו חמש עצות לכותבים בראשית דרכם. כל אחד משבעה–עשר הכותבים שנענו לאתגר הפנה את עצותיו ליוצרים מתחילים בתחום עיסוקו הספרותי: פרוזה (רונית מטלון, דרור משעני, משה סקאל, מתן חרמוני, מאיה ערד, דרור בורשטיין), שירה (אנה הרמן, שמעון אדף, סיון בסקין, אפרת מישורי, דורי מנור) מחזאות (רועי חן), כתיבה להלחנה (רונה קינן), תרגום שירה (רונן סוניס), ביקורת ספרות (רוִיאל נץ), ספרות יידיש (בני מר) וגם מו"לות פרטית (ראובן מירן).

העצות מנוסחות ברובן בלשון זכר, אך מיועדות כמובן לכותבות ולכותבים כאחד.

דורי מנור — חמש עצות למשורר מתחיל

1. אם אתה מחפש דרך לפרוק רגשות, כתוב יומן אישי. זכור כי שיר טוב הוא יצירת אמנות לכידה ומשוכללת, לא תשפוֹכֶת ספונטנית של רגשות.

2. כפי שצייר מתחיל לומד לרשום סוס, ומוזיקאי מתחיל לומד לנגן סולמות, דאג גם אתה לרכוש תחילה את כליה הטכניים של אמנותך.

3. אל תכתוב בשיר דברים שהפרוזה יכולה להכילם. זכור כי אמנות השירה קרובה אל המוזיקה לא פחות מאשר אל הפרוזה.

4. קרא הרבה שירה, והקפד לקרוא גם הרבה שירה לא עברית (בשפות המקור או בתרגום טוב). זכור כי משורר הקורא רק שירה ישראלית, כמוהו כקולנוען המכיר קולנוע ישראלי בלבד.

5. אם אתה שופע רעיונות, כתוב מאמרים. זכור כי שירה כותבים ממילים, לא מרעיונות.

שמעון אדף — חמש עצות לסופר ומשורר מתחיל

1. כתיבה היא עבודה פנימית והיא תכלית עצמה. שאל את עצמך מי אתה בשעה שאתה לבד. התאמן בכך. הפוך מומחה בהיות לבד.

2. זכור, קיים פער מתמיד בין ההתנסות שלך לבין השפה. החוב שלך למה שלא ניתן לאומרו אינו נופל מהחוב למה שמתאווה להיאמר. בדוק אפוא מה הסַבטקסט של הכתיבה בכל רגע נתון.

3. קבע לך עִתות לכתיבה. זה המרחב שבו הכתיבה מתרחשת, גם אם לא מצאת מלה אחת שתופסת באותו יום את תודעתך, גם אם אתה בוהה מרוקן בדף, במסך. אל תפסח עליהן, אל תוותר לטובת פיתויים אחרים.

4. כללי אצבע בכתיבה טובים כנקודת מוצא. אל תניח להם להשתלט עליך ולהחליף את הכתיבה עצמה. יגידו לך שתארים טובים פחות משמות עצם, אבל ייתכן שביצירה שאתה שוקד עליה תארים הולמים יותר את הנוף הפנימי.

5. עצור מפעם לפעם וחשוב — מה ברירות המחדל שלך? עכשיו כתוֹב בכיוון ההפוך.

המשך הפרויקט בכתב העת.

.
.
.
.

על "הו!" 10

בפתח גיליון 10 בחרנו להציב הפעם את מדור הפרוזה, שכותרתו: "מעשה תיקון". לצורך המדור פנינו לשורה של סופרים — רובם מפרסמים בקביעות מעל גיליונות "הו!" ומקצתם משתתפים בו לראשונה — וביקשנו מהם לכתוב מחדש יצירות ספרות אהובות, להציע להן גרסה אישית או לשכתב את סופן, ולחלופין — "להתערב" בסיפור חייהם של סופרים ומשוררים הקרובים ללבם.

היבול שהתקבל הוא מגוון ומרשים: מתן חרמוני בחר להביא את "טוביה החולב" של שלום עליכם לישראל של שנת 2014 ולעמת אותו עם אחת מצאצאותיו, המלמדת אותו שיעור או שניים בהלכות מִגדר; דרור משעני מציע תיקון לסיפורה של אגתה כריסטי "הרצח המסתורי בסטיילס" ומוכיח כי הבלש הרקול פוארו טעה טעות חמורה — ולגמרי לא מקרית — כאשר האשים את אוולין הווארד בְּרצח מעסיקתה; נורית גרץ מספרת מחדש את סיפור אהבתם של המשוררת רחל בלובשטיין ושל המהפכן הצעיר מיכאל ברנשטיין. השניים נפגשו בטולוז, בעת שרחל למדה שם אגרונומיה, ולאחר מכן ניהלו חליפת מכתבים ערה בין פלשתינה לברית המועצות. ברומן–בכתובים שמתוכו לקוח הקטע המתפרסם כאן מדמיינת גרץ כיצד היתה מתפתחת אהבתם אילו הוסיפה להתקיים גם לאחר היעלמותו של מיכאל; שמעון אדף מציע וריאציה מקורית, אישית במפגיע, ל"דירה להשכיר" של לאה גולדברג; יצירה אחרת של גולדברג — הממואר שלה על המשורר אברהם בן יצחק — היא שעומדת בבסיס סיפורה של תמר מרין, "עוד פגישה אחת עם משורר", שבו היא מדמיינת כיצד היתה כותבת גולדברג מחדש את הממואר שלה אילו שבו שני המשוררים ונפגשו שנים אחר כך, ומשווה לו נימה מעודכנת ומפוכחת בהרבה; משורר אחר — חתן פרס נובל לשנת 1971, פאבלו נרודה הצ'יליאני — הוא שעומד במרכז סיפורו של אלמוג בהר, וליתר דיוק שתיים מאהבותיו של המשורר הקומוניסט חובב הנשים; משה סקאל מציע גרסה עדכנית לסיפור אהבתם המפורסם של המשוררים הצרפתים פול וֶרְלֶן וארתור רַמְבּוֹ, מפרשיות האהבים הגדולות בתולדות הספרות (וגם בתולדות האהבה החד–מינית), שזוֹכה בסיפורו של סקאל להתפתחות עכשווית מפתיעה. דרור בורשטיין חוזר לפרשת איזבל ויהוא מספר מלכים ב ומהרהר בסיפורו "אַנטימוֹן" (יסוד כימי שמשמעותו המילולית: "מתנגד לבדידות" והוא גלגולה של המלה המקראית "פוך") על מפלתה של המלכה הנודעת לשמצה; עמנואל פינטו מציע וריאציה פרטית לפרשייה מקראית אחרת — סיפורו של בנימין בן יעקב מִספר בראשית; אלון חילו כתב סיום אלטרנטיבי, שיש בו משום רענון מגדרי ועלילתי, לרומן "ינטל" של יצחק בשביס זינגר; דורית שילה מספרת מחדש את סיפור התאבדותם של הסופר הווינאי שטפן צווייג ושל רעייתו הצעירה לוֹטֶה בעיר פטרופוליס שבברזיל. בסיפורה לוטה בוחרת שלא להתאבד עם בעלה, ומתבוננת באירועים הטרגיים שקרו במבט מפוכח ונטול רחמים עצמיים. שלומציון קינן חוזרת ל"מוות בוונציה" של תומאס מאן ומציבה הפעם במרכז הסיפור לא את הפרופסור המזדקן גוסטב פון אשנבך, אלא את הנער טאדז'ו, מושא אהבתו, המתגלֶה כבעל אישיות ייחודית ומרתקת; שרון אס בחרה לכתוב טקסט אישי ומורכב המקבל השראה מ"מות העש" של וירג'יניה וולף. בין שני הסיפורים, מציינת אס, אין כל קשר מיידי, ובכל זאת השם וכן הקשר שבין המוות ליצור דל הכנפיים סללו, כלשונה, את הנתיב החשמלי, המשונה של הכתיבה; אקט דומה עשתה גם יערה שחורי, אלא שהשראת סיפורה אינה נעוצה בספרות המודרניסטית, אלא דווקא באגדת הילדים הנודעת מכולם: "כיפה אדומה".

על יצירות פרוזה אלה נוספו הפעם שתי יצירות נוספות שאינן חלק מן המדור: הסופר והעורך יובל שמעוני מפרסם פרק מרומן חדש בכתובים — רומן ראשון פרי עטו מאז "חדר" שראה אור לפני חמש–עשרה שנה — שעלילתו מתרחשת בעיר לֶה, בירת חבל לדאק שבצפון הודו, וגיבורו הוא דוקטור מקנזי, רופא המתגלגל לבית החולים באותה עיר הודית–טיבטית נחשלת ומסעירה. תמר ברגר, מחברת "דיוניסוס בסנטר", שלחה יומן ממסעה לגאנה וסנגל בקיץ 2013, ובו היא מתארת בכישרון התבוננות נדיר את הדברים שראתה בארצות מרתקות אלה, שכמעט לא זכו להתייחסות בכתיבה העברית.

מדור מיוחד הקדשנו הפעם לשירת מלחמת העולם הראשונה, לציון מאה שנה לפרוץ הקרבות הראשונים. מבחר זה, שכותרתו: "דמי שיינתז לעד על התבל", כולל שירים שנכתבו במהלך המלחמה או זמן קצר אחריה על ידי משוררים שונים שכתבו בחמש שפות שונות (גרמנית, צרפתית, איטלקית, אנגלית ורוסית). משוררים אלה מייצגים את הזרמים הספרותיים החשובים שהתהוו באותה עת בארצותיהם; אך מעניין מכך הוא מבחן היחס למלחמה שהצבנו לפניהם. מיוצגים כאן הרומנטיזציה האופיינית לימי המלחמה הראשונים, ההתלהבות ממלאכת המלחמה, הראויה ל"גברים אמיתיים", הייאוש מהקטל הבלתי נגמר, ההתפכחות מאשליות, המבט הסאטירי, ההתנגדות העזה לאלימות, החמלה, והכמיהה לחיים ולאהבה מבעד למסך המוות הסמיך. אפשר לראות בכך את כל שלבי ההתבגרות של אמני התקופה — ואם היום, בבואנו להגדיר את יחסנו לאלימות ולאי– צדק, אנו מתבגרים מהר יותר, על פי הסולם הזה, הרי שיש בכך חלק חשוב לאותם משוררים, שכמעט כולם היו באותה עת צעירים למדי. קצתם אף נותרו כאלה. רבים מהשירים הכלולים במבחר רואים אור לראשונה בעברית, ומרביתם תורגמו במיוחד לגיליון זה.

עוד בתחום התרגום כלול בגיליון מבחר מִכתמים של ההוגה הרומני–צרפתי אמיל סיוֹראן, מגדולי ההוגים הפסימיסטים של המאה העשרים, בתרגום ראובן מירן ודורי מנור. סיוראן, הנחשב בצרפת לאחד הכותבים המבריקים והמעמיקים של תקופתו, מתבלט בסגנונו המושחז עד אימה ובנבירתו האובססיבית בנבכי הקיום האנושי המגוחך והשברירי, דבר שהופך את הגיגיו ליצירת מופת פילוסופית–פואטית ואת מחברם לליריקן ציני, המתבונן בחיים כפי שהם באמת מבלי להשפיל את עיניו; "הבלדה על אשת החייל", משירי המחאה האנטי–מלחמתיים העזים ביותר של ברטולט ברכט, בתרגומה צְמוד–הלחן של עדי שחטר (לפי לחנו של קורט וייל); "על הנזק שבטבק" — מונולוג פרודי יפהפה ומכמיר לב מאת אנטון צ'כוב (מרוסית: רועי חן);  "אל יורשִי הלא–נולד", אחד–עשר שירים מאוחרים של אברהם סוצקבר (סוצקעווער), גדול שירת היידיש ומחשובי המשוררים היהודים במאה העשרים, בתרגום חדש של בני מר. תרגום זה למבחר שירים שנכתבו בין 1974 ל–1995 — רובם מופיעים כאן לראשונה בעברית — לקוח מספר חדש העתיד לראות אור בקרוב, ובו בונה בני מר מעין אוטוביוגרפיה של המשורר, על סמך השירים שכתב במרוצת חייו הארוכים ורבי העלילות. כמו כן כלולה בגיליון השוואת תרגומים לאחד הטקסטים הנודעים ביותר בעולם העתיק: פגישת תטיס וזאוס, מתוך המזמור הראשון של האיליאדה להומרוס. נוסף לתרגומו הקלסי של שאול טשרניחובסקי כלולים בהשוואה זו תרגום שירי חדש, תרגום פרוזה מילולי חדש, וכן תרגום עברי ראשון של הקטע המקביל מן האיליאדה הלטינית המיוחסת לבַּאיבִּיוּס איטליקוס, מהמחצית השנייה של המאה הראשונה לספירה. שלושת התרגומים הללו, וכן עריכת המבחר, הם פרי עמלו של אברהם ארואטי.

בלב הגיליון, כתמיד, השירה המקורית. קובי מידן, המוּכר כמראיין וכמתרגם, מפרסם בגיליון זה לראשונה שירים פרי עטו, וכמוהו גם איש שירותי הביטחון הוותיק אלוף הראבן (יליד 1926), ששלה ממעמקי מגירותיו שירים שכתב לפני שנים.

יאיר דברת (יליד 1990), שפרסם לראשונה מיצירותיו בגיליונו הקודם של כתב העת, שלח הפעם מחזור שירים פוליטיים בוטה ומבריק, המציג כמה מאושיות הציונות לדורותיה (ברנר, טרומפלדור, אברהם יאיר שטרן, נתן אלתרמן, יצחק רבין, ולהבדיל ברוך גולדשטיין) כמושאי תשוקה הומוארוטית מתפרצת. שיריו בנויים כולם במתכונת של שירים ידועים — מ"הו רב חובל" של וולט ויטמן בגרסתה של נעמי שמר ועד "כשתבוא לשכב איתי" של יונה וולך, מ"סופרמרקט בקליפורניה" של אלן גינזברג ועד "אתה בחרתנו" של אלתרמן — ואם הם יגרמו לכמה קוראים להתכווץ באי–נוחות או בזעזוע, הרי שהם השיגו לפחות חלק ממטרתם.

בגיליון הקודם של "הו!" פרסם מיצירותיו לראשונה גם דודו (ניאו) בוחבוט (יליד 1994). הפעם שלח בוחבוט מחזור שירים אוטוביוגרפיים, המגוללים בגוף ראשון וללא כל הסתר פנים  סיפור חיים מטלטל ואירועים מסמרי שיער מילדותו ומנעוריו.

יותם ראובני, המשורר הישראלי הראשון שיצא מהארון ופרסם שירה הומוארוטית גלויה כבר בשנות השבעים, חדל מפרסום שירה במשך שנים רבות. ל"הו!" הוא שלח פואמה ארוכה הנפתחת במילים: "אָמַרְתִּי שֶׁאֲנִי עָזַבְתִּי אֶת הַשִּׁירָה / וְאָז הִיא הֶחְלִיטָה לְהַרְאוֹת / לִי מָה זֶה לַעֲזֹב אוֹתָהּ". בהמשך הפואמה מתייחס ראובני בלשון חריפה במיוחד לתופעת "ערס פואטיקה" וכותב בין השאר: "אֲבָל אַתֶּם כָּל הָעַרְס פּוֹאֵטִיקָה / חַבְרֵי לַהֲקַת סְטְרִיפְּטִיזִים / אַחֲרֵי קוּרְס בִּבְּרָזִיל / מְאוֹנְנִים קְצָת לִפְנֵי הַכְּנִיסָה לַבִּימָה / וְאָז אַתֶּם תַּמְצִית הַיִּפְעָה / מְאוֹנְנִים בֶּטַח שֶׁזֶּה יַעֲמֹד / בְּתַחֲרוּת הַזַּיִן הֲכִי גָּדוֹל / שֶׁהוּא לֹא מִזְרָחִי / שֶׁהוּא מִבְּרָזִיל / הוֹ קוֹפָּקַבָּנָה!"

שלומי חתוכה, איש "ערס פואטיקה" המפרסם בגיליון זה לראשונה, שלח שלושה שירים עדינים ונוקבים, הניחנים ביופי תיאורי רב ובתודעה פוליטית עמוקה. פוליטי לא פחות הוא צמד הסונֶטות של דותן בְּרוֹם, המתאר בווירטואוזיות ובכנות מפגש מיני מזדמן בין בחור ישראלי–יהודי לבין פליט אפריקני.

משוררים נוספים המפרסמים לראשונה ב"הו", הם יחזקאל רחמים, עינה ארדל, נמרוד ברקו, אילן וייס, בַּכֹּל סרלואי, עמרי שרת, נדיה אייזנר, אסף בנרף ועמרי לבנת. לשלושת האחרונים זהו גם פרסום ראשון בכלל.

אנה הרמן, המלווה את "הו!" מגיליונו הראשון, מפרסמת הפעם סדרת שירים טרגי–קומיים, מלאי הומור אך גם קורעי לב, על חוויותיה כאם בראשית דרכה. ננו שבתאי מפרסמת שיר שהוא מחווה כפולה — הן לשירה של אנה הרמן "מְהְמְ" (שיר שמאז פרסומו הראשון ב"הו!" זכה לכמה גרסאות מולחנות והיה לאחד השירים הפופולריים של השנים האחרונות), הן לשירה של דליה רביקוביץ "בובה ממוכנת".

עוד מפרסמים משיריהם בגיליון זה כותבים המוכרים כבר היטב לקוראי "הו!", ובהם סיון בסקין (חברת מערכת כתב העת), אילי אבידן, יעקב ביטון, שמעון בוזגלו, עומר ולדמן, שחר–מריו מרדכי, רועי שניידר, מרחב ישורון, לי ממן, עמוס מדר, יולי ורשבסקי, רוברט וייטהיל–בשן, אילה בן–לולו, מעין אבן ויצהר ורדי.