הפרופסור/ פרק ראשון

בחזרה לעמוד הספר

1

פתח דבר

לפני ימים אחדים, אגב עיון בניירותי, מצאתי בשולחני העתק של מכתב ששלחתי לפני שנה למכר ותיק מתקופת הלימודים:

צ'רלס היקר,

אני חושב שכאשר אתה ואני למדנו יחד באיטון לא היינו — לא אתה ולא אני — מה שאפשר לכנות מקובלים וחביבים על הבריות. אתה היית יצור סרקסטי, חד עין, ערמומי וחסר לב. את הדיוקן של עצמי לא אנסה לתאר, אך ככל הזכור לי הוא לא היה מצודד במיוחד — וככל הזכור לך? איזה מגנטיזם חייתי משך אותך ואותי זה לזה לא אדע. אני, על כל פנים, מעולם לא חשתי כלפיך ולו שמץ מהרגש שפּילאדֶס ואוֹרֶסטֶס^[1] היו שותפים לו, ויש לי סיבה להאמין שאתה מצדך היית משוחרר באותה מידה מכל יחס רומנטי כלפי. עם זאת, מחוץ לשעות הלימודים טיילנו יחד ושוחחנו רבות. כאשר נושא השיחה היה חברינו לספסל הלימודים או המורים שלנו, הבנו זה את זה, וכשנגעתי בקיומו של רגש כלשהו של חיבה, של אהבה מרומזת לעצם משובח או יפה, בין שהיה חי ובין שהיה דומם מטבעו, הותירה אותי קרירותך העוקצנית אדיש. הרגשתי שאני מתעלה על תגובתך זו — כאז כן היום.

זמן רב חלף מאז כתבתי לך, ורב אף יותר מאז ראיתיך. לפני ימים אחדים, כשנטלתי במקרה עיתון של מחוז מגוריך, נחה עיני על שמך. התחלתי לחשוב על הזמנים ההם, לשחזר בדמיוני את אשר אירע מאז נפרדו דרכינו, והתיישבתי לכתוב את המכתב הזה. מה עשית מאז ועד היום לא אדע, אבל עכשיו תשמע, אם תמצא לנכון להקשיב, איך העולם נהג בי.

ראשית, לאחר שעזבתי את איטון, היה לי ראיון עם דודַי מצד אמי, לורד טַיינדֵייל וג'ון סיקומב הנכבד. הם שאלו אותי אם בכוונתי לשרת בכנסייה, ודודי האציל הציע לי, מה שהיה בסמכותו, להתגורר בסיקומב אם רצוני בכך. אחר כך רמז דודי האחר, מר סיקומב, שכאשר אתמנה לכומר של סיקומב־קאם־סקֵייף, אפשר שיורשה לי לבחור למעמד של גברת ביתי ורעיית ראש קהילת המאמינים במחוז את אחת משש דודניותי, בנותיו, שכולן מעוררות בי סלידה עמוקה.

דחיתי את שתי ההצעות — הכנסייה והנישואים — גם יחד. כומר טוב הוא דבר טוב, אבל ממני היה יוצא כומר רע מאוד. ואשר לרעיה — כמה דומָה לחלום בלהות היא המחשבה על קשר מחייב לכל החיים עם אחת מדודניותי! אין כל ספק שהן מוכשרות ויפות, אך לא כישרון ולא קסם כלשהם שיש בהן אינם פורטים ולו על מיתר אחד בלבי. המחשבה על ישיבה בערבי החורף ליד האח בסלון בבית הכומר שבסיקומב, לבד עם אחת מהן — כמו למשל, עם הפסל הגדול והמעוצב כהלכה ששמו שרה — מעוררת בי דחייה. לא ולא, בנסיבות אלה אהיה בעל גרוע כמו גם איש דת גרוע.

משדחיתי את הצעותיהם, שאלו אותי דודי מה בדעתי לעשות. אמרתי שעלי לחשוב. הם הזכירו לי שאין לי ממון וגם לא ציפיות שיהיה לי משהו כזה בקרוב, וכעבור אתנחתא ארוכה למדי דרש לורד טיינדייל בתוקף לדעת אם יש בכוונתי ללכת בעקבות אבי ולעסוק במסחר. ובכן, דבר מסוג זה לא עלה כלל על דעתי. אינני בנוי, כמדומני, להיות סוחר טוב. נטיית לבי ושאיפותי אינן מתיישבות עם הכיוון הזה. ואולם שאט הנפש שהביעו פניו של לורד טיינדייל כשהגה את המילה "מסחר" — הלעג והבוז שבנימת דיבורו — בלטו כל כך, שבו ברגע הגעתי לכלל החלטה. אבי היה לגבי דידי רק שֵם, ואף על פי כן הלעג שהתלווה לנימת קולו של דודי כשהזכיר את שמו של אבי, ועוד בפני, היה למורת רוחי. לזאת השבתי, מיד ובלהט, "הדרך הטובה ביותר שאוכל לבחור לעצמי תהיה ללכת בעקבות אבי. אכן, סוחר אהיה." דודי לא מחו. הם ואני נפרדנו בתיעוב הדדי. במבט לאחור אני חושב שטוב עשיתי כשפטרתי את עצמי מהחסות של טיינדייל, אך בה בעת שגיתי כשהצעתי במקום זאת את כתפַי לנשיאת עול אחר — בלתי נסבל אף יותר, וכזה שבוודאי טרם
נוסה.

כתבתי מיד לאדוארד — אתה מכיר את אדוארד — אחי היחיד המבוגר ממני בעשר שנים, הנשוי לבתו של בעל בית חרושת עשיר, וכיום הבעלים של בית החרושת ושל עסק שהיה של אבי קודם שנכשל. ידוע לך שאבי — שנחשב לפנים לעשיר כקרויסוס^[2] — הפך לפושט רגל זמן לא רב לפני מותו, ואמי חיה בעוני במשך כשישה חודשים אחריו, בלי שום עזרה מאחֶיה האריסטוקרטים, שהיא פגעה בהם אנושות בקשר שלה עם קרימסוורת, בעל בית החרושת ממחוז X. בתום ששת החודשים היא הביאה אותי אל העולם, ואחר כך הסתלקה ממנו בעצמה, מן הסתם בלי צער רב, באין בו תקווה או הבטחה לרווחה כלשהי בשבילה.

קרובי משפחתו של אבי לקחו את אדוארד תחת חסותם, וגם אותי, עד שמלאו לי תשע שנים. באותה עת רצה המקרה ומִשרת נציגו של כפר חשוב במחוז שלנו התפנתה. מר סיקומב הגיש את מועמדותו למשרה. דודי קרימסוורת, איש עסקים ממולח, ניצל את שעת הכושר ובמכתב חריף שכתב למועמד הודיע לו שאם הוא ולורד טיינדייל לא יסכימו לעשות משהו בכיוון של תמיכה ביתומיה של אחותם, הוא יחשוף את יחסם האכזרי והמרושע כלפיה, ויעשה כמיטב יכולתו לחבל בסיכוייו של מר סיקומב להיבחר. ג'נטלמן זה ולורד ט' ידעו היטב שקרימסוורת קורץ מחומר של טיפוסים חסרי מצפון ונחושים. הם גם ידעו שיש להם השפעה בכפר שבמחוז X. אך מעז יצא מתוק, כי הם הסכימו לממן את לימודי. נשלחתי לאיטון, שם נשארתי עשר שנים, שבמרוצתן אדוארד ואני לא נפגשנו ולו פעם אחת. כשבגר, השתלב אדוארד בעסקי המסחר והתמסר לייעודו בחריצות, בכישרון ובהצלחה כזאת, שכיום, בשנת השלושים לחייו, כבר צבר במהירות הון.

כל הדברים האלה הגיעו לידיעתי מהמכתבים הקצרים שקיבלתי ממנו מעת לעת, שלושה או ארבעה בשנה. מכתבים שמעולם לא הסתיימו בלי ביטוי של איבה עזה כלפי בית סיקומב, ולצדו מידה של גערה בי, על שאני חי, כפי שהוא ניסח זאת, מנדיבות לבה של המשפחה ההיא. תחילה, בעודי נער, לא הבנתי מדוע, כיתום מאב ואם, אינני אמור להכיר תודה לדודַי טיינדייל וסיקומב על מימון לימודי, ואולם כשגדלתי, ושמעתי בהדרגה על העוינות המתמשכת, על השנאה עד מוות שהם רחשו לאבי, על סבלותיה של אמי ועל כל העוולות שנעשו לביתנו — ניעורה בי הבושה בתלות שחייתי בה, וגמרתי אומר לא לאכול עוד מידיהם של מי שסירבו לדאוג לצרכיה של אמי הגוססת. בהשראת רגשות אלה דחיתי את משרת הכומר של סיקומב שהוצעה לי, ואת ההשתדכות אל אחת מדודניותי הפטריקיות.

נוכח הקרע שאינו ניתן לאיחוי שנפער בין דודי לביני, כתבתי לאדוארד, סיפרתי לו מה אירע והודעתי לו כי בכוונתי ללכת בעקבותיו ולעסוק במסחר. יתרה מזאת, שאלתי אם יוכל להעסיק אותי אצלו. בתשובתו הוא לא הביע שום הזדהות עם תוכניותי, אך אמר שאם ארצה, אוכל לבוא למחוז X, והוא "יראה מה אפשר לעשות בניסיון למצוא בשבילי עבודה". נמנעתי מלהשיב על מכתבו — אפילו הבלגתי על רגשותי — ארזתי את חפצי בארגז מטען ובתיקי, ושמתי מיד את פעמי צפונה.

אחרי יומיים נסיעה (זה היה קודם זמנן של מסילות הברזל), הגעתי בשעת אחר צהריים באחד מימי אוקטובר לעיר X. תמיד חשבתי שאדוארד מתגורר בעיר הזאת, ואולם בירור במקום העלה שבית החרושת והמחסנים הם ששוכנים באוויר רווי העשן של סמטת ביגבן. מעונו נמצא במרחק של ארבעה מילין משם, בכפר.

בשעת ערב מאוחרת ירדתי מהכרכרה לפני שער המעון, שלפי מה שהבנתי מההסברים שייך לאחי. כשהתקדמתי לאורך שדירת העצים ראיתי מבעד לצללי הדמדומים והערפילים האפלוליים שהעמיקו את הצללים, כי לפנַי בית מידות וסביבו מדשאות רחבות ידיים. נעצרתי לרגע על המדשאה הקדמית ונשענתי על עץ גבוה שצמח בטבורה. התבוננתי בעניין בצדו החיצוני של קרימסוורת הול.

"אדוארד עשיר," אמרתי בלבי. "ידעתי שהוא עושה חיל, אך לא שהוא אדון של בית אחוזה שכזה." דילגתי על כל ביטויי ההתפעלות, ההשערות, הניחושים וכדומה, ובתוך כך התקדמתי אל הדלת הקדמית וצילצלתי בפעמון. משרת פתח לי אותה. אמרתי לו מי אני והוא שיחרר אותי מגלימתי הרטובה ומתיק היד, והזמין אותי להיכנס לחדר מרוהט כספרייה, שם בערה אש נעימה באח ונרות דלקו על השולחן. הוא הודיע לי שאדונו עדיין לא חזר מהשוק בעיר, אבל שהוא ללא ספק יגיע הביתה בתוך מחצית השעה.

משהושארתי לנפשי, התיישבתי בכורסה המרופדת המצופה עור גדי אדום, שליד האח, ושעה שעיני התבוננו בלהבות המרצדות מהגחלים הזוהרות ובאודים הנושרים מפעם לפעם על האח, היתה דעתי נתונה לניסיון להעריך את טיבה של הפגישה שעתידה להתקיים בתוך שעה קלה. בין הגורמים המוטלים בספק שנכללו בהערכה זו, דבר אחד היה ודאִי במידה סבירה — לא נשקפה לי שום סכנה של אכזבה מרה, שכן מתינות ציפיותי הגנה עלי מפניה. לא ציפיתי להשתפכות של חיבת אח. מכתביו של אדוארד נכתבו תמיד ברוח שנועדה למנוע השתעשעות באשליות מסוג זה וטיפוחן. למרות זאת ישבתי והמתנתי לבואו. הרגשתי להיטות — להיטות עזה — אינני יודע מדוע. ידי, שהיתה זרה כל כך ללחיצת ידו של שאר בשר, התהדקה סביב עצמה בניסיון לדכא את הרעד שקוצר רוח היה שש לדרבן אותו.

חשבתי על דודַי, ובעודי תוהה אם אדישותו של אדוארד תשווה לבוז שספגתי מהם תמיד, שמעתי את שער שדירת הכניסה נפתח — שאון גלגלים התקרב אל הבית. מר קרימסוורת הגיע, ומקץ דקות אחדות, ושיחה קצרה בינו לבין המשרת במבואה, קרבו פסיעותיו אל דלת הספרייה — פסיעות אלה לבדן הכריזו על בואו של אדון הבית.

עדיין נצרתי זיכרון כלשהו של אדוארד כפי שהיה עשר שנים קודם לכן — צעיר גבה קומה ושרירי. עכשיו, כשקמתי ממקומי ונפניתי אל דלת הספרייה, ראיתי גבר חסון ועוצמתי למראה, בהיר עור, ומבנה גופו נאה ומחוטב. המבט הראשון שנתתי בו עורר בי רושם של זריזות וחריפות שכל, שניכרו גם בתנועותיו וביציבתו, בעיניו ובהבעת פניו. הוא בירך אותי קצרות לשלום, ואגב לחיצת הידיים, סקר אותי מכף רגל ועד ראש. אחר כך התיישב בכורסת העור, ורמז לי במחוות יד להתיישב במקום אחר.

"חשבתי שתבוא למדור החשבונות שבסמטה," אמר, ובקולו ניכרה נימה של נוקשות, נטייה שהיתה מן הסתם הרגל אצלו. הוא דיבר גם במבטא גרוני אופייני לצפון, שנשמע צורם לאוזני המורגלות בהיגוי הצלול של הדרום.

"בעל הפונדק שהכרכרה נעצרה בפתחו, כיוון אותי לכאן," אמרתי. "פיקפקתי תחילה בדיוק הוראותיו, כי לא ידעתי שיש לך בית אחוזה שכזה."

"אה, זה בסדר גמור!" השיב. "העניין הוא שהתעכבתי כדי להמתין לך ועקב כך איחרתי במחצית השעה, זה הכול. חשבתי שתגיע במרכבה של שמונה בערב."

הבעתי צער על שנאלץ להמתין. הוא החריש, אך ליבה את האש באח כמו כדי להסוות תנועה של חוסר סבלנות. אחר כך סקר אותי שוב.

ביני לביני חשתי סיפוק מכך שברגע הראשון לפגישתנו לא הסגרתי שום חמימות, שום התלהבות, שבירכתי את האיש בשלוות נפש רגועה ויציבה.

"האם ניתקת לגמרי את המגע עם טיינדייל וסיקומב?" הוא מיהר לשאול.

"אני בספק אם יהיה לי עוד קשר כלשהו איתם. אני מניח שדחייתי את הצעתם תִפעל כמחסום שימנע כל אפשרות של מגע בעתיד."

"ובכן," אמר, "בעניין זה כדאי שאזכיר לך כבר בראשיתו של הקשר בינינו, ש'איש אינו יכול לשרת שני אדונים'. היכרות עם לורד טיינדייל לא תתיישב עם סיוע ממני." רמיזה של איום בלתי מוצדק ניכרה בעיניו שנחו עלי כשהשלים את הערתו זו.

הואיל ולא היה לי שום עניין להשיב לו, הסתפקתי בהרהור על ההבדלים הקיימים במרכיבי המחשבה של בני האדם. אינני יודע מה הסיק מר קרימסוורת משתיקתי — אם הוא ראה בכך סימפטום של מרדנות או עדות לבהלה שנתקפתי בה לנוכח נחרצותו. מקץ מבט ממושך ונוקשה שנתן בי, הוא קם באחת ממקומו.

"מחר," אמר, "אסביר לך עוד נקודות, אבל עכשיו הגיעה שעת הארוחה, וגברת קרימסוורת ודאי מחכה. נלך?"

הוא יצא מהחדר בפסיעות נמרצות, ואני אחריו. תהיתי מה יכול להיות טיבה של גברת קרימסוורת. "האם היא," חשבתי בלבי, "כמו טיינדייל, סיקומב, העלמות סיקומב, וכמו שאֵר הבשר החביב הפוסע עתה לפני, עוינת כל מה שחביב עלי? או שמא עמדתה חיובית יותר? האם בשיחה עמה ארגיש חופשי לחשוף טפח מאופיי האמיתי, או שמא…?" שורת התהיות נעצרה בכניסתי אל חדר האוכל.

מנורה שדלקה מתחת לאהיל של זכוכית עמומה, האירה חדר יפה, ספון עץ אלון. ארוחה היתה ערוכה על השולחן. ליד האח נראתה גברת עומדת, כמו ממתינה לכניסתנו. היא היתה צעירה, גבוהה וחטובה. שמלתה היתה יפה ועל פי צו האופנה. אלה הפרטים שמבטי הראשון הספיק כדי לחרות אותם בזיכרוני. ברכת שלום נעימה עברה בינה לבין מר קרימסוורת. היא גערה בו, ספק בשובבות ספק בחמיצות, על איחורו. קולה (קולות של אנשים תמיד נחשבים בעיני לחלק בלתי נפרד מאופיים) היה רענן — הוא רימז, כך דימיתי, על רוח חיונית טובה. מר קרימסוורת מיתן עד מהרה את הגערה התוססת בנשיקה — נשיקה אופיינית לחתן (הם היו נשואים פחות משנה) — והיא התיישבה ליד שולחן האוכל שמחה וטובת לב. כשהבחינה בי ביקשה את סליחתי שלא השגיחה בי קודם לכן, ואחר כך לחצה את ידי, כמנהגן של גברות שבשטף של רוח טובה שמציף אותן הן מסבירות פנים לכול, אפילו לאדישים שבמכריהן. עכשיו נוכחתי ביתר שאת שגון עורה נאה, ותווי פניה חדים למדי, אך נעימים. שערה היה אדום — אדום בהחלט. היא ואדוארד דיברו הרבה, ותמיד ברוח של וכחנות מעושה. היא כעסה או העמידה פני כועסת, שבאותו יום הוא רתם סוס מרושע לכרכרה שנהג בה, והקל ראש בחששותיה.

מדי פעם היא נפנתה אלי. "אני שואלת אותך, מר ויליאם, האין זה מגוחך שזה מה שאדוארד אומר? הוא טוען שהוא ירתום את ג'ק ולא שום סוס אחר, והבהמה הגסה כבר הפילה אותו ארצה פעמיים."

היא דיברה בשִֹפתות קל, לא בלתי נעים, אך ילדותי. וכן הבחנתי עד מהרה שהיה שם משהו יותר מילדותי — מעין הבעה תינוקית שניכרה בתווי פניה הלא־קטנים כל עיקר. שִֹפתות והבעה אלה הילכו, ללא ספק, קסם על אדוארד, כמו על רוב הגברים, אך לא עלי. אני ביקשתי את עיניה, ברצותי למצוא בהן את התבונה שלא נמצאה לי לא בפניה ולא בשיחתה. עיניה, הקטנות למדי, הקרינו עליצות, ומדי פעם הבחנתי בחיוניות, ברדידות ובקוקטיות מבצבצות ממעמקיהן, אך לשווא ציפיתי למצוא שם הבלחה של נשמה. אינני איש המזרח — צוואר צחור, שפתיים אדומות, לחיים ורודות ואשכולות של תלתלים בהירים, אינם מספיקים לי, אם הם חסרים את הניצוץ הפּרוֹמֶתיאי ההוא, שיתקיים לאחר שוורדים וחבצלות יקמלו והשיער הבוהק יאפיר. באור השמש, בעת שגשוג, יפים הפרחים וטובים, ואולם ימי גשם רבים יש לנו בחיים — עונות נובמבר של פורענות, כשביתו של אדם קר מאוד בלי אח מבוערת, בלי נצנוץ ברור ומעודד של נשמה יתרה.

משמיציתי את העיון בדף פניה הגלוי לעין של גברת קרימסוורת, ביטאה אנחה בלתי רצונית את אכזבתי. היא קיבלה זאת כמחוות כבוד ליופיה, ואדוארד, שניכרה בו גאוותו על רעייתו הצעירה, העשירה והיפה, שיגר לעברי מבט — מלגלג וכועס כאחד.

הפכתי את פני משניהם וסקרתי בלאות את החדר. ראיתי שתי תמונות קבועות בחיפוי עץ האלון — אחת בכל צד של אדן האח. אחר כך, משלא מצאתי עוד עניין בשיחה המבודחת שהתגלגלה בין מר קרימסוורת וגברת קרימסוורת, ייחדתי את מחשבותי לבחינת התמונות האלה. הן היו דיוקנאות — גברת ואדון, שניהם לבושים בבגדים שעשרים שנה חלפו מאז היו באופנה. האדון היה בצל. לא ראיתי אותו כהלכה. הגברת נהנתה מהיתרון שבקרן של אור מלא שהפיצה המנורה עם האהיל העדין. חיש מהר זיהיתי אותה, ראיתי את התמונה הזאת בעבר, בילדותי. זו היתה תמונתה של אמי. התמונה הזאת וזו שלידה היו פריטי הירושה היחידים שניצלו ממכירת נכסיו של אבי.

זכרתי שכילד היו הפנים טובות בעיני. עכשיו ידעתי כמה נדיר סוג זה של פנים בעולם, ונמלאתי הערכה עמוקה להבעה המתחשבת והעדינה. בעין האפורה הרצינית היה בעיני קסם עז, כמו גם בקמטים מסוימים שרימזו על רגש אמיתי מאוד וענוג. הצטערתי שזו רק תמונה.

עד מהרה הנחתי את מר וגברת קרימסוורת לנפשם. משרת הוליך אותי אל חדרי. כשסגרתי את דלת החדר, מנעתי את כניסתו של כל אורח בלתי קרוא — שלך, צ'רלס, כמו של האחרים.

שלום לפי שעה,

ויליאם קרימסוורת

למכתב זה לא קיבלתי תשובה. קודם שהגיע לידיו קיבל ידידי הוותיק משרה ממשלתית באחת המושבות, וכבר היה בדרכו אל זירת עבודתו הרשמית. מה עלה בגורלו מאז לא אדע.

את הזמן הפנוי העומד לרשותי, שהועדתי לענייניו בלבד, אקדיש עתה לטובת הציבור בכללותו. הסיפור שלי אינו מלהיב, ומעל לכול אינו מופלא, אך אפשר שיעניין אנשים שעוסקים כמוני בשליחות שבחרתי לעצמי, והם ימצאו בניסיון שצברתי השתקפויות תכופות של עצמם. המכתב שלעיל ישמש הקדמה. ועתה אני ממשיך.

^[1]       דמויות מהמיתולוגיה היוונית — פּילאדֶס, בנו של סטרוֹפיאוס מלך פוֹקיס, ואורֶסטֶס בנו של אגממנון מלך מיקֶנה, היו בני דודים וקשורים זה לזה בידידות עמוקה. (הערות השוליים הן של המתרגמת.)

^[2]       מלך לידיה שבאסיה הקטנה (560-546 לפנה"ס), שנחשב לאחד מעשירי העולם העתיק.