01 מאי

כשרון דיבור / פרק ראשון

נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב כללי

בחזרה לעמוד הספר

 

מכתב (Lettre) — ציור-לשון זה מכוון לדיאלקטיקה המיוחדת למכתבי האהבה, שהיא גם ריקה (מוצפנת) וגם רבת הבעה (טעונה רצון לסמן את התשוקה).

 

היעדרות (Absence) — כל אפיזודה של לשון המעלה על הבמה את היעדרות האובייקט הנאהב.

 

רולאן בארת, "שיח אהבה"

אתה גר לא רחוק ממני. בקצה הרחוב.

שָכן, סופר כמוך, המליץ לך להתקשר אלי.

היא טובה בטרמפים, נוסעת פעם בשבוע לבית קברות

בדרום.

 

2.

אתה נכנס אלי למכונית, גבוה, דקיק ומתקפל כנייר. שומט בין רגליך

ילקוט רוכסן שחור. בפנים ספרים, מחברות, מחשב נייד שארזת.

כל מה שתצטרך כדי להתכנס אל המדבר.

אני משיטה אותך בעליות הכבישים האפורות

שולחת יד אל כפתור ומגבירה.

גשם מתחיל לרדת

והמוזיקה.

 

כך שנינו במכונית, על כביש צהוב שוליים.

אוושה קלה במצח.

פרטים יפים נאספים.

 

4.

לאחרונה השקת ספר באיטליה. חזרת לפני שבוע, והראש כבר עסוק

בספר הבא. אם היינו עכשיו באיטליה, אתה אומר, היינו מדברים על דבר-מה תרבותי. על אופרה או סרט או על ספר שקראנו. היינו

מחליפים בין הידיים תנודות רכות של אור.

במקומן

אנחנו מדברים על הספרים שאתה כותב. הם תמיד מתחילים באסון ומסתיימים בחמלה. אנחנו מדברים על הילדים שייוולדו לנו, על היצירות שיתגברו בנו,

על אמהות מתות

על

סלעי הים שנשברו בנו,

אלה שטרחנו להסתיר ברקמות.

 

5.

אתה מספר לי איך התחלת לכתוב. היית ילד. בכל בוקר אמך שאלה על מה חלמת. כתבה את החלום במילים על נייר. את הדפים סימנה בנעץ, תלתה על הדלת. כשבגרת, הפכת חלומות לסיפורים.

 

6.

דיבורך כבד, איטי, שקול, מתלטף סביב פני. עיניך דרוכות לצד ההגה. קווי מתאר של גוף.

 

אוזן נצמדת אל עור. מרווח דק בין זיפים.

הילה של קרחת. פה עמוס במילים.

 

מי אתה מי אתה מי אתה

 

גב רכון. מבט של בדולח. אישון לכוד. זקן מכסיף.

לוח אֵבֶל חנוט בגזרת גוף מבוגרת.

 

סופר,

שמבוגר ממני בעשרים ושש שנה.

 

מה הגוף שלך יודע. דברים שאני לא.

 

אולי לאחוז בכל הכוח להתאגרף עם הזרועות להניף אגן מול העולם לעמוד בלי נוע, להשתהות, להשתלט על חלל החדר

 

מי אני מי אני מי אני

 

סטודנטית שנה א' בחוג לספרות.

שוכרת דירה ברובע בעיר.

עובדת בארכיון ספרייה עירונית.

7.

לא קראתי את ספריך.

חמישה רומנים וממואר אחד.

 

אתה נבוך, כמעט ביישן, כשֶמונה את שמותיהם: "פסגת דוממים", "תואר הפועל", "פריקת הגוף", "כבולים", "סלעים". שמות דרוכים וקשוחים, משק גס של כנפיים. הברות שנשברות על גרון ושפתיים מתרככות לי בבטן כמו איבר פנימי.

 

8.

רק לאחרון יש שם קל להגייה:

 

"כשרון דיבור".

ממואר ב-176 פרקים.

ספרון פורץ דרך על יסודות הכתיבה.

 

9.

ובעיניך, מה אני?

אולי

מבטיחה חצאית מורמת אולי מבטיחה את חוף הים של מוזמביק אולי נשיקות לעומק הלשון, לחפש בין הקמטים מגע צעיר של אצבעות, לפשק את השפתיים וגם את הרגליים, לאחוז בך, להתאהב, לא ליפול לאחור. לבלום כשאתה רוכן מול הבור שאמך קבורה בו.

 

לגנוח ולגנוח. לא לשתוק כמו המתות.

 

אנחנו מדברים על אמך. מיד, בהתחלה. היא מתה, אתה מדווח, לפני ארבעה שבועות.

 

11.

שואל מה לי ולבית קברות בדרום הנגב. אני מספרת לך: שם קבורים כל מֵתי. אבי שנטש, אמי שחלתה, סבי, סבתי, אפילו,

דחוקה באבן,

בת דודתי הקטנה.

 

כולם קבורים באותו המקום? אתה תוהה, עניין נדיר

אצבעותיך נשלחות באחת לאוויר, פורשות

מעלי

שובל רך

של הבנה.

 

12.

אני שמה לב: אינך הודף את המוות ממני.

אינך הודף אותו ממך.

 

13.

אז מי גידל אותך? אתה שואל. אמי, אני עונה. היא מתה מזמן, לפני שנים, היתה עובדת מדינה. בהמשך נדדתי בין משפחות אומנה ובני דודים. מגיל שבע-עשרה, אני מדווחת, אני דואגת לעצמי.

 

14.

לא שיערתי שזה הסיפור, מצטער לשמוע. בכלל לא מצטער שסיפרת.

סתם סיפור, אני אומרת.

לא, אתה אומר.

של סתם אחת, אני חוזרת.

לא.

את מיוחדת,

אף פעם לא פגשתי אישה לבדה.

 

לאט, במתינות, אתה בורא את המילים.

אני אוספת אותן מהאוויר. לגו של צלילים.

 

ואתה, לאן פניך? אני שואלת. אל חדרון שכור במדבר. סטודיו קטן לכתיבה. כדי לכתוב אני מוכרח, ממש חייב להתנתק. לגנוב נווה מדבר של טבע. למלא נייר בדקלים.

 

מילותיך ברורות, מוחזקות באדום. והמקצב הסדור

הממכר,

של תנועתן.

 

ההצלחה נצמדה אליהן כבר מזמן, תחמה אותן

בלולאות גדולות של

כשרון דיבור.

אך מתחתָן, אני מזהה,

ערוץ מושתק, מובך, פרטי — רוחש

בלובן השֵׂיבה המתקרש בין קמטיך — נחבא

בכניעת האישון הנצמד לריסיך — לכוד

בעובדה שכבר גדלת

אך אתה עדיין פוחד,

על חייך,

 

השנים מתאספות על צווארך, נכרכות בקנה הנשימה

אינך צעיר

ובכל זאת כשהמכונית בסוף בולמת,

מנשבת בחלון

רוח נעורים בהירה.

 

16.

אתה מושך את הדקות. לא יוצא מהמכונית, משקלך מתקבע

בריפוד המושב הרך. מבין שיניך בוקעות מילים מבולבלות.

 

את יודעת, אני פוחד לצאת מהרכב. להיות לבד עם עצמי. להתכנס אל הכתיבה. כשכותבים ספר, עד שהוא נרקם, הכול מפחיד, רועד נורא. עצוב, מה שקרה למשפחה שלך. עצוב מה שסיפרת. אפילו לבית הקברות הייתי נוסע עכשיו איתך.

 

אני נושכת שפתיים, מסמיקה לאט מהמחווה. המבוכה נתפסת  באצבעותינו. קרירה כמו קיר. דביקה כמו זיעה.

אני שואלת על מה אתה כותב הפעם.

עכשיו? אתה מהסס. עכשיו סיפור על אהבה.

אולי אקח אותך עד לפתח הסטודיו? אני מציעה.

 

הרצון תלוי בגובה, מטפס, נושם אבק, נתפס בצוק, נלפת בסלע —

 

18.

לא צריך, אתה ממלמל, כאן בכניסה ליישוב זה מצוין, כבר עשית בשבילי די והותר, כלומר, הרבה, כלומר, יותר ממה שנדמה. פותח דלת, מתמתח, ממהר וטורק. אוסף ילקוט ואז

עומד בחוץ

פולט תודה רבה.

 

גלגלי המכונית מרחפים מעל אספלט.

זיקוק בבית חזה. כינוס אצבעות. ערבוביה.

אתה רוכן אל החלון, בוהה בי,

לשנייה,

 

וכדי שלא תלך אני לוקחת שאיפה ומספרת לך בדיחה, על איש שהלך לאיבוד במדבר, ומרוב שהיה צמא, כמעט הפך לגופה, ובכל זאת לא הפסיק לדבר על כמה שהוא צמא, כמה שהוא צמא,

גם אחרי שנתנו לו מים, על כמה שהיה צמא, כמה שהיה צמא

אני מפטפטת, מושכת מילים, משחזרת, משתהה

רק כדי שארגיש איך הריח השקוף שלך נצמד אלי עוד

דקירה, דם אניס, מלח ים, דיו כתיבה

איך

פניך מתאספות, מתבהרות ברקמות, לסת, גבות, אוזן, רקה,

איך אתה מטמין בי פקעות של שלהבת שקטה

נדלק ונדלק

מדורות מדורות

 

19.

מי אתה מי אתה מי אתה

מביט עלי ממעוף הציפור

 

לא חשוב היכן תופיע, תמיד גבוה מכולם.

 

20.

במושב הנהג, בחצאית, מנמיכה מולך קומה.

מבטך החם מקיף אותי, שומר בי נגיעה.

 

תכיר אותי עכשיו. הנה כאן. התמצית.

 

מהדרום אני חוזרת לבד. נוהגת את המכונית בין הרים ומפולות. ערפל חלוש של ערב. ציפורים חוצות שמים. שדות של שיבולים. בשלים להצתות.

 

אתה ישוב עכשיו אל מול שולחן רחב ידיים

בסטודיו לכתיבה

כותב סיפור על אהבה.

 

22.

הימים חולפים ואני לא חושבת עליך כלל. רק חולמת שנסעתי לבד אל היעד. ששכחתי לאסוף אותך מקצה הרחוב.

 

אני קונה שמלה אדומה ומטביעה על הבד פרחים כתומים. אחרי שבוע אתה מתקשר.

 

אנחנו קובעים להיפגש בלילה, בבית קפה.

 

לובן האור מתחמם ונמעך, נשרך על גב השולחן, מזדהר.

מזמינים כוסות קפה. מתחרטים. בוחרים ביין.

נוזל לבן ומעורר תוסס לנו בכוס.

 

אז מה שלומך? אתה שואל בקול סמכותי של סופר. ופתאום קרב אלי, קולך מתלחשש כשל נער: אבל לא כמו ששואלים מן השפה ולחוץ. מה שלומך, אני שואל, כדי שתעני באמת.

 

שלומי טוב, אני אומרת. לא טוב כמו שעונים. טוב באמת.

 

אתה מביט בי. עיני קריסטל, גולגולת עגולה. שפתיים מרחפות מעל עיגול שולחן העץ. זרועותיך, השרירים, נשענים בתהום שמתחת.

 

מה כל כך טוב לך? מרפקך קרב לשלי.

לשבת איתך ככה, אני צוחקת ועונה. הבל פי פעור

מסמן את הכניסה.

 

מי אני מי אני מי אני

 

26.

קנה סוף קצר

שניתן להיאחז בו.

 

גפרור שניצת על צוואר

רוצה לבעור.

 

27.

בת 22, סטודנטית שנה א' בחוג לספרות, לא מבחינה ברווח המסוכן בין גוף צעיר, נחוש, לכוח מתפרץ של זרועות אוחזות מותניים. לחריפות המבוהלת של ריח החיזור. למהירות שבה נשמטת רשת תחת עונג הקפיצה. לזכוכיות המכאיבות שנכנסות אל פנים העור.

 

28.

זה מול זה בקפה. מחזיקים ברגלית כוס שקופה.

 

אני שואלת מה אתה עושה כשזה נגמר. כשאתה חוזר אל השגרה שלך. כשמסתיים סיפור אהבה. אתה מתאר מנגנוני הגנה משומנים: ננעץ בלוח הלאה, עסוק בכתיבת ספרים. עד שמופיעה אישה אחרת, צדה את חושיך.

 

30.

מעל שולחן בית הקפה, אני מבחינה. ידך על כף ידי, תנועה קטנה של התנצלות. אתה מסביר לי בפשטות דבר שאני כבר יודעת. שם ספרך הראשון. תאריך ישן של מלחמה. את הפרטים האלה כבר שמעתי. מישירה את המבט.

 

סליחה, אתה אומר. גבישים צפים בתוך עיניך. את צעירה כל כך, ואין לדעת מה נתפס ולא נתפס.

 

אצבעותיך אחוזות. נדבקות לי לדפנות.

 

אין צורך בסליחה. אני בכלל לא כועסת.

איך אפשר לכעוס על אדם שמתאהב.

 

31.

גומותיך נסתרות בבולעני ים פרטיים. עיניך שדגות אותי, חדות בתוך רשתית. כמיהתך המתגברת, סביוני הנעורים, ריח צווארך מוציא ממני גרגירים-גרגירים,

שביל חלב של

רוך.

 

32.

לידך איני נדרשת להסביר שגם רפסודה היא קרקע.

 

33.

אתה שואל בת כמה אני.

 

אני מספרת שבכל יום הולדת אני אוספת את שאריות המשפחה שלי

כמו עלים שבורים שנדחקו למרזב

שולחן בית הקפה רועד, מתכווץ

כשרירי בטנה של אמי

כשהחלקתי מרחמה. את גדולה עכשיו, אתה מכתיר אותי בעיניך,

אבל מתהלכת בעולם כאילו לא נולדת אף

פעם

כאילו את אינך ואין עוד עין קיימת מול זו

שלי,

 

השלוחה.

 

34.

שוב ושוב אני נולדת ונולדת בעיניך. לבושה בשמלת לילה קטנה.

 

35.

מי היתה זו הצעירה שישבה שם, מול סופר מבוגר בתפאורת בית קפה, כשסנטרו המכסיף נושא אליה מבט? אולי מתחזה עטופה בבגדי נשף מבריקים, גונבת פנים של גיבורה אחרת, מפזרת רחשים מעורפלים כמו כנפי עטלפים?

 

36.

בעוד כמה ימים תשכח מקיומי. תיעלם על סף הכתובת. תעזוב את העמדה. אני תבנית שלתוכה נשפך כעת מידע. התפאורה כה משכנעת, ושתי עיניך הן רק בועות. אני מכירה בעובדות. שותה מהיין.

נבהלת.

 

מה יקרה לי מה יקרה

אם אתאהב בך כולי, מוקפת בשקיפות הזיפים נתמכת בעור הבורק נשענת על עיניך המנוסות שרגילות ללכוד נשים, להציבן בתוך ריבוע, לברור את שמלתן, את המשקה, את המילים —

 

37.

ברחוב חצי חשוך בסוף הערב נפרדים. לבך פועם חזק מדי, נלפת מתחת לטריקו. מכוון ומדויק, אתה מחבק אותי לרגע. מגניב לי נשיקה אדומה אל תוך הפה.

 

לא מפחד שמישהו יראה.

 

תהום קטנה

שפערת סביבי

מהבהבת

 

39.

אל תכבה אל תכבה אל תכבה

 

אולי כאן המקום להזכיר את אשתך. גבעולית וצעירה. גבה ארוך, דבש בעיניה. היא לא יודעת שאני בזרועותיך מחוץ לבית קפה בלילה, פנינה בשלה בשמלה. מתאווה להיטרף.

 

41.

איזה מין אהבה נולדת לאט בינינו. לא מתלקחת באחת. סובלת מנינוחות. אני שבויה בשגרה: לימודים. ארכיון הספרייה. מקלחת. סודה לשתייה. רק בחושך, במיטה, בין סיבוביו של מאוורר התקרה, מבטך הכחול מהבהב מעלי, מרפרף כמו נבואה.

 

42.

לפני שהלכת השארתי בידך סיפור קצר שכתבתי.

 

43.

על שפת הנחל עומדת אני ומחכה ומחכה שיקפוץ עלי ארנב מתוך עוגת קצפת שאשליך סביבי נסורת וקונפטי של בגדים שהיתמות תיספג בבוץ, בשורשי הסלעים, שהעור ידקור בי פנימה, יגלוש בחושים, שאתהפך שאתכונן שאסדר שיסתדר שניטרף זה בזרועותיו של זה שפתאום, דווקא ברגע מרוחק —

אטרוק אותך לדלת אצמיד לחי אל גופך שכדור ים יתנפח יזדרח לי בבטן, שלא אוכל יותר שלא אוכל יותר שהתקווה תימסר כמו עודף, פעימה פעימה, שננשוך חזק שנלקק את הדם שנחלוק טארט ורוד שנחזיק ידיים בשדירה, וברגע אחד בעשרים אצבעות, נרכך את סף העצם, נהפוך ללשונות

 

44.

אני מחכה לרגע שלא אוכל להתאפק. הוא מגיע.

 

45.

מי היתה הסטודנטית שהתאהבה בך לאט. קטנה מול מילותיך. צרה מתשוקתך. ירכה הפנימית חלקה כמו צדף. דבורה כלואה בגוף. תהום נפערת כמו מפולת. מתכנסת לנקודה.

 

46.

אולי כאן המקום להזכיר את התינוק. כפות ידיה של אשתך מתופפות על כרסה כפרפרים. היא מחליקה על הספה. מכבסת לבנים. מפרקת קלמנטינה ראשונה לפלחים.

 

47.

בספרייה שעת בין ערביים, אני מסדרת ספרים על מדפים. דממת נייר מאובקת, אוושה קלה של אצבעות. המילים שאמרת מגרדות בי כמו זחלים. הרי לפני שבוע עוד יכולתי לנטוש ולסגת. לשרטט מסלול אחורנית במחוגה

 

לא לחשוק בך כמו אושר.

 

48.

וכשהערב יורד על ארכיון הספרייה, על המדף ספריך עטופים, משומשים, זוהרים, מושלמים. אני פותחת וגומאת. קוראת מתוך טירוף. משפטים בוראים דמויות, מרכיבים בדימוי, נוחתים אל אבחנה. כמה יפות הן המילים שלך. מעודנות. ספוגות חוכמה. אנשים ונשים משתברים החוצה מהדף. גבוהים, נמוכים, עלובים, נושמי חיים. אני טורקת את המצח בקירות הסיפורים, צומחת, נמתחת, מתחזקת ברקמה. משביחה את סף העין, מחדדת מחשבה

 

אני גדלה.

 

(ומה תחשוב על הסיפור שלי, בטוח תשנא)

 

בסיפוריך אני מגלה: לגיבורים אף פעם אין חברים. אלומות אור תמיד יהפכו לברקים.

 

49.

בעמוד השני בכל ספר מודפס שם אמך. היא ערכה לך את הספרים.

 

50.

על גב כריכה, תחת אור ניאון, ביוגרפיה קצרה של סופר לצד תמונה. קרחת מונחת על צוואר סמוק, מקומט במידה.

 

51.

מי אתה מי אתה מי אתה

 

52.

בחוג לספרות אני מנפה מהריסים כיווצים קטנים של זעם. לומדת על ברנר וגנסין, בשביס זינגר ועגנון. תלושים, מרדנים, עקומים, חוצי גבולות. אני מדמה אותך קורא בהם. מכונן לך אבות

אחרים. גופך. צווארך. נשימתך, בכל מקום. מחשבותי במסדרונות

ענני גשם ראשונים. לבי מוחזק בקלסר

נובע מעט

מהדהד בלהט

שני קולות

כמו דואט

 

אני רוצה לברוא פסקה במרווח שבין כתפיך. למשש את קמטי האם המתה שזיהית בפני.

 

53.

אמי מתה מזמן, הייתי ילדה. יָשנָה לבדה מתחת לשמיכת בית חולים. דגיגי עשן גוססים התפזרו לה במחזור הדם. בערה כפסל מתחת לתמונת פרחים של מונֶה.

 

כך נפרדה ממני.

 

54.

בחלוף עוד שבוע צלצול חד מרעיד מרצפות לבנות. דיבורך איטי, כבד, שקול, מתרכך בתנוך קולי. אוזני ממששות בריכוז את המילים. "אני מתנצל, טרם קראתי את הסיפור שהשארת" (מעתה, כל שיחה תיפתח בהתנצלות, מטאפורה לקיומך, רמז מטרים לסוף סיפור) "אבל חשבתי עלייך לא מעט" (מעתה, תבחר להשתמש בהגדרות מרוחקות, בפרשנות בלתי נמדדת, בסיבוך של ראיות) "ואני חושב" (סוף ציטוט, הגיבור מחזיק שפופרת) "שאת ואני נועדנו להיפגש שוב."

 

55.

אולי כאן המקום להזכיר שוב את אמך המתה. בבית הקפה הגית את שמה בשקט. כשנגעת לי ביד.

 

שיחות הטלפון שלנו מצטברות (ערב-ערב, צלצול בעשר וחמישים). אחרי שקראת בסיפור שלי אתה ממפה את העלילה: עולה מהנרטיב שלך רצון נסתר, תת-קרקעי. כמיהה נואשת לאם או לאב, מבוגר אחראי. את הגרעין הזה, במלוא הדיוק, את נדרשת לזקק.

 

נדמה לי, אני אומרת, שאיבחנת בי הכול. כלומר, בתוך הסיפור. הכירורגיה ברורה.

 

זה גנרי, כל אדם תמיד נדרש ליותר אהבה ממה שקיבל. אבל אצל יתומים, אתה מדגיש, החסר נדלק כמו מבער. סופר זה מקצוע נפלא למי שאין לו משפחה. אז תלמדי את הדמויות שלך. תשתחררי מחיקויים. עלייך לרתק את עצמך, לשכלל את הסיפור בכל פסקה. בחרי היטב את הפרטים. היצמדי לאפיק התשוקה.

 

אחרי שקראתי אותך, אתה אומר ועוצר, מהצד האחר של הקו נשימה, הוקסמתי מגודל הכשרון שלך,

לעומת גילך הצעיר

 

שתיקה. רפרוף אצבעות. דופק חזה. הסמקה.

 

אתה מעניק לי את הסיפור שלי מחדש, ארוז כמתנה, ומדבר עליו כאילו נכתב על ידי זרים, כאילו סיפורים הם גופיפי מטאור נודדים בחלל, נצמדים לאור הירח, מושפעים מתנודות הגלים —

 

סופר, אתה מסביר לי, הוא גלאי מתכות. עליו לאתר שברי חיים שנקברו בעומק חול. הרימי אותם כמו צדפים. נקי באיטיות. חברי אותם, חרוזים זעירים, אל חוטי הסיפור הגדול, ואז הבריקי אותם,

את כל מה ששביר בך, שפריק, שזוהר.

 

57.

את הסיפור המודפס אתה מניח בתיבת הדואר. לא סדוק ולא מקומט. מקופל היטב במעטפה.

 

58.

אני מקשיבה לך ברוב קשב. לומדת ממך לנסח, לשכתב, לדבר.

 

59.

שנים עוד יעברו ויקראו אותי סופרים עורכים משוררים חברים עיתונאים, יאירו יערכו ילטפו יכתשו ימלאו דפים על גבי דפים

בהארות

והערות

אבל אף אחד לא יארגן כמוך

לא יזקק את הנקודה

שממנה צומחים סיפורים,

עוגן נשלח. גונג נחיתה.

 

60.

בסוף כל שיחת טלפון,

שפתיים הופכות לבית.

אני מחדדת עפרונות

כותבת על מיטה.

 

61.

פגישה שלישית. בר סודי, נושק לים. העיר היא לילה. שמש חורפית נקברת בעומק חול. אני ממתינה לך ישובה בקצה כיסא מתכת. מתכהה ומבהירה לסירוגין בין פנסי תאורה מתחלפים. ריח בושם סמוי עולה. טפטים צבעוניים מתפשטים על הקירות כגידולים. מעל שולחן גבוה מבצבץ פוחלץ של איילה. יוצאת מהקיר. אוזניה דרוכות. עיניה נוקשות. הדלת האדומה נפתחת פעם אחר פעם. דקות חולפות. אינך חוצה. דקות חולפות. אינך עובר. לא הגעת. התחרטת. עובָּר בועט.

 

אין תגובות עדיין ל “כשרון דיבור / פרק ראשון”

השאר תגובה