ויליאם סיוארד בורוז

מגדולי הסופרים האמריקאים במאה העשרים. בסוף שנות החמישים, לצד הסופר ג'ק קרואק והמשורר אלן גינסברג, הוא היה בין נושאי דברו הראשיים של זרם חדש בפרוזה ובשירה באמריקה, המכונה כיום "בּיט" (The Beat Movement). זרם זה התאפיין בכתיבה אסוציאטיבית רבת מִשלבים, בגישה מתירנית פרועה ואנטי-ממסדית, ובכתיבה תחת השפעה כבדה של אלכוהול, מריחואנה וסמי הזיה. דור הבּיט בעצם הכשיר את הקרקע לצמיחה של דור ילדי הפרחים בשנות השישים.

בורוז נולד ב-1914 למשפחה בעלת אמצעים מסנט לואיס שבמיזורי. הוא נשלח לפנימייה לבני עשירים בניו מקסיקו, ובגיל שמונה-עשרה התחיל ללמוד ספרות אנגלית ואנתרופולוגיה בהרווארד. הוא סיים ללמוד בגיל עשרים ושתיים, והתמיכה הכספית הנדיבה של הוריו איפשרה לו לצאת למסעות בעולם. בביקוריו באירופה הוא התנסה במפגשים חד-מיניים, וגם התחתן עם צעירה יהודייה שביקשה להימלט מהנאצים באוסטריה ולהשיג אשרת כניסה לארצות הברית. הם התגרשו זמן לא רב אחר כך, אבל נשארו בקשרי ידידות עוד שנים ארוכות.

ב-1942, זמן קצר אחרי ההפצצה על פרל הרבור, גויס בורוז לצי אבל שוחרר מן השירות אחרי שנקבע שאינו כשיר נפשית. הוא עבר לגור בניו יורק, ושם התיידד עם ג'ק קרואק וקבוצה פרועה של בליינים, ביניהם אשתו הראשונה של קרואק וכן צעירה בשם ג'ואן וולמר אדמס, שהיתה לבת זוגו. אז גם התחילה ההתמכרות הקשה שלו לסמים, קודם למורפיום ואחר כך להרואין. בהמשך הזמן הוא מכר הרואין, הסתבך עם החוק וברח למקסיקו עם אדמס, שב-1947 ילדה את בנם המשותף, בילי. ב-1951, תוך כדי משחק שיכורים במסיבה במקסיקו סיטי, בורוז ירה למוות בטעות באדמס. משפחתו נחלצה לעזרתו ושיחדה פקידים במערכת המשפט, והוא שוחרר בערבות. זמן קצר אחר כך הוא נמלט בחזרה לארצות הברית.

חוויות הסמים של בורוז מתועדות ברבים מספריו. ב-1945, כשגר בניו יורק, הוא כתב עם חברו קרואק את הספר "וההיפופוטמים התבשלו בתוך הבריכות שלהם", שלא נמצא שום מו"ל שהיה מעוניין בו. ב-1953 התפרסם הרומן הראשון שלו, "Junkie: Confessions of an Unredeemed Drug Addict" ("ג'אנקי", בתרגום אהוד תגרי, הוצאת ידיעות ספרים, 2001), המספר בגוף ראשון את חוויותיו של מכור להרואין. ב-1959 ראה אור ספרו הנודע ביותר של בורוז, "Naked Lunch" ("ארוחה עירומה", בתרגום אהוד תגרי, הוצאת שדוריאן, 2001), שנכתב בזמן שהות בת ארבע שנים בטנג'יר שבמרוקו, ומתאר את ההתמודדות של בורוז עם רגשות האשם בעקבות תאונת הירי הקטלנית.

באמצע שנות השבעים חזר בורוז לניו יורק אחרי שחברו הוותיק, המשורר אלן גינסברג, דאג לו למִשרת הוראה בחוג לכתיבה יצירתית בסיטי קולג'. הוא התרועע עם אמנים מובילים באותו זמן, בין השאר גם עם אנדי וורהול, לו ריד ופטי סמית, אבל ההתמכרות הקשה לסם המשיכה לרדוף אותו, וב-1979 הוא חזר להשתמש בהרואין. שנתיים אחרי זה מת בנו היחיד, בילי, בן השלושים וארבע. מאז ועד מותו בגיל שמונים ושלוש, היה בורוז מכור לסמים.

את ג'יימס גרַאוֶורהוֹלץ, בן הזוג שלו בשני העשורים האחרונים לחייו, הכיר בורוז בזמן שעבד בסיטי קולג'. הוא זה ששיכנע את בורוז לצאת למופעי שירה ברחבי ארצות הברית, שהפכו את הסופר הנודע לשמצה לדמות פולחן ולאמן "סְפּוֹקֶן וורד" בולט. ב-1981 עברו השניים לגור בעיר לורנס שבקנזס, ושם השתתף בורוז בתוכנית גמילה המבוססת על מתדון והתחיל לפתח טכניקת ציור ייחודית. ב-1997 הוא מת בעקבות סיבוכים שלאחר התקף לב.

ב-2008, אחרי שכבר פורסם בחלקו בקובץ שכלל מבחר מכתביו של בורוז, ראה אור לראשונה כתב היד המלא של "וההיפופוטמים התבשלו בתוך הבריכות שלהם", הרומן המשותף של בורוז וקרואק.