חדשות ועדכונים

19 פברואר

בריטון / דורי מנור / ביקורות

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב מן העיתונות

לא נמצאו ביקורות

19 פברואר

אקס ליבריס / אן פדימן / ביקורות

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב מן העיתונות

רשומה על הספר מאת חמוטל מתוך הבלוג 'טיוטא',  מרץ 2008.
ביקורת על הספר מאת אריאל לוינסון, וואלה! ינואר 2007
קטע מתוך הספר, Ynet, דצמבר 2006.
ראיון אם המחברת לכבוד צאת שניים מספריה בעברית, Ynet, נובמבר 2006.

17 פברואר

סיפורים בחיתולים / דבורה עומר / ביקורות

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב מן העיתונות

ראיון עם המחברת לכבוד צאת הספר מאת אריאנה מלמד, Ynet, ספטמבר 2005.
ידיעה על הספר באתר iwoman, אוגוסט 2005.

17 פברואר

ניקולאס ניקלבי / צ'רלס דיקנס / ביקורות

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב מן העיתונות

ההקדמה המלאה לספר מאת עירית לינור, Ynet, יוני 2005.
ביקורת על הספר מאת טלי כוכבי מתוך הבלוג שלה, פברואר 2007.

17 פברואר

חיים עם ספרים / מיכל יפת / ביקורות

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב מן העיתונות

שלוש שיחות מתוך הספר, Ynet, אפריל 2005.
אוסף ביקורות של גולשים על הספר מאתר 'סימניה'.
ביקורת על הספר מאת טל כהן, אתר 'האייל הקורא', יוני 2005.
המלצה על הספר לכתוב שבוע הספר, אתר iwomen, יוני 2005.  

17 פברואר

ניקולאס ניקלבי / צ'רלס דיקנס / קטע ראשון

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

1

המקדים את כל השאר

היה היה, באזור מבודד של דֶבוֹנשִיר, אחד גודפרי ניקלבי: אדון נכבד שחי שנים רבות עד שעלה על דעתו להינשא, וכיוון שלא היה צעיר או עשיר דיו לזכות בידה של גברת עשירה, נישא לאהבת נעוריו מתוך אהבה בלבד, וזו מצדה ניאותה לו מאותה סיבה בדיוק. כך, לפעמים, יכולים שניים שהם עניים מכדי לשחק על כסף, להתיישב למשחק רוגֵע של אהבה.

אנשים רעי מזג, הלועגים לחיי הנישואים, יטענו אולי כי בני הזוג החביבים משולים לשני מתאגרפים, אשר כשהאמצעים דלים והקהל מועט, מתחרים בכל זאת ברוח אבירית רק לשם העונג שבדבר. ומבחינה מסוימת ההשוואה תקפה, כי כשם שצמד שחקני כדור נועזים מעבירים את כובעם בין הצופים בתום המשחק וסומכים על נדיבותם של זרים להחיות את נפשם, כך גם מר גודפרי ניקלבי ובת זוגו הישירו מבט בוחן אל העולם בחלוף ירח הדבש, סמוכים ובטוחים כי תיפול בחלקם ההזדמנות להיטיב את מצבם. הכנסתו של מר ניקלבי כאשר התחתן התנדנדה בין שישים לשמונים לירות לשנה.

אכן, אנשים רבים יש בעולם, אלוהים יודע! ואפילו על לונדון (שם התגורר מר ניקלבי בימים ההם) אי-אפשר להתלונן שהיא מעוטת אוכלוסין. מדהים, אם גם נכון, לגלות שיכול אדם להביט בהמון מבלי למצוא ולו פרצוף ידידותי אחד. מר ניקלבי הביט והביט עד שכאבו עיניו ולבו גם יחד, אך לא מצא חבר. ואז, כשהתייגע מן החיפוש, החזיר מבטו הביתה וגם שם לא מצא דבר להקל על עיניו היגעות. צייר הבוהה זמן רב מדי בצבע לוהט, מביט בצבע כהה וקודר יותר לרענן את חושיו. אך כל מה שראה מר ניקלבי לבש גוון כהה ועגום עד כדי כך שהיה מתרענן ללא שיעור מצפייה בהיפוכו הגמור.

לבסוף, כעבור חמש שנים ולאחר שגברת ניקלבי סיפקה לבעלה שני בנים, ואותו אדון נבוך שכרע תחת הצורך לפרנס את משפחתו, שקל ברצינות לבטח את חייו ברבעון המס הקרוב ואז לצנוח בטעות מראש האנדרטה,* קיבל בוקר אחד בדואר מכתב שחור שוליים המבשר לו כי דודו, מר ראלף ניקלבי, נפטר והשאיר לו את רוב רכושו הצנוע בסך חמשת אלפים לירות סטרלינג.

הואיל ותשומת הלב שהקדיש המנוח לאחיינו בימי חייו הסתכמה במשלוח מתנה לבנו הבכור (שנשא את שמו, מתוך תקווה נואשת): כפית כסף בנרתיק עור; והואיל ולא היה כמעט מה לאכול בעזרתה, והיא נראתה כמעין לעג על כך שלא נולד עם פריט מתכת מועיל זה בפיו, התקשה בתחילה מר גודפרי ניקלבי להאמין לבשורות הטובות. אולם לאחר בדיקה נוספת הן התגלו כנכונות בהחלט. התברר שהקשיש החביב עמד להוריש את כל הונו לאגודה ההומניטרית המלכותית,** וברוח זו ניסח את צוואתו. אך לרוע מזלו של המוסד, הצילו אנשיו כמה חודשים קודם את חייו של קרוב עני אשר לו שילם המנוח קצבה שבועית בסך שלושה שילינג ושישה פני, ולכן נתקף הזקן בזעם טבעי ביותר, צירף לצוואה נספח המבטל את הירושה, והשאיר הכול למר גודפרי ניקלבי. כמו כן הוסיף והביע תרעומת לא רק על כך שהאגודה הצילה את חייו של הקרוב העני, אלא גם על כך שהקרוב העני הרשה לעצמו להינצל.

בעזרת נתח מן הירושה רכש מר גודפרי ניקלבי חווה קטנה ליד דוֹליש, דבונשיר, ולשם עקר עם אשתו וילדיו כדי להתקיים מהריבית הטובה ביותר שהצליח להשיג בעבור יתרת כספו וממעט התוצרת שהצליחה להניב אדמתו. השתיים שיגשגו עד כדי כך שכאשר הלך לעולמו כחמש-עשרה שנה לאחר מכן וכחמש שנים לאחר מות אשתו, היה ביכולתו להוריש לבנו הבכור ראלף שלושת אלפים לירות במזומן ולבנו הצעיר ניקולאס אלף לירות ואת החווה, אם אפשר לכנות כך נחלה ששטחה, לא כולל הבית והדיר, כשטחה של כיכר ראסל אם מודדים את המרחק מדלת קדמית לדלת קדמית.

שני האחים התחנכו יחדיו בבית ספר באֶקסיטר, וכיוון שנהגו לחזור הביתה פעם בשבוע, שמעו תכופות מפי אמם על סבלותיו של אביהם בימי עוניו ועל מעמדו הרם של דודם המנוח בימי תפארתו. הרצאות אלה פעלו על שני האחים בדרכים שונות: הצעיר, שהיה בעל אופי חיישני ומסתגר, לא הסיק אלא שעליו לבוז לעולם הגדול ולקשור את חייו בשגרת הוויית הכפר השקטה. ואילו ראלף, הבכור, הפיק מן הסיפור השגור שני לקחים

חשובים, והם שכסף הוא המקור האמיתי היחיד לאושר ולעוצמה ושכדי להשיגו מותר ואף מוצדק להשתמש בכל אמצעי שאינו פלילי. "כמו כן," נימק לעצמו ראלף, "אמנם לא צמחה תועלת מכספו של דודי בעודו בחיים, אך תועלת רבה צמחה ממנו לאחר מותו, כיוון שכעת הוא נמצא ברשות אבי, והוא חוסך אותו למעני, וזוהי תכלית מוסרית ביותר. ואם נחזור לאדון הזקן, תועלת אכן צמחה גם לו, שכן נפל בחלקו העונג להרהר בכספו כל חייו וליהנות מקנאתם ומהתרפסותם של כל בני משפחתו." וראלף תמיד חתם נאומים פרטיים אלה במסקנה שאין כמו כסף.

הוא לא הגביל עצמו לתיאוריות, וכבר מגיל צעיר גם לא הניח לתוכניות מופשטות להחליד את תבונתו. נער מוכשר זה החל להלוות בריבית פה ושם בבית הספר, דרש ריבית גבוהה על הון קטן של עפרונות וגולות ובהדרגה הרחיב את עסקיו עד כדי מטבע הנחושת הנהוג בממלכה, ובו סיפסר בהצלחה ניכרת. הוא גם לא הטריד את הלווים בנוסחאות ובחישובים מסובכים. שיטת הריבית שהנהיג היתה פשוטה והתבססה על כלל זהב אחד: "שני פני על כל חצי פני", וזו הקלה מאוד את ניהול החשבונות, ובהיותה שגורה ומוכרת נלמדה ונחרתה בזיכרון בקלות רבה יותר מכל כלל אריתמטי, ובכלל, מן הראוי שבעלי ההון, גדולים וקטנים, ובעיקר סוכני בורסה ומלווים בריבית, יאמצו אותה בחום. ואכן, לזכותם של אדונים אלה ייאמר כי רבים מהם נוקטים שיטה זו גם בימינו אלה, ובהצלחה יתרה.

ברוח זו נמנע ראלף ניקלבי הצעיר מחישובים מדוקדקים ומורכבים שהיו נהוגים אז והעטו כלימה על כל מי שניסה אי-פעם לחשב ריבית רגילה על סכומים שונים. הוא המציא כלל אחיד שעל פיו כל סכום וכל ריבית שולמו ביום חלוקת דמי הכיס, כלומר בשבת. ואם ניתנה ההלוואה ביום שני או ביום שישי, היתה הריבית זהה בשני המקרים. למעשה, טען בהיגיון, הריבית צריכה להיות גבוהה יותר על הלוואה של יום אחד מאשר של חמישה, כיוון שבמקרה הראשון סביר להניח שהלווה נמצא במצוקה גדולה, אחרת לא היה לווה בתנאים גרועים כל כך מבחינתו. עובדה זו מעניינת, כיוון שהיא ממחישה את הקשר והאהדה החשאיים המתקיימים תמיד בין מוחות דגולים. ואמנם, ראלף ניקלבי הצעיר לא ידע זאת באותה עת, אך האדונים שהוזכרו לעיל נוקטים גם כלל זה בכל עסקאותיהם.

ממה שסיפרנו על האדון הצעיר ומן ההערצה הטבעית המתעוררת מיד לנוכח אישיותו, נוצר הרושם כי הוא יהיה גיבור סיפורנו אשר יתחיל בקרוב. כדי להסדיר את העניין אחת ולתמיד, הבה נמהר לפקוח את עיני הקוראים ונצעד אל ראשיתו.

לאחר מות אביו, ראלף ניקלבי, אשר החל זמן מה קודם לכן לעבוד בבית מסחר בלונדון, השתקע בהתלהבות במפעל ההתעשרות הוותיק שלו ועד מהרה נקבר ונטמע בו עד כדי כך, שבמשך שנים רבות שכח לחלוטין מקיומו של אחיו. ואם עלה בו מדי פעם זכר חברו למשחק וחדר מבעד לערפל שבו העביר את ימיו – שכן הזהב עוטף את האדם בערפל הרסני יותר מכל תפיסותיו הישנות ומאלחש את רגשותיו יותר מאדי הפחם – הוא נשא עמו מחשבה נלווית ולפיה אילו היתה הקִרבה שוררת ביניהם, ודאי היה אחיו רוצה ללוות ממנו כסף. מר ראלף ניקלבי משך אפוא בכתפיו וקבע שמוטב להניח לדברים כפי שהם.

ובאשר לניקולאס, הוא חי ברווקותו באחוזת המשפחה עד שעייף מן הבדידות ואז לקח לו לאישה את בתו של ג'נטלמן שכן, ולה נדוניה של אלף לירות. אישה טובה זו ילדה לו שני ילדים, בן ובת, וכאשר מלאו לבן תשע-עשרה ולבת ארבע-עשרה, למיטב ידיעתנו – תיעוד חסר פניות של גילאי גברות צעירות לא נשמר ברשומות ארצנו בטרם עבר החוק החדש*** – התלבט מר ניקלבי כיצד יגדיל את הונו, שלמרבה הצער הידלדל עקב התרחבות משפחתו והוצאות החינוך.

"תשקיע אותו," אמרה גברת ניקלבי.

"להשקיע, יקירתי?" אמר מר ניקלבי כמפקפק.

"למה לא?" שאלה גברת ניקלבי.

"כיוון שאם נפסיד אותו, יקירתי," ענה מר ניקלבי, שנהג לדבר לאט ולהאריך בדברים, "אם אכן נפסיד אותו, לא נוכל יותר לחיות."

"קשקוש," אמרה גברת ניקלבי.

"אני לגמרי לא בטוח בכך, יקירתי," אמר מר ניקלבי.

"תראה את ניקולאס," המשיכה הגברת, "הוא כבר גבר צעיר – הגיע הזמן שיעמוד על הרגליים. וקייט, מסכנה שכמותה, אין לה כסף בכלל. תראה את אחיך! האם היה מגיע לאן שהגיע אלמלא השקיע את כספו?"

"זה נכון," השיב מר ניקלבי. "בסדר גמור, יקירתי. כן. אני אשקיע."

השקעה דומה למשחק קלפים. בתחילה השחקנים כמעט אינם יודעים דבר על הקלפים שעלו בידם. הרווחים יכולים להיות גבוהים – וכך גם ההפסדים. המזל פנה עורף למר ניקלבי. בהלת השקעות גאתה, בועה התפוצצה, ארבעה סוכני בורסה העתיקו את מגוריהם לווילות בפירנצה, ארבע מאות אפסים התרוששו כליל, וביניהם גם מר ניקלבי.

"הבית שאני חי בו," נאנח האדון האומלל, "עלול להילקח ממני מחר. כל הרהיטים העתיקים, כולם יימכרו לזרים!"

מחשבה אחרונה זו הכאיבה לו כל כך, שנפל מיד למשכב כנחוש בדעתו לשמור לפחות את מיטתו.

"תתעודד, אדוני!" אמר הרוקח.

"אל תיפול רוחך, אדוני," אמרה המטפלת.

"דברים כאלה קורים כל יום," העיר הפרקליט.

"וחטא הוא למחות נגדם," לחש הכומר.

"ואסור לבעל משפחה לעשותם," הוסיפו השכנים.

מר ניקלבי ניענע בראשו, ואחרי שסימן לכולם לצאת מן החדר, חיבק את אשתו וילדיו, אימץ אותם ברפיון אל לבו הפועם חלושות וצנח תשוש אל הכרית. לאחר מכן נחרדו לגלות שנסתתרה בינתו, שכן הוא ליהג ארוכות על אודות נדיבותו וטוב לבו של אחיו ועל הזמנים הטובים שבילו יחד בבית הספר. משחלף התקף הבלבולת, ציווה עליהם בכובד ראש לשים מבטחם במי שלעולם לא ייטוש את האלמנה ואת ילדיה היתומים מאב, חייך אליהם ברוך, הסב את פניו והצהיר כי כעת יוכל לישון.

_________________________________________________________________________

*עמוד שהוקם בסוף המאה ה-17 כדי לציין את השרֵפה הגדולה בלונדון, והיה אתר פופולרי להתאבדויות. בשנת 1842 הותקנו סורגים על נקודת התצפית בדיוק מסיבה זו. (כל ההערות הן של המתרגמת).
**אגודה שנוסדה בלונדון בשנת 1774 והצילה באמצעות החייאה אנשים שעד אז היו נחשבים בטעות למתים, ובעיקר כאלה שנמשו ממימי התמזה.
*** רק בשנת 1836 העביר הפרלמנט הבריטי חוק המחייב רישום לידות, מיתות ונישואים.

17 פברואר

חיים עם ספרים / מיכל יפת / קטע ראשון

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

חוה אלברשטיין ונדב לויתן

זמרת, במאי קולנוע

"חידוש השפה העברית הוא כתר המפעל הציוני. הוא לא נושא על כתפיו רגשי אשמה, הוא לא גרם לשפיכות דמים, והוא לא הרג אף אחד. זהו ללא ספק דבר מדהים"

רחוב ירוק ושקט במרכז הארץ, דירה בקומה עליונה בבית משותף. אנחנו נכנסים לחדר העבודה של נדב לויתן. הריהוט בחדר צנוע ופונקציונלי. כונניות מלאות ספרים, כיסא ושולחן עבודה, כורסה ולרגליה הדום. התריסים מוגפים למחצה, מַשְרים על החדר אווירה מגוננת ושלווה. על הקירות כרזות של סרטים שביים נדב לויתן ובהם "ילדי סטאלין" ו"סיפור אינטימי", הסרט שבמהלך יצירתו פגש את חוה אלברשטיין, תצלום הוריו שנפטרו, ציור שבו מצוירת אחותו בידי צייר מכפר מסריק, מקום הולדתו של נדב לויתן, תמונות של חוה אלברשטיין מתקופות שונות בחייה, סקיצה לעטיפת תקליט ועוד. בחדר הזה מרוכזים הספרים של שניהם, פרט לספרי השירה והיידיש. אנחנו מתיישבים ומתחילים לשוחח. 

נדב: כשעברנו לבית הזה עשינו שתי החלטות לגבי הספרים שנמצאים ברשותנו: ראשית, לא לשים ספרים בחדר המגורים כי זה חונק את הקירות והופך לרהיט העיקרי, ושנית, כיוון שהיתה לנו כמות גדולה בהרבה ממה שהבית הזה יכול להכיל, החלטנו להגביל את הספרים לכמות מסוימת. כשהספרייה גדֵלה מעל למתוכנן, אנחנו עושים סדר ומעבירים את הספרים הלאה. כך נשארת כמות קבועה אך דינמית של ספרים.

מיכל: זאת אומרת שהגדרתם מכסה ברורה?

נדב: כן, ולכן זה מחייב אותנו להיפרד מדי פעם מכמה ספרים שלא עומדים במבחן הזמן. זה קורה באופן די ספונטני. כשמצטברות ערמות של ספרים בכל מקום, אומרים – טוב, נעשה איזה מיון.

חוה: 
זה תהליך, לא פעולה חד־פעמית. לפעמים קשה לנו לעשות החלטה. קורה שזורקים ספר אבל אז מחזירים אותו חזרה: מוציאים אותו, מחזירים, מוציאים, מחזירים, עד שמגיע הרגע שבו אני אומרת לעצמי, למרות כל הקושי, "אני באמת לא אקרא את זה יותר," או "למרות שכולם ממליצים, אני יודעת שאני לא אקרא אותו לעולם".

נדב: 
אפשר להשתמש בהקשר הזה בדימוי מעולם הכימיה. כשאתה מוהל חומר עם הרבה מים הוא נהיה דליל. ספרייה קטנה היא ספרייה מרוכזת. היא לא מהולה. יש פה המיטב. נקודה.

חוה:
 הרבה פעמים אנחנו נפטרים דווקא מספרים חדשים יותר, ולא מהספרים הישנים. פילוסופיה, עיון, וביוגרפיות – אלה ספרים שבאמת לא נפרדים מהם לעולם.

נדב: אני שומר ספרי עיון שאהובים עלי. זה יכול להיות מסות, וזה יכול להיות פסיכולוגיה או היסטוריה. למשל, "אנשי יוון" ו"אנשי רומי" של פלוטארכוס. פלוטארכוס מפורסם לא רק מפני שכתב ספרי היסטוריה מצוינים על כל מלכי יוון וקיסרי רומא, אלא משום שהפרוזה שלו מעולה.

חוה: כיום גם מוציאים לאור תרגומים חדשים לספרים קלאסיים, וזה גורר אחריו התלבטות חדשה – להשאיר את התרגום הישן, זה שגדלת עליו, או לשמור את החדש. לרוב אנחנו משאירים את הישן כי קשה להיפרד ממנו.

נדב: 
יש לנו היום מתרגמים נהדרים, נילי מירסקי ואילנה המרמן מרוסית ומגרמנית. כשזה תרגום נפלא, זו עברית אחרת. זו שפה שאתה לא רוצה שתלך לאיבוד. כשזה לא, זה בכלל לא אותו ספר.

חוה: יש תרגומים בשפה מאוד גבוהה, בשפה שמעטים כותבים בה היום. הרבה פעמים חבל לי שכדי לקרוא עברית טובה אני נאלצת לקרוא ספר מתורגם. רוב העברית הכתובה כיום קרובה יותר לשפת הדיבור. היא כנראה מדברת לקוראים של היום.

נדב: השפה נפגמת קצת בגלל האופנה של כתיבה רזה. אי־אפשר להפריד בין התוכן לכתיבה. כשאתה לוקח תרגום של ספר גאוני, זה מתחיל מזה שהספר עצמו מורכב מאוד, וכתוצאה מכך שפת התרגום שלו יותר עשירה. לפעמים העברית בַּתרגום כל כך נהדרת, שיש לי הרגשה שהספר הרבה יותר טוב בעברית מאשר בשפת המקור. למשל, "הזקן והים" בתרגום של אברהם יבין. אני באמת מרגיש שהוא טוב יותר מהספר שכתב המינגווי עצמו. בעברית הוא מקבל ממד תנ"כי. הוא הופך לסיפור תנ"כי. זה בהחלט מקרה שבו אתה ממש מתפעם מהעברית.

מיכל: אז בעצם אנחנו מדברים על השפה העברית.

נדב: חידוש השפה העברית הוא כתר המפעל הציוני. הוא לא נושא על כתפיו רגשי אשמה, הוא לא גרם לשפיכות דמים, והוא לא הרג אף אחד. זהו ללא ספק דבר מדהים. עוד לא היה דבר כזה שעם יקום מעפרו, ששפה מעפרה תקום ותתחדש. עמים שנכבשו או הוגלו בסופו של דבר שפתם נכחדה. העברית נשארה וקמה לתחייה. אנחנו חיים בעברית. זה מדהים. והתרגומים בשישים־שבעים השנים האחרונות זה מפעל אדיר.

חוה: פעם הרבה תרגומים היו ליידיש. הם היו כותבים ביידיש: "פארטייטשט און פארבעסערט" – מתורגם ומשופר.

נדב: ספריות שלמות הלכו לאיבוד משום שלא היה תרגום. בכל פעם שאני מסתכל על הספרים בתחום של ספרות ותרבות יוון שתורגמו לעברית על ידי החבר'ה היֶקים מהאוניברסיטה, אני מתרגש.

חוה: יש בהחלט תקופות שאנחנו פחות אוהבים את הארץ, אבל תמיד נורא אוהבים את השפה. יש משהו בעברית שתמיד מרגש, תמיד מחבר אותך, אתה ישר מחובר להיסטוריה. יש כאלה שיגידו נגד השפה העברית שהיא מסורבלת ומסובכת עם כל הניקוד והדקדוק שלה. אבל זה גם היופי שלה, זאת המוזיקה שלה. היא שפה עם סיפור מעניין מאוד.

מיכל: אתם מדברים על בחירה מאוד סלקטיבית של ספרים. תנו דוגמה לספר שנשאר איתכם תמיד.

נדב: הספר שנשאר לגבַּי מלך הספרים הוא "מאדאם בובארי" של פלובר. זה ללא ספק הספר של חיי. קראתי אותו לראשונה בגיל ארבע־עשרה, זה היה הספר הראשון למבוגרים שקראתי, ספר שנחשב אבן יסוד בפרוזה המודרנית, והוא תפס אותי. מאוחר יותר, כשהתבגרתי, חזרתי לקרוא בו שוב ושוב, כי הספר עוסק בָּעיקר שסביבו סובבים חיי המשפחה המערביים המודרניים: נאמנות, שעמום, מאבק בין המינים.
 ישנן גם סיבות אסתטיות לאהבה שלי לספר הזה. אני חושב שבמה שנקרא "פרוזה", זה הרומן הכי טהור שקראתי. היופי שלו הוא לא רק בעלילה אלא גם בכל עמוד ועמוד בנפרד, ולא משנה אם אתה קורא עמוד מהאמצע או מהסוף. בתור מי שמתעניין בספרות וגם כותב, הספר הזה הוא תמיד מופת בשבילי. זו פרוזה שלווה, צנועה במידה רבה, דוגמה לכמה יפה יכולה להיות לשון יפה, למרות שהיא מתורגמת.

חוה: ספר כזה גם מעמיד סטנדרטים של קריאה שאחר כך אתה ממשיך לחפש כל חייך. היום כמעט לא מתייחסים יותר לאיכות הכתיבה, לעניין האסתטי של הכתיבה, לסגנון. כיום מתעסקים בעיקר בתוכן, מתייחסים לספר במונחים של "הוא על השואה", "הוא על מלחמה", "יש בו סקס". הסגנון הספרותי כמעט לא מטופל, ואנחנו נורא רעבים לזה. בסופו של דבר, סוג ההתייחסות הזה חודר גם לכתיבה של שירים.

מיכל: יש ספר שגיליתם לאחרונה שמצטרף ל"מיטב" שאתם יודעים שישרוד אצלכם לתמיד?

חוה:
 "ספינות טרופות" של היפני אקירה יושימורה, שמתורגם מיפנית נפלא על ידי עינת קופר.

נדב: זה ספר שחוה גילתה. זה תיאור עוצמתי של חיים באמצעות לשון, הכול סביב הנושא המאוד בסיסי של מזון, של אנשים שמנסים לשרוד, של עולם מושגים מובהק. והוא כתוב מתוך איפוק וסבלנות גדולים.

חוה: זו תמונת עולם חדשה לגמרי שלא הכרנו בכלל. זה מוגבל במקום, עונות השנה מתחלפות. יש תיאורים של דברים שאני אוהבת כמו דיג, או כמו איך בונים סירה, דברים כביכול הכי טריוויאליים, פרטי פרטים, שכתובים כך שהם הופכים להיות שירה. זה ספר פרוזה שהוא בעצם שירה. אני חושבת שהייתי שמחה לרכז לי מדף של נובלות קטנות וגאוניות כמו "ספינות טרופות", "הזקן והים" של המינגווי, "שלוש נשים" של מוסיל, "אומללות שמחה בחלקה" של פטר הנדקה. אלה ספרי פרוזה שמתקרבים לשירה.

מיכל: ומה עם השירה עצמה?

נדב: השירה היא בבת עינה של חוה.

חוה: בקומה למעלה נמצאים ספרי השירה בעברית, ביידיש ובאנגלית, וכל מיני ספרים מעניינים שקשורים לשירה. למשל, שיחות עם משוררים, משורר מספר על משורר אחר, וביוגרפיות של סופרים ומשוררים. אלה הנושאים שאני אוהבת.

נדב: אם את שואלת איזה ספרים מלהיבים אותי תמיד, אומר לך שאלה המילונים. כשהייתי נער קיבלתי מילון עברי־עברי של יהודה גור, שנמצא אצלנו עד היום. מה שמיוחד בו זה שלצד הפירוש של המילים הוא מפנה למקורות של המילים באוצר הספרות היהודית ובעולם היהודי. לקרוא שם על מילה זה כמו לקרוא היסטוריה שלמה. הוא מפרש כל מילה לא רק לרוחב אלא גם לעומק. אתה תופש את עומק ההיסטוריה, והמחשבה שאבותיך השתמשו בה לפני אלפיים שנה מדהימה אותך שוב ושוב. מילונים הם גם היסטוריה וגם ארכיאולוגיה, וכזאת היא גם השפה. גם השפה שלך וגם שפה זרה. אתה לא רק לומד את המילה ככלי, אלא גם את התרבות הכוללת שהמילה הזאת מייצגת.

17 פברואר

הירושימה / ג'ון הרסי / ביקורות

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב מן העיתונות

רשומה על הספר מאת בר, בלוג 'ברבורה בהתהוות', אפריל 2010.
ביקורת על הספר מאת עתליה, בלוג 'ספרים ללא ירקות', אוקטובר 2010.
ידיעה על הספר, 'נענע'10, ינואר 2005.

17 פברואר

הירושימה / ג'ון הרסי / קטע ראשון

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

הצגת הדמויות

הירושימה, יפן, 6 באוגוסט 1945, 08:15

העלמה טוֹשיקוֹ סַסָאקי, פקידה במחלקת כוח האדם במפעל הבדיל "איסט אסיה", סובבה בדיוק את ראשה לפטפט עם הבחורה שישבה ליד השולחן הסמוך.|
ד"ר מַסַקָאזוּ פוּג'י, רופא, התיישב בדיוק לקרוא את העיתון במרפסת בית החולים הפרטי שלו.
גברת הַצוּיוֹ נַקָמוּרָה, אלמנתו של חייט, עמדה ליד חלון מטבחה והסתכלה באחד משכניה.
האב וילהֶלְם קְלַיינזוֹרגֶה, כומר גרמני, נשכב על מיטה מתקפלת בבית המיסיון וקרא כתב עת ישועי.
ד"ר טֶרוּפוּמי סַסָאקי, כירורג צעיר, צעד במסדרון בית החולים ובידו דגימת דם לאבחון עגבת.
הכומר מר קִיוֹשי טָנימוֹטוֹ, הכומר של הכנסייה המתודיסטית של הירושימה, התכונן לפרוק עגלת יד מלאה בבגדים ליד דלת ביתו של אדם עשיר באחד הפרוורים.

הפּצצה

הֶבזק אילם

בדיוק בשעה שמונה וחמש-עשרה דקות בבוקר, ב-6 באוגוסט 1945, שעון יפן, ברגע שהבזיקה פצצת האטום מעל הירושימה, התיישבה העלמה טוֹשיקוֹ סַסָאקי, פקידה במחלקת כוח האדם במפעל הבדיל "איסט אסיה", במקומה במשרד המפעל וסובבה את ראשה לומר דבר מה לבחורה שישבה אל השולחן הסמוך. באותו רגע ממש התיישב ד"ר מַסַקָאזוּ פוּג'י, שיכל רגל על רגל והתכונן לקרוא את גיליון ה"אַסָאהי" של אוֹסַקָה במרפסת בית החולים הפרטי שלו, שהזדקרה מעל אחד משבעת נהרות הדלתא שחוצים את הירושימה; גברת הַצוּיוֹ נַקָמוּרָה, אלמנתו של חייט, עמדה ליד חלון מטבחה והסתכלה באחד משכניה מחריב את ביתו משום שהוא ניצב באמצעו של נתיב אש להגנה מפני פשיטה אווירית; האב וילהֶלְם קְלַיינזוֹרגֶה, כומר גרמני ממסדר הישועים, נשכב לאחור בבגדיו התחתונים על מיטה מתקפלת בקומה העליונה בבית המיסיון התלת-קומתי של המסדר, וקרא את כתב העת הישועי "Stimmen der Zeit", קולות הזמן; ד"ר טֶרוּפוּמי סַסָאקי, חבר צעיר בצוות הכירורגים של בית החולים העירוני הגדול והחדיש של הצלב האדום, צעד באחד ממסדרונות בית החולים ובידו דגימת דם לאבחון עגבת; והכומר מר קִיוֹשי טָנימוֹטוֹ, הכומר של הכנסייה המתודיסטית של הירושימה, נעצר לפני דלת ביתו של אדם עשיר בקוֹי, הפרוור המערבי של העיר, והתכונן לפרוק עגלת יד מלאה בדברים שפינה ממרכז העיר מחשש מפני הפשיטה האווירית הכבדה של מטוסי ה-B-29, שכולם ציפו כי יפגעו בקרוב בהירושימה. כמאה אלף איש נהרגו מפצצת האטום, וששת האנשים האלה היו בין הניצולים. הם עדיין תוהים לעתים מדוע זכו לחיות בעוד אחרים רבים כל כך מתו. כל אחד מהם יכול למנות רגעים קטנים רבים של גורל או של בחירה – רגל שנשלחה קדימה בזמן, החלטה להיכנס פנימה, עלייה על חשמלית מסוימת ולא על הבאה אחריה – רגעים שהצילו את חייו. וכעת כל אחד מהם יודע כי בעצם העובדה ששרד הוא כאילו חי חיים כפולים ומכופלים, וכי הוא נתקל במוות פעמים רבות יותר מששיער אי-פעם. בזמן האירוע עצמו, איש מהם לא ידע דבר.

הכומר מר טָנימוֹטוֹ התעורר בשעה חמש באותו בוקר. הוא היה לבדו בבית הכומר, משום שאשתו נהגה זה זמן מה לנסוע עם בתם בת השנה לשהות בלילות בבית חברים באוּשידָה, פרוור בצפון העיר. מכל ערי יפן החשובות, רק שתיים – קיוטו והירושימה – לא סבלו מנחת זרועם של ה-B-סַאן, כלומר "מר B ", כפי שכינו היפנים את מטוסי ה-B-29 בשילוב של יראה ומידה מצערת של היכרות-מקרוב; ומר טנימוטו, ככל שכניו וחבריו, היה אחוז חרדה מפני הבאות. הוא שמע דיווחים מפורטים להטריד על הפשיטות האוויריות הנרחבות על קוּרֶה, איוָוקוּני, טוֹקוּיָמָה וערים סמוכות אחרות; הוא היה משוכנע כי תורה של הירושימה בוא יבוא. הוא התקשה להירדם בלילה הקודם מפני שנשמעו במהלכו כמה אזעקות התרעה מפני פשיטה אווירית. הירושימה היתה נתונה להתרעות כאלה כמעט כל לילה במשך שבועות, משום שבימים ההם עשו מטוסי ה-B-29 את אגם בִּיוָוה שמצפון-מזרח להירושימה לנקודת המפגש שלהם, כך שאף שלא היתה כל דרך לדעת איזו עיר מתכננים האמריקנים להפציץ, נהרו מטוסי ה"סוּפֶּרפוֹרטְרֶס"  אל יפן מעל החוף שליד הירושימה. תדירות אזעקות ההתרעה ונפקדותו הנמשכת של "מר B" משמי הירושימה נסכו בתושביה עצבנות; נפוצה שמועה כי האמריקנים מכינים לעיר טיפול מיוחד.

  מר טנימוטו היה איש נמוך, נכון תמיד לפטפט, לצחוק ולבכות. שערו השחור היה חצוי בפסוקת במרכז גולגולתו וארוך למדי; עצמות המצח הבולטות שלו, בדיוק מעל לגבותיו, ומידותיהם הקטנות של שפמו, של פיו ושל סנטרו, שיוו לו מראה משונה, זקן-צעיר, נערי ועם זאת חכם, חלש ועם זאת קל להתרתח. הוא נע בעצבנות ובמהירות, אך במידה של ריסון שהיה בה כדי להעיד שהוא אדם זהיר ושקול. ואותן תכונות עצמן ניכרו בו באותם ימים לא שקטים שלפני נפילת הפצצה. מלבד העובדה שאשתו שהתה בלילות באוּשידה, מר טנימוטו היה עסוק באותם ימים בהעברת כל המיטלטלים מכנסייתו שבאזור מגורים צפוף ושמו נַגָרַגָאוָוה, אל ביתו של יצרן משי מלאכותי בקוֹי, מרחק כשלושה קילומטרים ממרכז העיר. יצרן המשי, איש ושמו מר מַאצוּי, פתח את ביתו הרחב, שעדיין היה אז פנוי מיושבים, לפני רבים מחבריו וממכריו, כדי שיוכלו לפנות את מיטב חפציהם למרחק בטוח מאזור היעד המשוער של ההפצצות. מר טנימוטו העביר ללא קושי כיסאות, ספרי מזמורים, ספרי קודש, כלי מזבח ומסמכי כנסייה בעגלת יד שדחף בעצמו, אך להעברת לוח העוגב והפסנתר נדרשה לו עזרה. אחד מחבריו, מַצוּאוֹ שמו, עזר לו יום קודם לכן להעביר את הפסנתר לבית בקוֹי; בתמורה הוא הבטיח לעזור היום למר מצואו לגרור את חפציה של אחת מבנותיו. משום כך הוא התעורר בשעה מוקדמת כל כך.

  מר טנימוטו הכין לעצמו את ארוחת הבוקר במו ידיו. הוא היה עייף להחריד. המאמץ הכרוך בהעברת הפסנתר יום קודם לכן, לילה ללא שינה, שבועות של דאגה ושל תזונה לא סדירה והצורך לדאוג לצרכי קהילתו – כל אלה גם יחד עוררו בו ספק אם יצליח לבצע את מלאכות היום. והיה עוד דבר: מר טנימוטו למד תיאולוגיה באוניברסיטת אֶמוֹרי באטלנטה שבג'ורג'יה; הוא סיים את לימודיו ב-1940; הוא דיבר אנגלית מצוינת; הוא נהג ללבוש בגדים אמריקניים; הוא התכתב עם ידידים אמריקנים רבים ממש עד לרגע פרוץ המלחמה; ובקרב בני עמו, שהיו תמיד אחוזי חרדה שמא מישהו מרגל אחריהם – ואולי גם הוא עצמו היה אחוז חרדה שכזאת – הוא החל להרגיש אי-נוחות, וזו הלכה וגברה. השוטרים חקרו אותו כמה פעמים, ורק ימים אחדים לפני כן הוא שמע שאחד ממכריו רבי-ההשפעה, אדם ושמו מר טַנָאקָה, קצין בדימוס באוניית הקיטור "טוֹיוֹ קִיסֶן קַאישָה", שהתנגד לנצרות ושהיה ידוע ברחבי הירושימה במפעלי הצדקה הראוותניים שלו וידוע לא פחות במעשי הרודנות שלו כאדם פרטי, הפיץ את השמועה כי אין לתת בטנימוטו אמון. כדי לפצות על כך ולהפגין בציבור את נאמנותו כאדם יפני, לקח מר טנימוטו על עצמו את תפקיד היושב-ראש של הטוֹנָריגוּמי המקומי שלו, כלומר האיגוד השכונתי שלו, ומשרה זו הוסיפה לשאר חובותיו ודאגותיו את הצורך לארגן מערך הגנה מפני פשיטה אווירית לכעשרים משפחות.

  לפני השעה שש באותו בוקר יצא מר טנימוטו לכיוון ביתו של מר מַצוּאוֹ. שם התברר לו כי המשא שעליהם לשאת היום הוא טַנסוּ, שידה יפנית גדולה, מלאה בגדים וחפצי בית. שני הגברים החלו במלאכה. אור הבוקר היה בהיר להפליא, והאוויר היה חמים כל כך, שהוא אותת בוודאות כי במשך היום יהיה חם ומעיק. כמה דקות לאחר שהתחילו בעבודתם החל צופר האזעקה ליילל – שריקה בת דקה שהתריעה מפני מטוסים מתקרבים אך אותתה לתושבי הירושימה כי חומרת הסכנה אינה רבה, משום שהיא הושמעה בשעה זו כל בוקר, בעת שחלף בשמים מטוס אמריקני לחיזוי מזג האוויר. שני האנשים משכו ודחפו את עגלת היד ברחובות העיר. העיר הירושימה היתה בנויה בצורת מניפה, ושכנה ברובה על ששת האיים שנוצרו בידי שבעת שפכי הנהר שהסתעפו מנהר האוֹטָה; אזורי המסחר והמגורים העיקריים שבה, שהתפרשו על פני כעשרה קילומטרים רבועים במרכז העיר, איכלסו כשלושה רבעים מתושביה, שמספרם הצטמצם בעקבות כמה פעולות פינוי מ-380,000 איש,  מספר שיא בתקופת המלחמה, עד ל-245,000. בתי החרושת ושאר אזורי המגורים, או הפרוורים, התרכזו בצמצום בשולי העיר. בדרומה היו רציפי הנמל, שדה תעופה והים הפנימי המשובץ איים. את שאר שלושת צדי הדלתא הקיף קו הרכס של ההרים. מר טנימוטו ומר מצואו צעדו דרך מרכז הקניות, שכבר המה אדם, וחצו שניים מהנהרות בדרכם אל הרחובות התלולים של קוי, ומשם אל פאתי העיר שלמרגלות ההרים. כשהחלו לפסוע במעלה עמק שהוליך הלאה משורות הבתים הצפופות, נשמעה צפירת ההרגעה. )מפעילי המכ"ם היפנים, שגילו רק שלושה מטוסים, הניחו כי אלה מטוסי סיור.( מלאכת דחיפת העגלה במעלה הדרך אל ביתו של יצרן המשי היתה מעייפת, וברגע שהצליחו שני הגברים לתמרן את משאם לתוך שביל הגישה ואל פתח מדרגות הכניסה, הם עצרו לנוח מעט. הם עמדו כך שאחד מאגפי הבית הפריד בינם לבין העיר. כמו רוב הבתים בחלק זה של יפן, הבית היה בנוי ממסגרת עץ ומקירות עץ שתמכו בגג רעפים כבד. חדר הכניסה הראשי שלו, שהיה דחוס בחבילות מגולגלות של מצעים ובגדים, נראה כמו מערה קרירה מלאה כרים תפוחים. מול הבית, מימין לדלת הכניסה, היה גן סלעים גדול ומעוצב בקפידה. לא נשמע כל שאון מטוסים. הבוקר היה שקט; המקום היה קריר ונעים.

   ואז נראה בשמים הבזק אור אדיר שחצה אותם לכל אורכם. מר טנימוטו זוכר בבירור שההבזק התקדם ממזרח למערב, מהעיר לכיוון ההרים. הוא נראה כמו יריעה גדולה של השמש. הוא ומר מצואו הגיבו שניהם באימה – ולשניהם היה די זמן להגיב )משום שהיו במרחק של כ-3,200 מטר ממרכז הפיצוץ(. מר מצואו זינק במעלה מדרגות הכניסה אל הבית, צלל אל בין המצעים המגולגלים וקבר את עצמו שם. מר טנימוטו צעד ארבעה או חמישה צעדים והשליך את עצמו אל בין שני סלעים גדולים בגן הסלעים. הוא נאחז בחוזקה רבה באחד מהם. פניו היו צמודים לאבן, כך שהוא לא ראה מה מתרחש סביבו. הוא חש לחץ פתאומי, ואז נפלו עליו פיסות ורסיסים של קרשים וחלקי רעפים. הוא לא שמע כל רעש. )כמעט איש מיושבי הירושימה אינו זוכר ששמע צליל כלשהו של הפּצצה. אך דייג אחד שישב בסירת הסַמְפָּן שלו בים הפנימי ליד צוּזוּ, האיש שאצלו גרו חותנתו וגיסתו של מר טנימוטו, ראה את ההבזק ושמע פיצוץ אדיר; הוא היה במרחק של כמעט שלושים וחמישה קילומטר מהירושימה, אך קול הרעם ששמע היה חזק יותר מהקול ששמע כשמטוסי B-29 הפציצו את איוָואקוּני, במרחק כשמונה קילומטרים בלבד.(

   כשמצא בלבו די עוז, הרים מר טנימוטו את ראשו וראה שביתו של יצרן המשי התמוטט כולו. הוא חשב שפצצה נפלה ישירות עליו. ענני האבק שקמו היו גדולים כל כך, שנראה כאילו הגיעה שעת הדמדומים. אחוז בהלה, ובלי לחשוב לעת עתה על מר מצואו שנקבר תחת ההריסות, הוא שעט החוצה אל הרחוב. בשעת מרוצתו הוא הבחין שגדר הבטון שסביב הבית קרסה – פנימה אל תוך הבית ולא החוצה ממנו. משהגיע לרחוב, הדבר הראשון שראה היה כיתת חיילים שחפרו בצלע ההרים שממול את אחת מאלפי המחפורות שהיפנים תיכננו להילחם מתוכן נגד הכוחות הפולשים, הר אחר הר, חיים תמורת חיים; החיילים יצאו מהבור שחפרו, שבו היו אמורים להיות בטוחים מפני כל פגע, ודם זב מראשיהם, מחזותיהם ומגבותיהם. הם היו דוממים ומוכי הלם.

   תחת ענן האבק, שירד כמדומה רק על האזור הזה, הלך היום והחשיך.

 

כמעט בחצות, בלילה שלפני ההפצצה, אמר הקריין בתחנת הרדיו של העיר כי כמאתיים מטוסי B-29 מתקרבים לדרום האי הוֹנשוּ, ויעץ לתושבי הירושימה להתפנות ל"אזורי המבטחים" שייעדו לעצמם מראש. גברת הַצוּיוֹ נַקָמוּרָה, אלמנתו של החייט, שגרה באזור בעיר ששמו נוֹבּוֹרי-צ'וֹ ושכבר לפני שנים עשתה לעצמה  מנהג לציית להוראות, הקימה ממיטתם את שלושת ילדיה – ילד בן עשר ושמו טוֹשיוֹ, ילדה בת שמונה ושמה יָאֶקוֹ וילדה בת חמש ושמה מְיֶיקוֹ –  הלבישה אותם והלכה איתם לאזור צבאי שנודע בשם "מגרש המסדרים המזרחי" שבקצה הצפון-מזרחי של העיר. שם היא פרשה כמה מזרנים, והילדים נשכבו עליהם. הם ישנו עד השעה שתיים בערך, ואז העירה אותם שאגת המטוסים ששעטו בשמי הירושימה.

   ברגע שחלפו המטוסים מעליהם, אספה גברת נקמורה את ילדיה, והם החלו לחזור הביתה. הם הגיעו הביתה קצת אחרי שתיים וחצי, והיא הדליקה מיד את הרדיו, שלמרבה מצוקתה שידר בדיוק באותו רגע אזהרה חדשה. כשהביטה בילדים וראתה עד כמה עייפים הם, וכשחשבה על מספר הגיחות אל מגרש המסדרים המזרחי שהם עשו בשבועות האחרונים, כולן שלא לצורך, היא החליטה שלמרות ההוראות שניתנו ברדיו, היא פשוט אינה מסוגלת לעמוד בעוד מסע כזה. היא השכיבה את הילדים על מזרניהם שעל הרצפה, נשכבה בעצמה בשלוש לפנות בוקר, נרדמה מיד, וישנה חזק כל כך, שכאשר חלפו המטוסים בשמים מאוחר יותר, צליל מעופם לא העיר אותה.

   צופר האזעקה החריד אותה משנתה בערך בשבע. היא קמה, התלבשה בזריזות ומיהרה לביתו של מר נַקָמוֹטוֹ, ראש האיגוד השכונתי שלה, ושאלה אותו מה עליה לעשות. הוא אמר שעליה להישאר בביתה אלא אם כן תישמע אזעקה חמורה במיוחד – סדרה של צפירות קטועות. היא חזרה לביתה, הדליקה את הכיריים במטבח, הניחה עליהן מעט אורז והתיישבה לקרוא את גיליון הבוקר של "צ'וּגוֹקוּ" של הירושימה. היא נשמה לרווחה כשנשמעה צפירת ההרגעה בשעה שמונה. כששמעה את הילדים מתחילים להסתובב בבית, היא ניגשה אליהם ונתנה לכל אחד מהם חופן בוטנים, וציוותה עליהם להישאר על מזרניהם משום שהם עייפים מהמסע שעשו אמש. היא קיוותה שהם יחזרו לישון, אך בדיוק אז החל השכן שבבית מדרום להם להקים רעש איום של דפיקות, מהלומות, קריעות ושיסופים. הממשל המחוזי, שהיה משוכנע – כמו כולם בהירושימה – שהעיר תותקף בקרוב, החל לדרבן את התושבים באיומים ובאזהרות להשלים את מלאכת פינוי הרחובות לטובת נתיבי אש רחבים, שעל פי המקוּוה היו אמורים לפעול לצד הנהרות לריסון השרפות שעלולות לפרוץ בעקבות הטלת פצצות תבערה; כך שהשכן הקריב עתה בלב חצוי את ביתו למען ביטחון העיר. בדיוק יום לפני כן הורו ראשי הממשל המחוזי לכל תלמידות בתי הספר התיכוניים שכושרן הגופני תקין להקדיש כמה ימים לעזרה בפינוי הנתיבים האלה, והן החלו בעבודה מיד לאחר שנשמעה צפירת ההרגעה.

   גברת נקמורה חזרה למטבחה, הציצה באורז והחלה להסתכל באיש שבבית הסמוך. בתחילה היא כעסה עליו על הרעש שהקים, אך אז נמלאה רחמים שהביאו אותה כמעט לדמעות. גל הרגש שהציף אותה היה מכוון ישירות לשכן, שהחריב את ביתו, לוח אחר לוח, בימים שבהם נזרע בכל עבר הרס בלתי נמנע, אך ללא ספק היא חשה גם רחמים כלליים, קהילתיים יותר, שלא לומר רחמים עצמיים. התקופה הזאת לא היתה קלה לה. בעלה, איסאוָוה, התגייס לצבא מעט אחרי שנולדה מייקו, והיא לא קיבלה כל ידיעה ממנו או על אודותיו במשך זמן רב, עד שהגיע לידה, ב5- במארס 1942, מברק ובו חמש מילים: "איסאווה נלחם בגבורה ונהרג בסינגפור". מאוחר יותר נודע לה כי הוא נהרג ב15- בפברואר, יום נפילת סינגפור, ושהוא היה רב-טוראי. איסאווה היה חייט שנחל הצלחה מוגבלת, וכל נכסיו הסתכמו במכונת תפירה תוצרת "סַנקוֹקוּ". אחרי מותו, משחדלו קצבאות הצבא להגיע, הוציאה גברת נקמורה את המכונה מאריזתה והחלה לקבל עבודות בעצמה, ומאותו יום ואילך כילכלה את ילדיה, גם אם בקושי, מתפירה.

   בעת שעמדה גברת נקמורה והסתכלה בשכנהּ, הבזיק לפתע כל העולם שלנגד עיניה בצבע לבן שכמותו לא ראתה מעודה. היא לא הבחינה מה קרה לאיש שבבית הסמוך; האינסטינקט האמהי שלה שילח אותה לעבר ילדיה. היא צעדה צעד אחד )הבית היה במרחק 1,200 מטר ממרכז הפיצוץ(, אך אז אחז בה משהו והרים אותה אל על, והיא כמו עפה אל החדר הסמוך מעל משטח השינה המוגבה, ואיתה חלקים שונים של ביתה.

   קורות עץ נפלו סביבה בעת שנחתה, ומטר של רעפים צנח עליה; הכול סביבה החשיך, משום שהיא נקברה תחת המפולת. אך ההריסות לא כיסו את כולה. היא התרוממה ושיחררה את עצמה. היא שמעה קול ילד בוכה, "אמא, תעזרי לי!" וראתה את בתה הקטנה – מייקו, בת החמש – קבורה עד לחזה ולא מסוגלת לזוז. וכשגברת נקמורה קרעה לעצמה דרך לעבר ילדתה כאחוזת טירוף, היא לא ראתה ולא שמעה דבר משאר ילדיה.

17 פברואר

אופרות בחמסין / איתן נחמיאס-גלס / ביקורות

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב מן העיתונות