מצעד האביב/ פרק ראשון

חלק ראשון

1

בסופו של דבר, לאף אחת מן האחיות גרַיימס לא היו חיים מאושרים, ובמבט לאחור נדמה שהכול התחיל להשתבש כשהוריהן התגרשו. זה קרה ב-1930, כששׂרה היתה בת תשע ואמילי בת חמש. אמא שלהן, שדירבנה את שתי הבנות לקרוא לה "פּוּּקי", הוציאה אותן מניו יורק אל בית שכור בטֵנאפְלַיי, ניו ג'רזי, כי חשבה שבתי הספר יהיו יותר טובים וקיוותה לפתוח בקריירה בתיווך נדל"ן בפרוורים. זה לא הצליח — רק מעטות מהתוכניות שלה לחיים עצמאיים הצליחו — והן עזבו את טנאפליי אחרי שנתיים, אבל עבור הבנות זאת היתה תקופה בלתי נשכחת.

"אבא שלכן לא מגיע אף פעם הביתה?" שאלו ילדים אחרים, ושרה תמיד מיהרה להסביר ראשונה מה זה גירושים.

"יוצא לכן בכלל לראות אותו?"

"בטח שיוצא לנו."

"איפה הוא גר?"

"בניו יורק."

"מה הוא עושה?"

"הוא כותב כותרות. הוא כותב את הכותרות ב'ניו יורק סאן'." והצורה שהיא אמרה את זה הבהירה שהם חייבים להתרשם. כל אחד יכול להיות כתב צעקני וחסר אחריות או משכתב שבלוני שהולך בתלם. אבל האיש שכותב את הכותרות! האיש שקורא טוב-טוב את כל ההסתעפויות והדקויות של חדשות היום כדי לברור מתוכן נקודות בולטות ואז מסכם הכול במילים בודדות שנבחרו בקפידה ונוסחו ביד אמן כך שיספיק להן המקום — לזה נדרש עיתונאי שבקי בעבודה שלו ואבא ראוי לשמו.

פעם אחת, כשהבנות נסעו לבקר אותו בעיר, הוא לקח אותן לבניין של ה"סאן" והן ראו הכול.

"המהדורה הראשונה מוכנה להדפסה," הוא אמר, "אז אנחנו נרד אל בית הדפוס ונראה איך זה קורה. אחר כך אני אעשה לכן סיבוב למעלה." הוא הוביל אותן במורד גרם מדרגות מברזל שהדיף ריחות של דיו ונייר עיתון, ומשם אל אולם תת-קרקעי ענקי שניצבו בו שורות של מכונות דפוס-רוטציה גבוהות. פועלים התרוצצו בכל פינה, וכולם חבשו כובעים מצולעים קטנים, עשויים מעיתון מקופל במומחיות.

"למה הם שמים על הראש את הכובעי-נייר האלה, אבא?" שאלה אמילי.

"טוב, הם בטח יגידו שזה כדי להגן על השיער שלהם מהדיו, אבל אני חושב שהם פשוט חובשים אותם כדי להיראות גזעיים."

"מה זה אומר, 'גזעיים'?"

"אָה, זה אומר משהו כמו הדוב הזה שלך," הוא אמר והצביע על הסיכה בצורת דובי הזרויה באבני גארנט, שהיא ענדה על השמלה שלה באותו יום בתקווה שהוא יבחין בה. "זה דובי מאוד גזעי."

הם צפו בלוחות הדפוס הקעורים ממתכת, שנוצקו זה עתה ונעו על מסוע של גלגלות עד שהודקו למקומם על הגלילים. ואז, אחרי שנשמע צלצול פעמונים, הם צפו במכונות הדפוס מתחילות לנוע. רצפת הפלדה רעדה מתחת לרגליהם, וזה דיגדג, והרעש היה כל כך עצום, שהם לא יכלו לדבר: הם יכלו רק להסתכל זה על זה ולחייך, ואמילי כיסתה את האוזניים בידיים. פסים לבנים של נייר עיתון רצו בכל כיוון דרך המכונות, ועיתונים מוכנים דהרו מתוכן בשפע של ערימות מסודרות וחופפות.

"מה אתן אומרות על זה?" שאל וולטר גריימס את בנותיו כשהם טיפסו במדרגות. "עכשיו נעיף מבט על מערכת החדשות המקומיות."

זה היה שטח ענקי מלא בשולחנות, שגברים ישבו בו והכו על מכונות כתיבה. "האזור הזה ממול, איפה שדחפו כמה שולחנות יחד, הוא דסק החדשות של העיתון," הוא אמר. "העורך של הדסק הוא האיש הקירח שמדבר בטלפון. והאיש הזה שם אפילו יותר חשוב ממנו. זה מנהל המערכת."

"איפה השולחן שלך, אבא?" שאלה שרה.

"אָה, אני עובד בעמדת ההגהה. בשוליים. רואות שם?" הוא הצביע על שולחן עץ צהוב גדול בצורת חצי מעגל. איש אחד ישב בראשו, ושישה אחרים ישבו משני צדדיו, קוראים או משרבטים בעפרונות.

"זה שם שאתה כותב את הכותרות?"

"הממ, כן, אבל לכתוב כותרות זה רק חלק מהעבודה. מה שקורה זה שאחרי שהכתבים והמשכתבים מסיימים לעבוד על הכתבות שלהם, הם נותנים אותן לנער שליח — הבחור הצעיר הזה שם, למשל — והוא מביא לנו אותן. אנחנו בודקים שאין שגיאות דקדוק וכתיב ופיסוק, ואז כותבים את הכותרות, והכתבות מוכנות לשלב הבא. שלום, צ'רלי," הוא אמר לאיש שחלף על פניהם בדרכו אל מתקן המים הקרים. "צ'רלי, אני רוצה להכיר לך את הבנות שלי. זאת שרה וזאת אמילי."

"אוהו," אמר האיש, מכוּפַף ממותניו ומעלה. "איזה צמד מתוקות. מה שלומכן?"

אחר כך הוא לקח אותן אל חדר התקשורת, שם יכלו לצפות בחדשות מכל העולם שזרמו מסוכנויות הידיעות, ואז אל חדר הגלופות, שבו הכול קיבל צורה של אותיות דפוס והותאם לתבניות של גיליון. "אתן מוכנות לארוחת צהריים?" הוא שאל. "רוצות ללכת קודם לשירותים?"

כשהם יצאו אל השמש האביבית וחצו את סיטי הוֹל פארק, הוא אחז בידה של כל אחת מהן. שתיהן לבשו מעילים קלים מעל לשמלות היפות ביותר שלהן, עם גרביים לבנים ונעלי לכה שחורות, והן היו ילדות נאות מראה. שרה היתה הכהה יותר, עם הבעה תמימה ומלאה אמון שלעולם לא תסור מפניה; ואמילי, נמוכה בראש, היתה בלונדינית ורזה ורצינית מאוד.

"בית העירייה לא נראה משהו, נכון?" אמר וולטר גריימס. "אבל אתן רואות שם את הבניין הגדול הזה בין העצים? בצבע אדום כהה? זה ה'וורלד' — או יותר נכון, היה. בשנה שעברה הוא פשט רגל. העיתון היומי הכי טוב באמריקה."

"אבל עכשיו ה'סאן' הוא הכי טוב, נכון?" שאלה שרה.

"הו, לא, מותק שלי. ה'סאן' הוא לא ממש עיתון."

"הוא לא? למה?" שרה נראתה מודאגת.

"הוא די ריאקציונרי."

"מה זה אומר?"

"זה אומר שהוא מאוד-מאוד שמרן. מאוד רפובליקני."

"אנחנו רפובליקנים, לא?"

"נראה לי שאמא שלך כן, ילדונת. אני לא."

"אָה."

הוא שתה שתי כוסות משקה לפני ארוחת הצהריים, והזמין ג'ינג'ר אייל לבנות. אחר כך, כשזללו את מנת העוף המוקרם והפירה, אמילי דיברה בפעם הראשונה מהרגע שהם יצאו מהמשרד. "אבא? אם אתה לא אוהב את ה'סאן', למה אתה עובד שם?"

פניו המוארכות, שהיו יפות בעיני שתי הבנות, נראו עייפות. "כי אני צריך להתפרנס, ארנבונת," הוא אמר. "היום לא קל למצוא עבודה. זאת אומרת, אני מתאר לעצמי שאם הייתי מוכשר מאוד, אולי הייתי מתקדם יותר, אבל אני רק — אתן יודעות — אני בסך הכול משכתב ומגיה בעיתון."

זה לא היה משהו שאפשר יהיה להתגאות בו במיוחד בטנאפליי, אבל לפחות הן עדיין יכלו להגיד שהוא כותב כותרות.

"…ואם נדמה לךָ שלכתוב כותרות זה קל, אז אתה טועה!" אמרה פעם שרה לילד חצוף בחצר המשחקים בבית הספר בסוף יום לימודים.

אמילי, לעומתה, הקפידה מאוד על דיוק, וברגע שהילד יצא מטווח שמיעה, היא הזכירה לאחותה את העובדות בפועל. "הוא בסך הכול מגיה," היא אמרה.

אסתר גריימס, או פּוּקי, היתה אישה קטנה ונמרצת שהקדישה לכאורה את חייה להשגתה ושימורה של איכות חמקמקה שהיא כינתה "סגנון". היא קראה בשקיקה ירחוני אופנה, התלבשה בטוּב טעם וניסתה לעצב את שערה בצורות רבות, אבל עיניה נותרו מבולבלות, והיא מעולם לא למדה ממש איך למרוח שפתון בלי לחרוג מגבולות השפתיים, דבר ששיווה לה חזות של אי-ודאות המומה ופגיעה. אצל אנשים עשירים היא איתרה יתר סגנון מבמעמד הבינוני, ולכן שאפה לתפיסות ולמניירות של עושר בכל הנוגע לגידול בנותיה. היא תמיד חיפשה קהילות ש"נחמד" לגור בהן, בין אם היתה יכולה להרשות את זה לעצמה או שלא, וניסתה לנקוט גישה מחמירה בענייני נימוסים והליכות.

"חומד, הלוואי שלא היית עושה את זה," היא אמרה לשרה יום אחד בזמן ארוחת הבוקר.

"עושה מה?"

"טובלת ככה את הטוסט שלך בחלב."

"אָה." שרה שלפה מכוס החלב שלה פיסה ארוכה ומטפטפת של טוסט מרוח בחמאה, וקירבה אותה אל פיה הפעור. "למה?" היא שאלה אחרי שלעסה ובלעה.

"ככה. כי זה לא נראה טוב. אמילי צעירה ממך בארבע שנים שלמות והיא לא עושה דברים תינוקיים כאלה."

וזה היה עוד משהו: היא כל הזמן רמזה במאות דרכים שלאמילי יש יותר סגנון מלשרה.

כשנעשה ברור שלא תזכה להצלחה בעסקי הנדל"ן בטנאפליי, היא התחילה לנסוע בתכיפות לימים שלמים לערים אחרות, או לתוך ניו יורק, והשאירה את הבנות אצל משפחות אחרות. נראה שההיעדרויות האלה לא השפיעו על שרה, אבל על אמילי הן השפיעו: היא לא אהבה את הריחות בבתים של אחרים; היא לא הצליחה לאכול; היא כל היום דאגה, ודמיינה לעצמה תאונות דרכים מזוויעות; ואם פּוּקי היתה מאחרת לקחת אותן בשעה או בשעתיים, היא היתה בוכה כמו תינוקת.

יום אחד בסתיו הן נשארו אצל משפחה בשם קלארק. הן הביאו עמן את בובות הנייר שלהן, למקרה שיעזבו אותן לנפשן, מה שנראה סביר — כל שלושת הילדים במשפחת קלארק היו בנים — אבל גברת קלארק התרתה בבנה הבכור, מיירון, להיות מארח טוב, והוא מילא את חובתו במסירות. הוא היה בן אחת-עשרה, והעביר את רוב היום בהתרברבות לפניהן.

"הֵיי, תראו," הוא אמר שוב ושוב. "תראו את זה."

בקצה המרוחק של החצר האחורית בבית משפחת קלארק היה צינור פלדה אופקי שנתמך בשני עמודים מפלדה, ומיירון הצטיין בתרגיל שנקרא "להפשיל את עור החתול". הוא רץ לעבר המוט כשזנב חולצתו מתנפנף מתחת לסוודר שלו, ואז תפס במוט בשתי הידיים, הניף את עקביו בין הזרועות מתחת למוט ואחר כך מעליו, ואז נתלה עליו מהברכיים. אחר כך הוא נאחז במוט בשתי הידיים, סובב את גופו ברגליים פונות החוצה וצנח על הקרקע בעננת אבק.

בהמשך היום הוא הוביל את אֶחיו ואת הבנות גריימס במשחק מלחמה מסובך, ולאחריו הם נכנסו הביתה והסתכלו על אוסף הבולים שלו, וכשיצאו שוב, לא היה להם מה לעשות.

"היי, תסתכלו," הוא אמר. "שרה היא בדיוק בגובה המתאים בשביל לעבור מתחת למוט בלי לגעת בו." זה היה נכון: קצה הראש שלה היה במרחק שני סנטימטרים בערך מהמוט. "אני יודע מה נעשה," אמר מיירון. "שרה תרוץ אל המוט הכי מהר שהיא יכולה, וככה היא תעבור מתחתיו ובקושי תיגע בו, וזה ייראה באמת אדיר."

נקבע מסלול באורך שלושים מטר בערך. כל שאר הילדים נעמדו משני צדי המסלול כדי להסתכל, ושרה התחילה לרוץ, שערה הארוך מתנפנף באוויר. מה שאף אחד לא קלט זה ששׂרה הרצה תהיה גבוהה יותר משרה העומדת במקום — אמילי הבינה את זה שבריר שנייה מאוחר מדי, כשכבר לא היה זמן אפילו לפלוט צעקה. שרה נחבטה במוט בדיוק מעל לעין ונשמע צליל שאמילי לעולם לא תשכח — דינג! — ואז היא התפתלה מכאבים על הקרקע וצרחה, והדם כיסה לה את כל הפנים.

אמילי עשתה במכנסיים כשרצה בשיא המהירות אל הבית עם הבנים. גם גברת קלארק צרחה קצת כשראתה את שרה. אחר כך היא עטפה אותה בשמיכה — היא שמעה פעם שנפגעי תאונות עלולים להיכנס לפעמים להלם — והסיעה אותה לבית החולים, עם אמילי ומיירון במושב האחורי. בשלב הזה שרה כבר לא בכתה — היא אף פעם לא היתה בוכה הרבה — אבל אמילי רק התחילה. היא בכתה לאורך כל הדרך לבית החולים וגם באולם ההמתנה מחוץ לחדר המיון, שגברת קלארק הגיחה מתוכו שלוש פעמים ואמרה, "אין שבר" ו"אין זעזוע מוח" ו"שבעה תפרים".

אחר כך כולם חזרו אל הבית — "אף פעם לא ראיתי מישהו שעומד בכאבים בצורה כזאת," אמרה גברת קלארק שוב ושוב — ושרה שכבה על הספה בסלון המוחשך כשרוב פניה נפוחות בסגול ובכחול, עם תחבושת עבה שמכסה עין אחת ומגבת מלאה בקרח מעל לתחבושת. הבנים יצאו שוב אל החצר, אבל אמילי התעקשה להישאר בסלון.

"את חייבת לתת לאחותך לנוח," אמרה לה גברת קלארק. "רוצי גם את החוצה, חומד."

"זה בסדר," אמרה שרה בקול מוזר ומרוחק. "היא יכולה להישאר."

וככה אמילי קיבלה רשות להישאר, וזה מן הסתם היה רעיון טוב, כי היא היתה נלחמת ובועטת אם מישהו היה מנסה להזיז אותה מהמקום שהיא עמדה בו על השטיח המגעיל של משפחת קלארק כשהיא נושכת את אגרופה הרטוב. היא לא בכתה עכשיו. היא רק צפתה בצללים באחותה חסרת האונים והרגישה גלים על גלים של תחושת אובדן נוראה.

"זה בסדר, אֵמי," אמרה שרה בקול המרוחק הזה. "זה בסדר. אל תרגישי רע. פּוּקי תכף תבוא."

העין של שרה לא נפגעה — העיניים החומות הכהות הרחבות שלה נותרו התו הבולט בְּפָנים שיהיו יפות להפליא — אבל כל חייה נותרה לה צלקת קטנה דקיקה כחולה-לבנה, כמו סימן עיפרון מהוסס בין הגבה לעפעף, ואמילי אף פעם לא יכלה לראות אותה בלי להיזכר איך אחותה ידעה לעמוד בכאבים. הצלקת גם הזכירה לה, שוב ושוב, עד כמה היא מוּעדת לפאניקה, ואת החרדה הסתומה שלה שמא תישאר לבד.

בחזרה לעמוד הספר