ש"י עגנון

שמואל יוסף עגנון, גדול הסופרים העבריים בעת החדשה וחתן פרס נובל לספרות לשנת 1966, נולד בשנת 1887 בבוצ'אץ' שבגליציה (כיום אוקראינה); בן בכור לבית משפחת צ'צ'קס. אביו שלום מרדכי צ'צ'קס היה סוחר פרוות ורב, ואמו אסתר ילדה אחריו עוד בן ושלוש בנות.  עגנון למד ב"חדר" מגיל שלוש עד גיל תשע, פירסם בגיל 15 את יצירתו הראשונה ביידיש (פואמה על חיי המקובל יוסף דה לה ריינה), ושנה לאחר מכן פירסם את שירו הראשון בעברית, "גיבור קטן".

לאחר שפירסם בנעוריו עוד יצירות בכתבי עת ושימש כעורך בעיתונים שונים, החליט עגנון לעלות לארץ ישראל ב-1908. הוא התגורר ביפו ובשכונת נוה צדק, ופירסם את סיפורו הראשון בארץ, "עגונות", עליו חתם לראשונה בשם העט הספרותי "עגנון" (שהפך משנת 1924 לשם משפחתו הרשמי). ב-1912 עזב עגנון את הארץ ונסע לברלין, בה חי עד 1924. שם התוודע למו"ל שלמה זלמן שוקן, לימים פטרונו והמוציא לאור הבלעדי של כתביו; ונישא לאסתר (אלזה) מרכס, בתו של בנקאי יהודי מקניגסברג. ב-1921 נולדה בתם הבכורה, אמונה, ושנה לאחר מכן נולד הבן שלום מרדכי, לימים חמדת.

בעקבות שריפה גדולה שכילתה ב-1924 את בית המגורים של משפחתו ואת ספרייתו, החליט  עגנון לחזור לארץ ישראל ולהתגורר בירושלים, וזמן קצר לאחר מכן הצטרפו אליו רעייתו וילדיו. גם רעידת אדמה (1927) ופוגרומים (מאורעות תרפ"ט) טילטלו את חיי המשפחה, שעברה ב-1931 לכתובת קבע — בית עגנון בתלפיות, שם התגורר עגנון עד סוף חייו. ספריו, שהחלו לצאת בהוצאת שוקן החל משנות ה-30 של המאה שעברה, זיכו אותו במהרה בהכרה רחבה, הן בארץ והן בעולם, ובפרסים רבים, בהם פרס ביאליק (1935), פרס אוסישקין (1945), פרס ישראל (1954) ופרס נובל לספרות שאותו חלק ב-1966 עם המשוררת היהודייה-גרמנייה נלי זק"ש.

עגנון נפטר בשנת 1970, כשהוא בן 83, בבית החולים ע"ש הרצפלד בגדרה, לאחר שסבל משבץ מוחי שהותיר אותו משותק וחסר יכולת דיבור. הוא הובא למנוחות בהלוויה ממלכתית שנערכה בהר הזיתים.