החבורה מברלין / פתיחה

בחזרה לעמוד הספר

 

1

חבורת נערי הרחוב "אחים בדם" והעזרה לנֶצח Ÿ* ג'וני, מנהיג החבורה Ÿ*

ארבעים וחמש לחמניות ושני נקניקים *Ÿ "לסחוב, שִׁימֶל, לסחוב"

 

שמונת נערי הרחוב מחבורת "אחים בדם" הם חוליות זעירות בתור של אנשים עייפים, תור שמתפתל לאורכה של חצר בית חרושת רחבה ומטפס במעלה שתי קומות של בניין. בדומה למאה האנשים האחרים בתור, גם הנערים מחכים שסוף-סוף יאפשרו להם להימלט מהכפור הלח והנורא ולהיכנס אל חיקו החמים של אולם ההמתנה. עוד שלוש-ארבע דקות זה יימשך. ואז, בדיוק בשמונה, על הדקה, תיפתח דלת הברזל הכבדה שבקומה השנייה. משרד הרווחה של רובע מִיטֶה בברלין, רחוב שוֹסֶה-שטראסה, יתניע באחת את פעולת המנגנון הבירוקרטי הסבוך, והתור הפתלתל של האנשים יתעורר לחיים. החוליות יתקדמו, מדשדשות ברגליהן, כשידיהן אוחזות במסמכים הנחוצים, הרבים מספור. המשרד ברוב נדיבותו הכין מראש עלון מידע מודפס ובו, באינספור עמודות, פירוט כל המסמכים הנדרשים,­ ובאיזו מעשרים וארבע פינות העיר אפשר להשיג אותם.

התור כבר הגיע אל אולם ההמתנה הענק. מהתור מתפצלים שני תורים קטנים, מאורגנים בקפדנות צבאית. אנשי התור הראשון, הקטן, מחכים בסבלנות עד שעובד המשרד, פַּאוּלֶה הצרוד, ייקח מהם את כרטיסי הנוכחות, להכנת תשלומים. התור השני, שגם הוא קטן, מתפתל מול דלפק מודיעין כדי לקבל מספר — אחרי שאנשיו יענו על שאלות כמו "מאיפה" ו"לאן". ואז יתפזרו החוליות אל שני אולמות אחרים, אל מול דלתותיהם של האדונים המנהלים, כדי להמתין שם בסבלנות אין-קץ להקראת המספר שלהם. הסבלנות הזאת אמורה לארוך חמש או שש שעות. שמונת נערי החבורה לא מצטרפים אל התור הקטן הראשון וגם לא אל התור הקטן השני, אלא מתעופפים במהירות הבזק אל "העזרה לנֶצח". אולי עוד יצליחו לתפוס שם ספסל פנוי.

אולם ההמתנה של "העזרה לנצח". במשרדים המשתייכים אל המחלקה מוגשות בקשות למתן עזרה למחוסרי עבודה. הקיצור הרשמי, ע"ל — עזרה למובטלים, שוּנָה בקלות דעת עוקצנית ל"עזרה לנֶצח". כבר עכשיו, כמחצית השעה לאחר הפתיחה, האולם הגדול מלא עד אפס מקום. הספסלים המעטים תפוסים עד אחרון המושבים. אלה שלא מצאו מקום ישיבה עומדים במעבר או נשענים על שני קירותיו האורכיים של האולם, קירות שגביהם של אלפי נשענים טינפו בכתמים שחורים-שמנוניים נוראיים. אור היום האפור, העלוב במידה שאין לתאר במילים, נמזג בזוהר עמום של נורה חשמלית ויוצר מעין אור כלאיים, המדגיש את המסכנות ואת מצוקת הרעב של פני הממתינים. מאחורי שני קירותיו הרוחביים של האולם נמצאים חדרי משרד בהירים ונקיים. אף שלא שכחו להתקין דלתות בקירות, הוסיפו וקבעו פתחים מרובעים — גודלם כשל ראש פקיד בדרגת שכר נמוכה. הפתחים נקבעו ממש לצד הדלתות. כדי למנוע כל מגע עם הפרולטרים הממתינים, הפקידים לא מקריאים את המספרים ממפתן הדלת. לא. כנף האשנב מורמת, וראש של גבר, ממוסגר בחינניות, מגיח ומכריז את המספר בצעקה. ואז נטרק האשנב ונסגר חיש מהר. בעל המספר שנקרא — רק במשרד יתברר שהשם הוא "מַאייר, גוסטב" או "אברמַייט, פרידה" — פוסע דרך פתח הדלת שלצד האשנב, אל תוך המשרד. ובכל פעם שנקרא מספר, מורמים אל על ראשי הממתינים. לפעמים קורה שבשני הקירות נפתחים האשנבים יחדיו. ואז מורמים כל הראשים בקצב של אחת-שתיים: קדימה ולאחור.

שמונת הנערים כבר הספיקו לתפוס ספסל, והם לא מקדישים כל תשומת לב לקריאת המִספרים. הם ישנים, מתנמנמים להם. במשך כל הלילה, ליל חורף אינסופי, הם היו ברחוב. וכפי שקורה לעתים קרובות — בלי קורת גג לראשם. תמיד ברגל, תמיד בתנועה. במזג האוויר הזה מנוחה לא באה בחשבון. הרחוב מרוצף בשלוליות שלג בנות כמה ימים, פה ושם יורד גשם צולב ודקיק — והכול מעורבל כהלכה על ידי הרוח, זאת שבקור החודר שלה גורמת לפִיוֹת הנערים לשקשק כמו מקורי ברווזים. שמונה נערים, בגילים שש-עשרה עד תשע-עשרה. כמה מהם נמלטו ממוסדות רווחה. לשניים מהם עוד יש הורים אי-שם בגרמניה. לזה או לאחר עדיין יש אב או אם. ילדותם ונעוריהם המוקדמים נקלעו לתקופה של מלחמה או לתקופה שלאחר מלחמה. למן הרגע שעשו את צעדיהם הראשונים על רגליהם המקושתות, נאלצו לדאוג לעצמם. אבא היה במלחמה או ברשימת ההרוגים, ואמא עבדה במחרטת רימוני יד או השתעלה ופלטה חלקיקים זעירים מריאותיה בבית חרושת לאבק שרפה וחומרי נפץ. הילדים עם בטני-הלפת — בִּטנֵיהם כבר אפילו לא היו בטני-תפוחי-אדמה[1] — תרו בחצרות וברחובות בחיפוש אחר דברים אכילים. אם התבגרו, הלכו לטרוף בלהקות. לטרוף כדי למלא את הבטן. חיות טרף קטנות, מרושעות.

"לודוויג הדוֹרטמוּנדי" התעורר כשקראו את אחד המספרים. עכשיו הוא יושב שם, רגליו מתוחות לפנים, אגרופים בכיסים, בזווית הפה פּוּמית לסיגריה, ריקה. פני הנער צרות, מורעבות, ועיניו הזריזות מופנות בעניין אל הכניסה לאולם. החברים ישנים, רכונים קדימה, קורסים או נשענים בתשישות זה על זה. ג'וני, המנהיג שלהם, ה"בוס" שלהם, אמר להם להיות כאן בתשע. הוא רצה, כמו תמיד, ללכת להשיג כסף. איך הוא עושה את זה, הוא לא מגלה. אתמול בערב, בסביבות השעה עשר, הוא נפרד מהחברים.

לודוויג מבחין בג'וני הנכנס אל תוך האולם, והוא מנופף בהתרגשות. "לכאן, ג'וני, לכאן!" ג'וני הוא בחור צעיר, בן עשרים וארבע. הסנטר המוצק ועצמות הלחיים הבולטות עושים רושם מעט אלים, אבל מעידים לפחות על כוח רצון. דיבורו נבון ומנוסח היטב, כמעט ללא שימוש בעגה, ומעיד על כך שמבחינה מנטלית הוא עולה על כל אחד בחבורה. עליונות גופנית היא תנאי מובן מאליו, אחרת הוא לא היה בוס. "בוקר, לודוויג!" הוא מושיט לו חפיסת סיגריות גדולה. בנפש חפצה, בתשוקה ממש, לודוויג מתכבד ושואף בתאווה את העשן שכה חיכה לו. החברים עדיין ישנים. לודוויג שואף שאיפה עמוקה ונושף אותה על הנערים. הם נשנקים, משתעלים, מתעוררים. אף אמצעי אחר לא היה יכול להעיר אותם מהר יותר. סיגריות? שלום, ג'וני! כל אחד מהם מתכבד במהירות. עכשיו הם גם מבינים שלג'וני יש כסף, שסוף-סוף הם יקבלו שוב אוכל. אז קדימה. כמו תמיד, הם צועדים בשלוש קבוצות נפרדות. תשעה נערים שהולכים יחד יעוררו תשומת לב בלתי רצויה. הם פונים משוסֶה-שטראסה לאינוַולידֶן-שטראסה. כאן קונים את ארוחת הבוקר. ארבעים וחמש לחמניות בשלוש שקיות, שני נקניקי כבד ובצל. זה יספיק לתשעה גברים.

רוזנטָלר פלאץ, מוּלַק-שטראסה, ואז רוּקֶר-שטראסה. פנימה, אל בית המרזח הקבוע של כל החבורות בסביבות אלכסנדרפלאץ — ה"רוּקֶר-קלָאוּזֶה".[2] מאחורי חלון הראווה כבר מטגנים בחריצות לביבות תפוחי אדמה. ענני העשן השמנוניים נישאים אל הפינה הרחוקה ביותר של המקום הקודר, המרתיע והמלוכלך. למרות השעה המוקדמת, ה"קלאוזה" מלא באורחים. המקום הוא יותר מסתם בית מרזח. הוא מין בית עבור מי שאין לו בית. מוזיקה מרעישה ברמקולים, אורחים רעשנים. מנות המזנון שאינן מעוררות תיאבון, השולחנות הרטובים מבירה, הקירות השרוטים והמכוסים בלכלוך שחור — כל אלה לא מפריעים לאיש. החבורה מתיישבת מימין לכניסה, בפינה. המלצר מביא מרק דליל, מחליא אבל חם לפחות. ואז מתחילה ההתנפלות על הלחמניות והנקניקים. לא מדברים כמעט. נשמעים רק קולות עמוקים, חייתיים כמעט, חרחורים, שבאמצעותם מביעה הקיבה את סיפוקה. ואיך הם משתנים, הנערים. איך הם תוקעים את השיניים בקצות הנקניקים, איך הלסתות טוחנות. ואיך הם מביטים זה בזה, ומבטיהם אומרים: "בנאדם, בנאדם, כמה טוב לאכול ככה ולראות שיש עוד…" מבטים אחרים, אסירי תודה, גאים, נשלחים לעברו של ג'וני, ששוב הצליח לדאוג לכולם.

מאחור, באחת הפינות, יושב נער צעיר מאוד, בן אחת החבורות, על ברכיו של לקוח מטושטש. שני חבריו של הנער מטיילים הלוך ושוב מול השניים ומעודדים את חברם בלחישות, "לסחוב, שִׁימֶל, לסחוב!" תסחב ללקוח שלך את הארנק מהכיס ותעביר אותו אלינו…

בין שני מנהיגי החבורות נשענת על הדלפק נערה. ילדה בת חמש-עשרה או שש-עשרה. במבט חצוף היא עוטפת את עצמה בז'קט של אחד הנערים שנעשה לו חם מדי, חובשת את כובע המצחייה על ראשה, ושותה כוסיות שנאפס, בזו אחר זו, עם שני הבוסים הלבושים ז'קטים מעור. הפנים החיוורות בצורה חולנית, עם עורקי הרקות הכחולים, מתעוותות להבעת בחילה, עד ששוב מושטת היד הקטנה והמלוכלכת אל כוסית השנאפס, כדי לשתות לחיי אחד ממעילי העור. הפה של הנערה נפער: כמעט ללא שיניים, רק שאריות שחורות בודדות. אין ספק שהיא עדיין לא בת שש-עשרה…

מאחורי הדלפק ניצב בעל הבית, ער לנעשֶה. הוא לבוש בחליפה כחולה טובה וצווארונו צח כשלג, היחיד במקום כולו. המוזיקה מטרטרת בלי הרף. הכול נע ללא הפסקה. כל הנוכחים הם אנשים צעירים, הצעירים ביותר. רבים מגיעים עם תרמילי גב, עם צרורות כלשהם. ואז הולכים אל בית השימוש המטונף להחריד. שיחה קצרה, הצרור נפתח, הצרור נארז מחדש. כסף מחליף ידיים. שותים שנאפס ליד הדלפק. והחוצה. פשיטות של המשטרה הן לא עניין נדיר.

הנערה שיכורה לחלוטין עכשיו, מתנודדת משולחן אל שולחן ומציעה את עצמה. פרידֶל שוב משוויצה, כולם אומרים, בלי להתרגש מהמחזה העצוב של ילדה שיכורה החושפת את קסמיה הדלים. הרעב התמידי של הנערים סילק מהשולחן, בלי להשאיר כל זכר, את הלחמניות ואת הנקניקים בתוספת שתי לביבות תפוחי אדמה לכל אחד. הם נשענים לאחור בנינוחות, מדליקים סיגריה, לוגמים מהבירה ומלווים בזמזום את המנגינה שבוקעת מהרמקול: "…לאורך זמן, אהובתי, לא תוכלי להישאר איתי…" הם שׂבֵעים, חם במקום הזה. עייפות נופלת עליהם. הראשים צונחים על השולחן. רק ג'וני לבדו יושב ער, מעשן ומעשן. הוא משלם את החשבון כולו. ואז הוא סופר את כספו. עוד שמונה מארקים בדיוק. איפה ילונו הלילה? באכסניה הזולה ביותר מבקשים חמישים פְּפֶניג תמורת שימוש במזרן פשפשים עלוב. זה יסתכם בארבעה מארקים וחמישים פפניג לכולם, ואז לא יישאר כמעט כלום למחר. ג'וני מנסה לחשוב על אפשרות לינה זולה יותר. הנערים יכולים להמשיך לישון. המלצר יגיד להם שג'וני יחכה להם הערב, בשעה שמונה, אצל שמידט.

 

 

[1]     בטן-תפוח-אדמה — הכוונה לבטן תפוחה בגלל תת-תזונה.

[2]     שילוב של שם הרחוב עם המילה הגרמנית "קלאוּזֶה" — מערה של נזיר מתבודד.