הדיירת/ פרק ראשון

בחזרה לעמוד הספר

השכנים היו אלה שגרמו לעיכוב, בסופו של דבר. שני השוטרים התרוצצו בחדר המדרגות במשך חצי שעה לפחות, עולים ויורדים מקומה לקומה, כי כמה שכנים טענו בשכנוע מוחלט שהצעקות הגיעו מהקומה השנייה. גר שם זוג שרב כל היום וכל הלילה — כשהילדים היו בבית, וגם אחרי שהלכו לישון, כך אמרו — לפעמים האישה היתה צועקת גם כשהגבר היה יורד במדרגות כדי להוריד את הזבל, דרך הדלת הפתוחה היא היתה צועקת, "תחזור הנה מיד, אני מדברת אליך!" אף אחד מהם לא העלה בדעתו שהצעקות הגיעו דווקא מהקומה השלישית, זאת שמתחת לגג, כי בדירה הזאת שרר בתקופה האחרונה שקט מוחלט. השכנים שהיו בבית באותו יום לא הצליחו לזכור אם גם בעבר היתה הדירה שקטה לגמרי, רובם היו דיירים חדשים ששכרו דירה בבניין במהלך השנתיים האחרונות, מאז שמחירי השכירות בו ירדו משמעותית עקב ההודעה על פרויקט תמ"א שהיה אמור לצאת לדרך, למרות שבפועל שום דבר לא זז כבר חמש שנים. ובכל זאת, כשמיכל חיון שאלה את אבי בנימיני, "לא אמרת שהילדה שהתקשרה לתחנה דיברה על הקומה שמתחת לגג?" עיניו של אבי הצטמצמו לרגע, כאילו ביקש לשחזר איזשהו פרט שנשמט מזיכרונו, ואז החל לרוץ למעלה. מיכל, שהיתה מהירה כמעט כמוהו, רצה אחריו, ושניהם נעצרו מול הדירה בקומה השלישית, שמספרה, כפי שהתגלה להם באותו הרגע, היה 13. למרות שתיכננו לפרוץ את הדלת, הרי שבמשך כמה שניות עמדו במקומם, ורק בהו במשקוף הריק, שבו אולי היתה תלויה פעם מזוזה שככל הנראה נפלה, או גרוע מזה, נתלשה, ואבי אמר, "איזה דבר זה, אנשים אין להם ערך לכלום, מזוזה נופלת ואף אחד לא שם חדשה במקומה," וכשמיכל הינהנה באישור, הוסיף, "ועוד כאלה שגם ככה גרים בדירה מספר 13, לא פלא שהם התגרשו," ושניהם הביטו זה בזה, וכאיש אחד פרצו את הדלת, אבי בעט בה בכל הכוח ומיכל סייעה לו בדחיפה, ובתוך רגעים ספורים מצאו את עצמם בסלון דירתה של איה אבישר.

אבי אמר אחר כך למיכל שמה שקרה שם נראה לו בהתחלה "כמו הצגה ב'הבימה'". האישה — שערה הסתור, הארוך, הכהה, שכמה פסים כסופים נשזרו בו — עמדה כשידיה מושטות לפנים באימה, כאילו התחננה או לא האמינה למראה עיניה, ומולה הגבר עם סכין בידו, ואחר כך הילדים שיצאו מחדריהם בבהילות — הילדה הגדולה, שנראתה בערך בת שמונה, למרות שבהמשך התברר שהיא כבר בת אחת-עשרה, והילד הקטן שהיה כמעט בן שש; על פני שניהם היתה נסוכה הבעה משונה, מפוחדת, ועם זאת שלווה, כאילו משהו בכל ההתרחשות הזאת היה בכל זאת ידוע להם, מוּכר.

רק אחר כך, כשהצליחו לדובב את השכנים הוותיקים יותר, אלה הצליחו להיזכר שלפני שלוש שנים עלה רעש של בכי וצעקות מהדירה הזאת, בעיקר בערבים, כשהילדים היו קטנים יותר, אבל אפילו הם ציינו שכבר זמן רב הילדים לא עושים רעש, או שאולי פשוט שומעים אותם פחות; בכל זאת, בחלק מהימים הם אצל אבא שלהם שגם הוא גר בסביבה, כמה מהם סיפרו בידענות, ורק את האישה הם רואים כמעט כל יום עולה ויורדת במדרגות, ולפעמים היא מסתובבת בחברתה של אישה אחרת שנראית צעירה יותר, וכמה מהשכנים חשבו שזאת אחותה הקטנה, השערה שהופרכה באחד הלילות שבו אחד השכנים, בחור בן עשרים, לא לגמרי בקיא בהוויות החיים, נקלע לשיחה עם האישה שחשבו שהיא האחות הקטנה על הגג בשלוש בלילה, והם חלקו ביניהם ג'וינט ועוד כמה סודות אינטימיים שקצת הפתיעו אותו וגם הסעירו לא מעט, והיו שכנים אחרים שאמרו שהביקורים של האחות מתארכים קצת יותר מדי זמן, שלא לדבר על החזקת הידיים ושאר התגפפויות שלה עם האמא, שעד לפני שנייה בכלל היתה נשואה לגבר, לא שזה עניינו של מישהו, אבל לפעמים אפילו בכניסה לבניין הן עושות את זה, איפה שילדים יכולים לעבור בכל רגע, מה שהופך את כל זה למאוד לא נעים וממש לא לעניין, אבל אף אחד לא רצה להיכנס לפרטים נוספים. אלה ששאלו אותם ישירות על הנושא, רק אמרו: אנחנו לא אוהבים לרכל.
בבוקר

אותו בוקר דווקא האיר פנים לאיה אבישר. היא זכתה בארבע שעות רצופות של הוראה חסרת הפרעות, עניין נדיר; למרות העצבים המרוטים בסופה של תקופת המבחנים הארוכה, למרות הציפייה העולה על גדותיה לצאת כבר לחופשת פסח שעמדה בפתח, בכל זאת הרגישה שגם התלמידים חסרי השקט ביותר, החוצפנים, מופרעי הקשב וההיפראקטיביים, סרים פתאום למרותה. זה היה — ככה היא אמרה לעצמה, וגם חזרה על כך שוב ושוב באוזני הקולגות שלה בחדר מורים — כאילו הבינו מכוחה של איזו ידיעה נסתרת את מה שעבר עליה בחודש הקודם. אנה, אחת מתלמידותיה הקשות ביותר, שסבלה משורה ארוכה של ליקויי למידה שבגינם קיבלה אישור מיוחד לשבת בכיתה עם אוזניות מחוברות לטלפון הנייד שלה, עצרה את איה במסדרון לאחר סיום השיעור. "המורה!" הטיחה באיה, מושכת את כובע הקפוצ'ון שלה עד שהסתיר את עיניה. "ממש התגעגעתי אלייך כשלא היית שבוע שעבר, המורה. הביאו לנו מחליפה גרועה, את לא היית מאמינה. לא ידעה להסביר לנו אף מילה קשה בסיפור שנתת לנו. היא לא היתה טובה כמוך, המורה."

"אל תלשיני על המורה המחליפה," ענתה איה ברוגז מעושה, אבל אנה אמרה רק, "אין עלייך, המורה," ומיד נעלמה שוב במסדרון. למשך כמה רגעים איה עוד עמדה שם ובהתה בה כשהתרחקה. היא התביישה להודות בפני עצמה בהקלה שהתמלאה בה. הילדים עדיין אוהבים אותה; למרות שביטלה שיעורים ואפילו ימי הוראה שלמים, ואמרה לעצמה שלא היתה לה שום ברירה, שהיתה מוכרחה לנוח קצת מכל המאמץ שתבע ממנה החודש האחרון, שהשתבש בגלל הנסיעה של הגרוש שלה, עיליי.

בתקופה שבה ניסחו את הסכם הגירושים, הורתה לה המגשרת שלהם, עורכת דין שגם החזיקה בתואר נוסף כמומחית לתקשורת מקרבת: "אף פעם אל תסרבי לשמור על הילדים כשהוא רוצה לקחת חופשה — זה ישתלם לך, כי כשאת תרצי לצאת לחופשה, גם הוא יפרגן לך." כשעיליי הודיע לה על הנסיעה שלו, איה נזכרה בעיניה הכחולות של המגשרת ובעפעפיה שגם הם היו טבולים בצללית כחולה, כשחזרה שוב ושוב על המשפט "את תראי שגם הוא יפרגן לך", ושאלה את עצמה איך היא יכולה להיות בטוחה שעיליי יפרגן לה, לאור מה שקרה לפני כחודשיים, כשהיא הודיעה לו שהיא רוצה לנסוע לחופשה במדבר עם ורד, בת הזוג שלה.

הרעיון לנסוע עם ורד לחופשה עלה באחת השבתות שבהן הילדים היו אצל עיליי. היא וורד עדיין שכבו במיטה, באחת-עשרה בבוקר. איה רצתה לקום כבר שעתיים קודם לכן, כי היתה ערימת מבחנים שחיכתה לה, אבל ורד לא הניחה לה לצאת מהמיטה. "לא ראיתי אותך כל השבוע, תשארי איתי קצת," אמרה לה בקול מתפנק, וזרועותיה נתלו על צווארה של איה.

"אבל נפגשנו רק ביום שני," איה אמרה.

"כן? וזה מספיק לך? לפגוש אותי יומיים בשבוע?" ורד התרוממה בבת אחת והתיישבה במיטה.

"זה מה שיש לי, יומיים בשבוע, את יודעת את זה," איה אמרה, "וחוץ מזה, בשאר הזמן את ממילא מציירת בסטודיו שלך," הוסיפה, אבל ורד הפטירה בביטול, "איזה שטויות, את יודעת שתמיד אני מוכנה לעזוב הכול באמצע בשבילך." "אבל אני לא רוצה שתעזבי הכול בשבילי," אמרה איה, קולה מתרומם כמעט מבלי שהרגישה בכך, וּורד צחקה צחוק קצר, גבוה, וענתה במהירות, "אל תדאגי, לא התכוונתי לזה בצורה הזאת," אבל פניה התכרכמו. "אם כבר מדברים," אמרה לאיה, "אז נמאס לי להיות כל הזמן אצלך בדירה, עם כל הטפטופים מהגג. למה את אף פעם לא ישנה אצלי? רמת גן זה לא חוץ לארץ, את יודעת."

איה הביטה לתוך עיניה הכהות של ורד שננעצו בה במפגיע. "אולי פשוט ניסע קצת?" שאלה אותה. "אני אנסה לקחת חופש מהבית ספר, ניסע למדבר כמו שתמיד רצית." הן החלו מיד לדבר על הנסיעה ולתכנן אותה לפרטי פרטים, ולקבוע תאריכים שאפשר להציג בפני עיליי, אבל כשאיה סיפרה לעיליי על החופשה המתוכננת, הוא פתח מיד בהתחשבנויות; תביעות אינסופיות להחזרים של ימים ושעות עבודה, שטען שיפסיד בגלל הנסיעה שלה, עד שכמעט ביטלה ברגע האחרון את הנסיעה. איה הזכירה לו את דבריה של המגשרת: "אסור להתחשבן אחד עם השני על נסיעות", והוא התרצה לבסוף. "תיהנו במדבר," הפטיר כשהביאה אליו את הילדים. אבל במהלך ארבעת הימים של החופשה הילדים לא חדלו לשלוח אליה הודעות מלאות בטענות ומענות שונות. "אבא לא נתן לנו ארוחת בוקר", ו"אבא יצא מהבית ואנחנו לא יודעים איפה הוא, תחזרי".

היא כתבה להם בחזרה: "תנסו להסתדר עם אבא, אני לא יכולה לעזור", אבל גילתה שהחרדה מכך שמשהו ישתבש עם עיליי והילדים לא מאפשרת לה ליהנות משום דבר. כשוורד הציעה לה ללכת לשחות בבריכה של הבקתה במדבר, אמרה לה, "לכי בלעדי, אני צריכה להתקשר לילדים." ורד עמדה מעליה, כבר לבושה בבגד ים. "את מתכוונת שאת צריכה להתקשר אליו." גופה הגדול, השרירי של ורד נמתח בעצבנות כשניענעה בראשה מצד לצד כלא מאמינה. "ידעתי שזה מה שיהיה," הטיחה באיה. "את פשוט לא מסוגלת להתרחק ממנו," צעקה כשיצאה מהחדר בטריקת דלת, ואיה הביטה בה דרך החלון קופצת לתוך הבריכה הקטנה שמחוץ לבקתה. את הדרך חזרה במכונית עשו בשתיקה רועמת והמשיכו לא להחליף מילה ביניהן, עד שוורד נרגעה והתרצתה רק שלושה ימים אחר כך.

כשעיליי הודיע לה, חודש אחר כך, שהוא מתכוון לנסוע ללונדון לעשרה ימים עם בת הזוג שלו, איה החליטה לנהוג שוב על פי עצתה של המגשרת ולא להתחשבן איתו על מה שקרה בזמן הנסיעה שלה. גם כך הוא נראה לה קצת אבוד לאחרונה, בשבועות שלפני הבוקר שבו התחיל הכול.

שבועיים לפני נסיעתו לקחו שניהם חלק באירוע משותף, מסיבת יום ההולדת של הבן שלהם, דניאל, בגן. הם עמדו זה לצד זה מעל צלחות בורקסים ופירות, וניסו לנהל שיחה על רקע הצרחות מחרישות האוזניים של הגננת והסייעות. עיליי סיפר בעגמומיות שנפרד מבת הזוג שלו. הוא בהה באיה לרגע, כאילו ביקש לבדוק את תגובתה, אבל מיד הוסיף שהוא מרגיש "הקלה גדולה", ומיד החל לפלבל בעיניו ברוב משמעות, מרמז לכל מיני הרפתקאות מיניות שכבר היו לו מאז עם נשים אחרות. איה העוותה את פניה ברתיעה, אמרה שהיא לא רוצה לשמוע על כל זה, ושהיא מבקשת שינסו להתמקד בשיחות שלהם מעכשיו בילדיהם ולא בשום דבר אחר. הוא לא התווכח והשתתק מיד, אבל פניו האדימו ולבשו הבעה נעלבת וקודרת, ואיה התחרטה על תגובתה ומיד הוסיפה שהיא מצטערת לשמוע על הפרידה, למרות שלא הצטערה במיוחד, כי בת הזוג שלו היתה מאוד צעירה, באמצע שנות העשרים לחייה, ואיה חששה שהיא תרצה ילד משלה יום אחד, עניין שעיליי, בכך החלה להשתכנע בזמן האחרון, לא יוכל לעמוד בו, נפשית או כלכלית. גם ככה התרשל בחודשים האחרונים בתשלום המזונות לילדים שלהם. תחילה איחר ביום או יומיים, אבל בהמשך היתה פעם שבה איחר כמעט בחודש שלם, ואיה נקלעה שוב למריבה עם הוריה כי נאלצה לבקש מהם לעכב את הצ'ק שלה לשכר הדירה מחשש שלא יהיה לו כיסוי.

היא מצאה את עצמה מתעוררת באמצע הלילה שטופת זיעה לאחר שחלמה סדרה של חלומות טרופים על הכסף המתעכב. לילה אחד חלמה שעיליי בוגד בה עם אישה אחרת והתעוררה נסערת. היא לא הצליחה להבין את החלום; הם היו גרושים כבר שלוש שנים, לו היתה בת זוג ולה היתה בת זוג, ועניין הבגידה לא היה קשור למציאות חייהם. לבסוף החליטה להתייעץ עם ג'ני, המורה לכתיבה יוצרת שגם עשתה במקביל התמחות בפסיכולוגיה קלינית, לגבי משמעות החלום. ג'ני אמרה לה שהחלום מבטא תחושת בגידה. "הגרוש שלך בעצם פוגע בקודש הקודשים של הסכם הגירושים — המזונות — ולכן את מרגישה שהאמון הכי בסיסי ביניכם נפגע," הסבירה לה.

כשאיה שיתפה את ורד בחלום שחלמה וגם בתובנה שהציגה המורה לכתיבה יוצרת, ורד אמרה, "לי נראה שאת סתם אובססיבית בקשר אליו. מצד שני," הוסיפה בקרירות, "אני לא עשיתי התמחות בפסיכואנליזה." כשאיה תיקנה אותה ואמרה, "פסיכולוגיה, לא פסיכואנליזה," זה רק הרגיז אותה יותר. "אל תתנשאי עלי, איה," אמרה לה. "תאמיני לי שאני מבינה מה קורה פה יותר טוב מכל הפסיכולוגיות והפסיכואנליטקאיות בעולם."

הוויכוח על המזונות נגמר לבסוף לאחר שעיליי שילם את הכסף בשלבים, והעביר לה בכל פעם חלק מהסכום במזומן במעטפה שהניח בתיבת הדואר שלה, כמו גנב בלילה. איה נזפה בו על דרך התשלום המשפילה, אמרה לו שהוא מפר את ההסכם וגורם לילדיו לשלם על הבזבוזים חסרי הרסן שלו עם החברה הרווקה שלו, שלא מבינה מה זה לדאוג לילדים. הוא הכחיש הכול, אמר שהגירושים עצמם הם שהביאו אותו למצב הזה ולא שום דבר אחר, הגן בחירוף נפש על בת הזוג שלו וטען שהיא לא דורשת ממנו לשלם על כלום, להפך, היא תמיד נושאת בעול הוצאותיהם המשותפות. ואז באה הפרידה, שסיפר עליה לאיה במסיבת יום ההולדת של דניאל, ולאחר כמה שבועות הודיע לה שהוא ובת הזוג חזרו זה לזרועות זה, ושהם נוסעים יחד ללונדון, שבועיים לפני חופשת פסח, בשיא העומס של ההוראה.

"חודשים הוא מאחר במזונות אבל יש לו כסף לנסוע לחו"ל?!" ורד התפרצה כשאיה סיפרה לה על כך. "הוא טוען שהוא לא משלם כלום על הנסיעה," איה הסבירה לה. "שזאת נסיעה מטעם החֶברה של החבֵרה שלו, והכול על חשבונה." אבל ורד רק אמרה "ואת מאמינה לו כרגיל, אה?"

השהות עם הילדים בזמן הנסיעה של עיליי דווקא התחילה מצוין. איה אמרה לעצמה שאם כבר אז כבר, ועדיף להתמסר לעניין באופן מוחלט. היא בישלה את כל הארוחות, ולא התפתתה לקנות אוכל מוכן או להזמין אוכל הביתה. היא עזרה למעיין במשך שעות עם שיעורי הבית שלה, ועבדה עם דניאל על כישורי הציור שלו, שהיו טעוני שיפור בגלל איזה עיכוב קל במוטוריקה עדינה, כמו שהסבירו לה הגננות. היא לקחה על עצמה יוזמות תרבותיות וחברתיות שכוחותיה לא עמדו בהן; הסיעה את הילדים למוזיאונים והצגות, והזמינה חברות של מעיין לישון אצלם, והניחה להן לראות סרטים במחשב עד שעה מאוחרת, למרות שלא הצליחה להירדם בגלל הרעש שהקימו. כשסוף-סוף נרדמו בשתיים בלילה, התקשתה לעצום עין רק בגלל הידיעה שנותרו לה רק שעות ספורות לישון עד שתצטרך לקום כדי להביא את הילדים למסגרות וללכת ללמד בבית הספר. לפני הנסיעה של עיליי ורד הבטיחה שתגיע כל יום לדירה כדי לעזור לאיה עם הילדים, אבל כשהגיע מועד הנסיעה התקשרה לאיה כדי לעדכן שנקבעה לה תערוכה חדשה בזמן הנסיעה של עיליי ושהיא עסוקה עכשיו בתליית העבודות בחלל התערוכה, ולא תוכל להתפנות. כשאיה אמרה במרירות, "חשבתי שאת מוכנה לעזוב את הכול כדי לבוא להיות איתי," ורד ענתה לה, "את יודעת מה הבעיה שלך, איה? שאת האילוצים של עיליי את מבינה, אבל העבודה שלי לא נחשבת בעינייך." איה ניתקה את הטלפון בכעס. היא ציפתה שוורד תתקשר שוב כדי להתנצל ולהציע בכל זאת את עזרתה, אבל גם בימים שלאחר נסיעתו של עיליי ורד התבצרה בעלבונה, לא התקשרה ולא באה.

בסוף-השבוע הראשון כבר הגיעה לבית הספר בעיניים טרוטות מחוסר שינה, ותוך זמן קצר הפכה מפוזרת, לא מרוכזת וחלשה יותר מול התלמידים שלה. היא הרגישה שכל מערכת היחסים העדינה שבנתה איתם מתחילה להתמוטט, וכל מיני תופעות שאפיינו את תחילת שנת הלימודים וכבר חשבה שנפטרה מהן — הפרעות בשיעור, התחצפויות וקריאת תיגר על סמכותה — כל אלה חזרו על עצמן, ושוב כמו בתחילת שנת הלימודים הגיעה לסופו של יום העבודה מותשת ועצבנית.

באחד הימים החליטה לא להגיע לבית הספר, דבר שלא עשתה מאז תחילת עבודתה כמורה. "הבן שלי צריך לעבור ניתוח", שיקרה לאחראית הפדגוגית בהודעת טקסט לאקונית. "אין בעיה, רק בריאות", ענתה האחראית הפדגוגית. אבל כמה ימים אחר כך כבר קיבלה מייל מהמזכירה הדורשת ממנה להביא אישור מחלה. "זאת לא מחלה שלי, זאת מחלה של הילד, אני לא יודעת אם יש לי את האישור," אמרה למזכירה בטלפון, מושפלת מהצורך להצטדק בדיעבד על השקר ומהחשש שעכשיו קרנה ירדה גם בקרב ההנהלה. "לא משנה, תביאי את האישור כשיהיה לך," ענתה המזכירה, אבל קולה נשמע חשדני, שוחר רע. גל של חוסר סבלנות נזעם החל לשטוף אותה; על ילדיה ועל תלמידיה ועל עיליי ששוב לא התחשב בה ועל ורד שלא באה.

כשביום שישי אחר הצהריים קיבלה הודעה מעיליי שהמטוס שלו נחת ושהוא בדרכו חזרה, איה הרגישה הקלה מציפה אותה, ובכל זאת הודיעה לו שאין צורך שיגיע לקחת את הילדים מיד. היא לא מעוניינת בסוף-שבוע חלקי, עדיף שהם כבר יבלו אצלו בסוף-שבוע הבא כדי לשמור על הסדר הרגיל של הדברים. היא ציפתה שהוא יתווכח — הוא בכל זאת לא ראה את הילדים שלו כמעט שבועיים — אבל הוא אמר: "יופי, כי אני ממש מותש, לא ישנתי דקה בטיסה," והיא הרגישה שלבה צונח שוב באכזבה ובכעס. בכל זאת היא אמרה לו, "בסדר," ובלי להוסיף דבר, סגרה את הטלפון, ומיד אחר כך התקשרה לוורד ואמרה לה, "אני מתגעגעת אלייך," וקולה של ורד נשמע מרוכך והיא אמרה, "גם אני מתגעגעת, אני מצטערת שלא יכולתי לבוא." איה שאלה אותה איך היתה התערוכה, וּורד אמרה שהתערוכה נדחתה לשבוע הבא, למרבה המזל, ועכשיו גם איה תוכל לבוא לראות אותה, ואיה הבטיחה שתבוא, והן קבעו שוורד תבוא לארוחת ערב ביום רביעי הקרוב, והפגישה המיועדת הביאה לאיה תחושה של נעימות קלילה והתחדשות, ומיד החלה לנקות את הבית ולכבס ערימות של כביסה, והחלה גם לתכנן את הבילויים המשותפים המתקרבים עם ורד. היא אמרה לעצמה שבעצם השבועיים האחרונים לא היו קשים עד כדי כך, ושהיא למדה על ילדיה כל מיני דברים חדשים שאולי לא היתה יודעת אותם בנסיבות רגילות, שזה טוב מדי פעם לבלות יחד, רק היא והם. את המיילים מהתלמידים והעבודות שצריך לבדוק תמיד אפשר להשלים בהמשך.

את עיליי פגשה לרגע קצר בלבד ביום שני שלאחר חזרתו מלונדון. בדרך לקחת את הילדים מהמסגרות התעקש לעצור בדירתה בצהריים, וסיפר שקנה לה מתנה והוא רוצה לתת לה אותה באופן אישי. זה הפתיע אותה. מאז פרידתם לא קנה לה שום דבר, אפילו לא מתנה ליום הולדתה, והיא אמרה לעצמה שהוא ודאי רוצה לפצות אותה על חוסר ההתחשבות שהפגין סביב עניין הנסיעה שלו. אבל כשהגיע לדירה הוא לא התנצל וגם לא הזכיר שום דבר שקשור לנסיעה. הוא סירב להיכנס פנימה ורק עמד בפתח הדירה מחזיק בידו קופסת קרטון גדולה ומהודרת שעליה מצוירת סכין גדולה מהסוג המיועד לחיתוך בשר. "אמרת תמיד שאת צריכה סכין טובה," אמר ואיה ענתה, "כן, אבל אמרתי את זה מזמן, כשהיינו נשואים." הוא לא התייחס למה שאמרה ורק הוסיף, "אני מקווה שלא קנית בעצמך סכין בינתיים, כי זה באמת הסכין הכי טובה שיש והיא היתה במבצע בחנות לכלי בית הכי טובה בלונדון." היא הביטה בו לרגע בהשתוממות, ועיניו הכחולות, הגדולות, נתלו בה בציפייה, כמעט בהפצרה, והיא הודתה לו במהירות ואמרה שהמתנה משמחת אותה
מאוד.

לפני שהלך אמרה לו, "אני שמחה שחשבת עלי בתוך כל מה שהיה בינינו לאחרונה," ואז השתתקה לרגע ואחר כך אמרה, בהדגשה, "אני מקווה שהמתנה הזאת תסמן תקופה חדשה בגירושים שלנו." היא חייכה אליו, אבל הוא לא חייך בחזרה ורק מילמל שהוא מאחר לאסוף את מעיין מבית הספר, ופנה משם ללא שיהוי, דולק במורד המדרגות בצעד מהיר, קדחתני.

לאחר שהלך פתחה את האריזה והביטה בסכין. זאת היתה באמת סכין מרשימה, איכותית, מן הסוג ששפים בתוכניות בישול משייפים לנגד עיני הצופים. היא הוציאה אותה מהאריזה והניחה אותה במגירה העליונה כדי שהילדים לא יגיעו אליה ויפצעו את עצמם בטעות.

ביומיים הבאים לא שמעה מעיליי דבר, למעט הודעות לאקוניות הקשורות לתיאומים בענייני הילדים, וגם אלה נעשו רק בכתב, לא בטלפון. היא הבחינה שהוא שוב מתחיל לאחר עם המזונות ושאלה את עצמה מה מצבו, אבל החליטה לדחות את שיחת הטלפון הכעוסה כי רצתה לאפשר לעצמה ליהנות מעוד כמה ימים של שקט. הזמן שהתפנה מאז חזרתו, עול הילדים שירד ממנה — אלה הביאו איתם הקלה מסוימת, אבל גם איזו דריכות חדשה. היא הרגישה את הדריכות הזאת מלווה אותה ביום שני, שבו הילדים היו אצל עיליי, ולרגעים חשה בה גם בימים שבהם הילדים היו אצלה, כמו בת לוויה עקשנית, טורדנית.

באותו בוקר, יום רביעי, חזרה מבית הספר בשעה שתים-עשרה בצהריים, ומיד החלה לבדוק עבודות, משימה שהיתה אמורה להשלים עד הערב, אז קבעה עם ורד. בשעה שתים-עשרה וחצי בצהריים נשמעה דפיקה בדלת. בפתח עמד עיליי.