חדשות ועדכונים

04 נובמבר

השיבה / פרק ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

1

פתח מילוט

 

שעת בוקר מוקדמת, מרץ 2012. אמי, אשתי דיאנה ואני יושבים בשורת כיסאות מוברגים לרצפה באולם ההמתנה של נמל התעופה הבינלאומי בקהיר. הכרוז מודיע כי טיסה מספר 835 לבֶּנגאזי תצא במועדה. מפעם לפעם אמי מעיפה בי מבטי חרדה. גם דיאנה נראית מודאגת. היא מניחה את כף ידה על זרועי ומחייכת. כדאי שאקום ואתהלך קצת, אני אומר בלבי, אבל גופי נשאר נוקשה. מעולם לא ידעתי שאני מסוגל לשבת כך בלי נוע.

הטרמינל כמעט ריק. רק איש אחד יושב מולנו. שמן, נראֶה מיוגע, כנראה באמצע שנות החמישים לחייו. משהו בצורת הישיבה שלו — כפות הידיים השלובות בחיקו, נטיית הגו שמאלה — מרמז על ויתור. האם הוא מצרי או לובי? האם הוא נוסע לביקור בארץ השכנה או שמא חוזר הביתה אחרי המהפכה? האם היה אוהד של קדאפי או מתנגד שלו? אולי היה אחד מהמהססים ששמרו על השגותיהם לעצמם?

קולו של הכרוז נשמע שוב. הגיעה העת לעלות למטוס. מצאתי את עצמי עומד בראש הטור, דיאנה לצדי. יותר מפעם אחת לקחה אותי דיאנה אל עיר הולדתה שבצפון קליפורניה. אני מכיר את הצמחים ואת צבע האור ואת המרחקים במקום שגדלה. עכשיו, סוף-סוף, אני לוקח אותה אל ארצי. היא ארזה את ההַסֶלבְּלַד והלַייקה, שתי המצלמות החביבות עליה, ומאה סלילי צילום. דיאנה עובדת בדייקנות רבה. ברגע שהיא אוחזת בחוט היא הולכת בעקבותיו עד קצהו. הידיעה הזאת הסעירה וגם הדאיגה אותי. אין בדעתי לתת ללוב דבר יותר ממה שכבר לקחה.

אמי פסעה הלוך ושוב ליד החלונות הנשקפים אל מסלול ההמראה ושוחחה בטלפון הנייד שלה. אנשים — גברים בעיקר — החלו למלא את הטרמינל. דיאנה ואני עמדנו עכשיו בראש טור ארוך שהתעקל מאחורינו כמו נהר. העמדתי פנים ששכחתי משהו ומשכתי אותה הצדה. רעיון רע הוא לשוב אחרי כל השנים הללו, חשבתי פתאום. משפחתי עזבה ב-1979, לפני שלושים ושלוש שנה. זה היה השבר שהפריד את הגבר מהילד בן השמונה שהייתי אז. המטוס עמד לחצות את התהום הזאת. אין ספק שמסעות שכאלה הם מעשה פזיז. המסע הזה עלול לגזול ממני מיומנות שעמלתי קשה לטפחה: איך לחיות הרחק ממקומות ומאנשים אהובים. צדק יוסף ברודסקי. צדקו גם נבוקוב וקונרד. הם היו אמנים שלא שבו מעולם. כל אחד מהם ניסה, בדרכו שלו, להיגמל מארצו. מה שהנחת מאחור נמוג ואיננו. אם תשוב, תעמוד פנים אל פנים מול ההיעדר או ההשחתה של מה שהיה יקר ללבך. אבל דמיטרי שוסטקוביץ' ובוריס פסטרנק ונגיב מחפוז אף הם צדקו: לעולם אל תעזוב את מכורתך. אם תעזוב, יתנתקו קשריך עם המקור. תהיה כמו גזע עץ מת, קשה וחלול.

מה עושים כאשר אינך יכול לעזוב ואינך יכול לשוב?

*

באוקטובר 2011 שקלתי שלא לשוב עוד ללוב לעולם. אבל כשפסעתי בברודוויי בניו יורק באוויר הקר והצובט, צץ פתאום רעיון השיבה. רעיון זך וטהור, כמדומה, מחשבה שנולדה במוחי באופן עצמאי. כמו ברגעי שכרות בנעורי, הרגשתי נועז ובלתי מנוצח.

נסעתי לניו יורק חודש אחד לפני כן בהזמנתו של קולג' בַּרנַרד, להרצות על רומנים על גלות וניכור. אבל קשרַי עם העיר היו ותיקים יותר. הורי עקרו למנהטן באביב 1970, כשאבי מונה למזכיר הראשון של המשלחת הלובית באו"ם. אני נולדתי בסתיו של אותה שנה. שלוש שנים אחר כך, ב-1973, חזרנו לטריפולי. מאז ביקרתי בניו יורק אולי ארבע או חמש פעמים, ותמיד לזמן קצר. וכך, אף שזה עתה חזרתי אל עיר הולדתי, כמעט לא הכרתי את המקום.

בשלושים ושש השנים מאז עזבנו את לוב קשרנו משפחתי ואני קשרים עם כמה וכמה ערים חלופיות: ניירובי, שאליה נסענו כשברחנו מלוב, ב-1979, ואנחנו מוסיפים לבקר בה מאז ועד היום; קהיר, ששם התחלנו בחיי גלות לזמן בלתי ידוע בשנה שלאחר מכן; רומא, שהיתה אתר נופש בשבילנו; לונדון, שאליה באתי לצורך לימודים כשמלאו לי חמש-עשרה, ושם, במשך עשרים ותשע שנה, עמלתי בהתמדה ובעקשנות לבנות לי חיים; פריז, שלשם עקרתי בשנות השלושים המוקדמות לחיי, מותש וכעוס בגלל לונדון. נשבעתי שלא לחזור עוד לאנגליה, אבל שנתיים אחר כך חזרתי בכל זאת. בכל הערים האלה ציירתי לי את עצמי חי בשלווה יום אחד באי הרחוק הזה, מנהטן, שבו נולדתי. הייתי מדמיין לי איך ישאל אותי מכר חדש, בארוחת ערב אולי, או בבית קפה, או בחדר המלתחה אחרי שחייה ארוכה, את אותה השאלה הנושנה המייגעת "מאיפה אתה?" ואני, בלא מורך, משוחרר מסערת הנפש הרגילה, אענה כלאחר יד, "ניו יורק." בפנטזיות האלה ראיתי את עצמי מפיק הנאה מעצם הדבר שאמירה כגון זאת תהיה גם אמת וגם כזב, כמו מעשה קסם.

עצם הדבר שעברתי למנהטן בשנתי הארבעים, בעת שלוב נקרעה לגזרים, ושהדבר אירע ב-1 בספטמבר — היום שבו, בשנת 1969, הדיח סרן צעיר ששמו מוּעַמַר קדאפי את המלך אידריס, והחל התהליך שיעצב רבים מהמאפיינים החשובים של חיי: היכן אני חי, השפה שאני כותב בה, השפה שאני משתמש בה עכשיו כדי לכתוב זאת — כל אלה הקשו עלי להימנע מן המחשבה שפעל פה סוג כלשהו של רצון אלוהי.

*

שנות השמונים, בכל היסטוריה פוליטית של לוב, מציינות פרק מחריד במיוחד. מתנגדי המשטר נתלו בכיכרות ציבוריות ובזירות ספורט. מתנגדים שברחו מן הארץ נרדפו — מקצתם נחטפו ונרצחו. בשנות השמונים גם קמה בלוב בפעם הראשונה תנועת התנגדות חמושה ונחושה לדיקטטורה. אבי היה אחת הדמויות הבולטות ביותר באופוזיציה. לארגון שהשתייך אליו היה מחנה אימונים בצ'אד, מדרום ללוב, וכמה תאי מחתרת בתוך הארץ. הקריירה של אבא בצבא, התקופה הקצרה ששימש דיפלומט, והאמצעים הכספיים הפרטיים שעלה בידו להשיג באמצע שנות השבעים, כשנהיה איש עסקים מצליח — הוא ייבא למזרח התיכון מוצרים מגוונים כגון מכוניות מיצובישי ונעלי ספורט "קונברס" — עשו אותו לאויב מסוכן. המשטר הרודני ניסה לשחד אותו וגם להפחיד אותו. אני זוכר שישבתי על ידו יום אחד אחרי הצהריים בדירתנו בקהיר כשהייתי בן עשר או אחת-עשרה, משקל ידו מונח על כתפי. על הכיסא ממול ישב אחד האנשים שקראתי להם "דוד" — אנשים שאיכשהו ידעתי שהם בעלי ברית שלו או תומכים. המילה "פשרה" נאמרה, ואבא השיב, "אני לא אנהל משא ומתן. לא עם פושעים."

בכל פעם שהיינו באירופה היה נושא עמו אקדח. לפני שנכנס למכונית היה מורה לנו לעמוד במרחק ניכר, והיה כורע על ברכיו ומסתכל מתחת לשלדה, מאהיל בכפות ידיו על עיניו ומציץ מבעד לחלונות, מחפש סימנים של חוטי חשמל. אנשים כמוהו נורו למוות בתחנות רכבת ובבתי קפה, מכוניותיהם היו מתפוצצות. בשנות השמונים, כשעדיין הייתי בקהיר, קראתי בעיתון על מותו של כלכלן לובי ידוע. בצאתו מרכבת בסְטַאציוֹנֶה טֶרמִינִי ברומא ניגש אליו אדם זר, הצמיד אקדח לחזהו ולחץ על ההדק. בצילום בעיתון נראה המת מכוסה בגיליונות של עיתון מאותו היום, מן הסתם, שהגיעו לו עד קרסוליו. רק נעלי העור המצוחצחות שלו הזדקרו, גלויות, כלפי מעלה. בפעם אחרת היתה כתבה על סטודנט לובי שנורה ביוון. הוא ישב על מרפסת בית קפה בכיכר מוֹנַסטירַאקי שבאתונה. קטנוע נעצר, והאיש שישב מאחורי הנהג כיוון אקדח אל הסטודנט וירה יריות אחדות. קריין חדשות לובי של השירות העולמי של הבי-בי-סי נרצח בלונדון. באפריל 1984 נערכה הפגנה לפני בניין שגרירות לוב בכיכר סנט ג'יימס. אחד מעובדי השגרירות פתח חלון בקומה הראשונה, הוציא מקלע וריסס את ההמון. שוטרת אחת, איבוֹן פלטשר, נהרגה, ואחד-עשר מפגינים לובים נפצעו, כמה מהם באורח אנוש.

המצוד שניהל קדאפי אחר מבקרים גולים של המשטר — שעליו הכריז מוסא קוּסא, ראש מודיעין החוץ, בעצרת פומבית בראשית שנות השמונים — כָּלל גם בני משפחה של מתנגדים. אחי היחיד, זיאד, היה בן חמש-עשרה כשיצא ללימודים בפנימייה בשווייץ. כעבור שבועות מעטים, בעיצומה של תקופת הלימודים, חזר לקהיר. כולנו נסענו לאסוף אותו מנמל התעופה. כשהופיע בזרם הנוסעים היוצאים היו פניו חיוורות יותר משזכרתי אותן. ימים אחדים קודם לכן ראיתי את אמא משוחחת בטלפון פעמים אחדות, וכשסובבה את החוגה רעדה אצבעה.

בית הספר השווייצרי שכן במקום מרוחק, גבוה על האלפים. את התחבורה הציבורית אל הכפר הקרוב ביותר סיפק רכבל, שפעל שעות אחדות בלבד באמצע היום. במשך יומיים ברציפות הבחין זיאד שעל השביל מחוץ לשער הראשי של בית הספר חונה מכונית. בפנים ישבו ארבעה גברים. היה להם שיער ארוך שהיה אופייני כל כך לחברי הוועדות המהפכניות של קדאפי. לילה אחד בשעה מאוחרת נקרא זיאד אל הטלפון במשרד בית הספר. האיש בקצה האחר של הקו אמר, "אני חבר של אביך. אתה חייב לעשות בדיוק מה שאומר לך. עליך לעזוב מיד ולתפוס את הרכבת הראשונה לבאזל."

"למה? מה קרה?" שאל זיאד.

"אני לא יכול להגיד לך עכשיו. אתה חייב למהר. קח את הרכבת הראשונה לבאזל. אני אהיה שם ואסביר הכול."

"אבל עכשיו אמצע הלילה," אמר זיאד.

האיש לא הציע שום הסבר נוסף ורק חזר ואמר בפשטות, "קח את הרכבת הראשונה לבאזל."

"אני לא יכול לעשות את זה. אני לא יודע מי אתה. בבקשה אל תתקשר הנה יותר," אמר זיאד וניתק את השיחה.

האיש צילצל אל אמא, והיא טילפנה אל בית הספר והורתה לזיאד לעזוב תכף ומיד ואמרה לו מה לעשות.

זיאד העיר משנתו את המורה החביב עליו, צעיר בוגר קיימברידג' שהגיע למקום כי חשב מן הסתם כמה נחמד יהיה ללמד ספרות אנגלית במרומי האלפים, ובהפסקות לגלוש על השלג.

"אדוני, אבא שלי עומד לעבור ניתוח וביקש לראות אותי לפני שייכנס לחדר הניתוחים. אני חייב לתפוס את הרכבת הראשונה לבאזל. אתה מוכן בבקשה להסיע אותי לתחנה?"

המורה צילצל לאמי, והיא אישרה את סיפורו של זיאד. היה צורך להעיר את מנהל בית הספר. גם הוא צילצל לאמא, ואחרי שהשתכנע בדק המורה של זיאד את לוח הזמנים של הרכבת. הרכבת הבאה לבאזל עמדה לצאת בתוך ארבעים דקות. אם ימהרו, אולי יגיעו בזמן.

היה עליהם לעבור על פני המכונית החונה על השביל. לא היתה דרך אחרת לצאת. כשחלפו על פני הגברים שבמכונית התכופף זיאד, לכאורה כדי לקשור את שרוכי נעליו. המורה נהג בזהירות במורד הדרך ההררית המתפתלת. כעבור דקות אחדות הופיעו מאחור פנסי מכונית. "אני חושב שהם עוקבים אחרינו," אמר המורה, אבל זיאד העמיד פנים שאינו שומע.

כשהגיעו לתחנה זינק אל הרחבה והסתתר בשירותים. הוא שמע את הרכבת נכנסת ונעצרת וחיכה שניות אחדות עד שנוסעים ירדו ויעלו, ואז רץ וקפץ על הרכבת. הדלתות הוגפו והרכבת זזה. זיאד היה בטוח שהצליח לחמוק מהם, אבל אז ראה את ארבעת הגברים פוסעים במעבר. הם ראו אותו. אחד מהם חייך אליו. הם הלכו בעקבותיו מקרון לקרון ודיברו אליו חרש, "ילד, נדמה לך שאתה גבר? אז בוא הנה ותַראה לנו." בקרון הקדמי מצא זיאד את הכרטיסן מפטפט עם הנהג.

"האנשים האלה שם עוקבים אחרי," אמר לו זיאד, והפחד בוודאי חילחל בקולו, כי הכרטיסן האמין לו מיד וביקש ממנו לשבת על ידו. ארבעת הגברים ראו זאת ונסוגו אל הקרון הסמוך. כשהגיעה הרכבת ראה זיאד אנשים במדים מחכים על הרציף. חברו של אבי, זה שצילצל באותו הלילה, עמד ביניהם.

אני זוכר את זיאד מספר לנו את כל הפרטים הללו כשישבנו סביב שולחן האוכל. תחושה של ביטחון ושל הכרת טובה הממה ואפפה אותי כולי, ועמה גם פחד חדש, נוקב ופועם, במעמקי לבי. אבל דבר מכל זה לא ניכר על פני. כל אותה שעה, בעוד זיאד מספר את סיפורו, העמדתי פנים שאני נסער בשל ההרפתקה שלו. רק מאוחר יותר בערב ההוא קלטתי את מלוא משמעותו של האירוע. שוב ושוב חשבתי על הדברים שאמרו הגברים, שזיאד חזר עליהם בלחישה כמה פעמים, מחקה בשלמות את הנעימה המאיימת ואת המבטא הטריפוליטאי: "ילד, נדמה לך שאתה גבר? אז בוא הנה ותראה לנו."

זמן קצר אחרי כן, כשהייתי בן שתים-עשרה, נזקקתי לרופא עיניים מומחה. אמא העלתה אותי על מטוס ואני טסתי לבדי מקהיר לז'נבה, שם היה אבא אמור לפגוש אותי. הוא ואני שוחחנו בטלפון לפני שיצאתי אל נמל התעופה.

"אם, מסיבה כלשהי, לא תִראה אותי באולם מקבלי הפנים, לך אל דלפק המודיעין ובקש מהם לקרוא בקול את השם הזה," אמר, ונקב באחד השמות הבדויים שהיה משתמש בהם בנסיעותיו. הכרתי היטב את השם הזה. "בשום אופן," חזר ואמר, "אל תאמר להם את שמי האמיתי."

בנמל התעופה בז'נבה לא ראיתי אותו. עשיתי כדבריו וניגשתי אל דלפק המודיעין, אבל כשהאישה מאחורי הדלפק שאלה אותי מה השם נתקפתי בהלה. לא הצלחתי לזכור אותו. כשראתה כמה פני סמוקות חייכה והגישה לי את המיקרופון. "רוצה להודיע בעצמך?" לקחתי את המיקרופון וקראתי פעמים אחדות, "אבא, אבא", עד שראיתי אותו רץ לקראתי, חיוך גדול על פניו. הייתי נבוך, ובצאתנו מנמל התעופה אני זוכר ששאלתי אותו, "למה אסור היה לי פשוט לומר את שמך? ממה אתה פוחד, בעצם?" כשפסענו בתוך ההמון עברנו על פני שני גברים שדיברו ערבית במבטא לובי מושלם. המפגש עם הדיאלקט שלנו באותן השנים היה מטריד תמיד ועורר בי, בעוצמה שווה, גם פחד וגם געגועים. "אז איך הוא נראה, ג'אבאללה מטר הזה, בעצם?" שאל אחד מהם את חברו. השתתקתי, ומאז ואילך לא התלוננתי עוד על סידורי הנסיעה הסבוכים של אבי.

נסיעה עם הדרכון האמיתי שלו לא באה בחשבון כלל מבחינתו של אבא. הוא השתמש במסמכים מזויפים עם שמות בדויים. במצרים הרגשנו בטוחים. אבל במרץ 1990 נחטף אבא מדירתנו בקהיר על ידי המשטרה החשאית המצרית והוסגר לידי קדאפי. הוא נלקח לכלא אַבּוּ סַלים, בטריפולי, שנודע בשם "התחנה האחרונה" — המקום שאליו שלח המשטר את האנשים שרצה לשכוח.

באמצע שנות התשעים סיכְּנו כמה וכמה אנשים את חייהם כדי להבריח שלושה ממכתביו של אבי אל משפחתי. באחד מהם הוא כותב, "האכזריות של המקום הזה עולה בהרבה על כל מה שקראנו על אודות בית הכלא של מבצר הבסטיליה. האכזריות היא בכל דבר, אבל אני חזק יותר משיטות הדיכוי שלהם… המצח שלי לא יודע להשתחוות."

במכתב אחר מופיע המשפט שלהלן: "לפעמים יכולה לחלוף שנה תמימה בלי שתראה את אור השמש או תצא מתוך התא הזה."

כתיבתו, בפרוזה שלווה, מדויקת ופה ושם אירונית, מעידה על סבלנות מדהימה:

"ועכשיו תיאור של הארמון האצילי הזה… התא הוא קופסת בטון. הקירות עשויים מלוחות בנייה טרומיים. יש דלת פלדה שהאוויר אינו יכול לחדור מבעדה, וחלון בגובה שלושה מטרים וחצי מעל לרצפה. הריהוט הוא בסגנון לואי ה-16: מזרן ישן מרופט ששימש אסירים רבים לפני, קרוע במקומות אחדים. העולם פה ריק."

מהמכתבים האלה, ועל פי עדויות של אסירים שהצלחתי לאסוף בסיועם של הארגונים אמנסטי אינטרנשיונל, משמר זכויות האדם (Human Rights Watch) והארגון השווייצרי הלא-ממשלתי "טרַיַאל" (NGO TRIAL), ידוע לנו שאבא שהה באבו סלים לפחות ממרץ 1990 עד אפריל 1996, ואחר כך נלקח מתאו אל אגף סודי אחר באותו הכלא, או הועבר אל בית כלא אחר, או הוצא להורג.

 

04 נובמבר

הנוסע / פרק ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

1

בֵּקֶר התרומם, מעך את הסיגר במאפרה, כיפתר את המקטורן והניח את ידו הימנית על כתפו של זילברמן במחווה אבהית. "שיהיה בהצלחה, אוטו. נראה לי שעד מחר כבר אחזור לברלין. אם יקרה משהו, פשוט תתקשר אלי להמבורג."

זילברמן הינהן. "רק עשה לי טובה," הוא ביקש, "אל תלך להמר שוב, תסתפק בכך שיש לך מזל באהבה. וחוץ מזה, אתה מפסיד שם כסף… את הכסף שלנו."

בקר פלט צחוק נרגז. "למה אתה לא אומר, 'את הכסף שלך'?" הוא שאל. "מתי אי-פעם קרה ש—"

"לא, לא," מיהר זילברמן לקטוע אותו. "אני מתבדח, אתה יודע, אבל בכל זאת: אתה באמת קל דעת. ברגע שאתה מתחיל להמר, אתה לא מסוגל להפסיק, ואם כבר פדית קודם את ההמחאה ההיא…"

זילברמן השתתק, ואז המשיך לדבר בשלווה.

"יש לי אמון מלא בך. הרי בסופו של דבר אתה אדם נבון. ובכל זאת, חבל על כל מארק שאתה משאיר על שולחן ההימורים. אנחנו שותפים לעסק, וכשאתה מפסיד את הכסף שלך, זה מפריע לי כאילו היה מדובר בכסף שלי."

פניו הרחבות והטובות של בקר, שלרגע נחרצו בהן קמטי דאגה, התמלאו אור.

"אין צורך להעמיד פנים, אוטו," אמר בנינוחות. "אם אני מפסיד, אני מפסיד את הכסף שלך, כמובן, הרי לי אין אפילו פרוטה שחוקה." הוא צחק צחוק מתגלגל.

"אנחנו שותפים," חזר זילברמן בהדגשה.

"כמובן," אמר בקר ושוב הרצין. "אז למה אתה מדבר אלי כאילו אני עדיין עובד שלך?"

"אתה כועס עלי?" שאל זילברמן, ובקולו נמהלו אירוניה דקה וצל של בהלה.

"שטויות!" הרגיע בקר. "חברים ותיקים כמונו! שלוש שנים בחזית המערבית, עשרים שנות שותפות וחברות קרובה — בנאדם, אתה לא יכול להכעיס אותי, לכל היותר אתה יכול לעצבן אותי קצת."

הוא שוב הניח יד על כתפו.

"אוטו," הוא פתח שוב בנימה בוטחת, "בזמנים הפכפכים כאלה, בעולם המתעתע הזה, אפשר לסמוך רק על דבר אחד, והוא החברות, חברות אמת בין גברים! ותן לי להגיד לך משהו, אוטו יקירי, בשבילי אתה בן אדם, בן אדם גרמני, לא יהודי."

"אבל אני דווקא כן, אני יהודי," אמר זילברמן, שהכיר את חיבתו של בקר למילים עם הרבה מאוד פאתוס ומעט מאוד טאקט, וחשש שחברו, בדברנותו המחוספסת אך הלבבית, עוד עלול לפספס את הרכבת. אבל בקר היה בעיצומה של השתפכות רגשית ולא הסכים לקצר אותה ולו בשנייה.

"אני רוצה להגיד לך עוד משהו," הכריז בקר, בלי להשגיח בעצבנות של חברו, אותו חבר שבפניו הוא שפך את לבו כבר יותר מדי פעמים: "אני נציונל-סוציאליסט. אלוהים יודע שמעולם לא באתי אליך בטענות. אם היית יהודי כמו כל היהודים האחרים, כלומר יהודי אמיתי, אולי הייתי נשאר מורשה חתימה שלך, אבל בטוח לא הייתי שותף שלך! אני לא 'גוי מחמד', לא הייתי ולא אהיה כזה, אבל אתה ארי שהוחלף בלידתו, אני משוכנע בכך. מַארְן, אִיזֶר, סוֹם,[1] היינו שם ביחד, בנאדם! שלא יספרו לי שאתה…"

זילברמן תר במבטו אחר המלצר. "גוסטב, אתה תפספס את הרכבת!" קטע את דברי חברו.

"לא אכפת לי מהרכבת," שב בקר והתיישב. "אני רוצה לשתות איתך עוד כוס בירה," הכריז בהתרגשות.

זילברמן דפק באגרופו על השולחן. "מצדי תמשיך לשתות בקרון האוכל," הטיח בו נרגז. "אני חייב ללכת לסגור את העסקה."

בקר נחר בבוז. "כרצונך, אוטו," השיב כעבור רגע בכניעה. "אם הייתי אנטישמי, לא בטוח שהייתי מוכן שידברו אלי בנימה הזאת. אני לא מוכן שאף אחד ידבר אלי ככה! אף אחד! חוץ ממך."

הוא התרומם שוב, לקח את תיק המסמכים מהשולחן, ניענע בראשו בפליאה מעושה ואמר בגיחוך: "זה נראה לכם יהודי, זה?" הוא שוב נד בראשו לעבר זילברמן, ועזב את אולם ההמתנה של נוסעי המחלקה הראשונה.

זילברמן עקב אחריו במבטו. בדאגה הבחין בחברו הצועד ברגליים נוקשות, מתנודד קלות ונתקל בשולחנות, כמו תמיד כשהוא שיכור כהוגן.

זה לא מתאים לו, חשב זילברמן. הוא היה צריך להישאר מורשה חתימה. ככה הוא היה אמין, דיסקרטי והגון, עובד נהדר. אבל המזל הטוב קילקל אותו. רק שלא יחסל את העסק בסוף. רק שלא ילך להמר!

זילברמן קימט את מצחו. "המזל גורם לו להתרשל," מילמל בדכדוך.

רק אז הופיע המלצר, אחרי שזילברמן חיפש אותו כבר כמה פעמים ולא מצא.

"למי צריך לחכות פה, לרכבת או למלצר?" שאל זילברמן בעוקצנות. הוא תמיד סלד מכל דבר שהריח מרשלנות, וכעת גם לא היה במצב רוח ידידותי.

"סלח לי, אדוני," השיב המלצר, "אדון אחד באולם המחלקה השנייה חשב שהאדם שיושב מולו הוא יהודי, והתלונן על כך. אבל הוא בכלל לא היה יהודי, הוא היה דרום-אמריקאי, ומאחר שאני יודע קצת ספרדית, ביקשו את עזרתי."

"זה בסדר."

זילברמן קם על רגליו. הוא קפץ את פיו עד ששפתיו היו לפס דק, ועיניו האפורות שלחו מבט מקפיא לעבר המלצר.

המלצר ביקש לפייסו. "הוא באמת לא היה יהודי," רצה להרגיעו. ככל הנראה חשב שהלקוח הזה הוא חבר מפלגה קפדן במיוחד.

"טוב, לא משנה. הרכבת להמבורג כבר יצאה?"

המלצר הביט אל השעון התלוי מעל היציאה לרציפים.

"שבע ועשרים," הוא חשב בקול רם, "הרכבת למַגדֶבּוּרג יוצאת עכשיו. הרכבת להמבורג יוצאת בשבע עשרים וארבע. אם תמהר, עוד תספיק לתפוס אותה. הלוואי שיכולתי גם אני לרוץ אחרי רכבת, אבל אחד כמוני…"

הוא סילק במפית כמה פירורי לחם ממפת השולחן.

"יהיה עדיף," הוא שב לנושא הקודם, "אם יחייבו את היהודים לשים סרט צהוב סביב הזרוע. ככה לפחות לא יהיה שום בלבול."

זילברמן סקר אותו. "אתה באמת אכזרי כל כך?" הוא שאל בקול שקט, והתחרט על מילותיו עוד בזמן שהגה אותן.

המלצר הביט בו כאילו לא הבין אותו כהלכה. הוא השתומם מן הסתם, אך לא עלה בו כל חשד, שכן לא היה בהופעתו של זילברמן שום סממן אשר — לפי תורת הגזע — היה יכול להסגיר את מוצאו היהודי.

"כל זה בכלל לא ענייני," אמר לבסוף האיש בזהירות. "אבל לאחרים זה יכול להועיל. גיסי, למשל, נראה קצת כמו יהודי, אבל הוא ארי, כמובן, ותמיד נאלץ לספק הסברים והוכחות. איש לא יכול לעמוד בזה לאורך זמן."

"לא, זה באמת בלתי נסבל," הסכים זילברמן. אחר כך שילם את החשבון ועזב את המקום.

לא ייאמן, הוא חשב, פשוט לא ייאמן…

אחרי שיצא מתחנת הרכבת, עלה על מונית ונסע לביתו. הרחובות היו מלאים, והוא הבחין בלובשי מדים רבים. מוכרי עיתונים צעקו את הכותרות, וזילברמן התרשם שהיקף המכירות אדיר. לרגע שקל לקנות עיתון, אך נמלך בדעתו. החדשות, שככל הנראה יהיו רעות ואולי גם עוינות כלפיו, ממילא יגיעו אליו בקרוב.

אחרי נסיעה קצרה הגיע לבניין מגוריו. גברת פרידריך, אשת השוער, עמדה בחדר המדרגות ובירכה אותו לשלום בנימוס, ובמובן מסוים שמח זילברמן על שלא שינתה את יחסה כלפיו. בזמן שעלה במדרגות השיש המכוסות שטיח קטיפה אדום, שוב עלה דבר-מה בדעתו — מחשבה שבזמן האחרון פוקדת אותו שוב ושוב: מציאות חייו חצויה ללא עוררין.

אני חי כאילו לא הייתי יהודי, הוא תמה. כעת אני תחת איום, ובכל זאת עודני אזרח אמיד ועד כה לא סבלתי כל פגיעה. איך זה ייתכן? אני גר בדירה מודרנית של שישה חדרים. אנשים מדברים ומתייחסים אלי כאילו אני לגמרי משלהם. אני כמעט יכול לחוש בנקיפות מצפון, ובו בזמן אני רוצה להטיח את המציאות, את היותי יהודי והיותי — מאז אתמול — האחר והשונה, בפרצופם של כל הצבועים שמעמידים פנים שעודני מה שהייתי. מה הייתי? לא, מה אני? מה אני, בעצם? קללה הולכת על שתיים שלא רואים עליה שהיא קללה!

כל זכויותי נשללו ממני. רק מתוך נימוס או מכוחו של הרגל נוהגים רבים כאילו עוד יש לי זכויות. כעת כל קיומי מבוסס על זיכרונם הגרוע של אלה שרוצים לחסל אותי כליל. נשכחתי — אני כבר משויך לאשפתות, רק טרם הושלכתי לשם הלכה למעשה.

זילברמן הרים את מגבעתו ובירך את אשת הפקיד הבכיר צֵנְקֶל במילים "יום טוב, גברתי הנכבדה", כאשר זו יצאה מדלת דירתה.

"מה שלום אדוני?" היא שאלה בלבביות.

"שלומי טוב באופן עקרוני. ומה שלום גברתי?"

"תודה, שלומי בסדר. מה כבר יכול להיות עם אישה זקנה כמוני."

היא הושיטה לו את ידה לאות פרידה.

"אלה בוודאי זמנים קשים עבורך," היא הוסיפה בצער, "זמנים איומים…"

זילברמן הסתפק בחיוך קטן ומתחשב, חיוך זהיר ומהורהר, שלא היתה בו לא הסכמה ולא אי-הסכמה. "הקצו לנו תפקיד מיוחד, ביסודו של דבר…" הוא אמר לבסוף.

"אבל אלה גם זמנים כבירים," היא ניחמה אותו. "עושים לכם עוול, אך בדיוק משום כך עליכם לחשוב בהיגיון ולקבל את הדברים בהבנה."

"האין זאת דרישה מוגזמת במקצת, גברתי הנכבדה?" שאל זילברמן. "ואני, אגב, כבר לא חושב כלל. נפטרתי מההרגל הזה. ככה הכי קל לסבול את המצב."

"בך לעולם לא יפגעו," היא הבטיחה, ובתנועה נחושה נעצה באחת המדרגות את המטרייה שהיתה לפותה בידה הימנית, כאילו רצתה לרמוז שלא תניח לאיש לגעת בו. היא הינהנה אליו בראשה לאות עידוד וחלפה על פניו.

מיד כשנכנס לדירתו שאל זילברמן את המשרתת אם מר פִינדלֶר כבר הגיע. היא השיבה בחיוב, ואחרי שהסיר בזריזות את המגבעת והמעיל, נכנס לחדר העבודה. האורח חיכה לו שם.

תיאוֹ פינדלר עמד מול תמונה וסקר אותה בשאט נפש של ממש. כששמע את הדלת נפתחת, הסתובב במהירות וקידם את פני הנכנס בחיוך.

"נו?" הוא שאל, וכתמיד בשעת דיבורו חרץ במצחו קמטים עמוקים, קמטים שהיו גם, לתפיסתו, רבי-רושם. "מה שלומך, איש יקר? כבר חששתי שקרה לך משהו. לעולם אי-אפשר לדעת… הספקת לחשוב על ההצעה האחרונה שלי? מה שלום אשתך? בכלל לא ראיתי אותה היום. אני מבין שבקר נסע להמבורג."

פינדלר שאף אוויר מלוא הריאות, הוא היה רק בתחילת המונולוג.

"אתם אנשים מוכשרים, שניכם! מכם אפשר ללמוד. לבקר יש ראש יהודי. חה-חה, הוא כבר יצליח, הוא יצליח! הייתי שמח להשתתף בעסק הזה, אבל מאוחר מדי זה מאוחר מדי, נו טוב… מאיפה הקרצת את הציורים המכוערים האלה? אני לא מבין איך אפשר לתלות דבר כזה. הכול שם מבולגן לגמרי. אתה כזה בולשביק תרבותי, בחיי. ושלא תחשוב שאני אוסיף אפילו אלפייה אחת להצעה האחרונה שלי. בחיים לא, למעשה אני בכלל לא יכול.

"אתה חושב שאני איש עשיר. כולם חושבים ככה. אם רק ידעתי מאיפה הם הגיעו לרעיון הזה. אפילו מסים אני עוד חייב. אגב מסים, אולי תוכל להשיג לי בודק ספרים מיומן או להמליץ על אחד כזה? גם אני מבין קצת בנושא, אבל אין לי זמן לטפל בזה. המסים האלה, המסים הארורים האלה. מה, אני לבד צריך להחזיק את כל הרייך הגרמני על הכתפיים? תגיד לי, מה?

"אתה לא אומר כלום. מה יש? שקלת את העניין? אתה מקבל את ההצעה שלי? נדמה לי שלאשתך יש משהו נגדי. אני לא רואה אותה אף פעם. אני לא מבין. היא נוטרת לי טינה כי לא אמרנו לכם שלום בערב ההוא לא מזמן? איזו שיה תמימה, הרי לא יכולנו אחרת! המסעדה היתה מלאה בנאצים! אחר כך אשתי לחשה לי באוזן שהיינו צריכים להגיד לכם שלום. אבל אני אמרתי לה שזילברמן הוא איש חכם. הוא כבר יבין שאני לא יכול לסכן את עצמי בשבילו. מה?

"ובכן, זילברמן, קדימה, דבר כבר. אתה רוצה למכור את הבית או לא?"

נראה שפינלדר סיים את דבריו, והוא הביט בזילברמן בציפייה. הם התיישבו לשולחן העישון, אבל פינדלר צנח מהר מדי על הכורסה, וכעת שיפשף את מותנו השמאלי בפרצוף מיוסר ומרוכז במיוחד.

"תשעים אלף," אמר זילברמן, מתעלם משלל השאלות וההערות שפיזר בן שיחו בכוונה לבלבל אותו, כפי שזילברמן ידע היטב. "שלושים אלף במזומן, השאר בערבות של גורם שני."

פינדלר ניתר ממקומו כאילו חטף מכת חשמל.

"אל תספר לי סיפורים," הוא קרא, כמעט נעלב. "לא באנו לפה להשמיע בדיחות. חמישה-עשר אלף על השולחן בשביל הבית, אתה שומע? שלושים אלף מארק, הצחקת אותי! אתה יודע, אם היו לי שלושים אלף ביד, כבר הייתי מוצא משהו טוב יותר לעשות בהם מאשר לקנות ממך בית. שלושים אלף מארק!"

"אבל תביא בחשבון את ההכנסות משכירוּת. מאחר שמחיר הרכישה מגוחך ממילא, לפחות שסכום המקדמה יהיה סביר. שווי הבית מאתיים אלף מארק, ואתה קונה אותו ב—"

"שווי, שווי, שווי," קטע אותו פינדלר. "כמה אני שווה בעיניך? אין בעולם סכום שישקף את השווי שלי. אף אחד בעולם לא יכול לקנות אותי, אבל אף אחד גם לא היה מעלה בדעתו לשים עלי אפילו אלפייה על השולחן. אני בלתי מָכִיר. וגם הבית שלך בלתי מָכִיר. חה-חה, זילברמן, באמת, אני פונה אליך כחבר! אני לוקח ממך את הצריף הזה, ואם לא אני, אז המדינה תיקח אותו. והיא לא תיתן לך אפילו פרוטה וחצי."

מהחדר הסמוך נשמע צלצול הטלפון. זילברמן שקל לרגע אם לגשת אליו בעצמו, ואז זינק ממקומו, התנצל בפני פינדלר ויצא מהחדר.

אני אקבל את ההצעה שלו, חשב לעצמו בזמן שהרים את השפופרת. בסופו של דבר פינדלר הוא ברנש הגון יחסית.

"הלו, מי שם?"

המרכזייה לשיחות חוץ השיבה. "אנא הישאר על הקו, יש לך שיחה מפריז," אמר לו קולה הצונן של המרכזנית.

זילברמן הצית סיגריה בעצבנות. "אֶלְפְרִידֶה," הוא קרא בחצי קול.

אשתו, כפי ששיער, המתינה כל הזמן הזה בסלון. היא נכנסה לחדר — פתחה את הדלת וסגרה אותה מאחוריה בשקט.

"שלום, אלפרידה," הוא בירך אותה בעודו מכסה את הפומית בכף היד, "הגעתי רק לפני חמש דקות, מר פינדלר נמצא כאן. את יכולה לדבר איתו?"

היא התקרבה אליו, והם התנשקו בחטף.

"זה אדוארד," הוא לחש, "השיחה הזאת תופסת אותי ברגע מאוד לא מתאים. בבקשה לכי לשוחח עם פינדלר, אחרת הוא יצותת לשיחה שלי. היום זאת כמעט עבירה על החוק, לדבר בטלפון עם פריז."

"תמסור לו דרישת שלום חמה," היא ביקשה. "אני מאוד רוצה להגיד לו גם כמה מילים בעצמי."

"בשום פנים ואופן לא," הוא הדף אותה. "כל הקווים נמצאים תחת האזנה. ואת לא זהירה מספיק, את תפלטי דברים שאסור להגיד."

"אבל לא ייתכן שאני לא יכולה להגיד שלום לבן שלי."

"ייתכן בהחלט. בבקשה תביני."

היא הביטה בו בתחינה. "רק כמה מילים," היא אמרה, "אני מבטיחה להיזהר."

"אי-אפשר," הוא אמר בהחלטיות. "הלו? הלו… אדוארד? שלום אדוארד…" הוא סימן לה בידו שתיגש לחדר העישון.

היא הלכה.

"שמע," המשיך זילברמן את השיחה, "השגת לנו את הרישיונות?" הוא דיבר לאט מאוד ושקל היטב כל מילה לפני שנאמרה.

"לא," השיב אדוארד מהעבר השני של הקו. "זה קשה במידה בלתי רגילה. אתם לא יכולים להסתמך על זה שתקבלו את כל האישורים. אני מנסה הכול, אבל…"

זילברמן כיחכח בגרונו. הוא הרגיש שהוא חייב לדבר בנימה נחושה יותר.

"אי-אפשר ככה," אמר. "או שאתה מתאמץ להשיג אותם, או שאתה לא מתאמץ! אתה אמור להבין עד כמה זה חשוב. אני לא יודע מה לעשות עם הנימה הרופסת שלך."

"האפשרויות שעומדות בפני מוגבלות יותר ממה שנדמה לך, אבא," השיב אדוארד בעלבון. "לפני חצי שנה זה עוד היה הרבה יותר קל. אבל אז לא רצית. זאת לא אשמתי."

"באמת משנה עכשיו מי אשם?" שאל זילברמן בזעם. "אתה צריך להשיג את האישורים. על החוכמות שלך אני אשמח לוותר."

"שמע, אבא," התקומם אדוארד. "אתה דורש ממני לתלוש את הכוכבים מהשמים, ונוזף בי כי עוד לא הצלחתי להביא אותם!… אבל מה שלומכם? מה שלום אמא? תמסור לה דרישת שלום חמה ממני. הייתי שמח מאוד לדבר איתה."

"תשיג את האישורים תכף ומיד," חזר זילברמן במפגיע. "זה כל מה שאני מבקש! אמא מוסרת לך דרישת שלום. לצערי היא לא יכולה לדבר איתך עכשיו."

"טוב, אני עוד אשיג אותם," השיב אדוארד. "בכל אופן אני אעשה הכול."

זילברמן הניח את השפופרת.

זאת הפעם הראשונה שאני מבקש משהו מהבן שלי, הוא אמר לעצמו ברוגז ובאכזבה. הוא בטוח ייכשל! אם היה לי איזה שותף עסקי בפריז, בתוך יום או יומיים הוא כבר היה משיג לי אשרת כניסה, אבל אדוארד… ממנו אי-אפשר לבקש כלום. הוא פשוט לא רגיל לעשות דברים למעננו. כשמישהו נתמך בידי מישהו אחר במשך זמן כה רב, קשה לו להפוך את היחס. אדוארד רגיל שאני עוזר לו, ועכשיו אני דורש ממנו עזרה. סדר הדברים החדש הזה לא נוח לו!

זילברמן ניענע בראשו, נבוך מהרהוריו. אני לא הוגן כלפיו, הוא חשב, וגרוע מכך, אני סנטימנטלי.

הוא חזר לחדר העישון.

"אני בדיוק מסביר לאשתך," קיבל פינדלר את פניו, "שמאוד לא זהיר מצדך להמשיך ללכת לאותן המסעדות. אם תפגוש שם מישהו ממכריך הפחות אוהדים, אתה עלול להיכנס לצרות. אשתך ארית הרי, אשתך יכולה ללכת לכל מקום, אבל אתה — אלוהים עדי, אני רוצה בטובתך ואני לא שמח על הנסיבות שבגללן העצות שלי חיוניות. מוטב שתישאר בבית או אצל מכרים. אמנם אף אחד לא מזהה שאתה יהודי, אבל לך תדע מה יכול לקרות. אגב, מה שלום זילברמן הצעיר? לקח את הרגליים בזמן, מה? חה-חה, זמנים משוגעים, מה?"

"שמע, פינדלר," שב זילברמן ופתח, "אני נותן לך את הבית תמורת מקדמה של עשרים אלף מארק. אני פשוט רוצה שנסגור כבר."

"אל תדבר שטויות. למה שתרצה לעשות צחוק מידידך פינדלר? בין כה וכה ייקחו ממך את הכסף בגבול. למענך אולי אפילו אוסיף כמה מארקים מעל השווי האמיתי של הצריף הזה, אבל לא למען המדינה הפרוסית, חס וחלילה."

"כרגע אין לי שום כוונה לעזוב את גרמניה."

"טוב, ילדים, תעשו מה שמתחשק לכם. אני באמת חושב שמגיע לכם לחיות בנסיבות טובות יותר. הדם היהודי הוא הדבק שמחבר את העם הגרמני. אבל למה שדווקא ידידי זילברמן ייהפך לדבק? אני לא מבין. מי שיכול, מציל את עצמו. את זה אני מבין בהחלט."

"אתה לא חושב שמדובר בפשע מחריד נגד היהודים?" שאלה גברת זילברמן, שהזדעזעה מהמשפט "הדם היהודי הוא הדבק שמחבר את העם הגרמני", ועדיין לא נגמלה מההרגל לבקש הסבר מוסרי לאירועים השונים.

"ברור," אמר פינדלר ביובש. "הרבה דברים רעים קורים בעולם. וגם כמה דברים טובים. פעם ככה ופעם ככה. האחד חולה בשחפת, האחר יהודי, ושניהם יחד בריות אומללות במיוחד. ככה זה. מה את חושבת, אני לא סבלתי ממזל רע? ככה זה, ואין מה לעשות."

"את חוסר הטאקט שלך, מר פינדלר," אמרה גברת זילברמן בתרעומת, "אני מכירה כבר מזמן, אבל את הלב הקר וה…" — היא בלעה את המילה "אכזר" — "…זה חדש לי, בכל אופן."

פינדלר חייך בשוויון נפש. "אני אוהב את אשתי ואת בתי. עם שאר האנושות אני עומד בקשרים עסקיים. בכך מסתכם היחס שלי לסביבה. אני לא אוהב את היהודים, ואני לא שונא את היהודים. אין לי יחס מיוחד כלפי יהודים, אך אני מתפעל מכישרונם במסחר. כשנעשה להם עוול, אני מצטער על כך, אבל גם לא מתפלא. זאת דרכו של עולם. פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה."

"ואם היית בעצמך יהודי?"

"אבל אני לא! מזמן הפסקתי לשבור את הראש בשאלות של מה היה אילו. אני מסתפק במה שיש."

"אתה תמיד חושב רק על עצמך? אתה לא מסוגל לגלות חמלה כלפי אחרים בשעת צערם?"

"ומי יגלה חמלה כלפַּי כשיקרה לי משהו? אין חיה כזאת! לתיאו פינדלר אין אף אחד מלבד תיאו פינדלר. ושני אלה צריכים לדבוק זה בזה, כמו זפת ונוצות. חה-חה."

"ואתה אומר שאתה אוהב את אשתך ובתך," נסערה גברת זילברמן. "מי ש… אדיש כמו חיה, גם לא יוכל…"

"שמעי, גברתי הנכבדה, זה כבר עובר את הגבול. אמנם יש לי עור עבה ואני יכול לספוג מנה יפה של הומור, אבל עלבונות אני לא מקבל בשמחה!"

גברת זילברמן קמה ממקומה. "סלח לי, בבקשה," היא נפרדה ממר פינדלר בנימה צוננת ויצאה מהחדר.

"אלוהים, אתם עדיני רגש," צחק פינדלר, "אלוהים! נו טוב, טיפוסים כנים כמוני נאלצים לספוג לא מעט. בוא נחזור לעניין שלנו! מה אתה אומר ומה אתה מזמר, אה?"

הטלפון צילצל שוב.

"עשרים אלף," דרש זילברמן, "והשאר בערבות של גורם שני."

הדלת נפתחה, וגברת זילברמן ביקשה מבעלה לסור איתה לחדר הסמוך, כל ישותה אומרת סערת נפש גדולה. הוא לא שמח על ההפרעה הזאת. "תחשוב על זה," אמר לפינדלר בעת שיצא מהחדר.

"מה יש, אלפרידה?" שאל את אשתו.

היא הצביעה על הטלפון. "אחותך על הקו. דבר איתה. היא תספר לך הכול…"

הוא הרים את השפופרת.

"הִילדֶה?"

"כן, כן?" גימגמה אחותו בהתרגשות. "עצרו את גינטֶר!"

מרוב הפתעה הוא לא ידע מה לומר. "אבל למה?" שאל לבסוף. "מה קרה?"

"עוצרים את כל היהודים."

הוא משך אליו כיסא והתיישב.

"תירגעי בבקשה, הִילדֶה," אמר. "זאת בטח טעות. ספרי לי שוב בדיוק מה קרה…"

"אין זמן לזה. טילפנתי רק כדי להזהיר אותך. ארבעה גברים בבניין שלנו נעצרו. אוי, אם רק ידעתי מה קורה לגינטר עכשיו."

"אבל זה לא ייתכן! לא מוציאים אנשים חפים מפשע מהבית! אי-אפשר לעשות דבר כזה!"

הוא השתתק. כן, הוא חשב, דווקא אפשר.

"לבוא אלייך?" שאל כעבור רגע. "או שאת מעדיפה לבוא אלינו?"

"לא, אני לא עוזבת את הדירה, אני נשארת כאן. וגם אתה אל תבוא לפה, זה לא יעזור. להתראות, אוטו." היא ניתקה.

זילברמן חיפש את אשתו, טרוד.

"תקשיבי," הוא לחש, "עוצרים את כל היהודים! יכול להיות שמדובר רק בצעד זמני למטרות הפחדה. בכל אופן, עצרו את גינטר, אבל את זה את כבר יודעת."

זילברמן השתתק לרגע.

"מה עלינו לעשות? מה את חושבת שנכון לעשות, אלפרידה? את חושבת שעלי להישאר כאן? אולי ישכחו ממני. עד כה מעולם לא הוטרדתי ממש. חבל שבֵּקר לא פה. יש לו המון קשרים במפלגה. במקרה חירום הוא יוכל להתערב. אבל אם המעצרים הם הוראה מלמעלה, גם הוא לא יוכל לעזור. ועד שיחזור מהמבורג, אולי כבר יהרגו אותי בטעות. איזה קשקוש! בטח לא יקרה לי כלום. במקרה הכי גרוע פשוט תתקשרי לבֵּקר ותבקשי ממנו לחזור מיד."

"לפני חצי שנה עוד היינו יכולים לעזוב את גרמניה," אמרה אשתו בלחש. "בגללי נשארנו, כי לא הייתי מסוגלת להיפרד. אם יקרה לך משהו עכשיו, זאת תהיה אשמתי. רצית לנסוע מפה, אבל אני…"

"מה פתאום," הוא הדף את ההאשמות שהטיחה בעצמה. "אף אחד לא אשם. מי ששכח ללבוש אפוד מגן בזמן, אשם בכך שירו בו? אלה שטויות גמורות. וחוץ מזה, מבין שנינו את תמכת בעזיבה. אם זה היה תלוי בך, כבר היינו נוסעים מכאן. לך היה קל יותר להיפרד מהמשפחה שלך, מאשר לי מהעסקים שלי. אבל זה פשוט לא הסתדר. כל שאלות הלמה ומדוע שוות כקליפת השום עכשיו."

הוא נשק לה ושב אל מר פינדלר. הוא ניסה לשדר מזג שלֵו ומאופק כמקודם, אך משהו בפניו, מתיחות בולטת מדי, חיוך שנראה יותר כעווית, עורר את חשדו של פינדלר.

"ובכן, מה חדש?" ביקש פינדלר לברר. "חדשות רעות?"

"ענייני משפחה," השיב זילברמן וחזר לשבת מולו.

"נו, נו," מתח פינדלר את מילותיו ומצחו נחרש קמטים עוד יותר מתמיד. "בטח חדשות רעות, מה? חדשות מהמשפחה הן תמיד חדשות רעות. אני מכיר את זה."

זילברמן פתח את קופסת הסיגרים שהיתה מונחת על השולחן. "אתה רוצה לחזור לעסקה שלנו?" הוא ניסה להישמע רגוע ככל האפשר.

"נו, טוב," השיב פינדלר, "זה כבר לא נשמע לי כל כך מפתה. אני כבר לא יודע אם בכלל עוד מותר לרכוש נכסים מיהודים. אין לי מושג. ככל שזה תלוי בך, תנסה להפיל אותי בפח לפני שאבין מה קורה, מה?"

ה"מה" הנצחי הזה, המדושן עונג, כבר התחיל לייאש את זילברמן.

"אתה רוצה לקנות את הבית או שאתה רק רוצה לדבר על לקנות את הבית? מה אתה רוצה?"

"אח," הפטיר פינדלר ומתח את גופו על הכורסה, "ממש נקעתי את המותן קודם. מה אתה אומר על זה? כן… אתה לא חושב שכדאי לנו לחכות לתקנות החדשות? זה סיכון גדול מדי בשבילי. אני קונה בית ואחר כך לא אקבל אותו. הרי למדינה יש עוד הרבה תוכניות בשבילכם, היהודים."

"שיהיה חמישה-עשר אלף!"

"אני לא יודע, זילברמן, באמת אין לי מושג אם כדאי לי או לא. אם אתה רוצה, נחכה כמה שבועות. אם לא יקרה שום דבר בינתיים, אוכל לקנות את הבית גם אחר כך. אני גם חייב לדבר עם עורך הדין שלי לפני כן."

"אבל לפני עשר דקות…"

"ובכן, בינתיים עלו בי ספקות. אני גם לא רוצה להכניס אותך לצרות בגלל מכירת הבית. אבל בעיקר אני לא רוצה להיכנס אליהן בעצמי."

"לסיכום העניין: אעביר לך את הבית תמורת מקדמה של ארבעה-עשר אלף. אבל עליך לתת את הסכמתך עכשיו."

"ככה? טוב… בוא נדבר על זה שוב מחר. ארבעה-עשר אלף מארק הם סכום מכובד, זה בטוח! אני לא חלאה, וגם לא מצפה לקבל מתנות. אבל השאלה תלויה ועומדת: האם משתלם לי לקנות את הבית הזה במקדמה של ארבעה-עשר אלף מארק? וחוץ מזה, מובן שהתשלום יתבצע רק אחרי חתימת נוטריון ורישום בלשכת המקרקעין. ובמקרה של כוח עליון, ההסכם בינינו יתפוגג באוויר,

כמובן. ארבעה-עשר אלף מארק… נראה לך שכדאי לי לסגור איתך הערב בלחיצת יד?"

"אבל רצית לתת לי חמישה-עשר אלף כמקדמה. עכשיו אתה מתלבט בגלל ארבעה-עשר אלף?"

"אני פשוט חושב שהייתי יכול לעשות עסקאות אחרות, טובות יותר, עם הכסף הזה. כל אחד צריך לברר בעצמו איפה כדאי לו להישאר בחיים האלה, מה?" הוא התרווח ופלט אנחה.

זילברמן זינק ממקומו.

"מובן שאין לי שום השפעה על ההחלטה שלך," הוא אמר בכעס גדול. "אבל מאחר שהזמן דוחק, אודה לך אם תחליט עכשיו. ההצעה שלי לא תהיה תקפה אחר כך. אני אפילו לא יודע אם אתה שוקל אותה ברצינות."

"חדל להתמרמר כל כך," השיב פינדלר בזעף. "תמיד ידעתי שאתם היהודים אפילו לעסקים אינכם מוכשרים, ברגע שאתם נדרשים להתמודד עם האנשים הנכונים, נו…"

זילברמן הבחין כמה פינדלר נהנה לעשוק אותו. מענה חריף מאוד עמד על קצה לשונו, הוא רצה לומר לו שהוא, זילברמן, אינו יכול להתחרות עם סחטנים וגם אינו מתכוון לנסות זאת, ושהוא רגיל לנהל את עסקיו בהגינות. אך ייתכנו מצבים חריגים שבהם אפילו נוכל חסר מעוף יהיה בעמדת עליונות ברורה ביחס לאדם הנבון וההגון ביותר.

אלא שלפני שהספיק להטיח בפינדלר מילים קשות על התנהגותו הנלוזה, או לחלופין לעשות מעשה נבון יותר ולהשיב לו בנימה מתונה, נשמע צלצול קולני בדלת. בלי להשגיח בפרצופו המופתע של אורחו ובלי להתנצל בפניו ולו במילה, מיהר זילברמן לצאת מהחדר. במסדרון נתקל באשתו.

"אתה מוכרח להסתלק," היא לחשה נסערת.

"לא, לא, אני לא יכול להשאיר אותך לבד!"

מאחר שלא ידע מה לעשות, הלך בכיוון דלת הכניסה. היא עצרה אותו.

"אם לא תהיה כאן, לא יקרה לי כלום," הבטיחה לו וחסמה את דרכו בגופה. "הלילה תישן בבית מלון. תזדרז… לך כבר…"

הוא שקל בדעתו. הפעמון צילצל שוב, ואגרופים הכו בדלת.

"תפתח, יהודי, תפתח…" נשמע בליל של קולות וצרחות. פיו של זילברמן נפער. הוא נעץ מבט קפוא בדלת.

"אני הולך להביא את האקדח," הוא אמר, כמעט ללא קול. "הראשון שיפרוץ לדירה שלי יחטוף כדור! לאף אחד אין זכות להיכנס לכאן בלי רשות."

הוא חלף על פני אשתו בדרכו לחדר השינה.

"אנחנו עוד נראה," אמר, "אנחנו עוד נראה…"

אגרופים הכו שוב בדלת, והפעמון צילצל בעוצמה.

"מה יש?" שאל פינדלר, שיצא אל המסדרון כששמע את הרעש. "מה קרה? פשוט נפלא. אם 'האחים'[2] יתפסו אותי כאן, הם עוד עלולים להתבלבל בלהט הרגע ולחשוב שאני יהודי. הם ישברו לי את כל השיניים."

הוא העביר את ידו על פיו בתנועה רכה.

"אין לך דלת אחורית?" שאל את זילברמן, שנותר על עומדו והביט בו כאילו ביקש את עצתו ועזרתו. "ואת הבית הארור שלך אתה יכול לדחוף למישהו אחר, לכל הרוחות!" הוא הוסיף.

"אני מביא את האקדח שלי," חזר זילברמן על דבריו מוכנית, "והראשון שיפרוץ לדירה שלי יחטוף כדור!"

"נו, נו," הרגיע תיאו פינדלר, "אל תצא מהכלים. עדיף שתלך מפה. אני אדבר עם האנשים האלה. תקפיד לצאת מהדלת האחורית. — את הבית אני קונה בעשרת אלפים. מסכים?"

"אתה… שיהיה, בסדר, אני מסכים."

"טוב, אם ככה, צא מפה! אני צריך אותך חי בשביל הנוטריון."

"לך כבר!" התחננה אשתו.

הפעמון המשיך לצלצל, וזילברמן התפלא שאיש אינו פורץ את הדלת בבעיטה.

"ומה יהיה על אשתי?" שאל בחוסר אונים.

"אתה יכול לסמוך עלי," אמר פינדלר בחזה זקוף. "אני אדאג לכול! אבל עכשיו תסתלק מפה!"

"אם יקרה משהו לאשתי, אתה לא תקבל את הבית!"

"כן, כן, כן," ביקש פינדלר להרגיעו, "אבל אם לא תסתלק עכשיו, אתה מסכן גם אותי וגם את אשתך!"

פינדלר החליק את מקטורנו, העביר את ידו הימנית בשערו הסתור, נשם עמוק וניגש לדלת.

"כן? הרעים בקולו. "מה אתם רוצים?"

"תפתח את הדלת, יהודי!"

"ראיתם פעם אַמְטסוַולְטֶר[3] יהודי?" שאל פינדלר בהתחכמות.

"שתוק, חתיכת חזיר מטונף, תפתח את הדלת!"

פינדלר הסתובב, וידא שזילברמן לקח את המגבעת והמעיל ועזב את המסדרון, סימן לגברת זילברמן להתחבא באחד החדרים ואז הרעים בקולו: "אני חבר מפלגה!" הוא פתח את הדלת לרווחה. "כאן אין יהודים!" הוא הכריז.

מולו עמדו שישה או שבעה בחורים צעירים. לרגע הם נרתעו מחזותו האימתנית. הוא שלח יד לדש המקטורן כדי להוציא את פנקס החבר שלו.

"היהודים כולם רמאים," אמר אחד הבחורים. "זילברמן, חבר מפלגה — איזו חוצפה יהודית!"

"אבל אני לא זילבר—" תיאו פינדלר התקפל וקרס על הרצפה אחרי שאחד הבחורים בעט לו במפשעה.

 

[1]     שדות קרב במלחמת העולם הראשונה. (כל הערות השוליים הן של המתרגמת.)
[2]     כינוי לחברי המפלגה הנאצית.
[3]     תפקיד במערך הפיקוח האזרחי של המפלגה הנאצית.

 

 

08 ספטמבר

הכל בגלל רוזי / פרק ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב כללי

בחזרה לעמוד הספר

 

1

 

הבעיות התחילו כשעמדתי על רגל אחת וקילפתי צדפות. אם לא הייתי מדען, שמודע לנטייה האנושית לראות דפוסים במקומות שבהם הם לא קיימים, יכול להיות שהייתי מסיק שאֵל כלשהו מעניש אותי על חטא הגאווה.

מוקדם יותר באותו אחר צהריים מילאתי טופס הערכת ביצועים, והוצגה בפנַי השאלה, "מהי/מהן לדעתך החוזקה/החוזקות העיקריות שלך?"

זה היה מבנה שאלה מעורפל, שלא ציין לא את ההקשר ולא את רמת ההכללה. "מומחיות בגנטיקה" היתה התשובה המתבקשת, אבל על זה כבר העיד התואר שלי, פרופסור לגנטיקה. הידע שצברתי בנושא ליפּוֹסַרקוֹמה מיקסואידית עמד להיות כמעט לא רלוונטי, משום שפרויקט המחקר שלי בתחום זה התקרב לסיומו. "אובייקטיביות ואינטליגנציה" עשויות היו לרמוז שאני סבור כי קיימים אנשי אקדמיה שאין להם התכונות האלה, מה שנכון, אבל זה כנראה יישמע כמו אמירה חסרת טקט. ואני צריך להימנע מחוסר טקט.

עדיין חיפשתי תשובה לשאלה כשרוזי הגיעה הביתה.

"מה אתה עושה בפיג'מה?" היא שאלה.

"מכין ארוחת ערב. ובמקביל מנסה לפתור בעיה. ועושה תרגיל כפיפת ברך על רגל אחת."

"התכוונתי, למה אתה לובש פיג'מה?"

"התרחשה כאן תאונת בישול קלה שהיו מעורבים בה ערמונים שהתפוצצו. ניסיתי להאיץ את תהליך הבישול על ידי הגברת הטמפרטורה. והתוצאה — כתמי שמן על משטחים שונים." הצבעתי על סימני ההתזה שעל התקרה. "גם הבגדים שלי הושפעו מהמצב. אז נמנעתי מהפסד זמן נוסף ועברתי מיד לפיג'מה, במקום ללבוש איזה בגד בית."

"שכחת שדייב וסוניה באים לארוחת ערב?"

"ברור שלא. היום יום רביעי השני בחודש. היום שבו אני מחליף את הראש של מברשת השיניים שלי."

רוזי עשתה חיקוי של הקול שלי, סימן לכך שהיא במצב רוח טוב: "אורחים. פיג'מה. שילוב לא תקף."

"דייב וסוניה כבר ראו אותי בפיג'מה. בנסיעה לקייפ
קנוורל —"

"אל תזכיר לי את זה."

"אם מתפנה לי זמן להחליף בגדים, אני צריך להקדיש אותו למילוי הטופס להערכת ביצועים." הסברתי לה מה הבעיה.

"תכתוב פשוט מה שכתבת בשנה שעברה."

"לא מילאתי אותו בשנה שעברה. או בשנה שלפניה. או —"

"שתים־עשרה שנה באוניברסיטת קולומביה, ולא היית צריך למלא, אפילו לא פעם אחת, טופס הערכת ביצועים?"

"אני אף פעם לא ממלא את הטופס עד הסוף. תמיד יש איזו משימה בעדיפות גבוהה יותר. למרבה הצער, הפעם דייוויד בורנסטין התעקש. אם הטופס לא יהיה עד מחר על שולחנו, הוא איים לנקוט פעולת ענישה לא מוגדרת."

"אתה תקוע בַּשאלה על חוזקות?"

"נכון."

"תכתוב פשוט 'פתרון בעיות'. זאת תשובה טובה, והיא לא אמורה לחזור אליך כמו בומרנג. אם לא תמצא תרופה לסרטן, אף אחד לא יגיד לך, 'אבל אמרת שאתה טוב בפתרון בעיות'."

"את נתקלת באותה שאלה?"

"רק בערך עשרים פעם בחודש האחרון."

פרויקט המחקר הרפואי של רוזי באותה העת עמד גם הוא לפני סיום, והיא חיפשה משרה בכירה יותר. התברר שזוהי משימה קשה, כי רוב התפקידים דרשו עבודה עם מטופלים. הטענה שלה היתה: "אני רופאה מחורבנת אבל חוקרת טובה. למה לבזבז זמן על דברים שאני לא טובה בהם?" אני החלתי את אותו ההיגיון על החובה למלא את טופס הערכת הביצועים.

"ואני מניח שגם את נתת את התשובה האופטימלית," אמרתי. "'פתרון בעיות'."

"אני בדרך כלל עונה: 'יודעת לעבוד בצוות', אבל במקרה שלך…"

"זה עלול לחזור אלי כמו בומרנג."

רוזי צחקה. "אני אסיים למלא את הטופס שלך, ולך יהיה זמן להתלבש כמו שצריך. עבודת צוות, רואה?" היא כנראה הבחינה בהבעת הפנים שלי. "תוכל לעבור עליו אחרי שאסיים."

כשהמשכתי לקלף את הצדפות הנותרות, הירהרתי בהצעה של רוזי. הרגשתי סיפוק מכך שבת הזוג שלי זיהתה בי תכונה שלא הגדרתי לעצמי עד היום. אני באמת טוב בפתרון בעיות.

יש לי יתרון של גישה לא טיפוסית ("מוזרה", בפי אחרים) לניתוח מצבים ולמתַן תגובה עליהם. במשך עשרים וחמש שנות הקריירה שלי הגישה הזאת איפשרה לי להתגבר על מכשולים יומיומיים ולבצע פריצות דרך גדולות. היא גם הניבה הטבות בחיי האישיים.

בגיל עשרים הייתי סטודנט למדעי המחשב, חסר כל יכולת חברתית — אפילו בסטנדרטים של סטודנטים למדעי המחשב בני עשרים — ועם סיכוי אפסי למצוא בת זוג.

כעת, בעיקר הודות ליישום מכוון של טכניקות לפתרון בעיות, הועסקתי בעבודה מרתקת עם שכר נאה, הייתי נשוי לאישה הכי יפה והכי מתאימה לי בעולם (רוזי), והייתי אבא לילד בן עשר מוכשר ומאושר (האדסון), שהראה סימנים לכך שהוא עצמו צפוי להיות פותר בעיות חדשני.

הצלחתי לזהות את האבא הביולוגי של רוזי מבין שישים וחמישה מועמדים; להציל את עסקי הקירור של חבר שלי דייב מכישלון פיננסי; ואחרי ניתוח מפורט של העדפות הלקוחות בבר שבו רוזי ואני עבדנו במשרה חלקית — ליצור קוקטייל שזכה בפרס חביב הקהל בתחרות שהתקיימה בניו יורק.

הייתי במצב בריאותי מצוין, בין השאר בגלל שיעורים קבועים באמנויות לחימה ותוכנית כושר ששילבתי בפעילויות אחרות. מבחינה פסיכולוגית זכיתי לתמיכה מצד קבוצת הגברים המקומית שלי: דייב, ומוזיקאי שפרש לגמלאות בשם ג'ורג'.

החשיבה היצירתית שלי הניבה במשך שתים־עשרה שנות נישואים חיי שִגרה שענו לצורך של רוזי במידה של ספונטניות, אבל לא פגעו באופן מוגזם במידת היעילות. הייתי רוצה יותר סקס בחיים שלי, אבל התדירות שלו ממילא היתה מעל הממוצע ביחס לבני גילנו ולמשך מערכת היחסים שלנו, והוא היה טוב לאין שיעור משהיה בתקופה שקדמה להיכרות עם רוזי.

ההפסד המשמעותי היחיד היה אובדן החברוּת ארוכת השנים עם המנטור שלי, ג'ין. אבל גם אם מביאים את הגורם הזה בחשבון — לוּ הייתי משרטט גרף של שביעות הרצון שלי מהחיים, העקומה היתה באותה העת בנקודה הכי גבוהה שלה.

חזרתי אל צדפה שלא מצאתי בה נקודת כניסה לסכין שלי. במגירה התחתונה היה אוסף של כלים, בהם צבת. אם אשתמש בצבת כדי לשבור את קצה הקונכייה, אצור רווח שאליו אוכל להחדיר את הסכין. הרשיתי לעצמי לחוש לרגע מסופק. דון טילמן: פותר הבעיות הטוב ביותר בעולם.

רוזי הופיעה עם המחשב הנייד שלי. "איך אתה רוצה להשיב על השאלה: אילו תחומים היית רוצה לשפר? כתבתי 'אופנה'."

"כבר הערת לי על הפיג'מה."

"אני צוחקת. אבל תמיד יש מקום לשיפור. אתה גורב גרביים מיוחדים לטרקים, נכון?"

"רב־תכליתיים. חמים ביותר."

פניתי לעברה, בהתאם למוסכמה שעל פיה אנשים צריכים להסתכל זה בזה כשהם מנהלים שיחה. במקביל, כופפתי רגל אחת וירדתי לכיוון הרצפה כדי להגיע לצבת — תוך מתיחת הרגל החופשייה שלי לאחור ושמירה על זווית אנכית בשוק, כנדרש בתרגיל כפיפת ברך — בעודי מחזיק את הצדפה והסכין ביד השנייה.

כשהושטתי יד למגירה שמאחורי, הרגשתי משהו דביק. כשבחנתי את המצב לאחר מכן, התברר לי מה בדיוק קרה שם. רוזי הורתה לאחרונה להאדסון לפנות את מרכיבי ארוחת הבוקר שלו בתום השימוש. הוא בוודאי היה מרוכז בעניין אחר בזמן שהוא פינה מהשולחן והניח את בקבוק סירופ המייפל על הצד באיזושהי מגירה, בלי לסגור את הפקק.

משכתי את ידי בחזרה במהירות — תגובה פרימיטיבית למשהו לא צפוי. כתוצאה מכך, איבדתי את שיווי המשקל.

הפתרון הטוב ביותר היה להניח על הרצפה את כף הרגל המתוחה לאחור, אבל מאחר שאינסטינקטיבית לא רציתי לעצור באמצע את התרגיל, נאחזתי במגירה אחרת, דבר שלא העניק לי תמיכה יעילה ויציבה. יכול להיות שהחלקתי בגלל שמן שנותר מהתפוצצות הערמונים. התוצאה הסופית היתה שנפלתי, אם כי לא בכבדות.

רוזי צחקה. "מולטי־טסקינג," היא אמרה. "לכישורי המולטי־טסקינג שלך בהחלט לא יזיק שיפור." ואז הוסיפה, "אוי, שיט, נפצעת."

האבחנה של רוזי היתה נכונה. תקעתי את סכין הצדפות מאחורי הברך. היא כרעה על ברכיה כדי לבחון את הפציעה.

"אל תזיזי אותו!" האדסון עמד בפתח, לבוש גם הוא בפיג'מה, כמנהגו אחרי הלימודים בימי רביעי.

"זה בסדר," אמרה רוזי. "הוא לא נפצע בעמוד השדרה."

"מאיפה את יודעת?" שאל האדסון.

"אני רופאה, זוכר?"

זה היה טיעון לא משכנע, בהתחשב בכך שרוזי עצמה לא העריכה במיוחד את יכולותיה בעבודה מול מטופלים. הסכין נכנסה די עמוק, ושלולית דם נקוותה על הרצפה.

"אנחנו צריכים להתקשר למוקד חירום," אמר האדסון.

"רעיון מצוין," אמרתי.

"איפה הטלפון שלך?" שאלה רוזי.

"בנרתיק שלו. אני שוכב עליו."

"אל תזוז!" אמר האדסון ונדחק בין רוזי לביני.

"אנחנו יכולים להשתמש בטלפון שלךְ?" שאלתי את רוזי.

"האדסון, לך תחפש אותו בתיק שלי."

"את מבטיחה לא להזיז אותו? מבטיחה?"

"מבטיחה. רק תביא את הטלפון שלי."

"הם כנראה ייקחו אותי לבית החולים," אמרתי. "עד אז יעבור מספיק זמן והצדפה הבעייתית תיפתח באופן טבעי."

"דון, תשכח מארוחת הערב."

"תצטרכי להגיש את טופס הערכת הביצועים. המועד האחרון —"

האדסון חזר עם הטלפון של רוזי. היא הקישה על המסך ואמרה, "שיט." הנחתי שהסוללה שלה נגמרה — תופעה שכיחה שנוצרת בהיעדר משטר טעינה.

למרבה המזל, באותו הרגע צילצל פעמון הדלת. דייב וסוניה הם, בהתאמה, סוחר עצמאי ומבקרת פיננסית. לא היה כמעט שום ספק שלאחד מהם יהיה טלפון מתפקד. האדסון פתח בשלט־רחוק את מנעול הדלת.

כצפוי, סוניה נכנסה להיסטריה, והיתה ביקורתית ומעשית. "אוי, אלוהים, ידעתי שתהיה לך תאונה יום אחד. זה מטורף שאתה חוזר הביתה מהעבודה וצריך לבשל. אתה יכול לזוז?"

"אל תתחילי," אמרה רוזי. "רק תתקשרי למוקד החירום."

"אני מטפל בזה," אמר דייב. "זה בסדר מצדך, דון?"

"בהחלט."

רוזי בהתה במסך הנייד שלה.

"הכול בסדר?" שאלה סוניה. זאת היתה שאלה מוזרה, אבל רוזי בטח הבינה שהכוונה ב"בסדר" זה "בסדר, פרט לעובדה שדון שוכב על הרצפה מדמם בזמן שדייב מתקשר להזמין אמבולנס".

"קיבלתי את העבודה." היא אמרה את זה שוב, בקול רם יותר, והתחילה לבכות. "קיבלתי את העבודה. זאת שחשבתי שאין לי שום סיכוי לקבל."

"איזו עבודה?" שאלתי והסתכלתי אליה מהרצפה.

"העבודה אצל ג'וּדאס."

"ג'ודאס" היה פרופסור סיימון לֶפֶבר, עמית לשעבר מאוניברסיטה באוסטרליה ש"יצא" עם חברתנו קלודיה במשך כמה שנים, עד שנתפס במעשה של בגידה.[1]

"ג'ודאס מגיע לניו יורק?"

"לא, העבודה היא במלבורן. ידעתי שאתה לא מקשיב
לי."

סביר יותר שדווקא כן הקשבתי, אבל העדפתי להתעלם מפרטים — כמו שמות של אנשים ומיקום — כדי להתמקד בפרמטרים חשובים יותר. אני אוכל למצוא עבודה באוניברסיטה בכל מקום שבו נגור, במיוחד משום שזה לא חשוב בעיני אם המשרה שלי תהיה בכירה או לא. ועכשיו הגיע תורה של רוזי לקדם את הקריירה שלה, אחרי שלקחה על עצמה את מרבית הנטל במשימת גידולו של האדסון.

"זאת יכולה להיות בעיה?" שאלה רוזי.

"ברור שלא. חדשות מצוינות. ואני לא אצטרך למלא את טופס הערכת הביצועים. אנחנו צריכים להרים כוסית כדי לחגוג את זה. מיד."

רוזי ניענעה בראשה. "אנחנו חוזרים הביתה. אני צריכה להתקשר לפיל." פיל הוא אבא של רוזי.

ההצלחה של רוזי פיצתה מעל ומעבר על הכאב שמאחורי הברך שלי. עקומת שביעות הרצון מהחיים נסקה שוב לגובה. בפעם האחרונה. האדסון עמד בפתח ואחז בראשו בשתי
ידיו.

ייתכן שהפרספקטיבה הוויזואלית יוצאת הדופן שלי, כששכבתי על הרצפה (בשילוב העובדה שהאדסון לבש פיג'מה), גרמה לי לגלות להפתעתי עד כמה הוא גבה באחרונה, ובו בזמן, כמה צעיר הוא עדיין נראה. עם השיער הכהה שלו, הארוך ביחס לבני גילו, והמשקפיים במסגרת השחורה, הוא נראה בדיוק כמוני בגיל עשר. המצוקה הניכרת שלו תרמה להבחנה
הזאת.

המטבח נדם, וכולנו הבטנו בו.

"אתה בסדר, האדסון?" שאלה סוניה.

"לא. אני לא רוצה לנסוע לאוסטרליה. אני לא רוצה לעבור לבית ספר אחר. אני לא רוצה לשנות כלום."

 

 

[1]     Judas — יהודה איש קריות שבגד בישו.

 

 

 

 

 

08 ספטמבר

שיעור נהיגה / פרק ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

1

 

סוניה יושבת בתוך מכונית, היא הביאה איתה את המילון שלה. הוא כבד, והוא מונח בתיק שלה על המושב האחורי. היא במחצית הדרך של תרגום המותחן החדש של יוֹסטָה סוֶונסוֹן, שכבר בספרו הקודם ניכר כי רמת הכתיבה שלו נמצאת במגמת ירידה. היא חשבה: עכשיו זה הזמן, אני עדיין יכולה להרשות לעצמי, וכך התחילה לחפש באינטרנט בתי ספר לנהיגה, ולבסוף נרשמה אצל פוֹלקֶה ברובע פרֶדריקסבֶּרג שבקופנהגן. כיתת הלימוד היתה קטנה וקירותיה צבועים בכחול, ועמד בה ריח של עשן ישן ומלתחות ציבוריות, אבל בלימודי התיאוריה היא הצליחה יפה. חוץ מפולקה, היה בכיתה רק עוד אדם אחד בגילה של סוניה, הוא נתפס על נהיגה בשכרות ושמר על מרחק מכולם. לרוב, סוניה בלטה בחזותה בין כל התלמידים הצעירים, ובקורס עֶזרה ראשונה השתמש בה המדריך לצורכי הדגמה. הוא הצביע על מקום בצווארה שבו — כך הם נדרשו לדמיין — נחסמה נשימתה. הוא הדגים עליה תמרון היימליך, כשאצבעותיו נעוצות בפניה, מתחת לצווארון החולצה שלה ובמעלה ובמורד זרועותיה. ברגע מסוים הוא תפס בה באחיזת חנק, אבל זה לא היה נורא כל כך. הדבר הנורא באמת קרה כשהם עצמם התבקשו לתרגל את הפעולות. היא הרגישה מושפלת מכך שבחור בן שמונה־עשרה משכיב אותה על הצד. היא גם נתקפה בשל כך בסחרחורת, ואת זה אסור היה שמישהו יגלה. "את כזאת פייטרית," אמא תמיד אמרה לה, וסוניה היא אכן פייטרית: לא מוותרת. מוטב היה לה אילו ויתרה, אבל היא לא מוותרת. "ואז אתם לוחצים חזק על הלב שלושים פעמים ובודקים אם יש מעבר של אוויר," אמר מדריך העזרה ראשונה.

זהו, זה מה שחשוב בסופו של דבר, חשבה סוניה, מעבר של אוויר, והיא עברה את מבחן התיאוריה בהצלחה. העניין הוא שאצלה הבעיה תמיד טמונה בצדדים המעשיים, אז עכשיו היא יושבת בתוך המכונית. זה יפה שהיא הגיעה עד הלום, גם אם זה עדיין לא מספק: גם היא רוצה להיות נהגת יעילה ומיומנת. קֵייט, אחותה של סוניה, ופרנק, בעלה של קייט, הוציאו רישיון נהיגה בשנות השמונים. בבית, בעיירה הקטנה בָּאלינג, אנשים נסעו במכוניות עם מנועים משודרגים מתוצרת בית, וקרעו צמיגים בנסיעות בשולי הכביש. כל התאונות שקייט פוחדת מהן כיום, כאישה בוגרת, עוררו בה התרגשות בשנות נעוריה. היא נסעה בחשאי בגרוטאות על גלגלים, היא היתה פאם פאטאל במסיבות ריקודים, מוקד ההתעניינות במועדונים ובאולם ההתעמלות. סוניה לא הופתעה בכל פעם שנודע לה שקייט התגנבה הביתה במכונית, דרך כביש הגישה האחורי. בבאלינג, המכוניות התגנבו לא פעם דרך הכביש שמאחורי הכנסייה, וגם המכונית של סוניה נעה כעת בחשש, אבל זה מפני שהיא לא נהגת טובה. מה שקשה לה מאוד לתפוס זה את המכונית כמנגנון מכני, ושיעורי הנהיגה שלה רצופים בבעיות. הבעיה הגדולה מכולן יושבת כרגע לצדה של סוניה, בתוך המכונית. קוראים לה יִיטֶה, והעשן שלה הוא זה שנדבק לקירות כיתת התיאוריה. כל המשטחים בבית הספר לנהיגה מצופים בעשן סיגריות, ורוב העשן הזה עבר בריאות של יִיטֶה. כשסוניה מגיעה לבית הספר, ייטה יושבת במשרד של פוֹלקֶה, גולשת בפייסבוק או עוברת על התיקים הרפואיים של תלמידים אחרים. "מֶלָאני הזאת עם הקוקו לא קיבלה אישור מהרופא," היא קוראת לעבר סוניה שעומדת בפתח הדלת. "זה קשור איכשהו לעצבים שלה. ידעת מזה?"

סוניה לא ידעה מזה, וגם היא עצמה לא קיבלה אישור מהרופא. יש לה פגם באוזניים. משהו תורשתי מהצד של אמא שלה: שתיהן לא מצליחות לשמור על שיווי משקל כשהראש שלהן מוּטה בחדות לכיוון מסוים. במשך הרבה זמן היא חשבה שהתופעה הזאת פסחה עליה, אבל אז היא הופיעה, הסחרחורת בעקבות תנוחות גוף מסוימות. קוראים לזה ורטיגו פָּרוֹקסיזמָלי פריפרי, אבל יש בשם הזה יותר מדי לטינית עבור מישהי כמו סוניה, שהגיעה מהמקום שממנו היא הגיעה. וחוץ מזה, היא שולטת במצב, זה לא מונע ממנה לבצע דבר, ועכשיו כאמור היא יושבת בתוך המכונית. יוֹסטָה נמצא במושב האחורי, ויִיטֶה לצדה.

לייטה יש הרבה דברים על הראש, ולכן אין לה זמן ללמד את סוניה איך להעביר הילוכים. סוניה כבר לומדת אצל ייטה שישה חודשים, והיא עדיין מגמגמת עם ההילוכים. ייטה חשה בחולשה של סוניה, ומנצלת את ההזדמנות כדי לטפל במקומה בהילוכים, כי כשייטה מטפלת בעצמה בהחלפת ההילוכים, היא גם אחראית על נושאי השיחה: הבן שלה מתחתן, לנכד שלה יקראו באיזה שם מזעזע, הטעם של הכלה שלה בבגדים נורא, ואחותו של הבעל החדש של האמא של גיסהּ בדיוק מתה.

"אנשים מתאילנד לא יודעים לנהוג."

סוניה וייטה עוצרות ברמזור בפרדריקסברג. עשן הסיגריה האחרונה שמחוץ לחלון מסתנן לתוך חלל המכונית. עכשיו הוא מתערבב עם הזיעה שנוטפת מסוניה. היא מאותתת ימינה, ידה של ייטה על מוט ההילוכים, ובתוך כך סוניה פוקחת עין ומוודאת שאין שום רוכבי אופניים על הכביש.

"לאישה הזאת שלומדת אצלי עכשיו קוראים פּאקפַּאוֹ. פּאקפַּאוֹ? אור ירוק! הילוך שני, הילוך שני, אופניים!"

ייטה מעבירה להילוך שני, בזמן שסוניה חומקת מזוג אופניים.

"והיא נשואה לאיזה חזיר זקן בן שבעים וחמש. הוא הגיע למשרד, נפוח כולו וזה."

המכונית התקדמה בינתיים כברת דרך בכיוון מרכז העיר, הנסיעה חלקה, כך שייטה יכולה בשקט להעביר להילוך רביעי. היא מטפלת בזה בעצמה, בעזרת דוושת המצמד שבצד שלה, הצד של הנוסע, ואז מצביעה על מעדנייה.

"הם מכינים שם חמוצים טובים, ופאטה כבד טעים עם בייקון ונקניקיות קוקטייל. אני מתה על חג המולד, מצדי שיימשך כל השנה. גם את מתה על חג המולד?"

ראשית אוגוסט עכשיו, וסוניה לא אוהבת את חג המולד, הוא תמיד סובב סביב רשימת הקניות של קייט, אך למרות זאת היא מהנהנת אל ייטה בהסכמה. היא לא רוצה להתווכח עם ייטה, מאחר שבסופו של דבר ייטה היא זאת שנוהגת במכונית. לאמיתו של דבר, לייטה שמור מקום קטן בלב של סוניה, כי ייטה סיפרה לה שהיא במקור מחצי האי דיוּרסלָנד, מכפר קטן שבדרך אל נימטוֹפטֶה. אבא של ייטה ניהל את חנות המכולת המקומית, וזו שכנה מול בית הספר, כך שייטה יכלה לרוץ הביתה ולאכול שם בהפסקות האוכל.[1] היא עברה לקופנהגן בגיל עשרים. לאחיו הצעיר של שוטר הכפר היה חדר פנוי בדירה בווידוֹברֶה, פרוור של קופנהגן. גם הוא עבד במשטרה, האח הצעיר של שוטר הכפר, ולייטה תמיד היתה חולשה לגברים במדים. עכשיו היא גרה בסוּלרֶד, רחוק יותר מהחוף, אבל באותם הימים כל מה שעניין אותה היה לצאת לרקוד, לרקוד עד כלות, עד שכבר לא תסריח מריחות של חווה חקלאית דנית.

סוניה אמרה שקשה לה להאמין שייטה במקור מיוּטלָנד.[2] זה לא ניכר בדיאלקט שלה, והאמת היא שקשה לה באופן כללי להבין מה ייטה אומרת. ימינה זה "מִינה" ושמאלה זה "מוֹלה", וזה לא בגלל דיאלקט מסוים. זאת פשוט הדרך הקצרה ביותר שבה ייטה יכולה להנחית הוראות בלי לשנות את נושא השיחה.

"לא נשאר בך הרבה מיוטלנד," אומרת סוניה.

"את צריכה לשמוע — מינה — איך שאני מדברת בטלפון עם אחותי. רמזור ירוק, רמזור ירוק, תפני, לעזאזל, אופניים!"

סוניה פונה ימינה וחושבת איך היא עצמה, מן הסתם, נשמעת כשהיא מדברת בטלפון עם אחותה קייט. אבל היא כבר כמעט לא מדברת בטלפון עם קייט, ועכשיו הן נכנסות לרובע וֶסטֶרבּרוּ. לפניהן משתרע רחוב איסטֶה, עם הכאוס התחבורתי שבו, וייטה אומרת שהיא אוהבת פמוטים שוודיים מדורגים שמוצבים בחלונות. צריך גם שיהיו נצנצים על עץ חג המולד, אבל כלתה לא שותפה לדעה הזאת. אצלה כל הקישוטים על העץ צריכים להיות לבנים, וייטה לא מבינה את זה, כמו שהיא לא מבינה למה פולקה מקבל כל כך הרבה זָרים לבית הספר לנהיגה שלו.

"הם יכולים ללכת לבתי ספר לנהיגה משל עצמם," אומרת ייטה. "הם לא מבינים מה אני אומרת. זה סכנת חיים — מוֹלה — לנסוע איתם."

סוניה חושבת על המכולת בדיורסלנד. גם בבית, בבאלינג, היתה מכולת כזאת. מעברו האחר של הכביש עמד סניף של רשת סופרמרקטים קטנים, אבל הוא נקרא בפי כולם "סוּפֶּר־אוֹגֶה", על שם המנהל שלו. כיום אין בבאלינג אף חנווני, אף קצב, אף בית דואר. החקלאים בלעו זה את זה, עד שנשארו רק שניים, והם חיסלו כליל את דרכי הגישה אל הכפר וממנו, ששימשו בעבר כמסלולי חלוקה של עגלות חלב. כעת העיירה באלינג שוכנת בלב שדה תירס מוגזם בממדיו, כמו קיום חד־פעמי ומבודד של ציוויליזציה אנושית. מעבר לה, באזור אדמות הבּוּר, אין שום סימן להתייעלות. יש שם ברבורים שרים, וגם אם אף אחד במקום כבר לא עובד בחקלאות, המטבחים בבתי החווה עדיין מרווחים מאוד — כמעט כמו קָנטינות קטנות. בקצה אחד שלהם ניצב שולחן ארוך מצופה פורמייקה, עבור הפועלים שכבר אינם, ובצד של החלון מותקנים ארונות מטבח מודרניים. תמיד היה צריך לזוז ולפנות מקום על הספסל כשפועלים נכנסו לאכול וייטה ישבה עליו, בדיוּרסלָנד, ונידנדה את רגליה. בהפסקת האוכל הגדולה היא רצה הביתה לאכול, ושתי הרגליים שלה לא הגיעו לרצפה. היא גרבה גרבי ברך אדומים ולבשה חצאית סקוטית משובצת מצמר. אמא שלה הניחה מולה פרוסה של לחם לבן. אמא שלה אפתה את הלחם בעצמה: הוא היה יבש, וייטה מרחה על הפרוסה מרגרינה. ואז היא לקחה את חבילת הסוכר, ופיזרה גרגירי סוכר על הפרוסה. זה היה כיף למעוך את גרגירי הסוכר לתוך שכבת המרגרינה ולשמוע אותם חורקים. היא יכלה להקדיש לזה זמן רב. אחר כך היא הקשיבה איך גרגירי הסוכר ממשיכים לחרוק בתוך הפה שלה. הם נמסו ברוק, שהפך מתוק כמו סירופ. תכף יישמע פעמון בית הספר. כשהוא צילצל, אמא שלה היתה צועקת לה שהיא תאחר. ייטה נאלצה לחצות את הכביש בריצה, כשרגליה נעות כמו מקלות תיפוף.

"תבלמי, לעזאזל! את לא רואה את מעבר החציה המזוין?"

ייטה בולמת ומורידה להילוך ראשון. הן עוצרות ומביטות בגבר מבוהל במעיל רוח.

"את חייבת לעצור לאנשים!" אומרת ייטה.

"אני יודעת," אומרת סוניה.

"רק שזה ממש לא נראה ככה!" אומרת ייטה, ומרימה את הרגל מדוושת המצמד, הילוך ראשון, הילוך שני.

הטלפון הנייד של ייטה מצלצל. הן עוברות את רחוב וֶסטֶבּרוּ, הילוך שלישי, הבעל של ייטה חופשי היום בשעות שלפני הצהריים, והוא לא מוצא את השַלט של הטלוויזיה.

"זה בסלסילה, כן, בסלסילה, זאת שבצד — מינה, תאותתי, תאותתי, לעזאזל, מינה, לאט, לאט! — צלעות חזיר, אני חושבת."

הן נוסעות במעלה רחוב איסטֶה, בתוך ים של אופניים נוצצים שנראים כמו להקות דגים. הראייה של סוניה מעורפלת, היא כמעט לא נושמת, אבל בהצטלבות של אֶנגהָאבֶבֵיי היא מצליחה לפנות שמאלה בכוחות עצמה, פחות או יותר. ייטה כבר לא מדברת עם בעלה, אבל היא גילתה שקיבלה מכלתה מסרון עם תצלום. התצלום הוא של הנכד שלה בטקס ההטבָּלה, והקול של ייטה נעשה פתאום רך, כי גם סוניה צריכה לראות את התצלום, אבל סוניה מעדיפה לחכות, אם יוּרשה לה, אז ייטה מניחה את הטלפון הנייד שלה על לוח המחוונים.

קשה להציב גבולות בתוך המכונית. כתלמידת נהיגה עליה לוותר על הרצון החופשי שלה, ופעם אחת ייטה הכריחה אותה לעקוף עגלה של נקניקיות. הן נסעו בשלווה יחסית, אבל אז הגיעו למקום עם אי תנועה באמצע הכביש. אי תנועה ועגלת נקניקיות. לסוניה היה אסור לעקוף, אבל אנשים מאחור התחילו לאבד סבלנות ולצפור. "סעי, לעזאזל, תעקפי אותו!" צעקה ייטה, וכך סוניה נכנסה אל נתיב התנועה הנגדי, עקפה, ואז חזרה לנתיב שלה במהירות וכמעט דרסה את איש הנקניקיות. הוא הרי המשיך לצעוד לפני העגלה שלו. "הדם שלו כמעט היה על הידיים שלך," אמרה לה ייטה אז.

המקרה הזה עדיין רובץ בתוך הגוף שלה כמו תחושת בושה. בושה, וחרדה מפני הריגה ברשלנות, ועכשיו הן מתקרבות לשדירות ויגֶרסלֶב. השדירות מקיפות את וֶסטרֶה קירקֶגוֹר, בית הקברות של מערב העיר, וייטה מחליטה שהן יסתובבו וייסעו לאורך כל הדרך שמקיפה אותו.

"אני, דרך אגב, אוהבת את בית הקברות הזה," מנסה סוניה להגיד. "למטה, בקצה בית הקברות, יש קפלה עם חלונות מכוסים בדיקטים. אני חושבת שהפסיקו להשתמש בה. ויש שם גם שדירה של עצי צפצפה מעוקמים. ובריכה קטנה. אני אוהבת לשכב שם על שמיכה ולקרוא."

עבור ייטה, קריאה היא עניין לאנשים בחופשה, ובתי קברות — עניין למתים. יש מתים רבים במשפחה של ייטה. חלקם נהרגו בתאונות דרכים, אחרים מתו מסרטן או בתאונות עבודה. אמא של ייטה עדיין בחיים, אבל אחותה סובלת ממחלת ריאות חסימתית כרונית, ועכשיו סוניה אמורה לפנות. היא אמורה לפנות שמאלה. מראָה, כתף, איתות, לחיצה על דוושת המצמד. ייטה מעבירה להילוך שני, אבל סוניה בוחרת בעצמה את נתיב הפנייה. היא בחרה בנתיב הנכון, וזה לא דבר של מה בכך כשיש נתיבים רבים כל כך. הרמזור אדום, המכונית נמצאת בהילוך ראשון, והן יושבות ומחכות. בנתיב שמימינן עומד רכב מסחרי. עומד ונותן גז.

"אלה בַּבּוּנים," אומרת ייטה ומצביעה על הרכב המסחרי.

סוניה מביטה ברמזור. האור מתחלף עכשיו. היא מתקדמת. הרכב המסחרי מתקדם, ואז חותך לנתיב של סוניה וחוסם אותו. אסור לפנות שמאלה מהנתיב שמימין. סוניה יודעת את זה היטב, וגם ייטה יודעת. היא כבר פתחה את החלון שלצדה, וכף ידה מונפת החוצה בתנועת אצבע משולשת, כשהשנייה נשלחת אל ההגה כדי לצפור. ייטה נעזרת באצבע ובצופר גם יחד, והן עוצרות בַּצומת, באמצע הרמזור הירוק. גם הרכב המסחרי עוצר, ועכשיו החלון שלצד הנהג נפתח.

"טורקי מסריח!" צועקת ייטה.

"זונה מסריחה!" צועק נהג המסחרית.

סוניה חושבת על ראשי הממשלה המתים שטמונים בבית הקברות. כמה נעים ללכת לשם עם שמיכה. ואז לשכב ולהסתכל על הָנס הֶדטוֹפט,[3] בזמן שהברווזים מגעגעים וגג הקפלה הגדולה בוהק בשמש. זה כמו ירושלים של מעלה, כמו פיסה קטנה מדנמרק של פעם. רעש המכוניות רחוק מאוד. ריח של עצי טָקסוּס ותְאַשוּר עומד באוויר. זה כמעט כמו להיות באמצע שום מקום. בעיקרון, אַיָל אציל יכול היה לחלוף על פניה, והיא קנתה עוגייה לקפה שלה, היא תלשה בגניבה גבעולי קיסוס מהקרקע. המתים לא עושים שום רעש, ואם יתמזל מזלה, ציפור טרף תחוג מעל ראשה. ואז היא תשכב שם, ותברח.

 

 

[1]     בעבר משפחות חנוונים רבות בדנמרק התגוררו בקומה שמעל לחנות המכולת שבבעלותן.
[2]     יוטלנד הוא המחוז הגדול ביותר בדנמרק, ובו נמצאים חצי האי דיורסלנד והעיירה באלינג.
[3]   הנס כריסטיאן הדטופט־הנסן (1955-1903), ראש ממשלת דנמרק בשנים 1953-1947 מטעם המפלגה הסוציאל־דמוקרטית.

 

02 מאי

בובות על חוט / פתיחת הרומן

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

 פרק 1

החלום של מריסה

 

האם ערה היא או שרויה בחלום? היא עדיין חשה את החוֹם בגב כף רגלה הימנית, תחושה יוצאת דופן שחולפת בכל גופה ומזכירה לה שהיא לא לבדה במיטה הזאת. שטף של זיכרונות הציף את מוחה, אבל הסדר שלהם הלך והתבהר, כמו תשבץ שנשלם לאיטו. הן היו במצב רוח מרומם ומבוסמות מעט מהיין ששתו אחרי הארוחה, ומהשיחה על הטרור הן עברו לדבר על סרטים ונסחפו לרכילויות, כשלפתע הביטה צָ'בֶּלָה בשעונה וזינקה על רגליה, חיוורת: "העוצר! אלוהים אדירים, כבר אין לי זמן להגיע ללָה רינְקוֹנָדָה! איך לא שמנו לב לשעה." מריסה התעקשה שהיא תישאר לישון אצלה. אין שום בעיה, קיקֶֶה נסע לאָרֶקיפָּה, לישיבת הדירקטוריון שתתקיים מחר בבוקר מוקדם במבשלת הבירה, והדירה כולה לרשותן. צ'בלה התקשרה לבעלה. לוּסיאנוֹ, מלא הבנה כדרכו, אמר שאין בעיה, הוא ידאג ששתי הבנות יצאו בזמן לתפוס את האוטובוס לבית הספר. כן, שצ'בלה תישאר אצל מריסה וזהו. עדיף ככה ושלא יעצרו אותה על הפרת העוצר. עוצר מחורבן. אבל כמובן, הטרור מחורבן יותר.

אז צ'בלה נשארה לישון אצלה, וכעת חשה מריסה את כף רגלה על גב כף רגלה הימנית: לחץ קל, תחושה רכה, חמימה, עדינה. איך זה שהן מצאו את עצמן קרובות כל כך זו לזו במיטה הזוגית? היא היתה גדולה עד כדי כך שצ'בלה התבדחה: "מריסיטה, תגידי, כמה אנשים ישנים במיטה הענקית הזאת?" היא זכרה ששתיהן נשכבו כל אחת בפינתה, חצי מטר לפחות הפריד ביניהן. מי מהן החליקה לעבר רעותה בשנתה כך שכף רגלה של צ'בלה נחה כעת על גב כף רגלה?

היא לא העזה לזוז. היא עצרה את נשימתה כדי שלא להעיר את חברתה. אם תזיז את כף רגלה, תיעלם התחושה הנעימה שהלכה והתפשטה מגב כף רגלה במעלה גופה, שהיה דרוך כעת. אט-אט הבחינה בחשכת חדר השינה בכמה קרני אור שחדרו מבעד לחרכי התריסים ונחו על שידת הלילה, על דלת חדר הארונות, על דלת חדר האמבטיה, הציורים המלבניים שעל הקירות, המִדבר עם נחש-אישה של טילסָה, החדר עם הטוטם של סיסְלוֹ, מנורת הרגל, הפסל של בֶּרוֹקָל. היא עצמה את עיניה והקשיבה: נשימתה של צ'בלה היתה חלשה אך קצובה. היא ישנה, אולי שקועה בחלום. אם כן, היא זו שהתקרבה בשנתה לגוף חברתה.

מופתעת, נכלמת, תוהה שוב אם היא ערה או חולמת, הכתה במריסה ההכרה במה שגופה כבר ידע: היא היתה מרוגשת כולה. כף הרגל העדינה שחיממה את מפשעתה ליבתה את בשרה ואת חושיה, ואם היתה מחליקה את ידה בין רגליה לבטח היתה מוצאת שהיא רטובה. "השתגעת?" אמרה לעצמה, "את מתחרמנת מאישה? מה זה צריך להיות, מריסיטה?" היא עוררה את עצמה לבדה פעמים רבות, כמובן, ופעם אף אוננה כשכרית בין רגליה, אבל תמיד חשבה על גברים, עד כמה שהיא זוכרת, אף פעם לא על אישה, חס וחלילה! ואף על פי כן היא עם אישה עכשיו, רועדת מכף רגל ועד ראש; בוערת בתשוקה להרגיש את המגע לא רק ברגליה ואת קרבתה החמימה של חברתה לא רק במפשעתה, אלא בכל איברי גופה.

היא התנועעה בזהירות, בלב הולם, נושמת כמתוך שינה, זזה מעט על צִדה, וכך, אף שלא נגעה בחברתה, נוכחה שכעת היא במרחק מילימטרים ספורים בלבד מגבה, מעכוזה ומרגליה של צ'בלה. כעת שמעה היטב את נשימתה, ודומה כי חשה הבל נסתר שנפלט מהגוף הסמוך אליה כל כך, מגיע עד אליה ועוטף אותה. גופה פעל מאליו. כמו בלי משים היא הזיזה את ידה הימנית והניחה אותה על הירך של חברתה. עוצר מבורך, חשבה. היא חשה שלבה מאיץ את פעימותיו: צ'בלה עומדת להתעורר, ותסלק את ידה: "זוזי, אל תיגעי בי, השתגעת?", "מה קרה לך?", אבל צ'בלה לא זזה ונראתה כמי ששקועה בחלום עמוק. היא חשה את שאיפתה ונשיפתה והרגישה שהאוויר מגיע אליה, חודר לנחיריה ולפיה, ומחמם את קרביה. תשוקתה, שהיתה בשיאה, נקטעה למרבה האבסורד ברסיסי מחשבות על העוצר, על הפסקות החשמל, על החטיפות — בעיקר של קָצ'יטוֹ — ועל הפּצצות של הטרוריסטים. איזו מדינה, איזו מדינה!

הירך שתחת ידה היתה מוצקה ורכה, לחה מעט, אולי מקרם כלשהו. האם השתמשה צ'בלה לפני השינה באחד מהקרמים שבחדר האמבטיה של מריסה? היא לא ראתה אותה מתפשטת, רק הושיטה לה כתונת לילה שלה, קצרה מאוד. צ'בלה החליפה בגדים בחדר הארונות הגדול, וכשחזרה לחדר כבר היתה לבושה בכותונת. היא היתה חצי שקופה, והותירה חשופים את זרועותיה ורגליה וטפח מישבנה, ומריסה זוכרת שחלפה בה מחשבה: איזה גוף יפה, היא שמורה היטב אחרי שתי לידות, זה מפני שהיא הולכת לחדר הכושר שלוש פעמים בשבוע. היא המשיכה לזוז בשברירי מילימטרים, בחשש גובר להעיר את חברתה. כעת, נחרדת ומאושרת, היא הרגישה לרגעים, בהתאם לקצב נשימתה, טפח ירך, עכוז. רגלי שתיהן נגעו זו בזו והתנתקו ביעף. עכשיו היא תתעורר, מריסה, את עושה מעשה טירוף. אך היא לא נסוגה והוסיפה לחכות — לְמה חיכתה? — כשקועה בטראנס, למגע החטוף הבא. ידה הימנית עדיין מונחת על ירכה של צ'בלה, ומריסה שמה לב שהיא מתחילה להזיע.

כעת חברתה זזה. היא חשה שלבה עוצר מלכת. היא הפסיקה לנשום לכמה שניות. היא עצמה את עיניה בחוזקה, מעמידה פני ישנה. צ'בלה, בלי לזוז ממקומה, הרימה את זרועה, וכעת הרגישה מריסה את ידה של צ'בלה נחה על ידה המונחת על ירכה. האם היא מתכוונת לסלק את ידה? לא, להפך. ברוך, אפילו בחיבה, שילבה צ'בלה את אצבעותיה באצבעותיה שלה, וכעת גררה את היד המהודקת על עורה לעבר איבר מינה. מריסה לא האמינה למתרחש. היא חשה באצבעות ידה הלכודה בידה של צ'בלה, את שיער הערווה שהתרוממה קלות, ואת מערת הנרתיק, רטובה, פועמת, מתחככת בה. רועדת כולה, נפנתה מריסה על שדיה, בטנה ורגליה, ונצמדה לגב, לעכוז ולרגליים של חברתה, בעודה משפשפת בחמש אצבעותיה את איבר מינה בניסיון לאתר את הדגדגן, לנבור, לפשק את השפתיים הלחות של איברה התפוח מתשוקה, בהדרכת ידה האמונה של צ'בלה, שרעדה אף היא, נצמדה לגופה והתמזגה איתה.

מריסה השקיעה את פניה בסבך שערה העבות של צ'בלה. היא הסיטה אותו בעזרת תנועות ראשה, עד שמצאה את צווארה ואת אוזניה של חברתה, וכעת נשקה להם, ליקקה ונגסה בהם בשקיקה, ראשה ריק ממחשבות, מסונוורת מאושר ותשוקה. כמה שניות או דקה לאחר מכן התהפכה צ'בלה, וכעת היא זו שחיפשה את פיה. הן התנשקו בשקיקה נואשת, תחילה ברפרוף שפתיים ולאחר מכן בפה פתוח, לשונותיהן משתרגות, גומעות רוק, בעוד ידיה של כל אחת מסירות בפראות את כותונתה של רעותה, עד ששתיהן נותרו ערומות וגופיהן מפותלים זה בזה. הן הסתובבו מצד לצד, ליטפו שדיים ונשקו להם ולאחר מכן לבתי השחי ולבטן, חפנו אישה את איבר מינה של רעותה וחשו אותו פועם בעוז, ברגע על-זמני שנדמה כנצח.

מריסה, מבולבלת, מסופקת, הרגישה שבאופן בלתי נמנע היא שוקעת בשינה ולא יכולה להתנגד לה. היא עוד הצליחה לומר לעצמה שלאורך החוויה המדהימה הזאת שחוותה, לא היא ולא צ'בלה — שנראה כי אף היא נכנעה לשינה — לא החליפו ביניהן ולו מילה אחת. בעודה צוללת לתהום ללא תחתית, חשבה מריסה שוב על העוצר ודימתה לשמוע פיצוץ במרחק.

כעבור שעות, כשהתעוררה, כבר חדר לחדר השינה האור האפרפר של היום, שהתריסים בקושי הצליחו לסנן. היא היתה במיטה לבדה. הבושה הזדחלה בגופה. האומנם כל זה התרחש? לא ייתכן, לא, לא. אבל כן, ודאי שהתרחש. כששמעה רחש בחדר האמבטיה, היא עצמה את עיניה, מבוהלת, והעמידה פני ישנה. היא פקחה אותן למחצה, ומבעד לריסיה הבחינה בצ'בלה שכבר היתה לבושה ומטופחת למשעי, ועמדה לצאת.

"מריסיטה, אלף סליחות, הערתי אותך," היא שמעה אותה אומרת בקול הטבעי ביותר בעולם.

"מה פתאום," מילמלה מריסה, והיתה בטוחה שקולה נשמע בקושי. "את כבר הולכת? את לא רוצה לאכול קודם ארוחת בוקר?"

"לא, חמודה," ענתה חברתה. קולה היה יציב, ולא ניכר בו שמץ של מבוכה. היא היתה כתמול שלשום, בלי טיפת סומק בלחייה, ומבטה היה רגיל להפליא. עיניה הגדולות הכהות היו חפות מעורמה או משובבות, ושערה היה סתור מעט. "אני חייבת לעוף כדי להספיק לראות את הבנות לפני שהן יוצאות לבית הספר. אלף תודות על האירוח. נדבר, נשיקות."

היא הפריחה לעברה נשיקה מדלת חדר השינה ויצאה. מריסה התמתחה, פיהקה, עמדה לקום, אבל חזרה והתמתחה והתעטפה בסדינים. ברור שהדבר קרה, וההוכחה הטובה ביותר היא גופה הערום וכתונת הלילה המקומטת שלה המושלכת בקצה המיטה. היא הרימה את הסדינים וצחקה למראה הכותונת שהשאילה לצ'בלה, גם היא צרורה לרגליה. היא פרצה בצחוק שנקטע באחת. אוי אלוהים. האם חשה חרטה? מה פתאום. איזה אומץ יש לה לצ'בלה. האם כבר עשתה דברים כאלה בעבר? לא ייתכן. הן מכירות כל כך הרבה זמן, ותמיד סיפרו הכול זו לזו. אם לצ'בלה היתה הרפתקה מסוג כזה, היא היתה מתוודה בפניה. או אולי לא? האם הדבר ישנה את החברות ביניהן? ברור שלא. צ'בליטה היא חברתה הטובה, יותר מאחות. איך ייראו היחסים ביניהן מעתה והלאה? כמו קודם? עכשיו הן חולקות סוד ענקי. אוי אלוהים, היא לא מאמינה שדבר כזה היה יכול לקרות. במשך כל הבוקר, בעת שהתרחצה, התלבשה, אכלה ארוחת בוקר, חילקה הוראות לטבחית, לסוכן הבית ולמנקה, התרוצצו בראשה אותן השאלות: באמת עשית מה שעשית, מריסיטה? ומה יקרה אם ייוודע לקיקה שהיא וצ'בלה עשו מה שעשו? הוא יכעס? הוא יעשה לה סצנת קנאה כאילו בגדה בו עם גבר? האם תספר לו? לא, בחיים לא, את זה איש לא צריך לדעת, איזו בושה. בשעת צהריים הגיע קיקה מארקיפה והביא לה את העוגיות המפורסמות לָה איבֶּרִיקָה ואת שקית הפלפלים שביקשה. בשעה שנשקה לו ושאלה איך היה בדירקטוריון של מבשלת הבירה — "טוב, טוב, החלטנו להפסיק לשלוח בירות לאָייקוּצ'וֹ, זה לא משתלם, המכסה שמבקשים הטרוריסטים ואלה שמתיימרים להיות כאלה מרוששת אותנו" — היא עדיין היתה טרודה בשאלה: למה צ'בלה לא הזכירה את העניין אפילו ברמז, והלכה כאילו כלום לא קרה? נו, באמת, טיפשה שכמוך. מפני שגם היא מתה מבושה, היא לא רוצה להודות על האמת ומעדיפה להעמיד פנים כאילו דבר לא קרה. אבל כן קרה, מריסיטה. האם יקרה הדבר שוב, או לעולם לא?

כל השבוע לא היה לה אומץ להתקשר לצ'בלה, והיא ציפתה בשקיקה שזו תתקשר אליה. מוזר! אף פעם לא עברו כל כך הרבה ימים בלי שהתראו או דיברו. או שאולי, במחשבה שנייה, זה לא משונה כל כך. היא ודאי חשה מבוכה בדיוק כמוה, ובטח מחכה שמריסה תרים את הכפפה. יכול להיות שהיא כועסת? אבל למה? הרי צ'בלה היא זאת שעשתה את הצעד הראשון, לא? היא רק הניחה יד על רגלה בתנועה שהיתה יכולה להיות מקרית, בלי משים, בלי כוונה כלשהי. צ'בלה היא זאת שלקחה את ידה ועודדה אותה לגעת שם ואוננה עליה. איזה אומץ! כשחלפה בראשה המחשבה הזאת, התחשק לה לפרוץ בצחוק פרוע, והיא חשה שלחייה בוערות, מן הסתם האדימו מאוד.

מריסה הסתובבה כך, כשדעתה מוסחת, במשך כל אותו השבוע. היא היתה מרוכזת בזכר ההתרחשויות, ובקושי שמה לב שהיא נצמדת לפעילויות השגרה כפי שנקבעו ביומנה: שיעורי האיטלקית אצל דיאנה, מסיבת רווקות אצל האחיינית של מַרגוֹט שסוף-סוף מתחתנת, שתי ארוחות עם השותפים של קיקה שאליהן הוזמנו גם בנות הזוג, ביקור החובה אצל הוריה לתה של מנחה, יציאה לקולנוע עם דודניתה מטילדה לסרט שלא הצליחה להתרכז בו, מפני שהעניין ההוא לא נתן לה מנוח ולו לרגע. מדי פעם היא עדיין שאלה את עצמה אם לא היה זה חלום. היתה גם ארוחת הצהריים ההיא עם החברות מבית הספר, והשיחה הבלתי נמנעת — שברובה לא הצליחה להתרכז — על קצ'יטו המסכן, שנחטף לפני חודשיים כמעט. אומרים שהגיע מניו יורק מומחה מחברת הביטוח לנהל עם הטרוריסטים משא ומתן על שחרורו, ושנינה המסכנה, אשתו, הולכת לפסיכולוג כדי שלא להשתגע. היא היתה פזורת נפש כל כך, שבאחד הלילות, כשאנריקה והיא התעלסו, היא קלטה פתאום שהתלהבותו הצטננה והוא אמר לה: "אני לא יודע מה קרה לך, אהובה, אני חושב שבעשר שנות נישואים לא ראיתי אותך ככה פושרת. זה בגלל הטרור? עדיף שנלך לישון."

ביום חמישי, שבוע בדיוק אחרי מה שאירע, או לא אירע, חזר אנריקה מהמשרד מוקדם מתמיד. הם שתו ויסקי במרפסת, צפו בים האורות של לימה שלמרגלותיהם, ודיברו, כמובן, על הנושא שהעסיק באובססיביות כל בית במדינה בימים האלה, כלומר על הפיגועים והחטיפות של ארגון הטרור הקומוניסטי "הנתיב הזוהר" ושל התנועה המהפכנית טוּפּאק אָמארוּ, על הפסקות החשמל שאירעו כמעט בכל לילה בעקבות חבלות במגדלי החשמל והותירו באפלה שכונות שלמות בעיר, ועל קולות הנפץ של הטרוריסטים שהעירו את תושבי לימה באמצע הלילה או בשעת בוקר מוקדמת. הם נזכרו שלפני כמה חודשים, באמצע הלילה, הם ראו מהמרפסת הזאת, על אחת הגבעות באופק, לפידים דולקים בצורת מגל ופטיש, כמעין נבואה לעתיד לבוא אם אנשי הנתיב הזוהר ינצחו במלחמה הזאת. אנריקה אמר שהמצב נהיה בלתי נסבל לעסקים, אמצעי הביטחון שיש לנקוט העלו את ההוצאות בצורה מטורפת, וחברות הביטוח רוצות להמשיך להעלות את הפרמיות. אם הגזלנים יוסיפו לעשות כרצונם, בקרוב תגיע פרו למצב דומה לזה ששורר בקולומביה, שבה בעלי חברות נוהרים לפנמה ולמיאמי מאימת הטרוריסטים, כדי לנהל את העסקים שלהם משם, למרות כל הסיבוכים הבירוקרטיים, ההוצאות הנוספות וההפסדים הכרוכים בכך. הוא בדיוק אמר לה: "אולי גם אנחנו צריכים לעזוב לפנמה או למיאמי, יקירתי", כשקינטָנִיָה, סוכן הבית, הופיע במרפסת: "סניורה צ'בלה, סניורה." "תעביר לי את השיחה לחדר השינה," אמרה מריסה, וכשקמה שמעה את קיקה אומר לה: "תגידי לצ'בלה שאתקשר בקרוב ללוסיאנו כדי שנקבע להיפגש ארבעתנו."

רגליה רעדו כשהתיישבה על המיטה והרימה את השפופרת. היא שמעה, "הלו מריסיטה?" ואמרה, "איזה יופי שהתקשרת, הייתי עסוקה בטירוף וחשבתי להתקשר אלייך מחר בבוקר."

"הייתי במיטה עם שפעת חזקה," אמרה צ'בלה, "אבל אני כבר מרגישה יותר טוב. אני מתגעגעת אלייך נורא."

"גם אני," ענתה מריסה. "אני חושבת שאף פעם לא עבר שבוע בלי שנתראה."

"אני מתקשרת כדי להזמין אותך," אמרה צ'בלה. "חסר לך שתגידי לא. אני צריכה לנסוע למיאמי ליומיים-שלושה, יש בלגן בדירה שבבְּרִיקֶל אָוֶוניוּ, ואני צריכה לטפל בזה אישית. בואי איתי, עלַי. יש לי כבר כרטיסי טיסה לשתינו, השגתי בחינם עם נקודות שצברתי. נצא ביום חמישי באמצע הלילה, נהיה שם שישי ושבת, ונחזור בראשון. אם תגידי לא, אני אכעס רצח, יקירתי."

"ברור שאבוא איתך, בשמחה," אמרה מריסה. היא חשבה שלבה מתפקע. "עכשיו אני הולכת להגיד לקיקה, ואם הוא יתחיל עם 'אבל', אני מתגרשת ממנו. תודה רבה, מתוקה. מעולה, מתאים לי."

היא ניתקה את השיחה ונשארה לשבת על המיטה עוד רגע, עד שנרגעה. הקלה הלכה ופשטה בקרבה. אי-ודאות מהולה באושר. האירוע ההוא אכן קרה, ועכשיו היא וצ'בלה יטוסו ביום חמישי הקרוב למיאמי לשלושה ימים שבהם יוכלו לשכוח מהחטיפות, מהעוצר, מהפסקות החשמל ומכל הסיוט הזה. כשחזרה למרפסת, התבדח אנריקה: "מה את צוחקת מתחת לשפם? אפשר לדעת למה העיניים שלך נוצצות ככה?" "לא מגלה לך, קיקה." היא התחנחנה והקיפה בזרועותיה את צווארו של בעלה. "אפילו אם תהרוג אותי לא אגלה לך. צ'בלה הזמינה אותי למיאמי לשלושה ימים, ואמרתי לה שאם לא תיתן לי להצטרף אליה אני מתגרשת ממך."

 

15 אפריל

מבצע טוקיו / פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

1

גיא

 

"אם יש משהו בחיים שאפשר לסמוך עליו, זה שקו 89 יאחר ובסוף יגיעו שני אוטובוסים בבת אחת," אמרה נועם במבט חצי כעוס וחצי משועשע.

גיא חייך ואמר, "נראה אותך מנסה להסביר לחנן למה איחרנו."

אבל בדיוק אז הגיע האוטובוס — דווקא אחד ולא שניים — וגיא ונועם עלו עליו. בשעה זו אחר הצהריים היה האוטובוס די צפוף, אבל גיא איתר מיד במבטו מושב אחד פנוי מאחור. הוא פילס את דרכו אליו ומיהר להתיישב. המושב הזה יספיק בשביל שניהם.

נועם הרימה גבה במבט של "סליחה? אתה באמת חושב שאתה תשב לך בכיף ותיתן לי להמשיך לעמוד?" אבל גיא רק משך אותה אליו והושיב אותה על ברכיו.

נועם סובבה את ראשה לאחור ושאלה את גיא היושב מתחתיה, "יש סיכוי שנגיע בזמן?"

"סיכוי יש תמיד," אמר גיא בחיוך קורן. הוא ידע שנועם שונאת לאחר, ועוד יותר שונאת לאכזב את חנן, אבל היה לו מצב רוח טוב ולא התחשק לו לדאוג.

רועי לא היה איתם. כשגיא התקשר אתמול — כדי להודיע לו שחנן ביקש שכולם יגיעו מחר בארבע לדירת המבצעים בתל אביב — רועי אמר שייסעו בלעדיו ושהם כבר ייפגשו שם. הוא הסביר שהוא נוסע בבוקר עם אבא שלו לאשדוד, לעזור לו לעשות איזה משלוח בשביל העסק שלו. מאז שהתחיל החופש הגדול, לפני שבועיים, רועי עבד עם אבא שלו כמעט כל יום בחֶברה שלו לחומרי בניין, והם לא ראו אותו הרבה.

בעצם, הם לא ראו אותו הרבה מאז שחזרו מטורונטו בסוף חופשת פסח. לא כי הם רָבו או משהו. לא, מה פתאום. גיא לא יריב עם רועי לעולם, וגם כל מה שקרה בטורונטו לא שינה את היחסים ביניהם אפילו לא בסנטימטר. להפך, הם רק התקרבו. הרי רועי הציל את חייו של גיא, וגיא… גיא לא אהב לחשוב על עצמו בתור הגיבור הגדול שמציל אנשים, אבל האמת היא שזה תיאור די קרוב לְמה שקרה במציאות. אם רועי היה נשאר שם בבית, מי יודע מה אביאור, או בעצם יוסי אגמון, היה עושה לו, בטח אחרי שגיא ונועם ברחו מביתו יחד עם שני הילדים הקטנים החטופים. אבל כל זה באמת לא היה חשוב עכשיו. מה שהיה היה, וגיא השתדל ככל יכולתו לא לשקוע במחשבות על העבר, ובטח שלא במחשבות על מה-היה-קורה-אילו. הדבר היחיד שחשוב הוא שגיא ורועי נשארו החברים הכי טובים, בדיוק כמו תמיד.

הסיבה העיקרית שהם לא התראו הרבה מאז פסח היתה שבחודשים האחרונים שלפני החופש הגדול גיא השקיע הרבה מזמנו בלימודים. בכל זאת, המבחנים של סוף כיתה ט' הם מבחנים לא פשוטים, וגיא לא אהב להגיע למבחנים בלי להתכונן. נועם לא למדה הרבה ולא התכוננה הרבה, ובכל זאת קיבלה ציונים טובים, לא הרבה פחות טובים מהציונים שלו.

טוב, נועם… היא היתה הילדה הכי חכמה והכי מקסימה והכי יפה שהוא הכיר. נכון, לפעמים היא גם היתה עקשנית ואפילו מעצבנת, אבל גיא אהב אותה בכל מצב.

"אוי, נו, שב קצת יותר אחורה על הכיסא, אני תכף נופלת," היא אמרה עכשיו בקול מתלונן, וממש דחפה את גיא לאחור.

טוב, אולי לא ממש בכל מצב…

אבל אין מה לומר, החיים שלהם, מרגע שהתחיל החופש הגדול, היו מושלמים. גיא ונועם בילו רוב הזמן בבית שלו ולא עשו יותר מדי דברים. בשלב מסוים הצליח גיא לשכנע את נועם ללמוד לשחק בפלייסטיישן, ומהר מאוד היא עקפה אותו וניצחה אותו כמעט בכל משחק ששיחקו, כולל ב"מלחמת הכוכבים", שגיא היה אלוף בו. לפעמים הם גם היו בבית שלה ושיחקו עם יואבי, אחיה הקטן, כשחזר מהקייטנה. ולפעמים, פה ושם, גיא ירד למטה ושיחק כדורסל עם חברים במגרש בשכונה. כן, אפשר בהחלט לומר שהחיים האלה היו כיף אחד גדול.

אבל גיא ידע שהכיף הזה עומד להיגמר בקרוב. ולא רק כשהחופש הגדול ייגמר, אלא אולי ממש עכשיו, ברגע שיגיעו לפגישה עם חנן ועם אלונה, הסגנית שלו.

מאז המבצע בטורונטו גיא ראה את חנן רק פעם אחת, כשחנן בא לבקר אותו ולבדוק מה שלום הרגל שלו, שנפצעה מכדור האקדח של אביאור. אבל מאז לא היו שום פגישות ושום אימונים. אתמול, כשחנן התקשר וגיא ראה את השם שלו על צג הטלפון, גיא היה בטוח שהוא מתקשר כדי להודיע לו שבקרוב מתחילים שוב באימונים. הרי שולמית, ראש המוסד, נתנה הוראה להמשיך לאמן אותם כל הזמן, והחופש הגדול הוא תקופה מצוינת לאימונים. אבל חנן לא דיבר על אימונים. הוא הורה לגיא להגיע מחר עם חברי הצוות בשעה ארבע לדירה, והוסיף שיש לו הודעה חשובה. גיא ניסה להבין על פי נימת קולו אם ההודעה החשובה הזאת אולי קשורה לאיזה מבצע דחוף, אבל כרגיל, לא הצליח להבין מנימת קולו של חנן שום דבר. חנן רק אמר שיש לו הודעה חשובה ושיבואו בארבע, וחוץ משני הפרטים האלה לא הוסיף עוד דבר.

טוב, חשב לעצמו גיא והציץ בשעון שבטלפון. בקרוב מאוד נדע מהי ההודעה החשובה. ואם האוטובוס ימשיך להתקדם בקצב הזה, אז אולי אפילו יש סיכוי שלא נאחר.

 

2

נועם

 

נועם אמרה "בחיים לא" בדיוק כשרועי אמר "מה פתאום?" וגיא אמר, "תראה, חנן, זה פשוט לא ילך."

ההודעה שחנן מסר להם עכשיו היתה לא פחות ממדהימה. מדהימה ומרגיזה.

"אמרתי לךָ שהם יכעסו," אמרה אלונה לחנן. היא ישבה לידו על הספה הדו-מושבית בדירת המבצעים, והפנתה אליו לרגע את ראשה בזמן שרכנה מעל לשולחן הקטן שמול הספה ומזגה מים לתוך כוסות פלסטיק.

"חשבתי שאתם קצת יותר בוגרים, אבל אני רואה שטעיתי," אמר חנן, בקול שלא הביע שום רגש אלא פשוט קבע עובדה.

נועם ניסתה לחשוב אם יש משהו בדבריו. היא העריכה את חנן כל כך, שהיא אף פעם לא פסלה מיד שום דבר שהוא אמר. אבל לא, היא בהחלט לא הרגישה שהם לא מספיק בוגרים. היא הרגישה שהם צודקים לגמרי.

היא עצמה היתה המומה כל כך, שאחרי תגובת ה"בחיים לא", שנפלטה מפיה כבר בהתחלה, היא לא הצליחה לומר אפילו מילה. אבל רועי וגיא המשיכו להתווכח.

"אבל למה?" אמר רועי. "מה, אתם לא סומכים עלינו? יש איזה משהו שרציתם שנעשה ולא הצלחנו לעשות? אני פשוט לא מבין מה הסיפור."

"בדיוק," אמר גיא. "אם תסבירו לנו את ההיגיון אז אולי… בעצם, גם אז לא נסכים. תבינו, זה פשוט לא ילך. אתם לוקחים צוות מנצח… סליחה שאני אומר את זה בעצמי, אבל אנחנו באמת צוות מנצח — שלושה אנשים שעובדים יחד מצוין, שיודעים לחשוב יחד, לפעול יחד, אפילו לנשום יחד באותו הקצב — אז אתם לוקחים צוות כזה ופשוט מקלקלים. אני לא מבין בשביל מה זה טוב."

לרגע השתררה שתיקה, ולשבריר שנייה חשבה נועם שאולי חנן השתכנע, שאולי דבריו ההגיוניים והשקוּלים של גיא הכניסו לו קצת שׂכל לראש.

אבל לא, שבריר השנייה הסתיים, וחנן רק אמר, "בלי קשר לעניין עצמו, אני מזכיר לכם שזאת לא בדיוק החלטה שלכם. ההחלטה לצרף אליכם מישהו באופן קבוע הגיעה ישר משולמית. וכששולמית אומרת משהו, לא מתווכחים עם זה. אני מזכיר לכם שהיא ראש המוסד."

"אני חושב שצריך להגיד  רׂאשַת מוסד, כי היא אישה," מילמל גיא.

"עזוב כבר עם ההערות הלשוניות שלך," התפרצה נועם. "אתה לא רואה שזה לא מתאים עכשיו?"

נועם התחרטה על דבריה ברגע שאמרה אותם. למה תמיד זה ככה? למה תמיד אנחנו מַפנים את הכעס שלנו אל האנשים שאנחנו הכי אוהבים? אבל היא לא הצליחה לשלוט בעצמה. ההוראה של שולמית — להגדיל את הצוות שלהם — היתה מבחינתה מכה רצינית. העבודה עם גיא ועם רועי היתה בשבילה כל כך טבעית, כל כך נעימה. קודם כול, הם קיבלו אותה כמו שהיא, ולא ציפו ממנה להיות חייכנית וקלילה כמו כל שאר הבנות שהיא הכירה. וחוץ מזה, הם למדו לעבוד מצוין יחד. איך הם יוכלו עכשיו לעבוד עם עוד מישהו? להתאמן איתו, ללמוד לִצפות את התגובות ואת המעשים שלו, ללמוד לסמוך עליו — איך? זה בחיים לא יקרה. פתאום היא חשבה על טיעון שהיה לדעתה טיעון מוחץ.

"תגידו," היא אמרה לחנן ולאלונה, "לא הספיק לכם מה שהיה עם אופיר? לא למדתם מזה שום לקח? גם אז התנגדנו, ורק אתם חשבתם שזה רעיון כל כך מעולה לצרף אותו. ומה קרה בסוף? בגלל השחצנות שלו וההתנהגות המגעילה שלו כמעט התקלקל לנו כל המבצע בקהיר."

חנן נשם עמוק, ואז פלט בנשיפה את כל האוויר ששאף. "קודם כול," הוא אמר, "הפקנו הרבה לקחים ממה שקרה עם אופיר בקהיר, ואתם יכולים להיות בטוחים שדבר כזה לא יקרה שוב."

"וחוץ מזה, אל תשכחו שיש עוד דוגמה חוץ מאופיר," השלימה את דבריו אלונה. "והדוגמה הזאת היא שְׁטֶפי. עם שטפי עבדתם מצוין בברלין, ואתם בעצמכם תמיד אומרים שבלעדיה לא הייתם מצליחים לעשות שום דבר."

"אבל עם שטפי זה היה אחרת לגמרי!" אמר רועי. "את שטפי אנחנו בחרנו. זה היה מבצע שאנחנו יזמנו, ואנחנו בחרנו לשתף איתה פעולה!"

חנן נאנח שוב. "כן, כן, אנחנו יודעים. אבל אל תדאגו, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים. מה אתם חושבים, שאין לנו ניסיון בהקמת צוותים?"

"וכמו ששולמית אמרה," העירה אלונה, "צוות של שלושה אנשים זה פשוט קטן מדי. דווקא מפני שאנחנו מתרשמים מהיכולות שלכם ורוצים להיעזר בכם גם בעתיד, אנחנו חושבים שאתם צריכים להיות לפחות ארבעה."

"כן," אמר חנן. "מה אם אחד מכם יהיה חולה או סתם עסוק דווקא כשנצטרך אתכם? הרי אתם יודעים שצוות לא יכול להיות מורכב רק משני אנשים."

השתררה שתיקה, ונראה שכמו נועם, גם לגיא ולרועי לא היתה תשובה טובה לטיעון הזה.

ואז, בדיוק כשהמוח של נועם כבר ניסה להתרגל לרעיון שיצטרף אליהם עוד מישהו, נחתה על ראשה עוד מכה. והמכה הזאת היתה כואבת במיוחד, כי נועם היתה אמורה לצפות אותה, ובכל זאת לא עשתה זאת.

 

 

 

14 אפריל

שריפות קטנות בכל מקום / פתיחה

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

1

 

כולם בשֵייקר הַייטס דיברו רק על זה באותו הקיץ: איך איזבּל, בת הזקונים של משפחת ריצ'רדסון, התחרפנה סופית ושרפה את הבית. לפני כן, באביב, השמועות עסקו כולן במיראבּל מֶק'קאלוֹ הקטנה — היא מֵיי לינג צ'וֹאוּ, תלוי לאיזה מחנה השתייכתם — וכעת, סוף-סוף, היה משהו שערורייתי חדש לדבר עליו.

קצת אחרי שתים-עשרה בצהריים, באותה שבת של חודש מאי, שמעו הקונים בסופרמרקט הַיינֶן, בעודם דוחפים את עגלות הקניות שלהם, את יללת הכבאית הראשונה שעשתה את דרכה לעבר ברֵכת הברווזים. בשעה שתים-עשרה ורבע כבר ניצבו לאורך רחוב פּארקלנד ארבע כבאיות, בשוּרה אדומה ולא מסודרת, כשלמולן עולה באש בית משפחת ריצ'רדסון, על ששת חדרי השינה בו. כל מי שנמצא במרחק של קילומטר מהבית היה יכול להבחין בעשן המיתמר מעל צמרות העצים כמו ענן סערה שחור וסמיך. מאוחר יותר אנשים יאמרו שסימני האזהרה היו שם כל הזמן: שאיזי היתה קצת מסובבת. שתמיד היה משהו לא בסדר במשפחת ריצ'רדסון. שברגע ששמעו את הסירנות באותו הבוקר, הם ידעו שמשהו נורא קרה. בשלב הזה, כמובן, איזי כבר היתה נחלת העבר. היא הסתלקה ולא הותירה מאחוריה שום אדם שיגן על מעשיה, ולכן אנשים יכלו לומר — כפי שאכן אמרו — כל דבר שעולה על דעתם. אבל ברגע שהכבאיות הגיעו אל הבית, ואפילו זמן-מה אחרי שהשריפה כובתה, אף אחד לא ידע מה בדיוק קרה. שכנים התקבצו ברחוב, קרוב ככל האפשר אל המחסום המאולתר — ניידת משטרה שהוחנתה לרוחב הכביש, מרחק כמה עשרות מטרים מהבית — ומשם יכלו לצפות בכבאים גוללים את צינורות הכיבוי כשעל פניהם מבטים עגומים שמעידים על כך שמדובר במקרה אבוד. מעבר לרחוב טבלו הברווזים את ראשיהם במי הברכה, בחיפוש אחרי מזון, והמהומה לא הפרה כלל את שלוותם.

גברת ריצ'רדסון עמדה על המדשאה שלצד המדרכה, כשהיא אוחזת את צווארון חלוק הבית הכחלחל שלה ומהדקת אותו אל צווארה. אמנם צהרי היום כבר חלפו, אך היא עדיין ישנה כשגלאי העשן החל לצפצף. היא נכנסה למיטה מאוחר מהרגיל והחליטה להאריך בשינה, כשהיא מתרצת זאת בכך שזה מגיע לה, אחרי יום קשה כל כך. ערב לפני כן היא צפתה, מחלון הקומה השנייה, בַּמכונית שעצרה בחזית הבית. שביל הגישה היה ארוך ומעגלי — כמו פרסת סוס שנמתחה בין המדרכה לבין דלת הכניסה אל הבית, ובחזרה — ולכן הרחוב היה במרחק של שלושים מטר לפחות, רחוק מכדי שתבחין בבירור בדברים. וחוץ מזה, אפילו בחודש מאי החושך כבר היה כמעט מוחלט בשעה שמונה בערב. אבל היא זיהתה את מכונית הפולקסווגן הקטנה בצבע חום-בהיר של הדיירת שלה, מִיה, שפנסיה זהרו בחושך. דלת הנוסע הקדמית נפתחה, ודמות צנומה הגיחה מהמכונית והותירה את הדלת פתוחה: זאת היתה פֶּרל, הבת המתבגרת של מיה. התאורה הפנימית האירה את חלל המכונית ושיוותה לה מראה של תיבת תצוגה, אבל המכונית היתה עמוסה בתיקים עד גובה התקרה, וגברת ריצ'רדסון בקושי הצליחה לזהות את צללית ראשה של מיה, עם אותה כרבולת פרועה על קודקודה. פרל רכנה אל תיבת הדואר, וגברת ריצ'רדסון שמעה בדמיונה איך דלת התיבה חורקת קלות, נפתחת, ואז נסגרת. אחר כך שבה פרל למכונית וסגרה את הדלת. פנסי הבלמים האירו באדום, ואז כבו, והמכונית נעה ונבלעה בחשכת הלילה. גברת ריצ'רדסון ירדה בתחושת הקלה אל תיבת הדואר, ושם מצאה זוג מפתחות על חישוק מתכת פשוט, בלי שום שם. היא תיכננה ללכת בבוקר המחרת אל הדירה השכורה שברחוב וינְסְלוֹ ולבדוק שהכול כשורה, אף על פי שידעה שהן כבר לא יהיו בה.

זאת הסיבה שהיא הרשתה לעצמה להמשיך לישון, ועכשיו השעה היתה כבר שתים-עשרה וחצי, והיא עמדה על המדשאה שלצד המדרכה, בחלוק הבית שלה ובזוג נעלי הטניס של הבן שלה, טְריפּ, והתבוננה איך הבית שלהם נשרף כליל. כשהתעוררה לקול צווחותיו של גלאי העשן, היא רצה מחדר לחדר וחיפשה את טריפ, את לֶקסי, את מוּדי. היא פתאום הבינה שהיא לא חיפשה את איזי, כאילו כבר ידעה שאיזי אשמה בכל זה. כל החדרים היו ריקים, ולא היה בהם דבר מלבד ריח של דלק ומדורה קטנה בוערת בדיוק במרכזה של כל מיטה, כאילו ילדה מופרעת מתנועת הצופים הפכה את הבית למחנה. בזמן שהיא בדקה את הסלון, את חדר המשפחה, את חדר המשחקים ואת המטבח, העשן כבר החל להתפשט ברחבי הבית, והיא רצה סוף-סוף החוצה אל זעקת הסירנות הקרבה והולכת, שלוותה ביללות מערכת האבטחה הביתית. בחוץ, על שביל הגישה, היא הבחינה שהג'יפ של טריפּ לא נמצא, וכך גם האֶקספּלוֹרֶר של לֶקסי והאופניים של מוּדי, וכמובן — המכונית של בעלה. בדרך כלל הוא נסע בשבת בבוקר למשרד כדי להשלים שעות עבודה. מישהו יצטרך להתקשר אליו למשרד. ואז היא נזכרה שלקסי, תודה לאל, נשארה לישון ערב לפני כן בבית של סֶרינה ווֹנג. היא תהתה לאן איזי הלכה. היא שאלה את עצמה איפה הבנים שלה, ואיך תמצא אותם כדי לספר להם מה קרה.

 

* * *

 

כשהאש כובתה כליל, התברר שהבית, למרות חששותיה של גברת ריצ'רדסון, לא ממש נשרף עד היסוד. החלונות נהרסו לגמרי, אבל מעטפת הלבֵנים של הבית נותרה על תִלה, לחה ומפוחמת ומעלה עשן, וכך גם רובו של הגג: רעפי האבן הכהים נצצו כמו קשקשים של דג שנשטף במים רבים. על בני משפחת ריצ'רדסון נאסר להיכנס אל הבית במשך כמה ימים, עד שהמהנדסים מהאגף לכיבוי אש יוודאו שהיסודות יציבים. אבל גם מהנקודה שבה עמדו על המדשאה — המקום הקרוב ביותר לבית שסרט ה"זהירות!" הצהוב התיר להם לעמוד — הם יכלו לראות שנותרו מעט מאוד דברים להציל מתוך הבית.

"אלוהים אדירים," אמרה לקסי. היא ישבה על גג המכונית שלה, שחנתה כעת מעבר לכביש, על המדשאה שליד ברֵיכת הברווזים. היא וסרינה עדיין ישנו, מכורבלות גב-אל-גב, על המיטה הזוגית של סרינה, כשדוקטור וונג ניער את כתפה קצת אחרי אחת בצהריים, ולחש, "לקסי. לקסי, מותק. קומי. אמא שלך התקשרה לפני רגע." הן נותרו ערות עד שתיים בלילה, דיברו — כפי שעשו לאורך כל האביב — על מיראבֶּל מק'קאלו הקטנה, התווכחו האם השופט צדק או טעה בפסיקתו, והאם ההורים החדשים שלה היו צריכים לזכות במשמורת, או שהיה צריך להשיב אותה לאמה הביולוגית. "לעזאזל, אפילו לא קוראים לה באמת מיראבל מק'קאלו," אמרה סרינה לבסוף, והן שקעו בשתיקה כבדה, מעיקה, עד ששתיהן נרדמו.

עכשיו לקסי צפתה בעשן המסתלסל מחדרה, החדר החזיתי שצפה אל הרחוב, וחשבה על כל מה שהיה בפנים ואבד לנצח. כל טי-שרט בשידת הבגדים שלה, כל זוג מכנסי ג'ינס בארון שלה. כל הפתקים שסרינה כתבה לה מאז כיתה ו', עדיין מקופלים בקפידה ושמורים בקופסת נעליים מתחת למיטה שלה. והמיטה עצמה, הסדינים והשמיכה שנשרפו והפכו לאפר. וצמיד הוורדים שהחבר שלה, בְּראיֶין, נתן לה במסיבה השנתית. היא תלתה אותו על שולחן האיפור שלה, ועלי הכותרת כהו ושינו את צבעם, מאדום עז לאדום-כהה. עכשיו לא נותר ממנו שום דבר חוץ מאפר. לקסי הבינה פתאום שבגלל הבגדים שלקחה איתה אל סרינה, מצבה טוב יותר ממצבם של שאר בני משפחתה: במושב האחורי של המכונית שלה היה תרמיל עם זוג מכנסי ג'ינס, מברשת שיניים. פיג'מה. היא הציצה על אחֶיה, על אמה שנותרה לבושה בחלוק הבית על המדשאה שליד הכביש, וחשבה: להם באמת אין שום דבר חוץ מהבגדים שלגופם, פשוטו כמשמעו. "פשוטו כמשמעו" היה אחד הביטויים המועדפים על לקסי, והיא השתמשה בו גם במקרים שבהם שום דבר לא היה פשוט. הפעם, לשם שינוי, השימוש היה מוצדק, פחות
או יותר.

טריפּ, שעמד לצדה, העביר בפיזור דעת את ידו בשערו. השמש ניצבה ממש מעליהם, והזֵיעה זקרה את תלתליו באופן מוגזם. הוא שיחק כדורסל במרכז הקהילתי כששמע את יללת הכבאיות, אבל לא ייחס לה כל משמעות. (הבוקר הוא היה טרוד במיוחד, אבל למען האמת, סביר להניח שהוא לא היה שם לב אליהן כך או כך.) ואז, באחת בצהריים, כשכולם היו רעבים והחליטו להפסיק לשחק, הוא נסע הביתה. כפי שאופייני לו, אף שחלונות המכונית היו פתוחים, הוא לא הבחין בענן העשן הענקי שנע לעברו, והחל להבין שמשהו אינו כשורה רק כשראה שהרחוב המוביל לביתו חסום על ידי ניידת משטרה. אחרי עשר דקות של שכנועים, הוא הורשה סוף-סוף להחנות את הג'יפ שלו מול הבית, שם היו כבר לקסי ומודי. שלושתם ישבו עכשיו על גג המכונית בסדר יורד, כפי שהוצבו תמיד בתצלומים המשפחתיים, אלה שנתלו בעבר לאורך גרם המדרגות וכעת היו לפיסות של אפר. לקסי, טריפ, מודי: תלמידת כיתה י"ב, תלמיד כיתה י"א, תלמיד כיתה י'. הם הרגישו בחלל הריק שהותירה לצדם איזי — האחות הקטנה, הכבשה השחורה, הקלף המשוגע של המשפחה — זאת למרות העובדה שהיו בטוחים, שלושתם כאיש אחד, שהחלל הזה עוד ישוב ויתמלא.

"מה היא חשבה לעצמה?" מילמל מודי, ולקסי אמרה, "אפילו היא יודעת שהפעם היא עברה את הגבול, ובגלל זה היא ברחה. כשהיא תחזור, אמא תרצח אותה."

"איפה נהיה עכשיו?" שאל טריפ. רגע של שתיקה השתרר סביבם, כשהשלושה הירהרו במצבם.

"נשיג איזה חדר במלון או משהו כזה," ענתה לבסוף לקסי. "אני חושבת שזה מה שעשתה המשפחה של ג'וש טראמֵל." כולם הכירו את הסיפור: איך לפני הרבה שנים ג'וש טראמל, תלמיד כיתה י', נרדם עם נר בוער ושרף את הבית של הוריו. השמועה העיקשת בבית הספר התיכון היתה שזה לא היה נר אלא ג'וינט, אבל הבית הושחת כל כך, עד שלא היתה שום אפשרות לברר איך זה באמת קרה, וג'וש המשיך לטעון שמדובר בנר. אחרי אותו מקרה, ובמשך שנים רבות, כולם התייחסו אליו תמיד כאל "אותו דביל מגודל ששרף את הבית שלו". גם אחרי שג'וש סיים בהצטיינות את לימודיו באוניברסיטת אוהיו. מעכשיו, כמובן, השריפה בבית של ג'וש טראמל לא תהיה עוד השריפה המפורסמת ביותר בשייקר הייטס.

"חדר אחד במלון? לכולנו?"

"לא משנה. שני חדרים. או שכולנו נהיה בסוויטות המלכותיות של ההילטון. לא יודעת." לקסי נקשה בציפורניה על בִּרכה. היא רצתה לעשן, אבל אחרי מה שקרה — וכשהיא חשופה למבטים של אמה ועוד עשרה כבאים — היא לא העזה להדליק סיגריה. "אמא ואבא יחשבו מה לעשות. הביטוח ישלם על זה." אף על פי שהיה לה רק מושג קלוש על האופן שבו מתנהלים עסקי הביטוח, זה נשמע לה הגיוני. בכל מקרה, זאת בעיה שמבוגרים צריכים לפתור, לא הם.

אחרוני הכבאים יצאו מהבית והסירו את המסכות מעל פניהם. רוב העשן כבר התפוגג, אבל תערובת מעיקה של חום ולחות נותרה לרחף באוויר, כמו בחדר אמבטיה אחרי מקלחת ארוכה ולוהטת. גג המכונית החל אף הוא להתלהט, וטריפ שילשל את רגליו על השמשה הקדמית, ובעט במגבים בקצה הכפכפים שלו. אחר כך הוא התחיל לצחוק.

"מה כל כך מצחיק?" שאלה לקסי.

"תתארי לעצמך את איזי רצה בתוך הבית ומדליקה גפרורים בכל פינה," הוא נחר בבוז. "הפסיכית הזאת."

מודי תופף באצבעו על גג המכונית. "למה כולם כל כך בטוחים שהיא עשתה את זה?"

"נו, באמת." טריפ קפץ וירד מהמכונית. "זאת איזי. הרי כולנו כאן. אמא כאן. אבא בדרך. מי חסר?"

"איזי לא נמצאת כאן, אז מה? היא האדם היחיד שיכול להיות אחראי לזה?"

"היא יכולה בכלל להיות בנאדם אחראי?" קטעה אותו לקסי. "איזי?"

"אבא היה בעבודה," אמר טריפ. "לקסי היתה אצל סרינה. אני שיחקתי כדורסל באולם. אתה?"

מודי היסס. "אני רכבתי על האופניים לספרייה."

"נו. אתה רואה?" מבחינתו של טריפ, התשובה היתה ברורה. "האנשים היחידים שהיו בבית הם אמא ואיזי. ואמא ישנה."

"אולי היה קֶצֶר בבית? או אולי מישהו שכח את התנור
דולק?"

"הכבאים אמרו שהיו שריפות קטנות בכל מקום," אמרה לקסי. "כמה מוקדי אש. ושיש סימנים לשימוש בחומר בעירה. שום סיכוי שזאת תאונה."

"כולנו יודעים שהיא תמיד היתה משוגעת." טריפ נשען לאחור על דלת המכונית.

"כולכם תמיד נטפלים אליה," אמר מודי. "אולי בגלל זה היא מתנהגת כמו משוגעת."

מעבר לרחוב החלו הכבאים לקפל ולגלגל את צינורות הכיבוי אל תוך הכבאיות. שלושת ילדי משפחת ריצ'רדסון צפו בכבאים מניחים בצד את גרזניהם ומסירים מעל גופם את המעילים הצהובים המפויחים מעשן.

"מישהו צריך ללכת ולהיות עם אמא," אמרה לקסי, אבל אף אחד לא זז.

אחרי דקה אמר טריפ, "כשאבא ואמא ימצאו את איז, הם עומדים לאשפז אותה לכל החיים במחלקה סגורה."

אף אחד לא חשב באותו הרגע על מיה ופרל, שזמן קצר לפני כן עזבו את הדירה השכורה שברחוב וינסלו. גברת ריצ'רדסון, שהתבוננה במפקד יחידת הכיבוי כותב בקפדנות הערות בפנקסו, שכחה לחלוטין מדיירותיה הקודמות. היא לא הזכירה את עניין העזיבה בפני בעלה או ילדיה. גם כשמודי גילה שהשתיים עזבו מוקדם יותר באותו הבוקר, הוא לא הבין בדיוק מה משמעות הדבר. בקצה רחוב פארקלנד, נקודה קטנה וכחולה — מכונית הב-מ-וו של אביהם — החלה להתקרב לעברם.

"מאיפה לך לדעת שהם ימצאו אותה?" שאל מודי.

 

14 אפריל

"טיפוס של חתולים" מאת קריסטן רופניאן / פתיחה

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

טיפוס של חתולים

 

מַרגוֹ פגשה את רוברט בליל יום רביעי לקראת סוף סמסטר הסתיו. היא עבדה במזנון של הסינמטק בדאונטאון, והוא קנה פופקורן גדול וחבילה של סוכריות ליקריץ.

"זאת… בחירה מעניינת," היא אמרה. "נדמה לי שאף פעם לא מכרתי פה ליקריץ."

היא פיתחה את ההרגל לפלרטט עם לקוחות כשעבדה כבריסטה, וזה תרם לטיפים. במזנון של הסינמטק היא לא קיבלה טיפים, אבל התפקיד היה משעמם, ורוברט נראה לה חמוד. לא חמוד עד כדי כך שהיא היתה, נגיד, יוצאת איתו למסיבה, אבל מספיק חמוד כדי לדמיין את עצמה נדלקת עליו אם הוא היה יושב מולה בשיעור משעמם — אם כי היא היתה בטוחה למדי שהוא כבר גמר את התואר. בניחוש מהיר, הוא נראה בן עשרים ומשהו. הוא היה גבוה, וזה מצא חן בעיניה, והיא ראתה קצה של קעקוע מציץ מתחת לשרוול המקופל של החולצה שלו. אבל היתה לו נטייה להשמנה, הזקן שלו היה קצת ארוך מדי, והכתפיים שלו נטו מעט קדימה, כאילו גוננו על משהו.

הוא לא קלט שהיא מפלרטטת, וגם אם כן, הוא רק עשה צעד קטן אחורה, כמו כדי לגרום לה להתקרב אליו, להשתדל קצת יותר. "זה נחמד," הוא אמר והכניס את העודף לכיס.

אבל כעבור שבוע הוא שוב הגיע לסינמטק ושוב קנה סוכריות ליקריץ. "את משתפרת," אמר כשהחזירה לו עודף. "הצְלחת לא להעליב אותי הפעם."

היא משכה בכתפיה. "אני מחכה לקידום, אז…" אמרה.

אחרי הסרט הוא חזר. "מוכרת במזנון, תני לי את מספר הטלפון שלך," הוא אמר, והיא קצת הפתיעה את עצמה כשהסכימה.

 

במהלך השבועות הבאים הם הרכיבו מערכת פיגומים משוכללת של אינספור הודעות טקסט על בסיס חילופי הדברים על סוכריות הליקריץ, עם בדיחות חוזרות שהתפתחו והשתנו במהירות גבוהה כל כך, עד שלפעמים היא לא עמדה בקצב. הוא היה פיקח מאוד, והיא שמה לב שהיא נאלצת לעבוד קשה כדי להרשים אותו. עד מהרה היא הבחינה שכשהיא שולחת הודעה, הוא בדרך כלל עונה מיד, אבל אם חולפות יותר מכמה שעות עד שהיא עונה, ההודעה הבאה שלו תמיד קצרה ולא כוללת שאלה, כך שהיא נאלצת לחדש את השיחה, ובדרך כלל היא עשתה את זה. בכמה הזדמנויות קרה שדעתה הוסחה למשך יום או יומיים, והיא חשבה שההתכתבות תתפוגג לגמרי, עד שעלה בדעתה משהו מצחיק שאפשר לספר לו, או שהיא ראתה באינטרנט תמונה שקשורה לשיחה קודמת, והתקשורת התחדשה. היא עדיין לא ידעה עליו הרבה, כי הם בכלל לא דיברו על דברים אישיים, אבל כשהצליחו להנחית שתיים-שלוש בדיחות טובות ברצף, היא הרגישה מין התרוממות רוח, כאילו הם רוקדים.

בתקופת הבחינות היא התלוננה על כך שכל הקפטריות סגורות ושאין לה אוכל בחדר כי השותפה שלה בזזה את החבילה שהיא קיבלה מההורים, והוא הציע לקנות לה סוכריות ליקריץ כדי שתחזיק מעמד. בהתחלה היא חשבה שזאת בדיחה נוספת, כי היא באמת היתה צריכה ללמוד, אבל הוא אמר, לא אני רציני, תפסיקי להתבטל ובואי עכשיו, אז היא לבשה ז'קט מעל הפיג'מה ונפגשה איתו בסֶבֶן-אילֶבֶן.

השעה היתה בערך אחת-עשרה. הוא אמר לה שלום בלי גינונים מיוחדים, כאילו ראה אותה כל יום, ונכנס איתה לבחור חטיפים. בחנות לא היו סוכריות ליקריץ אז הוא קנה לה ברד בטעם קולה ושקית דוריטוס ומצית בצורת צפרדע עם סיגריה בפה.

"תודה על המתנות," אמרה כשיצאו לרחוב. רוברט חבש כובע מפרוות ארנבת שכיסה את אוזניו, ומעיל פוך עבה, מיושן. זה נראה לה מתאים לו, גם אם קצת מטופש. הכובע אפף אותו בהילה של חוטב עצים, והמעיל הכבד הסתיר את הכרס הקטנה ואת הרפיון המסוים, העגמומי, בכתפיים.

"אין בעד מה, מוכרת במזנון," הוא אמר, אף שכבר ידע איך קוראים לה. היא חשבה שהוא מתכוון לנשק אותה והתכוננה להתחמק ולהציע את הלחי, אבל במקום לנשק אותה בפה הוא אחז בזרועה ונישק אותה בעדינות במצח, כאילו היא יקרה ללבו.

"תלמדי טוב-טוב, מותק," הוא אמר, "נתראה בקרוב."

בדרך חזרה למעונות השתלטה עליה מין קלילות מבעבעת, שהיא ראתה בה סימן ראשון להתאהבות ממשמשת ובאה.

כשהיא נסעה הביתה בחופשת הסמסטר הם התכתבו כמעט בלי הפסקה, לא רק בדיחות אלא גם עדכונים קטנים על חיי היומיום. הם התחילו ב"בוקר טוב" ו"לילה טוב", וכשהיא שאלה משהו והוא לא הגיב מיד, היא הרגישה מין צביטה של כמיהה בהולה. היא גילתה שלרוברט יש שני חתולים בשם מוּ ויאן, והם הגו יחד תרחיש מורכב שבו חתולת הילדות שלה, פיתה, שולחת ליאן הודעות פלרטטניות בניסוחים תינוקיים, שובביים, אבל כשפיתה מדברת עם מו היא רשמית וקרירה כי היא מקנאה ביחסים בין מו ויאן.

"למה את מתכתבת כל הזמן?" שאל אביה החורג של מרגו בארוחת הערב. "יש לך רומן עם מישהו?"

"כן," אמרה מרגו. "קוראים לו רוברט ופגשתי אותו בקולנוע. אנחנו מאוהבים וכנראה נתחתן."

"הממ," אמרה אביה החורג. "תגידי לו שאנחנו רוצים לשאול אותו כמה דברים."

ההורים שלי שואלים עליך, כתבה מרגו, ורוברט שלח לה אימוג'י של סמיילי עם עיניים בצורת לבבות.

 

כשמרגו חזרה לקמפוס היא היתה להוטה לפגוש שוב את רוברט, אבל להפתעתה גילתה שקשה מאוד לקבוע איתו. סליחה, שבוע עמוס בעבודה, הוא כתב לה. מבטיח שנתראה בקרוב. זה לא מצא חן בעיני מרגו, כי היא הרגישה שהדינמיקה השתנתה לרעתה, וכשהוא סוף-סוף הזמין אותה לקולנוע, היא הסכימה מיד.

הסרט שהוא רצה לראות הוקרן גם בסינמטק, אבל היא הציעה שילכו לראות אותו באולם קולנוע גדול מחוץ לעיר. סטודנטים לא פקדו אותו בדרך כלל, כי המיקום חייב נהיגה במכונית. רוברט בא לאסוף אותה בהונדה סיוויק לבנה, מוכתמת בבוץ, שמחזיקי הכוסות שלה עלו על גדותיהם מעטיפות ממתקים. בדרך הוא היה שקט יותר מכפי שציפתה ולא הסתכל עליה כמעט. עוד לפני שחלפו חמש דקות, היא כבר הרגישה מאוד לא בנוח, וכשעלו על הכביש המהיר עלה בדעתה שהוא עלול לקחת אותה לאיזה מקום ולאנוס ולרצוח אותה. אחרי הכול, היא לא ידעה עליו כמעט כלום.

בעודה חושבת על זה הוא אמר, "אל תדאגי, אני לא מתכוון לרצוח אותך", והיא תהתה אם היא זאת שעוררה אווירה של אי-נוחות, כי היא עצבנית ולחוצה כמו בחורה שחושבת שירצחו אותה בכל פעם שהיא יוצאת לדייט.

"זה בסדר, אתה יכול לרצוח אותי אם מתחשק לך," אמרה, והוא צחק וטפח על ברכה. אבל הוא המשיך לשתוק באופן מטריד, וכל הניסיונות המעושים שלה לפתח שיחה נתקלו בחומה. באולם הקולנוע, הניסיון שלו להתלוצץ עם המוכרת במזנון על סוכריות ליקריץ נחל כישלון חרוץ, למבוכתם של כל המעורבים, בעיקר מרגו.

במהלך הסרט הוא לא החזיק לה את היד או הניח את זרוע על כתפיה או כל דבר אחר, כך שבסוף, כשהם יצאו בחזרה למגרש החניה, היא כבר היתה די בטוחה שהוא שינה את דעתו לגביה. אולי הבעיה היתה שהיא לבשה טייטס וסווטשרט. קודם, כשנכנסה למכונית, הוא אמר, "אני שמח לראות שהתגנדרת לכבודי", והיא חשבה שזאת בדיחה, אבל אולי הוא באמת נעלב כי היא לא התייחסה לדייט ברצינות מספקת או משהו. הוא עצמו לבש מכנסי חאקי וחולצה מכופתרת.

"אז בא לך לשתות משהו?" הוא שאל כשחזרו למכונית, כאילו הנימוס מחייב אותו לשאול. למרגו היה ברור שהוא מצפה שהיא תסרב ושאחרי שהיא תעשה זאת, הם לא ידברו עוד לעולם. זה העציב אותה, לאו דווקא כי היא רצתה להמשיך לבלות איתו, אלא כי היא פיתחה לגביו כל מיני ציפיות בחופשה, ונראה לה לא הוגן שהכול מתמוטט במהירות כזאת.

"אפשר לשתות משהו, נראה לי?" היא אמרה.

"אם את רוצה," הוא אמר. זאת היתה אמירה מכוערת כל כך, שהיא ישבה ושתקה עד שהוא הושיט אצבע ודקר אותה ברגל ואמר, "למה את עושה פרצוף חמוץ?"

"אני לא עושה פרצוף חמוץ," ענתה. "אני סתם קצת עייפה."

"אני יכול להחזיר אותך הביתה."

"לא, אני אשמח לשתות משהו אחרי הסרט הזה." בית הקולנוע הקרין בדרך כלל סרטי מיינסטרים, אבל הסרט שהוא בחר היה מין דרמה מדכאת על השואה, כל כך לא מתאים לדייט ראשון, שכשהוא הציע את זה היא כתבה, חחח אתה רציני? והוא התנצל ברוח טובה על כך שטעה בהערכת הטעם שלה, ואמר שבמקום זה אפשר לראות קומדיה רומנטית.

אבל עכשיו, אחרי שאמרה מה שאמרה על הסרט, הוא התכווץ קצת ועלתה בדעתה פרשנות אחרת לגמרי לאירועי הערב. היא חשבה שאולי הוא ניסה להרשים אותה כשהציע סרט על השואה, כי הוא לא הבין שאמנם סרט שואה זה סרט "רציני" אבל לא מהסוג הנכון אם רוצים להרשים מישהי שעובדת בסינמטק, והוא מן הסתם מניח הנחות מסוימות לגביה רק כי היא עובדת שם. אולי כשהיא כתבה, חחח אתה רציני? הוא נפגע והרגיש מאוים ולא בנוח. האפשרות שהוא רגיש כל כך נגעה ללבה, והיא הרגישה כלפיו חמימות רבה יותר מכפי שהרגישה במשך כל הערב.

כשהוא שאל איפה היא רוצה לשתות, היא נקבה בשם של מקום שהיא בילתה בו בדרך כלל, אבל הוא עשה פרצוף ואמר שזה בגטו של הסטודנטים לתואר ראשון ושהוא ייקח אותה למקום טוב יותר. הם הלכו לבר שהיא מעולם לא היתה בו, בסגנון מחתרתי חתרני כזה, בלי שום שלט שמעיד על קיומו. בחוץ היה תור, ובעודם מחכים היא נלחצה כשניסתה להחליט איך לומר את מה שרצתה להגיד לו אבל לא היתה מסוגלת, אז כשהמאבטח ביקש לראות את תעודת הזהות שלה היא פשוט הושיטה לו אותה. המאבטח בקושי העיף בה מבט. הוא רק גיחך ואמר, "לא נראה לי", וסימן לה שתזוז הצידה ואותת בידו לאנשים הבאים בתור.

רוברט התקדם ולא שם לב שהיא נשארה מאחור. "רוברט," היא אמרה בשקט. "רוברט." אבל הוא לא הסתובב. לבסוף מישהו שם לב למתרחש, הקיש על כתפו והצביע עליה, נטושה על המדרכה.

כשחזר אליה, היא עמדה מבוישת.

"סליחה!" היא אמרה. "זה כל כך מביך."

"בת כמה את?" הוא שאל.

"עשרים," היא ענתה.

"חשבתי שאמרת יותר," הוא אמר.

"אמרתי לך שאני בשנה ב'!" היה מספיק משפיל לעמוד מחוץ לבר אחרי שכולם ראו איך אוסרים עליה להיכנס, ועכשיו רוברט עוד הסתכל עליה כאילו היא עשתה משהו רע.

"אבל לקחת, איך קוראים לזה, שנת חופש," הוא מחה, כאילו זה ויכוח שאפשר לנצח בו.

"מה אני אגיד לך," היא אמרה בחוסר אונים. "אני בת עשרים." ואז, למרבה האבסורד, היא הרגישה שעיניה מעקצצות מדמעות, כי משום-מה הכול השתבש, והיא לא הבינה למה זה כל כך קשה.

אבל כשרוברט ראה שהפנים שלה מתקמטות, התרחש מעין קסם. המתח התנקז מגופו לחלוטין, הוא הזדקף וחיבק אותה בזרועות הדוב שלו. "אוי, חמודה," אמר. "אוי, מותק, זה בסדר, הכול בסדר. בבקשה אל תרגישי רע," אמר. היא הרשתה לעצמה להתרפק עליו והוצפה בתחושה שהיתה לה מחוץ לסבן-אילבן, שהיא עדינה ויקרה מפז ושהוא חושש לשבור אותה. הוא נישק את קודקודה, והיא צחקה וניגבה את הדמעות.

"אני לא מאמינה שבכיתי כי לא נתנו לי להיכנס לבר," אמרה. "אתה בטח חושב שאני מטומטמת." אבל מבטו לימד אותה שהוא לא חושב ככה. היא ראתה בעיניו כמה היא יפה כשהיא מחייכת מבעד לדמעות באור הגירי של פנס הרחוב, כשפתיתי שלג טריים צונחים סביבה.

ואז הוא נישק אותה בפה, באמת. הוא כמעט הסתער עליה וממש מזג את לשונו לגרונה בתנועה מגושמת כל כך, שמרגו כמעט לא האמינה שגבר יכול לנשק כל כך גרוע. זה היה נורא, אבל משום-מה גם עורר בה רוך כלפיו, כי למרות שהוא מבוגר יותר, הנה היא יודעת לעשות משהו שהוא לא יודע לעשות.

בסוף הנשיקה הוא אחז בידה בחוזקה ולקח אותה לבר אחר, שהיו בו שולחנות פול ומכונות פינבול ונסורת על הרצפה, ולא היה בו מאבטח שבודק תעודות זהות בכניסה. באחד התאים היא ראתה את הסטודנטית לתואר שני שהיתה המתרגלת בקורס בספרות שלמדה בשנה א'.

"להביא לך וודקה עם סודה?" שאל רוברט, והיא תהתה אם זאת בדיחה על משקאות שסטודנטיות אוהבות, אם כי היא מעולם לא שתתה וודקה עם סודה. למען האמת, ההזמנה קצת הלחיצה אותה. בברים שבילתה בהם בדקו תעודות זהות רק בדלפק, וחבר'ה בני עשרים ואחת או בעלי תעודות מזויפות טובות, בדרך כלל קנו קנקנים של בירה פּאבּסט-בּלוּ-ריבּוֹן או באד לייט וחלקו אותם עם האחרים. היא לא ידעה אם רוברט ילעג למותגים האלה, אז במקום לפרט היא אמרה, "אני אשתה בירה."

כשהמשקאות לפניו והנשיקה מאחוריו, ואולי מפני שהיא בכתה, רוברט נרגע במידה ניכרת והיה דומה יותר לבחוּר שאיתו התכתבה כל כך הרבה. בזמן שדיברו היא הלכה והשתכנעה שמה שהיא פירשה קודם ככעס או כאי-שביעות רצון היה בעצם מתח, או חשש שמא היא לא נהנית. הוא חזר ללא הרף לזלזול הראשוני שלה בסרט, התייחס אליו בעקיפין, בהיתול, והביט בה היטב כדי לראות איך היא מגיבה. הוא הקניט אותה על הטעם המתנשא שלה ואמר כמה קשה להרשים אותה בגלל כל הקורסים בקולנוע שהיא למדה, למרות שהוא ידע שהיא למדה רק קורס אחד בסמסטר הקיץ. הוא התבדח על כך שהיא ושאר העובדים בסינמטק בטח יושבים ולועגים לאנשים שהולכים לקולנוע מיינסטרימי, שלא מגישים בו יין ושחלק מהסרטים שם מוקרנים בתלת-ממד. מרגו שיתפה פעולה וצחקה מהבדיחות שלו על הסטודנטית הסנובית הבדיונית לקולנוע, אם כי היא הרגישה שזה לא הוגן, הרי היא זאת שהציעה ללכת לקולנוע הגדול ההוא. אבל אולי גם זה פגע בו. לפני שקבעו, היא חשבה שזה ברור שהיא פשוט לא רוצה לצאת לדייט במקום העבודה שלה, אבל אולי הוא לקח את זה אישית, אולי הוא חשב שהיא מתביישת להיראות איתו. היה נדמה לה שהיא מתחילה להבין אותו, שהוא רגיש ונפגע בקלות, וזה קירב אותה אליו וגם נתן לה כוח, כי ברגע שהיא הבינה איך היא פגעה בו, היא ידעה גם איך להרגיע אותו. היא שאלה אותו המון שאלות על הסרטים שהוא אוהב וליגלגה על הסרטים בסינמטק, שמשעממים ומבלבלים אותה. היא אמרה שהיא מרגישה נחותה יחסית לחבריה לעבודה, המבוגרים ממנה, ולפעמים חוששת שהיא לא מספיק חכמה כדי להביע דעות ורק הולכת עם הזרם. ההשפעה של דבריה היתה מוחשית ומיידית, ועוררה בה תחושה כאילו היא מלטפת בעל חיים גדול וקל דעת כמו סוס או דוב: מרגיעה אותו, מפתה אותו במיומנות לאכול מכף ידה.

בבירה השלישית היא תהתה איך יהיה לשכב עם רוברט. זה בטח יהיה כמו הנשיקה הגרועה ההיא, מגושם ומוגזם, אבל כשדמיינה כמה הוא יתרגש, כמה רעב ולהוט הוא יהיה להרשים אותה, היא הרגישה צביטת תשוקה בבטן, מובהקת וכואבת כמו צליפת גומייה בעור.

כשהכוסות התרוקנו היא אמרה בגבורה, "אולי נצא מפה?" ולרגע הוא נראה פגוע, כאילו חשב שהיא קוטעת את הדייט, אבל היא אחזה בידו והרימה אותה, והמבט בעיניו כשהבין מה היא אומרת, והצייתנות שבה השתרך אחריה הובילו לצליפת גומייה נוספת, כמו גם (משום-מה) העובדה שכף ידו היתה חלקלקה ולחה.

בחוץ היא שוב הגישה את עצמה לנשיקה, אך להפתעתה הוא רק ניקר אותה קלות בפה. "את שיכורה," האשים.

"לא, אני לא," אמרה, למרות שהוא צדק. היא הצמידה את גופה לגופו והרגישה זעירה לעומתו, והוא פלט מין אנחה נרעדת כאילו היא מקרינה אור מסנוור מדי, וגם זה היה סקסי, לגלם תפקיד של פתיינית שאי-אפשר לעמוד בפניה.

"אני לוקח אותך הביתה, רזונת," אמר כשליווה אותה למכונית. אבל ברגע שהתיישבו היא שוב זינקה עליו, וכעבור זמן קצר, אחרי שהדפה מעט את לשונו שנדחקה עמוק מדי לגרון שלה, היא הצליחה לגרום לו לנשק אותה ביתר רכות, כמו שאהבה, ועד מהרה רכבה עליו והרגישה את מוט הזקפה הקטן נמתח כנגד הג'ינס שלו. בכל פעם שהמוט התגלגל תחתיה הוא פלט גניחות גבוהות, מרפרפות, שהיו מעט מלודרמטיות מדי לטעמה, עד שפתאום הוא דחף אותה והתניע את המכונית.

"מתמזמזים במושב הקדמי כמו מתבגרים," הוא אמר בגועל מעושה. והוסיף, "חשבתי שאת גדולה מדי בשביל זה, עכשיו כשאת בת עשרים."

היא הוציאה לו לשון. "אז לאן אתה רוצה ללכת?"

"לדירה שלך?"

"אה, זה לא ממש יעבוד. בגלל השותפה שלי?"

"אה, נכון, את גרה במעונות," אמר, כאילו היא אמורה להתנצל על זה.

"איפה אתה גר?" היא שאלה.

"אני גר בְּבית."

"אפשר… לבוא?"

"אפשר."

04 פברואר

אסתר ועדינה / פתיחה

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

אסתר

בְּנִי היקר,

אני יושבת לכתוב לך את הסיפור הזה. זה לא סיפור רגיל שאמא מספרת לבן. אבל אני רוצה שתדע. אני אמא שלך, אתה הבן שלי. זה לא פשוט כמו שזה נשמע. ייתכן שיש דברים שמוטב לילדים לא לדעת על ההורים שלהם. אני לא בטוחה שזה נכון.
בכל שנה אני יוצאת לחופשה, כמו שאתה יודע. זה קורה תמיד בתחילת ספטמבר, אחרי שכל המשפחות חוזרות מחופשת הקיץ והכול בבת אחת נרגע. מצאתי מלון נחמד, וכבר כמה שנים אני נוסעת אליו. מלון 1916, אולי שמעת עליו, על שם שנת היווסדו. כבר שש או שבע פעמים הייתי בו ואני לא רואה צורך להחליף אותו באחר. זה מלון קטן, אבל לא מדי, יש בו יחס אישי, אבל גם מרוחק במידה הנכונה. מלונות משפחתיים שבהם מאמצים אותי מיד כבת משפחה שהגיעה מן המרחקים יוצרים אצלי אי-נוחות. איזה סרט יפה יש לך בשיער! לא מתחשק לי להוציא משפטים כאלה מהפה בזמן ארוחת הבוקר רק משום שהנכדה הקטנה של בעלֵי המלון יוצאת אז עם אביה לגן. את ארוחת הבוקר אני רוצה לאכול בין אנשים שקטים, כמוני, אנשים שאין צורך להתפעל מהם, ובאמת אין שום דבר מעורר התפעלות בגבר או אישה שיושבים ליד השולחן ולוגמים בשקט את הקפה של הבוקר. אני לא יודעת כלום על אותם גברים ונשים וגם הם לא יודעים כלום עלי, ובדיוק מהסיבה הזאת הנוכחות שלהם נעימה לי. כמעט אף פעם לא נקשרת שיחה ביני לבינם, ובכל זאת, קיומם הרוחש סביבי מיטיב. הנה עוד אנשים דומים לי, אני חושבת, או בעצם חשה. הנה עוד אנשים כמוני עם טעמים דומים לשלי. הם בחרו במלון הזה, בעיר הזאת, בתאריכים האלה. מבין כל האורחים שמבקרים כאן לאורך השנה, אלה הכי דומים לי, כנראה, לכן נעימה לי השהייה במחיצתם.
בבית, אתה יודע, את ארוחות הבוקר אני אוכלת לבד. אותך אני מדמיינת חוטף משהו בבית קפה ואוכל תוך כדי הליכה ברחוב, בדרך לעבודה. אתה הולך לעבודה ברגל? סיפרת לא מזמן שקנית אופניים. יש אצלכם שבילי אופניים? רציתי גם לשאול: נפרדת מדריה? בתמונות שאתה שולח אני כבר לא רואה אותה. אל תענה לי אם לא נוח לך. הפרטיות חשובה לך. לי לא. כבר לא.
אחרי ארוחת הבוקר אני יוצאת למשרד.
כשהיית קטן, היה נדמה לי שאני האמא הכי מצחיקה בעולם. כל מה שאמרתי הצחיק אותך, כל העוויה קטנה שעשיתי. פערתי פה ועיניים בתימהון מוגזם, ואתה התגלגלת מצחוק. הצגתי את עצמי כמתקשה להרים חפץ כבד כלשהו, אף שהיה מאוד קל, ואתה התבוננת בי בעיניים משתאות. הייתי פנטומימאית ואתה היית לי קהל. קהל אוהב ומעריץ. וגם להפך. אתה זוכר את אַלְפָּמֵאוֹת? כבר אינני זוכרת מה ניסית למנות אז. ילדים? ספרים? כוכבים? רק ההמצאה אַלְפָּמֵאוֹת נחרתה בזיכרוני, שילוב של אלפיים וארבע מאות. היא נחרתה גם בזיכרונך, תקן אותי אם אני טועה, הרי לאורך השנים הזכרתי אותה אינספור פעמים וצחקתי. גם אתה צחקת. היית ילד צחקני וירוק עיניים.

 

את מלון 1916 בחרתי בעיקר בגלל מסכי הפלזמה הגדולים והמיקום שלהם בתוך החדרים, ממש מול המיטה. מיד כשנכנסתי אל החדר בפעם הראשונה, לפני שש או שבע שנים, היה ברור לי שזה המקום בשבילי. שמחתי שהעזתי להחליף את המלון הקודם ולנסות חדש. הטלוויזיה, היא המוקד של החופשות שלי, טלוויזיה אני רואה רק בחופשות, בגלל זה היא כל כך חשובה.
ביום שעליו אני רוצה לספר כאן, הגעתי אל החדר שלי במלון, פתחתי את המזוודה והתחלתי לסדר את הבגדים בארון. חמישה ימים וחמישה לילות אגור בחדר הזה, כדאי שיהיה לי נעים ונוח. את המעיל המקופל תליתי על קולב והכנסתי לארון. ספטמבר, כבר קריר בערבים, בעוד שבועות לא רבים העיר תתכסה בשלג. על המדף סידרתי ערמה קטנה של חולצות, שלושה זוגות מכנסיים, כולל מכנסי טרנינג. במגירה חמישה זוגות תחתונים ושלוש חזיות. הוצאתי עוד קולב ותליתי עליו שמלה בצבע בורדו. קניתי אותה לפני כמה שנים בחנות מעצבות. אתה לא מכיר את השמלה, בטח שאתה לא מכיר, לא לבשתי אותה כשבאת לבקר, ובעצם לא לבשתי אותה כמעט. לא היה לי לאן. זאת לא שמלה למשרד. ובכלל, מה לי ולבגדי מעצבים. אבל היא קיימת, נוכחותה קיימת בתודעה שלי, והפעם סחבתי אותה איתי. לצדה של השמלה הזאת, על קולב אחר, תליתי בזהירות גרבונים שחורים דקים שמתאימים לה. את נעלי ההתעמלות הנחתי ליד הארון, את נעלי הבית ליד המיטה. אני תמיד מביאה איתי נעלי בית. הלכתי לחדר האמבטיה והדלקתי את האור. סליחה שאני מפרטת ככה, אבל זה חשוב לי, כל פרט חשוב לי. שתי מגבות לבנות ורכות היו תלויות שם, בקבוקונים של שמפו, סבונים קטנים עטופים בנייר פלסטיק, פן מוצמד לקיר. לא היו שום הפתעות, הכול היה כמו תמיד. הנחתי את תיק הרחצה שלי על מדף זכוכית קטן ויצאתי מחדר האמבטיה.
את המזוודה הסגורה שמתי בתוך הארון. עכשיו החדר היה מסודר ומוכן. אני לא אובססיבית לסֵדר, אתה יודע, הרי גרנו יחד עשרים שנה, והדירה היתה ממלכה די חופשית. אבל בחדר שלי במלון נקודת הפתיחה צריכה להיות מסודרת, משם אפשר להתחיל ולהתרווח, לפרוע את השמיכה מול הטלוויזיה. אם כן, חלצתי את הנעליים והתיישבתי על המיטה, הושטתי יד לארונית ולקחתי את השַלט. בקצה המיטה הזוגית היו שתי כריות גדולות. הקמתי אותן מרבצן, כלומר הרמתי והשענתי על ראש המיטה, את עצמי השענתי עליהן, ואז לחצתי על הכפתור הירוק.
עכשיו זה מתחיל. עכשיו מתחילה החופשה. זפזופ בין הערוצים, מעברים חפוזים. אם חשבת שאני מטיילת במוזיאונים, בפארקים, בשווקים, טעית. אני שוכרת חדר במלון בעיר אחרת וצופה בטלוויזיה. זה מה שאני עושה. מעירה את החדר השקט בסדרת קולות אקראיים: אישה בקול חדשותי ואז תיפוף תופים ואחריו חריקת בלמים של מכונית והופ ילדים שרים ואחרי הילדים הזכים ג'ינגל לא מוכר לי — מחלבות שטורמן, מרגישים שאתה בבית — ואני קוטעת את זה באבחת לחיצה ועוברת למשחק טניס, כלומר לצליל חבטה בכדור ואז שריקה שחותכת את האוויר, כמה שניות כאלה מספיקות לי בהחלט כדי לעבור במהירות לגבר בכובע כבאים שמדבר אלי, ממש אלי, ולמרות זאת אני עוברת לערוץ שעולים ממנו קולות מוקלטים של צחוק.
איזה שפע!
כל הקולות האנושיים האלה. פעם הם הצליחו להמאיס עלי את עצמם, לא יכולתי לשאת אותם, לא אותם ולא את המניפולציה הרגשית שגילמו. פעם הייתי מחלישה אותם עוד ועוד, עד שהבנתי שאם אני צופה בטלוויזיה דוממת, אולי עדיף כבר שאוציא אותה לגמרי מהבית. אבל עכשיו הם משמחים אותי, צרכתי אותם בצורה מרוכזת אחת לשנה ו…
צרכתי זאת מילה מדויקת. שילמתי כסף וקיבלתי את מה שהייתי זקוקה לו. אנשים צורכים ככה משחקי כדורגל, שוקולדים, סדרות טלוויזיה, משחקי מחשב. בהתקפי אמוק. בהתמכרות. אבל התקף האמוק שלי מתוכנן לעילא, נשלט להפליא, הוא חלילה לא ספונטני. ההתמכרות שלי מתוחמת בזמן, שנה שלמה אני מחכה לה. נראה שהיא ממלאת צורך של בידור, של אי-מחשבה, של בטלה, של פזרנות, בניגוד לשאר הימים בשנה, שהם הפוכים מכל אלה, הפוכים לחלוטין, מוקפדים וחסכניים.
התחלתי להיות רעבה. נעלתי את נעלי ההתעמלות ויצאתי. את המסעדה התאילנדית מעבר לכביש אני כבר מכירה, היא היתה שם עוד בפעם הראשונה שהתאכסנתי במלון 1916, אבל רק בשנה שעברה נכנסתי לאכול בה. טעים. אוכל טעים ולא יקר. ובלי הרבה גינוני טקס. אפשר לאכול מהר ולחזור לחדר לצפות במסך הדק, השחור והשטוח ובעשרות ערוצי הטלוויזיה שמוקרנים עליו. ואולי מאות. אין לי שום שיטה להשתלט על ההיצע העצום והרב הזה, שום דבר לא משתכלל אצלי משנה לשנה, אני צופה לא שיטתית, פרק פה, פרק שם, סרטים דוקומנטריים בנושאים שלוכדים את תשומת לבי, חלקם מעולים. שמעת על להקת באוהאוס? להקת פוסט פאנק. התחלתי לצפות בסרט דוקומנטרי עליהם, ממש לפני שנגמר נטשתי. על נטישה אין ייסורי מצפון. פרסומות מתגלות כדבר מושך למדי, ככה זה כשלא רואים אותן יום-יום, שעה-שעה. אני צופה גם בחדשות, במגישים בערוצים השונים, במגישות, בתוכניות בוקר, תוכניות ריאליטי, עיתונאות חוקרת סנסציונית, כמה שיותר סנסציוני יותר טוב בשבילי. בלי סדר ובלי שיפוט, רף הסינון היחיד הוא החשק שלי באותו רגע. שטויות שבני אדם פולטים מחכימות אותי. לתוכן רציני אני כבולה כל השנה, בוחרת אותו בתשומת לב, בקולנוע, בתיאטרון, בחנויות הספרים, בספרייה. משוגעת על איכות. לפעמים אני חושבת שזה מה שהבריח אותך לעיר אחרת, הטעם הטוב שלי. נמאס לך ממנו. התמחיתי בטעם טוב, אולי טוב מדי, שיכללתי אותו כל חיי. זה מנתק אותי מעצמי, מהחיים. לחיים אין טעם טוב. כמה רישומים מקוריים ילד יכול לראות על הקירות? כמה ספרי מחזות הוא יכול לראות על המדפים? הוא נחנק. בסוף הוא נחנק. אם כי גם צחקנו. בסוף פחות מאשר בהתחלה, אבל צחקנו לא מעט. צחקנו צחוק איכותי.
מחשבות מהסוג הזה נוטשות אותי ברגע שהמסך נדלק. הנה אישה מטופחת שמדברת באופן רהוט. איך היא עושה את זה? זה כמעט לא טבעי לדבר ברהיטות שכזאת. אולי נדמה לך שהעמדה שלי שיפוטית, אבל היא לא. העמדה שלי, יותר מהכול, היא עמדה מתפעלת. הציבו לפנַי חלון אל העולם הגדול, ואני צופה בו בהתפעלות. האישה המטופחת יפה בעיני, היא מופת למשהו שעוד לא הצלחתי לרדת לעומקו. השיער השחור-אדום שלה, והקול העמוק… אני לא זוכרת אותה מהשנה שעברה, אולי היא חדשה בערוץ.
קמתי ופשטתי את הבגדים, את בגדי הנסיעה, ולבשתי במקומם את מכנסי הטרנינג הנוחים שהבאתי וחולצת טריקו רחבה. נכנסתי תחת השמיכה והתמסרתי לצפייה.
אתה יודע איך זה עם טלוויזיה, היא שותה את הזמן, היא מוחקת שנים בחייך, התיישבת מולה בצהריים ובלי לשים לב כבר לילה. זאת אחת הסיבות שבגללן החלטתי להוציא אותה מהבית, כי הזמן הוא משאב מתכלה, אף אחד לא יחזיר לי את השעה הארורה שביזבזתי מול תוכנית מיותרת. אולי זאת גם סיבה לעזיבה שלך, הטלוויזיה נעלמה מחיינו, ונהיה שקט. אמא ובן ושקט. האם אנחנו צריכים טלוויזיה שתקשט את חיינו ברעשים? האם השקט כל כך מאיים? האם באמת אפשר להיקשר כל כך לדיירים בבית "האח הגדול" המוקרנים בסלון ביתך? שמעתי על נשים קשישות שנכנסות לדכדוך כשנגמרת העונה, כי שלושה חודשים רצופים הן חיו עם דיירי "האח הגדול" בביתן. הן שילמו כסף תמורת הערוץ בשידור הישיר, הן היו צרכניות מסורות, והנה, אחרי שלושה חודשים התוכנית נגמרה. אפשר לעשות הון מאנשים גלמודים שמוכנים לשלם תשלום חודשי בשביל לחיות בין אנשים שמוקרנים לפניהם על המרקע. משפחות יכולות לשדר את החיים בבית שלהן עשרים וארבע שבע ולגבות תשלום מקשישים. קשישים של משפחות אחרות. עסקה מוצלחת לכולם. ככה אף אחד לא ייכנס לדכדוך. הבדידות תפוס מן העולם. אני סוטה מהסיפור. רציתי רק לומר שהשעות עפו, שהן זלגו לי מבין האצבעות, שבצהריים נשכבתי על המיטה מול הטלוויזיה וזמן קצר אחר כך הסתכלתי בשעון וראיתי שכבר שבע וחצי. איך הזמן טס כשנהנים. אני מקווה, בן אהוב שלי, שגם לך הזמן טס לפעמים.

10 ינואר

תישארי איתי / פתיחה

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

1

ג'וֹס, ניגריה, דצמבר 2008

אני חייבת לעזוב את העיר הזאת היום ולבוא אליך. התיקים שלי ארוזים, והחדרים הריקים מזכירים לי שהייתי אמורה לעזוב כבר לפני שבוע. מוסא, הנהג שלי, ישן בעמדת המאבטח כל לילה מיום שישי שעבר, והמתין שאעיר אותו עם עלות השחר כדי שנוכל לצאת בזמן. אבל התיקים שלי עדיין מונחים בסלון, צוברים אבק.

את רוב הרכוש שצברתי כאן — רהיטים, מוצרי חשמל, אפילו כלי בית — חילקתי לסַפּריות שעבדו במספרה שלי. לכן כל לילה, כבר במשך שבוע, התהפכתי במיטה הזאת מצד לצד בלי טלוויזיה שתעזור להעביר את שעות נדודי השינה שלי.

יש לי בית שמחכה לי בעיר אִיפֶה, ממש ליד האוניברסיטה שבה אתה ואני נפגשנו לראשונה. אני מדמיינת אותו עכשיו. זה בית שאינו שונה בהרבה מהבית הזה, חדריו הרבים נועדו לטפח משפחה גדולה: גבר, אישה והרבה ילדים. הייתי אמורה לעזוב יום אחרי שפירקו את מייבשי השיער. התוכנית היתה להקדיש שבוע להקמת המספרה החדשה ולריהוט הבית. רציתי שחיי החדשים יהיו מאורגנים לפני שאראה אותך שוב.

זה לא שנקשרתי למקום הזה. אני לא אתגעגע לחברות המעטות שהכרתי, לאנשים שלא מכירים את האישה שהייתי לפני שבאתי לכאן, לגברים שחשבו במשך השנים שהם מאוהבים בי. ברגע שאעזוב, ודאי לא אזכור אפילו את זה שביקש ממני להיות אשתו. אף אחד כאן לא יודע שאני עדיין נשואה לך. אני מספרת להם רק חלק מהסיפור: שהייתי עקרה ובעלי לקח אישה אחרת. איש מעולם לא חקר עוד, לכן מעולם לא סיפרתי להם על הילדים שלי.

רציתי לעזוב מאז הרצח של שלושת הנערים משירות הנוער הלאומי. החלטתי לסגור את המספרה ואת חנות התכשיטים שלי עוד לפני שידעתי מה אעשה הלאה, עוד לפני שהגיעה ההזמנה להלוויה של אבא שלך, כמו מפה שהראתה לי את הדרך. שיננתי את שמותיהם של שלושת הצעירים, ואני יודעת מה כל אחד מהם למד באוניברסיטה. אוֹלָמידֶה שלי היתה אמורה להיות בערך בגילם. גם היא היתה מסיימת בערך עכשיו את האוניברסיטה. כשאני קוראת עליהם, אני חושבת עליה.

אָקין, לא פעם אני תוהה אם גם אתה חושב עליה.

אף שהשינה היא ממני והלאה, כל לילה אני עוצמת את עיני, ופיסות מהחיים שהשארתי מאחור חוזרות אלי. אני רואה את ציפיות הבָּטיק בחדר השינה שלנו, את השכנים שלנו ואת המשפחה שלך, שבמשך תקופה מסוימת הלכתי שולל וחשבתי שהיא גם המשפחה שלי. אני רואה אותך. הלילה אני רואה את מנורת הלילה שנתת לי, כמה שבועות אחרי שהתחתנו. אני לא יכולתי לישון בחושך, ולך היו סיוטים אם היינו משאירים את נורות הפלורסנט דולקות. המנורה הזאת היתה הפתרון שלך. קנית אותה בלי להגיד לי שמצאת פשרה, בלי לשאול אותי אם אני רוצה מנורה. וכשליטפתי את בסיס הברונזה שלה והתפעלתי מלוחות הזכוכית הצבעוניים שהרכיבו את האהיל שלה, שאלת אותי מה הייתי מצילה מהבית שלנו אם היה עולה באש. אמרתי בלי לחשוב, את התינוק שלנו, אף על פי שעדיין לא היו לנו ילדים. משהו, אמרת, לא מישהו. אבל נראה שקצת נפגעת מכך שכשחשבתי שמדובר במישהו, לא חשבתי להציל אותך.

אני גוררת את עצמי מהמיטה ומחליפה את כתונת הלילה שלי. אני לא אבזבז עוד רגע אחד נוסף. השאלות שעליך לענות עליהן, אלה שחנקו אותי במשך יותר מעשור, מאיצות את צעדי כשאני לוקחת את תיק היד שלי ונכנסת לסלון.

יש כאן שבעה-עשר תיקים, מוכנים להילקח למכונית שלי. אני בוהה בתיקים, נזכרת בתוכנו של כל אחד מהם. אם הבית הזה היה עולה באש, מה הייתי מצילה? אני צריכה לחשוב על זה, כי הדבר הראשון שעולה על דעתי הוא: כלום. אני בוחרת בתיק לשהייה של לילה שתיכננתי לקחת איתי להלוויה ובנרתיק מלא בתכשיטי זהב. מוסא יוכל להביא לי את שאר התיקים בפעם אחרת.

אז זהו זה — חמש-עשרה שנה כאן, ואף שהבית שלי לא עולה באש, כל מה שאני לוקחת זה תיק מלא זהב ובגדים להחלפה. הדברים החשובים באמת נמצאים בתוכי, נעולים מתחת לחזה שלי כמו בקבר, במקום של קבע, בתיבת האוצר שלי, דמוית ארון המתים.

אני יוצאת החוצה. בחוץ שורר כפור, והשמים השחורים הופכים לסגולים באופק כשהשמש מתחילה לעלות. מוסא נשען על המכונית, מחטט בשיניו בעזרת קיסם. כשאני מתקרבת הוא יורק לתוך ספל ומכניס את קיסם השיניים לכיס החזה שלו. הוא פותח את דלת המכונית, אנחנו מברכים זה את זה לשלום, ואני נכנסת למושב האחורי.

מוסא מדליק את הרדיו במכונית ומחפש תחנות. הוא נעצר בתחנה שמתחילה את שידורי היום עם הקלטה של ​​ההמנון הלאומי. כשאנחנו יוצאים מן המתחם, השומר בשער מנופף לשלום. הדרך משתרעת לפנינו, אפופה בעלטה המתחלפת באור השחר, ומובילה אותי בחזרה אליך.