התמונה מסתכלת עלי / אביעד גבעון / קטע ראשון

לעמוד הספר

1.

חבל שהג'יפ של המג"ד לא דרס אותי. תמיד כשאני מתכננת משהו עד הסוף מישהו מחרבן לי הכול ברגע האחרון. הפעם זה היה אורי ליפסון, הש"ג, שדחף אותי מהכביש ברגע האחרון. מכולם דווקא הוא. אנשים חושבים שאם שכבת איתם פעם אחת זה כבר נותן להם את הזכות להציל לך את החיים. עכשיו אני גם חייבת לחייך אליו כל פעם שאני רואה אותו בבסיס וזה מה שהכי מעצבן אותי. אני שונאת חיוכים מזויפים. תמיד נדמה לי שרואים שהם מזויפים ואז זה דווקא מעליב במקום לעשות מה שחיוך אמור לעשות. זה לא שאורי לא חמוד, פשוט עכשיו אני כאילו אמורה להרגיש שאני חייבת לו את החיים שלי ואני שונאת להרגיש חייבת, ועוד משהו כמו את החיים, ככה שעכשיו כל פעם שאני יוצאת מהחדר, אני חושבת מה יקרה אם אני אפגוש אותו ואם הוא יראה שהחיוך שלי מזויף. דליה, החברה הכי טובה שלי, דווקא אומרת שהחיוך המזויף שלי יותר יפה מהחיוך הטבעי שלי. אני לא יודעת אם זה אמור להעליב או שאני צריכה לקחת את זה בתור מחמאה. אני גם לא יודעת לקבל מחמאות. כמו למשל כשאילן מהאפסנאות אמר לי שהרווח בין השיניים שלי זה ממש סקסי, אז כדי להעביר נושא שאלתי אותו אם בא לו שאני אמצוץ לו. מיד אחר כך התחרטתי. אני בכלל שונאת למצוץ ואפילו לגעת לבנים בזה שלהם בידיים או משהו כזה. אבל כולן בבסיס יודעות שאילן אוהב את זה, אז אחרי שכבר העברתי נושא והוא הוריד את המכנסיים, אמרתי לו שפתאום נזכרתי שהרס"ר אמר לי להיות בתשע מול השק"ם לתדריך יציאה. לא ממש שיקרתי כי הוא באמת אמר לי להיות בתשע. רק שהוא אמר בתשע בבוקר. אז אילן שאל איך זה שאני יוצאת בלילה מהבסיס והייתי צריכה לשקר כדי לצאת מזה, אז אמרתי לו שגילו אצל סבתא שלי סרטן ואני צריכה להספיק להגיע לבית חולים כי הרופאים אומרים שאו-טו-טו. אני מקווה שהוא לא נעלב כי הוא דווקא די חמוד, אפילו דליה היתה אומרת את זה, ואין הרבה בנים שדליה אומרת את זה עליהם. בכלל היא קצת חושבת את עצמה או משהו כזה. היא בטח חושבת שהיא תשיג מישהו כמו טום קרוז או בראד פיט מינימום. ציירים תמיד חושבים את עצמם. היא באמת מציירת הכי יפה שראיתי בחיים שלי, אבל לא נראה לי שבראד פיט כזה מבין בציור. גם לא טום קרוז.

בכל אופן, אחרי זה הייתי צריכה להישאר בחדר כל הלילה שאילן לא יראה במקרה שאני לא יצאתי הביתה. אני חייבת להפסיק לשקר. זה פשוט יוצא לי בטבעיות. קראתי באיזה ספר שיש שבט אסקימוסי אחד שהילדים שם לומדים לשקר כבר מגיל שנתיים ואפילו מכונת אמת לא יכולה לזהות מתי הם משקרים. לפעמים אני חושבת שאולי אני צאצאית של השבט הזה. רק שאני לא סובלת בכלל קור ואפילו עם המעיל תמיד קר לי. בכלל אני לא סובלת מעילים צבאיים. נראה לי שמי שעיצב אותם רצה שבנות בצבא ייראו כמו חבית או גזע של עץ זית. אולי הוא היה שונא נשים או משהו כזה. זה בטח אותו אחד שעיצב את הסוודרים האלה. דליה הולכת תמיד בלי מעיל, אפילו כשיורד גשם. היא גם הולכת עם חצאית צבאית שהיא קיצרה כי היא אומרת שזה הרבה יותר סקסי לבנות מאשר מכנסיים. היתרון היחיד בחצאית, לדעתי, זה שלא צריכים להוריד אותה כששוכבים. כי נגיד עם מכנסיים את חייבת להוריד אותם עד הסוף ולא תמיד יש מספיק זמן. למשל פעם אחת, היינו בניווט כזה באזור הר תבור. כשכבר לפעמים לוקחים אותנו לטיולים, אז חייבים להפוך את זה לניווט, כאילו שיש מישהו קרבי בבסיס שלנו. אז מה שקרה זה שאחד החיילים, שאני אפילו לא יודעת איך קוראים לו, שאל אותי אם אני רוצה לנווט איתו ביחד. לא ממש ניווטנו, יותר הלכנו אחרי איזה שניים שניווטו ככה ממרחק של איזה שלושים מטר. פתאום הוא שאל אם אני רוצה להחזיק ידיים, ואחרי איזה רבע שעה מצאנו איזה מקום כזה, מאחורי גזע של עץ זית, ואז הוא התחיל להוריד לי את המכנסיים. דווקא רציתי להמשיך, אבל פחדתי שעד שאני אוריד ועד שאני אלבש ועם כל הזמן שייקח לו באמצע אולי נאבד את אלה שהולכים לפנינו ואז נלך לאיבוד ויחפשו אותנו עד הלילה. אז אמרתי לו שאני לא יכולה כי אני במחזור. אז הוא רצה שנעשה את זה מאחורה. חצוף. נותנים להם יד והם רוצים את כל התחת. אם יש משהו שאני בחיים לא אעשה זה לתת למישהו להיכנס לי מאחורה. הספיק לי פעם ששיקרתי לרס"ר מטבח שיש לי שלשול, ובגלל זה הרופא היה צריך לדחוף לי אצבע שזאת הרגשה גועלית. אני לא מבינה איך זה שיש בנות שמוכנות שיעשו להן את זה. אני גם לא מבינה איך אנשים הולכים להיות רופאים. כנראה הם לא יודעים לאן הם יצטרכו לדחוף יום אחד את האצבעות שלהם. אחרי הבדיקה הזאת הרגשתי יום שלם כאילו אני יושבת על מקל וגם כל הדרך לחדר הסתכלתי אחורה.

כשהגעתי לחדר ראיתי שדליה באה לבקר אותי. דליה שאלה אותי מה קרה וגם חשבתי לספר לה אבל פתאום זה היה נראה לי ממש מביך לספר כזה דבר כשדוחפים לך אצבע. אפילו שאני מספרת לדליה הכול. אנחנו כאלה חברות הכי טובות כבר מכיתה ט' כי שתינו למדנו באותו בית-ספר. דליה עברה מהבית-ספר שלה אחרי שהיא ציירה על הדלת של המנהל את המזכירה והמנהל נותנים ידיים, וכולם יכלו לזהות שזה הם כי היא באמת ציירת טובה. אז העיפו אותה מהבית-ספר שלה והיא באה ללמוד אצלנו. היא אומרת שככה זה עם אמנים, הם לא מצליחים להחזיק מעמד במסגרות. אחרי שנה העיפו גם את המנהל שלה כי תפסו אותו עם המזכירה למרות שהם היו נשואים, רק לא אחד לשנייה. אז דליה ישבה לידי ואני למדתי ממנה כל מיני דברים שהיא המציאה כמו איך לגרום לבנים להבין שאת מעוניינת בהם. דליה אומרת למשל, שאם את נושפת את העשן של הסיגריה בפנים של מישהו זה מין סימן כזה ידוע שאת רוצה אותו. חבל שאני לא מעשנת. דליה דווקא מעשנת המון. היא אומרת שזה חלק מהאמנות שלה ושאם לא היו ממציאים את הסיגריה אז היא היתה ממציאה אותה.

בסוף סיפרתי לה כי נמאס לי שהיא שואלת אותי כל הזמן למה אני יושבת רק על צד אחד של הטוסיק. דליה אמרה שאני סתם עושה מזה עניין. היא תמיד אומרת שאני עושה מכל דבר עניין. היא אמרה שהיא מכירה לפחות כמה בנות רק בכיתה שלנו שהיו מזדיינות בתחת כדי לא לאבד את הבתולים שלהן. אמרתי לה שאני לא מאמינה לה ושאני לא רוצה לדעת מי ובכלל אני לא מוכנה לדבר על זה. אז היא אמרה שככה זה אצל דתיות, בגלל שהן חושבות שאם הן בתולות בחתונה שלהן זה אומר שהן טהורות. זה מה שהיא הכי שונאת בכיתה שלנו, שלמדו איתנו בנות שכשאת מסתכלת עליהן ברחוב את בטוחה שהן דתיות אבל כשהן עם החבר שלהן לבד, אז את יכולה להישבע שהן חילוניות. היא בכלל לא סובלת את הצביעות הזו שהשיא שלה לטענתה זה בית-הספר שלנו. אני דווקא חושבת שבית-הספר שלנו, שזה בית-ספר לילדים שההורים שלהם דתיים, הוא פתרון טוב בשביל בנות כמוני וכמו דליה. קודם כול, בגלל שאנחנו לומדות בכיתות מעורבות בנים-בנות. אני לא חושבת שיש עוד תיכון כזה בירושלים, שלומדים בו בנים ובנות ביחד, שלא נחשב תיכון חילוני. וחוץ מזה, לא חייבים לבוא לתפילות, שזה מה שהכי שנאתי כשלמדתי בחטיבה. כל התפילה הייתי מדמיינת כל מיני דברים כדי להעביר את הזמן. בתיכון יכולתי לשבת בחצר עד שהתפילה נגמרת. זה מה שהרוב היו עושים. היו כמה כאלה שהגיעו תמיד לתפילה ובטח גם שמרו שבת וכל זה, אבל הם לא היו בחבורה שלנו ולא יצא לי בכלל לדבר איתם. גם לא רציתי. אם היינו לומדות בבית-ספר דתי רגיל, או יותר נכון באולפנה לבנות, היינו משתגעות. עובדה שאת דליה זרקו מהבית-ספר שלה. מצד שני, אין סיכוי שההורים שלי היו שולחים אותי לתיכון חילוני לגמרי. הם היו מעדיפים שיאשפזו אותי במוסד סגור לפני שיגידו שהבת שלהם חילונית. אבל דליה לא הפסיקה לקטר מאז שהיא עברה ללמוד איתנו. היא תמיד רצתה לעבור ללמוד בתיכון חילוני. לי נראה שהיא קצת מגזימה כי היא אוהבת לעשות רושם שהיא מופרעת כזאת שצריכים להעיף מכל מסגרת. בכלל, לפעמים נראה לי שהיא עדיין מאמינה באלוהים אבל אי-אפשר להוציא את זה ממנה. דליה המשיכה לדבר על בנות מהכיתה שלנו בתיכון עד שהייתי צריכה לכסות את האוזניים שלי ולזמזם לעצמי בקול כשהיא התחילה לספר על אחת מהכיתה שלנו שהיא שמעה שלפני החתונה שלה תפרו לה בניתוח את הבתולים. אפילו כשאני כותבת את זה עכשיו, מתכווץ לי שם.

דליה נהייתה משהו כמו מלכת הכיתה בערך חודש אחרי שהיא עברה אלינו או אפילו פחות. זו היתה גם התקופה שהכי אהבתי בתיכון. לא שלפני שדליה הגיעה היה כזה נורא, אבל איתה זה תמיד היה אחרת. אנחנו המצאנו לנו כמה כללים איך להתנהג בבית-ספר ככה שכולם יחשבו שאנחנו הכי שוות. כמו למשל לאחֵר לכל שיעור, במיוחד לשעת אפס. כתבנו את זה על דף ותלינו עותק אחד אצלי בחדר ואחד אצלה. זה אפילו עבד יותר ממה שחשבנו. נגיד, אחד הכללים היה שאנחנו אף פעם לא אומרות שלום לאף אחד במסדרון, אפילו לא לבנים שווים שאנחנו רוצות. רק אם מישהו אומר לנו שלום, אז אנחנו עונות לו ככה כאילו אנחנו עושות לו טובה. הרבה תלמידים חשבו בהתחלה שאנחנו סנוביות כאלה, אבל מהר מאוד אנשים רצו להיות בחבורה שלנו ואנחנו היינו מחליטות את מי צריכים לשנוא היום וכל מיני דברים כאלה. דליה החזיקה מעמד קצת פחות ממני. לפחות עם שלום לוי מהשמינית, זה שקיבל ראשון את הרישיון שלו וגם עבר את המבדקים לטיס. אני דווקא חושבת שהוא כזה שוויצר. מאז הרישיון הוא תמיד בא עם הג'יפ של אבא שלו לבית-ספר. אבל דליה דווקא אמרה לו שלום בחניה ועוד לפני שהוא אמר לה, ואפילו נשפה עליו עשן מהסיגריה שלה. אחרי זה הוא לקח אותה בג'יפ שלו אחרי בית-ספר ואני חזרתי אותו יום לבד הביתה בפעם הראשונה מאז שדליה הגיעה לבית-ספר שלנו. אחרי שבוע לא יכולתי לסבול את זה יותר, אז הלכתי אל שלום כשדליה היתה בחוג ציור שלה. אחרי ששכבתי איתו הוא ביקש שאני לא אספר את זה לדליה כי יש דברים שעדיף בשבילה שהיא לא תדע, ככה הוא אמר. רק שאני מספרת לדליה הכול, והיא יכולה להחליט בעצמה מה היא לא רוצה לדעת. היא דווקא לקחה את זה ממש בסדר. זאת אומרת, היא אמרה שהיא באמת היתה לא בסדר, ושהכללים שלנו עדיין מחייבים אותה. שלום היה נראה ממש עצבני בשבוע שאחרי, אבל לנו לא היה אכפת. אפילו לא התייחסנו אליו וגם הפצנו שמועה אצל כל הבנות של השכבה שבקושי עומד לו. בסוף שמעתי שהוא גם נפל מקורס טיס.

האמת היא ששלום לא היה היחיד שדליה ואני שכבנו איתו שתינו. לא ביחד, אני מתכוונת. אבל שתינו גם היינו הראשונות בכל השכבה. אחרי שלום היה איזה אחד מהשביעית, עידו רכס, שכל הבנות בשכבה היו ממש דלוקות עליו, אבל הוא לא הסתכל בכלל על בנות שתי כיתות מתחתיו. רק דליה ואני יכולנו ככה למשוך קצת את תשומת הלב שלו. הפעם דווקא אני הייתי הראשונה. אחרי הטקס של יום הזיכרון הוא ליווה אותנו הביתה, ודליה השאירה אותנו לבד ליד הבית שלה ואמרה לעידו ללוות אותי הביתה. הוא אמר שהוא במילא התכוון ללוות אותי. מזל שההורים שלי לא היו בבית. אחרי שהוא לא הצליח ללמד אותי לעשן גראס שכבנו ואז הוא שאל אותי על דליה כל מיני שאלות כאלה כמו אם יש לה חבר. אין דבר יותר מעליב אחרי שאת שוכבת עם מישהו מאשר לשמוע כל מיני שאלות כאלה על חברה שלך. אבל אני עשיתי כאילו זה בכלל לא מזיז לי וסיפרתי לו כל מיני סיפורים על דליה. אני חושבת שהיא יצאה ממש שווה בסיפורים שסיפרתי לו, כי באמת למחרת היא סיפרה לי שעידו יבוא אליה אחרי בית-ספר ושאלה אם אני רוצה גם לבוא. אני רק עשיתי פרצוף כזה ככה שהיא בטוח תבין מה אני חושבת על כל העסק הזה. דליה התעלמה כאילו היא לא הבינה את הפרצופים שלי פתאום, ואמרה שאם אני לא רוצה אז היא תראה אותי מחר וזאת היתה הפעם השנייה שהלכתי לבד חזרה הביתה מאז. אחרי זה כמעט שלא היו עוד פעמים כאלה, כי רוב הבנים ששכבנו איתם מאז לא היו מבית-ספר בכלל. חוץ משניים אולי, שאני שכבתי איתם ואחד מהם זה היה בכלל בבית-ספר, כשברחנו יחד משיעור חינוך מיני. תמיד שנאתי את השיעור הזה. הבנים תמיד מקשיבים כאילו זה השיעור הכי מעניין בעולם והמורה כל כך נהנית ללמד פתאום שזה ממש מגעיל.

מאז יצא לי לשכב עם הרבה יותר בנים מדליה. לא שאנחנו עושות תחרות או משהו כזה. פשוט לה היה חבר, ובמשך ארבעה חודשים היא שכבה כמעט רק איתו. אחרי זה היה לה עוד חבר ומאז השמינית היא הפסיקה משום מה לשכב עם בנים. היא אומרת שזה בא על חשבון האמנות שלה ושהיא לא יכולה להתרכז ככה בעצמה. אני חושבת שהיא פשוט רוצה למצוא מישהו שהיא אוהבת אותו ולא רק הוא אותה. עוד לא ראיתי את הבן אדם שדליה הצליחה לאהוב. זאת אומרת, היו לה הרבה חברים אבל הם אהבו אותה. כנראה שהיא כזאת מנותקת רגשית או משהו כזה. למרות שאת עצמה היא דווקא מאוד אוהבת, ורוב הציורים שלה זה דיוקנים עצמיים כאלה. לפעמים היא גם מציירת אותי ואני תולה את זה על הארונית שלי בחדר בבסיס.