אושוויץ וידוי -הייתי הרופא היהודי של מלאך המוות/ פרק ראשון

מאי 1944. בתוך כל אחד מקרונות הבקר הנעולים נדחסו תשעים אנשים. צחנת דליי השתן, שעלו על גדותיהם, הפכה את האוויר לבלתי נסבל.
רכבת המגורשים. במשך ארבעה ימים התגלגלו ארבעים קרונות זהים הלאה והלאה בלי סוף, תחילה דרך סלובקיה, אחר כך דרך שטח הגנרלגוברנמן, ונשאו אותנו אל יעד לא ידוע. היינו חלק מהקבוצה הראשונה של למעלה ממיליון יהודי הונגריה שנידונו למוות.
הרי הטטרה נשארו מאחורינו כשעברנו את תחנות לובלין וקרקוב. בזמן המלחמה שימשו שתי הערים האלה כמחנות ריכוז — או ליתר דיוק כמחנות השמדה — כי פה רוכזו כל האנטי-נאצים של אירופה ומוינו להשמדה.
אחרי נסיעה של פחות משעה מקרקוב נעצרה הרכבת לפני תחנה גדולה וכנראה חשובה. שלטים באותיות גותיות הכריזו ששם המקום הוא "אושוויץ", שם שמעולם לא שמענו והיה חסר משמעות מבחינתנו.
הצצתי מחרך בצד הקרון וראיתי המולה גדולה במיוחד ליד הרכבת. את מקומם של אנשי האס-אס שליוו אותנו עד כה תפסו אחרים. עובדי הרכבת עזבו. ומקִטעי שיחות ששמעתי הבנתי שאנחנו מתקרבים אל סוף המסע.
טור הקרונות החל לנוע שוב, וכעשרים דקות אחרי כן נעצר בשריקה ממושכת של הקטר.
מבעד לחרך ראיתי שממה: האדמה היתה צהבהבה, בדומה לאדמתה של שלזיה המזרחית, ומנוקדת פה ושם בחורשות עצים ירוקות ששברו את חדגוניותה. שורות ישרות של עמודי בטון וביניהם גדרות תיל שנמתחו מלמטה עד למעלה נמשכו אל האופק. שלטים הזהירו אותנו שגדרות התיל טעונות מתח חשמלי גבוה. בתוך המרובע הענקי שבין עמודי הבטון ניצבו מאות בלוקים מכוסים בנייר זפת ירוק ומסודרים ברשת רחובות מלבנית שהשתרעה עד מחוץ לטווח הראייה.
דמויות של אנשים מרופטים למראה, לבושים בבגדי היוטה המפוספסים של אסירים, נעו במתחם המחנה. חלקם נשאו קרשים, אחרים מכושים ואתי חפירה, והלאה משם היו עוד אסירים שהעמיסו תיבות מטען גדולות על משאיות.
את רצף גדרות התיל שהקיפו את המתחם קטעו מדי שלושים-ארבעים מטר מגדלי שמירה גבוהים, שבכל אחד מהם עמד שומר אס-אס ליד מקלע שהונח על חצובה. זה, אם כן, היה מחנה הריכוז אושוויץ, או בפי הגרמנים חובבי הקיצורים ה-KZ, שמבטאים "קָצֶט". לא מראה מעודד במיוחד בלשון המעטה, אבל הסקרנות שהתעוררה בנו באותו רגע גברה על הפחד.
הסתכלתי סביבי על חברַי לקרון. הקבוצה שלנו היתה מורכבת מעשרים ושישה רופאים, שישה רוקחים, שש נשים, ילדינו וכמה אנשים מבוגרים יותר, גברים ונשים — הורינו וקרובי משפחתנו. כשישבו כך על מיטלטליהם או על רצפת הקרון הם נראו תשושים ואדישים כאחד, ופניהם הסגירו מעין אותות מבשרי רעות שאפילו התרגשות ההגעה אל היעד לא הצליחה לגרש. כמה מהילדים ישנו. אחרים ישבו ולעסו את שיירי המזון שנשארו לנו. והשאר, שלא מצאו דבר לאכול, ניסו לשווא ללחלח את שפתיהם בלשונות יבשות.
צעדים כבדים גרסו את החול הפריך. צעקות של פקודות שברו את חדגוניות ההמתנה. המנעולים שחתמו את הקרון נשברו. הדלת זזה לאיטה לפתיחה, וכבר שמענו אותם מחלקים לנו פקודות.
"כולם לצאת החוצה רק עם מטען יד. את המטען הכבד להשאיר בקרונות."
קפצנו למטה ומיד הסתובבנו כדי לעזור לנשים ולילדים לרדת, כי פתח הקרון היה בגובה של כמטר וחצי. השומרים פקדו עלינו להסתדר בשורות לאורך המסילה. לפנינו עמד קצין אס-אס צעיר, במדים נקיים ומסודרים ללא רבב, עם עיטור על דש בגדו ובמגפיים בוהקים. אמנם לא התמצאתי בדרגות האס-אס השונות, אבל על סמך הסרט שלזרועו שיערתי שהוא רופא. כעבור זמן-מה למדתי לדעת שהוא מפקד יחידת האס-אס, ששמו יוזף מנגלה, ושהוא הרופא הראשי של מחנה הריכוז אושוויץ. בתור ה"סלקטור הרפואי" של המחנה, הוא היה נוכח בהגעה של כל רכבת.
ברגעים שאחרי כן חווינו על בשרנו כמה שלבים של מה שנקרא באושוויץ "סלקציה". אשר לשלבים שבאו אחר כך, כל אחד חווה אותם על פי גורלו האישי.
קודם כול הפרידו אנשי האס-אס בין הגברים לנשים בקבוצה שלנו, ואת הילדים שמתחת לגיל ארבע-עשרה השאירו עם אמותיהם. הקבוצה המאוחדת שלנו פוצלה לשתיים תכף ומיד. תחושה של אימה הציפה אותנו. אבל השומרים השיבו לשאלות החרדתיות שלנו בנימה אבהית, כמעט מרגיעה. אין מה לדאוג. לוקחים את האנשים להתקלח ולעבור חיטוי, בהתאם לנוהג. אחר כך נתאחד שוב כולנו עם המשפחות שלנו.
בזמן שהם עסקו במיון האנשים, היתה לי הזדמנות להביט סביבי. מה שראיתי קודם לכן מבעד לחרך בקרון נראה שונה באור השמש הגוועת, משונה ומאיים יותר. דבר אחד לכד את מבטי מיד: ארובה מרובעת ענקית, בנויה מלבנים אדומות, שהלכה והתחדדה ככל שהתקרבה לראשה. היא התנשאה מעל מבנה דו-קומתי ונראתה כארובת בית חרושת מוזרה. התרשמתי במיוחד מלשונות האש העצומות שעלו מבין כליאי הברק שהוצבו בזווית סביב לועה המרובע של הארובה. ניסיתי לנחש לאיזה בישול גיהינומי דרושה אש תופת כזאת. לפתע נזכרתי שאנחנו בגרמניה, ארץ כבשני המשרפות. חייתי בארץ הזאת עשר שנים, תחילה כסטודנט ואחר כך כרופא, וידעתי שאפילו לעיר הקטנה ביותר יש משרפה משלה.
"בית החרושת" היה אפוא משרפה. הלאה משם ראיתי מבנה שני עם ארובה, ואחריו, כמעט חבוי בחורשת עצים, מבנה שלישי שארובותיו ירקו את אותן הלהבות. רוח קלה נשאה את העשן לעברי. אפי, ואחר כך גרוני, התמלאו בריח מבחיל של בשר בוער ושיער חרוך. בהחלט חומר רב למחשבה. אבל בינתיים החל השלב השני של הסלקציה. זה אחר זה נדרשו גברים, נשים, ילדים וזקנים לעבור לפני ועדת הסלקציה.
ד"ר מנגלה, "הסלקטור הרפואי" נתן סימן. כולם הסתדרו שוב בשתי קבוצות. בטור השמאלי היו הזקנים, הנכים, החלשים, הנשים והילדים שמתחת לגיל ארבע-עשרה. הטור הימני היה של גברים ונשים כשירים בלבד: אלה שיכלו לעבוד. בקבוצה הזאת ראיתי את אשתי ובתי בת הארבע-עשרה. לא היתה לנו שום דרך לדבר זה עם זה. כל שיכולנו לעשות היה לסמן.
אלה שהיו חולים מכדי ללכת ברגל, הזקנים והלא-שפויים, הועלו על אמבולנסים שנשאו סימן של הצלב האדום. כמה מהרופאים הקשישים בקבוצה שלי שאלו אם יוכלו להצטרף אליהם. האמבולנסים יצאו לדרכם, ואחריהם הקבוצה השמאלית, חמישה טורים זה לצד זה בליווי שומרי אס-אס. תוך דקות אחדות הם נעלמו מן העין מאחורי חורשת עצים.
הטור הימני לא זז. ד"ר מנגלה ציווה על כל הרופאים להתקדם צעד אחד לפנים, אחר כך ניגש אל הקבוצה החדשה, שמנתה כחמישים רופאים, וביקש ממי שלמד באוניברסיטה גרמנית ויש לו ידע מקיף בפתולוגיה ועסק ברפואה משפטית להתקדם צעד אחד לפנים.
"ותיזהרו," הוסיף. "כדאי שתהיו בקיאים בתחום, כי אם לא…" והתנועה המאיימת שעשה לא השאירה מקום לדמיון. העפתי מבט על חברי לקבוצה. אולי הם נבהלו. אבל מה זה משנה, אמרתי בלבי. אני כבר החלטתי.
יצאתי מהשורה והצגתי את עצמי. ד"ר מנגלה חקר אותי באריכות, שאל איפה למדתי, מי היו הפרופסורים לפתולוגיה שלי, איך רכשתי את הידע ברפואה משפטית, וכמה זמן עסקתי בזה. תשובותי היו כנראה מספקות, כי הוא הפריד אותי מיד מהאחרים וציווה על עמיתי לחזור אל מקומותיהם. לפי שעה הם ניצלו. ואני אומר זאת משום שעכשיו עלי לומר את האמת שאז לא היתה ידועה לי, והיא שהקבוצה השמאלית, ואלה שהוסעו בכלי הרכב, עברו רגעים אחדים אחרי כן בפתחי דלתות המשרפה. ומשם איש לא חזר מעולם.

בחזרה לעמוד הספר