חדשות ועדכונים

05 מרץ

אהרוני: תחנות אוכל בחיי / פרק ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

איך הבנתי את ערכה של הפתעה אמיתית

 

זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שאבא בא לקחת אותי מהגן. זה היה כל כך יוצא דופן, שאני זוכר בדיוק מה לבשתי: היה לי מעיל צמר סרוג בצבע כחול, עם כפתור אחד באותו גוון של כחול בחלקו העליון, ולולאה אחת שנרכסה אליו מתחת לסנטר שלי. היה גם קפוצ'ון. הוא התנדנד מאחור כשניסיתי להתאים את מהירות הצעדים שלי לצעדיו של אבא, וכף ידי הקטנה נתונה בכף ידו הלחה ברחובות העיר התחתית של חיפה.

שאלתי מה קרה. "הפתעה," אמר האיש הנרגן בדרך כלל בקול רך, חיוך רחב ועיניים רכות, והצעדים הקטנים שלי הפכו לדילוגים של שמחה. "נחש מה ההפתעה," הוא אמר. מיד פלטתי תערובת של חפצים שנפשי חשקה בהם, דברי מתיקה, פנטזיות חסרות שחר על תלת־אופן, נסיעה לדודים האהובים בתל אביב. אבא, בתוך הלך הרוח הנדיר של חיוכים ורוך, הגן בעקשנות על ההפתעה חרף תחינותי.

תנו לי להסביר משהו: מעולם עד אז, וגם מאז, לא חגגו אצלנו ימי הולדת. זה היה בית צנוע, דירת שני חדרים בקומה השלישית של בניין שהיה מאוכלס בעיקר במשרדים, עם שני הורים עובדים אבל גם ארבעה ילדים. הכסף היה מועט, ומתנות מכל סוג שהוא לא ניתנו לנו מעולם, לא בימי הולדת ולא במועדים אחרים. גם לא היו לנו ציפיות לקבל אותן. לא פלא שבאותו יום הלך וגבר קצב פעימות לבי ככל שהתקרבנו הביתה. הפתעה, לכבודי. ככה סתם באמצע השבוע. בלי שום סיבה נראית לעין.

הגענו הביתה. אמא כבר חיכתה בפתח, מנגבת את ידיה הרטובות מבישול בסינר הישן, כולה חיוכים מאוזן לאוזן, שותפה מלאה לעניין. הם הובילו אותי לחדר האמבטיה הקטן שלנו, נקטו פאוזה קטנה להגברת הרושם והאפקט – ופתחו לרווחה את הדלת. זאת נפתחה כדרכה בקול חריקה צפצפני, ושם, בתוך האמבט שלנו, עמדה כבשה. כבשה ממש, אמיתית, ענקית. ראשה מופנה אלי, גבוה מראשי בכמה סנטימטרים טובים, עיניה מביטות ישר לעברי, והיא פועה פעייה ארוכה ורמה. הבטתי בה, הבטתי באבא, הבטתי באמא — ונסתי כל עוד נפשי בי.

הייתי מבוהל לגמרי. מעולם לא ראיתי כבשה, ואני לא בטוח אם ידעתי בכלל שזאת כבשה, אבל ידעתי שחיה גדולה ממני באופן ניכר עומדת באמבט שלנו. היא היתה קרובה אלי מאוד, הדיפה ריח חזק ולא מוכר, והשיבה פעייה עזה נוספת לעברי. לא היה שום דבר מלבב או שמח בהפתעה הזאת. כבשה חיה, נושמת ופועה באמבטיה? בבית שאפילו חיות מחמד קונוונציונליות מוקצות בו מחמת מיאוס?

לשווא ניסו הורי לדבר על לבי, לשכנע אותי שמדובר בבהמה טובת מזג, להביא אותי לכדי מפגש איתה. עקשנותי היתה מוחלטת ונחרצת. הייתי מבולבל מדי ומבוהל מדי מהמתנה המשונה. לא מתקרב, לא נוגע, לא רוצה.

 

עברו שנים עד שנודע לי כבשה על שום מה. הייתי אז בצבא, ואבי כבר לא היה בחיים. אני לא זוכר איך התגלגלה השיחה, אבל נדמה לי שהיא החלה מענייני בריאותה הרופפת של אמי. מעשה שהיה: בשכונה שלנו היה אחד, אבו־חי, איש ערירי ותימהוני מקהילת הבוכרים בחיפה, שבשל משוּנוּתו ועריריותו יוחסו לו כוחות חיזוי נבואיים. בוודאי מצד אמי, שהיתה מוצפת באמונות תפלות.

כשהיתה בהיריון איתי, כך סיפרה לי, אותו אבו־חי אמר לה שתלד בן זכר. כבר היו לה שניים, אבל אבי נמלא גאווה מהמחשבה על טרויקה של זכרים. לפנַי היתה אחות שנפטרה בת שלושה חודשים, כנראה ממוות בעריסה, אבל הוא עדיין רצה, כמובן, כמה שיותר בנים. (אמי נאלצה להעמיד פנים שגם היא, אבל תמיד ידעתי שמאוד רצתה גם בנות, ובסוף ימיה ביכתה את העובדה שהיתה מוקפת זכרים, "אפנדים" כלשונה.) וכשאבי שמע על הנבואה של אבו־חי, הוא הצהיר שאם אכן ייוולד לו בן שלישי, הוא יקנה כבש וישחט אותו לכבוד מר אבו־חי. נדר.

"אתה היית ילד חולני מאוד, רזה, עייף," אמרה לי אמא כשפרשה בפני את המעשה שהיה בענייניות גמורה. "יום אחד אמרתי לאבא שלך: הילד הזה כל הזמן חולה. זה בגלל שלא שחטת את הכבש לאבו־חי. נדר זה נדר." אני עצמי מכחיש עד היום שהייתי ילד חולני. ככל הזכור לי הייתי בריא לחלוטין, מלבד שברים פה ושם בגפיים, פנסים בעיניים, שריטות ופצעים שהיו עניין של מה בכך בשכונה שלנו בעיר התחתית בחיפה.

יומיים לאחר פגישתנו הראשונה קופד פתיל חייה של הכבשה. אל הבית הגיע שוחט, את הכבשה גררו מהאמבטיה אל המטבח הקטן שלנו, ופעיותיה הרעידו את הבניין כולו. במטבח הצפוף ממילא התגודדו אנשים רבים – כך לפחות זה נראה לי, המון עצום ורב – ואותי הביאו לזירת האירוע, ילד קטן דחוק בין רגלי המבוגרים, מציץ מתוך יער הרגליים שהפריד ביני לבין ההפתעה שלי. רק חלקים קטנים ממנה ביצבצו ונגלו לעיני פה ושם מבעד לכאוס הכללי. יד הונפה, להב סכין ניצנץ לרגע, קול תפילת השוחט התערב בצליל ההידוס של טלפיים רוטטות.

ואז נדם הכול. כתם אדום ומבריק הופיע על רצפת המטבח, הולך וגדל כמו מאיים לכבוש כל חלקה טובה בבית. אחריו התפשט ריח משונה שלא הכרתי כמוהו, וכל הסיטואציה על מרכיביה היתה יותר ממה שיכולתי לשאת. אחרי הכול, הייתי כבן חמש. שוב נסתי והתחבאתי במקום הרחוק ביותר מזירת ההתרחשות.

את ההפתעה אכלנו בארוחות הצהריים והערב של הימים הבאים בלוויית אורחים רבים. "אח, אח, אח, ישתבח שמו," היו ממלמלים הורי ומכרסמים בעונג מהבשר סביב הצלעות, מנסים בהצלחה מועטה לשדל אותי לטעום ממנו.

"מאז," שחה לי אמא לאחר כל השנים בחיוך של גאווה, "נהיית בריא כמו שור."

כאן מתבקשת כנראה אמירה על כך שהחוויה הרחיקה אותי מאכילת בשר בכלל ומבשר כבשים בפרט, אבל כפי שמעולם לא הייתי חולני, כך לרגע לא נעשיתי צמחוני. בכל הנוגע לכבש – ובכן, אני מקדיש את המתכון הבא לזכרה של ההפתעה שלי.

 

קבוֹבי רון
(בבוכרית: קבב בשמן)
של אמי, נֵקדָם אהרוני

זה תמיד היה אחד מהתבשילים האהובים עלי ממטבחה של אמא: קציצות בשר כבש ריחניות, מעוצבות כקבבים קצרים ושמנמנים, שחומים יפה מטיגון בשמן. היא היתה מצרפת אליהם תפוחי אדמה מטוגנים לצ'יפס זהובים, מוסיפה מעט מים, מכסה ומבשלת על להבה נמוכה כשעה. היה לה סיר ברזל יצוק שתחתיתו קעורה לגמרי, כמו ווק אבל עמוק מאוד, דֶגִי צ'וֹיָן שמו, שָׁם היה הפלא הזה מתרחש.

לכאורה – כלום. קציצות ותפוחי אדמה מטוגנים ואז מבושלים. ברור שהכול יאבד את פריכות הטיגון ויתרכך לגמרי, מה כבר יכול לצאת מזה? אז זהו, שמתרחש כאן פלא. תבשיל נהדר של תפוחי אדמה נמסים בפה, קציצות רכות ועסיסיות ו"רוטב" – בעצם משקע שנקווה בתחתית הסיר – טעים באופן מוזר ולגמרי לא הולם את מראהו הדל. סוג של אלכימיה. כשאמא היתה מכינה את הקבובי רורן בפסח, היא היתה מניחה את התבשיל על צלחת מרופדת שברי מצה גדולים, שהיו סופגים את הרוטב הפלאי הזה.

כשבגרתי מעט למדתי שזאת הגרסה הבוכרית לסופריטו, תבשיל שלאחר גירוש ספרד נפוץ כמו כל המטבח היהודי־ספרדי לכל הארצות שאליהן הגיעו יהודים, ובהן התפתחו גרסאות מקומיות שלו. גם לסופריטו יש, כצפוי, כמה וכמה גרסאות, חלקן עשויות נתחי עוף או נתחי בשר, יש המתבלים בכמון, בפפריקה, או בכורכום, אבל העיקרון זהה: קודם מטגנים עד להשחמה ואחר כך מבשלים שעה ארוכה במעט משמן הטיגון ומים.

 

מרכיבים

לקבבים:

1 ק"ג בשר כבש טחון

1 בצל גדול קצוץ דק

3 שיני שום קצוצות דק

צרור כוסברה קצוץ דק

מלח, פלפל שחור גרוס

1 כף גרגירי כמון

2 ביצים

שמן לטיגון

עוד צריך:

5 תפוחי אדמה גדולים, קלופים, חתוכים לקוביות של כ-3 ס"מ

כוס מים

מלח, פלפל גרוס

 

הכנה

מערבבים את הבשר הטחון עם שום, כוסברה, מלח, פלפל וביצים לתערובת אחידה. צרים מהתערובת בעזרת ידיים רטובות קבבים עבים וקצרים, כ-5 ס"מ אורכם.

מחממים סיר ובו שמן לטיגון עמוק. כשהשמן חם דיו, מטגנים בו את תפוחי האדמה (כשליש כמות בכל פעם) עד שהם זהובים־שחומים. מוציאים ומסננים. מפזרים עליהם מלח ופלפל ומנערים שיצופו בתיבול.

שמים בסיר רחב ושטוח שליש כוס שמן (לכו על שמן זית). מטגנים בשמן החם גם את הקבבים והבצלים, סביב סביב, עד שהם זהובים־שחומים.

מוסיפים לסיר את גרגירי הכמון, הבצל ותפוחי האדמה. מוסיפים מים רותחים, מביאים לרתיחה, מערבבים, מכסים את הסיר ומבשלים על להבה נמוכה כחצי שעה.

פותחים את הסיר, מערבבים את תכולתו בעדינות, מכסים וממשיכים לבשל עוד כחצי שעה.

 

 

05 מרץ

סיד / פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

א

רשומון פנימי

 

הרי ידעה כמה שנים חלפו מאז. במשך עשר השנים הראשונות ספרה כל שנה בתקווה שהזמן ישכיח. אחר כך חדלה למנות מתוך אותה תקווה, לשווא. בחלוף הזמן טמנה את התאריך בעשייה היומיומית. קניות דחופות במרכול, חזרות בתיאטרון, בישול ארוחה חמה לנוגי שחזרה מבית הספר, מהטירונות, מהאוניברסיטה, קריאת ספרים על מקומות רחוקים. היא התאמנה בשִכחה כמו שמתאמנים לקראת חיזוק שריר או הרפייתו. מהיום את שוכחת, אמרה לעצמה בכל יום. מעכשיו את לא זוכרת שום דבר. חשבה שהצליחה, אבל עמוק בתוך המחשבות שניסתה לא לחשוב, ידעה שכמו בלילות שבהם שכבה על גבה, מכוסה עד צוואר, עצומת עיניים, כביכול ישנה אבל בעצם לא נרדמת, דרוכה, ערה, כך גם העניין הזה של השִכחה הוא העמדת פנים. הרי ידעה בדיוק של סכין מנתחים כמה שנים חלפו, ואף על פי כן ניסתה להיזכר. חמש-עשרה? לא. הבת שלה תהיה בת שלושים עוד מעט. אלוהים. שלושים. מבחינתה, נוגה בת עשר. טוב, נו, בת עשרים. אבל שלושים?! אם כך חלפו מאז עשרים ושבע שנים. מפני שנוגה היתה בת שלוש, והיא היתה בדרכה לאסיפת הורים בגן. לכאורה חיים קודמים, רחוקים, שהתיישנו ונבלעו לתוכה בלי קול. אלא שדברים אחדים נשמרים חנוטים, כמו טריים. ודווקא אלה שהיתה רוצה שיכמשו וינשרו מעליה כעלים מתים, ממשיכים לחיות כמו טפילי מעיים.

מה קרה אז? מה בדיוק קרה? היא לא זוכרת. לא. היא כן זוכרת. זוכרת בפרטי פרטים. מעולם לא שכחה, אלא שעכשיו, אולי בגלל השלושים המדומה הזה של נוגי, התעוררה אצלה פתאום אזעקת הזמן.

 

בשלב כלשהו החלה לבקש מנועם ומהחברות שלה שילוו אותה הביתה. עד הדלת ממש. שיעלו איתה לקומה השנייה וימתינו שתיכנס ותנעל את הדלת. כמה זמן? כמה זמן ליוו אותה ככה הביתה? עד לדלת? שנתיים, אולי. לא. שלוש שנים. וכשביקשה, נועם המשיך ללוות אותה גם אחרי שנפרדו. היא לא הסבירה, ולתהיותיהם השיבה שנתקפה חרדה. חרדה מפנֵי מה, הקשתה יסמין, והיא השיבה, כללית.

נועם התעקש שמשהו בה השתנה. היא התעקשה שלא, שמלבד הפחד הזה, מלבד האפלה שמילאה לה את הגוף, הכול נותר אותו דבר.

ודאי שהשתנתה. עכשיו, שנים לאחר מכן, נדמה לה שהיתה אז כמגדל קוביות שקובייה אחת הוזזה בו וכל השאר נותרו תלויות על בלימה, לפני ההתמוטטות.

כשהיה נועם חוזר בשעת אחר צהריים מאוחרת מן הנסיעות הארוכות, מהדרכת קבוצות טיפוליות במכון ומהרצאות בבתי ספר על התאבדות בני נוער וסכנות האינטרנט, והיא טרם הלכה לעבודתה בתיאטרון, שם שימשה אחראית אביזרים, רקוויזיטורית, היה נכנס לבית בחיוך הרחב שלו וקורא, איפה הנשים שלי? היא היתה מצטנפת בכורסה מול הטלוויזיה ובוהה בטלנובלה התורנית, אהבה ושנאה דוברות ספרדית. ממתי את מסתכלת בשטויות האלה, היה צוחק, נוגי כבר ישנה? והיא היתה לוחצת על כפתור הכיבוי וממשיכה לבהות במסך המוחשך. ואז היה ניגש לחדרה של נוגי, מתקן את השמיכה שנשמטה מגופה הקטן, וחוזר לסלון על בהונות, בעוד היא נותרה מצונפת בכורסה כבובה שקפאה. נועם היה נוטל מן המקרר גבינה ולחם ועגבנייה או אולי שאריות מרק ירקות שהכין יומיים קודם לכן, ומספר לה בקול — שהשתדל להיות נלהב גם כשלא הגיבה — על המפגש עם התיכוניסטים, איך ציחקקו בתחילה, ואיך לאט-לאט נכבשו והקשיבו לו — רשרוש שקית במבה לא נשמע — ואיזה שאלות, תקשיבי, בחורה אחת שאלה… עד שנכלם והשתתק.

לא. לא. בהתחלה דיברה. דיברה בלהיטות קודחת, כאילו אסור לה לשתוק לרגע. דיברה בלי הפסקה על החזרות ל"חשמלית" של טנסי וויליאמס, איזה מין שם זה "טנסי"? השם המקורי שלו הוא תומס לַניֵיר, ידעתָ? והיתה לו אחות שברירית שהיתה מאושפזת רוב חייה בבית חולים לחולי נפש. בעצם הוא כתב על חייו שלו. היא צחקה בקול רם מדי, דיברה על השחקנית הראשית, על הבמאי שאמר לה להזיז את הכּוּּס שלה מהבמה ולהביא את הרקוויזיט, מטאטא במקרה הזה, ושכּכה הוא מדבר, האידיוט, בא לה לתקוע לו את המטאטא בתחת הגדול שלו; על הגננת שההורים רוצים להחליף אותה מפני שנתנה לילדים סוכריות. ממש סוכריות, ועוד טופי, שנדבק לשיניים! על כך שהיא מוכרחה לעשות הליכות או יוגה או משהו אחר; על הסיכוי לשלום במזרח התיכון, שאז עוד האמינו בו, על הכול מלבד.

לא. לא. דווקא שתקה. שתיקות ארוכות כמנהרות שחורות. עד שנועם התייאש ממנה.

באותו ערב רחוק, כשחזרה מאסיפת ההורים, הוא שאל איך היה ומה אמר אבא של יותם, החרא הזה שכמעט הלך איתו מכות באסיפה הקודמת מפני שהוא ביקש לצמצם הוצאות, הילדים לא מוכרחים שניצל טבעול, הוא עצמו גדל על מזונות הכי פשוטים, עוף מכובס ופירה עם מרגרינה, ולא נראה שיש לו בעיות בריאות. ואבא של יותם קפץ ונזף בו שעל ילדים לא חוסכים, וששניצל טבעול הוא מזון מזין מאוד ואנחנו לא בצנע או בשואה. נועם, מצדו, זינק אף הוא ממקומו וצעק שמילדים מפונקים יוצאים מבוגרים שחושבים שהכול מגיע להם, וככה נוצרים קפיטליזם, גזענות, כיבוש ואדישות למצב. ואז אבא של יותם התנפל עליו, והם עמדו לרגע חבוקים בחיבוק אלים באמצע מעגל ההורים בגן, כאילו היו שני בנים בגיל של הילדים שלהם, וגננת גדולה היתה צריכה להרגיע אותם ולומר להם שסכסוכים פותרים בשיחה, לא באלימות.

השכונה מן הצד השני של הרחוב הראשי היתה אמידה, בעוד שהם גרו בצד ה"ותיק", הצנוע, ובגן היו ויכוחים אינסופיים על מה להוציא את הכסף וכמה, ועל כן העדיפו שניהם שהיא תלך לאסיפות האלה, לה היתה יותר סבלנות להורים המעצבנים, העשירים האלה, אם כי גם היא לא ויתרה להם.

היא לא השיבה כששאל אותה מה היה באסיפה, והוא התעצבן ושאל למה היא לא עונה, חשב שכועסת, שאל אם כועסת, והיא משכה בכתפיה ועמדה באמצע החדר והסתירה לו את החדשות בטלוויזיה.

מה את עומדת ככה? זוזי, מותק, את מסתירה.

בדיוק הראו את ההמונים במזרח ברלין שטיפסו על החומה והרסו אותה בפטישים, בידיים חשופות.

יא אללה, הפילו את חומת ברלין, הוא קרא, זוזי, מה את עומדת ככה? מה עשיתי? על מה את כועסת?

לא כועסת, פלטה.

הפילו את החומה! שמעת? מה קרה לך?

הידיים היו תלויות לצדי הגוף והמבט בהה בקיר ונדד לספה שריפדו מחדש בריפוד ירקרק פרחוני, ולחלון הגדול מזכוכית אטומה שפנה לרחוב, ואור פנס הרחוב הכתום השתקף בעדו ככתם מטושטש.

זוזי, אָלִי, נו. מה קורה איתך?

כאילו טבעה בסלון, טבעה באוויר.

לא. לא. לא עמדה כלל, להפך, מיהרה. מיהרה וחלפה על פניו, לא עצרה אפילו כששאל אותה איך היה, כשהזכיר את האבא ההוא שכמעט הרביץ לו, לא עצרה. שעטה הלאה, למסדרון, לשירותים. התיישבה על האסלה, בחושך, לא הדליקה אור. שמעה את נועם קורא מבחוץ, היי, אָלִיָה, את שומעת? מחר אני לא יכול לקחת את נוגה לגן. צריך לצאת ממש מוקדם. יש לי הרצאה בבית ספר בירוחם. שמעת? יא אללה! הפילו את חומת ברלין! הקול שלו הגיע מרחוק, כאילו לא אליה דיבר, וכאילו מישהי אחרת, לא היא, הקשיבה, מישהי אחרת, לא היא, השתינה, תלשה פיסת נייר טואלט, ניגבה, קמה, התיישבה שוב על האסלה. נועם המשיך לדבר בסלון, קולו עלה וירד, התגבר ונחלש, ונשמע לה עמום כמתוך ארון נעול, אלא שהיא זאת שננעלה.

לא. לא ישבה על האסלה. לא דהרה על פני הבית, להפך, הלכה לאט, כאילו העמיסו לפתע על גבה תרמיל מלא אבנים, והיא משתדלת ללכת זקופה, אבל האבנים מושכות אותה מטה, כמו את אופליה. הלכה לאט. אולי אמרה משהו, אולי הגיבה למילים של נועם, כן, אמרה, נכון, יופי. בסדר. טוב. מילים אוטומטיות, מילים שאפשר לומר לכל אחד על כל דבר.

לא. לא דיברה, ואם כן, אמרה מילים של מה בכך, מילים שחולפות בלי להותיר קול. היא נכנסה מיד למקלחת למרות שנועם קרא שעדיין אין מים חמים, בקושי היו לאמבטיה של נוגי. הוא הדליק את הבוילר, חכי חצי שעה, בואי, בואי, אלִי, תראי, זה אירוע היסטורי, נוכל לספר לנכדים שלנו שראינו בטלוויזיה איך הפילו את החומה — היא חלפה על פניו, נכנסה ועמדה כך, בבגדיה, תחת הזרם הפושר והחלש (הצינור ישן וחלוד, אמר להם רפי, האינסטלטור, צריך להחליף, אבל הם המתינו שהמצב הכלכלי יתאזן) שהלך והצטנן. אחר כך קילפה מעליה את החולצה הרטובה שנדבקה לגוף ואת המכנסיים והתחתונים, ובעטה אותם לפינת חדר האמבטיה והמשיכה לעמוד תחת המים שכבר היו קרים ממש. לא קרה שום דבר, לא קרה שום דבר, הרגיעה את עצמה, שום פגיעה ממש, מלבד כאב במפרקי הידיים ובצוואר, ועמימות משונה, כאלו התעוררה מהרדמה אחרי ניתוח ומשהו בה השתנה, אבל לא ברור מה. אחר כך עמדה מול המראה שמעל לכיור ובדקה אם יש סימנים. כמעט שאין. אולי טיפונת כחלחלוּת. כמעט לא מורגש. בחוץ נועם צעק — לא ייאמן! הם מפילים את החומה בידיים שלהם! היא השעינה את ידיה על הכיור ובהתה בחרסינה הלבנה. אולי חשבה על האנשים שייאושם גרם להם להתנפץ שוב ושוב על החומה בניסיונותיהם להימלט. על החיים תחת פחד. על חדרים נסתרים שכל מעשה אלימות היה אפשרי בהם. ומה מרגישים האנשים האלה עכשיו, כשיצאו לחופשי, בעוד היא מתכנסת בתוך עצמה, בונה סביבה חומה הולכת ומתגבהת. אולי חשבה רק על אישה אחת, בגילה, שיש לה ילדה, כמו נוגי, ואיך היא צועקת ורצה לחומה הזאת עם פטיש קטן ששלפה מארגז הכלים, ובתוך השמחה הפרועה, כשאפשר פתאום לנתץ את כל מה שהפחיד אותה כל כך, כל מה שהיה יכול להרוג, היא עדיין חשה את המחנק, את הצער שחרת בה הפחד. ואולי לא חשבה דבר. הראש שלה היה ריק ממחשבות, ממילים, מחמלה.

נועם נקש בדלת. מה קורה איתך, את בסדר? היא יצאה עטופה במגבת, נעמדה והתבוננה בו. חריצי עייפות חרצו את לחייו, והעיניים שלו היו אדומות. מבטה שוטט על פניו כמי שמחפשת סימון מקום על פני מפה גדולה. שפתיה נפערו כאילו רצתה לספר לו דבר-מה, ונחשקו. היא פנתה ממנו, הלכה ישר למיטה, וקברה את פניה בכר. מעבר לגווה הגיעו לאוזניה מלמוליו: כועסת. בטח שכועסת. על מה עכשיו, לעזאזל?! קולה המנומנם של נוגי קרא לה מהחדר השני, אמא, בואי, אמא.

בכוח הקימה את עצמה והלכה לחדר הקטן שהיה פעם מרפסת ונועם סגר אותה עם קירות גבס שיהיה לילדה חדר משלה, וכרעה למרגלות מיטת הנוער שקיבלו מתמר ומיקי, אחיו הגדול של נועם וזוגתו כשהילד שלהם היה כבר בן ארבע-עשרה וקנו לו "מיטה וחצי", ושלושתם יחד צבעו אותה בצבעי פסטל, תכלת-ירוק. היא זוכרת, הפנים של נוגי הוכתמו בצבע, והם לא הפסיקו לצחוק.

נוגה שכבה מכוסה עד צוואר, פניו מרוטות הפרווה של הדובי יצחק הציצו לצד פניה מקצה השמיכה. חלמתי חלום גועלי, נוגי אמרה, חלום על משה-משה, היו לו פנים מפחידות. נוגי תמיד קראה לחלומות המפחידים "משה-משה", אולי כי לרופא הילדים קראו ד"ר משה, והיא פחדה ממנו.

היא כרעה ליד מיטתה של נוגה והניחה את ראשה על השמיכה המצוירת ציפורים צבעוניות. לא. לא. היא קמה ועמדה בקצה החדר, סתם עמדה, בהתה בתקרה שנצצו בה מדבקות של כוכבים וירח. אמא, קראה נוגי, אמא.

היא נשקה לנוגי, גררה רגליים לחדר השינה, וצנחה על המזרן.

מה קרה? חקר אותה נועם, אבל היא עצמה עיניים ושתקה לתוך השמיכה. הוא שאל, מה עשיתי? היא ניענעה בראשה. לחשה: כלום, לא כועסת. נועם הניח יד מהססת על ירכה מעל לשמיכה. הסיטה את הרגל ממגעו בתנועה חדה. קרה משהו? מישהו שם העליב אותך?

לא. לא. לא. תתחילי מאיך הגעת הביתה. איך בכלל חזרת משם. את הפרט הזה היא לא זוכרת. בכל אופן, לא זוכרת בבירור. נדמה לה ששאלה אם מישהו יכול להסיע אותה הביתה. לא יכלו. אף אחד לא הגיע עם רכב. רצתה לבקש שילוו אותה. מדרכות ארוכות וכבישים אינסופיים נמתחו בין הגן הקטן לבית. היא לא תוכל לחצות בדרך הזאת. לחלוף על פני המקום המדויק. ומה אם הסכנה עדיין אורבת לה שם? או בכל מקום אחר בדרך? ייתכן שהנואשות ניכרה בקולה, מפני שאמא של ילד שלא היה חבר של נוגה והיא אפילו לא ידעה את שמה, אמרה שהיא הולכת לכיוון אבל פונה ימינה לקלונימוס. כלומר יהיה עליה ללכת לבדה מרחק ארבעה רחובות. איך חלפה על פני הרחובות הללו? עדיין לא הומצא הטלפון הנייד. לא יכלה להתקשר לנועם שיבוא. או לדורית או ליסמין. רצה. רצה כמו בנעוריה, כשחזרה עם חברותיה מבילוי במועדוני ריקודים במונית שירות, והן, כולן, ירדו לפניה. היא גרה הכי רחוק. ומהרחוב הראשי היתה עוד כברת דרך אפלולית, מוארת בפנס רחוב בודד שאורו רק הדגיש את האפלה. והכבישים הריקים. בשכונת ילדותה לא הסתובבו בחוץ בערב. ודאי לא בשתיים אחר חצות. ולא, היא לא פחדה ממישהו שיגיח, אלא מן החוץ עצמו. את כל הדרך היתה עושה בריצה. בנשימה נעתקת. עד שנענה המנעול לסיבוב המפתח, עד שנעלה את הדלת מאחוריה ונשענה עליה, כמי שהגיעה למקום מבטחים.

וככה רצה. האור שעלה מן המרפסות הפתוחות היטשטש לכדי פס אחד ארוך. כמו כווייה.

לא. לא ככה. היא נזכרת. האמא של הילד שלא היה חבר של נוגי ולפעמים אפילו הציק לה בארגז החול, הלכה לצדה ופיטפטה. פטפוט שמוציא מן הדעת. המליצה על ג'ימבורי במרכז לחינוך גופני של מורה ידועה במרכז העיר, וכמה זה עוזר לילד, ושיעורי מוזיקה, השכלה מוזיקלית בגיל הרך הכי אפקטיבית. היא היתה עם עומר בקונסרבטוריון, והמורה מדהימה, הכירה לילדים כלי נגינה ונתנה להם להתנסות. וכמה שיבחה את חוש הקצב של עומר, וחינוך מוזיקלי מעודד ילדים לסובלנות ולהקשבה, להתחשבות באחר, הרי לא חוסכים על ילדים. זאת ההשקעה לעתיד —

ובינתיים הגיעו לקלונימוס. ולא נעים לה להיזכר, היא החלה לבכות. בכי חרישי. לא מתפרץ. מגומגם. אין לה מושג מנין צץ הבכי הזה. והרי לא הרגישה כלום. שום דבר לא הרגישה, כאילו לא היא הולכת שם עם האישה הזאת אלא מישהי אחרת, זרה, אפילו לא דומה לה. מנין הגיע הבכי? האישה נבהלה. מה קרה? את מרגישה לא טוב? עכשיו היא זוכרת. כן. מפני שרצתה לספר אבל לא יצאו לה מילים, וגם אחר כך לא יצאו, כאילו המילים יכולות לברוא ולהעלים מציאות.

האישה הציצה בשעונה, והמשיכה ללכת לצדה גם אחרי שחצו את רחוב קלונימוס, וחדלה מפטפוט הנמלים ששיגע אותה, רק שאלה איפה היא גרה, והלכה איתה עד לבית. הבכי פסק, אבל האבנים בחזה הכבידו, ולא היה נעים, אף פעם לא היתה נזקקת כזאת, להפך. תמיד בעצמה ולבד, גם עם נועם, אפילו אחרי הלידה, עם החום הגבוה והדלקת בתפרים, קמה והכינה מרק. נועם ניסה להציע לה תה או סלט, אבל רק היא יודעת איך היא אוהבת את התה שלה ואת הירקות חתוכים קטן-קטן. נועם היה קורע את העגבניות והמלפפונים ומשליך לקערה בלי סדר, ואת שקיק התה היה משאיר במים זמן רב מדי. עד שתסביר איך בדיוק לעשות הכול, כבר יותר קל לקום ולהכין. אפילו כשהיתה ילדה חיממה את האוכל על הגז, אכלה לבדה, הדיחה את הכלים לפני שאמה חזרה, אִם חזרה. אביה תמיד סיפר לה במין גאווה שהחלה ללכת כבר בגיל תשעה חודשים, וכשרצה לתת לה יד, הרימה כתף בסירוב. בַד, אמרה, בַד. כל כך עצמאית היית, אמר וחייך אל נועם, כמבין את התמודדותו עם העצמאות הזאת. וכשעברה לעיר הגדולה לאחר השחרור מהצבא ארזה את הפטפון ואת התקליטים שקנתה בשכר השמרטפות ועברה לדירה קטנה עם שני שותפים. בלי עזרה.

ואחר כך פגשה את נועם לראשונה בהרצאה של פרופסור קרייטלר על הפסיכולוגיה של האמנויות. הוא איחר, ונכנס בצעדים זהירים, לא להפריע, התיישב במקום הפנוי לצדה, הצמיד את פיו לאוזנה ושאל בלחש מה נושא ההרצאה היום. היא לחשה חזרה: מחול. הוא השיב שאף פעם לא הבין כלום במחול. היא ענתה שלא תמיד צריך להבין הכול. פרץ צחוק נמלט מגרונו, וסטודנטית שישבה לפניהם סובבה את ראשה ורעמה בלחישה — שקט! נועם והיא החליפו מבטים, והצחוק האסור התגלגל על אף ניסיונות השווא שלהם לבולמו.

אחרי ההרצאה ישבו על הדשא הלח ודיברו עוד על מחול ותיאטרון. היא סיפרה לו שהיא לומדת משחק, כאן, באוניברסיטה, ואולי תהיה שחקנית, אם תתגבר על פחד הבמה, והוא אמר, פסיכולוגיה שנה ג'. הם דיברו ודיברו, מופתעים. הוא גר במעונות ליד הקמפוס, קיבל מלגת מגורים בגלל המצב הכלכלי הדחוק והבית הרחוק. היא חלקה דירה עם שותפים בדרום העיר, והיה עליה לתפוס את האוטובוס האחרון, בחצות. הוא ביקש ללוות אותה, אבל היא הניחה בידו פיסת נייר שקרעה ממחברת. מִספַּר הטלפון שלה היה רשום עליו באלכסון. אין צורך, זה רחוק, אמרה, ולא יהיה אוטובוס חזרה. היא תסתדר, כמו תמיד. הוא ליווה אותה לתחנה. הם לא חדלו לדבר, כאילו התגלה להם מעיין שופע מילים רק שלהם, על המקומות שבאו מהם, ועל המחשבות שלהם, על החיים, ועל המצב בארץ, והחלומות לתקן את העולם, נו, טוב, רק את הארץ, וכמה באמת הכול אידיוטי וחסר תכלית, ובעצם הם רק מעמידים פנים, משתדלים להרגיש חלק ממשהו. כשגילו כמה הם דומים, שמחו בגילוי, ולרגע נעלמה הבדידות, לרגע באמת הרגישו שייכים לחיים האלה, ורוח חמימה חלפה בין שניהם ועטפה אותם, כמחסה. הוא ביקש שוב ללוות אותה ושאל אם היא לא פוחדת לחזור לבד לדירה שלה, שם בדרום המסוכן בשעה הזאת, והיא צחקה, מה פתאום, לא יותר מסוכן שם מאשר כאן, בצפון העיר, רק שכאן יש מראית עין של ביטחון, ובכל מקרה, לא פוחדת. כשהגיע האוטובוס ריפרפה נשיקה על שפתיו והלכה ממנו, חזרה לבדה, כמו תמיד. עצמאית.

ועכשיו היא נבהלה רק מן המחשבה להיות לבדה, וברעד הלכה לצד האישה הזרה הזאת, עוד צעד ועוד בניין ועוד רחוב, בלי מילה. פחד שחור מילא אותה, שלא תעזוב אותה השומרת הזאת, שלא תשאיר אותה ברחוב, בסכנה. היא לא נטשה. עד הבית ליוותה אותה. עד לבניין ממש. זה כאן, לָאטה כשהגיעו ולא ידעה איך להודות לה, לאישה, שאמרה, זה שום דבר ותרגישי טוב. תעשי מקלחת חמה ותיכנסי למיטה, מחר הכול יהיה בסדר. המילים האלה עטפו את הגוף הדואב שלה, ולרגע האמינה שמחר יהיה בסדר. אבל לא. לא באמת האמינה. ידעה שלא יהיה.

לפני שעלתה במדרגות נשמה נשימה עמוקה וטיפסה לאט, מדרגה-מדרגה, כאילו הזדקנה בבת-אחת. לרגע היססה מול הדלת הסגורה. מאחוריה היו החיים שהשאירה אך לפני שעתיים. היא הדיחה את ההיסוס מתוכה, הרי הגיעה הביתה, כאז, בלילות נעוריה, ופתחה את הדלת במפתח. אבל גם כאשר כבר היתה בפנים ונשענה על הדלת, לא הרגישה שהגיעה לחוף מבטחים, מפני שהסכנה כבר נטמעה בגוף שלה. נחרכה בה כמו חותמת שמטביעים בראשֵי בקר.

למחרת לא היה בסדר, וגם לא למחרת ולמחרת ואחרי חודש והלאה. כמה זמן? חודשים. שנים. בלילות, לכודה בעֵרות מענה, לא נרדמת, ביקשה שיחלוף הזמן. שידלג עשר שנים קדימה, שהדבר יישכח, שתוכל להביט לאחור ולהיזכר בזה כאילו היה משהו שקרה למישהי אחרת, משהו שאיבד את נוראיותו ואת שייכותו אליה.

ועל אף הזמן שהתגלגל, כדרכו, במחזוריות של עונות, שרבֵי האביב, זיעת הקיץ, שלכת הסתיו ושפַּעות החורף, והיתה, לכאורה, נחמה במחזוריות הזאת, הלאה-הלאה מן האירוע ההוא, עדיין לא יכלה לומר אפילו לעצמה שלה קרה הדבר. מין "דבר" שקורה רק לאחרות. מין "דבר" שנלחש בין חברות, את יודעת, ההיא, שלמדנו איתה באוניברסיטה. משהו שמדברים עליו בחדשות, שקוראים בעיתון. משהו שאף פעם לא יכול להיות אפילו קרוב אליה.

היא זוכרת את ניסיונות ההתעלמות. תתנהגי כרגיל. שלא יבצבץ התוך הקרוע. חייכי את החיוך המוכר שלך, זה שתמיד כיסה על האימה. תתרכזי בקולה הגבוה של נוגי ששואל שאלת תינוקת תמה. תתרכזי ברשימת הקניות בסופר. תתרכזי במה שכולם מדברים בו עכשיו, החומות שנפלו. התקווה. העולם המשתנה. אלא שהיא הרגישה כמי שקיבלה בשורה מרה של מחלה קשה, סופנית. החומות יכלו לקום או ליפול, דבר לא יעצור את צניחתה לבדה לפיר עמוק, חד-כיווני.

 

פתיחת הנובלה "זיכרון סמוי"

 

05 מרץ

דברים שמצאתי במחסן המשפחתי / פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

סבא מנחם ושָריף שאנטי

"הרואה את המתים, אין לו מילים להגיד
הוא הולך הצדה וממשיך לחיות,
כמי שהפסיד."
חנוך לוין
"הַאִם
אוּכַל לְדַבֵּר עַל שָׁלוֹם וּמִלְחָמָה
בֵּין הַקָּרְבָּנוֹת וּבֵין קָרְבְּנוֹת הַקָּרְבָּנוֹת, בְּלִי
מִלִּים עוֹדְפוֹת וּבְלִי מַאֲמָר מֻסְגָּר
הַאִם יֹאמְרוּ לִי: אֵין מָקוֹם לִשְׁנֵי חֲלוֹמוֹת
בַּחֲדַר שֵׁנָה אֶחָד?"
מחמוד דרוויש

 

"אמא, איפה היית בארבעים ושמונה?"

"את מתכוונת למלחמת השחרור?"‏

"מה עשית, מה ידעת?"

"את יודעת שהייתי בחיל הקשר. סיפרתי לך כבר הרבה פעמים את הסיפור הזה."‏

אולי היא מקווה שאוותר ואולי רוצה להרוויח זמן.‏

"ספרי שוב, בבקשה."‏

"הייתי בחיל הקשר. נכנסתי לרמלה בעקבות הכוח הכובש. ראיתי צלחות עם אוכל על השולחנות."

"מה חשבת?"

"לא חשבתי. היתה מלחמה."‏

"ובכל זאת, בטח חשבת משהו. אנשים עזבו את ביתם, השאירו אוכל על השולחנות."‏

"אתם לא הייתם אז. אתם לא יכולים להבין מה היה אז."‏

כשאמא מתחילה לדבר בלשון ה"אתם", היא מאותתת שהשיחה נגמרה. ליתר דיוק, הצוהר שנפתח אל האישי נסגר בטריקה. היא צודקת. אני לא באמת יכולה להבין מה היה אז. מה זה להיכנס לבית ולראות שולחן ועליו צלחות עם אוכל. אני חושבת על שולחן האוכל שלנו, שרוט ודביק. סביבו שישה כיסאות. הצבע הירוק של מסעד הכיסאות משרטט רישום ירקרק על הקיר, צל אינספור ישיבות וקימות. מה היה נותר על השולחן? תבשיל ירקות. אורז ועדשים. אולי טורטיות. אולי פסטה ברוטב עגבניות וגוש פרמזן. וסלט. מה הייתי לוקחת אם הייתי צריכה לברוח באמצע הארוחה? אוכל יבש? בגדים חמים? שמיכות וסדינים? בספר "האופסימיסט" כתב אמיל חביבי על החמורים שנותרו נטושים לאחר הריסת הכפרים הערביים. לנו אין חמורים או עזים אבל מה יקרה לחתולים? מה יקרה לנו? הדמיון שלי מסרב לשתף פעולה, ממאן להיכנס עמוק לתמונה הזאת, מוכן רק לרפרף על פני השטח. יש לי ילדים בסיפור הזה או עדיין לא? זה משנה את התמונה כולה. איך סוחבים את הבנות על הידיים? לאיזה מרחק אפשר? קר בחוץ וגשום או חם בחוץ? הן צמאות, רעבות. הן שואלות שאלות, ולי אין תשובות. לא באמת יכולה להבין את המשמעות של רגע אחד שבו אנחנו הופכים חסרי כול. רגע אחד שממנו אין דרך חזרה. רגע אחד שבו אנחנו פליטים וגולים.

"אמא, קראתי אצל בני מוריס שהיה טבח בלוד. קראתי שהיה חם, ועשרות ואולי מאות מתו מתשישות ומצמא כשפקדו עליהם לצעוד מזרחה. שהיו אנשים שמרוב צמא שתו את השתן שלהם." את המשפט האחרון אני לא אומרת לה. אני חסה עליה. היא בת שמונים ושמונה. גם לא מספרת לה שמוריס מספר שוועדת שרים מיוחדת מחקה מספר הזיכרונות שכתב יצחק רבין את הסיפור על תנועת ידו של בן גוריון. תנועת יד שאמרה: גרש אותם.

קרב אדירים מתחולל על הנייר. האם לכתוב סיפור או ממואר או כתבה עיתונאית? נרטיב או פולמוס? אני רוצה סיפור. העובדות היבשות מספרי ההיסטוריה חודרות בכוח ברוטאלי את קירות הסיפור שקורסים סביבי כמו בית שנהרס. מנסה לחפור את דרכי החוצה מתוך תלי תלים של עובדות. רוצה לעבוד עם הקול שלי. צריכה לכבוש אותו. הוא לא מספיק חשוב. מה כוחו לעומת הספרים שיוצאים לאור וכובשים את המדפים? מה כוחו לעומת קולם של פרופסורים, היסטוריונים וגיאוגרפים, ששוקדים יום ולילה על מחקרים מעמיקים במכוני מחקר מובילים ועתירי תקציבים? הם בני סמכא. אני בורחת. לשווא אני מאשימה את המומחים, את המילים, את הספרים, את כתבי העת. מרצוני החופשי אני קוברת את עצמי בתוכם. כאילו שם אמצא את
התשובה.

מדוע אני מאשימה את אמא שלי? למה אני מחפשת מה היא עשתה או לא עשתה אז? מה אני עושה כאן ועכשיו? מה עשיתי בזמן "שלום הגליל" ו"חומת מגן" ו"עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" ו"צוק איתן", מלחמות בוטיק עם שמות שכמו נהגו במוחותיהם של קופירייטרים ממשרדי פרסום מצליחים?

 

יום העצמאות 2011. כנסייה ברחוב המגינים בחיפה. שמו הקודם של הרחוב היה "הדרך הראשית", ובשנת 1935, לכבוד יובלו של המלך הבריטי, שוּנה ל"המלך ג'ורג'". שמו הנוכחי נקבע לאחר קום המדינה, לזכרם של מגיני חיפה. באתי לכנסייה לטקס אלטרנטיבי לציון יום העצמאות יחד עם יום הנכבה. הרגשתי שהטקס הזה הוא המקום הנכון לי. כבר שנים שאני לא יכולה לחגוג את יום העצמאות כי הבטן שלי כל כך מלאה בביקורת. העם הנבחר? למה נבחרנו? איך כבה ה"אור לגויים"? מה אנחנו מפיצים? אפילו השאלות האלה מאוסות עלי. רוצה להימלט מהסיסמאות. שידלתי את חברתי טלי לבוא איתי, והייתי במתח: איך היא תחווה את האירוע? מה היא תחשוב על הטקס? מה היא תחשוב עלי? הרגשתי כיווץ קטן בגוף. אולי אני בעצמי לא בטוחה שזה אירוע נכון. אולי אי-אפשר באמת להיפגש ביום הזה, שהוא יום שמחה וגאווה ליהודים ויום אבל ואובדן לפלסטינים. לא זוכרת מה היה במעגל. נדמה לי שכל אחד הוזמן להדליק נר ולשתף לזכר מי הוא מדליק. אחר כך ביקש המנחה שנתחלק לקבוצות קטנות של שלושה-ארבעה, וכל אחד יספר סיפור אישי. טלי הודיעה לי שהיא עוזבת. אין לה כוח לסיפורים האישיים האלה. ובכלל אין לה סבלנות למה שקורה כאן, זה יותר מדי מתייפייף בשבילה. וחוץ מזה איך אפשר באמת להחליף סיפורים, הרי אין כאן כמעט ערבים. התביישתי להודות שגם אני הייתי עסוקה בספירה ובניחוש, לא תמיד קולע, מי כאן ערבי ומי יהודי. משהו בי מתערער. אני מסתכלת על עצמי מבחוץ. יש בי משהו שמלגלג על הרוחניות הזאת — מעגלים ונרות — ששואף להיגיון ורציונליות. אולי זה באמת בולשיט תמים? ובו בזמן אני טרודה במחשבה איזה סיפור אישי אספר, נודדת בין האובדנים שלי. גידי שנהרג בתאונת אימונים בצבא? גידי היה חברו הטוב של החבר שלי. אחרי שנהרג בדיתי לעצמי סיפור, כדי לטעום מעט מהרומנטיקה של השכול, שהוא בכלל היה האהוב הסודי שלי. גזרתי את קלסתר פניו מספר המחזור בבית הספר התיכון שבו למדנו, ושמתי במדליון שענדתי. או דוִד, בן דודי היפה והאהוב, שהיה בסיירת אגוז ונהרג מבזוקה מאולתרת בגבול הצפון כשהייתי בת חמש-עשרה. אני זוכרת איך הצטרפתי לאבא שלי לבשר לאמו, לסבתא שלי ושל דוד, את הבשורה המרה. צילצלנו בדלת. היא פתחה. אבא לא היה מסוגל לדבר. בקול חנוק הוא רק אמר את השם דוד ושוב דודי, והיא התחילה לצרוח. באותו ערב התעקשתי ללכת לפעולה בצופים, ואחותי הגדולה התמרמרה איך אני מסוגלת, ואני הלכתי כי רציתי שירחמו עלי. רציתי שיצטופפו סביבי וישאלו אותי שאלות. רציתי להיות מרכז הערב — נוּגה, יפה ושותקת.

ניירוּז החלה לספר. הוריה פליטים מרמלה. היום הם חיים בירדן. מיד ידעתי שלא אספר על גידי ולא על דוד, אלא על אמא שלי. בזמן שאני מקשיבה לניירוז בראשי שאלה רודפת שאלה. איך הם עזבו את העיר? האם הלכו ברגל בשרב של חודש יולי? מה יכלו לקחת איתם ומה השאירו בבתים הריקים שאליהם נכנסה אמי? כשהגיע תורי לספר, הבטתי בעיניה העצובות-כועסות של ניירוז. בקול חנוק ומצומצם סיפרתי את סיפורה של אמי שנכנסה בארבעים ושמונה לרמלה וראתה אוכל על השולחנות. השתררה שתיקה. אני רעדתי וניירוז רעדה. לרגע נפתחה דלת. ברגע הזה לא היינו סמלים ולא ייצגנו אומות ועמים.

מאז המשכנו להיפגש. לא שבנו לדבר על רמלה. בפגישה האחרונה היא סיפרה לי שהוריה מזדקנים והיא רוצה שיבואו לגור איתה כאן בחיפה. הפקיד במשרד הפנים אמר לה שיוכלו להישאר בישראל שלושה חודשים לכל היותר. אני מוצפת בתערובת של בושה ואשמה יחד עם חוסר אונים משתק. יודעת שזה חוק במדינה, התיקון לחוק האזרחות, אין איחוד משפחות של פלסטינים. האם אחרי יותר משבעים שנות מדינה, שלתוך ריבונותה נולדתי, אני יכולה בכלל לדמיין מצב שבו החוק מפריד ביני לבין הורי או ביני לבין ילדי?

 

בספר התצלומים של אריאלה אזולאי, "אלימות מכוננת: 1947-1950", מתועדת ההפרדה בין הפלסטינים לבין בתיהם ובין גברים לנשים. בעמוד 40, בצילום שצילם בשבעה ביולי 1948 דוד אלדן מלשכת העיתונות הממשלתית, רואים אישה שעומדת מצדה האחד של גדר התיל ומשוחחת עם גבר דחוק בין גברים אחרים מצדה האחר. בכיתוב לתמונה מצוין ש"אותו ייקחו למחנה שבויים. אם יתמזל מזלה שוב, בתוך שנה או שנתיים טופסי הבקשה שלהם לאיחוד משפחות יאושרו. ברוב המקרים ההמלצה תורה על איחוד המשפחה מחוץ לגבולות המדינה." אז זאת היתה מדיניות מתחילת קיומה של מדינת ישראל ולא רק התיקון לחוק האזרחות משנת 2003. בספרו של בני מוריס, בדיון על צעדים לפתרון בעיית הפליטים, הוא מספר על תוכנית "להקלת גורלן של משפחות ערביות, שהופרדו עקב המלחמה", אך בפועל נהנו ממנה רק קומץ משפחות. על פי פרסום של משרד החוץ הישראלי, עד ספטמבר 1951 נכנסו לישראל רק 1,965 פליטים במסגרת איחוד משפחות. היום, בשנת 2019, הוריה הקשישים והחולים של ניירוז שגורשו מאל-רמלה, לא יכולים לחיות בחיפה ליד בתם. מסיבות ביטחוניות או מסיבות דמוגרפיות שאינן רלוונטיות במקרה של הורים קשישים, ומוסריותן מוטלת בספק בכל מקרה. בתצלום בעמוד 133 רואים נשים, ילדים וזקנים יושבים על ערימות של שמיכות ולידם שקים, חבילות וצרורות. בכיתוב המלווה מוסבר שאנשי משרד המיעוטים ניסו אמנם לפעול לעצירת הגירוש, אך "מאמציהם נתקלו בהבטחות שווא ובהונאה. בתוך זמן קצר, מאוכלוסייה של כ-50,000 איש בשתי הערים (אל-רמלה ואל-ליד) נותרו בהן רק 1,000 איש."‏

בלתי נתפס. צלמים מצלמים גדרות תיל וכפרים מרוּקנים. צלמים מצלמים טורי פליטים. נשים וצרורות על ראשיהן, ילדים וזקנים, צועדים אל מחוץ למסגרת התצלום. מה הם חשבו? איפה נשמרו התצלומים האלה? מדוע לא ראיתי אותם בספרי ההיסטוריה? הגיאוגרפיה? במוזיאונים? מדוע שתקו הורים ומורים? בספרו "טייס קרב" כותב אנטואן דה סנט-אכזופרי שמלחמה היא מחלה, כמו טִיפוּס. כולנו חולים. איננו מחלימים. האם אמא שלי ראתה מראות כאלה? האם להתעקש ולשאול אותה שוב? להראות לה את התצלומים? אמא גם סיפרה לי על כיסא. היא לא בטוחה אם היא הביאה את הכיסא. נדמה לה שחבר הביא לה למזכרת. היא כבר לא זוכרת. לא משהו גדול. כיסא מקש שנקרא בבית הוריה הכיסא המוחַמדָני. לא זוכרת אם סיפרתי לניירוז על הכיסא. אני חושבת שלא הייתי מסוגלת לספר לה שאמא שלי בזזה כיסא או הסכימה לקבל שלל מלחמה. קראתי על היקף הביזה. אדמות. ציוד חקלאי ותעשייתי. רהיטים וכלי בית, שטיחים, ספרים. ספרים עם הקדשות וחותמות אקס ליבריס שעדיין שוכבים בספרייה הלאומית בירושלים. בתצלום שצילם בנו רותנברג ומופיע בעמוד 35 בספר "אלימות מכוננת", נראים גברים כלואים מאחורי גדר תיל. בכיתוב מתחתיו מסופר על פרוטוקולים של ישיבות ממשלה, שמהם עולה שבשעה שהגברים רוכזו מאחורי גדרות, נשים בעיר נאנסו ונלקחה ביזה. אני מחפשת בקדחתנות בספרו של בני מוריס. באינדקס מופיע הערך "טבח", אבל לא מופיע "‏אונס". בתערוכה "תסיסה // דיור, שפה, היסטוריה. דור חדש בערים היהודיות-ערביות" שאצרה רונה סלע, במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב, הוצג מיצב של מאיר גל ובו מופיע ציטוט מדברֵי אהרון ציזלינג, שר החקלאות, שאמר בישיבת ממשלה ביולי 1948 בתגובה למעשי האונס ברמלה, כי למעשי אונס הוא יכול לסלוח (למעשי אונס הוא יכול לסלוח?) אבל לא למעשים שנראים לו חמורים יותר, שבהם חיילים הסירו "טבעות מידיים ותכשיטים מהצוואר". בקטלוג של התערוכה משנת 2013 אני קוראת במאמר של רונה סלע על תפקידו של מוזיאון עירוני. היא מתארת כיצד המוזיאון של העיר רמלה נמנע מלתת ייצוג להיסטוריה, לתרבות ולהווי של עיר שהיתה פלסטינית עד 1948, וכן נמנע מעיסוק בנושאים פוליטיים מעוררי מחלוקת. בתצוגת הקבע של המוזיאון, השם הפלסטיני אל-רמלה אינו מופיע. אין אף תצלום מההגליה ומהגירוש. אין כל אזכור לסבלם של העקורים והמגורשים, למעשי הביזה והאונס. הם ותרבותם מחוקים מההיסטוריה.

 

מה הקשר שלי לסיפור הזה? את הכעס שלי אני מכוונת אל העבר. יותר קל מאשר להתמודד עם ההווה. איך הם יכלו? הדור של סבא וסבתא שלי, של אמא ואבא שלי. איך הם נתנו ידם לכך? איך הם שתקו? כשהייתי ילדה בת עשר, שנתיים לפני מלחמת ששת הימים, טיילתי עם הורי בכפר האמנים עין הוד. הם לא דיברו על עין ח'וד, על מה שקרה כאן לפני פחות מעשרים שנה. אולי הם לא ידעו? אולי חשבו שאני צעירה מדי? הם לא סיפרו לי על מרסל ינקו, שהיה ממייסדי כפר האמנים עין הוד וגם ממייסדי הדאדאיזם, זרם אמנותי שאחד המניעים להיווסדו היה זעזוע מזוועות מלחמת העולם הראשונה. מה חשב ינקו על זוועות מלחמת 1948? בריאיון קצרצר עם מרסל ינקו, שמצאתי ביוטיוב, הוא אמר שייסוד עין הוד היה פעולה חברתית דאדאיסטית. כשנשאל על אסתטיקה באמנות, ענה שלדעתו חוקי האסתטיקה באמנות נעלמו מן העולם — יש רק אתיקה. מה חשב על פליטי עין ח'וד שמתגוררים בקרבת מקום ואין נותנים להם לשוב, והם רואים אותו ואת האמנים האחרים נכנסים לבתי האבן היפים שלהם וגרים בהם ומקימים סדנאות וגלריות? אולי ביקרנו בסטודיו של מרסל ינקו באותו טיול משפחתי. קרוב לוודאי שראינו סדנאות וגלריות ובתי בד. הזיכרונות שלי מטושטשים, ומה שאני זוכרת מורכב מקטעי סיפורים ששמעתי שוב ושוב על הטיול לעין הוד. דבר אחד אני זוכרת בבירור. למכונית שלנו מצא את דרכו גוש של זכוכית ירוקה. זוכרת צחוק כבוש ושיחות נוקבות. זאת גניבה. לא נכון. זה סתם היה זרוק. לא נכון, גנבתם. סתם גוש של זכוכית ירוקה. גדול, כבד, חותך. למה "סחבו" אותו? ולמה לאחר הגניבה או הסחיבה לא הניחו אותו בגינה או בסלון? חבוי מעין כול, מעומעם ואדיש, רבץ הגוש במחסן, ועם השנים לבש אבק ושכחה. אולי גוש הזכוכית בכלל לא מעין הוד. פתאום אני זוכרת לוח קרמיקה צבעונית שבור בפינה אחת. זאת גניבה. לא נכון. זה סתם היה זרוק.

את הסיפור האמיתי איש לא סיפר לי. הייתי צריכה לגלות אותו בעצמי. יש בכלל כזה דבר, סיפור אמיתי? אולי זה תמיד כך, דור בונה סיפור, והדור הבא מקעקע אותו. מה גילית? סַפּרי עוד, חשפי את השלדים הפרטיים שלך. את העצם הראשונה הגישה לי כמִנחה אמא שלי. "קחי," הושיטה לי תיק מסמכים ישן נושן שהיה שייך לאביה מנחם, סבא שלי, שהיה עורך דין ונפטר לפני שנולדתי. בין המסמכים מצאתי שבראשית 1930 קנה סבי מאנשי תול-כרם (כך במקור) אדמה בעבור ציונֵי בלגיה (כך במקור) שעליה קם היישוב כפר יונה. מתווך הקרקעות הפלסטיני היה שָריף שאנטי. מהו מקור המידע? מהו מקור סמכותי ומי מעניק הסמכות? יש רק מקור אחד? הסופרת הקנדית מרגרט אטווד כתבה שכותבים הם כמו עורבים — את הדברים המבריקים הם גונבים ומשלבים אותם בתוך הקן הסתור שלהם. אם כך, מה ההבדל בין מקור העובדות ומקור העורב, ומי גונב ממי?‏

אחד המקורות הוא מכתב שכתב סבא שלי אל שריף שאנטי, שדירות רוטשילד 111, תל אביב. התאריך הוא אחד במאי 1950, י"ד באייר תש"י. אני שואלת את אמא שלי אם ביקרה אי-פעם בכפר יונה. ביקור בכפר יונה היא לא זוכרת, אבל כן זוכרת שהיישוב נקרא על שם נדבן יהודי בלגי בשם יונה פישר שקנה את האדמות. מידע על שאנטי אני מוצאת בספרו של הלל כהן "צבא הצללים: משת"פים פלסטינים בשירות הציונות". שריף שאנטי היה שייך לפלג היפואי של משפחת שאנטי, וכמו רבים מבני המשפחה עסק בקניית אדמות ובמכירתן ליהודים. למה ומדוע? אולי האמין בקיום יחסים טובים עם שכניו היהודים. אולי קיווה שהיהודים יביאו לפריחה כלכלית, וצריך היה להתפרנס. אולי רצה לנצל את ההזדמנות להתעשר. ככל הנראה גם אהב את מנעמי החיים.

סבא שלי נהג לנסוע לשווייץ ולטפס בהרים. "זה מורה הדרך השווייצרי," מצביעה אמא שלי על תצלום — גבר שעומד לצדו של סבא שלי, וברקע הרים מושלגים. אני בוחנת את הפרטים. שני הגברים לבושים באורח דומה, למורה הדרך השווייצרי שפם עבות לבן. מכנסי שלושה רבעים מיוחדים לטיפוס הרים עד מתחת לברך, גרבי צמר גבוהים ונעלי הליכה כבדות. כשהתחלתי אני לטפס בנעלי התעמלות בדרום סיני, לא הכרתי את התצלום הזה. ואולי הכרתי והספקתי לשכוח. בקורס מדריכים לטיפוס צוקים בפלס-אי-ברנין (‏(Plas-y-Brenin‏ שבוויילס הסבירו על חשיבות הביגוד — חשוב לשמור על חופשיות תנועת הברך. הגמישות והקואורדינציה חשובות לא פחות מהכוח, כמו ריקוד על משטח אנכי. אבל לפני שיודעים לרקוד, צריך ללמוד ללכת, להגיע עד למצוק עצמו. זה החלק האפור והמייגע. צועדת עם כולם במעלה המדרון. התרמיל כבד והחבל מעיק. המצוק נראה רחוק. למרות הקור אני מזיעה בתוך המעיל. יש בזה משהו מעיק, השחור-‏לבן הזה, הקיצוניות של הטמפרטורות. בחוץ קור צורב, נושך בקצות האוזניים ובאף, נוגס באצבעות. בפנים חלקלק ודביק וחם. הזיעה וריח הגוף כלואים בתוך הבגדים, אין להם לאן להתנדף. ממשיכה ללכת, מביטה שוב במצוק. עדיין רחוק.‏

סבא עומס תרמיל גב. על כתפו של מורה הדרך מוצלב חבל עבה. התקדמות טכנולוגית נמתחת כמו חבל שהולך ומתדקק מִסב לנכדה. החבל שבו השתמש סבי בעת טיפוס בהרי האלפים היה עשוי מסיבי צמחים. אולי בננה, אולי פשתן או קנאביס. החבל המודרני שבעזרתו טיפסתי אני, עשוי סיבים סינתטיים ועובר בדיקות נפילה ובדיקות עמידוּת בפני קריעה על פינות חדות.

הגענו למצוק. קסדות על הראש. גושי המתכת שיצילו אותנו מנפילה מוּצאים מהתרמיל ונתלים בטבעות קפיציות על חגורה מיוחדת. מטפסים בזוגות. הראשון תוחב לסדקים בסלע גושי מתכת שאליהם מחוברות טבעות קפיציות, ומעביר דרכן את החבל. השני מזין את החבל. אם ייפול המוביל, יעצור השני את החבל, והמוביל יישאר תלוי על אחד מגושי המתכת האלה. הוולשי, מורה דרך מקצועי, סיפר לי שפעם נפל, וכל ההגנות נתלשו מהסלע, וגם השני שלו נתלש, ושניהם נפלו, השני אל מותו והוא אל חודשים ארוכים בבתי חולים. כל הגוף שלו מלא פלטינות וברזלים. אני מנסה לא לחשוב יותר מדי. מחוללת מִבליטה לבליטה, מִזיז לזיז, אוהבת אותם, את הבליטות והזיזים, מוכנה לנשק את כולם, כל דבר שיציל אותי מעוינותו של המשטח המאונך שמנסה להשליך אותי מעל פניו. מרגישה את המאמץ, מחפשת משהו
להיאחז בו.

באצבעות כבדות ובלב מתרגש מיראת כבוד אני מדפדפת בתיק המסמכים הישן. שוב מתפתה למילים של אחרים, ההולכות ומכבידות עם הזמן, מאיימות להפיל אותי מטה, ואני מטפסת לבדי, מחפשת משהו להיאחז בו. שוב המרוץ אחר העובדות, כאילו זה עושה את הסיפור שלי מוצק יותר, אם כי למעשה הוא מחוֹרר בו חורים כעכבר משרדי חרוץ. על גב התיק כתובת: "קנה עט פרקר. הסוכנים היחידים האחים אליהו", ולצדה ציור מדויק של עט נובע. העט הכדורי הומצא רק בשנת 1938.

בשנת 1950 נסעה אמא שלי לפריז וניסתה להתפרנס מהפצת הכרך הראשון של האנציקלופדיה העברית. היא היתה דחוקה בכסף, שכן באותן שנים היה מותר להוציא מן הארץ סכום של עשרה דולר. גם שריף שאנטי היה בפריז באותו זמן. האם עזב בגלל המלחמה? האם תפסה אותו המלחמה בפריז? בחודש אייר של אותה שנה שלח סבי מכתב ממוען אל שריף שאנטי בשדירות רוטשילד 111, תל אביב. "על פי בקשתך הנני לאשר בחפץ לב את הדברים הבאים: הנני מכירך זה כעשרים שנה […] על ידך קניתי בשביל ציוני בלגיה את רוב האדמות שעליהן נוסדה המושבה כפר יונה." אם נמצא שאנטי באותה עת בפריז, מדוע נשלח מכתבו של סבי לכתובת בתל אביב?

אמא זוכרת שפגשה את שאנטי בפריז בשנת 1949 או 1950. "פגשתי אותו כי הוא היה חייב לאבא שלי כסף, ואבא שלי אמר שכל מה שאצליח להוציא ממנו יהיה טוב. לא הצלחתי להוציא ממנו אפילו אגורה אחת. לא זוכרת איך ידעתי שהוא בפריז."‏

"איפה נפגשתם, אצלו בבית?"‏

"לא זוכרת איפה נפגשנו. לא, לא בבית, אולי בבית קפה. מוריס פישר, הבן של יונה פישר שקנה את האדמות, היה שגריר שלנו בפריז. אולי דרכו פגשתי את שאנטי. אני כל הזמן חושבת איך פגשתי את שריף שאנטי. אולי דרכו. הכול ספקולציות. לא זוכרת. העובדה היחידה בכל הסיפור הזה היא שפגשתי את שריף שאנטי."

היא צודקת. מצאתי כתבה בעיתון "מעריב" מאוגוסט 1965, שמדווחת על פטירתו של מוריס פישר. בסקירת פועלו מצוין שהיה הציר הראשון של מדינת ישראל בפריז, משנת ‏1949. בשנת 1932 הוא ייסד את כפר יונה וקרא ליישוב על שם אביו, יונה פישר. ממי הוא קנה את האדמות? באתר של "זוכרות" אני מוצאת מפה. ממערב לכפר יונה היה קיים היישוב הפלסטיני ח'רבת בית-לִיד. באתר כתוב ש-2,200 דונם מאדמות הכפר נרכשו בידי יהודים. לא צוין מתי ולאיזו מטרה.

 

אני ממשיכה לחפור. מוצאת מכתב ממוען אל סבי מהנהלת הסוכנות היהודית לארץ ישראל, משישה-עשר בדצמבר 1945, ובו מפורטים תפקידיו של סבי בנסיעתו ליוון מטעם הסוכנות היהודית. היה עליו לאתר: 1) רכוש יהודי שאין לו בעלים או יורשים. 2) רכוש הקהילות היהודיות ביוון. 3) רכוש שאין לו בעלים אך יש לו יורשים. 4) רכוש שיש לו בעלים ידועים. בדרכון הפלסטיני-בריטי של סבי מוטבעת הוויזה ליוון שהונפקה לו בקונסוליה הכללית היוונית בירושלים בפברואר 1946.

בתיק יש הצהרה שנשלחה אל הוועדה החוקרת האנגלו-אמריקאית בדבר יהודי יוון, מתאריך עשרים ושבעה בפברואר ‏1946. את ההצהרה כתב יו"ר מועצת הקהילות היהודיות. מתוך 75,000 יהודי יוון שרדו כ-‏‏10,500. מתוכם חזרו ליוון 4,500 יהודים, חלקם מההרים, שם לקחו חלק בפעולות ההתנגדות, וחלקם ממחנות הריכוז בפולין ובגרמניה. העתקי דוחות על מצב הרכוש העזוב של יהודי יוון. הערכות בדבר הערך הכספי של הרכוש. שני מכתבים בכתב יד חתומים בידי הרב של קהילת שלוניקי (כך במקור). שני המכתבים ממוענים אל סבי. הרב מבקש לשלוח לסלוניקי ספרי לימוד והוראה, ספרי תפילה ותשמישי קדושה כמו תפילין, תליטות (כך במקור) ומזוזות. מצאתי תשובה מודפסת, העתק על נייר דק. חתימתו של סבי חסרה אך הוא ענה שישתדל להשיג ספרים דתיים. מכתב אחר מאשר קבלת עותק של "שולחן ערוך" וכן קופסאות מלאות ספרים שדוּדים שנמצאו בגרמניה ובעזרתם הוא מקווה שיוכל לייסד ספרייה. כתבי יד עברו גם בכיוון הפוך. שני מאמרים נמסרו למערכת "עדות" בירושלים. הכותב, סבי ככל הנראה, מבטיח כי ישתדלו להוציא לאור את ספרו של הרב של סלוניקי, בסדרת הספרים מטעם המכון הארץ ישראלי לפולקלור ולאתנולוגיה.‏

בסתיו 1989 טיילתי ביוון, יוון של ים ובתים לבנים ועתיקות וחופש. זוכרת טיול רגלי בחלק העתיק של העיר יאנינה. לא חשבתי כלל על יהודים ועל שואה. עד שראיתי במקרה על אחד הבתים כתובת בעברית: "זה השער צדיקים יבואו בו." התחלתי לחפש. מצאתי מוזיאון קטן ובו פמוטים וכמה כתוּבּוֹת. ברשימה אשר בתיק המסמכים של סבא שלי כתוב שביאנינה חיו 1,850 יהודים. לאחר המלחמה נותרו 163. מה חשב סבא שלי כשנסע ליוון כדי לעזור בנושא הרכוש של יהודי יוון? מה הוא חשב כמה שנים מאוחר יותר לגבי הרכוש של ערביי ישראל, שהפכו נוכחים-נפקדים בישראל ופליטים מחוצה לה? מה חשב על הנכבה?‏

העתק מכתב מתאריך אחד במאי 1950, י"ד באייר תש"י. לכבוד שריף אפ. (אפנדי?) שאנטי, שד' רוטשילד 111, תל אביב. סבי מאשר בחפץ לב, על פי בקשתו של שריף שאנטי, שהוא מכיר אותו כעשרים שנה. באמצעותו קנה סבי מאנשי תול-כרם בשביל ציוני בלגיה את רוב האדמות שעליהן קם היישוב כפר יונה. "עבדת בנאמנות רבה וידוע לי כי פעולותיך למעננו הביאו אותך לידי חיכוכים עם אנשי המופתי." כמה טרגדיות מקופלות בשניים או שלושה משפטים? אלו חיכוכים היו עם אנשי המופתי? מה חשב סבי על שאנטי ששיתף פעולה, "שפעל למעננו", שבגד למעשה? האם כיבד אותו או בז לו? האם היו אריסים שעיבדו את האדמות לפני המכירה? מה קרה להם? ואולי הגבר השני בתצלום הוא בכלל לא מורה הדרך השווייצרי? אולי הצטרף שריף שאנטי לסבא שלי לחופשה בשווייץ? לפי ספרו של הלל כהן, זה לא רעיון כל כך מופרך. שאנטי אהב את החיים הטובים. הוא הרבה לנסוע לחו"ל. אהב לשתות ולאכול. לא רק ששריף שאנטי עבר לחיות בתל אביב והיה נשוי לאישה יהודייה, אלא שפרק מעליו את עול האסלאם ואכל בפרהסיה בזמן צום הרמדאן של שנת 1935, ואף הועמד בשל כך לדין והורשע.‏

סבי היה משפטן, אך גם לימד באוניברסיטה בליידן שפות עתיקות ואת משפט האסלאם. הוא דיבר ערבית — אמא שלי חושבת שלמד תוך כדי החיים בפלסטין/ארץ ישראל. כשהיה עורך דין היו לו קליינטים ערבים רבים. בתל אביב התגוררו סבי וסבתי ברחוב ביאליק 24, בין ביתו של ביאליק לבין משכנה של עיריית תל אביב. אמא מספרת שסבי לא רצה לעבור לגור בדירה מרווחת יותר, בבית שבנה ברחוב קטן ליד כיכר דיזנגוף. הסיפור המשפחתי המיתי היה שסבי לא רצה לעבור, כי לב העיר מבחינתו היה אז ברחוב ביאליק, ולמה שיעבור לבית שנבנה על דיונות וחולות? המיתוס הזה התפורר כשאמא שלי סיפרה לי שאביה לא רצה לעבור דירה בגלל השכנים העיראקים. סבא שלי לא רצה לשבת במרפסת מול גברים עיראקים לבושים בפיג'מות. כולנו גזענים. למה עיראקים נועלים נעלי שפיץ? כדי להרוג ג'וקים בפינות. זוכרת את עצמי כילדה מספרת את הבדיחה הזאת ומתגלגלת מצחוק. והנה, למרבה האירוניה, סבא שלי מונצח לבוש בפיג'מה בפורטרט שאותו צייר ידידו הצייר פנחס ליטוִינוֹבסקי. הדיוקן תלוי עכשיו מול שולחן הכתיבה שלי. אני מביטה בעיניו ושואלת: מי היית? אני שואלת כדי להכיר אותו יותר. כדי להכיר אותי יותר.‏

בכתבה של דליה קרפל על אליענה אלמוג, שהתפרסמה בעיתון "הארץ" ב-2004, מספרת אלמוג על סבה התימני, אביו של אביה המשורר, אהרן אלמוג. הסב היה חזן בבית כנסת "ועבד כפקיד אצל עורך דין אשכנזי, מנחם דוּנקְלבּלוּם". הנה סבא שלי שוב קופץ לביקור לא צפוי. אני ממשיכה לקרוא את דבריה של אלמוג: דונקלבלום לימד את סבהּ איך צריך לחיות — "לא להביא יותר משני ילדים לעולם. ואכן, לאבי יש רק אחות אחת." ואכן לסבי, מנחם דונקלבלום, היתה רק בת אחת, אמי רות. אני לא בטוחה שהוא ידע איך צריך לחיות — חיי הנישואים שלו עם לאה סבתי לא עלו יפה. כשנפגשו בפעם הראשונה בבית קפה, הוא לא אזר אומץ לפנות אליה בדיבור ושלח לה פתק. את אהבתו לא ידע להביע במילים ואולי עם הזמן קצה נפשה בשתיקותיו. הרגש סער בה — היא היתה שחקנית תיאטרון. רצתה שהאהבה תדבר. שיתחייב לה. שימלל אותה. כעורך דין היה מומחה לדיבור, אבל לא לדיבור שחפצה בו. ובכל מקרה משחק לא היה מקצוע ראוי לרעיית פרקליט. היא פסקה לשחק. ואולי פסקה כי לא היתה שחקנית מספיק טובה. ואולי גם בשל התפוררות "התיאטרון הארץ ישראלי" בשנת 1926 והולדתה של בתה, אמי רות, בפברואר ‏1927. לאה ומנחם נפרדו כזוג אך המשיכו לגור באותה דירה ומעולם לא התגרשו. עם מעבר בית המשפט העליון לירושלים עבר סבי להתגורר שם וחי עם מזכירתו. אמא שלי חושבת שהסידור הזה היה נוח לו. היא זוכרת שדיברה איתו על כך, שהפצירה שיתגרש מאִמה, שישחרר אותה. ‏"היא היתה כל כך יפה, והיו לה הרבה מחזרים." ומה רצתה אשתו היפה? אמא שלי לא יודעת, עם אִמה היא לא דיברה על הנושא. אולי גם לה זה היה נוח. לחיות כאישה גרושה לא היה מקובל באותם ימים. בתיק המסמכים של סבי מצאתי מכתב מאחד במרץ 1948, מאת התאחדות נשים לשיווי זכויות בארץ ישראל. הוא נשלח לסבי, כמו גם לשופטים האחרים, אני מניחה, לרגל "הימנות כבודו לתפקיד הנעלה של שופט בית דין עליון במדינתנו". על המכתב חתומה בכתב יד ברור אסתר אורן-חבויניק, ובו היא מציינת שהאישה "סבלה עד כה מחוסר חוק מתאים ומחוסר הבנה נכונה", ומביעה תקווה שברגע היסטורי זה יבוא על תיקונו גורל האישה, ומעתה פסקי הדין שיפסוק בית המשפט העליון "יהיו לאור גדול ויקבעו מסמרות בכללים שלפיהם ינהגו יתר בתי הדין". גורלה של סבתי לא היה מר. אני זוכרת אישה יצירתית, עליזה ותאבת חיים. היא תפרה את כל בגדינו, אספה בולים והתכתבה עם עשרות אנשים ברחבי העולם. מדי פעם נסעה לבקר בחו"ל או שביקר אותה "אחד הקורספונדנטים". אוסף בולֵי הנשים שלה, שזכה במדליית כסף בתערוכה בולאית, שמור אצלי. אני זוכרת שסבתא הסבירה לי — לא רק הבולים חשובים, גם החותמות. אסור באיסור חמור לגעת בבולים באצבעות — רק בפינצטה. את האוסף עצמו השאירה סבתי בסדר מופתי. כל עמוד ממוספר, כל בול בתוך מעטפה קטנה מיוחדת. הבולים מוצגים על ניירות משובצים ומתחת לכל בול הסבר. דיוקנאות של רופאות, מלחינות, משוררות, סופרות, אמניות, מנהיגות, סופרג'יסטיות, פמיניסטיות, קדושות, קדושות מעונות וזוכות פרס נובל. וכן גם שחקניות. האם חלמה שיום אחד יתנוסס דיוקנה על בול ישראלי? נראה לי שסבתא שלי העצמאית והיצירתית יכולה היתה ללמד את סבי פרק בתיקון גורל האישה. אולי אף עשתה זאת, וייתכן שבשל כך נפרדו.

אליענה אלמוג מתארת את אביה המשורר כאלמוג שחור שחוזר בשירתו אל הזהות התימנית השחורה. שם משפחתו של סבי הוא דונקלבלום — "פרח כהה" או "פרח אפל". אני מתקוממת על הפטרונות וההתנשאות של סבי. ובי אין התנשאות? כלפי אמי? כלפיו? אני נחלצת להגן עליו. גאה בו. בספרו של אליקים רובינשטיין, "שופטי-ארץ: לראשיתו ולדמותו של בית-המשפט העליון בישראל", מספר רובינשטיין כי בזמן הדיון באשר לגודלו ולהרכבו של בית המשפט העליון הראשון של מדינת ישראל, סבי, ד"ר מנחם "פרח כהה", היה היחיד שהציע שיהיה בבית המשפט העליון שופט ערבי. סבי ודאי לא תיאר לעצמו שתחלופנה חמישים וחמש שנים עד למינוי הקבע הראשון של שופט ערבי בבית המשפט העליון, סלים ג'ובראן, בשנת 2004. האישה הראשונה, מרים בן פורת, מונתה בשנת 1977. השופט המזרחי הראשון, אליהו מני, מונה בשנת ‏1962. לפי ויקיפדיה, בהרכב הנוכחי ארבע נשים, אחת מהן נשיאה, ואחד-עשר גברים, מתוכם אחד ערבי-נוצרי. סך הכול מכהנים אחד-עשר שופטים ושופטות ממוצא אשכנזי, שני מזרחים ואחד ערבי (אחד נשמט מהמניין). בבית המשפט העליון גברו הנשים היהודיות על הגברים המזרחים והערבים.

 

מכתבו של סבי בתיק המסמכים אכן מפרט כי בשל עבודתו של שריף שאנטי נשקפה לו סכנה רבה מצד הכנופיות הערביות, והוא נאלץ לעזוב את מקום מגוריו ביפו ועבר לגור בתל אביב. המילה "חיכוכים" אינה מתארת נאמנה את מצבו של שריף שאנטי. בהמשך המכתב כותב סבי: "ידוע לי גם כן כי אחיך או שניים מאחיך נהרגו, כנראה על ידי אנשי המופתי, בגלל עבודתך אתה." סבי מזכיר טרגדיה נוספת: "ידוע לי כי אשתך היא יתומה מפולניה שנישאה לך לפני עשרים שנה." רק בסעיף האחרון מתברר למה ביקש שאנטי מסבי שיכתוב בשבילו את המכתב. "אם המוסד הממשלתי המטפל במתן רשות לערבים להיכנס ארצה ישאל את דעתי, אמליץ בלי היסוסים עליך כעל אדם הראוי לקבל היתר ישיבה בישראל. אינני מתנגד כי תַראה מכתב זה למוסד הממשלתי הדן בבקשתך להיתר ישיבה בארץ." מהו היתר ישיבה? האם לא היה שאנטי אזרח ישראלי?

אני רוצה ולא רוצה לדעת עוד על הגורלות השלובים לבלי הפרדה. סבי לא רק גולל סיפורים טרגיים, אלא גם נתן עדות אופי. במכתבו הוא מזכיר עסקת קרקעות נוספת שבה הועברו לשריף שאנטי סכומי כסף גדולים, וכי אפשר לתת בו אמון. לעומת זאת, בספרו של הלל כהן, "צבא הצללים", מתאר אהרן דנין את שריף שאנטי כ"פיקח, ערום, סכסכן פר-אקסלנס". שאנטי נהג להשתמש בתחבולות כדי לעורר סכסוכים בכפרים ולאלץ בדרך זו את בעלי הקרקע למוכרה, שכן נזקקו לכספים לצורך הגנה משפטית או הגנה עצמית. הלל כהן מסכם את הנושא: בעזרת משתפי הפעולה "הצליחה קק"ל לא רק לרכוש אדמות אלא גם לשמור על הדימוי העצמי ההגון שלה". משתפי הפעולה עשו את העבודה המלוכלכת. הם סיכסכו, רימו, זייפו מסמכים ולקחו בעלי קרקעות לברים ולזונות. הם פעלו בשטח האפור בין החוקי לַבלתי חוקי ועשו אף את "הבלתי מוסרי בעליל", בעוד שהמוסדות הציוניים יכלו לשמור על "מראית עין של יושרה".

מה היה חלקו של סבא שלי בתהליך הזה? האם סייע בעסקאות נוספות של מכירת קרקעות? לא מצאתי לכך עדויות בתיק המסמכים שלו. אולי הציק לו מצפונו? אולי לא רצה להיות מעורב בעסק מפוקפק, בשטח אפור ולעתים לא מוסרי? סבי הצליח לשמור על ניקיון כפיים. בזמן שכתב את המכתב לשריף שאנטי, כיהן כשופט בהרכב הראשון של בית המשפט העליון של מדינת ישראל. לפני כן היה פרקליט נודע בתל אביב של אותם ימים ושימש היועץ המשפטי של עיריית תל אביב.‏

 

אני רוצה להכיר אותו. לנחש אותו מתוך המסמכים ומתוך העדויות הקטועות. לבנות סיפור. בכל זאת עשרים וחמישה אחוזים מהגֶנים שלו נמצאים בי, בונים אותי למי שאני. אמא שלי תמיד אמרה שחבל שלא הכיר אותי, שיש לנו הרבה מן המשותף. סבא שלי היה משפטן, אבל אהב אמנות וספרות. אני זקוקה לאישור רשמי וסמכותי כדי לדעת את מה שאני יודעת. את מה שאני לא יודעת. את מה שאני לא רוצה לדעת, ומשתוקקת לדעת. את מה שהיה ומה שיכול היה להיות. כמו ארכיאולוגית סבלנית. כמו פליאונתולוגית קפדנית, חופרת בעפר, מסירה גרגירים אחרונים ואבק במברשת עדינה, נושפת על הדגימה, פירור עצם, שבריר שן, מקלפת את שכבות הזמן והשכחה, מוציאה מן הקבר. מנסה לאחות את השברים, להרכיב מהם סיפור אחד, סיפור נהיר וקוהרנטי, סיפור פשוט עם סיבה ותוצאה, עם טוב ורע. סיפור שיבנה את היקרים לי בשר ודם וגם יותיר אותם צחים ונקיים. אני מרגישה חתרנית וגם בוגדנית ומשתפת פעולה.

בתיק המסמכים של סבי אני מוצאת עיתון מקופל. פורשת את הדפים. זהו מוסף לספרות, אמנות וביקורת שהתפרסם ב"קול העם", עיתון יומי של המפלגה הקומוניסטית, מתאריך עשרים ושבעה בדצמבר 1963. סבי כבר לא היה בחיים. כותרת המאמר: "'המאבק' עם ביאליק — זכר מעשה שהיה", מאת אלכסנדר פן. המאמר נכתב לציון תשעים שנה להולדת ח"נ ביאליק, שאף הוא כבר לא היה בחיים. פן מסביר כי המאמר לא יעסוק בביאליק המשורר, וגם לא בביאליק ההוגה והמפרש, אלא בביאליק הספורטאי. השנה שנת 1932. פן חוזר לתל אביב מביקור רעים בשייח' אבריק, אצל אלכסנדר וציפורה זייד. ערב חורפי "פברוארי" טיפוסי. בקפה רַצקי הוא מבחין בביאליק, ‏"היושב בעומקו של האולם, אצל שולחן מעוגל, בחברתו של מיודעי ורעי הטוב, הפרקליט הנודע מנחם דונקלבלום". פן תמה על ההבדל בין שני האישים: "כל כך שונים היו במראם החיצוני ובסגנון התנהגותם." הוא מתאר בפרטים רבים את ביאליק המרושל למראה, בעל "גוף בעל-ביתי רגיל", אולם הראש, הראש, חריצי וקמטי המצח "שכל אחד מהם כאילו מכיל בחגוויו מתח דראמתי עצום ובעיניים תערובת של עצב עמוק והתבזקויות צחוק לגלגני ומבויש כאחד". דונקלבלום, לעומתו, "מגולח למשעי, שקט ורגוע, מסופר קצרות, נוסח אנגלי, צווארון גבוה ונוקשה בשבי עניבתו הנצחית בכל עונות השנה, מדבר לאט ובנחת […] איש רעים בעל מידות תרומיות וגב זקוף יתר על המידה. 'גליצאי אנגלי' — כך, מאחורי גבו, כינוהו ידידיו." פן מספר לשני הידידים שהיום יום הולדתו. ביאליק מודיע שיערכו לפן יום הולדת בביתו. דונקלבלום מציע את ביתו ומנמק בכך שרעייתו לאה נמצאת בווינה, ולכן "אין את מי להטריד, והעיקר, ה‏‏'בַּאר' שבביתו ומיני מטעמים השמורים במקרר, עדיפים על ההטרדה שתיגרם למרת ביאליק הנכבדה".‏

וכך היה. בביתו של "דונקל" התכנסו אלכסנדר פן; חנה רובינא ופאני לוביץ', שחקניות הבימה; פנחס ליטוינובסקי ויצחק פרנקל, ציירים ותיקים וידועי שם; כמה מוותיקי "חברה טראסק", ביאליק ורעייתו. המסיבה‎ ‎היתה "חינגא ראויה לשמה […] שמחת רעים אמיתית, שצחוק ורצינות מהדהדים בה באיזון הדדי". הם קראו שירים והרבו לשתות. ביאליק בירך את פן ליום הולדתו והוסיף, "ומעתה מזמין אני את שנינו / לקרב ביניים בינינו. / יעמדו העבה והדק / לשחק משחק המאבק." ואכן ביאליק ופן התגוששו, ואחר כך "שוב החלו הכוסיות לגאות על גדותיהן", ואַייזִין, "צבּע במקצועו ומשורר אידיש", רקד, וביאליק לחש על אוזן פן, "כך מרקדים עובדי אלילים או משוררים טרופי חושים." אז הציע דונקל שישגרו לרעייתו מכתב קולקטיבי. פן כתב מכתב מחורז ברוסית, וכולם חתמו עליו. בעיתון הובאו תצלומי החתימות על המכתב שנשלח אל מרת לאה דונקלבלום. ביאליק הוסיף בעברית: "החבריא הנעימה, בני הבימה, זוללים דגים מלוחים בזיתים, ומוטלים שיכורים כמתים, ושרים ומזמרים ומרקדים, ובראשם שׂר המשקים, המשקה את עצמו תחילה, הצייר המהיר ליטוינובסקי, השתיין המפורסם בכל תפוצות ארץ ישראל — ואף אני ואשתי בתוכם — כולנו אומרים לך שלום וברכה על כוסות קוניאק וליקור ויין מלאים וריקים — לחיים! ח"נ ביאליק."

בזמן החינגא שנערכה בפברואר 1932 היתה אמי רות בת חמש. היא לא מוזכרת במאמרו של פן, כיוון שנסעה עם אִמה לווינה. הוריה, מנחם ולאה, הכירו בתל אביב ונישאו בשנת 1926. ביתם היה בית ועד לאנשי הבוהמה התל אביבית, ציירים, משוררים וסופרים. עיסוק במשחק היה יוצא דופן לעלמה יהודייה. לפני הגעתה לארץ ישראל נסעה לאה לוין לברלין ללמוד שפות, אך משהכירה את שחקני קבוצת "התיאטרון הארץ-ישראלי" שהגיעו מארץ ישראל, הצטרפה אליהם מיד. מתוך המאמר על התיאטרון הארץ-ישראלי, שכתבה שלי זר-ציון, אני לומדת שהם למדו תנועה ופיתוח קול וצפו בהצגות. ז'בוטינסקי יצר קשרים הדוקים עם הלהקה ואימן את השחקנים להגיית עברית, על פי שיטתו, בדומה להגיית שפות אירופאיות ים-תיכוניות ובניגוד לשפה הערבית. סבתי לאה שיחקה בתפקידים שונים. אני מסתכלת בתצלומים באלבום המשפחתי. לאה בתפקיד היהודייה השבויה במחזה "בלשצאר". בפאה גבוהה ומפודרת ונקודת חן מלאכותית ליד שפתיים מצוירות בקפידה, בהצגת "החולה המדומה" של מולייר. על ראשה מעין כאפייה משונה בתפקיד בושמת בהצגה "חלום יעקב". במאמר אני קוראת ש"בלשצאר" היתה ההפקה הראשונה של התיאטרון והועלתה בברלין. הם המשיכו להציג את "בלשצאר" לאחר הגעתם לפלסטין, וסבתי עמם, בראשית 1925. להצגת הבכורה בקולנוע עדן בתל אביב קדמו נאומים חגיגיים של ביאליק ושל דיזנגוף. במאמר מפורטים שמות השחקנים והשחקניות שהצטרפו ללהקה בברלין. אני מחפשת את שמה של סבתי, לאה לוין, ולא מוצאת. מופיע השם אסתר לוין. אולי טעות? אולי היתה גם אסתר לוין? השמות פינקל ומרים ברנשטיין-כהן עוד ריחפו באוויר בשנות ילדותי. פעם אחת לקחו אותי לפגוש את מניה ביאליק שגרה ברחוב מלצ'ט ‏3. רחל או "רוּחְ'לָה", אלמנתו של אלכסנדר פן, היתה ידידה של סבתי. רחל, שהיתה אחות במקצועה, סעדה את פן במחלתו עד מותו. סבי היה עורך דינו וידידו של ביאליק, ומלבד ליטוינובסקי היה גם הצייר ראובן רובין מבאי ביתם. תרבות הולכת ונבנית ותרבות שתיהרס ותתפרק.

אני מוצאת בתיק ייפוי כוח שנתן חיים נחמן ביאליק לסבי, עו"ד מנחם דונקלבלום, לרגל נסיעה ביוני ‏1924, למלא את מקומו בתור חבר ההנהלה בחברת "דביר" בע"מ, "המתייסדת כעת בתל אביב." מוצאת מסמך מינואר 1924 שבו מאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל אביב, מייפה את כוחו של סבי להיות בא כוחו במשפט פלילי. אני מחפשת את מכתב הבקשה של שריף שאנטי אל סבי, ולא מוצאת. המכתב הזה חסר, נעדר, כמו שולחו. וכמו שולחו אפשר לנחש אותו, להעלותו מן האוב, מקבר השכחה: המשאלה שיראו אותי. הייתי קיים. הייתי בעל בית. היתה לי אישה. היה לי בן. אמא שלי זוכרת את הבן של שאנטי. "קראו לו יוסי, והוא למד בגימנסיה הרצליה." גם את אשתו, אמו של יוסי, היא זוכרת — שמנה ובלונדינית. עכשיו אני מבינה למה נשלח המכתב לשדירות רוטשילד ולא לפריז. קרוב לוודאי שאשתו היהודייה של שאנטי שהשתדלה בעבורו, פנתה למוסד הממשלתי האחראי מצוידת במכתבו של סבי. ואיך שרד דווקא המכתב שנשלח ולא זה שהתקבל? סבי הקפדן שמר העתק מכל מכתב. היו מדפיסים אז במכונת כתיבה על דף לבן, תחתיו נייר קופי שחור ותחתיו נייר העתקה עדין, שקוף כמעט.‏

בכל מקרה, מכתבו של סבי סייע ככל הנראה לשאנטי, והוא קיבל היתר לחזור לישראל לדירתו בשדירות רוטשילד, לאשתו היתומה מפולניה ולבנם יוסי, שלמד בגימנסיה הרצליה, שנה מתחת לאמא שלי. שאנטי המשיך לעסוק בתיווך קרקעות. בספרו של הלל כהן אין כל אזכור לכך ששאנטי נזקק לעדות אופי כדי שיוּתר לו להיכנס למדינת ישראל. נכתב בקיצור יבש שהוא המשיך לעסוק בקנייה ומכירה של קרקעות, וכי נרצח בשנת 1961. לעומת זאת, בסרט שביים יהודה קווה, שכותרתו "מי רצח את שריף שאנטי?" מסופר ששאנטי נרצח בפתח ביתו בתל אביב בשנת 1965. הרצח לא פוענח, ומשטרת ישראל סגרה את תיק החקירה. מי רצח אותו? האם נרצח בגלל מעורבותו במכירת קרקעות פלסטיניות ליהודים? ואולי זה סיפור שקשור למשפחת פשע? האם עזר מכתבו של סבי לשאנטי, או שדווקא קירב אותו אל מותו?‏

 

מה אני יכולה לעשות עכשיו? הרי שיטות דומות ממשיכות לאפשר נישול הולך וגובר. הנכבה ממשיכה: הריסת כפרי הבדואים בנגב וריכוזם בעיירות שאותן הם מכנים ערי השעמום וגטאות הפשע; שימוש בחוק נכסי נפקדים בשטחים שנכבשו ב-1967, בניגוד להנחיות היועץ המשפטי לממשלה; הכרזה על קרקע פלסטינית "שטח צבאי סגור" והעברתה להתנחלות לאחר שלוש שנים, על פי חוק עותמאני כי מי שאינו מעבד את האדמה מאבד את בעלותו עליה; רכישת קרקעות באמצעות שימוש במסמכים מזויפים או בסחיטה לאחר תצלום עם נערות ליווי.

איך אעזור להוריה של ניירוז לקבל היתר לחיות בישראל? לפי דוח של כייאן, ארגון פמיניסטי, בישראל חיות כיום כ-22,000 משפחות שבהן אחד מבני הזוג פלסטיני, בדרך כלל האישה, והשני אזרח ישראל, ערבי בדרך כלל. ילדי הזוג הם אזרחי ישראל. אך לפי התיקון לחוק האזרחות, בת הזוג הפלסטינית אינה מקבלת מעמד של קבע בישראל ונמנעות ממנה זכויות בסיסיות כמו ביטוח בריאות וניידות — אסור לה להחזיק ברישיון נהיגה. לחלקן יש אישורי שהייה זמניים, שחידושם לא ברור מאליו. חלק מהמשפחות נקרעו לשניים במקרים שבהם בת/בן הזוג הפלסטינים עזבו או גורשו. משפחות אלה חיות במשך שנים ארוכות במחסור, במתח ובחרדה. היו שהתייאשו ועזבו את ישראל — טרנספר שקט. פגשתי זוג כזה עם בנם בן השלוש. הוא דילג בחדר בעליזות בזמן שאביו בכה כשסיפר על מצוקתה של אשתו. היא ישבה בפנים קפואות. אסור לי לפרסם פרטים מזהים — זה יכול לפגוע בהם. לפי החוק היא אינה זכאית למעמד בישראל. הכול חוקי וכל כך לא אתי. חוקי ולא מוסרי. מה אני יכולה לעשות נגד חוקים גזעניים?

גוש הזכוכית רובץ באפלולית המחסן. המסמכים רובצים באפלולית הארכיונים, ומצטברים אצל מי שלא נכבש, שלא יצא לגלוּת. אני מוציאה אותם לאור, בונה סיפור ומזמינה את הוריה של ניירוז להתגורר בתוכו כמה זמן שיחפצו. מחליטה לגמוע את המרחק, לצעוד ברגל מביתה של אמי בתל אביב, לבית הוריה של ניירוז ברמלה. הבית ברחוב ביאליק 24 שבו התגוררה אמי עומד על תלו. משפצים אותו עכשיו. את הבית שבו התגוררו הוריה של ניירוז הרסו. אני הולכת אל הבית המחוק. מה בנו במקומו? קניון? שיכון? מפעל? אני לא יודעת — עוד לא הגעתי — אבל אני הולכת. החלטתי להחזיר להם את הכיסא שנבזז.

הכיסא כבר לא קיים, ועלי לברוא אותו מחדש. אני מחפשת באינטרנט מידע על טכניקות מסורתיות לקליעת סלים ורהיטים. את שלד הכיסא עושים מרָאטָאן שמיובא מהפיליפינים. אני מחממת את קני הראטאן ומכופפת אותם לצורה הרצויה — הם גמישים ועמידים. את המושב והגב אני שוזרת וקולעת מנצרים שהושרו במים. כריות אצבעותי נשרטות. כשהכיסא מוכן, אני אוחזת אותו בידַי ומתחילה לצעוד מרחוב ביאליק בתל אביב לבית של הוריה של ניירוז ליד חמאם רדואן באל-רמלה. המרחק בין רמלה לתל אביב הוא עשרים ושניים קילומטר. את המרחק הזה אני יכולה לעבור ביומיים. אולי שלושה. כשהשרירים מתעייפים, אני מתיישבת על הכיסא ונחה. לפעמים אני נרדמת וחולמת שהבית עדיין עומד על תלו וההורים של ניירוז חיים בו. חולמת על הכיסא שקלעתי. האם יתאים לחדר האירוח? לחדר השינה? אולי למרפסת? אולי הם ההורים שלי ואני בתם? ההורים שלי שנלחמו בהורים שלי, לא יודעת איך הם יקבלו אותי, את בתם הזרה, האובדת. אולי לא ירצו לדבר איתי. ודאי לא יבינו מדוע אני מביאה להם כיסא שאינם מכירים. אולי הוא יצעק והיא תבכה. אולי שניהם יבכו. אולי ישבו כפופים, שותקים, קפואים, רק דמעות זולגות. אני ממשיכה ללכת לקראתם, יודעת שלא אגיע לעולם אבל אני צועדת וצועדת.

 

 

05 מרץ

מבצע לונדון / פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

1

גיא

 

"גיא," אמרה אמא של גיא ונגעה בו בכתף.

גיא שמע אותה, אבל רק בקושי. הוא היה במיטה, מכוסה לגמרי בשמיכה, כולל הראש.

"גיא, קום כבר," היא אמרה, והפעם הסירה מעל ראשו את השמיכה וטילטלה אותו קלות בכתף. "נו! קום!"

"מה? מה? איזה יום היום?" שאל גיא ושיפשף את עיניו.

"היום יום רביעי והשעה שמונה בערב. אתה ישן כמעט כל היום, ואחר כך לא תישן בלילה," אמרה אמו, בקול שנשמע מתלונן אבל בעצם היה מלא חיבה וגם קצת שעשוע. "אני לא יודעת מה בדיוק עשיתם שם בקייטנת השֶטַח הזאת, אבל מאז שחזרת אתה לא מפסיק לישון."

"מה, כבר יום רביעי?" גיא פקח את עיניו, איכשהו, ומוחו התחיל לצאת מהערפל הסמיך שהיה שרוי בו.

אה, כן, יום רביעי. ביום שני, שלשום, הם חזרו מטוקיו, מהמבצע האחרון עד כה שעשו בשירות המוסד, או בעצם, בשירות חנן, איש המוסד שהפעיל אותם. הפעם חנן חזר איתם מטוקיו לארץ בטיסה, באותו מטוס פרטי שהביא אותם לשם. לפני שעלה לטיסה הוא נפרד בחיבוק חזק וארוך מסוּזן מוֹרגַן, סוכנת הסי-אַיי-אֵיי שעזרה להם. המבצע הזה, שבו הם שיחררו את המנהיגים החשובים בעולם שנחטפו בידי טרוריסטים יפנים, זכה לסיקור תקשורתי אדיר. עיתונאים וצלמי טלוויזיה מכל העולם הגיעו למלון "אימפֶּריאל", שבו אירעה החטיפה, וסיקרו את מסיבת העיתונאים שראש ממשלת יפן ערך בַּמקום. ברגע שנגמרה מסיבת העיתונאים, גיא וכל אנשי הצוות יצאו לנמל התעופה. אף אחד לא רצה שמישהו יקלוט שבצוות החילוץ היו גם ילדים. חנן ואלונה, סגניתו, טענו שמספיק גרוע גם ככה שהמנהיגים עצמם ראו אותם, כולל רפאל תַדמוֹר, ראש ממשלת ישראל.

אז הם חזרו לארץ, ולהורים הם אמרו שהם חזרו מקייטנת שטח בינלאומית שאירגן חנן, שהוצג באוזניהם כבר לפני שנה כראש "המכון לחשיבה אֶסטרָטֶגית לנוער". זה היה התירוץ הקבוע שלהם מאז המבצע במנהטן, והוא עבד מצוין, כי ההורים אף פעם לא חשדו בראש המכון וגם לא שאלו שאלות מעֵבר למה שחנן ואלונה סיפרו להם.

"נו, אתה ער?" שאלה אמא של גיא, שעדיין עמדה ליד מיטתו.

"כן, כן, אני ער," ענה גיא בקוצר רוח.

"אתה יודע שצעקת המון מתוך שינה? כל הלילה צעקת, 'נועם, נועם,' ואחר כך גם צעקת, 'דריה, דריה מתה.' אבא ואני ניסינו להעיר אותך, אבל היית שקוע עמוק בתוך הסיוט הזה."

גיא שתק. הוא לא ידע מה לענות.

"דריה זאת הילדה החדשה שהצטרפה אליכם למכון, נכון? למה חלמת שהיא מתה?"

"אמא, עזבי אותי, אני לא זוכר," אמר לה גיא והביט היישר בעיניה, כדי שתאמין לו.

"טוב, טוב, אני עוזבת אותך," אמרה אמו. "אבל תקום כבר, טוב?" היא הסתובבה ויצאה מחדרו. מהמסדרון שמע אותה גיא ממלמלת לעצמה, "סיוט כזה והוא אפילו לא זוכר…"

אבל גיא זכר טוב מאוד את הסיוט הזה. הוא חלם שדריה נפלה מהתקרה, התרסקה על הרצפה ומתה. זאת לא היתה הפעם הראשונה שהוא חלם את זה, והוא קיווה שהסיוט יפסיק לחזור על עצמו בקרוב מאוד. דריה, שהצטרפה אליהם לצוות ממש ביום הנסיעה לטוקיו, הפכה בעיני גיא מהר מאוד לחלק בלתי נפרד מהחבורה הקטנה שלהם. הוא חיבב אותה ממש מהרגע הראשון שפגש אותה, כשהם חיפשו לוחמת חדשה באוֹדישֶנים לתוכנית ריאליטי, ועכשיו — בזכות האומץ והתושייה שגילתה בטוקיו — הוא גם העריך אותה מאוד.

איזה מזל שבמציאוּת לא קרה לדריה שום דבר, הוא חשב לעצמו ואז התיישב במיטה, שיפשף שוב את עיניו ובלֵית ברירה קם. הראש כאב לו נורא — מרוב שינה או בגלל הגֶ'ט-לֶג אחרי הטיסה מיפן — והוא הבין שהוא מוכרח להתחיל להתרגל בחזרה לשעון ישראל. הוא לא רצה להחמיץ את עשרים הימים שנשארו מהחופש הגדול ולבזבז אותם על שינה.

גיא הרים את הטלפון הנייד מהשולחן שליד המיטה, שם הוא היה מחובר לחשמל ונטען במשך הלילה. הוא ראה שיש לו לא מעט הודעות — מהחברים מהכדורסל, מרועי ומנועם — אבל החליט לקרוא אותן אחרי שיתאושש קצת.

בצעדים כבדים מעייפות הוא יצא מהחדר והלך לחדר האמבטיה לשטוף פנים. כשיצא בחזרה למסדרון הוא שמע שאבא שלו חזר בינתיים מהעבודה. אביו ואמו ישבו עכשיו בסלון והתווכחו. התווכחו עליו. הוא נעצר להקשיב.

"זאת הפעם האחרונה שהוא יוצא לקייטנות האלה," אמר אבא של גיא. "אני לא רוצה שהוא יחזור לי משם עם סיוטים."

"אוי, בחייך," אמרה אמו לאביו. "אתה מגזים. לכל אחד יש סיוטים לפעמים. והוא תמיד כל כך נהנה שם."

אביו לא ענה, רק השמיע איזו נהמה של חוסר הסכמה, ואמו הוסיפה, "ורק לא מזמן היתה אצלנו בבית אלונה, זאת שמארגנת את הקייטנות עם ראש המכון ההוא. היא היתה כל כך נחמדה. אני בטוחה שהבעיה היא לא בקייטנות. אולי זאת פשוט תופעה של גיל ההתבגרות, ו—"

בשלב זה נכנס גיא לסלון. הוא ממש לא רצה לשמוע את הוריו מדברים על תופעות גיל ההתבגרות שמתגלות או לא מתגלות אצלו.

"גיא," אמר אביו, שישב במקומו הקבוע בכורסת העור הלבנה שליד הספה. "אני רואה שהתעוררת סוף-סוף."

גיא לא ענה, רק התקדם לעבר הספה ונשכב עליה. הראש התפוצץ לו.

"חבל שישנת אתמול בערב," אמר אביו. "פיספסת את מסיבת העיתונאים של רפאל תדמור, שחזר לארץ אחרי האירוע המחריד ההוא בטוקיו."

"לא נורא," אמר גיא, שרצה מאוד שהשיחה על האירוע בטוקיו תיגמר מיד.

"מעניין," אמר אבא של גיא. "תמיד אתה מפספס את החדשות הכי מעניינות. גם בפסח, כששיחררו את הילדים המסכנים האלה מהכת בטורונטו, לא היית כאן."

"מה אתה רוצה?" אמרה אמו של גיא לאביו. "בארץ כמו שלנו עדיף לפספס את החדשות. קצת שקט עוד לא הזיק לאף אחד."

גיא נשם לרווחה. רק חסר שההורים שלו יתחילו לחשוד במשהו.

בתנועה איטית ועייפה הוא הרים את הטלפון והתחיל לעבור על ההודעות. את ההודעה של נועם הוא קרא ראשונה, כמובן.

05 מרץ

1947 / פתיחה

:נכתב ע"י 2 תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

חזרה לעמוד הספר

 

הזמן לא ממש זורם כמתוכנן.

באחד בינואר 1947 מדווח עיתון ה"טיימס" שהבריטים לא יכולים לסמוך על השעונים שלהם. כדי להיות בטוחים לגמרי שהשעה הנגלית לעיניהם היא אכן השעה הנכונה, עליהם להאזין למשדרים מיוחדים של תחנת הרדיו של הבי-בי-סי, שמדווחים מהי השעה באמת. פעולתם של השעונים החשמליים אמנם משתבשת עקב הפסקות החשמל התכופות, אבל גם השעונים המכניים דורשים כִּוונוּן. אולי זה בגלל הקור. אולי הכול יסתדר בעתיד.

במהלך המלחמה הוטלו קרוב לחמישים אלף טון פצצות על הממלכה המאוחדת של בריטניה. למעלה מארבעה מיליון וחצי בניינים ניזוקו. ערים קטנות באזורים הכפריים כמעט נמחקו כליל, כמו עיר הנמל הסקוטית שאף העניקה למתקפות האוויריות עליה כינוי המבוסס על שמה: קלַיידבּנק בּליץ.

בעיר האוסטרית וינֶר נוֹישטָאדט עמדו פעם ארבעת אלפים בניינים. כעת רק שמונה-עשר מתוכם עומדים על תלם. בבודפשט כמחצית הבניינים אינם ראויים למגורים. בצרפת נהרסו בסך הכול ארבע מאות ושישים אלף בניינים. בברית המועצות נהרסו עד היסוד אלף שבע מאות עיירות וכפרים. בגרמניה הופצצו מהאוויר כשלושה מיליון ושש מאות אלף דירות — כל דירה חמישית במדינה. מחצית מהבתים בברלין ננטשו. בגרמניה כולה נותרו יותר משמונה-עשר מיליון בני אדם ללא בית. עשרה מיליון נוספים — באוקראינה. כולם נאלצים להתקיים כעת עם גישה מוגבלת למים ואספקת חשמל ארעית.

זכויות אדם אינן קיימות, ואין כמעט איש שמכיר את המושג "ג'נוסייד" — רצח עם. מי שהצליחו לשרוד רק החלו למנות את מתיהם. רבים נוסעים הביתה ולא מוצאים אותו. אחרים נוסעים לכל מקום, למעֵט אל המקום שממנו הם באו.

האזורים הכפריים של אירופה נמחקו, נבזזו, וכעת חלקם מוצפים במים, עקב פעולות חבלה בסכרים שגרמו לשיטפונות. אדמות חקלאיות, יערות, חוות — מקורות חייהם, מזונם ופרנסתם של בני אדם — קבורים תחת אפר, מכוסים בוץ.

יוון איבדה שליש מיערותיה בזמן הכיבוש הגרמני. מעל אלף כפרים הועלו באש. ביוגוסלביה יותר ממחצית עדרי הצאן והבקר הושמדו, והביזה של הדגן, החלב והצמר הובילה להרס מוחלט של הכלכלה המקומית. הצבאות של סטלין והיטלר זרעו חורבן במהלך התקדמותם, אבל גם הצטוו להרוס כל דבר הנקרה בדרכם במהלך נסיגתם. טקטיקת "האדמה החרוכה" לא השאירה דבר לאויב. במילותיו של היינריך הימלר: "אסור שאף אדם, אף בקר, אף גרגיר חיטה ושום מקטע של מסילת רכבת יישארו מאחור […] האויב צריך למצוא ארץ שרופה והרוסה עד היסוד."

עכשיו, בתום המלחמה, כולם מחפשים שעוני יד — גונבים אותם, מחביאים אותם, שוכחים היכן הניחו אותם, מאבדים אותם. הזמן נותר לא ברור. כשהשעה היא שמונה בערב בברלין, השעה בדרֶזדֶן היא שבע, אבל בבּרֶמֶן — תשע. זמן רוסי חל בָּאזור הגרמני שבשליטת הרוסים, בעוד שהבריטים מנהיגים שעון קיץ בחלק הגרמני שבשליטתם. כשמישהו שואל מה השעה על פי השעון, הרוב עונים שזה נעלם. כלומר, השעון. או שמא הם מתכוונים לשעה?

 

ינואר

ערבּ א-זבּיד

חָמדֶה ג'וּמעה היא נערה בעלת דעות נחרצות, אבל איפשהו יש גבול. והוא הולך וקרב.

כשהאיש מגיע לכפר עם תיבת הקסמים שלו, הוא קורא לילדים להתאסף סביבו. הקטנים מביניהם אמורים לבקש מאמותיהם מעט גרגירי דגן; הגדולים אמורים להביא מאכלים שהם גנבו — אבל כולם פשוט חייבים לבוא ולראות את תיבת הקסמים, שלדברי האיש אוכלת סוכר ומחרבנת סוכריות. הם צוחקים ומשלמים לו בבורגול, בעדשים ובשיבולת שועל. הוא מספר להם מעשיות ומראה להם את התמונות, ואלה הופכות לסיפורים כשהוא תוקע מקל בתיבת הקרטון ומסובב.

חמדה היא בת שש-עשרה, ולא יודעת שובע מקסם התמונות הנעות. היא גונבת לחם מאמה כדי לשלם לאיש, לוקחת מלוא החופן עדשים מהמזווה. היא נזכרת בדוֹד שלה, שיש לו הרבה תרנגולות וחמישה תרנגולים. כשהדוד ישן שנת צהריים, היא מתגנבת לאוהל שלו וגונבת ביצים — כל זה רק כדי לראות שוב את התמונות נעות, לשמוע על גיבורים ולוחמי חופש ולהרגיש איך העולם מתרחב. אבל כשהיא יוצאת החוצה מהאוהל של הדוד, עם הביצים בידיה, הוא מתעורר, תופס אותה וסוטר לה. הביצים נשברות, ובאותו הלילה חמדה ישנה בסינר מטונף במערה, רחוק מזעמו. והזעם חולף.

בכל ערב, כשהאיש עם תיבת הקסמים גומר לספר את סיפוריו, הוא מסיים באותן המילים:

"זוהי החשיכה, זהו הלילה."

 

וושינגטון

בחדר הסגלגל שבבית הלבן יושב הנשיא טרומן וכותב ביומנו. הוא התעורר מוקדם בבוקרו של שישה בינואר, והספיק לעבוד כמה שעות בטרם הלך אל תחנת הרכבת, כדי לפגוש את משפחתו. זאת היתה הליכה טובה של שלושים וחמש דקות, הוא מציין ביומן. הוא מאושר על שובם הביתה של אשתו והילדים. הכלא הלבן הגדול הוא מקום מהגיהינום כשנמצאים בו לבד. הרצפות חורקות בשעות הלילה. הוא יכול לדמיין בקלות את ג'יימס ביוקנן הקשיש מהלך לו אנה ואנה, אכול דאגה מכך שהעולם לא נמצא בשליטתו.[1] לאמיתו של דבר, רוחות רפאים רבות וחסרות מנוחה של נשיאים אמריקאים עולות ויורדות במדרגות, ובפיהן תלונות על כל מה שהם היו צריכים לעשות טוב יותר, ועל כל מה שהם לא הספיקו לעשות. כמה מקודמיו המתים מדירים את רגליהם מהמקום, כותב טרומן ביומנו הכחול. פשוט אין להם זמן, הם עסוקים מדי בהנהגת ממלכת השמים ובשליטה על ממלכת הגיהינום. אבל השאר — כל אותם נשיאים אומללים ומיוסרים שלא זכו לכבוד הראוי להם במהלך ההיסטוריה — לא מוצאים מנוחה. הבית הלבן הוא מקום מהגיהינום.

 

לונדון

בשבעה בינואר נודע כי חמש מאות נשים שהועסקו בשירות התחבורה הציבורית של לונדון ייאלצו לעזוב את מקום עבודתן. הן נשלחות הביתה. בחודשים הבאים יפוטרו כל נהגות האוטובוסים והחשמליות בלונדון. בסך הכול כעשרת אלפים נהגות. הגברים חזרו.

 

מָאלמוֹ

תנועות בגבול, עצים שנראים כמו קווים שחורים על נוף לבן. צעדים על קרקע קפואה מותירים מאחוריהם מעט עקבות. העולם מלא בפליטים שרוצים לעזוב, שרוצים לצאת. בכמה גבולות הפיקוח פחות הדוק מאשר באחרים, הדרכים צרות ומפותלות, התושבים המקומיים עסוקים בענייניהם.

יש גבול בין גרמניה לדנמרק. יש גבול נוסף בין דנמרק לשוודיה. גבולות ימיים, גבולות יבשתיים, קווים שמשורטטים על מפות נייר, אבל מצוינים בשטח באמצעות אבן, גדר עץ, אלפי גבעולי עשב שמרשרשים ברוח.

רבים בורחים ממה שהם חוו. אחרים בורחים מתוצאות מעשיהם. שתיקה. חשאיוּת. הודעות מוצפנות, אף פעם לא לישון יותר מלילה אחד באותו המקום. זרם של גברים נע מגרמניה לדנמרק, ומשם ממשיך הלאה, לשוודיה. לאורך המסע, סייענים דואגים להם לאוכל ולמקום לינה.

פֶּר אֶנגדָאל רוצה שיחזירו לו את הדרכון שלו. הוא נענה בשלילה, ומוצא את עצמו כלוא בתוך ארצו, כשמצד אחד הוא מבקש לשמר אותה כפי שהיא, ומצד אחר הוא רוצה שגבולותיה ייפרצו בכוח. זהו חזון שנושא בחובו סתירה, ואנגדאל יעבוד ללא לאות על מנת להפוך אותו למציאות. המשטרה החשאית השוודית מסווגת אותו כנאצי. הדרכון שלו הוחרם מאחר שביקר במהלך המלחמה את וידקוּן קוויזלינג, ראש ממשלת נורווגיה דאז, ולאחר מכן נסע לפינלנד ונפגש עם כמה מבכירי הוורמאכט. חרף ניסיונות רבים מצד אנגדאל לקבל את דרכונו בחזרה, העניין מתמהמה — ולפיכך, כדי לפגוש אותו, צריך להגיע אליו, למאלמו. יש לו משתפי פעולה נאמנים שנוסעים ומארגנים דברים במקומו. אין כמעט שום מסמכים מאותה התקופה, ורק כמה שמות ספורים מוזכרים בניירות שאנגדאל מותיר אחריו. את פיסות המידע על מה שקורה בחודשים האלה, שמרכיבים יחד את שנת 1947, אפשר לחשוף, לאסוף ולחבר אך ורק בדרכים עקיפות, על מנת להציג תמונה של תקופה שבה הכול נדמָה אפשרי, משום שהכול כבר קרה.

הם מגיעים מכל אירופה. רובם לחמו בדיוויזיות האס-אס בחזית המזרחית, ויש גם קבוצה גדולה של גברים יוצאי המדינות הבלטיות שעומדים בפני סכנת הסגרה לברית המועצות. כולם זקוקים לעזרה כדי לברוח מתוצאות מעשיהם בזמן המלחמה, והגבר ללא הדרכון עומד לרשותם.

פר אנגדאל הוא מנהיג הפאשיסטים השוודים, אבל את גל הפליטים הלבנים שמבקשים סיוע הוא מעוניין להשאיר מחוץ לתנועה, תחת מעטה של דיסקרטיות ושמות צופן. לכן ביתו שלו, במֶסטֶר הֶנריקסגָטָן 2 שבמאלמו, הופך למרכז של פעילות חשאית. קליטתם של הנמלטים לובשת אופי ספרותי, כשהמנהיג הפאשיסט, שגם כותב שירה, משתמש בשמות של ספרים כמילות קוד לַמושגים "פליט", "מקום מחבוא" ו"העברה" — כל זאת כדי להסיח את דעתה של המשטרה השוודית.

כמה מגיעים? לא ברור. מי הם? לא ידוע. אבל בין אלפי הגברים הנמלטים האלה, גבר אחד או שניים הופכים ליותר משֵם, אולי אפילו לחברים אישיים. כמו פרופסור יוהָאן פוֹן לֶרס, מקורבו ובן חסותו של שר התעמולה יוזף גבלס, אחד האידיאולוגים המשפיעים ביותר שעמדו מאחורי תעמולת השנאה של הנאצים. הוא תיעב יהודים במסירות ובקנאות, והיה בשר מבשרה של ההנהגה הנאצית. שֵם גדול, מבוקש גדול. פון לרס נשבה בידי כוחות הצבא האמריקאיים ונכלא בעיר דָרמשטָאדט, אבל בורח אחרי שמונה-עשר חודשים. הוא מותיר מאחוריו שובל מעורפל ומבלבל של עקבות. במשך כמה שנים הוא מצליח להיעלם לחלוטין, אבל צץ בוודאות אל פני השטח ב-1950, בבואנוס איירס. יש הטוענים שהוא הסתתר שנים רבות בצפון גרמניה, אחרים אומרים שהוא חי בעילום שם באיטליה.

מה שברור הוא שבסוף 1946 הוא מגיע לעיר הסחר העתיקה פלֶנסבּוּרג, שנמצאת במרחק של כעשרה קילומטרים מהגבול הדני. שם פוגש אותו מתנדב אס-אס דֶני בשם וָגנֶר קריסטֶנסֶן, שמעביר אותו מרחק של בקושי קילומטר לכפר הדני פָּדבּוֹרג.

"לקחנו את הפליטים לאורכו של שביל, חצינו בִּיצה והעברנו אותם את הגבול."

קריסטנסן הצעיר מחבב את יוהאן פון לרס — הקשר ביניהם יישמר — והוא מלווה את חברו החדש לאורכה של דנמרק עד קופנהגן, שם אחרים תופסים פיקוד ומארגנים לו הפלגה על פני מצר אוֹרֶסוּנד, אל שוודיה.

"הם נאלצו להגיע אלי כי לא הורשיתי לצאת מהמדינה," ייזכר אנגדאל בהמשך, במידת-מה של גאווה, תוך שהוא מקפיד לא להסגיר אף שֵם.

אנגדאל וחבריו מצליחים לסדר מקומות עבודה לכמה אלפי נאצים נמלטים. מספנת קוֹקוּמס ויצרן מכונות החישוב אָדוֹ שמחים לקבל עובדים, בתנאי שאנגדאל לא יכתוב על כך מילה בעיתון שלו, "וֶגֶן פרָאמוֹט" ("הדרך קדימה"). כולם הבינו במה מדובר: זה בסדר גמור לפעול, אבל בסתר, בחושך מוחלט.

פר אנגדאל: משורר, עיתונאי, מנהיג פאשיסטי. המשטרה בשוודיה רואה בו את מייסד הנאציזם השוודי הלכה למעשה.

"גם לפני המלחמה היה ידוע שהוא הנאצי השוודי עם הקשרים הטובים ביותר בשורות הנאציזם העולמי," נכתב בדו"ח מקוצר של המשטרה, מראשית שנות החמישים. "הוא היה אישיות רצויה בברלין וברומא […] כבר בסוף 1945 יצר אנגדאל קשר עם התאים הנאציים והפאשיסטיים ששרדו מחוץ לשוודיה."

 

רומא

כמה ימים בלבד לפני ששנת 1946 תהפוך לשנת 1947, נאספים חמישה גברים בשדירת רֶג'ינָה אֶלֶנָה שברומא: עיתונאי, ארכיאולוג, רואה חשבון, מנהיג איגוד מקצועי, וגבר שטוען שהוא בנו הלא חוקי של בניטו מוסוליני. ביחד הם מקימים את "מובימנטו סוצ'אלה איטליאנו" (Movimento Sociale Italiano), תנועה המבוססת על אותם הרעיונות והאידיאלים שבהם החזיקה מפלגתו הפאשיסטית של מוסוליני. התנועה (MSI) מושכת במהרה המוני תומכים ומצליחה לגייס סכומי כסף גדולים מתורמים פרטיים. אחרי כמה חודשים בלבד נפתחים סניפים מקומיים בכל רחבי איטליה, והתנועה יכולה להתחיל במלאכתה: לתקוף את הדמוקרטיה ולהתעמת עם הקומוניזם. אבל לא רק באיטליה. המטרה של התנועה היא גם ליצור אירופה חדשה.

פָלָאנגיסטים בספרד; פֶּרוֹניסטים בארגנטינה; פאשיסטים בריטים בהנהגת אוסוואלד מוסלי; ניאו-נאצים שמתאספים באופן לא חוקי בוויסבאדן, תחת הנהגתו של קרל-היינץ פּריסטר; ופר אנגדאל בשוודיה. הם אורבים מתחת לפני השטח, ומתנועעים בזמן שהעולם מסתכל בכיוון הנגדי. כבר עכשיו הם יוצרים מערכת שליחים מאורגנת היטב בינם לבין עצמם, במטרה לעקוף הגבלות על דרכונים, ויזות ומטבע זר. בקרוב הגברים יתקרבו זה לזה, ואפילו יתאחדו. כמו שקט שאצור במטוטלת, לפני שזו נעה בכיוון ההופכי.

 

פולין

בתשעה-עשר בינואר מתקיימות בחירות בפולין. אבל בשבועות שקדמו לתאריך כחצי מיליון פולנים הואשמו בשיתוף פעולה עם הנאצים, וכעונש על כך נשללת מהם זכות הבחירה. למעלה משמונים אלף חברי המפלגה האנטי-קומוניסטית (Polskie Stronnictwo Ludowe) נעצרים בסמוך למועד הבחירות. כמאה מתוכם נרצחים בידי המשטרה החשאית הפולנית.

כתוצאה מכך הקומוניסטים זוכים בניצחון מוחץ.

בוועידת ילטה שהתקיימה בשנת 1945, הבטיח סטלין בחירות חופשיות בפולין — אבל עבור השיטה הרב-מפלגתית בפולין, זהו יום הוצאתה להורג.

 

אל-מחמוּדיה

חסן אל-בָּנָא, בנו של שען מצרי, מבקש לסובב את מחוגי השעון ולהשיבו אל זמן האסלאם. פעם הוא היה ילד תאב ידע, עקשן ועצמאי כמו אמו, וחברותי יותר מאביו. הזמן של העולם כוּונַן בבית המלאכה של האב, שם חיכו לוחות שעון אילמים למחוגים, וגלגלי שיניים קטנים ובוהקים הונחו בקופסאות, וקול תקתוקו של שעון מתוקן היה גמול מספק דיו למאמץ שהושקע בתיקונו. התקתוק הברור והקבוע העיד כי גם בשעון וגם בזמן הושב הסדר על כנו, ממצב של כאוס למצב של שליטה.

מחוץ לבית המלאכה של האב השתרעה מצרים, על שדות החיטה שלה: ארץ לא חופשית, שבה הגברים משתופפים תחת מבטי הבוז של הבריטים. והפסוקים בספר הקוראן ניצבו צפופים בזה אחר זה, כמו גבעולי החיטה בשדות.

הילד למד גם הוא את מלאכתו של אביו. כשנמצאים בחדר מלא בשעונים, שעה אחת יכולה להפוך לחבר ולאויב גם יחד. פירוק של שעון, בחינת המנגנון המכני הפנימי שלו, ולאחר מכן הפעלתו מחדש — כל אלה הופכים את הזמן לכוח שאפשר לשלוט בו.

 

פריז

מטוס שנושא בתוכו את סימון דה בובואר ממריא בכיוון ניו יורק. עשרה נוסעים בלבד נמצאים במטוס של ארבעים מושבים. כבר בשלב העלייה למטוס היא מרגישה אבודה. היא כמו משאירה מאחור את חייה בפריז. משהו אחר, חדש, עומד לצוץ ולהתגלות, והוא יהפוך אותה למישהי אחרת. המטוס באוויר. התאריך הוא עשרים וחמישה בינואר. היא כותבת: "אני בשום מקום. אני באיזשהו מקום אחר. מהו הזמן?"

 

ניו יורק

ההווה הוא זמן שבו זכויות אדם אוניברסליות אינן קיימות. אבל האם לאנושות חסר דבר-מה שהיא לא ערה כלל לקיומו? האם דתות העולם, שביקשו להגן על האדם כאילו היה רסיס אלוהי, סיפקו לאדם הגנה ראויה?

העולם קם מתוך אפר אדם. כאן ועכשיו, בלשכה הזמנית של ארגון האומות המאוחדות, שממוקמת במפעל המטוסים שבלֵייק סָקסֶס, ערכים אוניברסליים צפויים להיוולד: מחשבות חדשות, הנחות יסוד חדשות לטובת האנושות, מוסריוּת חדשה. זכויותיו של אדם כלשהו, אסור שיהיו תלויות בעצם היותו נוצרי או בודהיסט, בשאלה אם הוא נולד למשפחה בעלת אמצעים או חסרת אמצעים, בשמו, במינו, בארץ הולדתו או בצבע עורו.

אל במת ההיסטוריה העולמית עולה אישה בת שישים שתוביל את המשימה. לא מזמן נשלל רישיון הנהיגה שלה בעקבות נהיגה רשלנית. אי-שם מתחת לשטף יומיומי של אירועים פוליטיים ורגשות צער שהיא חשה על מות בעלה, פרנקלין ד' רוזוולט, אי-שם מתחת לשכבת מחשבות על הזדקנות ואימהוּת ולעובדה שאנשים לא מורגלים במנהיגה-אישה, רוחשות המילים שילוו את קבוצת העבודה מיומה הראשון עד יומה האחרון, בין אם הן נמצאות בכתביו של הפילוסוף הקונפוציאני מֶנציוּס ובין אם הן לקוחות מהפרק השנים-עשר באיגרת אל הרומים שבברית החדשה: "אל נא יכבָּשך הרע, כְּבוֹש אתה את הרע בטוב."

אלינור רוזוולט עורכת את הפגישה הראשונה שלה עם קבוצת העבודה בעשרים ושבעה בינואר. יש משהו אופורי באוויר, באותו המפגש. לעולם לא עוד, אומרים אנשים בעולם זה לזה ואיש לעצמו. לעולם לא עוד, אומרים חברי קבוצת העבודה בבואם לנסח ולברוא זכויות אדם. ספק אם הם עצמם מודעים לגודל המשימה המוטלת עליהם.

לעולם לא עוד. הם חוזרים על המילים בדבקות, כאילו אלוהים קיים.

 

מאלמו

רוח של חודש ינואר נושבת ברחובות העיר מאלמו. האורח המזדמן הֶר פון לֶרס מעורר תשומת לב הודות לשנאה שלו. הוא למד משפטים, התפרנס מעבודתו כעיתונאי נאצי, התגייס לוואפן אס-אס — ומאותו הרגע לא נדרש זמן רב עד ששר התעמולה יוזף גבלס יבחין בכישוריו וימנה אותו לאחד מיועציו הבכירים.

יוהאן פון לרס מתגלה כנכס מרכזי במלאכת הפצת השנאה. בעלון סאטירי-ביקורתי בשם "היהודים רואים אותך" הוא פירסם את שמותיהם של כמה וכמה אנשים שלעניות דעתו הם יהודים — פוליטיקאים גרמנים בולטים, אנשי אקדמיה ואמנים — בליווי תצלומים שלהם, והפציר בחבריו למפלגה לרצוח אותם. אחד האנשים ברשימה הוא אלברט איינשטיין, שכבר עזב את גרמניה בשנת 1933, לפני שהעלון פורסם. "עדיין לא נתלה," כתב לצד תצלומו פון לרס. אבל רבים אחרים ששמם הופיע ברשימה נחטפו ונרצחו, כאילו מילותיו של פון לרס היו בעלות תוקף של פקודה.

עכשיו, כאמור, הוא מבקר במאלמו.

מי קונה את כרטיס הנסיעה שלו? מי מקבל את פניו בנמל? מי לוקח אותו אל פר אנגדאל?

הוא נשאר זמן-מה במאלמו, ושני הגברים מתרועעים זה עם זה. מי יודע על מה הם דיברו, מה חיבר ביניהם, בין המנהיג הפאשיסט השוודי לשונא היהודים הרהוט ביותר של יוזף גבלס? האם יכול להיות שבזמן הזה חלומות החלו להתגשם, ומחשבות על עתיד חדש לבשו מילים? האם באותו הרגע, במהלך הימים הראשונים של 1947, כשיוהאן פון לרס לצדו, זיקק פר אנגדאל את חזונו על אירופה שלאחר המלחמה?

זרם חיילי האס-אס שבוחרים להימלט דרך המדינות הנורדיות נמשך. פר אנגדאל רואה את עצמו כמרכז העצבים בְּגוף שמורכב מתאים נפרדים שלא מכירים זה את זה, אבל עובדים למען מטרה משותפת: להציל את הגברים האמיצים שנמצאים תחת סכנת ענישה והסגרה לכוחות האויב. נדמה כי אנגדאל מוּנע מאהדה עזה לאנשי אס-אס, ובמיוחד לאלה מהמדינות הבלטיות שסכנת גירוש לברית המועצות מרחפת מעל ראשם. "היינו שם. אנחנו יודעים במה מדובר. ראינו אנשים שאין להם שום מקום בטוח באמת בעולם, אנשים שארצותיהם נכבשו, נרדפים כמו חיות פרא…"

הוא כותב על האוניות שיוצאות משוודיה לספרד או לאמריקה הלטינית, אבל מציין באוטוביוגרפיה שלו שרוב אנשי האס-אס הועברו למערב גרמניה, הנחשבת בטוחה יחסית. הוא ומשתפי הפעולה שלו עזרו כנראה לכארבעת אלפים אנשים, אולי קצת פחות מזה.

כעבור כמה שנים ינחת יוהאן פון לרס בבואנוס איירס, אחת המושבות הגדולות ביותר של פושעים נאצים. הנשיא חואן פֶּרוֹן יפתח בפניהם בשמחה את שערי מדינתו, לא רק מפני שהוא מזדהה עם הרעיונות שלהם אלא גם כי הוא מקבל תשלום נדיב עבור הטִרחה מקרנות של הרייך השלישי. יוהאן פון לרס ופר אנגדאל ימשיכו אפוא לרקום את חלומם המשותף, הן לחוד והן ביחד.

 

[1] ג'יימס ביוקנן (1868-1791), נשיאה החמישה-עשר של ארצות הברית, היה הנשיא האמריקאי היחיד שנותר כל חייו רווק. בתום כהונתו פרצה מלחמת האזרחים האמריקאית, ולכן הוא נחשב בעיני רבים לאחד הנשיאים הגרועים בתולדות ארצות הברית.

 

 

26 דצמבר

הטירה / פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

1

הגעה

 

ק' הגיע מאוחר בערב. הכפר היה מכוסה שלג כבד. הר הטירה לא נראה כלל, ערפל ועלטה אפפו אותו, שום נצנוץ של אור, ולוּ הקלוש ביותר, לא רמז על הטירה הגדולה. שעה ארוכה עמד ק' על גשר העץ המוליך מדרך המלך אל הכפר ונשא עיניו אל מה שנדמָה כרִיק גמור.

אחר כך הלך לחפש לו מקום לינה; בפונדק עוד לא שכבו לישון; לפונדקי אמנם לא היה חדר פנוי, אך כיוון שהופתע והתבלבל מאוד למראה האורח המתאחר, הציע לו שיישן על שק של קש במסבאה; ק' הסכים. כמה איכרים עוד ישבו ושתו בירה, אך הוא לא רצה לדבר עם איש, במו ידיו הביא את שׂק הקש מעליית הגג ונשכב ליד התנור. היה חם, האיכרים שתקו, הוא עוד בחן אותם קצת בעיניו העייפות, אחר כך נרדם.

אך כעבור זמן-מה כבר העירוהו משנתו. איש צעיר בלבוש עירוני ופרצוף של שחקן, עיניו צרות וגבותיו עבות, עמד לידו עם הפונדקי. גם האיכרים עדיין היו שם, אחדים סובבו קצת את כיסאותיהם כדי להיטיב לראות ולשמוע. הצעיר התנצל בנימוס על שהעיר את ק', הציג עצמו כבנו של נציב הטירה ואמר: "הכפר הזה הוא קניינה של הטירה, כל מי שגר או לן פה, כאילו גר או לן, מבחינה ידועה, בטירה עצמה. איש אינו רשאי לעשות זאת בלי היתר מטעם הרוזן. אבל אתה אין לך היתר כזה, או מכל מקום לא הצגת אותו לפנינו."

ק' הזדקף למחצה על משכבו, החליק את שערותיו ליישרן, סקר את האנשים מלמטה למעלה ואמר: "לאיזה כפר נקלעתי? יש פה טירה בכלל?"

"בוודאי," אמר הצעיר במתינות, ופה ושם נראה מישהו נד בראשו לק', "טירתו של האדון הרוזן וֶסטוֶוסט."

"וחייבים לקבל היתר לינה?" שאל ק', כמבקש להשתכנע שלא בחלום שמע את הדברים שנאמרו לו קודם.

"כן, חייבים," היתה תשובתו של הצעיר, והוא פשט את זרועו בלעג ושאל את הפונדקי ואת האורחים: "ואולי לא?"

"אם כן, אצטרך להשיג את ההיתר הזה," אמר ק' בפיהוק והדף מעליו את השמיכה, כמבקש לקום.

"כן, אבל ממי?" שאל הצעיר.

"מהאדון הרוזן," אמר ק'. "אין שום ברירה אחרת."

"עכשיו, בחצות, להשיג היתר מהאדון הרוזן?" קרא הצעיר ונרתע צעד אחד לאחוריו.

"אי-אפשר?" שאל ק' בשוויון נפש. "אם כן, למה הערת אותי בכלל?"

אלא שעתה יצא הצעיר מגדרו. "נימוסים של נוודים!" קרא, "אני דורש ממך לנהוג כבוד בממוּנים מטעם הרוזן! הערתי אותך כדי להודיעך שאתה חייב לצאת מיד מתחומי נחלתו של הרוזן."

"די, נמאסה עלי הקומדיה הזו," אמר ק', מנמיך מאוד את קולו, ונשכב שוב ומשך עליו את השמיכה, "הגזמת קצת, ידידי הצעיר, ולעניין התנהגותך עוד אחזור מחר. הפונדקי והאדונים שם הם עדַי, אם אני זקוק בכלל לעדים. ועוד אומַר לך, ברשותך, שאני הוא מודד הקרקעות שהוזמן לכאן על ידי הרוזן. העוזרים שלי יגיעו מחר בכרכרה עם המכשירים הנחוצים. לא רציתי לוותר על טיול בשלג, אבל לצערי תעיתי בדרך שוב ושוב, ולכן הגעתי מאוחר כל כך. בעצמי ידעתי, עוד לפני שבאת להטיף לי, שכבר מאוחר מכדי להתייצב בטירה. לכן גם הסתפקתי בלינה פה בפונדק, עד שהפרעת אותי משנתי בחוסר נימוס שכזה, אם להתבטא בעדינות. ובכך תמו ההסברים שלי. לילה טוב, רבותי." וק' הפך פניו אל התנור.

"מודד קרקעות?" עוד שמע שאלה מהוססת מאחרי גבו, ואז נפלה דממה. אבל הצעיר התעשת מיד ופנה אל הפונדקי, קולו מעומעם דיו להישמע כאילו הוא חס על שנתו של ק', ורם דיו בשביל שישמע הלה את דבריו בבהירות: "אברר זאת בטלפון." מה, גם טלפון יש להם בפונדק הכפרי הזה? הם מצוידים פה מעל ומעבר! פרט זה כשלעצמו הפתיע את ק', הגם שבכללו של דבר ציפה לכך דווקא. התברר שהטלפון קבוע כמעט מעל לראשו, ומתוך ישנוניות לא השגיח בו. והנה, אם ייאלץ הצעיר לטלפן, הרי ייבצר ממנו, גם אם ישתדל מאוד, לחוס על שנתו של ק', השאלה היתה רק אם יניח לו זה לטלפן. ק' החליט לאפשר זאת. אלא שעתה לא היה כל טעם להעמיד פני ישן, ולפיכך חזר ונשכב על גבו. הוא ראה את האיכרים מצטופפים יחד במורך ומסתודדים, בואו של מודד קרקעות אינו עניין של מה בכך. דלת המטבח נפתחה, דמותה הכבירה של הפונדקית מילאה את הפתח, הפונדקי ניגש אליה על בהונותיו, לספר לה את החדשות. עתה הגיעה שעתו של הקשר הטלפוני. נציב הטירה ישַן, אבל סגן הנציב, בעצם אחד הסגנים, פלוני מר פְריץ, ענה לטלפון. הצעיר, שהציג עצמו בשם שווארצֶר, סיפר איך מצא את ק' — איש לבוש סחבות בשנות השלושים לחייו — ישן לו בנחת על שק של קש, תרמיל גב זעיר משמש לו כר ומקל מסוקס מונח לידו. למותר לציין שהאיש נראה לו חשוד, וכיוון שהפונדקי הזניח את חובתו בעליל, היתה זו חובתו שלו, של שווארצֶר, לחקור בעניין. על כך שהעירוהו משנתו, על השאלות שנשאל, על האיום שהושמע באוזניו כדין, לגרשו מנחלת הרוזן — על כל אלה הגיב ק' בתרעומת מופגנת, ומי יודע, אולי אף בצדק, שכן לטענתו בא לכאן כמודד קרקעות, והרוזן הוא שהזמינו. מובן שמבחינה פורמלית, לפחות, יש לבדוק את הטענה הזו, שעל כן מבקש שווארצֶר מהאדון פריץ לברר בלשכה המרכזית אם אמנם מחכים שם למודד כזה, ולהחזיר לו תשובה מיד.

שקט השתרר עתה, פריץ היה עסוק בבירורים שם למעלה, כאן למטה חיכו לתשובה, ק' לא שינה את תנוחתו, אף לא פנה לאחוריו, שום סקרנות לא ניכרה בו, עיניו בהו נכחו. מתוך סיפורו של שווארצֶר, שהתמזגו בו רשעות וזהירות, נמצא ק' למד שמידה ידועה של השכלה דיפלומטית הוקנתה בטירה אפילו לזוטרים כמו שווארצֶר זה. וגם חריצות לא חסרה להם שם, הלשכה המרכזית מקיימת תורנות לילה, וגם ממהרת להשיב, כמדומה, שהנה פריץ מטלפן כבר. אך ההודעה שבפיו היתה קצרה מאוד, כנראה, שכן כעבור דקה השליך שווארצֶר את השפופרת בחמת זעם. "הרי זה בדיוק מה שאמרתי," צעק, "אין פה שום מודד קרקעות, אלא סתם נווד שקרן, וקרוב לוודאי אף גרוע מזה." לרגע סבור היה ק' שכולם, שווארצֶר, האיכרים, הפונדקי והפונדקית, עומדים להסתער עליו, וכדי לחמוק מן המכה הראשונה, לפחות, מיהר לזחול אל מתחת לשמיכה, אבל כעבור רגע חזר והוציא את ראשו אט-אט, שכן הטלפון צילצל בשנית, וכמו שנדמָה לו, בקול רם במיוחד. אף על פי שלא סביר היה להניח שגם הפעם מדובר בק', בכל זאת קפאו הכול במקומם, ושווארצֶר חזר וניגש לטלפון. כעת עמד והקשיב לאיזה הסבר ממושך, ובסופו אמר חרש: "טעות אפוא? זה מביך אותי מאוד. ראש הלשכה טילפן בעצמו? מוזר, מוזר. איך אסביר זאת עכשיו לאדון המודד?"

ק' זקף את אוזניו. הטירה מינתה אותו אפוא למודד. מצד אחד אין הדבר נוח לו כלל, שהרי מתברר שיודעים עליו בטירה כל מה שצריך לדעת, יחסי הכוחות נשקלו והוחלט לצאת למאבק בחיוך. אך מן הצד האחר הדבר נוח לו דווקא, שכן הוא מעיד, לדעתו, שממעיטים בערכו שם, וכי יזכה לחירות רבה יותר משהעז לייחל מלכתחילה. ואם מקווים שם להפיל עליו אימה מתמדת מכוח אותה הכרה שהוענקה למעמדו כמודד קרקעות — הכרה הנובעת מעליונות רוחנית, כמובן — הרי שטעות בידם, רק צמרמורת קלה חלפה בגופו, לא יותר.

לשווארצֶר, שניגש אליו במורך, סימן ק' בניע יד להתרחק; את ההפצרות שיעבור אל חדרו של הפונדקי דחה מעליו, ורק ניאות לקבל מידי הלה כוסית משקה לשינה, ומידי הפונדקית קערת רחצה עם סבון ומגבת, אף לא היה עליו לדרוש כלל שיפַנו את האולם, שכן הכול כבר נדחפו לצאת, מסיבים פניהם הצדה מחשש פן יכיר אותם למחרת; המנורה כובתה, סוף-סוף הניחו לו. הוא שקע בשינה עמוקה וישן עד הבוקר, העכברושים שחלפו על פניו ביעף פעם או פעמיים כמעט שלא הפריעוהו.

לאחר ארוחת הבוקר, שלדברי הפונדקי שולמה כולה, כמוה ככל שאר הוצאותיו של ק', על ידי הטירה, ביקש ק' לצאת מיד אל הכפר. בשל התנהגותו של הפונדקי אמש הקפיד ק' להמעיט ככל האפשר בדיבור עמו, אך כיוון שהלה כירכר סביבו בלי הפוגות בתחינה אילמת, נכמרו עליו לבסוף רחמיו של ק', והוא הזמינו לשבת איתו קצת.

"עוד לא פגשתי את הרוזן," אמר ק', "האם נכון מה שאומרים עליו, שהוא משלם כסף טוב בעד עבודה טובה? מי שיוצא למסע רחוק כמוני, כה רחוק מהאישה והילד, רוצה מן הסתם גם להביא משהו הביתה."

"בעניין זה אין לאדוני מה לדאוג, מעולם לא נשמעו פה תלונות על שכר דל מדי."

"יפה," אמר ק', "איני ביישן מטבעי, ואני מסוגל לומר את דעתי גם באוזניו של רוזן, אך ברור שעם האדונים הללו מוטב לבוא לידי הסכמה בדרכי שלום."

הפונדקי ישב מול ק' על קצה אדן החלון, נוחות רבה מזו לא העז להרשות לעצמו, וכל אותה שעה הביט בק' בעיניים חומות גדולות, נפחדות. בתחילה ממש נטפל אל ק', ואילו עכשיו דומה היה שכל רצונו לברוח משם. האם חשש שמא יישָאל על אודות הרוזן? האם חשש שאין לסמוך על ק', שנחשב "אדון" בעיניו? ק' ביקש להסיח את דעתו של האיש. הוא העיף מבט בשעון ואמר: "עוד מעט יבואו העוזרים שלי, תוכל לאכסן אותם פה?"

"כמובן, אדוני," אמר הלה, "אבל הם ודאי יתגוררו איתך בטירה, לא?"

כלום ויתר האיש בקלות כה רבה ואף בחפץ לב על לקוחות אפשריים, ובייחוד על ק', שאותו שילח אל הטירה בנחרצות שכזאת?

"זה עוד לא בטוח," אמר ק'. "קודם כול עלי לברר איזו עבודה ייתנו לי. אם אצטרך לעבוד כאן למטה, למשל, יהיה סביר יותר שגם אגור כאן למטה. חוץ מזה אני חושש שהחיים שם למעלה בטירה לא ימצאו חן בעיני. חירותי חשובה לי."

"אינך מכיר את הטירה," אמר הפונדקי חרש.

"אכן," אמר ק'. "אין לחרוץ משפט מהר מדי. לפי שעה איני יודע על הטירה אלא זאת, שהשׂכילו שם לבחור מודד קרקעות ראוי לשמו. ואולי יש להם שם גם יתרונות אחרים." והוא קם על רגליו כדי לפטור לשלום את הפונדקי שנשך את שפתיו בעצבנות. לא קל היה לקנות את אמונו של האיש הזה.

בדרכו החוצה צדה עינו של ק' תמונת דיוקן כהה, תלויה על הקיר במסגרת כהה. עוד מעל גבי יצועו השגיח בה, אך מרחוק לא הבחין בפרטים ונדמָה לו כי התמונה עצמה הוצאה מן המסגרת, וכי אין הוא רואה אלא את הלוח השחור שנותר מאחוריה. עכשיו התברר שזו בכל זאת תמונה, דיוקן של גבר כבן חמישים. ראשו היה שמוט עמוק כל כך על חזהו, עד שעיניו נראו אך בקושי, ודומה היה שמצחו הכבד, הגבוה, וחוטמו הגדול המעוקל הם שמשכו ככה את גולגולתו כלפי מטה. בשל תנוחה זו של הראש היה זקנו המגודל מעוך מתחת לסנטר, וחזר והזדקר למטה ממנו. ידו השמאלית, פרושֹת אצבעות, היתה תחובה לו בשׂערו העבות, אך כוחה לא עמד לה למשוך את הראש כלפי מעלה. "מי זה," שאל ק', "הרוזן?" ק' עמד לפני התמונה ואף לא טרח להפוך פניו אל הפונדקי. "לא," אמר הפונדקי, "זה נציב הטירה." "אכן, נציב נאה יש להם שם בטירה," אמר ק', "חבל שיש לו בן לא-יוצלח שכזה." "לא," אמר הפונדקי, ומיד משך אליו קצת את ק' ולחש באוזנו: "שווארצֶר הגזים אתמול, אביו הוא סגן נציב בסך הכול, ואפילו מן הזוטרים שבהם." אותו רגע היה הפונדקי בעיני ק' כילד קטן. "נוכל שכמותו!" אמר ק' ופרץ בצחוק, אך הפונדקי לא צחק כלל ואמר: "גם אביו שלו הוא בעל שררה." "נו, באמת!" אמר ק', "כולם בעלי שררה בעיניך. אולי גם אני?" "אתה," אמר האיש במורך, אך בכובד ראש, "אינך בעל שררה בעיני." "אני רואה שבכל זאת יש לך טביעת עין," אמר ק', "בינינו לבין עצמנו, אני באמת לא בעל שררה. ומשום כך, מן הסתם, אני רוחש כבוד לבעלי השררה לא פחות ממך, אך כיוון שאני חסֵר את הכנוּת שלך, לא תמיד אני מוכן להודות בזה." וק' טפח קלות על לחיו של הפונדקי, לנחמו ולהטות את לבו אליו. ואכן, הלה התחייך קצת. לאמיתו של דבר היה נער כמעט, פניו רכות ועליהן רק חתימת זקן, לא יותר. איך הזדמנה לו בכלל אותה אישה עבת בשר ומזדקנת שלו, שנראתה בעד הצוהר מתרוצצת במטבח ומרפקיה זקורים לה הרחק מגופה? אבל ק' לא רצה להוסיף ולדחוק בו עתה, לא רצה שיתפוגג החיוך שהצליח לחלץ ממנו סוף-סוף, על כן רק סימן לו שיפתח לפניו את הדלת, ויָצא החוצה אל הבוקר החורפי הנאה.

כעת ראה למעלה את הטירה, קווי המתאר שלה משורטטים בבהירות באוויר הצלול, מודגשים עוד ביתר שאת מחמת השלג, שהיה מונח שם בשכבה דקה והבליט כל צורה וצורה. למעלה על ההר היה השלג מועט, כמדומה, בהשוואה לכמוּתו העצומה כאן בכפר, וק' התנהל בכבדות לא פחותה מזו שהלך בה אמש בדרך המלך. השלג הגיע פה עד חלונות הבקתות ממש, וקצת למעלה מהם כבר שב ורבץ מלוא כובדו על הגגות הנמוכים — ואילו למעלה, בראש ההר, היה הכול ממריא-נוסק אל על, קליל וחופשי, או מכל מקום כך נדמה היה מכאן.

הטירה, כפי שנראתה מכאן, מרחוק, תאמה בכללותה את ציפיותיו של ק'. לא מבצר אבירים עתיק ולא בניין-פאר חדש, אלא מתחם רחב ידיים, שֶכָּלל כמה מבנים בני קומתיים והמון מבנים נמוכים, מצופפים יחדיו; מי שאינו יודע שטירה לפניו, עשוי לחשוב שזו עיירה. רק מִגדל אחד ראה מולו ק', ונבצר ממנו להבחין אם היה זה חלק מבית מגורים או מגדל של כנסייה. עורבים חגו סביבו להקות-להקות.

ק' המשיך ללכת, עיניו נעוצות בטירה, שום דבר אחר לא העסיק אותו. אך ככל שהתקדם בדרכו, כן איכזבה אותו הטירה, שהרי ככלות הכול לא היתה אלא מין עיירה עלובה, מצבור של בתי כפר שיתרונם אולי בכך שהם בנויים אבן כולם, אלא שהטיח נשר מעליהם זה כבר, והאבן נדמתה כמתפוררת. זכר עיירת הולדתו חלף בראשו ביעף; זו לא נפלה כלל ממה שמכנים פה טירה, ואילו חיפש איזה אתר תיירות נאה לבקר בו, כי אז לא היה שום טעם להרחיק נדוד כל כך, אדרבא, ביתר תבונה היה נוהג אילו חזר לבקר במולדת הישנה ההיא, שימים רבים כל כך לא שב לראותה. במחשבותיו השווה את מגדל הכנסייה שבמולדת עם המגדל פה למעלה. המגדל ההוא — נחוש, נחרץ, מתחדד והולך כלפי מעלה בקו ישר, ובראשו גג רחב של לבֵנים אדומות, בניין שכולו ארציוּת — וכי מה עוד יש בכוחנו לבנות? — אך תכליתו נעלה יותר מזו של המון הבתים הנמוכים האלה, ומבעו צלול ובהיר יותר מזה של יום החולין העכור. המִגדל פה למעלה, היחיד שנראה לעין — מגדל של בית מגורים, כפי שהתברר כעת, אולי של הבניין הראשי — היה מבנה עגול חסר ייחוד, מכוסה בחלקו קיסוס שהוסיף לו לוויית חן, עם חלונות קטנים שהזדהרו עתה בשמש — משהו מטורף היה בו, בזוהַר הזה — וראשו עשוי כמין עליית גג שכתליה המשוננים מזדגזגים על פני תכול הרקיע בקו מהוסס, מרוסק, מקרטע, שנדמָה כמצויר ביד חרֵדה או מרושלת של ילד. הדבר העלה על הדעת דייר נכא רוח, שראוי היה לו להסתגר מאחרי מנעול ובריח בַּמרוחק שבחדרי הבית, ותחת זאת הוא פורץ את הגג ומתרומם מלוא קומתו, להציג עצמו לעיני העולם.

ק' עמד שוב מלכת, כאילו היה בעצם העמידה כדי לחזק את כוח השיפוט שלו. אך מנוחתו הופרעה פתאום. מאחורי כנסיית הכפר, ששם נשאר עומד — בעצם היתה זו רק קַפֶּלָה שהורחבה לכדי מין אסם על מנת להכיל את קהילת המאמינים — נמצא בית הספר. הבניין הנמוך המוארך, מיזוג מוזר של הארעי עם הישן נושן, היה מוקף גן מגודר, שכעת היה לשדה שלג. אותו רגע יצאו הילדים החוצה עם המורֶה. בדבוקה צפופה צרו עליו, תלו בו את עיניהם ופיטפטו מכל עבר בלי הפוגה, ק' לא הבין אף מילה מדיבורם המהיר. המורה, צעיר קטן קומה וצר כתפיים, ועם זאת זקוף עד מאוד בלי להיראות מגוחך, השגיח בק' עוד מרחוק, שהרי מלבד תלמידיו לא נראה סביב אלא ק' לבדו. בהיותו זר במקום הקדים ק' שלום למורה, ומה עוד שהאיש הקטן אמר כולו מין סמכותיות שכזאת. "בוקר טוב, אדוני המורה," פנה אליו. הילדים נאלמו דום באחת, והדממה הפתאומית הסבה מן הסתם נחת-רוח למורה, כמין הכנה למה שיאמר הוא עצמו. "אתה מתבונן בטירה?" שאל, סֵבר פניו נעים יותר מכפי שציפה ק', אך מנימת דבריו השתמע כי מעשהו של ק' אינו לרצון לו. "כן," אמר ק', "אני זר פה, רק אמש הגעתי לכפר." "הטירה לא מוצאת חן בעיניך?" שאל המורה בחופזה. "מה?" שאל אותו ק', מבולבל במקצת, ומיד חזר על השאלה בנוסח מרוכך: "אם הטירה מוצאת חן בעינַי? ולמה הנחתָ שאינה מוצאת חן בעינַי?" "היא אינה מוצאת חן בעינֵי זרים," אמר המורה. כדי שלא להיכשל בלשונו הסב ק' את השיחה לעניין אחר ושאל: "אתה ודאי מכיר את הרוזן?" "לא," אמר המורה וכבר עמד להפוך גבו אליו, אבל ק' לא ויתר ושאל שוב: "מה? אינך מכיר את הרוזן?" "וכי מנַין אכיר אותו?" לחש המורה, ומיד הוסיף בקול, בצרפתית: "עליך להביא בחשבון שיש פה ילדים תמימים." אחרי הדברים האלה ראה עצמו ק' רשאי לשאול: "האם יורשה לי לבקר פעם אצל אדוני המורה? בכוונתי להישאר פה ימים רבים, וכבר עכשיו אני מרגיש בודד ועזוב מעט, איני שייך לאיכרים, ומן הסתם גם לא לטירה." "אין שום הבדל בין האיכרים לבין הטירה," אמר המורה. "ייתכן," אמר ק', "אך לגבי מצבי אין זה משנה דבר. האם יורשה לי לבקר אצלך פעם?" "אני גר ברחוב הברבור, בבית הקַצָב." הדבר נשמע אמנם כציון כתובת ולא כהזמנה דווקא, ואף על פי כן אמר ק': "טוב, אבוא." המורה ניענע בראשו ופנה לדרכו יחד עם הילדים, ששבו ופצחו מיד בצווחות רמות. חיש מהר נעלמו כולם במורד סמטה תלולה.

אבל ק' נשאר מבולבל ואף נרגז מן השיחה. לראשונה מאז בואו נתקף עייפות של ממש. בתחילה נדמָה לו שהדרך הארוכה לכאן לא ייגעה אותו כלל — הן הלך לו בשוֹפי ונחת, יום אחר יום, צעד אחר צעד! — אבל עכשיו, שלא בטובתו, התחיל המאמץ העצום נותן בו את אותותיו. בכוח שאין לעמוד בפניו נמשך לבו אחר היכרויות חדשות, אך כל היכרות חדשה הגבירה את עייפותו. אם יצליח לכפות על עצמו, במצבו היום, להאריך את טיולו עד פתח הטירה, לפחות, הרי שעשה די והותר.

הוא המשיך ללכת אפוא, אבל הדרך היתה ארוכה, שכן הרחוב הזה, רחובו הראשי של הכפר, לא הוליך אל הר הטירה אלא רק עבר בסמוך לו, ומיד אחר כך, כמו להכעיס, התפתל הצדה, ואף על פי שלא התרחק מן הטירה, גם לא התקרב אליה. ק' עדיין ציפה שהרחוב יִפנה בסופו של דבר אל הטירה, ורק מכוח הציפייה הזאת הוסיף ללכת; מחמת העייפות, כנראה, לא מצא בו די כוח לעזוב את הרחוב הזה, ואף השתומם לנוכח אורכו של אותו כפר שאין לו סוף — שוב ושוב אותם בתים קטנים, וזגוגיות מכוסות כפור, ותלוליות של שלג, ואף לא נפש חיה מסביב — אך לבסוף עקר עצמו מלפיתתו של הרחוב ונבלע בתוך סמטה צרה, בשלג עמוק שבעתיים; המאמץ לחלץ את רגליו המבוֹֹססות ושוקעות היה עצום, זיעה הציפה אותו, ופתאום עמד תחתיו, נבצר ממנו להמשיך.

אך הנה התברר שלא היה כה בודד ועזוב: מימינו ומשמאלו היו בקתות של איכרים, הוא אסף בידו קצת שלג ולש אותו לכדור והשליכו על אחד החלונות. מיד נפתחה הדלת — הדלת הראשונה שנפתחה לפניו מאז יצא אל הכפר — ואיכר זקן במקטורן פרווה חום עמד בפתח, ראשו מוטה הצדה וכולו מאור פנים וחולשה. "אולי תיתן לי להיכנס אליך קצת," אמר ק', "אני עייף מאוד." הוא לא שמע אף מילה ממה שאמר הזקן, אסיר תודה היה כשדחפו לעברו קרש שמילט אותו חיש קל מן השלג, וכעבור צעדים ספורים כבר עמד בתוך החדר.

26 דצמבר

סטייל משלך / פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

הקדמה אישית

או: למי מיועד הספר הזה?

 

נולדתי גנדרנית איומה. לגן רציתי ללכת מחופשת לנסיכה (לא הרשו לי) וכשחזרתי הביתה מיד לבשתי חצאית ארוכה על הראש ודמיינתי שיש לי שיער ארוך (הוא היה קצר). פלישה למגירת האיפור והתכשיטים של אמי היתה שיא האושר, וכשהלכתי לישון אצל סבתא שלי בסוף־השבוע, אוהו, איזו חגיגה זאת היתה. הכול היה מותר! להתקשט ולהתגנדר בכותונות ורדרדות עם תחרה וסרטים, למרוח לק, להתאפר ואז להתיישב מול הטלוויזיה עם כל המחרוזות והצמידים כדי לראות את הסרט הערבי של יום שישי.

גיל ההתבגרות הוקדש לניסיונות להיראות קוּל, ואחריו באו שנות העשרים והשלושים. אוי, איזה בלגן. כבר הייתי כתבת אופנה מנוסה וסטייליסטית עסוקה, צברתי ידע מקצועי וניסיון, אבל כמתלבשת תעיתי ותהיתי. בתוכי התגוששו בת האיים שבדמיוני נועדתי להיות והאורבנית המינימליסטית שהתאמצתי להיראות. בבקרים ובערבים, לפני פגישות עבודה או יציאה לבילוי, עמדתי אבודה מול ארון מלא גחמות, רסיסי חלומות, פריטים שנקנו כלאחר יד, מציאוֹת מסנוורות שזוהרן פג, גיבוב בגדים אקראי משנים עברו.

זמן רב ניהלתי מערכת יחסים מורכבת עם עולם האופנה. מצד אחד הוקסמתי, מצד שני נרתעתי מתופעת העדר שעומדת בבסיס כל אופנה. עלי מוהר הגדיר זאת היטב: ״אופנה היא מאמץ קולקטיבי כביר להיות יחיד ומיוחד.״ חוויתי את הפרדוקס הזה באופן יומיומי כשכתבתי על אופנה, תשע שנים בעיתון ״חדשות״, ומשנסגר, שתים־עשרה שנים נוספות בעיתון ״הארץ״. מצד אחד רציתי לייצג את העיסוק שלי באופנה וללבוש בגדים בהתאם. מצד שני, סלדתי מהרעיון שהלבוש שלי מעיד על ציות לצו אופנתי כלשהו.

ככל שהעמקתי להתבונן בבגדים וככל שהתבגרתי בעצמי, הבנתי שלא אופנה מעניינת אותי, אלא מורכבות היחסים בין נשים לבגדים. ראיתי אופנות חולפות וחוזרות, התעייפתי מטרנדים לעונה, השלמתי עם ההבנה שאני לא פאשניסטה, ואחרי עשרים ואחת שנים של סיקור התחום בארץ ובעולם החלטתי לפרוש. ויתרתי על תואר מבקרת האופנה של עיתון ״הארץ״, על ערימת המגזינים החודשית ועל הנסיעה השנתית לפריז.

כשסוף־סוף השתחררתי מהצורך לייצג את העיסוק באופנה, חיפשתי מחדש את הביטוי העצמי הנכון לי באמצעות בגדים. כשחיפשתי לשווא שמלות קיץ מאריגי כותנה, אווריריות ופשוטות מהסוג שלובשות עקרות בית בסרטים איטלקיים ישנים, קניתי בדים, מצאתי תופרת וייצרתי אותן לעצמי. אחר כך הצטרפתי ליוזמה של הקמת קו.קו. – חברת אופנה שמבקשת לתת מענה לנשים ישראליות שמחפשות סגנון נקי, קלאסי ומעודכן. בשלוש שנות עבודה מהצד שמייצר ולא רק מבקר, כולל מפגש יומיומי עם לקוחות, אספתי עוד תובנות – על עצמי, על נשים בגילי ועל מה שמתאים למקום שאנחנו חיים בו. מקום שבו החורף קצר וקר והקיץ ארוך ומהביל, שאין בו לא קודים של לבוש ולא סגנון חיים מעוגן בתרבות ים־תיכונית שמשוועת להתפתח פה.

בשלב כלשהו בתהליך, כשלמדתי קואוצ׳ינג במטרה לקבל כלים טובים יותר להתנהלות, התחדדה בי ההבחנה בין ״חיים על מסלול ההישרדות״ לבין ״חיים על מסלול הצמיחה״, כפי שהיטיבה להגדיר זאת המורה שלי, נטאלי בן דוד. במסלול ההישרדות את עסוקה בכיבוי שריפות. את פועלת רק מתוך תגובה לנסיבות חיצוניות. לעומת זאת, במסלול הצמיחה את בתהליך של התפתחות תמידית, את פועלת מתוך כוונה ומודעות עצמית. ובהתאמה לבגדים, כשאת במסלול ההישרדות את קונה בלחץ בגד לפני אירוע או נסיעה, רק כי אין לך ברירה. הארון שלך מפוצץ בבגדים שרכשת רק משום שהם נמכרו בהנחה גדולה. במסלול הצמיחה את בוחרת את הבגדים שמתאימים לך בהכרה מלאה, מתוך ביטחון ופתיחות, ואת נראית ומרגישה נהדר.

את הספר הזה כתבתי אחרי תהליך ארוך, שבסופו הגעתי למצב שבו הארון שלי ואני מתואמים. זה הספר שהייתי רוצה שיהיה לי ליד המיטה בתחילת המסע שלי, כדי לחסוך מבוכות אינספור, המון כסף וזמן יקר, ובעיקר כדי להימנע מהפער בין מי שאני לאיך שאני נראית ולאיך שאני לבושה.

היום, כשאני פותחת את הארון, הכול גלוי לעיני ומתאים ללבישה. את הנוירוטיות שאפיינה את יחסינו בעבר החליפו שלווה ודעה צלולה. למדתי לדייק. נעזרתי בקומץ חברים שעל טעמם אני סומכת: דנה מנוסי ודן שארפ, נורית קריב וג׳יזל שדות (את כולם עוד תפגשו שוב בהמשך הספר). כל אחד מהם עוסק באופן ישיר או עקיף בעיצוב, ומיטיב להתלבש בעצמו באופן מעורר השראה. לא בעזרת תקציב גדול ולא תוך מרדף אחרי טרנדים, אלא בזכות חוש לסגנון, יכולת הבחנה דקה ותשומת לב לפרטים.

הספר "זטייל משלך" מאגד בתוכו הסברים, דוגמאות, עצות מעשיות, טיפים והדרכות, אבל פיתוח הסגנון האישי שלך מחייב התנסות מעשית מתמדת. חשבי על ספר בישול שאת אוהבת להשתמש בו, שיש בו מתכונים מצוינים ומדויקים. ככל שאת מתנסה יותר בבישול את מבינה יותר אילו טעמים מסתדרים ביחד; מהם העקרונות הבסיסיים שאי־אפשר לוותר עליהם, כמו מרכיבים משובחים ותבלינים טריים; מהם חומרי הגלם שחייבים להיות במזווה תמיד. ככל שאת מכירה את מתכוני הבסיס לעומק, כך את יכולה לאלתר, להיות יצירתית בדרכך הייחודית, לפתח ביטחון ולזכות בקריאות התפעלות. כשאת עוברת תהליך שמקרב אותך אל עצמך ואל מי שאת בהווה, את יכולה לדעת בביטחון שבחרת בגרסה הבוגרת הכי טובה שלך. את מבססת לעצמך הרגלים טובים לחיים ובגדים שמתאימים לך, ונהנית משקט פנימי, מסדר בארון ובראש.

העובדה שאנחנו חיים במקום ללא קודים ברורים של לבוש, שבו קשה לקבל השראה ברחוב עצמו, מקשה עלינו לצאת מהבית בלי להתבלבל. במשך השנים עמלתי לנסח לעצמי כללים פשוטים ובהירים כדי להתלבש תמיד בהתאם למקום ולזמן, ובעזרתם בניתי לי מסגרת שמגינה עלי מטעויות ומאפשרת לי חופש. אלה לא דיברות ולא חוקים. אין שום דבר קדוש, וחוקים נועדו להישבר. חופש הבחירה הוא מעל לכול, ולכל אחת הטעם שלה. ובכל זאת, לפני ששוברים את הכללים, רצוי להכיר אותם. בעולם כבר הצטבר ידע רב, וכדאי להשתמש בו. מספיק נשים התבלבלו בשבילנו ומספיק נשים אירגנו בעבורנו את המידע כך שנוכל להלך על קרקע יציבה, ומשם לעוף.

 

 

04 נובמבר

השיבה / פרק ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

1

פתח מילוט

 

שעת בוקר מוקדמת, מרץ 2012. אמי, אשתי דיאנה ואני יושבים בשורת כיסאות מוברגים לרצפה באולם ההמתנה של נמל התעופה הבינלאומי בקהיר. הכרוז מודיע כי טיסה מספר 835 לבֶּנגאזי תצא במועדה. מפעם לפעם אמי מעיפה בי מבטי חרדה. גם דיאנה נראית מודאגת. היא מניחה את כף ידה על זרועי ומחייכת. כדאי שאקום ואתהלך קצת, אני אומר בלבי, אבל גופי נשאר נוקשה. מעולם לא ידעתי שאני מסוגל לשבת כך בלי נוע.

הטרמינל כמעט ריק. רק איש אחד יושב מולנו. שמן, נראֶה מיוגע, כנראה באמצע שנות החמישים לחייו. משהו בצורת הישיבה שלו — כפות הידיים השלובות בחיקו, נטיית הגו שמאלה — מרמז על ויתור. האם הוא מצרי או לובי? האם הוא נוסע לביקור בארץ השכנה או שמא חוזר הביתה אחרי המהפכה? האם היה אוהד של קדאפי או מתנגד שלו? אולי היה אחד מהמהססים ששמרו על השגותיהם לעצמם?

קולו של הכרוז נשמע שוב. הגיעה העת לעלות למטוס. מצאתי את עצמי עומד בראש הטור, דיאנה לצדי. יותר מפעם אחת לקחה אותי דיאנה אל עיר הולדתה שבצפון קליפורניה. אני מכיר את הצמחים ואת צבע האור ואת המרחקים במקום שגדלה. עכשיו, סוף-סוף, אני לוקח אותה אל ארצי. היא ארזה את ההַסֶלבְּלַד והלַייקה, שתי המצלמות החביבות עליה, ומאה סלילי צילום. דיאנה עובדת בדייקנות רבה. ברגע שהיא אוחזת בחוט היא הולכת בעקבותיו עד קצהו. הידיעה הזאת הסעירה וגם הדאיגה אותי. אין בדעתי לתת ללוב דבר יותר ממה שכבר לקחה.

אמי פסעה הלוך ושוב ליד החלונות הנשקפים אל מסלול ההמראה ושוחחה בטלפון הנייד שלה. אנשים — גברים בעיקר — החלו למלא את הטרמינל. דיאנה ואני עמדנו עכשיו בראש טור ארוך שהתעקל מאחורינו כמו נהר. העמדתי פנים ששכחתי משהו ומשכתי אותה הצדה. רעיון רע הוא לשוב אחרי כל השנים הללו, חשבתי פתאום. משפחתי עזבה ב-1979, לפני שלושים ושלוש שנה. זה היה השבר שהפריד את הגבר מהילד בן השמונה שהייתי אז. המטוס עמד לחצות את התהום הזאת. אין ספק שמסעות שכאלה הם מעשה פזיז. המסע הזה עלול לגזול ממני מיומנות שעמלתי קשה לטפחה: איך לחיות הרחק ממקומות ומאנשים אהובים. צדק יוסף ברודסקי. צדקו גם נבוקוב וקונרד. הם היו אמנים שלא שבו מעולם. כל אחד מהם ניסה, בדרכו שלו, להיגמל מארצו. מה שהנחת מאחור נמוג ואיננו. אם תשוב, תעמוד פנים אל פנים מול ההיעדר או ההשחתה של מה שהיה יקר ללבך. אבל דמיטרי שוסטקוביץ' ובוריס פסטרנק ונגיב מחפוז אף הם צדקו: לעולם אל תעזוב את מכורתך. אם תעזוב, יתנתקו קשריך עם המקור. תהיה כמו גזע עץ מת, קשה וחלול.

מה עושים כאשר אינך יכול לעזוב ואינך יכול לשוב?

*

באוקטובר 2011 שקלתי שלא לשוב עוד ללוב לעולם. אבל כשפסעתי בברודוויי בניו יורק באוויר הקר והצובט, צץ פתאום רעיון השיבה. רעיון זך וטהור, כמדומה, מחשבה שנולדה במוחי באופן עצמאי. כמו ברגעי שכרות בנעורי, הרגשתי נועז ובלתי מנוצח.

נסעתי לניו יורק חודש אחד לפני כן בהזמנתו של קולג' בַּרנַרד, להרצות על רומנים על גלות וניכור. אבל קשרַי עם העיר היו ותיקים יותר. הורי עקרו למנהטן באביב 1970, כשאבי מונה למזכיר הראשון של המשלחת הלובית באו"ם. אני נולדתי בסתיו של אותה שנה. שלוש שנים אחר כך, ב-1973, חזרנו לטריפולי. מאז ביקרתי בניו יורק אולי ארבע או חמש פעמים, ותמיד לזמן קצר. וכך, אף שזה עתה חזרתי אל עיר הולדתי, כמעט לא הכרתי את המקום.

בשלושים ושש השנים מאז עזבנו את לוב קשרנו משפחתי ואני קשרים עם כמה וכמה ערים חלופיות: ניירובי, שאליה נסענו כשברחנו מלוב, ב-1979, ואנחנו מוסיפים לבקר בה מאז ועד היום; קהיר, ששם התחלנו בחיי גלות לזמן בלתי ידוע בשנה שלאחר מכן; רומא, שהיתה אתר נופש בשבילנו; לונדון, שאליה באתי לצורך לימודים כשמלאו לי חמש-עשרה, ושם, במשך עשרים ותשע שנה, עמלתי בהתמדה ובעקשנות לבנות לי חיים; פריז, שלשם עקרתי בשנות השלושים המוקדמות לחיי, מותש וכעוס בגלל לונדון. נשבעתי שלא לחזור עוד לאנגליה, אבל שנתיים אחר כך חזרתי בכל זאת. בכל הערים האלה ציירתי לי את עצמי חי בשלווה יום אחד באי הרחוק הזה, מנהטן, שבו נולדתי. הייתי מדמיין לי איך ישאל אותי מכר חדש, בארוחת ערב אולי, או בבית קפה, או בחדר המלתחה אחרי שחייה ארוכה, את אותה השאלה הנושנה המייגעת "מאיפה אתה?" ואני, בלא מורך, משוחרר מסערת הנפש הרגילה, אענה כלאחר יד, "ניו יורק." בפנטזיות האלה ראיתי את עצמי מפיק הנאה מעצם הדבר שאמירה כגון זאת תהיה גם אמת וגם כזב, כמו מעשה קסם.

עצם הדבר שעברתי למנהטן בשנתי הארבעים, בעת שלוב נקרעה לגזרים, ושהדבר אירע ב-1 בספטמבר — היום שבו, בשנת 1969, הדיח סרן צעיר ששמו מוּעַמַר קדאפי את המלך אידריס, והחל התהליך שיעצב רבים מהמאפיינים החשובים של חיי: היכן אני חי, השפה שאני כותב בה, השפה שאני משתמש בה עכשיו כדי לכתוב זאת — כל אלה הקשו עלי להימנע מן המחשבה שפעל פה סוג כלשהו של רצון אלוהי.

*

שנות השמונים, בכל היסטוריה פוליטית של לוב, מציינות פרק מחריד במיוחד. מתנגדי המשטר נתלו בכיכרות ציבוריות ובזירות ספורט. מתנגדים שברחו מן הארץ נרדפו — מקצתם נחטפו ונרצחו. בשנות השמונים גם קמה בלוב בפעם הראשונה תנועת התנגדות חמושה ונחושה לדיקטטורה. אבי היה אחת הדמויות הבולטות ביותר באופוזיציה. לארגון שהשתייך אליו היה מחנה אימונים בצ'אד, מדרום ללוב, וכמה תאי מחתרת בתוך הארץ. הקריירה של אבא בצבא, התקופה הקצרה ששימש דיפלומט, והאמצעים הכספיים הפרטיים שעלה בידו להשיג באמצע שנות השבעים, כשנהיה איש עסקים מצליח — הוא ייבא למזרח התיכון מוצרים מגוונים כגון מכוניות מיצובישי ונעלי ספורט "קונברס" — עשו אותו לאויב מסוכן. המשטר הרודני ניסה לשחד אותו וגם להפחיד אותו. אני זוכר שישבתי על ידו יום אחד אחרי הצהריים בדירתנו בקהיר כשהייתי בן עשר או אחת-עשרה, משקל ידו מונח על כתפי. על הכיסא ממול ישב אחד האנשים שקראתי להם "דוד" — אנשים שאיכשהו ידעתי שהם בעלי ברית שלו או תומכים. המילה "פשרה" נאמרה, ואבא השיב, "אני לא אנהל משא ומתן. לא עם פושעים."

בכל פעם שהיינו באירופה היה נושא עמו אקדח. לפני שנכנס למכונית היה מורה לנו לעמוד במרחק ניכר, והיה כורע על ברכיו ומסתכל מתחת לשלדה, מאהיל בכפות ידיו על עיניו ומציץ מבעד לחלונות, מחפש סימנים של חוטי חשמל. אנשים כמוהו נורו למוות בתחנות רכבת ובבתי קפה, מכוניותיהם היו מתפוצצות. בשנות השמונים, כשעדיין הייתי בקהיר, קראתי בעיתון על מותו של כלכלן לובי ידוע. בצאתו מרכבת בסְטַאציוֹנֶה טֶרמִינִי ברומא ניגש אליו אדם זר, הצמיד אקדח לחזהו ולחץ על ההדק. בצילום בעיתון נראה המת מכוסה בגיליונות של עיתון מאותו היום, מן הסתם, שהגיעו לו עד קרסוליו. רק נעלי העור המצוחצחות שלו הזדקרו, גלויות, כלפי מעלה. בפעם אחרת היתה כתבה על סטודנט לובי שנורה ביוון. הוא ישב על מרפסת בית קפה בכיכר מוֹנַסטירַאקי שבאתונה. קטנוע נעצר, והאיש שישב מאחורי הנהג כיוון אקדח אל הסטודנט וירה יריות אחדות. קריין חדשות לובי של השירות העולמי של הבי-בי-סי נרצח בלונדון. באפריל 1984 נערכה הפגנה לפני בניין שגרירות לוב בכיכר סנט ג'יימס. אחד מעובדי השגרירות פתח חלון בקומה הראשונה, הוציא מקלע וריסס את ההמון. שוטרת אחת, איבוֹן פלטשר, נהרגה, ואחד-עשר מפגינים לובים נפצעו, כמה מהם באורח אנוש.

המצוד שניהל קדאפי אחר מבקרים גולים של המשטר — שעליו הכריז מוסא קוּסא, ראש מודיעין החוץ, בעצרת פומבית בראשית שנות השמונים — כָּלל גם בני משפחה של מתנגדים. אחי היחיד, זיאד, היה בן חמש-עשרה כשיצא ללימודים בפנימייה בשווייץ. כעבור שבועות מעטים, בעיצומה של תקופת הלימודים, חזר לקהיר. כולנו נסענו לאסוף אותו מנמל התעופה. כשהופיע בזרם הנוסעים היוצאים היו פניו חיוורות יותר משזכרתי אותן. ימים אחדים קודם לכן ראיתי את אמא משוחחת בטלפון פעמים אחדות, וכשסובבה את החוגה רעדה אצבעה.

בית הספר השווייצרי שכן במקום מרוחק, גבוה על האלפים. את התחבורה הציבורית אל הכפר הקרוב ביותר סיפק רכבל, שפעל שעות אחדות בלבד באמצע היום. במשך יומיים ברציפות הבחין זיאד שעל השביל מחוץ לשער הראשי של בית הספר חונה מכונית. בפנים ישבו ארבעה גברים. היה להם שיער ארוך שהיה אופייני כל כך לחברי הוועדות המהפכניות של קדאפי. לילה אחד בשעה מאוחרת נקרא זיאד אל הטלפון במשרד בית הספר. האיש בקצה האחר של הקו אמר, "אני חבר של אביך. אתה חייב לעשות בדיוק מה שאומר לך. עליך לעזוב מיד ולתפוס את הרכבת הראשונה לבאזל."

"למה? מה קרה?" שאל זיאד.

"אני לא יכול להגיד לך עכשיו. אתה חייב למהר. קח את הרכבת הראשונה לבאזל. אני אהיה שם ואסביר הכול."

"אבל עכשיו אמצע הלילה," אמר זיאד.

האיש לא הציע שום הסבר נוסף ורק חזר ואמר בפשטות, "קח את הרכבת הראשונה לבאזל."

"אני לא יכול לעשות את זה. אני לא יודע מי אתה. בבקשה אל תתקשר הנה יותר," אמר זיאד וניתק את השיחה.

האיש צילצל אל אמא, והיא טילפנה אל בית הספר והורתה לזיאד לעזוב תכף ומיד ואמרה לו מה לעשות.

זיאד העיר משנתו את המורה החביב עליו, צעיר בוגר קיימברידג' שהגיע למקום כי חשב מן הסתם כמה נחמד יהיה ללמד ספרות אנגלית במרומי האלפים, ובהפסקות לגלוש על השלג.

"אדוני, אבא שלי עומד לעבור ניתוח וביקש לראות אותי לפני שייכנס לחדר הניתוחים. אני חייב לתפוס את הרכבת הראשונה לבאזל. אתה מוכן בבקשה להסיע אותי לתחנה?"

המורה צילצל לאמי, והיא אישרה את סיפורו של זיאד. היה צורך להעיר את מנהל בית הספר. גם הוא צילצל לאמא, ואחרי שהשתכנע בדק המורה של זיאד את לוח הזמנים של הרכבת. הרכבת הבאה לבאזל עמדה לצאת בתוך ארבעים דקות. אם ימהרו, אולי יגיעו בזמן.

היה עליהם לעבור על פני המכונית החונה על השביל. לא היתה דרך אחרת לצאת. כשחלפו על פני הגברים שבמכונית התכופף זיאד, לכאורה כדי לקשור את שרוכי נעליו. המורה נהג בזהירות במורד הדרך ההררית המתפתלת. כעבור דקות אחדות הופיעו מאחור פנסי מכונית. "אני חושב שהם עוקבים אחרינו," אמר המורה, אבל זיאד העמיד פנים שאינו שומע.

כשהגיעו לתחנה זינק אל הרחבה והסתתר בשירותים. הוא שמע את הרכבת נכנסת ונעצרת וחיכה שניות אחדות עד שנוסעים ירדו ויעלו, ואז רץ וקפץ על הרכבת. הדלתות הוגפו והרכבת זזה. זיאד היה בטוח שהצליח לחמוק מהם, אבל אז ראה את ארבעת הגברים פוסעים במעבר. הם ראו אותו. אחד מהם חייך אליו. הם הלכו בעקבותיו מקרון לקרון ודיברו אליו חרש, "ילד, נדמה לך שאתה גבר? אז בוא הנה ותַראה לנו." בקרון הקדמי מצא זיאד את הכרטיסן מפטפט עם הנהג.

"האנשים האלה שם עוקבים אחרי," אמר לו זיאד, והפחד בוודאי חילחל בקולו, כי הכרטיסן האמין לו מיד וביקש ממנו לשבת על ידו. ארבעת הגברים ראו זאת ונסוגו אל הקרון הסמוך. כשהגיעה הרכבת ראה זיאד אנשים במדים מחכים על הרציף. חברו של אבי, זה שצילצל באותו הלילה, עמד ביניהם.

אני זוכר את זיאד מספר לנו את כל הפרטים הללו כשישבנו סביב שולחן האוכל. תחושה של ביטחון ושל הכרת טובה הממה ואפפה אותי כולי, ועמה גם פחד חדש, נוקב ופועם, במעמקי לבי. אבל דבר מכל זה לא ניכר על פני. כל אותה שעה, בעוד זיאד מספר את סיפורו, העמדתי פנים שאני נסער בשל ההרפתקה שלו. רק מאוחר יותר בערב ההוא קלטתי את מלוא משמעותו של האירוע. שוב ושוב חשבתי על הדברים שאמרו הגברים, שזיאד חזר עליהם בלחישה כמה פעמים, מחקה בשלמות את הנעימה המאיימת ואת המבטא הטריפוליטאי: "ילד, נדמה לך שאתה גבר? אז בוא הנה ותראה לנו."

זמן קצר אחרי כן, כשהייתי בן שתים-עשרה, נזקקתי לרופא עיניים מומחה. אמא העלתה אותי על מטוס ואני טסתי לבדי מקהיר לז'נבה, שם היה אבא אמור לפגוש אותי. הוא ואני שוחחנו בטלפון לפני שיצאתי אל נמל התעופה.

"אם, מסיבה כלשהי, לא תִראה אותי באולם מקבלי הפנים, לך אל דלפק המודיעין ובקש מהם לקרוא בקול את השם הזה," אמר, ונקב באחד השמות הבדויים שהיה משתמש בהם בנסיעותיו. הכרתי היטב את השם הזה. "בשום אופן," חזר ואמר, "אל תאמר להם את שמי האמיתי."

בנמל התעופה בז'נבה לא ראיתי אותו. עשיתי כדבריו וניגשתי אל דלפק המודיעין, אבל כשהאישה מאחורי הדלפק שאלה אותי מה השם נתקפתי בהלה. לא הצלחתי לזכור אותו. כשראתה כמה פני סמוקות חייכה והגישה לי את המיקרופון. "רוצה להודיע בעצמך?" לקחתי את המיקרופון וקראתי פעמים אחדות, "אבא, אבא", עד שראיתי אותו רץ לקראתי, חיוך גדול על פניו. הייתי נבוך, ובצאתנו מנמל התעופה אני זוכר ששאלתי אותו, "למה אסור היה לי פשוט לומר את שמך? ממה אתה פוחד, בעצם?" כשפסענו בתוך ההמון עברנו על פני שני גברים שדיברו ערבית במבטא לובי מושלם. המפגש עם הדיאלקט שלנו באותן השנים היה מטריד תמיד ועורר בי, בעוצמה שווה, גם פחד וגם געגועים. "אז איך הוא נראה, ג'אבאללה מטר הזה, בעצם?" שאל אחד מהם את חברו. השתתקתי, ומאז ואילך לא התלוננתי עוד על סידורי הנסיעה הסבוכים של אבי.

נסיעה עם הדרכון האמיתי שלו לא באה בחשבון כלל מבחינתו של אבא. הוא השתמש במסמכים מזויפים עם שמות בדויים. במצרים הרגשנו בטוחים. אבל במרץ 1990 נחטף אבא מדירתנו בקהיר על ידי המשטרה החשאית המצרית והוסגר לידי קדאפי. הוא נלקח לכלא אַבּוּ סַלים, בטריפולי, שנודע בשם "התחנה האחרונה" — המקום שאליו שלח המשטר את האנשים שרצה לשכוח.

באמצע שנות התשעים סיכְּנו כמה וכמה אנשים את חייהם כדי להבריח שלושה ממכתביו של אבי אל משפחתי. באחד מהם הוא כותב, "האכזריות של המקום הזה עולה בהרבה על כל מה שקראנו על אודות בית הכלא של מבצר הבסטיליה. האכזריות היא בכל דבר, אבל אני חזק יותר משיטות הדיכוי שלהם… המצח שלי לא יודע להשתחוות."

במכתב אחר מופיע המשפט שלהלן: "לפעמים יכולה לחלוף שנה תמימה בלי שתראה את אור השמש או תצא מתוך התא הזה."

כתיבתו, בפרוזה שלווה, מדויקת ופה ושם אירונית, מעידה על סבלנות מדהימה:

"ועכשיו תיאור של הארמון האצילי הזה… התא הוא קופסת בטון. הקירות עשויים מלוחות בנייה טרומיים. יש דלת פלדה שהאוויר אינו יכול לחדור מבעדה, וחלון בגובה שלושה מטרים וחצי מעל לרצפה. הריהוט הוא בסגנון לואי ה-16: מזרן ישן מרופט ששימש אסירים רבים לפני, קרוע במקומות אחדים. העולם פה ריק."

מהמכתבים האלה, ועל פי עדויות של אסירים שהצלחתי לאסוף בסיועם של הארגונים אמנסטי אינטרנשיונל, משמר זכויות האדם (Human Rights Watch) והארגון השווייצרי הלא-ממשלתי "טרַיַאל" (NGO TRIAL), ידוע לנו שאבא שהה באבו סלים לפחות ממרץ 1990 עד אפריל 1996, ואחר כך נלקח מתאו אל אגף סודי אחר באותו הכלא, או הועבר אל בית כלא אחר, או הוצא להורג.

 

04 נובמבר

הנוסע / פרק ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

1

בֵּקֶר התרומם, מעך את הסיגר במאפרה, כיפתר את המקטורן והניח את ידו הימנית על כתפו של זילברמן במחווה אבהית. "שיהיה בהצלחה, אוטו. נראה לי שעד מחר כבר אחזור לברלין. אם יקרה משהו, פשוט תתקשר אלי להמבורג."

זילברמן הינהן. "רק עשה לי טובה," הוא ביקש, "אל תלך להמר שוב, תסתפק בכך שיש לך מזל באהבה. וחוץ מזה, אתה מפסיד שם כסף… את הכסף שלנו."

בקר פלט צחוק נרגז. "למה אתה לא אומר, 'את הכסף שלך'?" הוא שאל. "מתי אי-פעם קרה ש—"

"לא, לא," מיהר זילברמן לקטוע אותו. "אני מתבדח, אתה יודע, אבל בכל זאת: אתה באמת קל דעת. ברגע שאתה מתחיל להמר, אתה לא מסוגל להפסיק, ואם כבר פדית קודם את ההמחאה ההיא…"

זילברמן השתתק, ואז המשיך לדבר בשלווה.

"יש לי אמון מלא בך. הרי בסופו של דבר אתה אדם נבון. ובכל זאת, חבל על כל מארק שאתה משאיר על שולחן ההימורים. אנחנו שותפים לעסק, וכשאתה מפסיד את הכסף שלך, זה מפריע לי כאילו היה מדובר בכסף שלי."

פניו הרחבות והטובות של בקר, שלרגע נחרצו בהן קמטי דאגה, התמלאו אור.

"אין צורך להעמיד פנים, אוטו," אמר בנינוחות. "אם אני מפסיד, אני מפסיד את הכסף שלך, כמובן, הרי לי אין אפילו פרוטה שחוקה." הוא צחק צחוק מתגלגל.

"אנחנו שותפים," חזר זילברמן בהדגשה.

"כמובן," אמר בקר ושוב הרצין. "אז למה אתה מדבר אלי כאילו אני עדיין עובד שלך?"

"אתה כועס עלי?" שאל זילברמן, ובקולו נמהלו אירוניה דקה וצל של בהלה.

"שטויות!" הרגיע בקר. "חברים ותיקים כמונו! שלוש שנים בחזית המערבית, עשרים שנות שותפות וחברות קרובה — בנאדם, אתה לא יכול להכעיס אותי, לכל היותר אתה יכול לעצבן אותי קצת."

הוא שוב הניח יד על כתפו.

"אוטו," הוא פתח שוב בנימה בוטחת, "בזמנים הפכפכים כאלה, בעולם המתעתע הזה, אפשר לסמוך רק על דבר אחד, והוא החברות, חברות אמת בין גברים! ותן לי להגיד לך משהו, אוטו יקירי, בשבילי אתה בן אדם, בן אדם גרמני, לא יהודי."

"אבל אני דווקא כן, אני יהודי," אמר זילברמן, שהכיר את חיבתו של בקר למילים עם הרבה מאוד פאתוס ומעט מאוד טאקט, וחשש שחברו, בדברנותו המחוספסת אך הלבבית, עוד עלול לפספס את הרכבת. אבל בקר היה בעיצומה של השתפכות רגשית ולא הסכים לקצר אותה ולו בשנייה.

"אני רוצה להגיד לך עוד משהו," הכריז בקר, בלי להשגיח בעצבנות של חברו, אותו חבר שבפניו הוא שפך את לבו כבר יותר מדי פעמים: "אני נציונל-סוציאליסט. אלוהים יודע שמעולם לא באתי אליך בטענות. אם היית יהודי כמו כל היהודים האחרים, כלומר יהודי אמיתי, אולי הייתי נשאר מורשה חתימה שלך, אבל בטוח לא הייתי שותף שלך! אני לא 'גוי מחמד', לא הייתי ולא אהיה כזה, אבל אתה ארי שהוחלף בלידתו, אני משוכנע בכך. מַארְן, אִיזֶר, סוֹם,[1] היינו שם ביחד, בנאדם! שלא יספרו לי שאתה…"

זילברמן תר במבטו אחר המלצר. "גוסטב, אתה תפספס את הרכבת!" קטע את דברי חברו.

"לא אכפת לי מהרכבת," שב בקר והתיישב. "אני רוצה לשתות איתך עוד כוס בירה," הכריז בהתרגשות.

זילברמן דפק באגרופו על השולחן. "מצדי תמשיך לשתות בקרון האוכל," הטיח בו נרגז. "אני חייב ללכת לסגור את העסקה."

בקר נחר בבוז. "כרצונך, אוטו," השיב כעבור רגע בכניעה. "אם הייתי אנטישמי, לא בטוח שהייתי מוכן שידברו אלי בנימה הזאת. אני לא מוכן שאף אחד ידבר אלי ככה! אף אחד! חוץ ממך."

הוא התרומם שוב, לקח את תיק המסמכים מהשולחן, ניענע בראשו בפליאה מעושה ואמר בגיחוך: "זה נראה לכם יהודי, זה?" הוא שוב נד בראשו לעבר זילברמן, ועזב את אולם ההמתנה של נוסעי המחלקה הראשונה.

זילברמן עקב אחריו במבטו. בדאגה הבחין בחברו הצועד ברגליים נוקשות, מתנודד קלות ונתקל בשולחנות, כמו תמיד כשהוא שיכור כהוגן.

זה לא מתאים לו, חשב זילברמן. הוא היה צריך להישאר מורשה חתימה. ככה הוא היה אמין, דיסקרטי והגון, עובד נהדר. אבל המזל הטוב קילקל אותו. רק שלא יחסל את העסק בסוף. רק שלא ילך להמר!

זילברמן קימט את מצחו. "המזל גורם לו להתרשל," מילמל בדכדוך.

רק אז הופיע המלצר, אחרי שזילברמן חיפש אותו כבר כמה פעמים ולא מצא.

"למי צריך לחכות פה, לרכבת או למלצר?" שאל זילברמן בעוקצנות. הוא תמיד סלד מכל דבר שהריח מרשלנות, וכעת גם לא היה במצב רוח ידידותי.

"סלח לי, אדוני," השיב המלצר, "אדון אחד באולם המחלקה השנייה חשב שהאדם שיושב מולו הוא יהודי, והתלונן על כך. אבל הוא בכלל לא היה יהודי, הוא היה דרום-אמריקאי, ומאחר שאני יודע קצת ספרדית, ביקשו את עזרתי."

"זה בסדר."

זילברמן קם על רגליו. הוא קפץ את פיו עד ששפתיו היו לפס דק, ועיניו האפורות שלחו מבט מקפיא לעבר המלצר.

המלצר ביקש לפייסו. "הוא באמת לא היה יהודי," רצה להרגיעו. ככל הנראה חשב שהלקוח הזה הוא חבר מפלגה קפדן במיוחד.

"טוב, לא משנה. הרכבת להמבורג כבר יצאה?"

המלצר הביט אל השעון התלוי מעל היציאה לרציפים.

"שבע ועשרים," הוא חשב בקול רם, "הרכבת למַגדֶבּוּרג יוצאת עכשיו. הרכבת להמבורג יוצאת בשבע עשרים וארבע. אם תמהר, עוד תספיק לתפוס אותה. הלוואי שיכולתי גם אני לרוץ אחרי רכבת, אבל אחד כמוני…"

הוא סילק במפית כמה פירורי לחם ממפת השולחן.

"יהיה עדיף," הוא שב לנושא הקודם, "אם יחייבו את היהודים לשים סרט צהוב סביב הזרוע. ככה לפחות לא יהיה שום בלבול."

זילברמן סקר אותו. "אתה באמת אכזרי כל כך?" הוא שאל בקול שקט, והתחרט על מילותיו עוד בזמן שהגה אותן.

המלצר הביט בו כאילו לא הבין אותו כהלכה. הוא השתומם מן הסתם, אך לא עלה בו כל חשד, שכן לא היה בהופעתו של זילברמן שום סממן אשר — לפי תורת הגזע — היה יכול להסגיר את מוצאו היהודי.

"כל זה בכלל לא ענייני," אמר לבסוף האיש בזהירות. "אבל לאחרים זה יכול להועיל. גיסי, למשל, נראה קצת כמו יהודי, אבל הוא ארי, כמובן, ותמיד נאלץ לספק הסברים והוכחות. איש לא יכול לעמוד בזה לאורך זמן."

"לא, זה באמת בלתי נסבל," הסכים זילברמן. אחר כך שילם את החשבון ועזב את המקום.

לא ייאמן, הוא חשב, פשוט לא ייאמן…

אחרי שיצא מתחנת הרכבת, עלה על מונית ונסע לביתו. הרחובות היו מלאים, והוא הבחין בלובשי מדים רבים. מוכרי עיתונים צעקו את הכותרות, וזילברמן התרשם שהיקף המכירות אדיר. לרגע שקל לקנות עיתון, אך נמלך בדעתו. החדשות, שככל הנראה יהיו רעות ואולי גם עוינות כלפיו, ממילא יגיעו אליו בקרוב.

אחרי נסיעה קצרה הגיע לבניין מגוריו. גברת פרידריך, אשת השוער, עמדה בחדר המדרגות ובירכה אותו לשלום בנימוס, ובמובן מסוים שמח זילברמן על שלא שינתה את יחסה כלפיו. בזמן שעלה במדרגות השיש המכוסות שטיח קטיפה אדום, שוב עלה דבר-מה בדעתו — מחשבה שבזמן האחרון פוקדת אותו שוב ושוב: מציאות חייו חצויה ללא עוררין.

אני חי כאילו לא הייתי יהודי, הוא תמה. כעת אני תחת איום, ובכל זאת עודני אזרח אמיד ועד כה לא סבלתי כל פגיעה. איך זה ייתכן? אני גר בדירה מודרנית של שישה חדרים. אנשים מדברים ומתייחסים אלי כאילו אני לגמרי משלהם. אני כמעט יכול לחוש בנקיפות מצפון, ובו בזמן אני רוצה להטיח את המציאות, את היותי יהודי והיותי — מאז אתמול — האחר והשונה, בפרצופם של כל הצבועים שמעמידים פנים שעודני מה שהייתי. מה הייתי? לא, מה אני? מה אני, בעצם? קללה הולכת על שתיים שלא רואים עליה שהיא קללה!

כל זכויותי נשללו ממני. רק מתוך נימוס או מכוחו של הרגל נוהגים רבים כאילו עוד יש לי זכויות. כעת כל קיומי מבוסס על זיכרונם הגרוע של אלה שרוצים לחסל אותי כליל. נשכחתי — אני כבר משויך לאשפתות, רק טרם הושלכתי לשם הלכה למעשה.

זילברמן הרים את מגבעתו ובירך את אשת הפקיד הבכיר צֵנְקֶל במילים "יום טוב, גברתי הנכבדה", כאשר זו יצאה מדלת דירתה.

"מה שלום אדוני?" היא שאלה בלבביות.

"שלומי טוב באופן עקרוני. ומה שלום גברתי?"

"תודה, שלומי בסדר. מה כבר יכול להיות עם אישה זקנה כמוני."

היא הושיטה לו את ידה לאות פרידה.

"אלה בוודאי זמנים קשים עבורך," היא הוסיפה בצער, "זמנים איומים…"

זילברמן הסתפק בחיוך קטן ומתחשב, חיוך זהיר ומהורהר, שלא היתה בו לא הסכמה ולא אי-הסכמה. "הקצו לנו תפקיד מיוחד, ביסודו של דבר…" הוא אמר לבסוף.

"אבל אלה גם זמנים כבירים," היא ניחמה אותו. "עושים לכם עוול, אך בדיוק משום כך עליכם לחשוב בהיגיון ולקבל את הדברים בהבנה."

"האין זאת דרישה מוגזמת במקצת, גברתי הנכבדה?" שאל זילברמן. "ואני, אגב, כבר לא חושב כלל. נפטרתי מההרגל הזה. ככה הכי קל לסבול את המצב."

"בך לעולם לא יפגעו," היא הבטיחה, ובתנועה נחושה נעצה באחת המדרגות את המטרייה שהיתה לפותה בידה הימנית, כאילו רצתה לרמוז שלא תניח לאיש לגעת בו. היא הינהנה אליו בראשה לאות עידוד וחלפה על פניו.

מיד כשנכנס לדירתו שאל זילברמן את המשרתת אם מר פִינדלֶר כבר הגיע. היא השיבה בחיוב, ואחרי שהסיר בזריזות את המגבעת והמעיל, נכנס לחדר העבודה. האורח חיכה לו שם.

תיאוֹ פינדלר עמד מול תמונה וסקר אותה בשאט נפש של ממש. כששמע את הדלת נפתחת, הסתובב במהירות וקידם את פני הנכנס בחיוך.

"נו?" הוא שאל, וכתמיד בשעת דיבורו חרץ במצחו קמטים עמוקים, קמטים שהיו גם, לתפיסתו, רבי-רושם. "מה שלומך, איש יקר? כבר חששתי שקרה לך משהו. לעולם אי-אפשר לדעת… הספקת לחשוב על ההצעה האחרונה שלי? מה שלום אשתך? בכלל לא ראיתי אותה היום. אני מבין שבקר נסע להמבורג."

פינדלר שאף אוויר מלוא הריאות, הוא היה רק בתחילת המונולוג.

"אתם אנשים מוכשרים, שניכם! מכם אפשר ללמוד. לבקר יש ראש יהודי. חה-חה, הוא כבר יצליח, הוא יצליח! הייתי שמח להשתתף בעסק הזה, אבל מאוחר מדי זה מאוחר מדי, נו טוב… מאיפה הקרצת את הציורים המכוערים האלה? אני לא מבין איך אפשר לתלות דבר כזה. הכול שם מבולגן לגמרי. אתה כזה בולשביק תרבותי, בחיי. ושלא תחשוב שאני אוסיף אפילו אלפייה אחת להצעה האחרונה שלי. בחיים לא, למעשה אני בכלל לא יכול.

"אתה חושב שאני איש עשיר. כולם חושבים ככה. אם רק ידעתי מאיפה הם הגיעו לרעיון הזה. אפילו מסים אני עוד חייב. אגב מסים, אולי תוכל להשיג לי בודק ספרים מיומן או להמליץ על אחד כזה? גם אני מבין קצת בנושא, אבל אין לי זמן לטפל בזה. המסים האלה, המסים הארורים האלה. מה, אני לבד צריך להחזיק את כל הרייך הגרמני על הכתפיים? תגיד לי, מה?

"אתה לא אומר כלום. מה יש? שקלת את העניין? אתה מקבל את ההצעה שלי? נדמה לי שלאשתך יש משהו נגדי. אני לא רואה אותה אף פעם. אני לא מבין. היא נוטרת לי טינה כי לא אמרנו לכם שלום בערב ההוא לא מזמן? איזו שיה תמימה, הרי לא יכולנו אחרת! המסעדה היתה מלאה בנאצים! אחר כך אשתי לחשה לי באוזן שהיינו צריכים להגיד לכם שלום. אבל אני אמרתי לה שזילברמן הוא איש חכם. הוא כבר יבין שאני לא יכול לסכן את עצמי בשבילו. מה?

"ובכן, זילברמן, קדימה, דבר כבר. אתה רוצה למכור את הבית או לא?"

נראה שפינלדר סיים את דבריו, והוא הביט בזילברמן בציפייה. הם התיישבו לשולחן העישון, אבל פינדלר צנח מהר מדי על הכורסה, וכעת שיפשף את מותנו השמאלי בפרצוף מיוסר ומרוכז במיוחד.

"תשעים אלף," אמר זילברמן, מתעלם משלל השאלות וההערות שפיזר בן שיחו בכוונה לבלבל אותו, כפי שזילברמן ידע היטב. "שלושים אלף במזומן, השאר בערבות של גורם שני."

פינדלר ניתר ממקומו כאילו חטף מכת חשמל.

"אל תספר לי סיפורים," הוא קרא, כמעט נעלב. "לא באנו לפה להשמיע בדיחות. חמישה-עשר אלף על השולחן בשביל הבית, אתה שומע? שלושים אלף מארק, הצחקת אותי! אתה יודע, אם היו לי שלושים אלף ביד, כבר הייתי מוצא משהו טוב יותר לעשות בהם מאשר לקנות ממך בית. שלושים אלף מארק!"

"אבל תביא בחשבון את ההכנסות משכירוּת. מאחר שמחיר הרכישה מגוחך ממילא, לפחות שסכום המקדמה יהיה סביר. שווי הבית מאתיים אלף מארק, ואתה קונה אותו ב—"

"שווי, שווי, שווי," קטע אותו פינדלר. "כמה אני שווה בעיניך? אין בעולם סכום שישקף את השווי שלי. אף אחד בעולם לא יכול לקנות אותי, אבל אף אחד גם לא היה מעלה בדעתו לשים עלי אפילו אלפייה על השולחן. אני בלתי מָכִיר. וגם הבית שלך בלתי מָכִיר. חה-חה, זילברמן, באמת, אני פונה אליך כחבר! אני לוקח ממך את הצריף הזה, ואם לא אני, אז המדינה תיקח אותו. והיא לא תיתן לך אפילו פרוטה וחצי."

מהחדר הסמוך נשמע צלצול הטלפון. זילברמן שקל לרגע אם לגשת אליו בעצמו, ואז זינק ממקומו, התנצל בפני פינדלר ויצא מהחדר.

אני אקבל את ההצעה שלו, חשב לעצמו בזמן שהרים את השפופרת. בסופו של דבר פינדלר הוא ברנש הגון יחסית.

"הלו, מי שם?"

המרכזייה לשיחות חוץ השיבה. "אנא הישאר על הקו, יש לך שיחה מפריז," אמר לו קולה הצונן של המרכזנית.

זילברמן הצית סיגריה בעצבנות. "אֶלְפְרִידֶה," הוא קרא בחצי קול.

אשתו, כפי ששיער, המתינה כל הזמן הזה בסלון. היא נכנסה לחדר — פתחה את הדלת וסגרה אותה מאחוריה בשקט.

"שלום, אלפרידה," הוא בירך אותה בעודו מכסה את הפומית בכף היד, "הגעתי רק לפני חמש דקות, מר פינדלר נמצא כאן. את יכולה לדבר איתו?"

היא התקרבה אליו, והם התנשקו בחטף.

"זה אדוארד," הוא לחש, "השיחה הזאת תופסת אותי ברגע מאוד לא מתאים. בבקשה לכי לשוחח עם פינדלר, אחרת הוא יצותת לשיחה שלי. היום זאת כמעט עבירה על החוק, לדבר בטלפון עם פריז."

"תמסור לו דרישת שלום חמה," היא ביקשה. "אני מאוד רוצה להגיד לו גם כמה מילים בעצמי."

"בשום פנים ואופן לא," הוא הדף אותה. "כל הקווים נמצאים תחת האזנה. ואת לא זהירה מספיק, את תפלטי דברים שאסור להגיד."

"אבל לא ייתכן שאני לא יכולה להגיד שלום לבן שלי."

"ייתכן בהחלט. בבקשה תביני."

היא הביטה בו בתחינה. "רק כמה מילים," היא אמרה, "אני מבטיחה להיזהר."

"אי-אפשר," הוא אמר בהחלטיות. "הלו? הלו… אדוארד? שלום אדוארד…" הוא סימן לה בידו שתיגש לחדר העישון.

היא הלכה.

"שמע," המשיך זילברמן את השיחה, "השגת לנו את הרישיונות?" הוא דיבר לאט מאוד ושקל היטב כל מילה לפני שנאמרה.

"לא," השיב אדוארד מהעבר השני של הקו. "זה קשה במידה בלתי רגילה. אתם לא יכולים להסתמך על זה שתקבלו את כל האישורים. אני מנסה הכול, אבל…"

זילברמן כיחכח בגרונו. הוא הרגיש שהוא חייב לדבר בנימה נחושה יותר.

"אי-אפשר ככה," אמר. "או שאתה מתאמץ להשיג אותם, או שאתה לא מתאמץ! אתה אמור להבין עד כמה זה חשוב. אני לא יודע מה לעשות עם הנימה הרופסת שלך."

"האפשרויות שעומדות בפני מוגבלות יותר ממה שנדמה לך, אבא," השיב אדוארד בעלבון. "לפני חצי שנה זה עוד היה הרבה יותר קל. אבל אז לא רצית. זאת לא אשמתי."

"באמת משנה עכשיו מי אשם?" שאל זילברמן בזעם. "אתה צריך להשיג את האישורים. על החוכמות שלך אני אשמח לוותר."

"שמע, אבא," התקומם אדוארד. "אתה דורש ממני לתלוש את הכוכבים מהשמים, ונוזף בי כי עוד לא הצלחתי להביא אותם!… אבל מה שלומכם? מה שלום אמא? תמסור לה דרישת שלום חמה ממני. הייתי שמח מאוד לדבר איתה."

"תשיג את האישורים תכף ומיד," חזר זילברמן במפגיע. "זה כל מה שאני מבקש! אמא מוסרת לך דרישת שלום. לצערי היא לא יכולה לדבר איתך עכשיו."

"טוב, אני עוד אשיג אותם," השיב אדוארד. "בכל אופן אני אעשה הכול."

זילברמן הניח את השפופרת.

זאת הפעם הראשונה שאני מבקש משהו מהבן שלי, הוא אמר לעצמו ברוגז ובאכזבה. הוא בטוח ייכשל! אם היה לי איזה שותף עסקי בפריז, בתוך יום או יומיים הוא כבר היה משיג לי אשרת כניסה, אבל אדוארד… ממנו אי-אפשר לבקש כלום. הוא פשוט לא רגיל לעשות דברים למעננו. כשמישהו נתמך בידי מישהו אחר במשך זמן כה רב, קשה לו להפוך את היחס. אדוארד רגיל שאני עוזר לו, ועכשיו אני דורש ממנו עזרה. סדר הדברים החדש הזה לא נוח לו!

זילברמן ניענע בראשו, נבוך מהרהוריו. אני לא הוגן כלפיו, הוא חשב, וגרוע מכך, אני סנטימנטלי.

הוא חזר לחדר העישון.

"אני בדיוק מסביר לאשתך," קיבל פינדלר את פניו, "שמאוד לא זהיר מצדך להמשיך ללכת לאותן המסעדות. אם תפגוש שם מישהו ממכריך הפחות אוהדים, אתה עלול להיכנס לצרות. אשתך ארית הרי, אשתך יכולה ללכת לכל מקום, אבל אתה — אלוהים עדי, אני רוצה בטובתך ואני לא שמח על הנסיבות שבגללן העצות שלי חיוניות. מוטב שתישאר בבית או אצל מכרים. אמנם אף אחד לא מזהה שאתה יהודי, אבל לך תדע מה יכול לקרות. אגב, מה שלום זילברמן הצעיר? לקח את הרגליים בזמן, מה? חה-חה, זמנים משוגעים, מה?"

"שמע, פינדלר," שב זילברמן ופתח, "אני נותן לך את הבית תמורת מקדמה של עשרים אלף מארק. אני פשוט רוצה שנסגור כבר."

"אל תדבר שטויות. למה שתרצה לעשות צחוק מידידך פינדלר? בין כה וכה ייקחו ממך את הכסף בגבול. למענך אולי אפילו אוסיף כמה מארקים מעל השווי האמיתי של הצריף הזה, אבל לא למען המדינה הפרוסית, חס וחלילה."

"כרגע אין לי שום כוונה לעזוב את גרמניה."

"טוב, ילדים, תעשו מה שמתחשק לכם. אני באמת חושב שמגיע לכם לחיות בנסיבות טובות יותר. הדם היהודי הוא הדבק שמחבר את העם הגרמני. אבל למה שדווקא ידידי זילברמן ייהפך לדבק? אני לא מבין. מי שיכול, מציל את עצמו. את זה אני מבין בהחלט."

"אתה לא חושב שמדובר בפשע מחריד נגד היהודים?" שאלה גברת זילברמן, שהזדעזעה מהמשפט "הדם היהודי הוא הדבק שמחבר את העם הגרמני", ועדיין לא נגמלה מההרגל לבקש הסבר מוסרי לאירועים השונים.

"ברור," אמר פינדלר ביובש. "הרבה דברים רעים קורים בעולם. וגם כמה דברים טובים. פעם ככה ופעם ככה. האחד חולה בשחפת, האחר יהודי, ושניהם יחד בריות אומללות במיוחד. ככה זה. מה את חושבת, אני לא סבלתי ממזל רע? ככה זה, ואין מה לעשות."

"את חוסר הטאקט שלך, מר פינדלר," אמרה גברת זילברמן בתרעומת, "אני מכירה כבר מזמן, אבל את הלב הקר וה…" — היא בלעה את המילה "אכזר" — "…זה חדש לי, בכל אופן."

פינדלר חייך בשוויון נפש. "אני אוהב את אשתי ואת בתי. עם שאר האנושות אני עומד בקשרים עסקיים. בכך מסתכם היחס שלי לסביבה. אני לא אוהב את היהודים, ואני לא שונא את היהודים. אין לי יחס מיוחד כלפי יהודים, אך אני מתפעל מכישרונם במסחר. כשנעשה להם עוול, אני מצטער על כך, אבל גם לא מתפלא. זאת דרכו של עולם. פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה."

"ואם היית בעצמך יהודי?"

"אבל אני לא! מזמן הפסקתי לשבור את הראש בשאלות של מה היה אילו. אני מסתפק במה שיש."

"אתה תמיד חושב רק על עצמך? אתה לא מסוגל לגלות חמלה כלפי אחרים בשעת צערם?"

"ומי יגלה חמלה כלפַּי כשיקרה לי משהו? אין חיה כזאת! לתיאו פינדלר אין אף אחד מלבד תיאו פינדלר. ושני אלה צריכים לדבוק זה בזה, כמו זפת ונוצות. חה-חה."

"ואתה אומר שאתה אוהב את אשתך ובתך," נסערה גברת זילברמן. "מי ש… אדיש כמו חיה, גם לא יוכל…"

"שמעי, גברתי הנכבדה, זה כבר עובר את הגבול. אמנם יש לי עור עבה ואני יכול לספוג מנה יפה של הומור, אבל עלבונות אני לא מקבל בשמחה!"

גברת זילברמן קמה ממקומה. "סלח לי, בבקשה," היא נפרדה ממר פינדלר בנימה צוננת ויצאה מהחדר.

"אלוהים, אתם עדיני רגש," צחק פינדלר, "אלוהים! נו טוב, טיפוסים כנים כמוני נאלצים לספוג לא מעט. בוא נחזור לעניין שלנו! מה אתה אומר ומה אתה מזמר, אה?"

הטלפון צילצל שוב.

"עשרים אלף," דרש זילברמן, "והשאר בערבות של גורם שני."

הדלת נפתחה, וגברת זילברמן ביקשה מבעלה לסור איתה לחדר הסמוך, כל ישותה אומרת סערת נפש גדולה. הוא לא שמח על ההפרעה הזאת. "תחשוב על זה," אמר לפינדלר בעת שיצא מהחדר.

"מה יש, אלפרידה?" שאל את אשתו.

היא הצביעה על הטלפון. "אחותך על הקו. דבר איתה. היא תספר לך הכול…"

הוא הרים את השפופרת.

"הִילדֶה?"

"כן, כן?" גימגמה אחותו בהתרגשות. "עצרו את גינטֶר!"

מרוב הפתעה הוא לא ידע מה לומר. "אבל למה?" שאל לבסוף. "מה קרה?"

"עוצרים את כל היהודים."

הוא משך אליו כיסא והתיישב.

"תירגעי בבקשה, הִילדֶה," אמר. "זאת בטח טעות. ספרי לי שוב בדיוק מה קרה…"

"אין זמן לזה. טילפנתי רק כדי להזהיר אותך. ארבעה גברים בבניין שלנו נעצרו. אוי, אם רק ידעתי מה קורה לגינטר עכשיו."

"אבל זה לא ייתכן! לא מוציאים אנשים חפים מפשע מהבית! אי-אפשר לעשות דבר כזה!"

הוא השתתק. כן, הוא חשב, דווקא אפשר.

"לבוא אלייך?" שאל כעבור רגע. "או שאת מעדיפה לבוא אלינו?"

"לא, אני לא עוזבת את הדירה, אני נשארת כאן. וגם אתה אל תבוא לפה, זה לא יעזור. להתראות, אוטו." היא ניתקה.

זילברמן חיפש את אשתו, טרוד.

"תקשיבי," הוא לחש, "עוצרים את כל היהודים! יכול להיות שמדובר רק בצעד זמני למטרות הפחדה. בכל אופן, עצרו את גינטר, אבל את זה את כבר יודעת."

זילברמן השתתק לרגע.

"מה עלינו לעשות? מה את חושבת שנכון לעשות, אלפרידה? את חושבת שעלי להישאר כאן? אולי ישכחו ממני. עד כה מעולם לא הוטרדתי ממש. חבל שבֵּקר לא פה. יש לו המון קשרים במפלגה. במקרה חירום הוא יוכל להתערב. אבל אם המעצרים הם הוראה מלמעלה, גם הוא לא יוכל לעזור. ועד שיחזור מהמבורג, אולי כבר יהרגו אותי בטעות. איזה קשקוש! בטח לא יקרה לי כלום. במקרה הכי גרוע פשוט תתקשרי לבֵּקר ותבקשי ממנו לחזור מיד."

"לפני חצי שנה עוד היינו יכולים לעזוב את גרמניה," אמרה אשתו בלחש. "בגללי נשארנו, כי לא הייתי מסוגלת להיפרד. אם יקרה לך משהו עכשיו, זאת תהיה אשמתי. רצית לנסוע מפה, אבל אני…"

"מה פתאום," הוא הדף את ההאשמות שהטיחה בעצמה. "אף אחד לא אשם. מי ששכח ללבוש אפוד מגן בזמן, אשם בכך שירו בו? אלה שטויות גמורות. וחוץ מזה, מבין שנינו את תמכת בעזיבה. אם זה היה תלוי בך, כבר היינו נוסעים מכאן. לך היה קל יותר להיפרד מהמשפחה שלך, מאשר לי מהעסקים שלי. אבל זה פשוט לא הסתדר. כל שאלות הלמה ומדוע שוות כקליפת השום עכשיו."

הוא נשק לה ושב אל מר פינדלר. הוא ניסה לשדר מזג שלֵו ומאופק כמקודם, אך משהו בפניו, מתיחות בולטת מדי, חיוך שנראה יותר כעווית, עורר את חשדו של פינדלר.

"ובכן, מה חדש?" ביקש פינדלר לברר. "חדשות רעות?"

"ענייני משפחה," השיב זילברמן וחזר לשבת מולו.

"נו, נו," מתח פינדלר את מילותיו ומצחו נחרש קמטים עוד יותר מתמיד. "בטח חדשות רעות, מה? חדשות מהמשפחה הן תמיד חדשות רעות. אני מכיר את זה."

זילברמן פתח את קופסת הסיגרים שהיתה מונחת על השולחן. "אתה רוצה לחזור לעסקה שלנו?" הוא ניסה להישמע רגוע ככל האפשר.

"נו, טוב," השיב פינדלר, "זה כבר לא נשמע לי כל כך מפתה. אני כבר לא יודע אם בכלל עוד מותר לרכוש נכסים מיהודים. אין לי מושג. ככל שזה תלוי בך, תנסה להפיל אותי בפח לפני שאבין מה קורה, מה?"

ה"מה" הנצחי הזה, המדושן עונג, כבר התחיל לייאש את זילברמן.

"אתה רוצה לקנות את הבית או שאתה רק רוצה לדבר על לקנות את הבית? מה אתה רוצה?"

"אח," הפטיר פינדלר ומתח את גופו על הכורסה, "ממש נקעתי את המותן קודם. מה אתה אומר על זה? כן… אתה לא חושב שכדאי לנו לחכות לתקנות החדשות? זה סיכון גדול מדי בשבילי. אני קונה בית ואחר כך לא אקבל אותו. הרי למדינה יש עוד הרבה תוכניות בשבילכם, היהודים."

"שיהיה חמישה-עשר אלף!"

"אני לא יודע, זילברמן, באמת אין לי מושג אם כדאי לי או לא. אם אתה רוצה, נחכה כמה שבועות. אם לא יקרה שום דבר בינתיים, אוכל לקנות את הבית גם אחר כך. אני גם חייב לדבר עם עורך הדין שלי לפני כן."

"אבל לפני עשר דקות…"

"ובכן, בינתיים עלו בי ספקות. אני גם לא רוצה להכניס אותך לצרות בגלל מכירת הבית. אבל בעיקר אני לא רוצה להיכנס אליהן בעצמי."

"לסיכום העניין: אעביר לך את הבית תמורת מקדמה של ארבעה-עשר אלף. אבל עליך לתת את הסכמתך עכשיו."

"ככה? טוב… בוא נדבר על זה שוב מחר. ארבעה-עשר אלף מארק הם סכום מכובד, זה בטוח! אני לא חלאה, וגם לא מצפה לקבל מתנות. אבל השאלה תלויה ועומדת: האם משתלם לי לקנות את הבית הזה במקדמה של ארבעה-עשר אלף מארק? וחוץ מזה, מובן שהתשלום יתבצע רק אחרי חתימת נוטריון ורישום בלשכת המקרקעין. ובמקרה של כוח עליון, ההסכם בינינו יתפוגג באוויר,

כמובן. ארבעה-עשר אלף מארק… נראה לך שכדאי לי לסגור איתך הערב בלחיצת יד?"

"אבל רצית לתת לי חמישה-עשר אלף כמקדמה. עכשיו אתה מתלבט בגלל ארבעה-עשר אלף?"

"אני פשוט חושב שהייתי יכול לעשות עסקאות אחרות, טובות יותר, עם הכסף הזה. כל אחד צריך לברר בעצמו איפה כדאי לו להישאר בחיים האלה, מה?" הוא התרווח ופלט אנחה.

זילברמן זינק ממקומו.

"מובן שאין לי שום השפעה על ההחלטה שלך," הוא אמר בכעס גדול. "אבל מאחר שהזמן דוחק, אודה לך אם תחליט עכשיו. ההצעה שלי לא תהיה תקפה אחר כך. אני אפילו לא יודע אם אתה שוקל אותה ברצינות."

"חדל להתמרמר כל כך," השיב פינדלר בזעף. "תמיד ידעתי שאתם היהודים אפילו לעסקים אינכם מוכשרים, ברגע שאתם נדרשים להתמודד עם האנשים הנכונים, נו…"

זילברמן הבחין כמה פינדלר נהנה לעשוק אותו. מענה חריף מאוד עמד על קצה לשונו, הוא רצה לומר לו שהוא, זילברמן, אינו יכול להתחרות עם סחטנים וגם אינו מתכוון לנסות זאת, ושהוא רגיל לנהל את עסקיו בהגינות. אך ייתכנו מצבים חריגים שבהם אפילו נוכל חסר מעוף יהיה בעמדת עליונות ברורה ביחס לאדם הנבון וההגון ביותר.

אלא שלפני שהספיק להטיח בפינדלר מילים קשות על התנהגותו הנלוזה, או לחלופין לעשות מעשה נבון יותר ולהשיב לו בנימה מתונה, נשמע צלצול קולני בדלת. בלי להשגיח בפרצופו המופתע של אורחו ובלי להתנצל בפניו ולו במילה, מיהר זילברמן לצאת מהחדר. במסדרון נתקל באשתו.

"אתה מוכרח להסתלק," היא לחשה נסערת.

"לא, לא, אני לא יכול להשאיר אותך לבד!"

מאחר שלא ידע מה לעשות, הלך בכיוון דלת הכניסה. היא עצרה אותו.

"אם לא תהיה כאן, לא יקרה לי כלום," הבטיחה לו וחסמה את דרכו בגופה. "הלילה תישן בבית מלון. תזדרז… לך כבר…"

הוא שקל בדעתו. הפעמון צילצל שוב, ואגרופים הכו בדלת.

"תפתח, יהודי, תפתח…" נשמע בליל של קולות וצרחות. פיו של זילברמן נפער. הוא נעץ מבט קפוא בדלת.

"אני הולך להביא את האקדח," הוא אמר, כמעט ללא קול. "הראשון שיפרוץ לדירה שלי יחטוף כדור! לאף אחד אין זכות להיכנס לכאן בלי רשות."

הוא חלף על פני אשתו בדרכו לחדר השינה.

"אנחנו עוד נראה," אמר, "אנחנו עוד נראה…"

אגרופים הכו שוב בדלת, והפעמון צילצל בעוצמה.

"מה יש?" שאל פינדלר, שיצא אל המסדרון כששמע את הרעש. "מה קרה? פשוט נפלא. אם 'האחים'[2] יתפסו אותי כאן, הם עוד עלולים להתבלבל בלהט הרגע ולחשוב שאני יהודי. הם ישברו לי את כל השיניים."

הוא העביר את ידו על פיו בתנועה רכה.

"אין לך דלת אחורית?" שאל את זילברמן, שנותר על עומדו והביט בו כאילו ביקש את עצתו ועזרתו. "ואת הבית הארור שלך אתה יכול לדחוף למישהו אחר, לכל הרוחות!" הוא הוסיף.

"אני מביא את האקדח שלי," חזר זילברמן על דבריו מוכנית, "והראשון שיפרוץ לדירה שלי יחטוף כדור!"

"נו, נו," הרגיע תיאו פינדלר, "אל תצא מהכלים. עדיף שתלך מפה. אני אדבר עם האנשים האלה. תקפיד לצאת מהדלת האחורית. — את הבית אני קונה בעשרת אלפים. מסכים?"

"אתה… שיהיה, בסדר, אני מסכים."

"טוב, אם ככה, צא מפה! אני צריך אותך חי בשביל הנוטריון."

"לך כבר!" התחננה אשתו.

הפעמון המשיך לצלצל, וזילברמן התפלא שאיש אינו פורץ את הדלת בבעיטה.

"ומה יהיה על אשתי?" שאל בחוסר אונים.

"אתה יכול לסמוך עלי," אמר פינדלר בחזה זקוף. "אני אדאג לכול! אבל עכשיו תסתלק מפה!"

"אם יקרה משהו לאשתי, אתה לא תקבל את הבית!"

"כן, כן, כן," ביקש פינדלר להרגיעו, "אבל אם לא תסתלק עכשיו, אתה מסכן גם אותי וגם את אשתך!"

פינדלר החליק את מקטורנו, העביר את ידו הימנית בשערו הסתור, נשם עמוק וניגש לדלת.

"כן? הרעים בקולו. "מה אתם רוצים?"

"תפתח את הדלת, יהודי!"

"ראיתם פעם אַמְטסוַולְטֶר[3] יהודי?" שאל פינדלר בהתחכמות.

"שתוק, חתיכת חזיר מטונף, תפתח את הדלת!"

פינדלר הסתובב, וידא שזילברמן לקח את המגבעת והמעיל ועזב את המסדרון, סימן לגברת זילברמן להתחבא באחד החדרים ואז הרעים בקולו: "אני חבר מפלגה!" הוא פתח את הדלת לרווחה. "כאן אין יהודים!" הוא הכריז.

מולו עמדו שישה או שבעה בחורים צעירים. לרגע הם נרתעו מחזותו האימתנית. הוא שלח יד לדש המקטורן כדי להוציא את פנקס החבר שלו.

"היהודים כולם רמאים," אמר אחד הבחורים. "זילברמן, חבר מפלגה — איזו חוצפה יהודית!"

"אבל אני לא זילבר—" תיאו פינדלר התקפל וקרס על הרצפה אחרי שאחד הבחורים בעט לו במפשעה.

 

[1]     שדות קרב במלחמת העולם הראשונה. (כל הערות השוליים הן של המתרגמת.)
[2]     כינוי לחברי המפלגה הנאצית.
[3]     תפקיד במערך הפיקוח האזרחי של המפלגה הנאצית.

 

 

08 ספטמבר

הכל בגלל רוזי / פרק ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב כללי

בחזרה לעמוד הספר

 

1

 

הבעיות התחילו כשעמדתי על רגל אחת וקילפתי צדפות. אם לא הייתי מדען, שמודע לנטייה האנושית לראות דפוסים במקומות שבהם הם לא קיימים, יכול להיות שהייתי מסיק שאֵל כלשהו מעניש אותי על חטא הגאווה.

מוקדם יותר באותו אחר צהריים מילאתי טופס הערכת ביצועים, והוצגה בפנַי השאלה, "מהי/מהן לדעתך החוזקה/החוזקות העיקריות שלך?"

זה היה מבנה שאלה מעורפל, שלא ציין לא את ההקשר ולא את רמת ההכללה. "מומחיות בגנטיקה" היתה התשובה המתבקשת, אבל על זה כבר העיד התואר שלי, פרופסור לגנטיקה. הידע שצברתי בנושא ליפּוֹסַרקוֹמה מיקסואידית עמד להיות כמעט לא רלוונטי, משום שפרויקט המחקר שלי בתחום זה התקרב לסיומו. "אובייקטיביות ואינטליגנציה" עשויות היו לרמוז שאני סבור כי קיימים אנשי אקדמיה שאין להם התכונות האלה, מה שנכון, אבל זה כנראה יישמע כמו אמירה חסרת טקט. ואני צריך להימנע מחוסר טקט.

עדיין חיפשתי תשובה לשאלה כשרוזי הגיעה הביתה.

"מה אתה עושה בפיג'מה?" היא שאלה.

"מכין ארוחת ערב. ובמקביל מנסה לפתור בעיה. ועושה תרגיל כפיפת ברך על רגל אחת."

"התכוונתי, למה אתה לובש פיג'מה?"

"התרחשה כאן תאונת בישול קלה שהיו מעורבים בה ערמונים שהתפוצצו. ניסיתי להאיץ את תהליך הבישול על ידי הגברת הטמפרטורה. והתוצאה — כתמי שמן על משטחים שונים." הצבעתי על סימני ההתזה שעל התקרה. "גם הבגדים שלי הושפעו מהמצב. אז נמנעתי מהפסד זמן נוסף ועברתי מיד לפיג'מה, במקום ללבוש איזה בגד בית."

"שכחת שדייב וסוניה באים לארוחת ערב?"

"ברור שלא. היום יום רביעי השני בחודש. היום שבו אני מחליף את הראש של מברשת השיניים שלי."

רוזי עשתה חיקוי של הקול שלי, סימן לכך שהיא במצב רוח טוב: "אורחים. פיג'מה. שילוב לא תקף."

"דייב וסוניה כבר ראו אותי בפיג'מה. בנסיעה לקייפ
קנוורל —"

"אל תזכיר לי את זה."

"אם מתפנה לי זמן להחליף בגדים, אני צריך להקדיש אותו למילוי הטופס להערכת ביצועים." הסברתי לה מה הבעיה.

"תכתוב פשוט מה שכתבת בשנה שעברה."

"לא מילאתי אותו בשנה שעברה. או בשנה שלפניה. או —"

"שתים־עשרה שנה באוניברסיטת קולומביה, ולא היית צריך למלא, אפילו לא פעם אחת, טופס הערכת ביצועים?"

"אני אף פעם לא ממלא את הטופס עד הסוף. תמיד יש איזו משימה בעדיפות גבוהה יותר. למרבה הצער, הפעם דייוויד בורנסטין התעקש. אם הטופס לא יהיה עד מחר על שולחנו, הוא איים לנקוט פעולת ענישה לא מוגדרת."

"אתה תקוע בַּשאלה על חוזקות?"

"נכון."

"תכתוב פשוט 'פתרון בעיות'. זאת תשובה טובה, והיא לא אמורה לחזור אליך כמו בומרנג. אם לא תמצא תרופה לסרטן, אף אחד לא יגיד לך, 'אבל אמרת שאתה טוב בפתרון בעיות'."

"את נתקלת באותה שאלה?"

"רק בערך עשרים פעם בחודש האחרון."

פרויקט המחקר הרפואי של רוזי באותה העת עמד גם הוא לפני סיום, והיא חיפשה משרה בכירה יותר. התברר שזוהי משימה קשה, כי רוב התפקידים דרשו עבודה עם מטופלים. הטענה שלה היתה: "אני רופאה מחורבנת אבל חוקרת טובה. למה לבזבז זמן על דברים שאני לא טובה בהם?" אני החלתי את אותו ההיגיון על החובה למלא את טופס הערכת הביצועים.

"ואני מניח שגם את נתת את התשובה האופטימלית," אמרתי. "'פתרון בעיות'."

"אני בדרך כלל עונה: 'יודעת לעבוד בצוות', אבל במקרה שלך…"

"זה עלול לחזור אלי כמו בומרנג."

רוזי צחקה. "אני אסיים למלא את הטופס שלך, ולך יהיה זמן להתלבש כמו שצריך. עבודת צוות, רואה?" היא כנראה הבחינה בהבעת הפנים שלי. "תוכל לעבור עליו אחרי שאסיים."

כשהמשכתי לקלף את הצדפות הנותרות, הירהרתי בהצעה של רוזי. הרגשתי סיפוק מכך שבת הזוג שלי זיהתה בי תכונה שלא הגדרתי לעצמי עד היום. אני באמת טוב בפתרון בעיות.

יש לי יתרון של גישה לא טיפוסית ("מוזרה", בפי אחרים) לניתוח מצבים ולמתַן תגובה עליהם. במשך עשרים וחמש שנות הקריירה שלי הגישה הזאת איפשרה לי להתגבר על מכשולים יומיומיים ולבצע פריצות דרך גדולות. היא גם הניבה הטבות בחיי האישיים.

בגיל עשרים הייתי סטודנט למדעי המחשב, חסר כל יכולת חברתית — אפילו בסטנדרטים של סטודנטים למדעי המחשב בני עשרים — ועם סיכוי אפסי למצוא בת זוג.

כעת, בעיקר הודות ליישום מכוון של טכניקות לפתרון בעיות, הועסקתי בעבודה מרתקת עם שכר נאה, הייתי נשוי לאישה הכי יפה והכי מתאימה לי בעולם (רוזי), והייתי אבא לילד בן עשר מוכשר ומאושר (האדסון), שהראה סימנים לכך שהוא עצמו צפוי להיות פותר בעיות חדשני.

הצלחתי לזהות את האבא הביולוגי של רוזי מבין שישים וחמישה מועמדים; להציל את עסקי הקירור של חבר שלי דייב מכישלון פיננסי; ואחרי ניתוח מפורט של העדפות הלקוחות בבר שבו רוזי ואני עבדנו במשרה חלקית — ליצור קוקטייל שזכה בפרס חביב הקהל בתחרות שהתקיימה בניו יורק.

הייתי במצב בריאותי מצוין, בין השאר בגלל שיעורים קבועים באמנויות לחימה ותוכנית כושר ששילבתי בפעילויות אחרות. מבחינה פסיכולוגית זכיתי לתמיכה מצד קבוצת הגברים המקומית שלי: דייב, ומוזיקאי שפרש לגמלאות בשם ג'ורג'.

החשיבה היצירתית שלי הניבה במשך שתים־עשרה שנות נישואים חיי שִגרה שענו לצורך של רוזי במידה של ספונטניות, אבל לא פגעו באופן מוגזם במידת היעילות. הייתי רוצה יותר סקס בחיים שלי, אבל התדירות שלו ממילא היתה מעל הממוצע ביחס לבני גילנו ולמשך מערכת היחסים שלנו, והוא היה טוב לאין שיעור משהיה בתקופה שקדמה להיכרות עם רוזי.

ההפסד המשמעותי היחיד היה אובדן החברוּת ארוכת השנים עם המנטור שלי, ג'ין. אבל גם אם מביאים את הגורם הזה בחשבון — לוּ הייתי משרטט גרף של שביעות הרצון שלי מהחיים, העקומה היתה באותה העת בנקודה הכי גבוהה שלה.

חזרתי אל צדפה שלא מצאתי בה נקודת כניסה לסכין שלי. במגירה התחתונה היה אוסף של כלים, בהם צבת. אם אשתמש בצבת כדי לשבור את קצה הקונכייה, אצור רווח שאליו אוכל להחדיר את הסכין. הרשיתי לעצמי לחוש לרגע מסופק. דון טילמן: פותר הבעיות הטוב ביותר בעולם.

רוזי הופיעה עם המחשב הנייד שלי. "איך אתה רוצה להשיב על השאלה: אילו תחומים היית רוצה לשפר? כתבתי 'אופנה'."

"כבר הערת לי על הפיג'מה."

"אני צוחקת. אבל תמיד יש מקום לשיפור. אתה גורב גרביים מיוחדים לטרקים, נכון?"

"רב־תכליתיים. חמים ביותר."

פניתי לעברה, בהתאם למוסכמה שעל פיה אנשים צריכים להסתכל זה בזה כשהם מנהלים שיחה. במקביל, כופפתי רגל אחת וירדתי לכיוון הרצפה כדי להגיע לצבת — תוך מתיחת הרגל החופשייה שלי לאחור ושמירה על זווית אנכית בשוק, כנדרש בתרגיל כפיפת ברך — בעודי מחזיק את הצדפה והסכין ביד השנייה.

כשהושטתי יד למגירה שמאחורי, הרגשתי משהו דביק. כשבחנתי את המצב לאחר מכן, התברר לי מה בדיוק קרה שם. רוזי הורתה לאחרונה להאדסון לפנות את מרכיבי ארוחת הבוקר שלו בתום השימוש. הוא בוודאי היה מרוכז בעניין אחר בזמן שהוא פינה מהשולחן והניח את בקבוק סירופ המייפל על הצד באיזושהי מגירה, בלי לסגור את הפקק.

משכתי את ידי בחזרה במהירות — תגובה פרימיטיבית למשהו לא צפוי. כתוצאה מכך, איבדתי את שיווי המשקל.

הפתרון הטוב ביותר היה להניח על הרצפה את כף הרגל המתוחה לאחור, אבל מאחר שאינסטינקטיבית לא רציתי לעצור באמצע את התרגיל, נאחזתי במגירה אחרת, דבר שלא העניק לי תמיכה יעילה ויציבה. יכול להיות שהחלקתי בגלל שמן שנותר מהתפוצצות הערמונים. התוצאה הסופית היתה שנפלתי, אם כי לא בכבדות.

רוזי צחקה. "מולטי־טסקינג," היא אמרה. "לכישורי המולטי־טסקינג שלך בהחלט לא יזיק שיפור." ואז הוסיפה, "אוי, שיט, נפצעת."

האבחנה של רוזי היתה נכונה. תקעתי את סכין הצדפות מאחורי הברך. היא כרעה על ברכיה כדי לבחון את הפציעה.

"אל תזיזי אותו!" האדסון עמד בפתח, לבוש גם הוא בפיג'מה, כמנהגו אחרי הלימודים בימי רביעי.

"זה בסדר," אמרה רוזי. "הוא לא נפצע בעמוד השדרה."

"מאיפה את יודעת?" שאל האדסון.

"אני רופאה, זוכר?"

זה היה טיעון לא משכנע, בהתחשב בכך שרוזי עצמה לא העריכה במיוחד את יכולותיה בעבודה מול מטופלים. הסכין נכנסה די עמוק, ושלולית דם נקוותה על הרצפה.

"אנחנו צריכים להתקשר למוקד חירום," אמר האדסון.

"רעיון מצוין," אמרתי.

"איפה הטלפון שלך?" שאלה רוזי.

"בנרתיק שלו. אני שוכב עליו."

"אל תזוז!" אמר האדסון ונדחק בין רוזי לביני.

"אנחנו יכולים להשתמש בטלפון שלךְ?" שאלתי את רוזי.

"האדסון, לך תחפש אותו בתיק שלי."

"את מבטיחה לא להזיז אותו? מבטיחה?"

"מבטיחה. רק תביא את הטלפון שלי."

"הם כנראה ייקחו אותי לבית החולים," אמרתי. "עד אז יעבור מספיק זמן והצדפה הבעייתית תיפתח באופן טבעי."

"דון, תשכח מארוחת הערב."

"תצטרכי להגיש את טופס הערכת הביצועים. המועד האחרון —"

האדסון חזר עם הטלפון של רוזי. היא הקישה על המסך ואמרה, "שיט." הנחתי שהסוללה שלה נגמרה — תופעה שכיחה שנוצרת בהיעדר משטר טעינה.

למרבה המזל, באותו הרגע צילצל פעמון הדלת. דייב וסוניה הם, בהתאמה, סוחר עצמאי ומבקרת פיננסית. לא היה כמעט שום ספק שלאחד מהם יהיה טלפון מתפקד. האדסון פתח בשלט־רחוק את מנעול הדלת.

כצפוי, סוניה נכנסה להיסטריה, והיתה ביקורתית ומעשית. "אוי, אלוהים, ידעתי שתהיה לך תאונה יום אחד. זה מטורף שאתה חוזר הביתה מהעבודה וצריך לבשל. אתה יכול לזוז?"

"אל תתחילי," אמרה רוזי. "רק תתקשרי למוקד החירום."

"אני מטפל בזה," אמר דייב. "זה בסדר מצדך, דון?"

"בהחלט."

רוזי בהתה במסך הנייד שלה.

"הכול בסדר?" שאלה סוניה. זאת היתה שאלה מוזרה, אבל רוזי בטח הבינה שהכוונה ב"בסדר" זה "בסדר, פרט לעובדה שדון שוכב על הרצפה מדמם בזמן שדייב מתקשר להזמין אמבולנס".

"קיבלתי את העבודה." היא אמרה את זה שוב, בקול רם יותר, והתחילה לבכות. "קיבלתי את העבודה. זאת שחשבתי שאין לי שום סיכוי לקבל."

"איזו עבודה?" שאלתי והסתכלתי אליה מהרצפה.

"העבודה אצל ג'וּדאס."

"ג'ודאס" היה פרופסור סיימון לֶפֶבר, עמית לשעבר מאוניברסיטה באוסטרליה ש"יצא" עם חברתנו קלודיה במשך כמה שנים, עד שנתפס במעשה של בגידה.[1]

"ג'ודאס מגיע לניו יורק?"

"לא, העבודה היא במלבורן. ידעתי שאתה לא מקשיב
לי."

סביר יותר שדווקא כן הקשבתי, אבל העדפתי להתעלם מפרטים — כמו שמות של אנשים ומיקום — כדי להתמקד בפרמטרים חשובים יותר. אני אוכל למצוא עבודה באוניברסיטה בכל מקום שבו נגור, במיוחד משום שזה לא חשוב בעיני אם המשרה שלי תהיה בכירה או לא. ועכשיו הגיע תורה של רוזי לקדם את הקריירה שלה, אחרי שלקחה על עצמה את מרבית הנטל במשימת גידולו של האדסון.

"זאת יכולה להיות בעיה?" שאלה רוזי.

"ברור שלא. חדשות מצוינות. ואני לא אצטרך למלא את טופס הערכת הביצועים. אנחנו צריכים להרים כוסית כדי לחגוג את זה. מיד."

רוזי ניענעה בראשה. "אנחנו חוזרים הביתה. אני צריכה להתקשר לפיל." פיל הוא אבא של רוזי.

ההצלחה של רוזי פיצתה מעל ומעבר על הכאב שמאחורי הברך שלי. עקומת שביעות הרצון מהחיים נסקה שוב לגובה. בפעם האחרונה. האדסון עמד בפתח ואחז בראשו בשתי
ידיו.

ייתכן שהפרספקטיבה הוויזואלית יוצאת הדופן שלי, כששכבתי על הרצפה (בשילוב העובדה שהאדסון לבש פיג'מה), גרמה לי לגלות להפתעתי עד כמה הוא גבה באחרונה, ובו בזמן, כמה צעיר הוא עדיין נראה. עם השיער הכהה שלו, הארוך ביחס לבני גילו, והמשקפיים במסגרת השחורה, הוא נראה בדיוק כמוני בגיל עשר. המצוקה הניכרת שלו תרמה להבחנה
הזאת.

המטבח נדם, וכולנו הבטנו בו.

"אתה בסדר, האדסון?" שאלה סוניה.

"לא. אני לא רוצה לנסוע לאוסטרליה. אני לא רוצה לעבור לבית ספר אחר. אני לא רוצה לשנות כלום."

 

 

[1]     Judas — יהודה איש קריות שבגד בישו.