סרגיי דובלטוב

סרגיי דוֹנאטוביץ' דובלטוב נולד ב-3 בספטמבר 1941 בעיר אוּפָה שבמזרח רוסיה, שאליה פונתה משפחתו מלנינגרד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. ב-1944 שבה המשפחה ללנינגרד. אביו היהודי, דוֹנאט מֶצ'יק, היה במאי תיאטרון. אמו הארמנית, נורה דובלטובה, היתה שחקנית שהפכה למגיהה. דודתו של הסופר, מרגריטה דובלטובה, היתה עורכת ספרותית נחשבת. שנים אחדות לאחר לידתו התגרשו הוריו.

סרגיי הצעיר גילה כשרון כתיבה, ציור, ואגרוף. הוא למד בבית ספר לאמנויות והתקבל לפקולטה לפילולוגיה באוניברסיטת לנינגרד. בשנה השלישית נשר מהאוניברסיטה, ננטש על ידי אשתו הראשונה אסיה וגויס לצבא.

שירותו הצבאי של דובלטוב העמיד אתגר רציני בפני צעיר אמנותי ממשפחה פטרבורגית: הוא שובץ ליחידה ששמרה על אסירים פליליים שנכלאו במחנות. המסקנה העיקרית שהסיק משלוש שנותיו כסוהר (1965-1962) היתה שהאסירים וסוהריהם אחד הם, והגיהינום אינו אלא אנו עצמנו. בעקבות שירותו הצבאי, כתב דובלטוב את "האזור", קובץ סיפורים המתארים את הגיהינום הזה. אך רק כעבור שמונה עשרה שנים, לאחר שהיגר לארצות הברית, דובלטוב ערך את סיפורי "האזור" מחדש והוסיף בין הסיפורים פרקים מתוך התכתבותו עם המו"ל האמריקני שלו, שנלוותה כביכול למשלוח הסיפורים. כך פורסם קובץ זה, שנים רבות לאחר שנולד, כאשר הוא משלב את נקודת מבטו של הסוהר הצעיר, עם נקודת מבטו של הסופר הבוגר שהיגר לניו יורק והתרחק בזמן ובמרחב מהגיהינום הסובייטי – רק כדי להבין שהגיהינום ממשיך להתקיים בתוכנו משני צידי התיל הדוקרני והאוקיינוס.

לאחר שחרורו, דובלטוב עבד כעיתונאי וכתב פרוזה למגירה. ב-1966 ילדה אשתו השנייה, הלנה, את בתם קטיה. סרגיי הפך להיות מוכר בחוגי הספרות של לנינגרד, שהתאפיינו באותה עת בפעילות ערה וחתרנית. די לציין את הבולט שבאנשי דור זה, יוסף ברודסקי, שהפך ב-1987 לצעיר חתני פרס נובל לספרות. ברודסקי ודובלטוב היו מיודדים, והערכתם ההדדית היתה רבה. אך למרות ההצלחה בחוג הספרותי הצר, דובלטוב כמהּ להיות סופר מקצועי וכלומר לפרסם את ספריו, אך אפילו העורכים הליברליים ביותר בברית המועצות דחו אותם.

בחיפוש אחרי מקום שבו יוכל לפרסם את ספריו, עקר דובלטוב לטאלין, בירת אסטוניה, והתגורר בה בשנים 1976-1972. האזור הבלטי היה ידוע בגישה ליברלית יחסית ובזיקה תרבותית לאירופה, ועל כן דובלטוב קיווה להוציא שם לאור את ספרו. החיים בטאלין עוררו בו תקוות: העיר היתה נעימה ומסבירת פנים; דובלטוב היה בה לעיתונאי מוערך; בת זוגו המקומית, תמרה, ילדה לו בת בשם סשה (על שמו של פושקין); והעיקר – בהוצאת ספרים מקומית התלהבו מסיפוריו וביקשו להוציאם בכרך אחד. הספר התקבל לתוכנית העבודה של ההוצאה, נערך ואף ירד לדפוס, אך ברגע האחרון הספר הכמעט-מוכן הושמד בהוראת הקג"ב. תלאותיו בדרך אל הספר שלא יצא לאור תוארו ברומן "הספר הבלתי-נראה", שהועבר מערבה ויצא לאור בארצות הברית ב-1977, עוד לפני שהגיע לשם מחברו.

חוויותיו של דובלטוב כעיתונאי בטאלין שימשו השראה לספרו "הפּשרה". בתחילת כל סיפור שבקובץ מופיעה ידיעה עיתונאית החתומה על ידי הגיבור העיתונאי. שפת הידיעה היא לעולם שפת-נייר-הזכוכית של העיתונים הסובייטיים. לאחר מכן מופיע סיפור המעשה ה"אמיתי" מאחורי הכנת הידיעה, ולרוב זהו סיפור הזוי שמצטיין בשפה דובלטובית מבריקה. המתח המניע את הספר נוצר, לפיכך, בתוך שתי מערכות: האחת בנויה על שני קטבים של תוכן, השנייה – על שני קטבים של לשון.

בהמשך עבד דובלטוב כמדריך סיורים בשמורת פושקין, פרק בחייו שהוביל לכתיבת הרומן "השמורה". בשנים אלה כבר פירסם דובלטוב את סיפוריו בכתבי עת ברוסית שראו אור במערב. 

בשובו ללנינגרד הספיק לעבוד במערכת של כתב עת לנוער, אך כעבור זמן לא רב גילה שפרסומיו בעיתוני המהגרים שוב משכו את תשומת לבו של הקג"ב.  הרדיפות לא איחרו לבוא, וב-1978 היגר דובלטוב, בעקבות רעייתו הלנה, לארצות הברית. יחד איתו היגרו אמו נורה וכלבתו גלאשה. כנהוג באותה עת, וינה שימשה לו כתחנת ביניים. לאחר שכל האישורים התקבלו, הצטרפו הסופר, אמו וכלבתו להלנה ולקטיה, וקבעו את מעונם בסמוך לרחוב 108 שבקווינס, ניו יורק,  בשכונה שתוארה באירוניה חביבה ברומן "בארץ ניכר". חייו כמהגר בארצות הברית תוארו גם ברומן "המזוודה".

בניו יורק הקים דובלטוב, יחד עם  עיתונאים נוספים שהיגרו זה עתה מברית המועצות, עיתון חדש בשפה הרוסית, "נוֹבי אמריקנֶץ" ("האמריקני החדש"). העיתון, שדובלטוב היה עורכו, היווה אלטרנטיבה עצמאית וחצופה לעיתון המהגרים הוותיק, "נוֹבוֹיֶה רוּסקוֹיֶה סלוֹבוֹ". הקמת העיתון והתנהלותו עמדו במרכזו של "העיתון הבלתי-נראה", מעין ספר המשך ל"הספר הבלתי-נראה". שניהם הפכו, בסופו של דבר, לשני חלקיו של ספר אחד ושמו "המלאכה".

השנים שבהן ערך את העיתון נחשבו בעיני דובלטוב כשנים המאושרות בחייו. באותה תקופה נולד בנו הצעיר, ניקולס. לקראת אמצע שנות ה-80, הפך דובלטוב לסופר מצליח בארצות הברית – אם לא בקרב הקהל הרחב, אז אצל המבקרים וקהל הקוראים האנין הפתוח לספרות מתורגמת. הוא פרסם עשרה סיפורים בכתב העת היוקרתי "ניו יורקר", וספריו יצאו לאור ברוסית, באנגלית ובשפות אחרות. ספרים נוספים של דובלטוב שזכו להערכה רבה הם  "אנחנו ושכמותנו"(אשר ראה אור בעברית בשנת 2000 בהוצאת עם עובד יחד עם הרומן "בארץ ניכר"), קובץ שכל אחד מסיפוריו מוקדש לדמות צבעונית אחרת ממשפחתו של הסופר; ו"פנקסי הרשימות", קובץ שדובלטוב דאג לפרסם עוד בחייו.

עם זאת, עיקר פרנסתו של דובלטוב בארצות הברית באה מעבודתו כשדרן וכתסריטאי בתחנת הרדיו "ליברטי", ששידרה לברית המועצות מסרים מהמערב.

לקראת סוף שנות השמונים, עם התמוטטות הגוש הקומוניסטי, ספרים שמחבריהם מעולם לא הוזכרו קודם לכן בתקשורת הסובייטית החלו לזכות לעדנה ולצאת לאור במולדת. בעולם דובר הרוסית הצלחתו של דובלטוב היתה מסחררת. במהרה הוא הפך לאחד היוצרים הנקראים ביותר בספרות הרוסית של המחצית השנייה של המאה העשרים. אך דובלטוב עצמו לא הספיק ליהנות מפירות ההצלחה במולדת, ואף לא הספיק לבקר בה. ב-1990 הוא נפטר מדום לב פתאומי, כשהוא בן 49 בלבד.