חדשות ועדכונים

05 מאי

כתונת משחק / פרק פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב כללי

בחזרה לעמוד הספר

פרולוג

 

בין בנייניה הצפופים של נתניה לבין צוקי הים היה פעם שדה פתוח. מקרבו בלט כאי בודד מבנה לבן בצורת כוכב. הוא עמד על בסיסו הדחוס בין זרמי הרוחות וזרועותיו פשוטות עד שהוחרב.

עם השנים הלך והתכסה רכס הכורכר ברצועת טיילוֹת. השדה רוצף וצצו בו מתקנים פיסוליים בדמות פטריות אדומות משובבות נפש.

על שפת הטיילת חונה מכונית. בתוכה משקיפה אישה, כמתוך ארגז תצפית, אל הנקודה שבה עמד פעם המבנה הכוכבי. למראית עין, ייחודה על פני כל נקודה אחרת בטיילת חסר בסיס. אף על פי כן, מבטה של האישה יסודי ונחוש. אפשר לדמות שהיא מנסה לנקב את האוויר. יהודים צרפתים בפנסיה באים והולכים על רקע שקיעה כתומה. לא עולה על דעתם מה התרחש לפָנים בחלל שבו הם חולפים. בין דשדוש כפכפים של שוודיות שזופות מבצבצת פריחה בגוון תכול עדין, האישה שיושבת במכונית רוכנת ימינה אל החלון שפונה מערבה ומצמצמת את עפעפיה, עד שקו מִתאר דקיק וחד מפריד בין הכתמים התכולים והאבנים האדמדמות. העַדעַד! פריחת האלמוות שלו הסתננה דרך ציפוי המרצפות! ממלאה את ריאותיה בריח המלח, עוצמת עיניים, מנסה לאתר שרידי ריח של צמחי החוף שהסטודיו הלבן פרש עליהם את חסותו, אבל הריח הוא לבן. כמו הרעש שבין צהלות הילדים. שתי אמהות דוחפות עגלות אל עבר הקירות שהיו עדים לְסוד.

אותם הקירות שיסודותיהם נאחזו בכורכר תוך רסס בלתי פוסק של טיפות וגבישי מלח, ועכשיו אינם.

זרועות הכוכב והחלונות הגדולים אינם. מגוחך לאמוד מֵרכיבֵי ריח את העוצמה, הכיוון, כאילו ניתן להתחקות אחר התפזרות החלקיקים ובכוח המחשבה להפוך את מסלולם עד שייפגשו בצומת שבה יהיו שוב לשורות של צנצנות צבע, לערמת ספרים על שולחן, לסמרטוט ספוּג טרפנטין.

חמש-עשרה שנים לא היתה במקום. גם הביקור הנוכחי לא היה מתוכנן, היא החליטה עליו באותו רגע, התרוממה ויצאה תוך שהיא מגששת בתיק אחר מפתח הרכב. אם עלה בה צל תהייה בנוגע לתכלית או להיגיון שמאחורי רצף פעולותיה, הוא נהדף עוד לפני שנשקל. כל שמלפניה ומצדדיה הצטמצם ונדחק תחת הגלגלים עד שלא נותר בה דבר מלבד אותה נקודה פעורה ששאבה אותה עד לַשדה המרוצף ונסתמה מנגד.

נחשול אוויר לח ועצבני עושה כמיטב יכולתו לעכב את התייצבותן של פעימות הזמן. מהים נשמעת חריקה חיוורת. האישה שואפת את הנחשול החמים אל תוכה ואוצרת אותו עד שתנועות הילדים הופכות לריצוד תזזיתי. זה קרב מאסף, היא מודה בינה לבין עצמה, אבל במקום לנשוף היא הופכת את סדר הפעולות, כפי שנהגה לעשות בילדותה, ושואפת פנימה שוב. ילדה טיפשה. הרי אי-אפשר לנשום לאחור, אלא רק לפי כיוון הזמן.

מוטב שתשלים עם ההווה שסוגר כרגע פערים שצבר באשמת היעדרות זמנית. מוטב שתשב בשקט ותביט בהכנעה איך הוא זורה באדישות וברווחיו הקבועים פטריות בצבע אדום חזק כדי להדגיש את תוקף הגבולות שהיטשטשו. ככה זה, הכול גבולות בעולם. מרחקים וגבולות.

בשביל לגנוב גבול לא צריך לחטוף מטוס זיכרון נשכח מפלח דרך השנים אַת יודעת זה לבד, נכון או לא נכון? רק מי שמסוגל לחטוף מטוס, היא ממלמלת לעצמה, מסוגל גם לגנוב גבולות מהסוג שאליהם אתה התכוונת אז… השתקפות פניה בשמשה הקדמית של המכונית מיטשטשת ומתפצלת דרך דמעות.

את לא צודקת, גון קול מרצד בחומקנות על גלי זיכרון, והיא מתאמצת לכוונן אל התדר המדויק שחתך בה לפני רגע. אין סוף קווים של אופי יש בתוך בן אדם אחד, קווים שאף פעם לא ניסית אפילו, אפילו לא ניסית, רוב של קווים את לא שמת את הלב שלך אליהם, את לא נתנת בשבילם אפשרות.

כל קו כזה הזדמנות לגנוב לך גבול בכיוון אחר, תנודות קולו מתייצבות: תמיד יש קו אחד שייתן בשבילך דרך להמשיך

אני אקרא לךְ אילִי! פונה האישה אל המושב הריק שלימינה

אני אקרא לך אילי ואת בת תשע-עשרה, רואה את החיפושית שמתעופפת? זה איפה שהכול קרה, היה שם מורה אחד… והיה סטודיו לציור שזגוגיות ענק הפרידו בינו לבין החוץ, אני אספר עוד בדרך, עכשיו נסגור את החלון ונתניע, יש לנו מבצע לתכנן! אם הוא יענה הסופר, לא הצייר כבר נדאג לשאר הזיכרונות שלך רטרואקטיבית, אל תדאגי, לאט-לאט תביני הכול, 'סתכלי ת'ילדים האלה, איך הם מביאים אותה בדילוגים מכושפים דרך החלונות, פעם רק האור הסתנן מעבר לטווח שנקבע.

גם אנחנו הולכות לחרוג קצת מהמסגרת, אילי, שתדעי.

01 מרץ

אפקט רוזי / פרק פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב כללי

בחזרה לעמוד הספר

1

מיץ תפוזים לא היה חלק מהתפריט של ימי שישי. אף על פי שרוזי ואני נטשנו את שיטת הסטנדרטיזציה לארוחות, דבר שהביא לשיפור ב"ספונטניות" אך הוביל לבזבוז מזון ולגידול ברשימת המצרכים ובזמן המוקדש לקניות, הסכמנו בינינו שכל שבוע חייב לכלול שלושה ימים ללא אלכוהול. כפי שחזיתי, היעד הזה התגלה כקשה להשגה ללא תזמון מראש. בסופו של דבר, רוזי הבינה את ההיגיון שבפתרון שלי.

ימי שישי ושבת היו הימים המתבקשים לצריכת אלכוהול. לאיש מאיתנו לא היו הרצאות בסוף-השבוע. יכולנו לישון עד מאוחר ופוטנציאלית לקיים יחסי מין.

את יחסי המין היה אסור בשום אופן לתכנן, לפחות לא בשיחה מפורשת, אבל למדתי להכיר את רצף הפעולות שעשוי להאיץ אותם: מאפין אוכמניות מ"מאפיית שמים כחולים", אספרסו משולש מקפה "אוֹתָה'ס", הסרת החולצה מעלי, וחיקוי של גרגורי פק בתפקיד אטיקוס פינץ' מהסרט "אל תיגע בזמיר". למדתי לא לבצע את ארבע הפעולות באותו הסֵדר, מאחר שזה היה הופך את כוונתי לשקופה. כדי לשמר את גורם ההפתעה, החלטתי על הטלה כפולה של מטבע, שתסייע לי לבחור בכל פעם על איזו פעולה לוותר.

הנחתי במקרר בקבוק של יין פּינוֹ גְרי מיקב אֶלק קוֹב, שנועד ללוות צדפות אשר נאספו באופן ידני ונרכשו באותו בוקר בצ'לסי מרקט, אך לאחר ששבתי מהמרתף עם הכביסה הנקייה, מצאתי שתי כוסות של מיץ תפוזים על השולחן. מיץ התפוזים לא התאים לשתייה עם יין. שתייתו לפני היין היתה מקהה את רגישות בלוטות הטעם שלנו לרמת הסוכר הקלה שאופיינית לפינו גרי, וכתוצאה מכך יוצרת תחושה של חמיצוּת. גם המְתנה עד לסיום שתיית היין היתה דבר בלתי מתקבל על הדעת. ערכו התזונתי של מיץ תפוזים מתפוגג במהירות — ולכן מקפידים במסעדות המתמחות בארוחות בוקר על מיץ "סחוט טרי".

רוזי היתה בחדר השינה, ולכן לא היתה זמינה באופן מיידי לשיחה. בדירה שלנו היו תשע קומבינציות אפשריות של מיקומים עבור שני אנשים, ושש מתוכן היו כרוכות בהימצאותנו בחדרים נפרדים. בדירה אידיאלית, כפי שהגדרנו אותה יחד לפני הגיענו לניו יורק, היו צריכות להיות שלושים ושש קומבינציות אפשריות, הנגזרות מקיומם של חדר שינה אחד, שני חדרי עבודה, שני חדרי אמבטיה וסלון עם מטבח פתוח. דירה לדוגמה כזאת היתה צריכה להיות ממוקמת במנהטן, קרוב לקו 1 או לקו A — כדי לאפשר גישה מהירה לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קולומביה — ושיהיו בה נוף לנהר ומרפסת או גג שישמשו לברביקיו.

מאחר שהכנסתנו היתה מורכבת ממשכורת אוניברסיטאית אחת, בתוספת שתי משרות חלקיות בבר קוקטיילים אך בניכוי שכר הלימוד של רוזי, נדרשה פשרה כלשהי, ולכן דירתנו לא כללה דבר מהמאפיינים שהגדרנו. ייחסנו חשיבות מופרזת למיקום שלה בשכונת ויליאמסבורג, מכיוון שחברים שלנו, אייזק וג'ודי אֶסלר, התגוררו בשכונה והמליצו עליה. לא היתה כל סיבה הגיונית מדוע פרופסור לגנטיקה בן ארבעים (באותם ימים) וסטודנטית לתואר מתקדם ברפואה בת שלושים, יבחרו לגור באותה שכונה שבה מתגוררים פסיכיאטר בן חמישים וארבע ואמנית קרמיקה בת חמישים ושתיים, אשר רכשו את ביתם לפני עליית המחירים. שכר הדירה היה גבוה, ובדירה היו כמה כשלים שבהם סירבה הנהלת הבניין לטפל. כעת מערכת המיזוג לא הצליחה לתת מענה לטמפרטורה של שלושים וארבע מעלות צלסיוס ששררה בחוץ ושתאמה את טווח המעלות החזויות לסוף יוני בברוקלין.

פירושו של הצמצום במספר החדרים, בשילוב מערכת נישואים, היה שהוטלתי לתוך הקִרבה הממושכת והגדולה ביותר בחיי לבן אנוש אחר. נוכחותה הפיזית של רוזי היתה תוצאה חיובית ביותר של פרויקט הרעיה, אבל אחרי עשרה חודשים ועשרה ימים של נישואים עדיין הייתי צריך להסתגל לחיים בזוג. מדי פעם השתהיתי בשירותים זמן רב יותר משנדרש באמת.

בדקתי את התאריך בטלפון שלי — ללא ספק, יום שישי, 21 ביוני. הממצא הזה היה טוב יותר מתרחיש שבו מוחי כושל בזיהוי הימים. אבל זה אימֵת את קיומה של הפרה בתקנון האלכוהול.

הרהורי הופרעו על ידי רוזי, שהופיעה מתוך חדר השינה, לבושה במגבת בלבד. זה היה הלבוש האהוב עלי, אם לא מחשיבים "שום לבוש" כלבוש. שוב נדהמתי מיופיה היוצא מן הכלל ומהחלטתה הבלתי מוסברת לבחור בי כבן זוגה. וכמו תמיד, המחשבה הזאת לוּותה ברגש לא רצוי: רגע אינטנסיבי של פחד שיום אחד היא תעמוד על טעותה.

"מה מתבשל?" היא שאלה.

"שום דבר. הבישול טרם התחיל. אני בשלב איסוף המרכיבים."

היא צחקה, בנימה שהצביעה על כך שטעיתי בהבנת השאלה שלה. כמובן, השאלה הזאת לא היתה נחוצה כלל וכלל, לו שיטת הסטנדרטיזציה לארוחות היתה עומדת בעינה. סיפקתי מידע שלמיטב הבנתי היה נחוץ לרוזי.

"צדפות בנות קיימא ברוטב של גזר, סלרי, בצלצלי שאלוט, גמבה ושמן שומשום. המשקה המומלץ לליווי המנה הוא פינו גרי."

"אני צריכה לעשות משהו?"

"כולנו צריכים לישון הלילה. מחר אנו מפליגים לנָבָרוֹן."[1]

תוכן המשפט שנאמר על ידי גרגורי פק היה חסר חשיבות. האפקט נבע במלואו מהביצוע, שהעביר רושם של מנהיגות וביטחון בהכנת צדפות ברוטב.

"ומה אם אני לא יכולה לישון, קפטן?" שאלה רוזי. היא חייכה ונעלמה אל תוך חדר האמבטיה. לא העליתי את נושא מיקום המגבת: קיבלתי זה מכבר את העובדה שהמגבות שלה מאוחסנות באופן אקראי בחדר האמבטיה ובחדר השינה, ולמעשה תופסות שני מקומות.

העדפותינו בכל הנוגע לסדר נמצאות בשני קצות הסקאלה. כשעברנו מאוסטרליה לניו יורק, רוזי ארזה שלוש מזוודות בגודל המרבי. כמות הבגדים לבדה היתה בלתי נתפסת. הציוד האישי שלי נכנס לשני תיקי צד. ניצלתי את המעבר לשדרוג הציוד שלי: נתתי את מערכת הסטריאו ואת המחשב הביתי שלי לאחי טרוור, החזרתי את המיטה, את המצעים ואת כלֵי המטבח לבית הורי בשֶפּארטוֹן, ומכרתי את אופנַי.

רוזי, לעומת זאת, הרחיבה את אוסף החפצים העצום שלה ורכשה פריטי נוי כבר בשבועות הראשונים לאחר הגעתנו. התוצאה ניכרה במראה הכאוטי של דירתנו: עציצים, כיסאות מיותרים ומעמד לא פרקטי לבקבוקי יין.

זה לא נבע רק מכמות הפריטים: היתה גם בעיה של ארגון. המקרר היה עמוס בקופסאות חצי ריקות של ממרחים, רטבים ומוצרי חלב מקולקלים. רוזי אפילו הציעה שנרכוש מקרר נוסף מהידיד שלי, דייב. מקרר לכל אחד מאיתנו! יתרונותיה של שיטת הסטנדרטיזציה לארוחות, עם הארוחות המפורטות במלואן לכל יום בשבוע, עם רשימת הקניות הקבועה ועם המלאי האופטימלי, היו ברורים מאי-פעם.

בגישתה הלא מאורגנת של רוזי היה יוצא מן הכלל אחד בלבד. היוצא מן הכלל הזה היה ערך משתנה. על פי ברירת המחדל, היו אלה לימודי הרפואה שלה, אבל כרגע זאת היתה עבודת הדוקטורט שלה על סיכונים סביבתיים להתפתחות מוקדמת של הפרעה דו-קוטבית. היא קיבלה סטטוס מיוחד בתוכנית ללימודי רפואה של אוניברסיטת קולומביה, בתנאי שתסיים את הדוקטורט במהלך חופשת הקיץ. תאריך ההגשה עמד כעת על חודשיים וחמישה ימים בלבד מהיום.

"איך את יכולה להיות כל כך מאורגנת בדבר אחד וכל כך לא מאורגנת בכל דבר אחר?" שאלתי פעם את רוזי לאחר שהתקינה את הדרייבר הלא נכון במדפסת שלה.

"זה בגלל שאני מתרכזת בדוקטורט שלי, ולא מתעסקת בדברים אחרים. אף אחד לא שואל אם פרויד נהג לבדוק את תאריך התפוגה של החלב."

"בראשית המאה העשרים עוד לא נהגו לציין תאריכי תפוגה."

זה מדהים איך שני אנשים כל כך שונים הפכו לזוג מוצלח.



[1]     ציטוט מהסרט "תותחי נברון" (1961), בכיכובו של גרגורי פק.

05 פברואר

לטפס על ההר, או: איך לכתוב / פרסום קטע

:נכתב ע"י 2 תגובות נכתב ב כללי

בחזרה לעמוד הספר
על המחברת

 

פתח דבר

למה לכתוב

מהו הדבר הראשון שאתם עושים לפני שאתם מתיישבים לכתוב? אצלי זה עניין של תאורה. בפינת העבודה שלי אשר בחדר השינה, יש שני חלונות גדולים שתופסים כמעט את הקיר כולו: אחד ממזרח ואחר מצפון-מזרח. יותר מדי קרניים בוהקות של שמש ים-תיכונית נכנסות לחדר בשעות הבוקר, שעות העבודה הטובות שלי. לכן, לפני הכול אני מגיפה את התריסים.

בוקר הכתיבה שלי מתחיל בשאון חריקת הגלגלת שמורידה את התריס ומעמעמת עוד ועוד את האור, עד שנשאר ממזרח רק חריץ קטן, פס של פז, שאינו נוגע במסך המחשב. ומולי: רצועה צרה של שמים תכולים, קצה צמרת הג'קרנדה של השכנים – עלווה ירוקה, פרחים סגולים – וגם צינור ביוב אחד מפלסטיק אפור, שבוקע מתוך קיר מפוחם וסדוק ונכנס לקיר אחר.

"יש להימנע ממקומות עבודה נאים ומושכים," כתבה המסאית אני דילארד בממואר "חיי הכתיבה" (The Writing Life). "מה שרצוי הוא חדר ללא נוף, כדי שהדמיון והזיכרון ייפגשו בחשכה."

וג'ון אפדייק כתב בממואר שלו, "מבוכה" (Self-Consciousness: Memoirs): "כתיבה היא, לפנַי ולפְנים, עניין אפלולי." אפדייק תיאר בספרו ימי קיץ מופזים שבהם היה מבלה שעות ארוכות בחוף הים, פרושׂ וחשוף, כדי לרסן את מחלת הפסוריאזיס, להיטיב עם עורו הנגוע ולהעלים את כתמי המחלה. רק השמש ידעה לתת לו מזור. אבל שעות השיזוף הנעימות והחיוניות לגוף ולעור, כמו גם לנפשו הסובלת ממבוּכת החולי והחריגוּת, היו בשבילו שעות רעות לכתיבה. "ניסיתי לכתוב ולקרוא – אבל המאמץ המנטלי וקשיי הראייה הובילו תמיד לכאבי ראש ולבחילות." הקרניים שמתקיפות את העור ואת העיניים גם מתקיפות את רצף המחשבה, כתב אפדייק, וקבע שאי-אפשר לכתוב באור השמש העזה.

כתיבה היא עניין אפלולי במובן נוסף, שמובלע בדבריו של אפדייק. "לכתוב זה קל," אמר עיתונאי הספורט האמריקאי רד סמית, "כל מה שצריך לעשות הוא לשבת ליד מכונת כתיבה ולקרוע את הוורידים." "לכתוב זה קל," הוסיף פעם הסופר והעיתונאי ג'ין פאולר, "כל מה שצריך לעשות הוא לבהות במסך עד שטיפות של דם נקוות על המצח שלך."

ג'ורג' אורוול כתב בחיבורו מדוע אני כותב ש"כתיבת ספר היא מאבק נוראי ומתיש, כמו התקף ארוך של מחלה מכאיבה." אורוול הסיק מכך ש"אדם לא היה לוקח על עצמו דבר כזה אילולא הונע על ידי איזה שד שהוא לא מסוגל להתנגד לו או להבין אותו. ככל הידוע, השד הוא פשוט אותו האינסטינקט שגורם לתינוק לצרוח כדי לקבל תשומת לב."

במסה "לשאת ולתת עם המתים" (Negotiating With the Dead: A Writer on Writing) כתבה הסופרת הקנדית מרגרט אטווד ש"כתיבה כרוכה כנראה בחשכה, ובדחף להיכנס אל החשכה, ואם מתמזל המזל, אפשר להאיר את החשכה, ולהביא ממנה דבר-מה בחזרה החוצה אל האור."

והלן סיקסו, בספרה "שלושה שלבים בסולם הכתיבה" (Three Steps on the Ladder of Writing), קבעה שהכתיבה באה מהעולמות התחתונים, אי-שם למטה. שמו של המקום שבו מתרחשת הכתיבה משתנה, לדבריה, בהתאם לכותבת ולכותב המסוימים. "יש הקוראים לו גיהינום," טענה סיקסו, "וזהו כמובן גיהינום טוב, רצוי." בכל מקרה, היא הדגישה, צריך "לטפס כלפי מטה" כדי להגיע אליו.

מהו הגיהינום הזה שצריך לרדת אליו כדי לכתוב? מדוע בעצם אי-אפשר לכתוב בגן העדן דווקא? או סתם כך, בשִגרה הקיומית, לאור היום, ובהנאה לשמה? אני חושבת על הגיהינום הטוב של הכתיבה בעזרת המונח "כּנוּת". אני חושבת על הגיהינום של המבט הכּן במראה. אני חושבת על כמה נורא, כמה מענה לפעמים, להתבונן בעצמנו בכנוּת, בלי כחל וסרק, בלי להדחיק ובלי לייפות. "לכתוב, משמע להעמיד את עצמך למשפט," כתב המחזאי הנורווגי הנריק איבסן. קשה להעמיד את עצמנו למשפט, אבל המאמץ משתלם. אפשר לכתוב בגן העדן – באזור הנוחוּת, במחוזות שביעות הרצון – אבל מה שיישאר מכתיבה כזאת לנו, הכותבים והקוראים, לא יהיה בעל ערך רב במיוחד.

סיקסו כתבה שלפעמים אין ברירה, והכותב או הכותבת צריכים להרוג את עצמם בזמן הכתיבה. "הספר היחיד שראוי לכתוב הוא זה שאין לנו אומץ לכתוב. זהו הספר שמכאיב לנו (הכותבים), שגורם לנו לרעוד, להאדים, לדמם. זהו קרב נגד עצמנו, נגד המחבר או המחברת; אחד מאיתנו צריך לנצח, או למות."

עכשיו אני שואלת את עצמי: באיזה אופן עלי לדמם בכתיבת הספר הזה שלפניכם? והאם אכשל אם לא יוקז דמי? עוד נראה. עוד אראה.

הבחילה והחרדה והכאב, וגם המאמץ – עם כל העונג העמוק הגלום בהם – אינם זרים לי בכתיבה. בשבילי, הכתיבה היא כמו טיפוס על הר. אני סובלת בשגרה מקוצר נשימה. פעם, מזמן, הייתי ספורטאית – שחקנית נבחרת ישראל בכדוריד! – אבל כבר עשרים וחמש שנה שאני לא מאתגרת את הגוף. יש לי סטמינה – כוח התמדה – אבל אין לי כושר. לכן טיפוס על הר בשבילי הוא לא עניין של מה בכך.

כתיבה היא טיפוס על הר עם כל הזיזים והבקיעים שאפשר לתפוס בדרך, כדי להיאחז בהם, להציב את כף הרגל, ולהמשיך – הזיזים והבקיעים הם הרעיון והזיכרון והאסוציאציה שצצים כאן ושם, פרטֵי מידע שנלמדים ונאספים, צירופים יפים של מילים. כתיבה היא טיפוס על הר עם הנשימה המתקצרת והמאמץ וההתמדה – לבנות את המשפט, את הפסקה, את הדמות, את הפרק, את הסיפור, את המסה. וכן, עם הניסיון המתיש לגעת במה שאי-אפשר לגעת בו. עם השאיפה המתישה לכֵנוּת.

כתיבה היא חיפוש אחר השבילים הטובים ביותר לטיפוס, אבל היא גם פניות שגויות והליכה בדרכים ללא מוצא, והתחמקות ממפולת של סלעים. ורוב הזמן קשה להעריך כמה עוד נשאר לטפס. ממשיכים – גם כשקשה. בדרך למעלה לא מפסיקים.

רק כשמגיעים לפסגה, כמעט בלי נשימה, אפשר לנוח ולהשקיף סביב. שום דבר לא עומד לפנינו להכשילנו – שום פחד, שום צל. האוויר אמנם דליל, אבל די בו כדי להשיב את הרוח. לא צריך הרבה חמצן.

אלא שלא נשארים זמן רב בפסגה. לפני שנפרדים מההר הזה של הכתיבה, צריך לחזור כל הדרך למטה, לבלום, להיזהר שלא למעוד. הירידה התלולה הזאת משולה לשלב שבו אנחנו שולחים את כתב היד לקוראים ראשונים ומקבלים הערות; ולשלב שבו אנחנו שולחים את כתב היד להוצאות לאור ומקבלים מכתבי דחייה ("תודה על כתב היד. לצערנו הוא נמצא בלתי מתאים לתוכנית ההוצאה לאור שלנו לשנה זו"); ולשלב שבו כתב היד מתקבל ("אנחנו שמחים להודיעך כי…") ודורש פרק ממושך וחיוני של דיאלוג עם העורכת או העורך; ולשלב שבו כתב היד נשלח לעורכים וחוזר מהם, הלוך ושוב, הלוך ושוב; ולשלב של תיקוני הלשון וההגהות. כן, גם ירידה מהר תלול היא מאמץ לא קטן (סיקסו כתבה שהטיפוס כלפי מטה קשה יותר מהטיפוס כלפי מעלה, כי בדרך למטה צריך להעפיל אל מעבר לפחד שלנו, הפחד פן נגיע לְמקום שאסור לנו להיכנס אליו, המקום שבו אנחנו לא רצויים), וביצירה הבאה: שוב עלייה, שוב התנשפות, שוב טיפוס.

האם המטאפורה של טיפוס על הר לוכדת היטב את הקושי בה"א הידיעה של הכתיבה?

אני לא יודעת. אני לא שומעת את התשובה. אני כותבת לעצמי. אני לבד בַּחדר האפל.

אבל טוב, בינתיים אני משאירה את המטאפורה הזאת על הדף, לא מוחקת, וממשיכה לפסקה הבאה.

הבה נשתהה עוד רגע כאן, לפני שניכנס לגופו של העניין שלנו: איך לכתוב. לפני שנתיישב לכתוב, ונגיף את התריסים, ונוריד את הצִילונים, ונעלים את הנוף, ונסדר שקט ואפלולית מתאימים לעבודה – כדאי להתעכב עוד רגע על שאלת השאלות: לָמה לכתוב? אם זה עניין קשה כל כך, בלתי מתגמל כל כך, חולה, כואב – למה בעצם לטרוח?

השאלה הזאת הולידה אינספור מסות אישיות מקסימות ונבונות שכתבו סופרים על מלאכתם. רבות מהן מתחילות בהצהרה מעין זו: אני כותב כי אני לא יודע לעשות שום דבר אחר. בדרך כלל זו תשובה נכונה, אבל לצורך שלנו, היא אינה מספיקה. ובעצם, זו תשובה על השאלה "מדוע לכתוב?" (מאיזו סיבה) ולא על השאלה "למה לכתוב?" (לאיזו תכלית). וממילא, מסקרן לנסות להבין מדוע בעצם אנחנו לא יודעים לעשות שום דבר אחר, ולמה זהו הדבר היחיד שאנחנו עושים. את מה זה משרת. בשביל מה זה טוב. "לא לחם תעניק לך הספרות, ולא קיבה שבה תוכל לעכל את הלחם," כתב תומס קרלייל הסקוטי לראלף וולדו אמרסון האמריקאי. "בשם אלוהים, עזוב אותה כעת." ובכל זאת, למרבה המזל וההשראה, לא זה עזב את הכתיבה ולא זה. והכתיבה לא עזבה אותם.

נדמה שאורוול אמר הכול במסה מדוע אני כותב. ארבעה מניעים – סוגי תכלית – עיקריים מצא לכתיבה: המניע האגואיסטי ("רצון להיראות חכם, שידברו עליך, שיזכרו אותך אחרי מותך, להיפרע מהמבוגרים שזילזלו בך במופגן בילדוּת"), המניע האסתטי ("תפיסה של יופי בעולם שבחוץ, או, מצד שני, במילים ובסידורן. הפקת הנאה מהשפעת צליל אחד על משנהו, מהלכידוּת של פרוזה טובה או מהקצב של עלילה טובה. רצון לשתף בחוויה שמרגישים שהיא בעלת ערך ואסור להחמיץ אותה"), המניע ההיסטורי ("שאיפה לראות דברים כפי שהם, לגלות עוּבדות אמיתיות ולשמר אותן למען הדורות הבאים"), והמניע הפוליטי ("שאיפה לקדם את העולם לכיוון מסוים, לשנות את דעתם של אנשים אחרים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה"). אני חותמת על כל ארבעת המניעים האלה בלי הסתייגות.

המסאית האמריקאית ג'ואן דידיון דווקא הסתייגה מקביעותיו של אורוול – או הוסיפה דגש משלה – בחיבורה שנושא את השם הזהה, Why I Write: דידיון לא מאמינה אלא במניע האגואיסטי.

במידה רבה, כתיבה היא הדרך שלי לומר אני, לכפות את עצמי על אנשים אחרים, לומר הקשיבו לי, ראו את הדברים דרך העיניים שלי, שנו את דעתכם. זו פעולה תוקפנית, אפילו עוינת. אפשר להסוות זאת […] בעזרת נימה של הצעה במקום טענה, רמיזה במקום קביעה – אבל אי-אפשר להתחמק מהעובדה שהצבת מילים וסידורן על דף היא טקטיקה של בריון מוסווה; זו פלישה, כיבוש המרחב הפרטי ביותר של הקורא בידי הרגישויות הפרטיות של הכותב.

אני דילארד, בממואר "חיי הכתיבה", כתבה משהו דומה, אבל בנימה מאשימה פחות, אוהבת יותר: "תפקידך הוא בדיוק זה: להעניק קול להשתאות האישית שלך." זוהי השתאות מסוימת, פרטית, רק שלך, השתאות שלא קראת בשום מקום אחר, השתאות שאף אחד אחר לא חשב להשתאות.

ואני, למה אני כותבת? איעזר בניסוחו של הסופר והמבקר האמריקאי אלפרד קאזין (אין בינינו יחסי קרבה): אני כותבת "כדי לבנות לעצמי בית, על הנייר ובראשם של אחרים". אני כותבת כדי להיות המספרת של הסיפור שלי – כדי ליצור לעצמי מרחב שבו אינני דמות בסיפור של מישהו אחר. אני כותבת כדי לבטא את החלקים שבי שאין להם חיים שלמים ומלאים בעולם שמחוץ לכתיבה, ובהם המלנכוליה, הכעס, אולי גם התבונה. רגע, בעצם גם האהבה – האהבה שאפשר לאהוב בלי סייג ובלי בושה.

אני כותבת כדי לגעת בסטיות שלי, בגחמות שלי, באלימות שלי, באסתטיקה ובאתיקה שלי. אני כותבת כדי להיות נוכחת כל כולי. וכדי להיות מתבוננת כל כולי. אני כותבת כדי לשבור שתיקה.

בסיפורים שלי, במסות וברשימות אוטוביוגרפיות, אני מנסה, למשל, להכיר את הקושי היסודי שלי לשמוח. בסיפור אחד אני כותבת בגוף ראשון כאם שנוטשת את ילדיה. בסיפור אחר אני מתארת כלב שקפץ למים ולרוע המזל שופד על מוט ברזל. הילד שבא איתו לים רואה אותו קרוע ופעור, מעלה קצף ומדמם, ולבו יוצא אליו, והוא מושך ברצועה, מנסה להציל את כלבו אהובו, למשות אותו מהמים, להוריד אותו מהמוט, והוא מושך ברצועה, והכלב ששופד נקרע, והילד מושך עוד ועוד, והקריעה הולכת ומעמיקה. במסה ביוגרפית אני מתחקה אחר ימיה של אמי כתינוקת וכילדה בודדה בלונדון המופגזת בתקופת המלחמה. ואני מסיבה את המבט באותן שנים גם אל וירג'יניה וולף, שגרה לא רחוק מאמי, וראתה איך לונדון שלה הופכת לעיי חורבות, איך לא נשאר כמעט כלום מהבית שבו כתבה כל כך הרבה יצירות (הבית שלה שספג פגיעה ישירה), ולקול המפציצים מן האוויר היא הלכה, וירג'יניה וולף, ושקעה בנהר של דיכאונה. בסיפור בלשי אני כותבת על אם שבתה התינוקת אבדה – ספק נחטפה בידי רוצח סדרתי פסיכופת, ספק נעלמה בגלל הקושי הנורא של האם למלא את תפקידה. חוויות רגשיות מעין אלה לא יכולתי, ואינני יכולה, לקיים או להביע במילים בעולם שמחוץ לכתיבה.

אבל כל זה לא היה שווה הרבה אלמלא הייתי כותבת לתכלית אחת נוספת: כדי להביא לידי מיצוי את האהבה שלי למילים ולמשפטים. ואולי זהו התיאור המדויק ביותר של המניע לכתיבה בשבילי: אני כותבת כי אני מבקשת ליצור טקסטים שהם – בלשונה של סוזן סונטג – "חכמים יותר ממני". ויפים יותר ממני. ואמיצים יותר ממני.

18 ינואר

אם אשמע קול אחר / פרסום ראשון

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב כללי

בחזרה לעמוד הספר
על המחברת

.
.
.

פרולוג

 

משני צדיו של המסדרון שלאורכו היא מובלת, ישנן דלתות ברזל, במרכזן פעוּר ריבוע קטן של סורגים צפופים. דלתות אפורות, ומנעולי בריח – כמו אלה שיש בתאי שירותים ישנים, אבל פה הם בצד הלא נכון של הדלת, מבחוץ.

צפוף ומחניק פה, אימה ואפלה. הדימוי הפסטורלי והקסום של כלא כמקום של מפלט ושֶקט, מתפורר בכל דקה נוספת שבה היא עומדת במסדרון הצר של אגף ה"ימים". כמו באגדה שהיא יודעת בעל פה, על בת הקיסר שחשקה בפלך (נאה, זקופת ראש, מכשיר טווייה עתיק בידה, שַלווה של בד נארג). גם היא, כמו הקיסרית העצובה והמצורעת, לא העלתה על דעתה שכך תזכה בפלך שלה. באמצע השוק, עם כל העניים והמצורעים.

מה עשתה לעצמה ואיך הגיעה לכאן?

האם היתה עושה את זה שוב?

התא שמיועד לה ריק, לעת עתה. אולי בהמשך יתמלא באסירוֹת חדשות. הוא מאוורר יותר מהתאים שראתה קודם במסדרון. יש בו שידה שיכולה לשמש שולחן, וקצת יותר אור. בעוד כמה ימים תועבר לאגף אחר, אומרת לה סוהרת בספירה הבאה. שם, בהמשך, זה האגף של ה"לא נקיות". סמים, היא מסבירה לנוכח מבטהּ התמה, בוחנת בסקרנות את האסירה החדשה, אישה בת ארבעים ושש שלצדי עיניה קמטים עדינים. בין שערותיה החומות-מתולתלות מבצבצים חוטי כסף בודדים. תישאר או תשוחרר מחוסר ראיות? היא נראית כמו אחת שבסוף תשתחרר.

העונש המרבי שהם יכולים לתת לך הוא שבע שנים, אומרת עורכת הדין שלה. הם אף פעם לא נותנים את המקסימום. ובכל מקרה, שליש יורד על התנהגות טובה, אֶת זה אַת הרי יודעת, מהטלוויזיה. וגם אֶת זמן המעצר מנכִּים. חיוך אוטומטי. את המשפט הזה, עם הטלוויזיה, היא אומרת מן הסתם לכל העצורים שהיא מייצגת.

רגישות למזון?

אין.

רגישות לתרופות?

אין.

מחלות? אשפוזים?

שְׂערה של הפקידה הממלאת את השאלון קצר ובהיר. עיניה עגולות וטובות. היא לובשת מדי סוהרת ועונדת תג שעליו מופיעים שמה ותפקידה: דפנה – עובדת סוציאלית. הצירוף של עובדת סוציאלית וסוהרת משעשע את עוּזִיָה.

משהו מצחיק אותך, גברת רוזנבאום?

סֶגַל, כבר לא רוזנבאום.

סגל הוא שם נעורייך?

כן.

רוזנבאום הוא שמו של בעלך לשעבר?

כן.

פניה של הסוהרת הסוציאלית חתומות כשהיא מתקנת את הטפסים.

מחלות?

לא.

אשפוזים?

טיפולי פוריות. זה נחשב?

 לבד בתא, עם ארבע מיטות ריקות, היא לא יודעת את נפשה. בלילה היא שומעת את האסירות באגף הצמוד. צוחקות, בוכות, צועקות. ולא יכולה לעצום עין. בבוקר היא מתעוררת מחלום, רועדת מקור ומצער. בחלומה היא מערסלת בזרועותיה תינוק יפהפה. החברים שלה מצטופפים סביבה. הם בוחנים את התינוק, שדומה קצת לשניאור וקצת לאברהם, קצת לגבריאל וקצת למשה, קצת להדסה וקצת למרתה. זה לא יכול להיות שתינוק אחד דומה לכל כך הרבה אנשים, היא חושבת, של מי התינוק הזה בכלל? שומעת את החברים שלה מתלחשים מאחוריה: סוף-סוף. תינוק שיוּלד לה, שהצליח. תינוק שעובד. בבוקר מעיר אותה צלצול השכמה צורם ומחריש אוזניים. התינוקות של האסירות-האמהוֹת נמצאים באגף אחר, מרוחק. אז לָמה היא שומעת אותם בוכים?

 

02 נובמבר

שווייצריה זה כאן / פרסום קטע

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב כללי

בחזרה לעמוד הספר

.
.
.

פתיחת הסיפור "שווייצריה זה כאן"

.

רק כשמכבים את השלט "נא להדק חגורות", מותר להפעיל מכשירים אלקטרוניים. רק ככה, כשתל אביב פרושה מתחתי בקוביות קטנות, את האירוע הגדול של הילד שלי, אני יכולה להתחיל לתכנן.

הקברניט אומר לי שארבע וחצי שעות יש לי בשביל זה עד שנגיע, ושבגלל התנאים של מזג האוויר, עד להודעה חדשה כולם צריכים להישאר חגורים. אני אומרת לעצמי שלא צריך להילחץ, כי אם ארצה לשנות משהו בתוכנית, עוד שתים-עשרה שנה יש לי עד שכל הכביסה שארוזה בתרמיל צבאי, שהילד שלי יביא לי לכבס, תהיה בצבע חאקי. צריך לחשוב פרקטי, כמו שאני מתכננת את ימי ההולדת שלו, ולעשות אותו דבר אבל הפוך ופחות.

הכיסא שלי זה B25, באמצע בין בעל לאישה, וכבר עולה בי האכזבה שעם כל השיחות שבטח יהיו ביניהם, שום דבר ממה שרציתי אני לא אצליח לעשות. מהתיק אני מוציאה את העיפרון שלי וגם את המחברת, ומסדרת אותם על השולחן הקטן של האוכל בתנועות כאלה מאוד החלטיות. מהתחלה אני רוצה שהם יבינו שאני כאן לא בשביל להתחבר אלא רק בשביל לעבוד, ולמקרה שהם לא יבינו, הבאתי גם את המכשיר הקטן של המוזיקה, עם האוזניות האדומות.

זה נראה להם מאוד טבעי שאני יושבת ביניהם, והם אומרים שלא, זה בסדר, באמת תודה עבור ההצעה, אבל הוא רוצה חלון והיא רוצה מעבר. להיות בגבהים האלה עושה לה רע, היא מוסיפה, אם לא הנכדה שלה שעברה לגור שם, בטח בכלל לא היתה נוסעת. שאני בטח יודעת שכמו בבית אין, ובכלל ששווייצריה זה כאן. כאן, זאת אומרת איפה שהיא מכירה את הדרך לדואר ולמכולת, ואיפה כשאתה נופל ברחוב כולם מיד באים לעזור.

הבעל שלה אומר שמה זה בסך הכול הבן אדם, כל הזמן בין שמים לאדמה, זאת אומרת בין המוות לחיים, ככה בהתאמה, וגם שיש לו כבר חור בראש מכמה שאשתו מדברת. מזל שאני יושבת ביניהם, קצת שקט ממנה הוא צריך.

אני אומרת לעצמי שהרבה פעמים אנשים אומרים דברים על המהות של הבן אדם ככה, בביטחון, ושאצלי זה הפוך. כי בשבילי המוות הוא על האדמה הזאת, כשבשמים, בדרך לארצות רחוקות, אני תמיד מתחילה לחיות. על האדמה הזאת, זאת אומרת איפה שלפני החגים תמיד אומרים שבאמת חג שמח שיהיה, ושנהיה בריאים, זה הכי חשוב. שאיזה יופי שהבת סוף-סוף מתחתנת, ושהג‘וק על לחיות לתמיד רק מעבר לים כבר יצא לה מהראש. מה חסר לנו פה? מזג אוויר טוב לטיולים, אפילו הנופים — שווייצריה.

האישה אומרת לנו שנסתכל איך העור בפנים של הדיילת השווייצרית, יימח שמה, חלק כמו טוסיק של תינוק, וצעירה היא לא. הבעל שלה אומר שבטח, איזה צרות כבר יש להם שם, וגם שהיא בעצם קצת חיוורת. ביחד הם אומרים שלא, באמת תודה, אבל לא, הם לעולם לא היו רוצים לגור במקום שבחדשות שלו רק ארנבת שנדרסה ומזג אוויר. ובכלל, שאם הפנים שלה חלקות ככה בלי ניתוח, טבעי זה לא.

"טבעי זה לא, טבעי זה לא,“ אני מחקה אותם בלב, במין טון כזה של לגלוג, וחושבת איך הרבה פעמים אנשים כאלה מחליטים בכזה ביטחון מה טבעי ומה לא, כשאצלי זה הפוך. בשבילי זה לא טבעי שאנשים מתחברים דווקא לדם, ועוד כזה של אנשים בִּמקום לזה של ארנבות, רצוי גם של הרבה, שכמעט שום זכר לא יישאר מהמכונית, ואם זו משפחה שלמה שהלכה סתם ככה, אז בכלל.

בהרגשה שלי, הכי טבעי זה להתחבר לילד שלי דרך הריח של הרגליים שלו. כשהיה בן שלושה חודשים שמחתי לגלות שכבר אין לו ברגליים את אותו הריח שיש לו בשאר חלקי הגוף, ריח שהוא כזה מתוק ואחיד, כמו פלסטיק של בובה.

בקיץ אני בכוונה לא רוחצת לו את כפות הרגליים יסודי באמבטיה, כדי שיישאר לי קצת מהריח הזה שלו. הכי אני אוהבת איך שהרגל שלו גדלה ממש מהר, ואז לריח יש הרבה יותר מקום להתפשט. יותר מולקולות שלו נכנסות לי ככה לריאות, מה שעושה את הנשימה שלי הרבה יותר עמוקה.

הם אומרים שאיך שהם מגיעים הם חייבים להתקשר לילדים שלהם, השלושה שנשארו בבית. הבעל שלה מוציא תמונה ואומר שאני אראה איך יפות הבנות שלו, ומזל שבמראֶה הן דומות רק לו ולא לאשתו. בכוח אני מנסה להחזיק את עצמי לא לצחקק בנימוס מהבדיחה הזאת, המעליבה, אבל בכל זאת מציצה בתמונה ומהנהנת במין חצי חיוך של הסכמה. כל מה שפתאום בוער לי עכשיו זה להתפנות להסתכל על התמונה של הילד שלי, הפרטי, ואני מרוקנת מהתיק את כל הדברים, כדי להוציא בשביל זה את הארנק. כמה שניות שאני מסתכלת עליה ככה, כשהיא שוכבת בין השטרות, בתא של המזומן. לשלוף אותה החוצה, אני לא רוצה, כדי לשמור עליה כמה שיותר מוגנת וכדי לא לתת לאנשים האלה עוד איזשהו נושא לשיחה.

האישה אומרת שהיא כבר עכשיו נורא מתגעגעת, ושאם לא הנכדה שלה, שעברה לגור שם, היא בכלל לא היתה נוסעת. איזה שִׂמחה יש בבית אם לא הילדים, והנה, שאני אראה איך כבר יש לה דמעות בעיניים רק מהמחשבה, שאם לא המִיוֹמה ברחם שלה, בטוח היתה עושה עוד. היא לא כמו הנשים בתל אביב, שמספיק להן בעל, ילד וכלב, או בעל, ילד וחתול, או בעל, ילד, חתול וכלב. שלא נדע, לפעמים אפילו אותו דבר, אבל בלי הבעל. שאני אבין, היא אומרת לי, שהמקום לגדל ילדים זה כאן. כאן, זאת אומרת איפה שהיא מכירה את הדרך למכולת ולדואר, ואיפה שלכולם ברור שחייבים לעשות שניים או יותר ילדים, בגלל שמה שיכול חס וחלילה לקרות פה אני בטח יודעת. כאן זה לא שווייצריה, ואז נשארים רק עם בעל וחתול, או בעל וכלב, או בעל, כלב וחתול, או שלא נדע גם בלי בעל.

 

 

02 נובמבר

בבית הקפה של הנעורים האבודים / פתיחה

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב כללי

בחזרה לעמוד הספר
על המחבר
.
.
.
.

פתיחת הרומן "בבית הקפה של הנעורים האבודים"

מבֵּין שתי הכניסות לבית הקפה, היא נכנסה תמיד בצרה יותר, זו שקראו לה דלת החושך. היא היתה מתיישבת ליד אותו שולחן, בירכתי החדר הקטן. בהתחלה לא דיברה עם אף אחד, אחר כך התחילה להכיר את הקבועים של לֶה קוֹנדֶה, שרובם היו בגילנו, נאמר בין תשע-עשרה לעשרים וחמש. לפעמים היתה מצטרפת לשולחנות שלהם, אבל לרוב נשארה נאמנה למקום שלה, הרחק מאחור.

היא לא הגיעה בשעה קבועה. אפשר היה לראות אותה יושבת שם מאוד מוקדם בבוקר. או שהיתה מופיעה דווקא לקראת חצות, ונשארת עד הסגירה. זה היה הקפה שנשאר פתוח הכי מאוחר בשכונה, יחד עם לֶה בּוּקֶה ולָה פֶּרגוֹלָה, וקהל הלקוחות שלו היה הכי מוזר. אני תוהה, ממרחק הזמן, אם לא נוכחותה עצמה היא שהעניקה למקום ההוא ולאנשים ההם את המוזרות שלהם, כאילו הספיגה את כולם בבושם שלה.

נניח שהיו מביאים אתכם לשם בעיניים קשורות, מושיבים אתכם ליד אחד השולחנות, מסירים את המטפחת ונותנים לכם כמה רגעים לענות על השאלה: באיזו שכונה של פריז אתם נמצאים? אם הייתם מסתכלים בשכנים שלכם, ומקשיבים לשיחות שלהם, ודאי הייתם מנחשים: באזור צומת האוֹדֵיאוֹן, שבעיני רוחי מצטייר תמיד עגום תחת הגשם.

יום אחד נכנס ללה קונדה צלם. דבר במראהו לא הבדיל אותו משאר הלקוחות. אותו גיל, אותו לבוש מרושל. הוא לבש מעיל ארוך ממידתו, מכנסי בד, ונעל נעליים צבאיות מגושמות. הוא צילם הרבה תמונות של האנשים שישבו בלה קונדה. גם הוא נהיה אחד מהקבועים, והשאר התייחסו אליו כאילו הוא מצלם תמונות משפחתיות. כעבור זמן רב, התצלומים האלה הופיעו באלבום שהוקדש לפריז, ובתור כיתובים הופיעו פשוט השמות הפרטיים של הלקוחות או הכינויים שלהם. ורואים אותה בכמה מהתצלומים האלה. היא תפסה את האור יותר טוב מהשאר, כמו שאומרים בקולנוע. מכולם, היא הראשונה שמבחינים בה. בתחתית העמוד, בכיתובים, היא מצוינת בשם לוּקי. "משמאל לימין: זַכַּריאַס, לוקי, טרזן, ז'אן-מישל, פרֶד ועַלי שֶריף…" — "בחזית, יושבת ליד הדלפק: לוקי. מאחוריה: אנֶט, דוֹן קרלוֹס, מירֵיי, אַדַמוֹב ודוקטור וַאלָה." היא יושבת מאוד זקופה, לעומת האחרים שרובצים בתנוחות רפויות, זה שכּונה פרד נרדם למשל כשראשו שעון על ריפוד העור של הספסל, ורואים שכבר כמה ימים לא התגלח. צריך להבהיר: השם לוקי ניתן לה מאז שהתחילה לפקוד באופן קבוע את לה קונדה. הייתי שם ערב אחד כשהיא נכנסה לקראת חצות, אחרי שכולם כבר הלכו חוץ מטרזן, פרד, זכריאס ומיריי, שישבו סביב אותו שולחן. טרזן הוא שצעק: "תראו, הנה לוקי!…" ברגע הראשון היא נראתה מבוהלת, ואז חייכה. זכריאס קם והכריז בחגיגיות מעושה: "הלילה, הריני מטביל אותך בשם לוקי." וככל שנקפו השעות וכל אחד מהם קרא לה לוקי, התרשמתי שהיא חשה הקלה למשמע השם החדש שלה. כן, הקלה. למעשה, ככל שאני מהרהר בזה, אני שב ומשתכנע בהתרשמות הראשונית שלי: היא מצאה כאן מפלט, בלה קונדה, כאילו רצתה לברוח ממשהו, להימלט מסַכנה. המחשבה הזאת עלתה בי כשראיתי אותה יושבת לבד, מאחור, במקום שאיש לא היה יכול להבחין בה. גם כשהיא התרועעה עם האחרים, היא לא משכה תשומת לב. היא נשארה שקטה ומאופקת, והסתפקה בלהקשיב. אפילו אמרתי לעצמי שהיא מעדיפה, ליתר ביטחון, להצטרף לחבורות הרעשניות, ל"צעקנים", אחרת לא היתה יושבת כמעט תמיד בשולחן של זכריאס, ז'אן-מישל, פרד, טרזן ולָה הוּפָּה… כשהיתה בחברתם היא התמזגה ברקע, הפכה לדמות אנונימית בקבוצה, מהדמויות שמצוינות בכיתובי התצלומים כ"לא מזוהה" או פשוט "X". כן, בהתחלה, בלה קונדה, אף פעם לא ראיתי אותה יושבת עם מישהו ביחידות. וגם אם אחד הצעקנים היה קורא לה לוקי בקולי קולות, זה לא היה נורא, כי הרי זה לא היה שמה האמיתי.

ובכל זאת, מי שהסתכל היטב יכול היה לגלות כמה פרטים שהבדילו אותה מהשאר. הלבוש שלה היה מוקפד בצורה לא-אופיינית ללקוחות לה קונדה. ערב אחד, כשישבה עם טרזן, עלי שריף ולה הופה, היא הדליקה סיגריה ונדהמתי לראות כמה עדינות כפות הידיים שלה. מה שהכי בלט לעיני היה הציפורניים הבוהקות. היא משחה עליהן לכה שקופה. הפרט הזה עלול להיראות טפל. אז בואו נהיה רציניים יותר. לשם כך עלינו להבהיר דבר או שניים על הלקוחות הקבועים של לה קונדה. הם היו, כאמור, בני תשע-עשרה עד עשרים וחמש, חוץ מבודדים כמו בַּבּילֶה, אדמוב ודוקטור ואלה, שהתקרבו אט-אט לגיל חמישים, אבל אנשים שכחו בני כמה הם. בבילה, אדמוב ודוקטור ואלה שמרו אמונים לימי עלומיהם, למה שאפשר לכנות בשם היפה, המתנגן והמיושן "ימי הבוהמה". אני מחפש במילון "בוהמה": מי שחיים פה ושם, בלי לציית לכללים ובלי לדאוג למחר. הגדרה שמתאימה מצוין לגברים ולנשים שישבו בלה קונדה. חלקם, למשל טרזן, ז'אן-מישל ופרד, טענו שכבר הסתבכו כמה וכמה פעמים עם המשטרה, ולה הופה ברחה בגיל שש-עשרה מהמוסד לעבריינים צעירים בּוֹן-פַּסטֶר. אבל היינו בגדה השמאלית, ורובם חיו בצל הספרות והאמנות. אני עצמי למדתי באוניברסיטה. לא העזתי לספר להם, ולא הייתי באמת חלק מהחבורה שלהם.

היה לי ברור שהיא שונה מהאחרים. מאין באה לפני שקיבלה את השם שלה? לעתים קרובות החזיקו הלקוחות של לה קונדה ספר כלשהו ביד, הם היו מטילים אותו ברישול על השולחן, העטיפה היתה מוכתמת ביין. "שירי מַלדוֹרוֹר". "האילוּמינַציוֹת". "הבּריקדות המסתוריות".[1] אבל לה, בהתחלה, לא היה שום ספר ביד. אחר כך היא רצתה כנראה להיות כמו כולם, ויום אחד מצאתי אותה שם יושבת לבדה וקוראת. מאז ואילך לא נפרדה מהספר שלה. כשהיתה בחברת אדמוב והאחרים היתה מניחה אותו במקום בולט על השולחן, כאילו הוא הדרכון שלה, או אשרת שהייה שמאפשרת לה להימצא במחיצתם. אבל איש מהם לא שם לב, לא אדמוב, לא בבילה, לא טרזן, לא לה הופה. זה היה ספר כיס, עם כריכה קצת מרוטה, מהמשומשים שקונים בדוכנים ליד הנהר, והשם שלו היה מודפס באותיות אדומות גדולות: "אופקים אבודים".[2] באותם ימים, השם הזה לא אמר לי דבר. הייתי צריך לשאול אותה על מה הספר, אבל אמרתי לעצמי בטיפשותי ש"אופקים אבודים" הוא רק אביזר בשבילה, ושהיא עושה את עצמה קוראת כדי להיטמע בקהל הלקוחות של לה קונדה. עובר אורח שהיה מעיף מבט חפוז מבחוץ על הקהל הזה — ואפילו מצמיד לרגע את המצח לשמשה — היה חושב שזה סתם קהל של סטודנטים. אבל אם הוא היה רואה את כמויות האלכוהול ששתו בשולחן של טרזן, מיריי, פרד ולה הופה, הוא היה משנה מהר מאוד את דעתו. בבתי הקפה השקטים של הרובע הלטיני, בחיים לא היו שותים ככה. נכון, בשעות הריקות של אחר הצהריים, לה קונדה היה יכול להטעות. אבל ככל שירד הערב, הוא הפך למקום מפגש של מה שפילוסוף סנטימנטלי אחד כינה "בני הנעורים האבודים". למה הקפה הזה ולא אחר? בגלל בעלת המקום, מדאם שַדלי, שנראתה כאילו דבר לא יוכל להפתיע אותה, ואפילו התייחסה ללקוחות שלה בשמץ של סלחנות. הרבה שנים אחר כך, כשברחובות השכונה כבר אפשר היה לראות רק חלונות ראווה של חנויות יוקרה, ובַּמקום שבו שכן לה קונדה נפתח בוטיק לדברי עור, פגשתי את מדאם שדלי בגדה השנייה של הסֶן, בעלייה של רחוב בּלאנש. היא לא זיהתה אותי מיד. הלכנו שעה ארוכה זה לצד זה ודיברנו על לה קונדה. בעלה, שהיה אלג'יראי, קנה את הנכס אחרי המלחמה. היא זכרה את השמות של כולנו. לא פעם תהתה מה עלה בגורלנו, אבל לא היו לה אשליות. היא ידעה מהתחלה שנגמור רע. כלבים אבודים, היא אמרה לי. ורגע לפני שנפרדנו, מול בית המרקחת שברחוב בלאנש, היא הסתכלה לי ישר בעיניים וגילתה לי בסוד: "מכולם, הכי חיבבתי את לוקי."

כשישבה ליד השולחן של טרזן, פרד ולה הופה, האם באמת שתתה הרבה כמוהם או שרק העמידה פנים, כדי לא להרגיז אותם? בכל אופן, גופה היה זקוף, תנועותיה איטיות וחינניות, חיוכה כמעט בלתי מורגש, והיא החזיקה את האלכוהול בצורה ממש משכנעת. ליד הדלפק יותר קל לרמות. אתה מנצל רגע שהחברים השיכורים שלך לא שמים לב, ומרוקן את הכוס לכיור. אבל שם, ליד השולחנות של לה קונדה, זה היה יותר מסובך. הם היו מכריחים אותך להצטרף לסיבובי השתייה שלהם. בעניין הזה הם גילו רגישות קיצונית, ולא החשיבו אותך ראוי להשתייך לקבוצה שלהם אם לא היית מְלווה אותם עד קצה ה"מסעות" שלהם. הבנתי במעומעם, אבל לא הייתי בטוח, שלוקי ועוד כמה מאנשי החבורה משתמשים גם בחומרים רעילים אחרים. אולם לא היה במבט או בהתנהגות שלה שום רמז שהיא מבקרת בגני-עדן מלאכותיים.

לא פעם תהיתי אם מישהו ממכריה סיפר לה על לה קונדה, לפני שנכנסה לשם בפעם הראשונה. או אם מישהו קבע איתה פגישה בקפה הזה ולא הופיע. ומאז היא מתייצבת, יום אחר יום, ערב אחר ערב, ליד השולחן שלה, בתקווה לפגוש את האלמוני במקום ההוא, שהיה נקודת הקשר היחידה ביניהם. אין שום דרך אחרת למצוא אותו. לא כתובת, לא מספר טלפון. רק שם פרטי. אבל יכול להיות שהיא סתם נקלעה לשם במקרה, כמוני. הסתובבה בשכונה וחיפשה מחסה מהגשם. תמיד האמנתי שמקומות מסוימים הם מגנטים שמושכים אותך אליהם אם אתה עובר לידם. באופן לא מורגש, בלי שאתה בכלל מבחין בכך. די במדרון רחוב, במדרכה שטופת שמש או דווקא מדרכה שחוסה בצל. ואולי גשם שוטף. וזה מוליך אותך לשם, בדיוק לנקודה שאליה היית אמור להגיע. נדמה לי שללֶה קונדה, בגלל המיקום שלו, היה הכוח המגנטי הזה, ושחישוב הסתברותי היה מאשש זאת: ברדיוס די גדול, לא היה אפשר שלא להיסחף אליו. אני יודע על מה אני מדבר.



[1]       יצירות ידועות מהשירה הרומנטית והסוריאליסטית.

 [2]       השם המקורי של הרומן מאת ג'יימס הילטון הוא "Lost Horizon", הרומן תורגם לעברית בשם "האופק האבוד".

31 אוגוסט

תרדמת בייג'ינג / פרסום ראשון

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב כללי

בחזרה לעמוד הספר
על המחבר

.
.
.

מבעד לחור הפעור שהיה פעם המרפסת המקורה, אתה רואה את עץ החרוב שנעקר על ידי דחפור מתחיל אט-אט לצמוח שוב. זהו סימן מובהק לכך שמעתה ואילך תיאלץ להתייחס לחייך במלוא הרצינות.

אתה שולח יד אל הכרית ותוחב אותה תחת כתפיך, מרים את ראשך ומשעינו לאחור כדי שהדם במוחך יוכל לזרום בחזרה אל לבך, מניח למחשבותיך להצטלל מעט. אמך נהגה להשעין אותך עליה כך מפעם לפעם.

בקרים צלולים משופעים תמיד בכוונות חדשות. אך היום הוא יומו הראשון של המילניום החדש, כך שהשחר רווי בהן יותר מאי-פעם.

אף שכפור החורף טרם הגיע, הרוח הקלה המנשבת על פניך קרה להחריד.

ריח שתן עדיין אופף את החדר. הוא מחלחל מבעד לנקבוביותיך כשאור השמש צונח על עורך.

אתה מביט החוצה. אוויר הבוקר אינו מסתחרר מעלה מן האדמה כפי שעשה אתמול. תחת זאת הוא צונח מן השמים על צמרות העצים, מנשב אט-אט בין העלים, חולף על פני המכתב המגואל בדם שנלכד בין ענפיו, סופג לחות תוך כדי נפילה.

לפני שהגיעה ציפור הדרור, כמעט שהפסקת לחשוב על מעוף. אך אז, בחורף שעבר, היא דאתה בשמים ונחתה ממש מולך, או ליתר דיוק על אדן החלון של המרפסת המקורה הסמוכה לחדר השינה שלך. ידעת שזגוגיות החלון המטונפות מכוסות נמלים מתות ואבק, מעלות צחנה ממש כמו הווילונות. אך ציפור הדרור לא הפגינה שאט נפש. היא ניתרה אל המרפסת המקורה ופרעה את נוצותיה, משחררת אל האוויר ניחוח מתוק של קליפת עצים. אחר כך התעופפה לתוך חדר השינה שלך, נחתה על החזה שלך ונעמדה שם כביצה קפואה.

הדם בגופך הולך ומתחמם. שרירי ארובות העיניים רוטטים. עוד מעט יוצפו עיניך בדמעות. רוק מזרזף על פני החך הרך שבעמקי פיך. רפלקס מופעל, והחך מתרומם, חוסם את מעבר האף ומאפשר לרוק לזרום לתוך לועך. שרירי הוושט שהיו רדומים שנים כה רבות מתכווצים כעת, ומגירים את הרוק מטה אל קיבתך. אות ביו-חשמלי מבזיק מן הנוירונים לעבר הקורטקס המוטורי, לאורך עמוד השדרה ואל סיבי השריר שבכרית אצבעך.

יותר לא תיאלץ להסתמך על זיכרונותיך כדי לעבור את היום. אין זה הבזק אור חולף שעל סף המוות. זוהי התחלה חדשה.

"וואאה… וואאאה…"

השתנקויות בכיו של תינוק מפלחות את האוויר המסריח. נראה כי גוף זעיר ועירום רועד על רצפת הבטון הקרה… זה אני. הזדחלתי החוצה מבין רגליה של אמי, ראשי מתבקע מכאב. אני חובט בידי בשלולית הדם שנקוותה סביבי… אמי סיפרה לא אחת שכאשר ילדה אותי, נאלצה ללבוש חולצה שעליה נרקמו המילים אשתו של ימני. הרופא התורן לא העז להציע לה סיוע בהבאת "בן הכלב הקפיטליסטי" הזה לאוויר העולם. למרבה המזל, אמי איבדה את הכרתה מיד לאחר שירדו המים, לכן לא חשה כל כאב כשהגחתי החוצה אל מסדרון בית
החולים.

ועכשיו, אחרי כל השנים הללו, גם אני שוכב מחוסר הכרה בבית חולים. רק הרחשים המזדמנים של פצפוץ שפופרות הזכוכית של המזרקים מעידים שאני עדיין בין החיים.

כן, זה אני. בנה הבכור של אמי. עיני צפרדע קבורה מבזיקות לנגד עיני. היא עדיין בין החיים. אני הוא זה שלכד אותה בצנצנת וקבר אותה באדמה… המסדרון האפל בחוץ ארוך להחריד. בקצהו שוכן חדר הניתוח, שם מטפלים בגופות כאילו היו רק ערמות בשר… והבחורה שאני רואה עכשיו — מה שמה? אָה-מֵיי. היא פוסעת לעברי, צללית לבנה ותו לא. היא אינה מדיפה ריח. שפתיה רועדות.

אני שוכב במיטת בית חולים, ממש כשם ששכב אבי על ערש מותו. אני דַאי וֵיי — הזרע שהותיר מאחוריו. האם אני מתחיל להיזכר בדברים? אם כך, מסתבר שאני חי. או אולי אני הולך ונמוג, מרחף בפעם האחרונה מעל חורבות עברי. לא, לא ייתכן שאני מת. אני שומע קולות. המוות הוא אילם.

"הוא רק עושה את עצמו מת…" ממלמלת אמי באוזני מישהו. "אני לא מסוגלת לאכול את הכרוב הזה. הוא מלא חול."

עלי היא מדברת. אני שומע שאון קל בסמוך לאוזני. המיית מעיו של מישהו.

איפה הפה שלי? פַני? לנגד עיני עולה כתם צהוב מטושטש, אך עדיין אינני מסוגל להריח מאומה. אני שומע תינוק בוכה במרחקים ומפעם לפעם צליל בקבוק תרמוס המתמלא במים חמים.

האור הצהוב מנותץ לרסיסים. אולי זאת היתה רק ציפור שחצתה את השמים במעופה. אני חש שאני מתעורר מתרדמה ארוכה. הכול נשמע חדש ובלתי מוכר.

מה קרה לי? בעיני רוחי אני רואה את טִיאַן יִי ואותי, נסים יד ביד על נפשנו. האם זה זיכרון? האם זה קרה באמת? טנקים שועטים לעברנו. אש בוערת מכל העברים, וקול צווחה… ומה קורה עכשיו? האם איבדתי את ההכרה כשהטנקים הסתערו לעברי? האם זה עדיין אותו
יום?

כשאבי שכב בבית החולים והמתין למותו, צחנת הסדינים המזוהמים וקליפות התפוזים הרקובות היתה לעתים עזה דיה להסוות את חריפות ריחן של מיטות ברזל חלודות. כששמי הערב הציפו את החלון, הווילונות המזוהמים נבלעו באור השמש הזהוב והחדר נעשה מעט יותר שקוף, והתיר לי לפחות לחוש שאבי עדיין בין החיים… באותו אחר צהריים אחרון לא העזתי להביט לעברו. במקום זאת הסתובבתי אל החלון, ונעצתי מבט בכרזה האדומה שעליה התנוססה הכתובת הניפו את דגל המרקסיזם האדום וצעדו בעוז, שהתנוססה על גג בניין בית החולים שמאחור, וברצועת השמים הצרה שמעליה…

באותם ימים אחרונים בחייו דיבר אבי על שלוש השנים שבילה כסטודנט למוזיקה באמריקה. הוא הזכיר בחורה מקליפורניה שפגש כששהה שם. שמה היה פלורה, שפירושו בלטינית "פרח". הוא אמר שכאשר ניגנה בכינור, נהגה להשפיל את מבטה לעבר הרצפה, והוא יכול היה להתבונן בריסיה הארוכים. היא הבטיחה לבקר אותו בבייג'ינג אחרי שתעזוב את המכללה. אבל עד שסיימה את לימודיה, סין כבר הפכה למדינה קומוניסטית, והכניסה לזרים נאסרה.

אני זוכר את השן הטוחנת הרקובה בצד פיו. בבית החולים, כשדיבר אלינו, נהג ללטף את סדין הכותנה ואת צנתר השתן שהוחדר לבטנו מתחת לסדין.

 "מבחינה טכנית הוא צמח," אומרת האחות העומדת לימיני. "אבל לפחות נוזל האינפוזיה עדיין חודר לווריד שלו. זה סימן טוב." דומה שהיא מדברת מבעד למסכת פנים וקורעת פיסת אריג מוסלין. הצלילים מהדהדים בתוכי, ולהרף עין אני רוכש מושג מעומעם על גודלו ומשקלו של גופי.

אם אני אכן צמח, אני ודאי שוכב כאן מחוסר הכרה כבר זמן מה. אם כך, האם עכשיו אני מתחיל להתעורר?

אבי נגלה שוב לנגד עיני. פניו כה מטושטשות, שנדמה שאני רואה אותו מבעד לסבכת ברזל. גם אבי היה מחובר לאינפוזיה כשנשם את נשימתו האחרונה. גלגל עינו השמאלית שיקף כשמשת חלון את גג בניין בית החולים שמאחור, רצועת שמים אלכסונית וכמה ענפי עץ. לו הייתי מת עכשיו, לא היה ניבט דבר מעיני העצומות.

אולי נותרו לי דקות ספורות בלבד לחיות, ואין זאת אלא התאוששותה הרגעית של הכרה שעל סף המוות.

"הא! אני בטוח מבזבזת את הזמן שלי פה. הוא לא יתעורר לעולם." קולה של אמי נשמע סמוך ומרוחק בעת ובעונה אחת. הוא מרחף בחלל. אולי כך נשמעו הצלילים באוזניו של אבי כששכב על ערש דווי.

באותם רגעים אחרונים בחייו, מסכת החמצן שהוצמדה לפניו וצינורית הפלסטיק שהוחדרה לאפו נראו חסרות תכלית. לולא סילקו האחיות דרך קבע את הליחה מגרונו, או יצקו חלב לבטנו בצינורית הזנה מגומי, היה מת שבועות קודם לכן, כשהוא שרוע על מיטת הברזל ההיא. ממש כשעמד להוציא את נשימתו האחרונה, חשתי שמבטו מתמקד בי. משכתי בחולצתו של אחי. פירורי העוגה שבידיו התפזרו על הסדין של אבי. הוא ניסה לטפס על מיטתו של אבי. המפתח שהשתלשל מצווארו קירקש על מסגרת מיטת הברזל. משכתי ברצועת ילקוט העור שלו בעוצמה כה רבה, עד שנקרעה לשניים.

"רד למטה!" צעקה אמי, כשעיניה בוערות מזעם. אחי פרץ בבכי. אני נאלמתי דום.

כעבור שנייה שקע אבי בכלוב הציוד הרפואי שכיתר אותו, וצלל לעומקי זיכרוני. חיים ומוות התמזגו בגופו. העניין כולו נראה פשוט בתכלית.

"הוא הלך," אמרה האחות מבלי להסיר את מסכת הפנים שלה. בחרטום נעלה סילקה הצידה את מקלות האכילה ואת הצמר-גפן שבו נהגה לנקות את ליחתו, והורתה לאמי ללכת לדלפק הקבלה ולהשלים את הנהלים הדרושים. אם גופתו לא תועבר לחדר המתים עד חצות, תחויב אמי בתשלום עבור לילה נוסף בחדר בית החולים. המנהל גוּאוֹ, הממונה על הסגל בלהקת האופרה שהורי השתייכו אליה, יעץ לאמי להגיש בקשה ל"טיהור פוליטי שלאחר המוות" של שם אבי, והקפיד לציין שכספי הפיצויים יעזרו בכיסוי התשלומים לבית
החולים.

אבי חדל לנשום ונהפך לגווייה. גופו היה מוטל על המיטה, גדול כמקודם. עמדתי לצדו, כששעונו ענוד על מפרק כף ידי.

לאחר שרפת גופתו עמדה אמי בתחנת האוטובוס כשהיא מערסלת את קופסת האפר שבזרועותיה, ואמרה, "מילותיו האחרונות של אביך היו שהוא מבקש שאפרו ייקבר באמריקה. חתיכת ימני! אפילו על סף המוות הוא לא הסכים להתחרט על מעשיו." כשהאוטובוס שלנו התקרב, היא קראה, "לפחות מעכשיו והלאה הוא לא ייאלץ לחיות בפחד בלתי פוסק!"

היא הניחה את קופסת האפר תחת מיטת הברזל שלה. לפני שעליתי על משכבי, נהגתי לגרור אותה החוצה ולהציץ לתוכה. ככל שגבר פחדי מפני האפר, כך גדל רצוני להביט בו. אמי אמרה שאם אחד מידידיה יעזוב את סין, היא תיתן לו את הקופסה ותבקש שיקבור אותה בחוץ לארץ כדי שנשמתו של אבי תוכל לעלות לגן עדן של נוכרים.

"אתה חייב לנסוע ללמוד בחוץ לארץ, בני," שב ואמר לי אבי בעת ששכב בבית החולים.

אז מסתבר שאני עדיין בין החיים… אולי אני שוכב בבית חולים, אבל לפחות אני לא מת. בסך הכול נקברתי חי בתוך גופי… אני זוכר את היום שבו תפסתי את הצפרדע ההיא. המורה הורה לנו לתפוס צפרדע כדי שמאוחר יותר נוכל לחקור את מבנה השלד שלה. אחרי שתפסתי את הצפרדע שלי, הנחתי אותה בצנצנת זכוכית, ניקבתי חור במכסה המתכת וקברתי אותה באדמה. המורה אמר לנו שתולעים ונמלים יזחלו פנימה, יכרסמו בהדרגה את כל הבשר בתוך חודש, ויותירו מאחור רק שלד ממורק. קניתי תמיסה אלכוהולית והתכוננתי לגרד כל פיסת בשר שנותרה על העצמות. אך לפני תום החודש, משפחה שהתגוררה בקומת המרתף בבניין שלנו בנתה מטבח מעל הבור שבו קברתי אותה.

הצפרדע ודאי הפכה לשלד לפני שנים. בעת שעצמותיה לכודות בצנצנת, אני שוכב קבור בתוך גופי, וממתין לבוא המוות.

 

31 אוגוסט

בית בגליל / פתח דבר / פרסום ראשון

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב כללי

בחזרה לעמוד הספר

על המחבר

 

הקדמה

 החפץ ספרים

 "זה אחד הדברים המופלאים ביותר שאני מכיר; לצפות בנתיבו של ספר אמיתי: הוא עוקב ועוקב אחריך, ודוחק אותך לפינה ומכריח אותך לקרוא בו."  (כריסטופר מורלי, מתוך "חנות הספרים הרדופה")

 ימים ספורים לאחר שרכשנו את ביתנו בגליל, טיילנו, מרגלית ואני, בשכונת נוף כנרת שבצפת, ובירכנו את עצמנו על מזלנו הטוב. היינו חדורי התפעלות מהיופי. הכנרת דרשה כושר תיאור שלא היה לנו, והאוויר הצח דרש כושר נשימה שאין לי. אפילו כלבתנו נראתה כאילו אינה מסוגלת להכיל את השִמחה. לו היה לי זנב משלי, הייתי ודאי מצטרף לאושר הנעתו במעגלי גיל.

כיוון שאינני רגיל לחוש ולהביע שביעות רצון לאורך זמן, מיד חיפשתי משהו להתלונן עליו באמצעות קוצר רוחי ותכונותי החטטניות. טרוניה קלה ליוותה את פנייתי אל אוזנה הקשבת של מרגלית. "במקום כזה, בבית נעים כמו זה שעשינו לנו, זה יכול היה להיות תענוג גדול לשבת ולכתוב." מרגלית התעלמה מהצער שהתגנב לקולי וענתה לי קצרות: "אז שב וכתוב!" כהרגלי, הסברתי לה את מה שהיא יודעת: שאינני סופר ואין עלילות מתרוצצות במוחי; גם לא משורר אני ואין בראשי בתי שיר שמצפים להיגאל. מצד שני, אני איש של מילים ושל הומור ושל ניתוח, ואני אוהב לנסח את עמדותי בכתב. "עוד לא הבנתי מה הבעיה," היתממה רעייתי, כאילו צריך שתהיה בעיה כדי להתלונן. אמרתי לה שלעניות דעתי כבר הגבתי וכתבתי על כל הנושאים המרכזיים והחשובים בחיי. כתבתי על הפולניוּת בכלל ועל האמא הפולנייה בפרט, וכתבתי ספר הדרכה ואהבה לפריז, וכתבתי ספר אוטוביוגרפי על האמנות שלי, וכתבתי ספר מכתבים לידיד צרפתי על הישראליוּת שלי. ומה נותר לי? מרגלית הירהרה בדבר ולא מצאה תשובה מיידית.

כמנהגנו מדי יום כמעט, עברנו לדבר ולספר על הספרים שקראנו באותו הזמן. תוך כדי שיחה אמרה לפתע מרגלית: "אתה קורא כל כך הרבה, ולפעמים גם כותב ביקורות על ספרים לעיתון. למה שלא תכתוב יומן קריאה? סיפרת לי הבוקר עד כמה אתה מתענג על כל שורה בספר 'האחים קרמאזוב', על רוחב היריעה ועל כושר הבעירה ועל להט האהבה ועל עוצמת הוויכוח והאמונה ועל הטווח הלשוני והתרבותי שבתרגומה המופלא של נילי מירסקי… מדוע לא תפתח את כתיבת היומן ברשמי הקריאה של הרומן המופתי הזה?" הרעיון הישן, הלא מקורי והטוב שהעלתה מרגלית אילץ אותי לשוב למצב החדש והזר לי של שביעות רצון. באופן ברור ומיידי ידעתי שמאותו רגע והלאה יש לי עיסוק חדש — כתיבת יומן קריאה. הקשבתי לדבריה על "האחים קרמאזוב", אך במקביל התחלתי לנסח לעצמי את חוקי כתיבת היומן ואפיוניו.

ראשית כול, החלטתי שאני יוצא לדרך מנקודת הזמן שבה עלה הרעיון, בלי לקחת שום אחריות על ארסנל הספרים שיש לי ועל מה שקראתי בעבר, ובוודאי בלי שאנסה לבחור ולדרג את הטובים והחשובים מבין הספרים שקראתי. רק במקרים יוצאי דופן ומנומקים אשוב אל הספרייה שלי, אך בדרך כלל היומן יתנהל באופן כרונולוגי, בצמוד למסלול המקרים וההיתקלויות. הוא יהיה יומן של הווה מתמשך.

במקביל ל"האחים קרמאזוב" קראתי באותו הזמן כמה ספרים שעניינם ורקעם ראשית היישוב היהודי בארץ ישראל. חשבתי שראוי לי להתרגל למקומי החדש מול הרי הגולן, עם הכנרת מדרום והחרמון מצפון, באמצעות קריאת טקסטים שאמנם אינם מפנתיאון הספרות המקומית, אך הם כאלה שיצקו בטון על יסודותיו. כמאמין גדול בערכה וחשיבותה של גירסא דינקותא, אני יודע שאני לא באמת גדלתי על הרומנים הרוסיים הגדולים, אפילו לא על שלום עליכם או על עגנון. אני באתי מהקיבוץ, מ"הוא הלך בשדות". עם כל הגיחוך שבדבר, אני בא אפילו מלהקת הנח"ל, מ"חבורה שכזאת". חומרי הילדות שלי לקוחים רובם ככולם מהפרובינציה ומהציונות הנגרסת. אין ברירה אלא לדבוק במשפט הלא נשחק של שאול טשרניחובסקי: "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". אין למשפט המדויק הזה תחליף קליט. לכן ראיתי את עצמי מחויב לצאת לדרך מהשביל שליד הבית, תוך השתדלות להיתקל במעוררי מחשבה מוזמנים ומזדמנים. משם כבר תוביל הדרך לטווחים רחוקים וזרים יותר.

להבדיל מכתיבה ספרותית, זהו תענוג גמור לגלות במהלך כתיבת יומן קריאה, מישהו שכותב את הדברים טוב ומדויק ממך. הנה נורית זרחי בספרה "בצל גבירתנו" מתארת את בית ילדותי במהימנות מצמררת: "רמצו בה עדיין גחלי המהפכה, הרומנטיקה שבערה בנפש הרוסית הגדולה; סוג של תשוקה לעומקים שאפשר למצוא כמותם רק במחיצת אלה ששמעו את האופרה מן הרדיו של השכנים באין ידם משגת לרכוש משלהם; אלה שחזו בארצות רחוקות בספרי רומנים בלבד; אלה שבוער בנפשם ארמון רוח הניצב על עמודי הבורות-למחצה, תשוקה בלבד מעניקה להם צבע שלא מן העולם הזה."

 זרחי מצליחה לתאר לא רק את חסרונותיה ועליבותה של הפרובינציה, אלא גם את יתרונותיה, את קסמה ואת השטחים הבתוליים והצחיחים שעומדים לרשותה: "אנחנו, היודעים את שפת הצודקים, את חיי הצודקים, מה לנו ולשפה הזרה הזאת, לארמונות מקבת והמלט? טו בי אור נוט טו בי, שאלה בוגדת וגם נואלת. ההיות הוא העשייה."

 כולי מזדהה עם המשפט העברי המופלא והמקומם הזה: "ההיות הוא העשייה".

את מסע הקריאה הבלתי נגמר הזה התחלתי אפוא בהלוויה שנערכה בראש פינה ובדיבור על הפאתוס הציוני וכוחו שהיה נכון לזמנו. משם ניסיתי לעלות מדרגה ולהתיידד, ולו זמנית וחלקית, עם הקלישאות שבונות את חומותינו. צריך להכיר בעובדה שככל שנושא הוא חשוב, גדול ומרגש יותר, כך הוא מפיק מאיתנו תגובות דומות יותר, משוכפלות וקלישאיות. הקלישאה איננה אלא ביטוי למצב שבו המילים נעתקות מפינו, ומכיוון שאנו מוצאים צורך והכרח כואב או משמח לומר משהו, הרי אנחנו אומרים את המילים שכבר נאמרו. מצד אחד, אנו נמצאים במצב של דקלום היפנוטי, ומצד אחר אנחנו מגלים קשר עמוק, לא ביקורתי אלא המשכי ובלתי ניתן להתרה עם קודמינו בעבר הרחוק והקרוב. רק בזקנתנו אנו מסוגלים להיות נדיבים לעצמנו ולקבל את הדקלום העברי, כלומר את התורשה ואת הקשר הגנטי שלא אנחנו בנינו ולא עלינו להרוס.

07 יולי

גברת ורבורג / פרק ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

לחזרה לדף הספר
לקריאה על המחברת

 

 

פרק 1

משפחת סירקין

עד שמשפחת סירקין קנתה את הדירה מולנו, לא היה לי סיפור משפחתי. אמא היתה עקרת בית, בתקופה שעוד אפשר היה להשתמש במונח ללא חשש. עקרות הבית היו באופנה במחצית השנייה של המאה העשרים, וגם אם לא — לפחות לא היה להן במה להתבייש. לא כל האימהות היו עקרות בית. חלק מאימהותיהם של הילדים שהכרתי עבדו, אך רשימת המקצועות שלהן היתה קצרה ומובנת: אחות (ולא סייעת רפואית), פקידה (ולא מנהלת משרד ואחראית על תיאום ניהולי), מורה (מורות היו ויישארו מורות לנצח). אבא היה עורך דין, וגם בעניינו לא הייתי צריכה לטרוח על הסברים. הוא נראה כמו אבא, ונראה כמו עורך דין: לעבודה לבש מכנסי גברדין שחורים וחולצה לבנה מעומלנת ומגוהצת. מעולם לא נעל סנדלים מחוץ לבית אלא רק נעליים חצאיות שחורות. כשהיו מתבלות — היתה אמא קונה לו נעליים חדשות, בדיוק מאותו הדגם, בדיוק באותה החנות. כשהיה בבית בקיץ — לבש מכנסיים קצרים וגופייה. בחורף — מכנסי חאקי ארוכים, חולצת אריג משובצת ועליה אפודה. היתה בו גם גנדרנות. הוא גידל רעמת שיער שחורה מסורקת לאחור, ושפם שטיפח יחד עם הרעמה במספרה ברחוב אלנבי. הוא ענד שעון יד עשוי זהב והסיר אותו רק לכבוד מקלחת או שינה.

"את זוכרת את משחק השעון?" שאל אותי פעם אחי עמוס. דווקא זכרתי: אבא היה מסתיר את ידו מאחורי גבו ומבקש מאיתנו לנחש מה השעה.

"זה היה משחק משעמם," אמרתי, ועמוס התרגז: "זה היה משחק מעולה! עד היום אני יודע לנחש מה השעה, בדיוק של שלוש דקות. הנה," אמר והסתיר את ידו השמאלית מאחורי גבו, "תבחני אותי. מה השעה? נו, תשאלי אותי מה השעה." והמשיך להציק ולנדנד עד שנשברתי ושאלתי, ועמוס דייק בתשובתו כשהכריז: "חמש עשרים ושתיים!"

ימי העבודה של אבא היו מסודרים ומתואמים עם הנוהל הביתי. השכמה בשש וחצי לאב המשפחה ולילדיו. האם התעוררה קודם, וכבר לבשה שמלת בית רפויה, סירקה את שערה וביקרה בחנות המכולת. הביקור בשירותים ובחדר האמבטיה התבצע על פי סדר חשיבות יורד: אבי המשפחה ראשון, אחריו עמוס ואחריו אני. המשפחה התכנסה בדומייה מנומנמת סביב השולחן (פורמייקה משובצת בצהוב וירוק) לארוחת בוקר של חביתה, סלט, לחם שחור וגבינה לבנה. אבי המשפחה היה שותה בזו אחר זו שתי כוסות קפה נמס עם חלב. ילדי המשפחה היו מביטים בקפה בעיניים כלות, אך נאנסו לשתות כוס חלב, מטעמי בריאות, ולכן עד היום עמוס ואני שונאים חלב במסירות נפש.

המשרד של אבא, "יעקב קרוכמל ושות'", שכן ברחוב אלנבי, וכבר בשמו ניכרה תאוות ההידור של אבא: לא היו לו שום שות'. רק הוא, סטאז'ר ומזכירה. כיוון שגרנו ברחוב פיארברג, היה אבא חוזר הביתה מדי יום לארוחת הצהריים. סביב השולחן חיכתה לנו חקירה קצרה מצדו: מה למדתם? היו מבחנים? יש שיעורי בית? אם רצינו לדבר על משהו אחר — היינו צריכים לחכות עד שיחזור לעבודה. פינינו את הצלחות שלנו לכיור, אמא שטפה את הכלים והלכה לישון, או בשפתה: "לנוח קצת". כשהתעוררה — החליפה שמלת בית רפויה של בוקר בשמלת בית רפויה של ערב. שמלות הבוקר היו פרחוניות ושמלות הערב — מעוטרות בדגמים גיאומטריים.

לא ציפיתי לבידור בחיק המשפחה, ולכן לא התאכזבתי מחסרונו. עמוס זוכר שיחות ערות בשעת ארוחת הערב. הוא זוכר משפטים שלמים מפי אבא, וחוזר עליהם מדי פעם. "אף פעם אל תסמוך על אנשים שהנעליים שלהם לא מצוחצחות", למשל. את המשפט הזה גם אני זוכרת, בגלל אמא. מיד לאחר שאבא פסק את פסוקו, היא הרימה את עיניה מעל הצלחת שלה, השפילה אותן שוב ואמרה בנימוס: "למה?"

אבא הניח את המזלג והסכין. "מה אמרת?"

"שאלתי למה," ענתה אמא. "למה אסור לסמוך על אנשים שהנעליים שלהם לא מצוחצחות."

"כי זה מעיד," אבא עצר, ליטף את שפמו וקבע — "זה מעיד על רשלנות." אמא הסיטה פיסת חביתה מצד אחד של הצלחת לצדה השני.

"בכל זאת לא הבנתי," התעקשה אמא. ברור שלא היתה קנטרנות בקולה, כי את אבא היה אסור לקנטר. ובכל זאת, למרות בעיות הזיכרון הילדי שלי, אני זוכרת היטב רטט גופני של סכנה, וקול צפצפני — שלי — הממהר להתערב: "כי זה אומר שלא שמים לב, אז אם הוא אומר לך שהוא יעשה משהו — הוא לא יעשה כי הוא גם חשב שהוא יצחצח נעליים ולא ציחצח."

אבא הניח את המזלג, נעץ בי מבט בוחן ואז חייך בסיפוק.

"את רואה, לאה'לה?" אמר לאמא, "אפילו הילדה יודעת שאני צודק. אפילו לילדה הזאת יש היגיון בסיסי. היגיון בסיסי! אולי את צריכה ללמוד משהו מהילדה שלך, אה? במקום לדבר כאלה שטויות שאפילו את לא חושבת שהן נכונות."

"סתם שאלתי," אמרה אמא בשלווה, "כנראה שלא הבנתי. אני ממש טיפשה לפעמים. אבל הבת שלך הסבירה יפה מאוד את מה שהתכוונת ועכשיו אני מבינה. כל הכבוד, מתוקה. הסברת לי מצוין. את ילדה מאוד חכמה." היא חייכה אלי, ואני זוכרת עד כמה לא אהבתי את החיוך ההוא.

"את סתם עושה עניין," אמר עמוס אחרי שהכלים פונו ונשטפו. ישבנו על המרפסת וצפינו אל הרחוב. לא שהיה הרבה מה לראות, אבל בהיעדר אמצעי בידור ביתיים, קרי: טלוויזיה, נאלצנו להסתפק במרפסת. כיוון שהייתי ילדה — העליתי טיעונים ילדותיים:

"היא לא באמת התכוונה. היא כאילו הסכימה איתי אבל היא לא באמת הסכימה איתי. היא צחקה עלי."

"היא לא צחקה עלייך," התעקש עמוס, "וגם אבא לא צחק עלייך. את הסברת מאוד יפה ומאוד נכון."

"אז היא צחקה על אבא," אמרתי, ועמוס הזדעזע.

"השתגעת?" אמר, "אף אחד לא צוחק על אבא. בטח לא אמא."

ברחוב עבר זוג מבוגר עם כלב קטן. כנראה הרגישו שצופים בהם, ולכן נשאו עיניים אל הקומה השלישית. עמוס נופף להם בידו בשמחה, ולאחר היסוס קל החזירה לו האישה נפנוף.

"אני לא מבינה למה אתה עושה להם שלום," אמרתי לעמוס. "אתה לא מכיר אותם בכלל."

"בשבוע שעבר זרקתי עליהם מפה פצצת מים," אמר עמוס. "אני לא רוצה שהם יחשדו בי. יאללה, נפנפי."

אני מניחה שאנשים שונים מספרים לעצמם סיפורים שונים על הוריהם. אני יודעת שזה המצב אצל עמוס ואצלי. עמוס ראה משפחה, ואף פעם לא שאל את עצמו איזו משפחה בדיוק הוא רואה. הוא ידחה על הסף כל רמז לכך שגדלנו במשפחה שבה אף אחד מההורים לא חיבב את משנהו — גם היום עמוס לא מייחס חשיבות לחיבה בין בני זוג, למרות המסרונים הארוכים שהוא שולח לחבריו מדי ראש שנה עברי, ושבהם הוא תמיד מקפיד להתייחס לאשתו כאל דמות רומנטית בחייו. עמוס אינו דוגל ברומנטיקה, אלא בחיי המעשה. מבחינתו, העובדה שאבא ואמא לא התגרשו, לא הכו זה את זה וכמעט לא רבו, די בה כדי לקבוע שנישואיהם היו טובים, ושהם אהבו זה את זה במידה מספקת כדי לא להיפרד. בעיני אחי, גירושים מכל סיבה שהיא הם תמצית הכישלון. אלמנוּת היא סיפור הצלחה.

ההשקפות האלה משרתות אותו גם כשהוא בא לשפוט הורות. אני יכולה להוכיח לו עד מחר שאבא אהב אותו, אמא אהבה גבר אחר, ואותי — אף אחד לא אהב, אבל עמוס מסרב להתרשם, ואין לו כוח לנהל שיחות ארוכות בעניין. הוא חושב שזו בכיינות. כיוון שיש לי תואר אקדמי ומקצוע, כיוון שלקחו אותי לרופאים כשהייתי חולה ודאגו לי ליישור שיניים כשהיו עקומות, ברור שזכיתי להורות הטובה ביותר שבנמצא. את כל היתר הוא פוטר כקשקוש פסיכולוגי מיותר.

נגיד שעמוס צודק. מה שלא משנה את העובדה שאבא ואמא לא סבלו אחד את השני, שאבא היה מוכן לשמוע רק שני קולות בבית: את שלו, ולעתים את של עמוס. שאמא התנהלה מחדר לחדר בתפקוד מעשי מלא ומבלי להשמיע קול בכל עניין שחרג מניקיון, בישול ותכנון נופש משפחתי שנתי, שמעולם לא העזה להשמיע את דעתה אלא אם התאימה לחלוטין לדעתו של אבא, ושגם אז נשמעה ההסכמה כמו עלבון במסווה שאיש מלבדי לא קלט, ושהיא נולדה מחדש כדמות שיש מה לומר עליה רק אחרי שמשפחת סירקין עברה לגור בבניין. ועמוס יכול להרצות כמה שירצה על הבלי עולם הנפש ועל תקפות המעשה, אבל כשאמא שלך מתחילה ללבוש בגדים של ממש במקום שמלות הבית הרפויות והמגעילות שלה, כשהיא מתחילה ללכת למספרת נשים ולצבוע את שערה, כשהיא משאירה עלייך חותם שפתון כשהיא מנשקת אותך, למרות שלא השתמשה כמעט בשפתון קודם לכן ומיעטה מאוד לנשק אותך — את יודעת שמחלת הנישואים של הורייך התפרצה, ממש כשם שאת יודעת שהנשיקות הללו לא באמת נועדו לך.

משפחת סירקין נכנסה לחיינו כשהייתי בת אחת-עשרה ועמוס זה עתה חגג בר מצווה ואת עצמאותו בחדר החדש. הסירקינים נבראו למטרה אחת, והיא להוכיח אותנו על יומרותינו. גם הם, כמונו, כללו אב ואם ושני ילדים. גם הם גרו ברחוב פיארברג 32 בתל אביב, גם הם בקומה השלישית. חיים סירקין, האב, ניהל מחלקה בסולל בונה, ולמרות שכמו אבא שלי העביר את רוב שעות העבודה שלו ליד שולחן, הוא נעדר את רפיון השרירים המשרדי שאפיין את עו"ד יעקב קרוכמל. חיים סירקין היה גבר שזז, ובחן. פניו היו נקיות משפם, שערו גזוז קרוב אל הקרקפת, הוא הִרבה לחייך ונראה שהחיים באופן כללי משמחים אותו, ואם לא משמחים — לפחות משעשעים. לא היו לו מדים. לעתים ראיתי אותו במכנסי חאקי וחולצה בהירה, לפעמים במכנסיים כחולים וחולצה כהה, וכמעט תמיד עלה בריצה במדרגות וירד מהן בשלשות, גם אם סחב סל מלא מצרכים. בשונה מאבא, מדי פעם הלך חיים למכולת לבדו, ללא ליווי רעיה.

בעוד שחיים סירקין הסתמן מיד כטיפוס ידידותי, אשתו אסתר הפחידה. ובצדק: היא היתה רופאת ילדים. לא אחות, לא פקידה, לא מורה ולא עקרת בית. היא עבדה במחלקת ילדים בהדסה ברחוב בלפור, אבל במסגרת יחסי השכנות הטובה ידעו דיירי הבניין שבשעת חירום הם מוזמנים להיעזר בה בביתה. ומובן שהמונח "שעת חירום" תפח מיד להכיל כאבי ראש, כאבי שיניים ותחלואה יומיומית של הילדים ושל הוריהם.

בניגוד לאמא שלי, אסתר סירקין ניחנה בחוש לדיוק. הבגדים שלבשה נראו כאילו נבחרו מתוך כוונה מלאה לנוי, ולא בהכרח לנוחות. את דעותיה הביעה בבירור: דלקת גרון, דלקת אוזניים, הצטננות, אנטיביוטיקה, אדים, רופא שיניים. כשהיתה שואלת אותי איך אני מרגישה, ידעתי שעלי לענות איך אני מרגישה באמת. לפעמים היא רבה עם בעלה, וכיוון שגרו דלת מולנו, ידענו על שום מה: חיים איחר, חיים בילגן, חיים קבע עם חברים בלי לשאול אותה אם נוח לה, והשיא: חיים דיבר לא יפה לאחד הילדים. אבא היה בבית כשהריב המסוים הזה התנהל, ולא היה גבול לזעזוע המוסרי שהביע באוזנינו.

"אני לא מבין!" אמר, "איזה מין דיבורים אלה? איזה מין התנהגות זאת? ועוד לצעוק שהשכנים ישמעו. ולא תגידי סוחרת דגים בשוק. לא! רופאה! ככה היא מדברת אל הבעל שלה? והוא מרשה לה?"

וכשאמא הסכימה איתו, כמו תמיד, ממקומה ליד הכיור, היה נדמה לי שרק אני יודעת שמה שרצתה באמת היה להעיף על אבא את הסיר שסיבנה.

הטינה שרחש אבא למשפחת סירקין לא היתה נטולת בסיס או רקע היסטורי. בעיניו הם ביזו אותו עוד לפני שהספיקו להכיר אותו ולהתרשם מאישיותו הכובשת. ביום שבו עברו בני סירקין לבניין, אמא כבר התייצבה אצלם עם עוגה שאפתה והזמינה אותם לארוחת ערב.

"חשבתי שהם בטח עייפים מהמעבר, ולא נחמד לבשל לפני שכל הארגזים מפורקים," הסבירה לנו כשישבנו ארבעתנו לאכול.

"אז למה הם לא פה?" שאל אבא בזעף. לא שהיתה לו סבלנות לאנשים חדשים, אבל כיוון שהחליט להתייחס לדיירים החדשים במידה אצילית של הכנסת אורחים, דחיית ידו המושטת לא נעמה לו. מבטה של אמא הצטעף משום מה.

"הם אמרו שהם ישמחו לבוא, אבל שהם דווקא החליטו לנצל את כל הבלגן ולעשות מין פיקניק בבית. הם חשבו שזה משעשע. האישה מאוד נחמדה," הוסיפה אמא. "היא רופאה. וגם הילדים נחמדים. אחד קצת יותר גדול מעמוס, ואחד בגיל שלך," פנתה אלי. "אולי אפילו תהיו באותה כיתה."

דומייה נפלה על השולחן. לכבוד האורחים שלא הגיעו, בישלה אמא ארוחת ערב חגיגית מהרגיל. פשטידת בצל החליפה את החביתות, אל סלט הירקות הצטרפו סלט כרוב וסלט גזר, ובמקום הלחם — זכינו בלחמניות. ובכל זאת לא נראה שמישהו מאיתנו נהנה. אחרי הכול, דלת לידינו העדיפו אנשים לאכול על הרצפה במקום ליהנות מהאירוח המפנק שלנו.

"והאבא?" שאל אבא לבסוף, "איך הוא?"

אמא נאבקה לנסח חוות דעת ולבסוף החליטה על, "הוא בסדר", וחזרה לנבור בפשטידה שלה. "דווקא מזל שהם לא באו," אמרה, "לא כל כך הצליח לי. כשהם יבואו אני אעשה משהו אחר."

אחרי האוכל פרשו ההורים, כמנהגם, לסלון לראות מבט  לחדשות בטלוויזיה החדשה שאבא הסכים סוף-סוף לקנות, בעקבות הפצרות רבות מצד ילדיו הנודניקים. עמוס ואני נותרנו במטבח עם המשימות הקבועות: לפנות את הכלים, להדיח ולנגב אותם, ולסכם את אירועי הערב.

"אני דווקא שמח שהם לא באו," קבע עמוס. "איפה היינו מושיבים פה עוד ארבעה אנשים? היינו צריכים לפתוח את השולחן בסלון, ולהתחיל להתעסק עם הסרוויס החגיגי. גם היו מכריחים אותנו להתלבש יפה."

"אני חושבת שהיה יכול להיות נחמד," אמרתי, ועמוס התעצבן מיד.

"מה נחמד? לשטוף פי שתיים צלחות? יותר מפי שתיים — אמא בטח היתה מגישה את הסלטים על צלחת של מנה ראשונה, ואולי גם היו פותחים בקבוק יין ואז היינו צריכים לשטוף גם כוסות יין, ואבא היה עומד לנו על הראש כי אנחנו לא עושים את זה כמו שצריך."

נאנחתי. משפחתנו לא נמנתה עם גדולי המארחים. אבא לא אהב שאנשים מסתובבים לו בבית. גם עמוס נאנח.

"ואת יודעת מה הכי גרוע? שהם שכנים — ברגע שהם יתחילו לבוא אלינו, אנחנו נצטרך להתחיל לבוא אליהם, ולא נוכל לריב איתם, כי הם גרים ממש לידינו. אני מבין למה אמא הלכה אליהם להגיד שלום ולשאול אם הם צריכים משהו. אבל מה היא מזמינה אותם לבוא אלינו כבר על ההתחלה?"

ניסיתי להעיר משהו על נימוס, אבל עמוס לא נתן לי הזדמנות להשלים את ההערה.

"וזה לא שאלה השכנים החדשים הראשונים שנכנסים לגור פה. למשפחת מרדכי היא הביאה עוגה, ולמשפחת ורדי גם. היא לא הזמינה אותם אלינו."

"היא שותה קפה לפעמים עם מרסל מרדכי," אמרתי. "לפעמים אני חוזרת מבית ספר והיא כאן."

עמוס התנער בבוז: "במטבח. ורק היא. בלי הבעל. לא נחשב."

גמרנו לייבש את הכלים והצטרפנו להורים בסלון, שם ישב אבא בכורסתו הגדולה, אמא — בכורסה קטנה יותר, ושניהם נעצו עיניים במסך. עמוס ואני התיישבנו על הספה והצטרפנו לשתיקה הכללית. אחרי כמה דקות פנה אבא לאמא ושאל:

"ואמרת שהם אוכלים טונה מקופסה?"

"ככה הם אמרו. הם אמרו שהם יפתחו כמה קופסאות שימורים ויאכלו ככה סתם, על לחם," השיבה אמא. עמוס נשף קלות לעברי. אולי גם הוא חשב, כמוני, שמשפחת סירקין נהנית כרגע יותר מאיתנו.

 לאסתר וחיים סירקין היו שני בנים, ובזכות הצעיר מביניהם לא הערצתי את המשפחה יותר מדי. שמו היה אמיר, הוא הצטרף לכיתה שלי בבית הספר, והוא היה מוזר. לא שחסרו ילדים מוזרים בכיתה: עדי פיינשטיין היה מתנדנד על הכיסא במשך כל השיעורים, ולפחות פעמיים בשבוע נשלח להתנדנד בכיתות אחרות. בסופו של דבר נשלח לארץ הגזרה של המופרעים — תיכון מקצועי. והיתה סמדר גל, עם ההורים הגרושים והשיער המוזנח. ליאת יצחקי, שהיו לה שיער בלונדיני ואבא חבר כנסת, פתחה את יומן בית הספר של סמדר, וגילתה בו קללות מפורטות מאוד על רוב בנות הכיתה. ברור שעשו עליה חרם, ואני התלבטתי אם להצטרף אליו, כי עלי היא לא כתבה כלום. בסופו של דבר הצלחתי לתפוס אותה בסתר ואמרתי לה שאני רק אעשה את עצמי שאני בחרם עליה, אבל לא באמת. חשבתי שהקללות שלה מצחיקות, ועם רובן הסכמתי. סמדר נעצה בי עין קרירה ואמרה: "למי אכפת בכלל אם את עושה עלי חרם או לא? את בעצמך מוחרמת, רק אף אחד לא סיפר לך."

אמיר סירקין היה מוזר יותר מעדי ומסמדר. הוא התפאר שאמא שלו רופאה, הזמין אליו — לשווא — ילדים שבקושי זכרו את שמו, בכה כשהעליבו אותו או כשנפל בשיעור התעמלות, הצביע כל הזמן, גם אם לא ידע את התשובה לשאלות של המורה רינה, ואפילו לה נמאס ממנו, למרות שכמו כל המורות גם היא אהבה ילדים שמשתתפים. אמיר סירקין היה ילד עלוב. אחיו ניר לא.

01 אפריל

אני ליאונה / גַיל הראבן / קטע ראשון

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב כללי

לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחברת

.
.
.

פרק 1

 בסופו של דבר קראו לי ליאונה.

כפי שסיפרו לי וכפי שאני מאמינה, הייתי בת שנתיים כשהורי בחרו לי את שמי.

נולדתי בארץ אפריקנית ואמי אמרה שבמתן שמות, כמו גם בעניינים אחרים, ראוי ללמוד מבני השבטים שאינם נחפזים לחרוץ מהו השם הראוי לילד ומחכים בסבלנות שייראה טבעו ויתגלו סגולותיו.

עד שמלאו לי שנתיים קראו לי בשמות רבים על פי הנסיבות ובהתאם לתכונות המשתנות שהתגלו בי.

הייתי שמנת ושמש ומנגו, נסיכה וצפרדע, פטיפור וקנה סוכר. הייתי קופיף, ותוכי ומוֹן פטיט שוּ — כרוב קטן שלי. והייתי אנז'ליק וקאנאר — מלאך וברווז.

לידתי, כך אמרו לי, היתה סמוך לחצות, בליל שישי סוער במיוחד, בבית חולים עירוני שמראהו כארמון וחדריו ריקים מציוד ותרופות.

הורי לא התכוונו שאבוא לאוויר העולם בעיר בירה של מדינה אפריקנית. אמורה הייתי להיוולד באחת הערים שבישראל או בעיר האמריקנית אוסטין, בבית החולים המצויד היטב שבו עבד סבי. כשעזבה אמי את לימודיה בקולג' לטובת ניסיון חיים בקומונה — תחילה בוורמונט ואחר כך בישראל — הצהיר אביה כי לא יקיים איתה כל קשר עד שתתנער משיגיונות ההרפתקנות ומאידיאלים זרים. את נישואיה לבן קיבוץ ראו סבי וסבתי כהמשכם של אותו שיגיון ושל אותם אידיאלים. כשנדדו הורי אל מעמקיה של אפריקה — הכעס שכעסו באמריקה העמיק עוד. אך לידתי, כשהתקרבה, זימנה לכולם אפשרות לפיוס.

אלמלא שלחה סבתא דרורה, אמו של אבי, את ידיה לעבר היבשת שמדרום לה, אלמלא אחזה גם היא באמי ותבעה שנכדתה תיוולד בחיקם הבטוח של המולדת והמשק — אמי ודאי היתה מתפייסת וטסה לזרועות הוריה ששבו ונפתחו לקראתה ממערב.

נקרעת בין פה לשם, רגליה עומדות על יבשת אחת בעודה נמשכת לשתיים אחרות, דחתה אמי האומללה את ההחלטה מיום ליום, עד שאיחרה את המועד. שיטפונות ירדו, מים גאו על הארץ, ושדה התעופה המוצף נסגר. מורדים התפרעו בעיר הבירה, והתנועה ברחובות נעשתה מסוכנת.

המקומיים נזקקו לאבי. אבי חלה בקדחת צהובה, נאסר עליו לעלות על מטוס, והוא נזקק לאמי שתישאר לצדו ותטפל בו.

לידתי הקדימה. אמי היתה בשבוע השלושים ושבעה להריונה כשאחזו בה צירים והיא הובהלה בחושך, בג'יפ חמוש, אל ארמון בית חולים שנבנה מתרומות והופשט מתכולתו בידי שודדים.

ארבעים שעות ארכה הלידה. חבורה של נשים כרעה על הרצפה וזימרה כל הלילה בשפת קיקונגו. ירח אדום התחלף בשמש לבנה, והשירה שנָדַמה ביום, שבה והתחדשה עם חשכה, לקולות נפץ של ירי או של סופת רעמים. אמי האמינה ששתינו חבות את חיינו למזמורים הקיקונגיים האלה, ושלא ידיה המיוזעות של המיילדת אלא המזמורים הם שהפיסו את דעתי ומשכו אותי לצאת מהרחם שבו נחבאתי מפחד הרעמים.

כינויַי הראשונים, מנגו ושמש, ניתנו לי עוד באותו לילה, בזכות עטרת השיער שלראשי.

מכל רחבי בית החולים התקבצו אנשים לראות את הזהב האדום, שכמוהו לא ראו מעולם על ראשה של תינוקת. צחוק מילא את החדר שבו נשמעו מעט קודם לכן צעקות היולדת, והצחוק דבק באנשים והתגלגל אל המסדרונות.

אבי נהג לספר שלרגע לא בכיתי: משהחלטתי לצאת לאור העולם הִשרְתי מעלי כל דאגה וספק, וחרף משקלי הדל, משקל של זבובונת, התבוננתי בשקט נסיכותִי בפנים המחייכות שגהרו להציץ בי מבעד לכילה.

"על מה היה לה לבכות?" אמרה לו אמי. ולי אמרה לא פעם: "אין עוד תינוקת שככה חיכו לבואה בשלוש יבשות."

ילדותי המוקדמת עמדה בסימנו של עושר שנראה לי טבעי. רק לאחר שעזבתי את אפריקה, תפסתי שאני חסרה את ענן הריחות שבתוכו צמחתי ושהיה בעיני כאוויר פשוט. הכול היה בו: צהוב כורכום וקארי, אודם פרי ותרסיס יתושים; ריח חיק של אישה פשוקת ירכיים, ריחות מתחלפים של נשים, עשן מדורות. ריחות של אדמה יבשה, של חמר לח, של לשלשת; שכבות הריח של פרווה מתייבשת; ריח גשם באוויר, ריח גשם פוגש ריח ים, ריח עמילן של סינר, סירחון נבלה, ריח פרפיום — שושנת העמקים של אמי, ריח המקטרת המעשנת של אבי, ריח מקטרתו של אבי כשהיא כבויה.

אינספור ריחות נמהלו זה בזה. ובעודנו נודדים בעקבות שליחותו של אבי, נעים בין ארצות ששמותיהן הוחלפו מאז לעתים פעמיים ושלוש — גם מראות, ואנשים ולשונות התערבבו לי, עד שבתודעתי נעשתה היבשת כולה דבר אחד שהכול גלום בו: ניחוח סגול עמוק של פריחה, ריח דלק, ריח חריף מחוספס של עזים, חמיצותן של שכבות בוץ.

שליטים ומלכים הזמינו את אבי שילמדם איך לאסם תבואה. אבי לימד שליטים, ואמי, שהשקפותיה התרבותיות והחברתיות היו נלהבות מאוד והקדימו מאוד את זמנן, למדה חוכמה מהאפריקנים.

אמי הסבירה לי שאבי, כמו יוסף שבתנ"ך, עמל למנוע רעב בארץ.

כפי שסופר לי, בערך בעת שמלאו לי שנתיים אבי נקרא ללחום ברעב בארץ נוספת, וכדי לאפשר את יציאתנו אליה, נדרשו הורי לפקוד את הקונסוליה שבעיר הולדתי, ולהעניק לי שם רשמי ותעודה. כגמול על עזרתו במילוי האסמים, הבטיח שליטהּ של הארץ שאליה הוזמנו, כי עם בואנו יזכה אבי בזכות לצוד אריה, והשם שניתן לי, ליאונה, הוא בין השאר מזכרת לכָּבוד האדיר הזה: רק קומץ נבחרים זכה בכבוד כזה, כי בארץ החדשה שאליה עמדנו לנסוע, האריות כולם שייכים לשליט, ודינו של הורג אריה — מוות.

בקונסוליה שבעיר הולדתי הכירו את הורי: מאבי למדתי שבימיו הראשונים ביבשת, קודם שיצא ללחום ברעב, הוא שמר על עובדיה. שליחותו הראשונה — הוא סיפר — היתה להגן עליהם מפני שודדים ומורדים, ואמי סיפרה שזעמוּ עליו מאוד כשפנה והקדיש את עצמו לסייע לאפריקנים שנזקקו לו יותר.

נדדנו מארץ לארץ. רעב גדול היה בחבלים שונים של כל ארץ, ושליטים מקומיים ביקשו את עזרתו של אבי. אחדים גמלו לו בנדיבות, אך קרה שאויביהם של שליטים טובים פנו נגדנו. וקרה גם ששליטים למדו את התורה ואז רדפו את המורה.

פעם, אני זוכרת, העירו אותי באמצע הלילה, ואבי נשא אותי בזרועותיו בריצה למשאית פתוחה, אולי קומנדקר, שהרִיח משמן מלוכלך והיה עמוס בארגזים קשים. את כל הרכוש שצברנו השארנו מאחור אז, כשמנועים של רכב נשנקו בחיפזון להניע, ורוח יבשה הלכה והתחזקה, ומתוך חיקה של אמי, שוודאי ניסתה לחפות עלי מהרוח, ראיתי שמים זרועים בצפיפות בזהב.

אמי חזרה ואמרה שאנו זוכים לראות דברים שהמערב הרקוב איננו מכיר, דברים שילד אמריקני חולני שצמוד כל היום למסך הטלוויזיה — לא מסוגל אף לחלום עליהם. בעיני רוחי ראיתי את הילד החולני הזה צמוד אל מסך חיוור. בעיני רוחי ראיתי המוני ילדים חולניים וריחמתי עליהם שגם לחלום אינם יודעים. בדמיוני הולכתי את כולם בשיירה אל הנמל: צי הספינות שלי המתין שם לשאתם אל ארץ טובה שאוצרות כוכבים בשמיה.

שליטים הם גחמנים מטבעם. כמו יוסף שרוּמם לגדולה ואז הושלך אל הבור ורוּמם שוב להיות משנה למלך, גם אבי היה תלוי בתהפוכות המזג של מלכים, ובעקבותיהן הסתחררנו: רחובות סלולים החליפו ירוק עז של יער, חמימות של שלולית מבוצבצת החליפה טורקיז קר מנצנץ של ברֵכה, כפפות בד לבנות החליפו כפפות של אבק. אני זוכרת אינספור פיסות כסף — אינספור דגים מורעלים מבריקים לחופו של אגם כמטמון שנפלט. אל תוך זיכרוני שט עכשיו ברבור מעוצב מקרח מוקף אדום וכתום של פירות… ומעל לסחרחרת השינויים הזאת שידעתי, הסתובב כמעט תמיד מאוורר תקרה ענק.

את מאווררֵי התקרה אהבתי תמיד, וכשבגרתי, ההערכה התמה שרחשתי להם כילדה העמיקה. עם השנים למדתי שלכל אחד מהם אישיות משלו, עוצמת כנפיים משלו, וצליל וקצב ייחודיים לו, ושכל אחד מהם מניע את האוויר בדרך שונה. המזגן — צינתו אחידה ונוכחותו איננה מורגשת. המאוורר, לעומתו, משיב רוח מוחשית מלמעלה. ואני, מראשית חיי, זכיתי בנדיבות המוחשית של רוח שבאה מלמעלה — בעונג מגען של רוחות שונות זכיתי; והרוחות פייסו את גופי בצמיחתו, ועוררו אותי, ודיגדגו את בטני הרטובה, וליטפו את פני ואת ירכַי וכמו עודדו אותי לצמוח עוד.

בשונה מהמזגן הנחבא, מאוורר התקרה מזמין התבוננות ממושכת. וכשמרכזים את המבט בתנועתו המעגלית, הנפש — שמשתובבת בתחילה תחת מגעה של הרוח — נרגעת, ולעתים היא מתעלה לדרגה שנזירים נכספים לה: למצב שיש בו ערות מלאה וניקיון של ריק.

אם ניחנתי בתבונה, היא ודאי התחזקה בי מתוך ההסתכלות שהסתכלתי כל שנות ילדותי בתנועה הסיבובית של כנפיים גדולות מעלי. לעתים הייתי ממקדת את עיני בכנף אחת ועוקבת אחריה, איך היא משלימה את מסלולה וחוזרת לנקודת המוצא שלה, איך כל נקודה במסלול היא גם מוצא וגם סיום, ולמטה, תחתיה — נעימות וברָכה. כל כך הרביתי להסתכל עד שגם בעיניים עצומות יכולתי להמשיך ולראות על מסך עפעפי את תנועת הכנפיים הנדיבות.