לא רואים עליה/ פרק ראשון

ברוכים הבאים לסיור במוזיאון גני הנפש של מאשה פרץ. הסיור יתחיל בעוד דקות ספורות. מי שצריך לשירותים, זה הזמן. בינתיים אני חוזרת על ההוראות: אתם מתבקשים לא לגעת בשום דבר ולא לחרוג מהשביל המסומן. אנחנו נתחיל את הסיור שלנו מתוך האזורים החיצוניים וניכנס לאט-לאט אל תוך האזור הפנימי. אתה שם, בכובע הירוק! לא להעביר יד על המהמורות. גם במערת הנטיפים היית מעז להעביר ככה יד על איזה סטלקטיט או סטלגמיט בן ארבע מאות מיליון שנה?

הנה, אנחנו כבר בתוך הנפש. שימו לב שבשונה מאזור הנפשות הסטנדרטי, כאן אין מעטפת מגינה, גם לא מערכת הגנה משוכללת כמו כיפת ברזל. מנגנון היירוט לא פועל. לפניכם נפש אורגינלית, חפה מכל אמצעים התקפיים והגנתיים. מנגנון ההדחקה כאן כמעט מנוטרל. כל הרגשות, המועקות, השנאות, החשקים — כולם נמצאים על פני השטח באופן שווה. זיכרונות מוטלים ומוטחים אלה באלה. שימו לב גם למעבד הרגשי. כל פתחיו סתומים מרוב אירועים. הכול גלוי וחשוף. תוכלו לראות את צורתם הייחודית של העצבים — חשופים כמו חוטי חשמל מקולפים.

אני מזכירה שוב להיזהר מהמהמורות.

יותר מדי זמן אני נמצאת פה, בין הקטבים. בין הקוטב השמח לקוטב העצוב. אני מצוידת ועמוסה בתרופות — וממתינה — כמו המשלחות לקוטב שממתינות שמזג האוויר יתאים למסע. כמו כל הרופאים, גם דוקטור יוהן אוהב את נקודת האמצע הזאת שבה אני נמצאת. וכמותם, גם הוא יודע שקשה מאוד להישאר בנקודת האמצע: רק משוגעים גמורים ירצו לעשות את זה.

"ספרי הכול מההתחלה," אומר לי דוקטור יוהן ומדגיש, "ותיצמדי למה שבאמת קרה" — דוקטור יוהן הוא איש קרקע מובהק. אולי בגלל זה, בכל פעם שאני מדברת על סיפורי המשלחות לקוטב הוא נראה מתוסכל. החיים בנקודת ההמתנה הזאת לא ממש להיט.

שוקר מכל צד (דוקטור יוהן לא אוהב את המילה הזאת, "שוקר", ומעדיף לומר "טיפול בחשמל") שיבהיר שוב ושוב, זטטטטט אחר זטטטטט, בזאת הלשון: את (זטטטטט) לשום קוטב לא הולכת להגיע היום (זטטטטט), את מבינה את זה? (זטטטטט) את תישארי פה, באמצע הדרך, לא תהיה משלחת חיפושים אחרייך ונשמתך לא תתגלה בקרחונים שיימסו רק עם בוא האביב. את נשארת פה!

סדר יומו של דוקטור יוהן קבוע: מהטירוף ומהנפש שלנו, המטופלים שלו, הוא חותך יום-יום אל השפיות, לביתו שבבאר שבע, רחוב כ"ג יורדי הסירה, קומה ראשונה, דלת משמאל.

ושם, בתוך השפיות, הוא חותך סלט דק-דק, מטגן צ'יפס ושניצלים — הוא לא צריך לשמור על משקל. דוקטור יוהן רזה וגבוה. הוא לא מתנפח מתרופות. הדלת נפתחת. הנה נכנסת אשתו של דוקטור יוהן, שאני מוכנה להתערב שקוראים לה נטע. נטע ודאי עובדת במקצוע טיפולי כלשהו, עובדת סוציאלית או מורה לנוער בסיכון. מהמקצועות האלה שמתפיחים לבעליהם את הרוח במפרשים ושגורמים להם להסתובב בפרצוף מרוח-חשיבות, כאילו בזה הרגע הם הצילו את כל העולם ואשתו מאיזה הוריקן.

למחרת ארוחת הערב והשכבת הבנות שלו — לדוקטור יוהן ולנטע שתי בנות חובבות בלט — דוקטור יוהן חוזר בבקרים אל מחלקת הטירוף, ואז שב אל ביתו וחוזר חלילה. היום החופשי של דוקטור יוהן הוא יום שלישי.

מיד כשהוא נכנס למחלקה, חבצלת מתחילה להציק לו עם הברושים.

"צייר לי ברוש, צייר לי ברוש," היא רודפת אחריו. חבצלת משוגעת כמו כולנו, אבל כמפונת גוש קטיף — כל הסיפור של יישובים וועדות קבלה עדיין לא עבר לה, ואת הרעיון של אבחון אישיות דרך ציור של ברושים היא קיבלה מהגוש. היא תמיד לבושה בחולצות "חוזרים אל הגוש" ו"שנית גוש קטיף לא ייפול" — יש לה עשרות חולצות כאלה בצבעים שונים, וכרגע, עד שתחזור לשם, חבצלת עובדת כרכזת הקליטה והמיונים ליישוב המומצא שלה, שנמצא במקום שרק היא יודעת איך להגיע אליו.

לפעמים דוקטור יוהן מסכים לשתף פעולה עם חבצלת, אבל הוא כבר למד שלא תמיד זה משתלם. בפעם האחרונה חבצלת "פיענחה" את ציור הברוש שלו ואמרה שלפי כל הסימנים מדובר בסוציופת. "אנחנו לא מקבלים סוציופתים ליישוב שלנו, בטח היית בעד הגירוש!" היא צווחה והשתוללה והחלה לתקוף אותו דווקא באזור הברכיים, אולי מפני שדוקטור יוהן גבוה מאוד וחבצלת — בדיוק להפך. היא לא נרגעה עד שהכניסו אותה לאצטרובל. או כמו שדוקטור יוהן ושות' קוראים לו: בידוד.

"תתחילי מההתחלה, איך — וחשוב יותר — למה הגעת לכאן," אומר דוקטור יוהן. הוא כמובן מתכוון למסע שלי למחלקה, אבל אני חושבת דווקא על מסעה של "אנדיורנס", האונייה של ארנסט שקלטון, חוקר הקוטב הבריטי. ב-1914 יצאה המשלחת שלו למסע באנטארקטיקה, אך טבעה בים וֵדֶל ומאז לא מצאו אותה. אמרתי לדוקטור יוהן שאני הרבה יותר אוהבת את השם המקורי של הספינה הזאת — פולאריס. עם השם הזה אני מדמיינת אותה נעה מקוטב לקוטב, אבל לבסוף, עם כל חוזקה והעמידה שלה בסבל, גם היא נכנעה לקטבים.

דוקטור יוהן לא מתרשם. "מאשה, שבועיים את נמצאת פה, את כבר מיוצבת. ספרי מההתחלה, ואת כל מה שקרה בדיוק," הוא אומר. אצל אנשים מסוגו "מה שקרה בדיוק" חופף למושג "אמת". הדבר היחיד שמעניין אותו לשמוע הוא האירוע המחולל שהוביל אותי לפה.

אני מוכרחה להתאמץ ולספר לדוקטור יוהן את כל מה שקרה לי עד שהגעתי למחלקה, אחרת אשאר פה עד הנצח, כמו חבצלת.

"אני" זאת מאשה, מאשה פרץ.

"פה" זה בבאר שבע, במוסד לבריאות הנפש "עלי שלווה", שאני קוראת לו "עברה וזעם". אבל אני לא גרה בבאר שבע. אני גרה בנתיבות, וכל מי שפוגש אותי חושב בהתחלה שמדובר באיזו נפש סלאבית שהגיעה לישראל מברית המועצות בעלייה הגדולה של שנות התשעים. אך, למרבה הצער ועם כל האהבה שלי לספרות הרוסית המפוארת, אין בי מיליגרם  רוסי.

כשעמדתי להיוולד התעוררה בעיה חמורה אצל הורי: לאבי היה חשוב מאוד להוכיח נאמנות לאביו המאמץ, משה פרץ, שאסף אותו במחנה היתומים בניס שבצרפת, לפני העלייה לארץ בשנות השישים. ואיך מוכיחים נאמנות? בדרך הטובה והרומאית: קוראים לבן הבכור על שם האב המאמץ.

ההיריון עצמו כמעט הרג את אמא שלי. היא סבלה מכל מה שמופיע בספרים: סוכרת, בחילות, התנפחות, וסבלה גם מכל מה שלא מופיע בהם.

בין חודש שישי לשביעי, יחסיהם של סימה ושמעון פרץ עלו על שרטון. הם הוסיפו לחיות יחד, אבל בחדרים נפרדים, והיה ברור ששום צאצא נוסף לא יגיע לעולם בעזרת השניים הללו. כאשר נולדתי נפל כל העסק של בחירת השם על כתפי הצרות והמעוקמות — תוצאה של שהות ארוכה בתעלת הלידה. לקרוא לתינוקת מֹשֶׁה אי-אפשר, אבל מי ינציח את האב הטוב והמיטיב? מי ישמור על שמו? מי יזכור את מורשתו? המיילדת האוקראינית בבית חולים ברזילי הציגה פתרון: לקרוא לי מאשה.

כן, היא מכירה כמה וכמה מאשות, ואין שום בעיה איתן. להפך, כל המאשות שהיא מכירה הסתדרו לא רע בחיים.

אמא שלי הייתה לאחר לידה קשה, מסוממת, לסתותיה כואבות מפרצי הצחוק שנישאו על אדי הגז, מה שמסביר את הסכמתה המיידית לרעיון המופרך.

אחרי שמפלס המסטוליות בדם ירד, אמא שלי כבר לא יכלה להתחרט. כל הצוות המיילד קרא "מאשה" לתינוקת עקומת ההבעה. וגם היא, אמא שלי בעצמה, הרגישה שהצליל משתלט עליה, ככה הסבירה לאבא שלי ששאל אותה אם היא מודעת לעובדה שמאשה ברוסית הוא השם של ההיא שילדה את ההוא, רחמנא ליצלן. איזו היא ואיזה הוא, שאלה אמא שלי. ההוא, עם הצלב, מנצרת, יימח שמו ושם זכרו, בראשי תיבות, אמר אבי.

למיילדת האוקראינית קראו סווטלנה. לקח לי הרבה זמן לסחוט את השם הזה מאמא שלי, שמשתגעת מההרגל שלי לשאול בדיוק בנקודת המתח את השאלות הכי קטנוניות. "מה זה משנה עכשיו איך קוראים לה," היא אמרה, "אנחנו מדברים על השם שלך כרגע, תתרכזי בעיקר, מאשה!" אמא שלי אומרת שהעיקר הוא הכי חשוב בחיים, אמרתי לה שברור, בגלל זה קוראים לו "עיקר". היא התעלמה מדברי ואמרה שבגלל זה אני כל הזמן נופלת בקטנות: "אם היית מתרכזת בעיקר ולא בשמות של אנשים, היית מוצאת עבודה. היית מסתדרת. היית מפסיקה לריב עם פקידים. היית מפסיקה לשלוח מכתבי נאצה לעיריות ולמועצות. היית אפילו מוצאת גבר נורמלי וטוב. היית פשוט מבינה מה הדבר הכי חשוב בחיים" — את כל זה אומרת אמא שלי, אבל אני מאמינה בפרטים הקטנים וחושבת שכדי להכיר מישהו צריך לרדת מהסיפון הראשי אל הירכתיים, וכך לגלות בתנאי שטח איך הנפש שלו נראית באמת.

* * *

כאמור, את דוקטור יוהן הסיפור הזה לא מספק. הוא רק רוצה לדבר על איך הגעתי לפה ומתכוון לאירוע האחרון שהוביל אותי מהקוטב השמח היישר אל "עברה וזעם", אבל בשביל זה אני חייבת להסביר לו את כל הסיפור עם שם הרחוב שלי.

באלפיים וחמש, אחרי שעזבנו את גוש קטיף (ואני — על כף טרקטור, בסילוק דרמטי שייזכר לדורות), או כמו שחבצלת קוראת לזה, "האסון", עברנו לנתיבות. ההורים נשארו לגור בבית של סבא וסבתא, אבל אני העדפתי לגור לבד. כבר חמש שנים שאני גרה ברחוב ילדי אוסלו 13, כניסה ט'. כמו מאשה פרץ, גם השם הזה תגובתי מדי. כולם חושבים שהוא קשור ברבין ובהסכמי אוסלו. אבל כמובן שזה לא הסיפור:

בשנת 1949 קבוצת ילדים עניים מהקהילה היהודית בתוניס המריאה לנורווגיה, לבית הבראה, לפני שיגיעו למדינה העברית החדשה. הטייס לא הצליח להנחית את המטוס, וככה, תחת ערפל כבד, התנגש המטוס בעץ והתרסק על צלע הר. כולם מתו, חוץ מילד אחד בן אחת-עשרה שנמצא לאחר שלושה ימים שבהם חי על תפוחים. האש שפרצה בכנף המטוס חיממה אותו והצילה את חייו. הילד, יצחק אלל, עלה לארץ ושינה את שם המשפחה שלו לאלעל!

"לא ייאמן שמכל השמות בעולם יבחר הילד שם שהאסוציאציה המיידית שלו היא חברת התעופה הלאומית של מדינת ישראל. אמנם המטוס שהתרסק היה שייך לחברת תעופה אחרת, ועדיין זה מוזר," אני אומרת לדוקטור יוהן, שמסתכל עלי במבט הזה שלו. "איך כל הסיפור עם הרחוב קשור למה שהביא אותך לפה?" הוא שואל.

קשור ועוד איך. אחרי שגיליתי את כל הסיפור של הרחוב שלי, כבר לא יכולתי לשבת בשקט. זה היה זמן קצר אחרי שהשתחררתי מהחממה הפתוחה של מתמודדי הנפש בבאר שבע. הייתי מאוזנת פחות או יותר, אבל השקט סביבי התחיל לעצבן אותי.

את מה שקרה בחממה לא כל כך זכרתי, כי השוקר (טיפול בחשמל, דוקטור יוהן!) פוגע בזיכרון לטווח קצר. אבל לאט-לאט, כמו עשבים עקשניים, צצו כל מיני סימנים. הם אותתו לי והשתלטו עלי ותבעו את כל תשומת לבי. למשל, בכל יציאה שלי מהבית הרגשתי שהשלט של ילדי אוסלו תוקע בי עיניים. פעם אחת הוא נפל בדיוק כשעברתי לידו. כשהרמתי אותו, הבחנתי שילדי אוסלו נמחקו לגמרי. רק המילה "רחוב" נשארה. הכול הורה על דבר אחד: הבנתי שעלי לקיים טקס מכובד לכל ילדי אוסלו, נוסף לזה הקבוע והממסדי. הילד יצחק — שאגב, מת בשנת שמונים ושבע מסרטן ריאות — לא הפסיק להופיע בכל החלומות שלי, פעם במדים של טייס נורווגי, פעם לבוש בכפתן של חינה, פעם כזמר אופרה, ותמיד-תמיד ביקש לשחק איתי שחמט.

שלחתי לעירייה המון מכתבים שהסבירו למה הפעם עלינו לקיים טקס שונה. אבל בעירייה ממש לא התלהבו מהרעיון שלי: יש אנדרטה לילדי אוסלו. יש רחוב על שמם, יש טקס שנתי במועדו, למה צריך עכשיו עוד טקס מיוחד? השתדלתי, כמו שאמא שלי לימדה אותי, להתמקד בעיקר ולא לקחת אישית את התגובה הצנונית של העירייה וכל אגפיה. הרי ממתי עיריות מתלהבות ממשהו שלא קשור בארנונה ובמסים? כשמדובר בארנונה או במסי מדרכה — אוהו כמה שהן מתלהבות! בדציבלים! בקילומטרים! הפעם הצלחתי להתאפק ורק שלחתי למבקר המדינה מכתב עצבני שידעתי שאף אחד לא יקרא, ואז הלכתי לקבר של הבבא סאלי.

כל אחד צריך להתפרנס ממשהו, ככה אמא שלי אומרת לי תמיד כשאני מתחילה עבודה חדשה. המשפט הזה יפה גם לעסקים שצומחים בנתיבות. אי-אפשר לזלזל בכל החצרות של הבבות שצמחו פה ובהחלט אפשר להבין את התופעה. קשה למצוא עבודה נורמלית בחור כמו נתיבות, ואין שום סיבה שאדם לא יהפוך לבבא כדי לשים לילדים שלו אוכל על השולחן.

אחד מהבבות הכי מפורסמים ועשירים פה הוא אריה בן גיגי, שאותו אני מכירה מקרוב. יותר מדי מקרוב. לפני שהפך לבבא, הוד קדושתו נהג להתמזמז איתי באדיקות בדרך מהגוש, כשנסעתי לבקר את המשפחה המורחבת בנתיבות. וכמה שהזקן שלו גדול עכשיו, זה עוד כלום לעומת הזין שלו. לא שבדקתי לאחרונה, אבל למיטב ידיעתי האיבר הזה לא מתקצר עם השנים.

כשאני מזכירה את בבא בן גיגי, דוקטור יוהן נראה מרוכז פתאום, כמו תמיד כשאני מזכירה גברים. "איך הכרת אותו?" הוא שואל. "בטרמפיאדה של גוש קטיף."

בן גיגי לקח אותי טרמפ וכנראה חשב שהמזמוז הוא חלק מההסעה. לא גיליתי התנגדות.

אריה בן גיגי היה טבח בגבעתי ובאמת הצליח לבשל לא רע, אבל הוא תמיד התקשט בדרגות מתקדמות ביותר על הכתף, דרגות שקנה בחנות טיולים בקניון באר שבע כדי שהבנות יחשבו שהוא איזה תת-אלוף קרבי. ככה דאג להשאיר לעצמו מלאי מזמוזים מלא. אחר כך, זמן רב אחרי השירות, הוא הסתובב בין לשכת התעסוקה וביטוח לאומי, עד שהצליח לרפא אבצס של מישהי בעזרת עלי הרדוף. השמועה עשתה לה כנפיים, בעוד הוא שוקד על מתיחת קו בינו לבין מקובל אחד מבאר שבע, שהסכים לאמץ אותו ולומר שהוא חלק מהשושלת המפוארת של צדיקי פאס. ברגע שבן גיגי קיבל את התואר "ההרדופי" — פרנסתו הייתה מובטחת לעולמי עד, או לפחות עד שמס הכנסה יגיעו לחצר שלו.

לבן גיגי נזלה זימה מבין הידיים. אפשר היה לאסוף אותה בפחי שמן של שמונה-עשר ליטר ולשווק אותה בבתי בושת. הבנאדם פשוט נועד לזימה, ולא חשוב מה שם על עצמו: חלוק שחור מסאטן, כובע שטריימל שגדול יותר מכל הגובה שלו, ומשקפיים שגם עיוור היה שם לב שהם משקפי דמה — כי לבן גיגי הייתה ראייה שש-שש, בעיקר בכל הקשור בנשים.

לכן אפשר להבין למה צעדתי היישר לחצר הבבא סאלי. כי בניגוד להרדופי, הבבא סאלי באמת צדיק. יש סימנים בדוקים כדי לזהות צדיק אמיתי: ראשית, הוא לא ממציא לו משפחה. תמיד אפשר לעקוב בקלות אחר השושלת שלו ולגלות בה צדיק או שניים. שנית, צדיק אמיתי מסתגף, מתענה ומתייסר — הוא אפילו נהנה מהייסורים. לגבי בן גיגי, הצום היחיד שהיה יכול לעמוד בו נמשך מקסימום שבע שעות, וגם זה רק מפני שבילה את הזמן הזה בשינה. ולגבי ייסורים, בן גיגי היה מיוסר בערך כמו שמפיק הוליוודי שמן עם סיגר קבוע שמוט לו בזווית פיו ושחקנית בלונדינית מנותחת בחצאית מיני ישובה לו על הברך — מיוסר.

לפני שיצאתי אל קבר הבבא סאלי, לאחר המכתב הזועם שכתבתי למבקר המדינה, השקעתי בלבוש כדי להשיג תרומה לטקס של ילדי אוסלו. כיסיתי היטב בצעיף את עצמות הבריח והלכתי להורים שלי. שם, לקחתי מאמא שלי כמה מהמטפחות הכי מכוערות שלה, ללא ידיעתה, כמובן, כדי שלא תחשוד בי ששוב יש לי רעיון חדש. כשהגעתי למתחם הקבר, לבשתי ארשת של רבנית ושאלתי מי אחראי על הנרות במתחם. לא יודעת כמה זמן הסתובבתי שם. שמעתי מישהו אומר, "המשוגעת הגיעה גם לפה," אבל לא הייתי בטוחה שמדובר בי.

מישהו יצא אלי לבסוף. בקושי הצלחתי להבחין בו מבעד לכל מפלי הבדים שכיסו אותי. הסברתי לו מה אני צריכה. לא הייתה לו סבלנות אלי, אבל אז הברקתי ואמרתי לו שמהחצר של בן גיגי מתכוונים לתת לי חמש מאות נרות לעילוי נשמת הילדים המסכנים. ופתאום, בבת אחת צמח שֵם לבנאדם: אליהו. וגם שם משפחה: אפללו. ולא רק זה: הוא גם אמר לי שיש לי נשמה גבוהה ואלוקית ושאחכה רגע.

*

אני מאוד לא אוהבת שתוקעים את האות ק' בשמו של אלוהים ולדעתי גם אלוהים בכבודו ובעצמו לא אוהב את זה. הפה מכווץ ומקטין אותו. זה הוציא אותי מדעתי גם באולפנה, ובכל פעם שאמרתי "אלוהים" התבקשתי לצאת תכף ומיד מהכיתה ולחשוב היטב על מה שיוצא לי מהפה. אבל הפעם, מטר מהקבר של הבבא סאלי, שתקתי ולא אמרתי מילה על ה-ק'. לפעמים יש יתרון בהישארות בין הקטבים. זה השתלם לי: יצאתי מהחצר עם אלף נרות וכמות גפרורים שהייתה מספיקה להדלקת כל שמונת הרקיעים. אליהו אפללו גם התעניין במיקום ובזמן של הטקס ואמר שאולי יגיע לשאת דבר תורה מטעם הצדיק, שהרי אם הצדיק הוא הצינור, הוא, אליהו, רק הטפטפת. לא רציתי לקטוע את עולם הדימויים שלו, היה ברור לי שהוא עסק בגינון לפני שהתחיל לעסוק בקדושה, ובאמת הוא נופף באצבעותיו כאילו היו מזמרה.

בחזרה לעמוד הספר