טוטאל לוס/ פרק ראשון

שביל החצץ הצר נרמס תחת נעליה בקצב לא אחיד. שאיפה דרך האף, נשיפה דרך הפה, היא מנסה לדחוק הצידה את הסחות הדעת המתפרצות. בפעם הראשונה שקבעה בעצמה מוות, המוות נקבע הרבה לפניה. טליה מקללת. שאיפה דרך האף, נשיפה דרך הפה. היא מצווה על הרגליים ליישר איתה קו. את מתגעגעת לחיבוקים שכבר לא יהיו, נזף בה פעם אלכס. אבל אנחנו חיים קדימה ולא אחורה, דרש שתחזור לכאן ועכשיו. ריצת הבוקר שלה צולעת.

 

אני לוקח אותך לראות ללא-ללא, בסדר? הוביל אותה אלכס במסדרון מחלקת הילדים, אל החדר שכל הסטודנטים פחדו להיכנס אליו. לפתע עצר ורכן אליה. את מוכנה? נתן לתלמידה שלו הזדמנות לסגת. במרחק צעדים ספורים מהם עמדו איש ואישה. טליה השתהתה לרגע, ובחנה אותם. כמו שני מאובנים הם קפאו מול דלת סגורה. מבטו של האב היה נעוץ ברצפה. האמא התבוננה ישירות אליהם. המסדרון היה צר, והאוויר סביבם הזיע. "ושמרתם עד מאוד חיי האדם מרחם אמו והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים", הקריא אביה בגאווה משבועת הרופא המודפסת שקיבלה ביום הראשון ללימודים. כל כך הרבה נלקחו מאיתנו, והבת שלי תציל חיים, הוא דמע והושיט את ידיו העבות כדי לחבקה. אני מוכנה, ניסתה טליה לעקר את ההיסוס מקולה. רק שהמורה הנערץ שלה לא יוותר עליה. אלכס חייך. טליה סימנה לעצמה וי. היא עמדה בעוד מבחן. ככל שהתקרבו להורים, האט אלכס את קצב הליכתו. נעשה כל מה שנוכל, הבטיח להם. ומיד, ללא כל השתהות, האיץ ונדחק ביניהם והלאה. בגופו הבהיר להם שזה לא הזמן לשאלות. טליה התבלבלה. שני האנשים האלה נראו לה פריכים. היא חששה שאם תיגע בהם בטעות בדרכה אל אלכס, חלקים מהם ינשרו לרצפה. אלכס לא חיכה, הוא פשוט משך אותה פנימה. אחרי שדחס אותה ביחד עמו לחדר, סגר מאחוריהם את הדלת. האמא ניסתה להציץ, אבל האבא תפס אותה. לא ככה.

 

התאומים שורפים לה. היא נעצרת למתיחה מול ספסל עץ נטוש. מקור האור היחיד הוא פנס מרוחק. בשעה המוקדמת הזאת הפארק שייך לעטלפי הפרי. תן מיילל במרחק שקשה לתאר כרחוק ממנה. אולי זה לא הגיוני להתעקש להמשיך לרוץ כאן בגילה. מחר תהיה בת שישים ושלוש. גדולה בשנה מהגיל האחרון של אמא שלה. תחושה מוכרת מציפה את גופה. לא מכאן ולא מעכשיו. בימי שבת של ילדותה, היתה טליה מופקדת על הספונג׳ה של חדרי הבית. כשהיתה אִמה במצב רוח טוב, היתה יוצאת למרפסת ושרה את שיריה לחלל החיצון. ההברות היו מסולסלות והכתיבו קצב שחרג מגבולות השכונה. את המילים טליה כלל לא הבינה. היא היתה בת שלושים ושבע כשהתייתמה מאם, שגם קודם לכן לא היתה שם. שיריה של אִמה מעלים באפה גם את הריח, שלא תמיד החמיא לאוכל. בכל יום שבת היה אביה מבשל לכל השבוע. מגיל צעיר לא היה לו מי שיבשל עבורו. את מתכוני הלשון והמוח לימד את עצמו מספרי בישול של נשות ויצ״ו. טליה תמיד חשבה שהטעם המוזר נבע מהקושי שלו בהבנת הנקרא בעברית. עם השנים גילתה שזה פשוט היה המתכון עצמו. למרבה המזל, את החצילים המטוגנים למד להכין מאמא. או יותר נכון, בשבילה.

את האוכל היה מכין עם בשר שחתך עבורן בקצבייה שלו. לבנות שלי רק את הכי טוב, היה אומר. על שולחן המטבח היו מונחים תמיד שני מכשירי רדיו. זה שהיה מנגן מוזיקה קלאסית בקול רם, וזה שהיה מפעיל בשקט, בינו לבין עצמו. את הבצל קצץ אביה תמיד לקול המדור לחיפוש קרובים. טליה מנסה להתנגד לגעגוע. עטופה בשקט של הפארק לפנות בוקר, היא פוקדת על עצמה להתמקד בקולות הצרצרים וברחש עלי האיקליפטוס. בחום הבלתי נסבל שהתגנב לאוויר של תחילת הסתיו. בחרדה הקלה שתמיד מתלווה לאימוני הטרום-זריחה של אישה בפארק, לבדה. שאיפה דרך האף, נשיפה דרך הפה. אבל היא מתגעגעת. קמת כמו מכור שנכנס לקריז, היא מתעצבנת על עצמה, ומגבירה את הווליום. באוזניה צורמת רופאה אמריקאית בפודקאסט על חידושים בטיפולי דיאליזה, מסבירה ברהיטות איך מנצחים את המוות באופן יעיל יותר בזכות אלגוריתמיקה מתקדמת. משפט אחד השאירה לה אמא: לפעמים סוף זה דבר מנחם.

 

החדר בקצה המסדרון של מחלקת הילדים היה שקט. קרני אור ראשונות של זריחה השתרבבו פנימה דרך החלון. על המיטה שכב ילד בן שמונה בצבע לבן. נימים כחולים שירטטו דוגמאות של רצפת שיש על פניו, בטנו וידיו. עיניו היו פקוחות ומקובעות מעלה. זה אדם, אמר לה אלכס. והוא ללא-ללא. זאת היתה אחת מהחשיפות הקליניות הראשונות שלה בלימודים. טליה לא הבינה. ללא נשימה ללא דופק, הסביר לה אלכס, הנחה אותה בטריטוריה חדשה. רק חסרה לו מטרייה צבעונית של מדריכי תיירים בטיולים מאורגנים באירופה הקלאסית, חשבה ובהתה במורה הדרך שלה. הילד ללא רוח חיים, הרגיש צורך להבהיר. בבית הספר לרפואה לימדו אותה שברגע כזה אסור לחשוב. טליה הסתערה קדימה, והחלה עיסויים. אבל אלכס לא. הוא עמד בצד, שילב את ידיו, והתבונן בה. החדר השקט נשטף ברחשים חדשים — קול נשיפותיה המאומצות של טליה וחריקת צירי המיטה מכוח לחיצותיה הקצובות על בית החזה הקטן והקר. עד אז עשתה החייאות רק על בובות. הבשר התנגד אחרת מפלסטיק. משהו נסדק מתחתיה. בעיני רוחה ראתה את מרק העצמות שהיה מכין אביה לה ולאמה בחורף, שיהיו בריאות. טליה הצטמררה. היא הרגישה שלא תוכל להמשיך אם תחשוב על מה שהיא עושה, ועברה לחפש נקודה בחלל לבהות בה במקום. היא קלטה את אלכס בוחן אותה, ומיד בדקה את עצמה. האם המרפקים שלה נעולים היטב? האם מיקמה נכון את היד המאוגרפת? שרק לא יעיר לה על הטכניקה. היא חייבת להיות סטודנטית טובה כדי להמשיך ולזכות בתשומת לבו. הילד הזה סבל מספיק, כן? עקץ אותה, והוסיף, זה לא מתפקידנו לפרק לו את הצלעות כמתנת פרידה מהעולם. אבל… אבל אין לו דופק, ניסתה טליה להגן על עצמה ולא הצליחה להפסיק. עיניה העזו לחזור למטופל שלה — הוא היה קירח. כביום היוולדו, חשבה והרגישה שתכף תקיא. תפסיקי טליה, מי המטופל כאן? את או הוא? היא זוכרת שחשבה, ובכוח דחפה את הבחילה בחזרה פנימה. שלום, אדם, היא אמרה לו בלי לומר, חיפשה מוצא מדהרת המחשבות. אני טליה. אנחנו לא יודעים כמה זמן הוא כבר בלי דופק, התפרץ אלכס לשיחה שקיימה בראשה עם הילד. סביר שהוא מת כבר שעות. נבוכה מעצמה, טליה לא הצליחה לעצור את ההחייאה. אז למה סגרת את הדלת? שאלה אותו תוך כדי לחיצות. לא בשביל שנטפל…? המילים לא באו כמו שרצתה. התפקיד שלנו לא נגמר כשהילד מת, הבהיר לה אלכס בלי להתבלבל. אנחנו פה בשבילם, הצביע אל מעבר לדלת הסגורה, המקום שבו נותר זוג נציבי המלח. יש שם הורים שצריכים זמן.

 

העפלנו לפסגת מצדה, הודעה רוטטת נדחפה לה לפודקאסט. מקווה שתצליחו גם לרדת, היא מקלידה מסרון בחזרה לאלכס.

 

אני אתן לך לא להיות אמא, הבטיח לה בימים שבהם התחנן שתסכים להרות. תוכלי להתקדם, ולנהל, ולגדול. הכול יהיה עלי. נדאג שאת תהיי הרופאה הכי טובה שיש, אני נשבע.

 

בגיל שבעים וחמש, אחרי שנים של הסתגרות בבית, חזר אלכס לחיים אל מול מסך הטלוויזיה. מעולם לא צרך כל כך הרבה חדשות בחייו. זאת לא המדינה שנלחמתי עליה, החל למלמל מעל החביתה של הבוקר. איך אתם מעזים, היא הופתעה לגלות אותו צועק על שידורים של הצבעות בערוץ הכנסת. ממתי אתה בכלל צופה בזה? שאלה. אלכס איבד יום ולילה. מה שקורה לנו זה אסון. היה עולה על מוניות רק כדי להחליף דעות עם נהגים מקריים, מחפש רוב של שותפים לזעזוע מהתהליכים שכירסמו בסדר החברתי שהכיר כל חייו. ההלם אל מול נחשול הצעות חוק שבישרו עבורו את קץ הדמוקרטיה בארץ מולדתו הביא אותו להקליד בווטסאפ בזעם ובאיטיות שמכתיב הממשק בין הגיל לטכנולוגיה. מפה לשם התגלגלה לתוך חייהם קבוצת חברים שלא היה עמם בקשר שנים, מימי השירות הקרבי שלו, להוציא את אלה שכבר מתו או שאיבדו את דעתם. חסמב״ה גריאטרית, נתנה להם טליה כינוי שדבק. היום בחרו להעפיל לפסגת המצדה על מנת לתלות שם שלט ענקי, ״חייבים להילחם בדיקטטורה״. אתה מבוגר מדי לעשות סנפלינג עם שלט ששוקל טון, ורוב החברים שלך עם פרקינסון או חירשים, ניסתה טליה להציע שירדו מההפעלה המתוכננת. שאחרים יעשו פירוטכניקה בהרים. אבל זה לא של אחרים, הגיב לה. במיוחד כי אני רופא, אסור לי לשתוק, את לא מבינה? דרש את תמיכתה. וואלה? כי כשזה נוח לך, אתה שותק כבר שנים, ענתה לו. הוא לא השיב. חסמב״ה, חסמב״ה, חסמב״ה, סיננה ברחבי הבית אמש, שעה שאלכס דחס לתיק הגב חבל ורִתמה. הבאתי לך כובע טמבל, דאגה טליה לסגור לו פינה לפני שיצא לדרך.

 

ידיה המשיכו בעיסוי. תפסיקי כבר, סתומה אחת, נזפה בעצמה ללא קול, בלבה ראתה את אלכס בוחר חניכה מוצלחת ממנה להחייאה הבאה. תגידי, יצא לך פעם לראות קו ישר? שאל אלכס וגרר לכיוונה את מכונת האק"ג. לא, הודתה הסטודנטית שלו. הוא דחק את ידיה תוך כדי לחיצת החזה שביצעה, ובמקומן הצמיד אלקטרודות. המכונה רישרשה. דף נעדר פסגות ושפלים נפלט אליהם. קו שחור התנוסס על רקע משבצות אדומות. הוא מת בלילה, אמר אלכס, ידו נשלחה מעצמה ללטף את הלחי הקרה שביניהם. כבר לא כואב לו. אז למה אנחנו לא יוצאים ואומרים להם את זה? טליה התמקדה בפלט הנייר ולא בגוף שלידו. כי בחוץ עומדים שני אנשים שמאבדים עכשיו את עולמם, ענה לה אלכס בלי לחשוב בכלל, כאילו היה מתורגל במריחת הזמן הזאת כמו שהיה מתורגל בנוהל החייאה. רק אז הבחינה בחפיסת הסיגריות שהיתה זרוקה בצד על כורסה מתקפלת, סימני חיים בחדר של המת. האבא גילה בבוקר שהילד לא מתעורר. יש שם זוג הורים שצריכים להרגיש — ממש ככה, בבשר שלהם — אלכס הניח ידו על זרועה, ולחץ — שכל מה שאפשר היה לעשות, נעשה. הוא הרפה ממנה. היא רצתה להרגיש אותו עוד. אז בשבילם, אנחנו נלחמים עליו עכשיו, סיכם אלכס והשתתק. החדר חזר לדמום. גופו של אלכס החל להתנדנד ימינה ושמאלה כמטרונום. נראה שעבר למנות רגעים. טליה אימצה את תנועת הגוף בעקבותיו.

 

טליה מתקדמת במסלול הקבוע שלה, אבל לא מצליחה לשפר את הקצב. משכימי הקום של השכונה ובעלי העסקים שלמדה להכיר את הרגליהם באימוניה הסדירים, מלווים אותה בכוריאוגרפיה של סיום הריצה ברחובות הקטנים שמסביב לבית החולים. המוכרת במאפייה מעמיסה פחמימות פוטוגניות על מדפי תצוגה, ומולה מסדר הירקן רימונים שמנמנים במבצע לקראת שיא העונה. אישה שחיוכה מאיר את הנשמה וגופה עטוף בדים אווריריים מתרגלת יוגה במרפסת שזקוקה לשיפוץ. ובטרנד חדש ומשונה, דגלי ישראל מציצים מהמון חלונות, מביעים אהבה למדינה שהולכת ומתפצלת לשתיים. דווקא אל דגל הגאווה הבודד שמזדקר מדירה בצדו של בנין ישן ואפור, טליה מחייכת. זה הדגל היחיד בעולם שהוא של כל המשפחות, אמר ילד קטן של שני אבאים בסרטון ויראלי שתום ביקש שתראה. את רואה, גם אם פה יחוקקו אותי מחוץ לחוק, הבטיח לה הילד הפרטי שלה, עדיין יש לי משפחה גדולה בעולם. זה יותר מדאיג ממרגיע, השיבה לבנה היחיד בחיוך מאולץ ונטול התלהבות. רק בדבר אחד הסכימה איתו, הילד מהסרטון באמת היה חמוד.

 

היא איבדה תחושת זמן בחדר הסגור. מתישהו אלכס פנה ממנה ופתח חריץ צר בדלת. נשימות ההורים חילחלו פנימה. טליה קפאה. שרק לא יראו מה באמת קורה פה. המצב חמור, שמעה את קולו של אלכס וקברה את מבטה ברצפה. אני מציע לקרוא לכל מי שצריך להיות פה איתכם עכשיו. נעשה כל מה שניתן. במקום להכניס אותם, הוא סגר בחזרה את הדלת. היא עוד הספיקה לשמוע את שיירי הקול שהצליחה האמא להפיק מעצמה, תודה, דוקטור. תודה. טליה היתה אז בת עשרים וחמש. רק בגריאטריה אין טרגדיות, אמר לה אלכס כשחזר לכיוונה, אבל שם החיתולים פשוט גדולים מדי, ניסה להפיק חיוך, כנראה. יש לי גלידה הכי טובה, קול אישה מוקלט זימר במערכת הכריזה. טליה נדרכה, שריריה כמעט שיגרו אותה החוצה. מה את עושה? הוא עצר אותה. זה בטח נורא, היא הצביעה מעלה לרמקול, מבטה מעבר לדלת. זה הסימן לארוחת בוקר במחלקה, כל הילדים מחכים לו. את לא יכולה להפסיק את זה רק כי מישהו מת, הבהיר. הקול העדין שבקע ממנו תוך כדי האיסור הפתיע אותה. את תהיי בסדר, גישש אלכס אחר עיניה. את תתרגלי, הסתכל עליה. ככה אנחנו מייצרים רופאים מתפקדים.

 

שאיפה דרך האף. הריח המוכר של תל אביב ממלא אותה. מלח של ים וטחב של פעם. עננת או דה קולון מאפטר פארטי על גג בניין שצמוד לדיור מוגן. בימים כתיקונם בשעה הזאת כבר מרגישים את נוכחותן של מכוניות על הכביש. אבל היום האוויר נקי ושקט יותר. נשיפה דרך הפה. בדרך כלל היא אוהבת את הורדת ההילוך של המציאות בימים שלפני החגים. עלים נושרים מעצים, ואנשים מסביבה מפסיקים למהר. השירים ברדיו הופכים לתפילות. אחרי החגים יתחדש הכול. היא לא אישה מאמינה, אבל זה מידבק. השנה לא. תחושת הריפוד המעגלי שמספקים חילופי עונות וטקסי מעבר קבועים פינתה מקום לחִצים ששולח הזמן החולף לתודעה, מזכיר שמה שהיה כבר לא יהיה. הפגנות הענק ברחובות, האיסור מהנהלת בית החולים לדבר על פוליטיקה. כוויית הנתק מסמדי אחרי שלושים שנות חברות. והאמוק שאחז באלכס. אנחנו הופכים למדינה שלא תקבל את תום, הסביר לה אלכס כשרכש דגל ישראל משלו, והחל להתייצב בכל ההפגנות. הוא יעבור מכאן, ואני לא מוכן לאבד את הילד היחיד שלי, שינן מנטרה חדשה. גם אם הוא גיי. תמיד הרגיש צורך להוסיף את המשפט הזה. אֵם השנה היא מעולם לא היתה וכבר לא תהיה, טליה חושבת. היא לא באמת יודעת מה עובר על הבן שלה, ואם הוא בכלל גיי. מהצצות בחדרו כשהוא איננו היא מתעדכנת בציורים החדשים שלו על הקיר. לפי הציורים הוא עסוק בעיקר במין ובגיבורים של מארוול, לא בתכנון רילוקיישן, אבל מה היא כבר מבינה בחיים של מתבגרים בימינו.

 

הם ישבו על כיסאות פלסטיק לבנים לצד המיטה שחיכתה להתפנות מאדם לטובת ילד אחר שצריך אותה יותר ממנו. טליה שמעה אנשים נאספים מבחוץ. זה טוב, הם צריכים מעטפת עכשיו, פירשן אלכס את קולות ההתכנסות המשפחתית במסדרון. כמו זבובים שמתקבצים בצנצנת עם נתח בשר, התרבו שם ההורים, שיעשעה את עצמה שעה שצפידת המוות הזדחלה ביניהם.

 

טליה נאבקת לרוץ מהר יותר. בגינה קטנה חבורת עובדים זרים, שעוד מעט יתפזרו לטיפול בקשישים שצמחו כאן, עושה אימון בוקר. צ׳י קונג. פרויקטים של פינוי בינוי מייצרים עננת אבק שצפויה להפוך לשורת מגדלים חדשה. ברחוב שלהם, לשמחתה, הבנייה נותרה ישנה ונמוכה. כשקנו את הבית, השיקול היחיד היה קרבה לבית החולים. בביתם ישנו. בבית החולים חיו. אפילו סקס היו עושים בחדרי תורנות ולא במיטה הזוגית בביתם. מעבר חציה אחד מפריד בין רחבת הכניסה למיון לבין חדר המדרגות שלהם. הכי טוב ככה, הסכימו ביניהם, וממילא, צחקו בעת חתימת החוזה, שניהם אוהבים רעש של אמבולנסים. עם השנים נהפך האזור ליוקרתי, הבתים בסביבה השתדרגו בהתאם. אך את דירתם לא שיפצו. בהתחלה לא התפנו לכך, וכשכבר היו פנויים לכך, לא היו מסוגלים לכך.

טליה רוצה לפלס כבר את הדרך למחר. להיות אחרי ברכות יום ההולדת המאולצות שאולי ירעיף עליה בנה תום. מאלכס למדה מזמן שלא לצפות. סוף-סוף מצייתות לה הרגליים. המחסום נשבר. אישה בורחת מעוגה, היא מחייכת לעצמה ומגבירה את הקצב. רק הדלת המסתובבת בכניסה לבית החולים מאיטה אותה שוב.

 

אחרי מה שגילתה בדיעבד שהיה כרבע שעה, התרומם אלכס ממושבו. חיכינו מספיק, ציין. היא לא הגיבה. הוא ניגש אליה והושיט לה ממחטה. למה, היא הסתכלה עליו בבלבול. והבינה שהיא דומעת.

 

הרבה מיתות קבעה מאז. כבר שש-עשרה שנה כמנהלת מחלקה, אנשים מתחלפים לה בחדרים קבועים. היא אחראית לשלומם של המטופלים שמתקבלים אליה 24/7, והם משתחררים ממנה בקצב מהיר. את מה שקורה איתם בחדרים, היא כבר לא מספיקה לזכור. את מה שקורה להם בחדרים, הם בדרך כלל לא שוכחים. כל אחד מתבלה בדרכו.

 

אחרי שבלעה אמא שלה את כל הכדורים, התקשרה קודם כול אליה. אבא לא יעמוד בזה, אבל את רופאה, אז זה בסדר, הרגיעה אותה אמא, וניתקה. טליה הזעיקה את אלכס, שיוודא שאבא שלה לא מתקרב הביתה, ורצה לשם בעצמה. כשהגיעה, מצאה את אִמה ללא-ללא. ללא נשימה, ללא דופק. ללא רוח חיים. לפעמים סוף זה דבר מנחם, כתבה לבתה משפט על דף ריק שהתחזה למכתב פרידה.

 

דוקטורה! אורחת לא צפויה מקבלת את פניה בשרוול הסטרילי המוביל למחלקה שלה. בפעם הראשונה שנפגשו, היתה טליה עסוקה בעיקר בלנסות לא להקיא. זה היה לפני עשרים, לא, שש-עשרה שנה, היא מתבלבלת. תום עוד היה אז בתוכה, ושירין היתה סטודנטית מבוהלת לסיעוד. באת בגלל היומולדת שלי? טליה שואלת בכנות ומופתעת לחוש התרגשות מהמחווה החריגה. יש לך יום הולדת? שירין שואלת, לא ידעתי. טליה מסמיקה.

 

נתקי. מיד. את. העירוי. הזה. טליה נזכרת איך נזפה בקוצר רוח בשירין הצעירה, ממש מעל מיטת חולה משותף. אי-אפשר לסמוך פה על אף אחד, טליה רשפה, עיוורת להשפעה שהיתה למילותיה על הסטודנטית, שהתכווצה מולה. נוזל העירוי המשיך לטפטף לתוך הווריד של אבא של מישהו. טליה דחפה את שירין הצידה, ושלפה את הצינורית. דם טרי ניגר על אצבעותיה החשופות. העכברה המבוהלת שמולה אפילו לא הגישה לה פד לספיגה. מהלת לא נכון את האשלגן, הטיחה הרופאה בשירין תוך כדי חיטוי ידיים, והרגישה את הכאב הפועם של המיגרנה נבנה ברקתה. רק אל תקיאי עליה עכשיו, שידלה את הטעם המר בפיה להידחק מתודעתה. עיניה ראו סטודנטית מסכנה לסיעוד שסך הכול התבלבלה, מתקפלת למנח כמעט עוברי ליד הקיר. יכולת להרוג אותו ככה, המשיכה כלפי חוץ, ובפסקול פנימי מקביל שמעה את עצמה אומרת, יופי טליה, עד שאת כבר מתפוצצת על סטודנטית, זאת צריכה להיות דווקא הערבייה. מה שחסר לך עכשיו בתיק האישי זה תלונה על גזענות.

אחות טובה מצילה רופא גרוע. אחות גרועה מטביעה רופא מעולה, היה לאלכס שקף מיתולוגי מהרצאות שנתן בבית הספר לרפואה. לצד המילים כיכב צמד תמונות, שלטענתו תמיד העלו צחוק בקהל. אישה חטובה בתחפושת אחות של ליל כל הקדושים, ומולה אחות עבת בשר ששֹערה סומר, עיניה פעורות בבלבול, וניכר שנתנה לעצמה בטעות שוק חשמלי במקום לחולה שבמיטה. כשהשתכללה הטכנולוגיה שינה את המצגת, כך שאחות ליל כל הקדושים התפוצצה והפכה לזאת המחושמלת. תחשבו אתם איזו מהן הייתם רוצים לראות דבר ראשון על הבוקר אם הייתם חולים, היה קורץ. רק בשנתונים האחרונים דרשה הפקולטה שהמרצה המעוטר יסיר את התמונות האלה מהרצאתו. הן פוגעניות, הובהר לו.  Big brother is watching, סינן אלכס, ותיקן.

 

היומולדת מחר, טליה ממלמלת, אבל עזבי, זה לא… שירין קוטעת אותה ומציעה חיבוק. טליה נענית לה. מעטים האנשים שמעלים בטליה חיוך אמיתי. כשרק הכירו, היא לא דמיינה ששירין תהיה אחת מהם.

 

את המשך היום שפתחה טליה בנזיפה בשירין, בילתה בהשתוקקות שמישהו יבצע בה כבר המתת חסד. היא חיפשה נואשות מקום שקט להקיא בו במחלקה, בלי קהל, ולבסוף התמקמה על רצפת השירותים בחדר 12, שנחשב אזור אסון בגלל שלשול אקספלוסיבי של מטופל שהוחזק בו קודם לכן בבידוד. סוף-סוף מצאה לעצמה פינה שקטה, קרסה אל האסלה — תוך שחרור תפילה לבורא עולם שהמקום עבר חיטוי ראוי טרם הגעתה הלא צפויה — ושיחררה את כל מה שנאלצה לשמור בפנים באותו היום. שפל חדש, עירסלה את עצמה במחשבות ערטילאיות. צריך להרדים אותי וזהו, הביעה משאלה ועצמה עיניים. סליחה, דוקטור, הקפיצה שירין את טליה ביום שבו הכירו, והפעילה בה שצף הקאה נוסף. מרוב בהלה עלתה הסטודנטית על קצות האצבעות, כאילו אם תהפוך לבלרינה נוכחותה לא תורגש. טליה סיימה את גל ההקאה השני וחזרה לשכב על הרצפה, על סף עילפון. שירין כיחכחה בגרונה. את עדיין כאן, הופתעה טליה. המאמץ הפיזי שחוותה היה עילאי יותר ממרתון פריז שרצה פעם עם אלכס. כאלה הם, נוסעים לפריז ולא אוכלים קרואסון, דעתה שוטטה. קרואסון. היא הקיאה   בשלישית.

דוקטורה, אולי כדאי שתלכי הביתה, הציעה שירין וזכתה למבט ששמור רק לצווי הרחקה. שירין נשתלה במקומה. למה את פה? שאלה טליה, ולקולה התווסף גוון של מיצי קיבה. את לא נראית טוב, ענתה לה שירין בקול עדין. אם את כבר כאן אז תחברי לי עירוי, הורתה לה הרופאה. שירין היססה. אל תדאגי, זה לא מידבק, זה סתם ניסיון התנקשות של הטבע בנקבות. את בהיריון, התרחבו עיניה של שירין. טליה הינהנה, והקיאה. אפילו לאלכס עוד לא סיפרה. היא לא תעמוד בהיריון. החיים שלה רק עלו על המסלול, ניהול המחלקה בהישג יד. היא חשבה על דופק. היא חשבה על גוף. היא חשבה על גופה. אני לא יודעת להכניס ליין, איכזבה אותה שירין בווידוי מביך. זאת מיומנות שהיתה אמורה כבר לרכוש. למה את לא הולכת הביתה, באמת. תראי אותך, הוסיפה פרח הסיעוד. תהיי אחות ותביאי לי עירוי בבקשה, טליה איבדה סבלנות. אני אלמד אותך איך להכניס את המחט, טליה פיקפקה ביכולתה לקלוע לעצמה לווריד כשהיא כל כך מיובשת. שירין קיבלה על עצמה את הדין, ופנתה לצאת למחסן הציוד. אסור שידעו, שלחה טליה יד ותפסה את רגלה של שירין לפני שיצאה.

לא נראה לי שאת יכולה ממש להסתיר במצבך, שירין החלה לומר, ולפי הירידה בעוצמת קולה לקראת סוף המשפט, התחרטה על דבריה תוך כדי דיבור. אסור שידעו, בלמה אותה טליה והדגישה בלסת קפוצה. ועדת האיתור אמורה להחליט בחודש הבא. אני מפחדת שהם לא ייתנו לנהל את המחלקה למישהי שעוד מבייצת, ואין במחלקה הזאת מקום להקיא בשקט. עיניה של שירין נדלקו. היא התכופפה אל טליה, פניה במרחק נגיעה, לא נרתעה מהבל הפה. הם לא ידעו, הבטיחה לה. את העירוי שהביאה הסתירה מתחת למדים. היא נשארה לשמור על טליה עד שהצליחה הרופאה לקום שוב על רגליה.

 

שירין כבר עזבה את המערך הפנימי, אבל היא עדיין מעבירה מדי פעם למחלקה של טליה מקרים מורכבים מהשיקום. יומולדת שמח, שירין מאחלת לה ומתנתקת מהחיבוק. תראי מה זה, קורצת לה האחות, בכל זאת יצא שהבאתי לך עציץ. בחורה וגטטיבית, הניחו אותה בחדר 5. אבל היא לטיפולך, זה לא בשביל מתמחים, בסדר? שירין משתהה עד להשגת קשר עין עם טליה. טליה מסמנת בעיניה שבסדר. רגע, איך קוראים לעציץ, טליה שואלת את שירין, שפנתה כבר לכיוון היציאה מהמחלקה. רבקי, שירין מסתובבת אליה. עוד טוטאל לוס? טליה שואלת. עוד לא שש בבוקר, וטליה תוהה אם זאת עוד מטופלת שתצטרך להרוג. פיניתי אותה למוסך הכי טוב, שירין מצביעה על טליה וקורצת שוב. נטפל בה כמו שצריך. טליה רוצה לדבר במילים אחרות אבל מתחייבת רק על מה שמותר לה. את הסוד שלה כבר תיקח עמה לקבר.

היא עומדת בכניסה למחלקה. הלילה מתערבל לתוך יום חדש. זיעה נוטפת על צווארה, גופה עוד רוחש מאימון הריצה בפארק. המהום המוניטורים מסנכרן את נשימותיה, כמו דופק אימהי שעוטף עובר ברחם. טליה בוחנת את שני המסדרונות החשוכים שמחוברים בצורת ריש. מאות אלפי צעדים צעדה בהם במהלך השנים, בין עשרים ושישה חדרי האשפוז שלה וחמישים ושתיים המיטות. מחלקה פנימית ד׳. ביתה השני. ואולי הראשון. לפני הכול, היא חייבת לראות את בלה.

 

שימי אותי הכי קרוב ליציאה, דורשת בלה בכל אשפוז מחדש, כבר עשרים שנה. איפה שיהיה לי הכי קל לברוח מכם.

 

טליה מציצה פנימה לחדר 22. זה שבקצה המסדרון. הכי קרוב ליציאה. אוי בלה, היא לוחשת אל המראה הנגלה לעיניה מהדלת. שערה הסגול הקצוץ של בלה רוטט בקצב מהיר עם נשימתה השטחית, וגופה הקשיש מקופל על מזרן של בית החולים. דרך עיניים צרות וקמטים רחבים בלה מתעקשת לחייך אל טליה. גופה מסגיר מצוקה בניגוד לרצונה. אז אַת המיידלע ששלחו לעזור לי? בלה שואלת בקול צרוד מעייפות. דוקטור מיידלע, טליה מתקנת את החולה שלה בחיוך תקיף, ועוצרת את עצמה מלחבק אותה.

 

קחי אַת את ההיסטרית הזאת, אולי לרופאה-אישה היא תקשיב, שלח אותה רופא בכיר לפני שנים לבדוק מטופלת שפופה וקצרת נשימה באמצע הלילה במיון. כי מה? כי השחלות שלי ידברו אל השחלות שלה? רצתה טליה להשיב, אך ויתרה מראש. היא היתה מתמחה בתחילת דרכה. רפואה זה מקצוע שולייתי, הרגיע אותה אלכס. תספגי הכול, עד לשלב שבו תוכלי לעשות רפואה כמו שאת מאמינה שצריך.

*

חיתולה של בלה מרשרש. הקשישה מתפתלת סביב קו האמצע של עצמה, גופה מנסה לסחוט את הכאב החוצה. עיניה מחפשות את טליה. לא יצאתי כבר שבוע, היא מודה, ומסמיקה מתחת למחולל החמצן. כואב לי נורא, היא לוחשת.

 

אסור להיות אישה לבד במיון בלילה, לחשה לה בלה בלי אוויר בלילה שבו הכירו. כבר שנה שלמה הם אומרים לי שזאת היסטריה, ושאני צריכה להירגע, בלה הצביעה ביד רועדת מעלבון על להקת הרופאים שהצטופפו לקפה בדלפק הקבלה. יותר מדי אשכים למטר מרובע, סיננה טליה בלי פילטר בעייפות המצטברת של תורנות ארוכה מדי. נראה שבלה קיבלה אוויר.

 

טליה מניחה יד על כתפה של בלה ובלי מילים מכוונת את גופה לשכב על הצד. תני לי, היא מסמנת במגעה לבלה שתרפה, ומכופפת את רגלי המטופלת אל הבטן, מחפשת גישה נוחה אל ישבנה. אני לא רוצה להטריח אותך, בלה ממלמלת. כבר עשרים שנה שאת לא מטריחה אותי, בלה, עונה הרופאה בחיוך ועוטה שכבה כפולה של כפפות. אני מתביישת, מיידלע, בלה מודה. טליה מסירה ממנה את החיתול. ריח האלכוהול מחיטוי הידיים מתערבב באדי הלחות העולים מהמפשעה של בלה. אין לך על מה, טליה כמעט מצווה. זה התפקיד שלי, היא מרככת.

 

טליה היתה בת ארבעים ואחת כשנהפכה לאמא. אחרי הלידה שיבח אלכס את גבורתה ואת כוח הסבל שלה, והיא התביישה לספר לו כמה כואב. שלושה ימים היה איתה בבית לפני שחזר לעבודה. במערכות הממוחשבות של היום מופיעה על המסך התראת עצירות במאושפזים. בזמנו, היא ספרה בראש. ארבעה ימים ללא יציאה. חמישה ימים ללא יציאה. בכל פעם שניסתה להתיישב על האסלה, נמתח התפר בבשרה, נעץ סכינים בקצות העצבים באגן והעביר דרכם זרמי חשמל משתקים לכל הגוף. אל תדאג, החזרתי לך אותה במצב חדש, אפילו צרה יותר, שמעה את הגינקולוג — שאפילו לא ניסה ללחוש — מבשר לבעלה מבין רגליה. אם לא היתה משותקת מהאפידורל, היתה בועטת בו. מהצד, ידו אוחזת ביד קטנטנה, קרץ לה אלכס. זה לא שווה את זה, סימן לה בשפתיו בלי קול. שבעה ימים ללא יציאה, בגוף רועד אחרי חצי שעה בכריעה מגושמת מעל האסלה, נחרדה לשמוע שוב צרחות מהעריסה. חלב ניגר משדיה על פלג גופה העליון, דם מהרחם על התחתון. שקט, היא נבחה אל הצווחות ונכנסה למקלחת. על החיים ועל המוות, אמרה לעצמה ודחפה אצבע פנימה. היא חושבת שפינתה קילו אבני צואה. מעולם לא סיפרו לה שדווקא אחרי הלידה כואב יותר.

 

למרות שעברו מאז חיים שלמים, עד היום היא זוכרת את תחושת ההקלה אחרי חוקן. כמו קסם. כמה מהר אפשר להקל סבל. טליה קיבלה החלטה מודעת לעולם לא לזלזל בעבודה השחורה שמורעפת על רופאים צעירים. מנהלת מחלקה פנימית לא אמורה לשלוף אבני צואה מאף אחד, גם לא מאח"מים. ובכל זאת הנה היא כאן. השולפת המהירה במזרח התיכון, היא משעשעת את עצמה, ומניחה יד אחת על ירכה של בלה, מאותתת בלי מילים שהיא קרובה למטרה. חוקן, קתטר שתן או צינור הזנה — כל מה שנכנס או יוצא מהחורים שרופאים בכירים מאבדים כל נכונות להתקרב אליהם — טליה מתעקשת להמשיך ולעשות. אסור לי למות, בלה קוטעת את רצף הפרגון הפנימי שטליה חווה בינה לבין עצמה. את זוכרת שאסור לי למות? קולה של בלה מעמיק. תראי, את כבר בת תשעים ואחת, כן, בלה? טליה מרימה גבות ומקפידה על טון מחויך. בלה לא צוחקת. אני צריכה לפחות עד מאה ועשרים, היא מוסיפה בקול חזק הרבה יותר מהגוף שנושא אותו. עוד לא נמאס לך? טליה ממשיכה לנבור במקומות שהשתיקה יפה להם. את צריכה עוגיות, מיידלע? החיבה בקולה של בלה שוברת כל מחסום מלאכותי שקיים ביניהן במעמד הנוכחי.

 

השעה היתה אז שלוש לפנות בוקר. ריאותיה של בלה שאגו מצמא לאוויר, אך פניה היו חתומות. טליה הסתערה עליה עם מסכת חמצן, מריצה בראשה תרחישי החייאה. אולי תשבי לנוח, מיידלע, דחפה אותה בלה מעליה, לא נעים לי שאת מתרוצצת בגללי. אני חייבת לעזור לך לנשום, רכנה טליה אל בלה, מנסה לצוד את פניה. די, די, די, נאבקה בה החולה. את לא צריכה להתכופף ככה במצבך, הצביעה על בטנה ההריונית של טליה. היא באמת הרגישה כמו פילה. אז תני לי בבקשה לחבר אותך כבר לחמצן ותפסיקי להתנגד לי, ענתה טליה בקוצר רוח. בניגוד לרצונה, היא הרגישה שמרוב עייפות היא תכף בוכה. אם תרשי לי לפחות לכבד אותך, התעקשה בלה מבעד לאדי האוויר הלחים ושלפה מתיק גדול מדי קופסת פלסטיק עם עוגיות שנראו יבשושיות ודחוסות. צוקער קיכלעך, הוסיפה להן שם עוד פחות מגרה מהמראה. טליה והחיים שהתפתחו בתוכה היו על הרגליים כבר עשרים ושתיים שעות. סחרחורת תקפה אותה. אולי אני בכל זאת אקח עוגייה, חרגה ממנהגה להימנע מפחמימות והתיישבה על המיטה לצד בלה. אפשר? שאלה אחרי שכבר לקחה ביס. בלה הניחה יד מרגיעה על כף ידה הבצקתית של הרופאה. העוגייה היתה נימוחה באופן מפתיע. אני לא מבינה, טליה הרגישה את החדות חוזרת למוחה עם ספיגת הסוכר לדם. הרגשת שאת נחנקת, ובמקום ישר לבוא למיון, ארזת עוגיות קודם? בלה הסתכלה אליה בפליאה. בתיק שלך תמיד צריך להיות אוכל, מיידלע, הבהירה לרופאה שלה. אוכל ותמונות, לפחות עשרה זוגות תחתונים, כסף מזומן וכלי תפירה, השלימה בלה ספירת מלאי. מתכון למילוט מכל צרה שלא תבוא. העוגייה נפלאה, חייכה טליה למטופלת שלה. זה מתכון של אמא שלי, הסירה בלה את מסכת החמצן מפניה וחייכה בחזרה. אמא שלי לא בישלה כלום, מילמלה טליה, גופה הרשה לעצמו לנוח, שלוש דקות של הפסקה בתורנות שלא נגמרת. עד שקפצה שוב. הרופאה הצעירה הופתעה למצוא את ידה של בלה על הירך שלה, מלטפת כמו שאמהות מרדימות לישון.

למרות המגע הנעים, גופה של טליה התקשח. רק כשהתכווץ השריר תחת אצבעותיה קלטה בלה שהיד שלה חצתה גבול שנהוג לשמור. אני לא התכוונתי לזלזל… התנצלה בלה וצללה לתוך שיעול ממושך. הכול בסדר, טליה הקפידה להצטופף קרוב אליה כדי שתרגיש. פשוט הפתעת אותי, הוסיפה. אני רגילה להיות זאת שמטפלת פה באחרים, לא ההפך, מצאה הרופאה מילים בניסיון לשכך את הדאגה שהציפה את פני המטופלת שלה. ביד אחת החזיקה טליה עוגייה והביאה אותה לפיה. בידה השנייה הצמידה את מסכת החמצן לפיה של בלה. כשסיפרה בבית לאלכס על הרגע הזה ביניהן, כמעט גיחך. לא הייתי נקשר מהר מדי, הוסיף וקרץ — בכל זאת, בית חולים.

 

מאז עברו יותר מעשרים שנה. טליה נקשרה. ובלה, הרבה בזכות התעקשותה של טליה, וחרף תחזיותיו של אלכס, עדיין חיה. השטח נקי. סיימנו, טליה מתרוממת ומתרחקת מבלה. בלה נאנחת אנחת רווחה. אז את חושבת שאני אשתחרר עד מחר? בלה שואלת. רק הגעת הלילה, טליה מרימה גבה ואוספת את החיתול הפתוח ביניהן על כל תכולתו, שעה שבלה מכסה את גופה העירום בשמיכת בית חולים. את יודעת שהאשפוזים שלך הם תמיד כמה ימים, לא? אבל יש הפגנה מחר בערב, בלה מתעקשת. את מפגינה, בלה? טליה מתיישבת ליד הקשישה, משועשעת, תוהה אם היא מופתעת או לא. כל מוצאי שבת, כבר שמונה חודשים, בלה עונה בלי היסוס. את לא? אני בדרך כלל עובדת, טליה אומרת לה. אני יודעת מה זה לברוח, מיידלע, בלה שמה עליה יד. אני לא אחיה שוב במדינה שרודפת אנשים.

 

אנחנו לא מופרדים מהם, צעק תום עליה ועל אלכס בגיל שלוש-עשרה כשמרח את עצמו בצבע אדום ניגר ונסע עם מבוגרים ממנו בהרבה לשכב על כביש מהיר במחאה על משלוחי חיות חיים. העגל הזה הוא אני, טרק את הדלת ויצא. אני מקווה שהם לא פדופילים, סינן אלכס לדלת הסגורה. היה לאלכס טקס קבוע — בכל פעם שתום היה מחוץ לבית בפעילות שחשש שיש בה מן הסכנה, היה בודק מבזקי חדשות כל כמה דקות, מוודא שלא קרה אסון. בהפגנות שבהן נשכב על הכביש, חשש אלכס מדריסה. כשהיה קושר את עצמו לעמודי תאורה, חשש מהתחשמלות.

בימים שתום היה יוצא לריב עם המציאות, טליה היתה פונה למטבח. היא רחוקה מלהיות בשלנית, אבל המונוטוניות של חיתוך-ערבוב הצליחה להרגיע אותה לפרקים. בדרך כלל התמקדה במנה האהובה על תום, מג'דרה עם המון בצל מטוגן, שתהיה מוכנה כשהוא שב הביתה. איך אתה מעז לסכן את החיים שלך בשביל כבשה? תדאג לבני אדם, בחר אלכס ערב אחד לצעוק על בנו ששב מהקרב. הרי הכלל הראשון זה Primum non nocere. תום בהה בו. לפני הכול, לא להסב נזק, תירגם לו אלכס. אני לא אנאלפבית אבא, ענה לו המתבגר. איך יצא לי ילד כזה חסר אחריות? אלכס לא הצליח לעצור את עצמו. תפסיק, היא ביקשה ממנו. אלכס השתתק, התכנס לתוך ספר בפינת הקריאה בסלון. תום לקח צלחת שהכינה לו והסתגר בחדר. למה הכול אצלו כל כך בחוץ, שאל אותה אלכס כשנותרו לבדם, קולו מוטרד. טליה התיישבה לידו. או שהוא אוזק את עצמו לתמרורי עצור או שהוא מתעקש להסתובב בשמלה. לא אכפת לי עם מי הוא שוכב, בחיי, הוסיף בעלה. אני פשוט מפחד שיפגעו בו, מילמל. אתה בטוח? שאלה טליה, והשתתקה.

ככל שגדל הילד, הפכה האישיות שנבעה מבנם לפוצעת עבור אלכס. תום נותן לאחרים להרביץ לו, ולא מתגונן, נקראו שוב ושוב לגננת. היא מעולם לא ראתה ילד שמוותר ככה, אמרה להם. הוא ילד בוגר, אולי יותר מדי, ביקשה לשתפם. אלכס השתגע מזה. אנחנו צריכים ילד חזק, היה אומר לה. אנחנו צריכים ילד חי, היתה עונה וזוכה בטריקת דלת מהדהדת. כל שנות ילדותו היה אלכס לוקח את תום לחוגי חישול — להרביץ, לטפס, להתגונן, לסייף, להרתיע, להבקיע. שנים שעיניו החומות של תום, העתק מושלם של עיניו של אלכס, היו ממשיכות להינעץ בעיניה הרבה אחרי טריקת הדלת, עת משך אותו אלכס בכוח החוצה לשחק משחקים "של בנים״. שנים שתום היה מתרפק עליה, בלי מילים, בערב, על הספה בסלון. ביד אחת היתה קוראת מחקר רפואי, בידה השנייה מציירת לו מעגלים בגב באצבעותיה, בקרבה בין גוף לגוף שבתחילה כפה עליה, ועם הזמן נהפכה לה לטבע שני. כמה גדל. כמה התרחק.

 

עזבי אותי מהפגנות, טליה חוזרת להתנער מהגעגוע ומתמקדת בבלה. אני מתרכזת במה שאני יודעת לתקן — למשל את הלב שלך, אם תסכימי לניתוח, טליה חוזרת על משפט ישן. שום ניתוח, בלה מצדה חוזרת על השורה שלה בחילופי השורות הקבועות ביניהן, אתם הרי תגמרו אותי הרבה לפני זמני אם אני אתן לכם. אין עם מי לדבר, טליה מרימה ידיים ומשלימה את הדיאלוג באופן צפוי. בלה מחייכת. החבר׳ה מהדיור המוגן שממול יוצאים להפגין כל מוצ״ש עם כיסאות כתר פלסטיק ושלטים, טליה מציעה פשרה. זה פה ברחבה, אני יכולה לקחת אותך לשם מחר בערב, ניקח איתנו חמצן. דמוקרטיה או מרד, מתחילה בלה לשיר את המנון המחאה במה שנראה לטליה כאות להסכמה, ומנופפת את אגרופיה באוויר, עד שהיא מתחילה להשתעל. את יכולה להפסיק לשיר? טליה דורשת. בלה עוצרת לנשום. ותביאי איתך גם דגל, שלי בבית, בלה מתמקחת. שתיהן קופצות מהזעקה שמגיחה מהמסדרון. ״דוקטור פז!!!! היא הורגת אותו!״ טליה מזדרזת הלאה ומתחרטת, כהרגלה, ששוב לא נתנה לבלה   חיבוק.

בניגוד לחושך במסדרון שעוד לא התעורר, חדר 14 דווקא מואר היטב. במיטה הקרובה לדלת שוכב איש דמנטי, צופה על הנעשה לידו בחוסר עניין, ומכייח. על המיטה השנייה, זאת הקרובה לחלון, רוטטת כרס חשופה של גבר מתנשם. המוניטור שמחובר אליו מצווח בקצב לא סדיר. זיפי שיבה מעטרים את רקמת העור שהיוותה עבורו סנטר בעשורים החולפים. מבטו מעורפל, גופו מחרחר מבית הצלעות ועד בית הבליעה. ומעל המטופל השוקע, שוקעת גם מעיין. טליה מסתכלת על המתמחה הטרייה מאוד שלה. עיניה מגששות מבעד לרעמת תלתלים כתומה, ידיה מתנופפות מעל הגוסס בתנועות חסרות מטרה. זאת התורנות הראשונה של מעיין. הגוף שלה עוד לא מבין מה הוא צריך לעשות כאן. המתמחה מבחינה בטליה. את פה! היא קוראת בהקלה, מבטה הצעיר נאחז ברופאה הבכירה. אני לא פה, טליה מגיבה, תשובה כל כך מוכרת לה, שהיא כמעט אוטומטית.

 

שמי טליה, ואני מטפלת באבא, הציגה את עצמה לבני משפחה מבוהלים אחרי החייאה. היא קיוותה שלא יראו כמה היא רועדת. השעה היתה קצת אחרי חצות. ראשו של אלכס הגיח מאחוריהם במפתיע. היא שמחה שבא לתמוך בה. זאת היתה התורנות הראשונה שלה בהתמחות. אולי למדת רפואה, אבל עוד לא למדת להיות רופאה, הזהיר אותה אלכס כברכת דרך בתחילת היום. עוד לפני שיצאה בבוקר מהבית שילשלה את עצמה לדעת מהמתח. היא תמיד מגיבה מהבטן. באותו יום היא הפליצה ללא הרף. למרבה ההקלה, ברגעים שבהם לא היתה לבד, התופעה יוחסה למטופלים ולא למישהו מאנשי הצוות. טליה קיוותה שיתגאה בה. היא צלחה לבד החייאה ראשונה. ואף אחד לא מת. כשסיימה להרגיע את בני המשפחה, התקדמה לכיוונו.

ללא מילים משך אותה אלכס ביד לחדר התורן. שם, הצמיד אותה לקיר, ורכן לכיוון אוזנה, זיפיו מגרדים את פניה. מה? היא שאלה, מבוהלת ממנו. את לא טליה פה, לחש לה. מה? היא שאלה, מבולבלת. גופה נרתע ממנו, והוא נצמד קרוב יותר אליה. הצגת את עצמך כ״טליה״, הוא הדגיש וסימן מירכאות באצבעותיו. אבל ״טליה״ לא מעניינת את החולים. אלכס הרחיק את גופו ממנה במופגן, ומשך לעברה את תג השם שעל כיס החלוק שלה, צמוד לשדיה. דוקטור פז. את דוקטור. אנחנו מייצגים שושלת של ידע, של ערכים, של מקצוענות. לא אכפת לחולים שלך אם את טליה או יוכבד. טליה הרגישה את זקפתו על ירכה. את לא האישו כאן. החולים שלנו צריכים את היפוקרטס. את וסליוס. את הרמב"ם. את ויליאם הארווי. את ויליאם אוסלר. את זיגמונד פרויד. את ממשיכי דרכם. הם צריכים להרגיש את כובדה של המסורת, את כתפי הענקים, את הר הידע שעליו את עומדת. מה שבוודאות הם לא צריכים — השתתק לרגע להעצמת הרושם של דבריו — זה את טליה.

 

ובמקום לבעוט בו בביצים, היא ירדה לו. גם היום, בניגוד לרצונה, הזיכרון הזה מחרמן אותה, היא נבוכה להודות.

את לא טליה פה.

מעיין שותקת, מביטה בה כמו ילדה נזופה בעונש בפינת החדר. מוחמד, אח הלילה המסור שהזעיק את טליה לחדר, מתקרב אליה. דוקטור, את לא רוצה שנעזור לה? הוא לוחש. רגליו החשופות של מר כהן בועטות באוויר, ולסירוגין במעיין. מכנסיו הופשלו עוד בתחילת האירוע בניסיון כושל לשאוב דם עורקי ממפשעתו. זאת לא החייאה, טליה לוחשת בחזרה למוחמד, מוודאת שמעיין לא שומעת. זאת חזרה גנרלית.

 

אם תתקבלי תהיי בת הזקונים שלי, אמרה טליה למעיין בראיון הקבלה להתמחות. עשרות רופאים גידלה והכשירה לאורך השנים. בעוד שנים ספורות תידרש לצאת לגמלאות. ייתכן שזאת המתמחה האחרונה שתלווה עד הכשרתה במלואה. יופי, ענתה לה מעיין בעברית ארוזה במבטא אמריקאי. כי אני מחפשת פה אמא. טליה אהבה את הישירות. איפה אמא שלך? היא שאלה. בבוסטון. הם חושבים שאני משוגעת שבאתי לישראל.

 

כלום לא עובד, מעיין מעיזה לחזור ולעדכן את טליה על סך ניסיונותיה. בתגובה, המטופל מקיא עליה דם. הרופאה הצעירה מוצאת את עצמה נדרשת ליותר מדי חזיתות. היא צריכה במקביל את שתי ידיה כדי להנשים חולה, ויד אחת כדי לפנות שיער סורר נוטף נתזי דם משדה הראייה שלה. להחייאות באים עם קוקו, טליה רוצה לומר לה ומוותרת. את השיעור הזה, מן הסתם, מעיין תלמד גם בלי מילים. טוב שכבר אין לו אמא שתראה את זה, מבקרת את טליה מחשבה כמעט קבועה ברגעים כאלה. היא חושבת על כל הפחדים של כל האמהות שיצא לה לפגוש כרופאה. מעולם לא שמעה על מישהי שחוששת שהתינוק שלה ייחנק מהדם של עצמו בהחייאה כושלת בפנימית ד׳ בגיל שבעים ושתיים. מה לעשות? מעיין שואלת, כתפיה שוקעות מטה, ידיה מפסיקות לנסות.

למה באת לכאן? שאלה טליה בראיון הקבלה. את רוצה את   ה- versionשאני אמורה לתת או את האמת? שאלה מעיין. טליה לא הצליחה להסתיר את החיוך. מעיין התרככה. אני פשוט מרגישה פה בבית. חם פה מדי, ואנשים חותכים אותי בכביש, ואני חותכת אותם בחזרה. holds me And nothing   back. אין פה בולשיט, זה טוב לי. אני רוצה שתהיי תלמידה שלי, סיכמה טליה את השיחה מוקדם מהצפוי. היא שמעה מספיק, והאמינה למה ששמעה. יופי, כי כולם אומרים שאת הכי טובה, ואני רוצה לדעת להיות כמוך, ביקשה מעיין.

 

תמשיכי, טליה עונה לה. את תצליחי, היא מבטיחה. היא לא תצליח. אין לטליה ספק בכך. שאיפה דרך האף, נשיפה דרך הפה, טליה מציעה לה. לפחות מר כהן כבר אינו בהכרה. מוחו לא מרגיש עוד את המסע של הגוף. ריאותיו ממשיכות לייצר שאיפות מחרישות אוזניים. שריריו מתנשמים בגסות סיזיפית, מעוותים את הבטן ובית החזה. זה תמיד מפתיע אותה, כמה שגוף מתגייס לחיות, דווקא כשחיים נגמרים. מעיין צריכה להתרגל. רופאים רואים הרבה סוגים של סוף. חלקם אלגנטיים יותר, חלקם פחות. מוות בחנק נחשב מהקשים. נורא כמעט כמו טביעה. קצת פחות מלהישרף למוות.

דוקטור, לוחש לה מוחמד, הבת שלו על מטוס בדרך לכאן. טליה מכירה את מר כהן מאשפוזים קודמים. בשלב הזה של חייו הוא בשלב 4. אכול גרורות, בקרוב יהיה מונשם ומורדם. את בתו מעולם לא פגשה. היעדרה ריחף מעל אשפוזיו במילים שהיה ממלמל בלילות, מקווה שתבחר לבוא לבקר אותו בזמן שנשאר. תחושת הדחיפות מוציאה את מעיין מהעשתונות. בניסיון להכניס לחולה צינור הנשמה לגרון, היא שוברת לו שתי שיניים. מוחמד ממרפק את טליה, שתוהה אם היא בכל זאת צריכה להתערב. בשביל מעיין זאת החייאה שחייבת להסתיים עם דופק. לך תעמוד לידה, היא לוחשת לאח. צריך המון כוח, מעיין מנסה להצטדק בפניהם, ידיה מחפשות את הגישה הנכונה לחולה. דוקטור, אני יכול? מוחמד עומד מאחורי המתמחה, יציב, ופשוט נושם עמוק. טליה מחייכת. גוץ עב גוף, שחי על שוקולד וקפאין, ואוהב את המחלקה כמעט כמוה. מוחמד מתמקם ומאיר בפנס לתוך לועו של המטופל. מעיין מתייצבת, ומצליחה סוף-סוף להכניס את צינור ההנשמה לקנה הנשימה. יששש! היא קופצת בהקלה מעל קרחתו של מר כהן, כשהיא רואה את האוויר שהיא דוחסת לתוכו בכוח ידיה מנפח את בית החזה ולא את הקיבה. הצינור במקום הנכון.

אֵל נָא רְפָא נָא לוֹ, וְתַבְרִיאֵהוּ וְתַחְלִימֵהוּ וּתְחַזְּקֵהוּ וּתְאַמְּצֵהוּ, וּתְמַלֵּא מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ לְטוֹבָה. אמן, משום מקום עונה לה מוחמד. טליה נבהלת. היא לא שמה לב שמילמלה בקול רם. אני לא מתפללת, טליה רוצה להדגיש בפניו, ומוותרת. מחשבות רדיפה. די, תפסיקי, טליה, היא נאבקת באסוציאציות של עצמה. תפילותיה של סמדי, חברתה הטובה מהלימודים. היחידה ששמרה עמה על קשר מהאוניברסיטה. כבר חצי שנה שלא החליפו ביניהן מילה.

*

הן התגנבו ביחד לחדר המתים של הפקולטה, לילה לפני המבחן המסכם באנטומיה, נחושות לתרגל יותר מכולם, להצטיין באופן חריג. לא היו כמעט בנות בשכבה. הן היו חייבות להצליח. טליה הופתעה לגלות שהפכה תוך חודשים ספורים מתחילת הלימודים לאדם שנע בטבעיות בין גופות משומרות על מיטות ממתכת, מחפש ממצאים בין גידים לבשר. תופעת הלוואי היחידה שחוותה היתה הצמחונות. הבשר שמתחת לעור דמה מדי לסטייקים של אביה. בפינת החדר עמדו הארגזים שהחליטו לפתוח. הן קיוו למצוא בהם ממצאים טריים. הצילו, נפלט מפיה של טליה עוד טרם הבינה מול מה היא ניצבת. מתוך הארגז הביט עליה חצי של מישהו, בן גילה, מת טרי. תלתלים שחורים, עיניים פקוחות, פה פעור, ידיו לצד הגוף, והוא חתוך מתחת לקו הטבור. ארגז נוסף היה מונח מתחתיו. אלה בטח המפשעה והרגליים, חשבה וניסתה לגרש מעצמה תמונות של ניסור. אֵל נָא רְפָא נָא לו, שמעה את סמדי ממלמלת. את רצינית? שאלה אותה טליה. הוא חצי איש, בחנה את תפיסת המציאות של שותפתה לדירה וללימודים. שלם הוא לעולם כבר לא יהיה. לפעמים המילים האלה זה בשבילי, הבהירה לה סמדי.

 

בחזרה לעמוד הספר