שרלוט ברונטה

מי הוא קארֶר בֶּל? זה מה שהתמיה את הזירה הספרותית כאשר הרומן "ג'יין אייר" ראה אור בספטמבר 1847. למעשה, מאחורי שם העט הזכרי לכאורה מסתתרת אישה — שרלוט ברונטה, בתו של הכומר. היא העמידה פנים שהיא סופר, כי הכירה את הדעות הקדומות של הקוראים — אישה אינה אמורה לכתוב, אלא לנהל את משק ביתה ולדאוג למשפחה.

כשהרומן ראה אור, שרלוט כבר היתה בת שלושים ואחת. אבל כסופרת היא פעלה מאז הילדות. הכול התחיל מחיילי עץ. ביוני 1826 הביא אביה של שרלוט את הצעצועים לאחיה. בּרַנוֶול בן התשע ואחיותיו, שרלוט בת העשר, אמילי בת השמונה ואן בת השש שיחקו יחד בחיילים. הילדים קראו לחיילים בשמות, ייחדו לכל אחד מהם אישיות והמציאו את ממלכת אַנגריה.

חיי היומיום של שרלוט היו עגומים למדי. משפחת ברונטה התגוררה במקום מבודד בהאווֹרת, כפר באדמות הבור של מחוז יורקשייר שבאנגליה. הם נחשבו לתימהונים־משהו, ולא היה להם עניין בקשר כלשהו עם אחרים. האב, פטריק ברונטה, כומר ממוצא אירי, עבר להאוורת עם משפחתו כדי לקבל שם את משרת הכומר המקומי. עמדה זו הקנתה לו ולמשפחתו זכות לגור בבית הכומר, נוסף להכנסה מינימלית. הואיל והאם, מריה ברונטה, מתה מסרטן ב־1821 וזמן לא רב אחרי כן הלכו לעולמן שתי האחיות הבוגרות, מריה ואליזבת, ממחלת השחפת, התהדקו אף יותר היחסים בין בני המשפחה. הילדים היו שקועים בעולמה של אנגריה. שרלוט ובּרַנוֶול אף ייסדו עיתון לממלכה הבדיונית שהלכה והתרחבה, וכך אימנה שרלוט את כישרונה כסופרת — במשך תשע שנים. אפילו בגיל תשע־עשרה עוד כתבה על אנגריה. את כתיבת החיבור הפריעו רק חודשיים של ביקורים בבתי ספר פרטיים. לתקופת לימודים ממושכת יותר הכסף לא
הספיק.

בגיל שמונה־עשרה קיבלה שרלוט משרה של מורה בבית הספר שלמדה בו, רוֹ הֶד, במירפילד. אך עד מהרה כתבה בתסכול ביומנה: "האומנם עלי לכלות את החלק הטוב ביותר בחיי בשעבוד המדכא הזה? להבליג על הכעס שיש בי כלפי הטיפשות הזאת של הגלמים חסרי המוח האלה?" גם במקום העבודה הבא שלה, כאומנת במשפחה עשירה, היא השתעממה וסבלה. במקום זאת תיכננה להקים בבית אביה בית ספר משלה לבנות. כדי לרכוש את הידע הדרוש לכך, נסעה בגיל עשרים ושש לעבוד כמורה בפנימייה בבריסל. שם התאהבה במנהל, אך זו היתה אהבה נכזבת, ושרלוט חזרה הביתה בלב שבור.

אפילו בית הספר שהקימה נכשל, כי שום תלמידה לא רצתה להגיע לאזור המרוחק. מעתה ואילך התגוררה שרלוט בבית הכומר. היא ואחיה התקיימו מירושה קטנה. שרלוט כתבה רומן ושירים, ושילבה בכתביה את התנסויותיה בבתי הספר ובעבודתה כאומנת. אחיותיה אן ואמילי כתבו אף הן שירה. שלושתן פירסמו ספר שירה, בשמות העט קארֶר, אֶליס ואַקטוֹן בֶּל. התגובות בשנת ההוצאה לאור, 1846, היו מרפות ידיים — שתי ביקורות פורסמו ושלושה עותקים נמכרו. אבל האחיות לא אמרו נואש.

ב־1847 פירסמה כל אחת מהן רומן – ו"האחים בל" נודעו לפתע לשם. שעה שהמבקרים וקהל הקוראים העתירו שבחים על "ג'יין אייר" של שרלוט, "אנקת גבהים" של אמילי לא התקבל יפה. סיפור האהבה שהופכת לשנאה ומסתיימת במסתוריות היה דמוני מדי לרוב הקוראים. הרומן של אן, "אגנס גריי" נועד רק לקריאה מבדרת. הקוראים המתעניינים תהו מי מסתתר מאחורי שלושת שמות הסופרים. קוראים רבים הניחו שמדובר בסופר ולא בסופרת. המו"ל של יצירותיהן של אמילי ואן קיווה שהשמועות ישפרו את היקף המכירות, ולא סתר אותן. התוצאה היתה שהאחיות חשו שעליהן לגלות לציבור את שמותיהן האמיתיים, אבל ספריהן המשיכו להתפרסם תחת שמות עט.

הקיץ של שנת 1848 היה התקופה הנינוחה ביותר ששרלוט, אמילי ואן ידעו זה זמן רב. הן הגשימו את משאלותיהן. כשהתגוררו ועבדו יחד בבית הכומר שבהאוורת, התקוטטו האחיות במשך שנים. הבן היחיד היה מודאג בגלל כל המשפחה. ברנוול היה מכור לאלכוהול ולאופיום ולא הצליח להשיג שום עבודה. בספטמבר 1848 היתה הידרדרותו הגופנית והנפשית בלתי הפיכה, והוא מת באותו חודש. זמן לא רב אחרי כן נפלה אמילי למשכב. היא מתה משחפת ב־19 בדצמבר 1848. כעבור ימים אחדים בלבד הידרדרה בריאותה של אן. הרופא שהוזעק במהירות קבע שמדובר במחלת הריאה האימתנית גם אצל האחות הצעירה. אן מתה ב־28 במאי 1849.

שרלוט חיה עוד שש שנים אחרי אחיותיה. גם הרומנים הבאים שכתבה — "שירלי" (1849) ו"וילט" (1852) נחלו הצלחה. שרלוט היא היחידה מבין אחיותיה שלא נשארה ברווקותה. בגיל שלושים ושמונה נישאה לארתור בֶּל ניקולְס, עוזרו של אביה הכומר. אבל שנה לאחר מכן היא מתה מחום גבוה והצטננות קשה, ב־31 במַרס 1855. בעת מותה נשאה שרלוט עובר ברחמה.

דילוג לתוכן