חדשות ועדכונים

10 מרץ

אישה לבדה / פתיחה

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב כללי

 

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחברת

 

בארץ המַאוּרים

 

"אַת לבדך? אישה לבדה לא מטיילת פה ככה," אמרה לה בעלת הפונדק הקטן שהיא התחילה ממנו את מסע האופניים שלה באִיסט קֵייפּ שבניו זילנד. "אישה לבדה לא רוכבת פה על אופניים בכבישים הריקים האלה. ישדדו אותך. אולי אפילו יאנסו. גרים פה ילידים. פה ארץ המַאוּרים. הם אלימים לפעמים, המאורים. הם לא יבינו אותך, ואַת לא תביני אותם. אל תצאי לטיול שלך, תוותרי, תחזרי!"

"אַת לבדך? A woman on her own? את לא פוחדת? אישה לבדה לא הולכת פה בשבילים!" אמרו לה האיש והאישה שבאו לעומתה בשביל שהלכה בו אחרי שקשרה את אופניה אל גדר ויצאה לטיול רגלי וכעבור שעתיים-שלוש חששה שתעתה כי התרשים בשחור-לבן ששימש לה מפת דרכים לַטיול לא היה חד דיו, ולכן היא שמחה לראות את שני המטיילים בנוף הגבעות הזה שעד עכשיו ראתה בו רק פרות וסוסים וכבשים. ושאלה אותם אם היא הולכת בדרך הנכונה. "כן, זו הדרך הנכונה, אבל אל תלכי פה לבדך, אישה לבדה לא הולכת פה בשבילים, תחזרי!" הם אמרו והזעיפו אליה פנים והמשיכו בדרכם והלכו והתרחקו בכיוון ההפוך.

זה היה היום השני של מסע האופניים שלה באיסט קייפ שבניו זילנד.

מהי הדרך הנכונה, מנין לאן? את השאלה הזאת היא שאלה את עצמה לא פעם בשנתיים הראשונות של האלף השלישי, שהתחיל רע מאוד בחייה האישיים. שָׁאלה וגם ענתה: הדרך הנכונה בשבילה עכשיו היא אל קצה העולם. הדרך הנכונה בשבילה עכשיו היא מן המוות שלקח לה לנגד עיניה בשנה אחת, לא, באחד-עשר חודשים, לא, בנצח שלם, את בן זוגה ואת אחותה היחידה — מן המוות של שני האנשים האלה, מהסתלקותם הסופית והמוחלטת, אל קצה העולם.

אולי אפשר לרדת ממנו שם, מהעולם?

והיא פרשׂה לפניה מפה בדירתה שבשכונת קטמון שבירושלים, את מפת העולם, וריחפה על פני המפה בעיניה והוליכה והסיעה עליה את אצבעותיה ובחרה בניו זילנד. ובניו זילנד בחרה בקצה הצפוני-מזרחי של האי הצפוני, איסט קייפ. ובאיסט קייפ בחרה בעיירה פלונית להיות לה נקודת מוצא למסע אופניים.

ויצאה לדרך.

תחילה טסה יותר מעשרים שעות בשלושה מטוסים. נחתה בשני נמלי-תעופה והמריאה מהם ונחתה בנמל-תעופה שלישי ולא המריאה עוד כי אם נסעה לעיר אוֹקלנד. ונשארה שם ימים אחדים ושכרה לה אופניים ורכבה עליהם אל תחנת האוטובוסים וקנתה כרטיס לה ולאופניים לנסוע עמם אל העיירה הפלונית באוטובוס. את האופניים דחקה אל תא המטען הצר והגבוה שהיה בירכתיים, דחקה ודחקה עד שניצבו איכשהו על הכידון, תקועים בין מזוודות וצרורות בתנוחה לא טבעית ולא מכובדת להם, והלכה לשבת בקדמת האוטובוס. ונסעה ונסעה ונסעה. תשע שעות תמימות ארכה הנסיעה הזאת וכשהגיעה אל העיירה ונכנסה אל הפונדק הקטן וביקשה חדר ללון בו שאלה אותה בעלת הפונדק לאן פניה ואם היא לבדה, ואמרה לה: "A woman on her own? לא, אי-אפשר! אישה לבדה לא יוצאת פה למסעות אופניים, פה, בארץ המאורים הפראית. תוותרי, תחזרי לאוקלנד."

אבל היא לא חזרה כמובן, מה פתאום, כי אם השכימה קום בבוקר המחרת וניגשה אל האופניים שעמדו בֶּחצר וביקשה להעמיס עליהם את התרמיל שלה לקראת היציאה לדרך. ולא הצליחה בשום אופן. בשום אופן לא היה אפשר לקשור אותו אל הסַבּל כמות שהוא, תָפוּח ושמן ומרובה כיסים, בלי שיתהפך ויישמט פעם לצד זה ופעם לצד זה. ואז היא הטילה אותו ארצה בזעם וגחנה עליו ופיתחה את אבזמיו וריפתה את שרוכיו והשליכה כרבע מתכולתו אל מְכל אשפה שעמד שם, ושבה וחיברה את אבזמיו ומתחה והידקה את שרוכיו והרימה אותו וראתה שלא כחש אלא מעט ובכל זאת השכיבה אותו על הסַבּל והתחילה לחבר אותו אליו ברצועות האלסטיות שהביאה עמה, מושכת ושוזרת וכורכת ומותחת אותן ומחפשת אחיזה לקרסיהן בצינורות השלדה, במוט האוכף ובמזלג האחורי, במקומות שלא נועדו לזה כלל, והקרסים ניתקו וניתרו ופגעו בכפות ידיה והכאיבו והכעיסו, ושוב היא תפסה וצבטה אותם בין אגודל לאצבע והוליכה אותם אל נקודות אחיזה אחרות ואָנסָה אותן לקבלם עד שהיה התרמיל האדום מסובך ומלופף וחנוק באֲסוריו וכפוּת אל אחורי האופניים והוא עקום וגבנוני ואף על פי כן רובץ תחתיו אֵיתן. ואז היא עלתה על האוכף, השתדלה לשווא להדוף קצת בגבה את התרמיל שכיס מכיסיו נדחק ונלחץ אל ישבנה, ויצאה לדרך.

ונוכחה מיד שיש תקר בגלגל הקדמי.

ושבה וירדה מעל האוכף והשתוחחה ובֵירגה את ציר הגלגל ומשכה אליה את הגלגל עצמו והזדקפה והחזיקה אותו בידה וחשה בגבה והתיישבה על הארץ. והעמידה מולה את הגלגל האלמן ובעזרת כפית הפלסטיק הצהובה שנועדה לזה הוציאה במאמץ גדול את שׂפתי הצמיג הנוקשות ממסילתן על החישוק סביב-סביב והוציאה מהצמיג את הפנימית הפגומה והשליכה אותה בתנופה הצִדה ושלפה מאריזתה והתירה מגלגולה פנימית חדשה וניפחה אותה קצת בפיה והשחילה אותה בזהירות סביב-סביב חָלָק-חָלָק אל חוּבּוֹ של הצמיג והחזירה במאמץ גדול עוד יותר את הצמיג אל מסילתו סביב-סביב, ובתוך כך הקפידה שוב להיזהר שלא תתקפל הפנימית הדקה החדשה במְעִי הצמיג העבה, והחזירה את הגלגל עם צירו אל מקומם בקדמת האופניים והבריגה, וחילצה את המשאבה הקטנה מתושבתה על שלדת האופניים וניפחה את הגלגל כמיטב יכולתה, ועלתה שוב על האוכף ודיוושה ויצאה שוב לדרך —

לדרך אל הכבישים שסימנה במפת הכבישים המפורטת של איסט קייפ להיות לה מסלול רכיבה של עשרה ימים לאורך חוף האוקיינוס, מצפון לדרום, ואל השבילים שבחרה בהם במפות אחרות לסטות אליהם מהכבישים וללכת במסלולים הרגליים שהם מציעים, מסלולים שלאחדים מהם אפילו מצאה באוקלנד, בלשכת מידע לתיירים, תרשימים מצוירים ביד, מפורטים אם כי לא חדים דיים. והנה, כבר במסלול הראשון אמרה לה אותה אישה שטיילה עם בן זוגה שהיא בדרך הנכונה אמנם וזה המסלול, אבל אישה לבדה, a woman on her own, לא הולכת פה בשבילים, פה בארץ המאורים הפראית. ישדדו אותך, יאנסו, אולי אפילו ירצחו.

A woman on her own? שאלה אותה על שפת נהר בארץ המאורים גם האישה המאורית הראשונה שפגשה בחייה. היה אִתה עם האישה המאורית גם איש מאורי, כבר לא צעיר אבל עדיין חסון וטוב תואר, לבושו רגיל שברגילים, מכנסי ג'ינס כחולים בהירים ומעיל רוח כחול כהה, והייחוד האחד שמצאה בו — אולי מפני שאת עיניו, שאולי היתה להן צורה מוארכת מעט כמו לעיניה של האישה, הסתירו משקפי שמש גדולים — היה שבפיו לא נשארה עוד אלא שן קדמית אחת, שן קדמית אחת ויחידה בתוך חיוך גדול בפנים סגלגלות נאות, לא בהירות אבל גם לא כהות מאוד.

לאיש ולאישה המאורים היתה סירת מנוע קטנה להשיט בה מטיילים על הנהר אל יערות הגשם — ככה היה כתוב על השלט שבגללו היא סטתה מהכביש: שעה אחת של שַיט תמורת תשלום נקוב, לא זול אבל גם לא יקר מאוד. מאחר שחוץ ממנה לא היו שם מטיילים בעת ההיא — ואכן בעלת הפונדק של לֵילהּ הראשון במסע אמרה לה שעונת הטיולים עוד לא התחילה ולכן היא תהיה עוד יותר לבדה בדרכים — רק היא יצאה עם האיש לשוט על הנהר. לבדה יצאה אתו כי האישה האחרת שהיתה שם, האישה המאורית שהיתה בוודאי אשתו של האיש המאורי, לא הצטרפה אליהם אלא נשארה על שפת הנהר, ואִתה נשארו האופניים והתרמיל.

שעה שלמה השיט אותה האיש בסירת המנוע הקטנה שלו. היא ישבה על הספסל שמאחור והוא ישב על הספסל שמלפנים, אפוד הצלה צהוב-לבן מולבש על מעיל הרוח הכחול שלו וגַלגל הצלה צהוב-לבן, תואֵם לאפוד, מושחל על צווארו. הַסירה שטה בנהר ונכנסה אל בין חמוּקֵי יער של שרכים ענקיים והערוץ הלך וצר בין מורדות ירוקים תלולים של צמחייה משולחת רסן שהלכה והצטופפה, הלכה והתגוונה בשׂיחים ובעצים גבוהים ויריעותיה הנופלות מִגְבָהים הלכו וקרבו אל הסירה עד שנִדמו כמתכוונות לסגור על האיש והאישה היושבים בה. מפעם לפעם כיבה האיש את המנוע והניח לסירה להשיק לשפת הנהר והניח לאישה שהוּת לצפות בכל השִפעה הפראית הזאת. לצפות בִּדממה, כי הוא לא דיבר, הוא גם לא חייך עוד, לפעמים הראה בידו להיכנשהו, אולי אל איזה צמח מיוחד, אולי אל איזו ציפור, והאישה שאתו צמצמה ואימצה את עיניה ולא ראתה כלום בסבך המַאפֵּליה הכבירה ומבוכיה ומסתוריה. אחרי כחצי שעה סובב האיש את סירתו לאחור וכעבור עוד חצי שעה חזרו המשיט והנוסעת שלו אל המקום שיצאו ממנו. ומיד הופיעה האישה האחרת ועזרה לאיש לקרב את הסירה אל הגדה, אל מקום עגינתה, והושיטה את זרועה אל הנוסעת ועזרה לה לצאת מהסירה המתנדנדת מעט ולעלות אל הגדה.

הנוסעת ייצבה את עמידתה על הקרקע ומיד הביטה לבדוק אם האופניים עודם במקום שהשאירה אותם וראתה שכן, האופניים שם והתרמיל גם כן, חנוק וכפוּת אל הסַבּל ואל השלדה בשתי-וערב המגושם של הרצועות האלסטיות הצבעוניות. האישה הלבנה שילמה לאישה המאורית את דמי השיט ואז האישה המאורית שאלה אותה: "את מטיילת לבדך? A woman on her own?" ומיד הזהירה: "זה לא טוב. לא טוב בכלל. את צריכה להיזהר, לשים לב, אולי כדאי שתדעי לפחות להגיד 'שלום' במאורית, כדי שתירָאי קצת יותר ידידותית," ככה היא אמרה ולימדה אותה את המילה "שלום" במאורית, והאישה הלבנה הסתכלה בה ולָהֲגה אחריה את ההגאים. "אולי כדאי שתחייכי קצת," רָמַז לאישה הלבנה החיוך של האישה המאורית שעדיין היו בו כל השיניים, והאישה הלבנה אמרה goodbye והשתדלה לחייך, ואולי אפילו חייכה, והתביישה קצת וניגשה מהר אל אופניה ורכבה משם לדרכה.

אבל לא היה לה למי לומר שלום במאורית בימים הבאים באיסט קייפ שבניו זילנד. מעֶבְרו האחד של הכביש הריק שרכבה בו נראו לכל מלוא העין גבעות רכות ירוקות זְרוּיוֹת כבשׂים לבנים, ואולי כבָשׂות, ומעֶבְרו האחר צנחו מדרונות תלולים מגוּדלֵי שרכים ירוקים אל הים הכחול.

פעם אחת ראתה לא רחוק ממנה עדר פָּרים מתקרבים אל הכביש. ונבהלה: אולי הם אלימים, אולי יתקפו, ינַגחו, יבעטו, יהרגו. היא נעצרה אבל לא ירדה מעל האופניים כי אם נטעה את רגליה באספלט מכאן ומכאן וצפתה בפרים שעברו עכשיו את הכביש לאִטם, כהים ועצומים. ואז שׂמה לב אל טנדר שעמד בצד הכביש, קרוב מאוד אליה. מהטנדר יצא גבר ומחלון הנהג הביט גבר אחר. הם לא היו מאורים, הם היו לבנים, ובכל זאת לכי תדעי, אולי הם אלימים, יתקפו, יאנסו, ירצחו. הגבר שיצא מהטנדר מתח את זרועו האחת והיה כמַתווה גבול לַפָּרים העוברים, גבול בינה ובינם. עד שעבר הפר האחרון. ואז הפנה האיש את גֵווֹ ואת זרועו אליה וסימן לה להמשיך בדרכה.

והיא המשיכה, לָבֶטח, לא איש ולא חיה לא נגעו בה לרעה. וגם לא לטובה. אישה לבדה. מדוושת על אופניים בכבישים הריקים, הולכת בנפתולֵי שבילים ומשעולים, יורדת בזהירות במדרונות המשתפלים אל החוף, מפלסת לה דרך ברגל בין שרכים ענקיים, לצד האופניים שכידונם לפות חזק בכפות ידיה ומעצוריהם מהודקים, ומתפרקדת על שפת מפרצונים קטנטנים, לבדה, אלמנה, אלמונית, חופשית.

 

10 מרץ

סוד הקסם היפני / פתיחה

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב כללי

 

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחברת

 

הקדמה

האם קרה גם לכם שסידרתם בטירוף את הבית או את החדר בעבודה, אבל תוך זמן קצר הכול שוב נהיה מבולגן? אם כן, תנו לי לגלות לכם את הסוד להצלחה במשימה. בספר הזה סיכמתי את כל העקרונות שיעזרו לכם להשליט סדר בסביבתכם, באופן שישנה את חייכם לנצח. נשמע בלתי אפשרי? זאת תגובה מקובלת ולא מפתיעה, בהתחשב בזה שכמעט כולנו חווינו את "אפקט הבומרנג" לפחות פעם אחת, אם לא הרבה פעמים, אחרי שעשינו סדר בבית.

"שיטת קוֹן-מָארִי" היא שיטה פשוטה, חכמה ויעילה למגר את הבלגן לנצח. קודם כול זורקים. אחר כך מסדרים את החלל ביסודיות, בשיטתיות ובפעולה אחת. אם תאמצו את האסטרטגיה הזאת, לעולם לא תידרדרו שוב לבלגן.

אמנם הגישה הזאת סותרת את הדעה הרווחת, אבל כל מי שיישם את שיטת קון-מארי הצליח לשמור על סדר בבית ולהשיג תוצאות מפתיעות. מי שמשליט סדר בבית משנה לטובה גם את שאר ההיבטים בחייו — כולל העבודה וחיי המשפחה. היות שהשקעתי יותר משמונים אחוז מחיי בנושא הזה, אני יודעת ששמירה על סדר יכולה לשנות גם את חייכם.

האם זה עדיין נשמע כמו חלום רחוק? אם אתם חושבים שכדי לעשות סדר צריך לזרוק כל יום פריט בלתי נחוץ אחר, או לסדר את החדר קצת בכל פעם, אז אתם צודקים. זה באמת לא ישפיע כל כך על חייכם. אבל אם תשנו את הגישה, הרגע שבו תעשו סדר יחולל פלאים בחייכם. למעשה, לזה בדיוק הכוונה בביטוי "להשליט סדר".

התחלתי לקרוא עיתוני נשים כשהייתי בת חמש, וזה ומה שעודד אותי, מגיל חמש-עשרה ואילך, להתחיל לחקור את סוגיית מיגור הבלגן וסידור הבית, מחקר שבעקבותיו פיתחתי את שיטת קון-מארי. (קון-מארי הוא כינוי החיבה שלי — צירוף שם המשפחה שלי ושמי הפרטי.) כיום אני יועצת ומבלה את רוב ימי בביקורים בבתים ובמקומות עבודה, שבמהלכם אני נותנת עצות מיידיות לאנשים שמתקשים לעשות סדר, לאנשים שמסדרים אבל סובלים מאפקט הבומרנג, או לכאלה שרוצים לסדר אבל לא יודעים איפה להתחיל.

מספר החפצים שהלקוחות שלי זרקו — מבגדים ובגדים תחתונים ועד לתמונות, עטים, גזירי עיתון ודוגמיות איפור — הוא בלי ספק יותר ממיליון. אני לא מגזימה. היו לי לקוחות פרטיים שעזרתי להם לזרוק בבת אחת 200 שקיות של 45 ליטר כל אחת.

על סמך התעמקות באמנות הסידור והניסיון הנרחב שצברתי כשעזרתי לאנשים לא-מסודרים להפוך למסודרים, יש דבר אחד שאני יכולה לומר בוודאות: ארגון מחדש של הבית, בפעולה אחת דרמטית, מחולל שינויים דרמטיים לא פחות באורח החיים ובנקודת המבט שלנו. הוא משנה לנו את החיים. אני מתכוונת לזה בשיא הרצינות. הנה מבחר מצומצם מבין שלל העדויות שאני מקבלת יום-יום מלקוחות לשעבר:

"אחרי הקורס שלך, התפטרתי מהעבודה ופתחתי עסק משלי בתחום שאני חולמת עליו מאז שהייתי ילדה. "

 "הקורס שלך לימד אותי להבין מה באמת אני צריך ומה לא. אז התגרשתי. עכשיו אני הרבה יותר מאושר."

 "מישהו שאני מתגעגע אליו כבר שנים יצר איתי קשר."

"אני שמחה לבשר שמאז שעשיתי סדר בדירה הצלחתי להעלות משמעותית את המשכורת שלי."

"בעלי ואני מסתדרים הרבה יותר טוב. "

 "אני פשוט המום — עצם העובדה שזרקתי דברים שינתה אותי לגמרי".

"סוף-סוף הצלחתי לרדת שלושה קילו. "

הלקוחות שלי נשמעים תמיד מאושרים כל כך, והתוצאות מוכיחות שסידור הבית שינה את דרך החשיבה שלהם ואת גישתם לחיים. למעשה, הוא שינה את עתידם. למה? השאלה הזאת מקבלת מענה מפורט יותר בספר עצמו, אבל כללית אפשר לומר שכשאנחנו משליטים סדר בבית אנחנו משליטים סדר גם בשאר העניינים שלנו ואפילו בעבר שלנו. כתוצאה מכך אנחנו מבינים פתאום בבירור מה אנחנו צריכים בחיינו ומה לא, מה עלינו לעשות ומה לא.

כיום אני מציעה ללקוחותי קורס בבית או, לבעלֵי חֲבָרוֹת, קורס במקומות העבודה שלהם. כל אלה הם שיעורים פרטיים, במתכונת של אחד-על-אחד, אבל עדיין יש לי שלל לקוחות. כרגע ישנה רשימת המתנה בת שלושה חודשים, ויום-יום אני מקבלת בקשות מאנשים שהפנו אלי לקוחות לשעבר או ששמעו על הקורס בדרך אחרת. אני נוסעת מקצה אחד של יפן אל הקצה האחר, ולפעמים גם לארצות אחרות. כשנתתי פעם הרצאה לעקרות בית ולאימהוֹת, הכרטיסים נמכרו בן לילה. ישנה רשימת המתנה לא רק למקרה שמישהו יבטל, אלא גם כדי להירשם לרשימת ההמתנה. ועם זאת, שיעור הלקוחות החוזרים שלי הוא אפס. מנקודת מבט עסקית, זה עלול להיראות כחיסרון רציני. אבל אולי בעצם העובדה ששום לקוח לא חוזר טמון סוד הצלחת השיטה שלי?

כמו שאמרתי בהתחלה, אנשים שמשתמשים בשיטת קון-מארי פשוט לא חוזרים לבלגן. הם ממשיכים לשמור על הסדר ולכן לא צריכים לבוא לעוד שיעורים. מדי פעם אני מדברת עם בוגרי הקורסים שלי ומתעניינת בשלומם. כמעט תמיד הבית או מקום העבודה שלהם נשארים מסודרים, אבל במקביל לכך הם ממשיכים לשפר את סביבתם. ניכר מהתמונות שהם שולחים לי שיש להם אפילו פחות חפצים מאלה שהיו להם עם תום הקורס, והם רכשו בינתיים וילונות ורהיטים חדשים. הם מוקפים אך ורק בדברים שהם אוהבים.

למה הקורס שלי משנה אנשים? כי הגישה שלי היא לא סתם טכניקה. אמנות הסידור היא שורה של פעולות פשוטות שבהן חפצים מועברים ממקום אחד למקום אחר. כדי ליישם אותה צריך לשים דברים במקומות הנכונים. זה נשמע כל כך פשוט, עד שאפילו ילד בן שש אמור להיות מסוגל לעשות את זה. ועם זאת, רוב האנשים לא מסוגלים. זמן קצר אחרי שהם מסדרים, החלל שסביבם חוזר להיות מבולגן לגמרי. זה קורה לא מפני שהם חסרי כישורים, אלא מפני שהם חסרי מודעות ואינם מסוגלים לסדר ביעילות. במילים אחרות, שורש הבעיה טמון אצלנו בראש. תשעים אחוז מההצלחה תלויים בהלך הרוח שלנו. פרט לכמה יוצאי דופן בני מזל, שנולדו עם כישרון טבעי לשמירה על סדר, הרי שרובנו מוכרחים לשנות משהו יסודי בהלך הרוח שלנו, כי אם לא, הבלגן יחזור אלינו כבומרנג, ולא משנה כמה חפצים נזרוק או באילו שיטות מתוחכמות נסדר.

אז איך אפשר לאמץ את הלך הרוח הנכון? יש רק דרך אחת, ולמרבה הפרדוקס, היא כרוכה באימוץ הטכניקה הנכונה. אל תשכחו: שיטת קון-מארי, המתוארת כאן בספר, היא לא סתם אוסף של כללים שמלמדים איך לסדר, לארגן ולהשליך חפצים. היא מדריך לאימוץ הלך הרוח הנכון שיאפשר לכם להשליט סדר ולהפוך לאנשים מסודרים.

כמובן, אני לא יכולה לטעון שכל התלמידים שלי שִיכללו עד שלמוּת את אמנות השלטת הסדר. למרבה הצער, כמה מהם נאלצו פה ושם, משלל סיבות, לפרוש מהקורס בשלב זה או אחר. והיו שפרשו מפני שהם ציפו ממני שאעשה את העבודה במקומם. בתור אשת מקצוע קנאית בתחום הסדר, אני יכולה לומר לכם כבר עכשיו שלא משנה כמה מאמצים אשקיע בסידור סביבה של אדם אחר, לא משנה איזו מערכת אחסון מושלמת אמציא בשבילו, לעולם לא אוכל להשליט סדר בבית של מישהו אחר, לפחות לא במובן העמוק של הביטוי. למה? כי התודעה של אדם אחר ונקודת המבט שלו לגבי אורח חייו, או חייה, חשובות הרבה יותר מכל מיומנות במיון, אחסון וכן הלאה. סדר תלוי בערכים האישיים ביותר שלנו.

רוב האנשים מעדיפים לחיות בסביבה נקייה ומסודרת. כל מי שהצליח לעשות סדר אפילו פעם אחת, מן הסתם קיווה שיוכל לשמור עליו. אבל רבים מאמינים שזה בלתי אפשרי. הם מנסים שלל גישות לסידור הבית, ובסופו של דבר מגלים שהדברים חוזרים ל"סדרם". אבל אני משוכנעת בכל מאודי שכל אחד מאיתנו יכול לשמור על הסדר בסביבתו.

כדי לעשות זאת, עלינו קודם כול להעריך מחדש, ביסודיות רבה, את כל ההרגלים והנחות היסוד שלנו בכל הקשור לשמירה על הסדר. אולי זה נשמע קשה, אבל אל דאגה. כשתסיימו לקרוא את הספר הזה כבר תהיו ערוכים ומוכנים למשימה. לעתים קרובות אנשים אומרים לי, "אני בלגניסט מטבעי. אני לא מסוגל לעשות את זה", או "אין לי מספיק זמן", אבל להיות בלגניסט זאת לא תכונה מולדת, והיא גם לא קשורה לחוסר זמן. היא קשורה הרבה יותר להצטברות של השקפות מוטעות על אודות סדר, למשל "עדיף לסדר חדר אחד בכל פעם", או "עדיף לעשות כל יום קצת", או "האחסון צריך להסתמך על תרשים זרימה".

ביפן, אנשים מאמינים שדברים כמו ניקוי החדר ושמירה שהשירותים יהיו תמיד טיפ-טופ הם דברים שמביאים מזל, אבל אם הבית שלך מבולגן, אז גם הצחצוח הכי יסודי של האסלה יביא רק לתוצאות מוגבלות. זה נכון גם לגבי שיטת הפֶנג שוּוִי. רק כשאנחנו מסדרים את הבית, הרהיטים והקישוטים שלנו נכנסים לפעולה.

כשתסיימו להשליט סדר בבית, החיים שלכם ישתנו מקצה לקצה. ברגע שתחוו את איכות החיים בבית מסודר באמת, תרגישו שכל העולם מוצף פתאום אור. לעולם לא תידרדרו שוב לחיים של בלגן. ולזה אני קוראת "קסם הסדר". ההשלכות של הקסם הזה מפעימות. לא רק שלעולם לא תהיו שוב מבולגנים, אלא שתזכו בהתחלה חדשה בחיים. זה הקסם שאני רוצה לשתף בו אנשים רבים ככל האפשר.

 

21 פברואר

אי-הבנה במוסקבה / פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב כללי

 

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחברת

 

היא הרימה את עיניה מן הספר. איזה שעמום, הפזמון החוזר הזה על חוסר התקשורת! אם מתעקשים לתַקשר, מצליחים איכשהו. נכון, לא עם כולם, אבל עם שניים-שלושה אנשים כן. אַנדרֶה, במושב הסמוך, קרא ספר מן "הסִדרה השחורה".[1] היו דברים שלא דיברה איתו עליהם, מועקות, חרטות, דאגות קטנות; מן הסתם גם לוֹ היו הסודות הקטנים שלו, אבל ככלל, הם ידעו זה על זה הכול. היא הסתכלה מבעד לחלון המטוס: עד קצה האופק, יערות כהים וערבות בהירות. כמה פעמים כבר חצו את המרחב הזה יחד, ברכבת, במטוס, באונייה, כשהם יושבים זה לצד זה עם ספר ביד? ובוודאי ייסעו עוד פעמים רבות, זה לצד זה, בים, ביבשה ובאוויר. היו ברגע הזה מתיקות של זיכרון והתרוֹננות של הבטחה. בני כמה הם, שלושים או שישים? שׂערו של אנדרה הלבין מוקדם: פעם השלג הזה, שהבליט את הרעננות הכהה של עורו, נראה כמו התגנדרות. זו עדיין התגנדרות. העור התקשה ונסדק, כמו גוויל ישן, אבל החיוך שבפּה ובעיניים האיר כמקודם. למרות כזביו של אלבום התמונות, מראהו כאיש צעיר עוד תאם את קלסתרו הנוכחי: בעיני ניקול הוא נראה בן-בלי-גיל. מן הסתם משום שנדמה שהוא עצמו התעלם מגילו. הוא, שפעם אהב כל כך לרוץ, לשחות, לטפס, להסתכל על עצמו במראה, נשא כעת בשאננות את שישים וארבע שנותיו. חיים ארוכים, עם צחוקים, דמעות, כעסים, חיבוקים, התוודויות, שתיקות, התפרצויות, ולפעמים נדמה שהזמן כלל לא עבר. העתיד עוד משתרע קדימה, לנצח.

"תודה."

ניקול נטלה סוכרייה מן הסלסילה; היא נבהלה ממידותיה השופעות וממבטה הנוקשה של הדיילת, כשם שנבהלה, שלוש שנים קודם לכן, מן המלצריות במסעדות ומן החדרניות במלונות. שום חביבוּת בשירות, מודעוּת נוקבת לזכויותיהן, זה היה כמובן ראוי לשבח, ובכל זאת: חשתְ מולן כאילו את אשמה במשהו, או לפחות חשודה.

"נוחתים," אמרה.

בדאגת-מה הסתכלה באדמה המתקרבת. עתיד נצחי — שעלול להתנפץ בכל רגע. היא הכירה היטב את המעברים החדים הללו, מביטחון שאנן להתכווצויות של פחד: מלחמת עולם שלישית פורצת, אנדרה חולה בסרטן ריאות — שתי קופסאות סיגריות ביום זה יותר מדי, הרבה יותר מדי — או שהמטוס מתרסק. זו היתה יכולה להיות דרך נאה לגמור עם הכול: יחד ובלי עניינים מיותרים; אבל לא כל כך מוקדם, לא עכשיו. "שוב ניצלנו," אמרה לעצמה כשהגלגלים נגעו — קצת נחבטו — במסלול. הנוסעים לבשו את מעיליהם, קיבצו את החבילות והתיקים. המְתנה בעמידה. המתנה ארוכה.

"את מריחה את הריח של עצי הלִבנה?" שאל אנדרה.

היה מאוד צונן, כמעט קר: שש-עשרה מעלות, הודיעה הדיילת. ממרחק שלוש שעות וחצי, עד כמה קרובה פריז, עד כמה רחוקה, פריז שעוד הבוקר הדיפה ריח אספלט וחשרת רעמים, נמחצה תחת החום הכבד הראשון של הקיץ: עד כמה קרוב פיליפּ, עד כמה רחוק… אוטובוס העביר אותם — דרך שדה תעופה הרבה יותר רחב ידיים מזה שבו נחתו בשנת 63' — עד למבנה זכוכית בצורת פטרייה, שם נערכה בדיקת הדרכונים. ביציאה חיכתה להם מאשָה. ניקול שבה והתפלאה לגלות בפניה, היצוקות בתואם, את תווי פניהם הנבדלים כל כך של קלֶר ואנדרה. היא היתה רזה, אלגנטית, רק תסרוקת ה"פאה" הסגירה את המוסקבאיוּת שלה.

"איך עברה הטיסה? שלומךְ טוב? אתה בסדר?"

היא דיברה אל ניקול בצורת הפנייה הרשמית, אל אביה לא.[2] זה היה טבעי, ובכל זאת משונה.

"תני לי את התיק."

גם זה היה טבעי. אבל כשגבר נושא את התיק שלךְ, זה משום שאת אישה; וכשאישה נושאת לך את התיק, זה משום שהיא צעירה ממך, ואז את מרגישה זקֵנה.

"שבי כאן ותני לי את שוברי המטען," אמרה מאשה בסמכותיות. ניקול צייתה. זקֵנה. ליד אנדרה היא נטתה לשכוח זאת, אבל ברגע זה המון דקירות קטנטנות הזכירו לה. "אישה צעירה ויפה," חשבה כשראתה את מאשה. היא נזכרה איך חייכה, בגיל שלושים, כשחותנה אמר את אותן המילים בדיוק על מישהי בשנות הארבעים לחייה. כעת, גם לה נראו רוב האנשים צעירים. זקֵנה. קשה להשלים עם זה. (אחד הדברים הנדירים שלא גילתה לאנדרה: אותה רוח נכאים משתקת.) "בכל זאת יש גם יתרונות," אמרה לעצמה. לצאת לגמלאות, זה נשמע קצת כמו להיות מושלך הצידה. אבל נחמד לצאת לחופשה מתי שרוצים; ליתר דיוק, להיות כל הזמן בחופשה. בחדרי הכיתה הלוהטים, עמיתיה להוראה רק התחילו לחלום על נסיעה לחופשה. והיא כבר נסעה. היא תרה במבטה אחר אנדרה, שעמד ליד מאשה, בין הנוסעים הנדחקים. בפריז הוא נתן ליותר מדי אנשים להשתלט על זמנו. אסירים פוליטיים ספרדים, עצירים פורטוגלים, נרדפים ישראלים, מורדים בקונגו, באנגולה, בקמרון, לוחמי מחתרת בוונצואלה, בפרו, בקולומביה — וזו רק רשימה חלקית — הוא תמיד היה נכון לבוא לעזרתם, ככל שעמדו לו כוחותיו. עצרות, הפגנות, אספות, עצומות, משלחות — הוא לקח על עצמו הכול. הוא היה חבר באינספור התאגדויות וּועדות. כאן איש לא יבקש את עזרתו. הם מכירים רק את מאשה. אין להם מה לעשות, חוץ מלראות דברים יחד: היא אוהבת לגלות איתו דברים, ואוהבת כשהזמן, שקפא בחדגוניות הארוכה של אושרם, שב וקולח במלוא רעננותו. היא קמה. היא רצתה להיות כבר ברחובות, תחת חומות הקרמלין. היא שכחה כמה ארוכות יכולות להיות ההמתנות בארץ הזאת.

"נו, המזוודות מגיעות?"

"בסוף הן יגיעו," אמר אנדרה.

 

 

[1]      Série noire – סדרת ספרי מתח צרפתית פופולרית שנוסדה ב-1945 וכללה בין היתר תרגומים של ספרי בלש אמריקאיים.

[2]       בצרפתית מאשה פונה לניקול ב-vous הרשמי ולאנדרה ב-tu הפמיליארי.

 

 

21 פברואר

בחדר זר / פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב כללי

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחבר

 

כך זה קורה. הוא יוצא אחר הצהריים במסלול שהראו לו ועד מהרה העיירה הקטנה נותרת מאחוריו. בתוך כשעה הוא מוקף בגבעות נמוכות מכוסות עצי זית וסלעים אפורים, שנשקף מהן מישור היורד בהדרגה לים. הוא מאושר מאוד, כפי שהוא עשוי להיות כשהוא מטייל וכשהוא לבדו.

הדרך עולה ויורדת ויש רגעים שהוא רואה בהם למרחקים ורגעים אחרים שהוא לא רואה בהם דבר. הוא מחפש כל הזמן אנשים אחרים, אבל נראה שהנוף האינסופי נטוש לחלוטין. הסימנים היחידים לנוכחות אנושית הם פה ושם בית מזדמן, זעיר ורחוק, ועצם קיומה של הדרך.

ואז, בשלב מסוים, כשהוא מגיע לראש גבעה, הוא מבחין בדמות אחרת במרחק. הדמות יכולה להיות גבר או אישה, היא יכולה להיות בכל גיל שהוא, היא יכולה ללכת בכל כיוון, לעברו או הלאה ממנו. הוא צופה בה עד שהדרך שוקעת ויוצאת מטווח ראייתו, וכשהוא מגיע לקצה השיפוע הבא הדמות ברורה יותר ומתקרבת לעברו. עכשיו הם צופים זה בזה, ומעמידים פנים שאינם עושים זאת.

כשהמרחק ביניהם נסגר הם עוצרים. הדמות היא גבר בערך בגילו, לבוש כולו שחורים. חולצה ומכנסיים שחורים, נעליים שחורות. אפילו תרמיל הגב שלו שחור. מה לובש הגבר הראשון אני לא יודע, שכחתי.

הם מהנהנים לשלום, הם מחייכים.

מאין באת.

מִיקֶנה. הוא מצביע לאחור מעבר לכתפו. ואתה.

הגבר בשחור מצביע גם הוא, בצורה לא מחייבת, אל המרחק שמאחוריו. ולאן אתה הולך. יש לו מבטא שהגבר הראשון לא מזהה, אולי סקנדינבי, או גרמני.

לחורבות.

חשבתי שהחורבות בכיוון ההוא.

כן. לא החורבות האלה, את אלה כבר ראיתי.

יש חורבות אחרות.

כן.

באיזה מרחק.

עשרה קילומטרים, אני חושב. זה מה שאמרו לי.

הוא מהנהן. הוא ניחן במין יופי קודר, שערו המשיי הארוך נופל על כתפיו. הוא מחייך, אף על פי שאין כל סיבה לחייך. ומאין אתה.

דרום אפריקה. ואתה.

אני מגרמניה. איפה אתה מתארח במיקנה.

באכסניית נוער.

יש הרבה אנשים.

אני היחיד. אתה מתכנן להישאר.

הוא מנענע בראשו, ותלתליו הארוכים מתרוממים ומרחפים. אני נוסע הערב ברכבת. לאתונה.

הם מנהלים את השיחה ברשמיות מוזרה, משני עברי הדרך, ולמרות זאת יש משהו באופן שבו הם פונים זה אל זה, לא אינטימיות ממש, אבל משהו מוכר. כאילו כבר נפגשו באיזה מקום, לפני הרבה זמן. אבל הם לא נפגשו.

תיהנה מהחורבות, מחייך הגרמני. הדרום-אפריקאי אומר שייהנה. אחר כך הם נפרדים שוב בהנהון ומתרחקים לאיטם על הדרך הלבנה הצרה, מדי פעם מביטים אחורה, עד שהם שוב שתי נקודות זעירות ונפרדות, עולות ויורדות עם התנועה הגלית של הקרקע.

הוא מגיע לחורבות באמצע אחר הצהריים. עכשיו אני אפילו לא זוכר אילו חורבות אלה, שרידים של איזה מבנה גדול אבל עלוּם, היתה גדר שהיה צריך לטפס עליה, היה חשש מפני כלבים אבל שום כלב לא הופיע, הוא מועד בין סלעים ועמודים ומדפי סלע, הוא מנסה לדמיין איך היה פעם אבל ההיסטוריה מחוסנת מפני הדמיון. הוא יושב על קצה רצפת אבן מוגבהת ובוהה מבלי לראות בגבעות שסביבו ועכשיו הוא חושב על דברים שקרו בעבר. במבט בו ממרחק הזמן, אני נזכר איך הוא נזכר, ואני נוכח בַּמקום יותר מכפי שהוא נכח בו. אבל לזיכרון יש מרחקים משלו, במובן מסוים הוא לגמרי אני, במובן אחר הוא זר שאני צופה בו.

כשהוא שב ומתעשת, השמש כבר עומדת לשקוע, צללי ההרים נמתחים על פני המישור. הוא חוזר לאיטו ברגל בקרירות הכחולה. הכוכבים נזרעים בערוגות זוהרות בשמים, האדמה ענקית ועתיקה ושחורה. עד שהוא מגיע לקצה הכפר הקטן ועולה ברחוב הראשי הנטוש כבר חלפה מזמן שעת ארוחת הערב, החנויות והמסעדות מוגפות ונעולות, כל החלונות חשוכים, הוא עובר דרך דלת הכניסה הפתוחה של האכסניה, במעלה המדרגות, במעברים, על פני חדרים מלאים בשורות-שורות של מיטות קומתיים ריקות, כולם חשוכים וקרים, איש לא מבקר בעונה הזאת של השנה, עד לחדר האחרון והגבוה ביותר, בלב עליית הגג, קובייה לבנה מקובעת בשטח מישורי. עכשיו הוא עייף מאוד, ורעב, ורוצה לישון.

אבל בתוך החדר מחכה הגרמני. הוא יושב על אחת המיטות, ידיו בין ברכיו, מחייך.

שלום.

הוא נכנס וסוגר מאחוריו את הדלת. מה אתה עושה פה.

פיספסתי את הרכבת הערב. יש רכבת אחרת בבוקר. החלטתי לחכות עד הבוקר. ביקשתי ממנו להכניס אותי לחדר שלך.

אני רואה.

מפריע לך.

אני רק מופתע, לא ציפיתי, לא, לא מפריע לי.

לא מפריע לו, אבל הוא חסר שקט. הוא יודע שהגבר השני לא דחה את נסיעתו בגלל הרכבת אלא בגללו, בגלל השיחה שניהלו בדרך.

הוא יושב על מיטתו. הם שוב מחייכים זה אל זה.

כמה זמן תישאר פה.

גם אני נוסע בבוקר.

אתה נוסע לאתונה.

לא. לכיוון השני. לספרטה.

אז כבר ראית את מיקנה.

הייתי פה יומיים.

אה.

עכשיו משתררת שתיקה ואיש מהם לא זע.

אולי אשאר עוד יום. אני לא ממהר לשום מקום. אני אוהב את המקום הזה.

הגרמני מהרהר. חשבתי שאולי גם אני אשאר. לא ראיתי את מיקנה.

כדאי לך לראות אותה.

אז אתה נשאר.

כן.

כן. אז גם אני נשאר. עוד יום אחד.

זה נשמע כאילו הסכימו למשהו מעבר לסידור המעשי הזה, אבל לא ברור בדיוק לְמה. השעה מאוחרת וקר, והחדר הקטן חשוף ומכוער באור הפלורסצנט. כעבור זמן קצר נכנס הדרום-אפריקאי לשק השינה שלו. הוא ביישן ובניגוד למנהגו הוא לא מתפשט הערב. הוא חולץ את נעליו ומסיר את שעונו ואת שני צמידי הנחושת שלו ונכנס לשק ושוכב על גבו. הוא רואה את פסי המתכת של המיטה שמעליו ותמונות אקראיות מהיום החולף חוזרות אליו, החורבות, הדרך, קווי המתאר המסוקסים של עצי הזית.

גם הגרמני מתכונן לשינה. הוא פורש את שק השינה שלו על המיטה שהוא יושב עליה. מובן ששק השינה שלו שחור. הוא פורם את שרוכי נעליו וחולץ אותן, מניח אותן זו לצד זו על הרצפה. אולי גם הוא מתפשט בדרך כלל, אבל לא הערב, אי-אפשר לדעת מה הוא עושה בדרך כלל. הוא לא עונד שעון. הוא הולך לדלת בגרביו השחורים ומכבה את האור, חוזר חרש למיטתו ונכנס לשק השינה. עוברים רגעים אחדים עד שהוא מוצא  מנוחה.

הדרום-אפריקאי אומר משהו.

אני לא שומע אותך.

איך קוראים לך.

ריינר. ולך.

אני דיימון.

דיימון. לילה טוב.

לילה טוב, ריינר.

לילה טוב.

06 ינואר

תגידו לזאבים שחזרתי הביתה / פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחברת

 

1

 

אחותי גרֶטה ואני ישבנו באותו יום אחר הצהריים מול הדוד שלנו פִין כדי שיצייר אותנו, כי הוא ידע שהוא גוסס. אז כבר הבנתי שבניגוד למה שחשבתי תמיד, לא אעבור לגור איתו בדירה כשאהיה גדולה ולא אשאר שם עד סוף ימי. וכבר הפסקתי להאמין שכל הסיפור עם האיידס הוא פשוט טעות אחת גדולה. כשהוא ביקש בפעם הראשונה, אמא אמרה לא. היא אמרה שיש בזה משהו מקאברי. כשהיא דמיינה את שתינו יושבות בדירה של פין עם החלונות הענקיים וריחות הלבנדר והתפוז, כשהיא דמיינה אותו מסתכל עלינו כאילו זאת הפעם האחרונה שהוא רואה אותנו, היא פשוט לא יכלה לסבול את זה. וגם, היא אמרה, זאת נסיעה ארוכה מצפון וֶסטצֶ'סטֶר עד מנהטן. היא שילבה את הידיים על החזה, הסתכלה ישר בעיניו הכחולות הבוהקות של פין ואמרה לו שהחיים האלה פשוט לא משאירים זמן לשום דבר.

"מה את אומרת," הוא אמר.

וזה מה ששבר אותה.

 

עכשיו אני בת חמש-עשרה, אבל ביום ההוא אחר הצהריים, עדיין הייתי בת ארבע-עשרה. גרטה היתה בת שש-עשרה. זה היה ב-1986, בסוף דצמבר, חצי שנה אחרי שהתחלנו לבוא אל הדירה של פין פעם בחודש בימי ראשון אחר הצהריים. תמיד היינו שם רק אמא שלי, גרטה ואני. אבא שלי אף פעם לא בא, והוא צדק שלא בא. הוא לא היה חלק מזה.

ישבתי במושב האחורי במיניוואן. גרטה ישבה במושב שלפני. ניסיתי למצוא זווית שממנה אוכל להסתכל עליה בלי שהיא תשים לב. להסתכל על אנשים זה תחביב טוב, אבל צריך לדעת להיזהר. אסור שאנשים יתפסו אותך מסתכל עליהם. אם אנשים תופסים אותך, הם מתייחסים אליך כאילו אתה פושע ממדרגה ראשונה. ואולי הם צודקים. אולי זה באמת פשע לנסות לראות באנשים דברים שהם לא רוצים שתראה. אצל גרטה אהבתי לראות איך השיער הכהה והחלק שלה מחזיר את אור השמש, ואיך קצות המשקפיים שלה נראים כמו שתי דמעות קטנות ואבודות שמתחבאות לה בדיוק מאחורי האוזניים.

אמא שלי כיוונה את הרדיו לתחנה של מוזיקת קאנטרי, ואמנם אני לא הכי אוהבת מוזיקת קאנטרי, אבל לפעמים, אם רק נותנים לה, המוזיקה הזאת של אנשים ששרים מכל הלב יכולה להזכיר בילויים משפחתיים של פעם — ברביקיו בחצר וגבעות מכוסות שלג שילדים מחליקים עליהן במזחלות וארוחות של חג ההודיה. אירועים טובים ובריאים כאלה. בגלל זה אמא שלי אהבה להקשיב למוזיקה הזאת כשהיינו בדרך אל פין.

אף אחת מאיתנו לא דיברה הרבה בנסיעות האלה העירה. הוואן רק החליק לו על הכביש וברקע מוזיקת הקאנטרי המתנגנת ונהר ההדסון האפור שמעבר לו הנוף האפור של בנייני ניו ג'רזי. אני השתדלתי להסתכל כל הזמן על גרטה, כי זה עזר לי לא לחשוב יותר מדי על פין.

 

הפעם הקודמת שהיינו שם היתה ביום ראשון גשום בחודש נובמבר. פין תמיד היה רזה — כמו גרטה, כמו אמא שלי, כמו שאני הייתי רוצה להיות — אבל בביקור ההוא ראיתי שהוא כבר מגדיר סוג חדש לגמרי של רזון. כל החגורות שלו היו גדולות מדי, אז במקומן הוא קשר על המותניים עניבה בצבע ירוק-דשא. נעצתי מבט בעניבה הזאת וניסיתי לחשוב מתי הוא לבש אותה בפעם האחרונה, לדמיין איזה מין אירוע התאים למשהו בוהק וצבעוני כל כך, ופתאום פין הרים את העיניים מהציור, עם המכחול באוויר, ואמר לנו, "זה לא ייקח עוד הרבה זמן."

גרטה ואני הינהנו, אפילו שאף אחת מאיתנו לא ידעה אם הוא מתכוון לציור או לזה שהוא גוסס. אחר כך, בבית, אמרתי לאמא שלי שהוא נראה כמו בלון שהתרוקן מאוויר. גרטה אמרה שהוא נראה כמו עש קטן ואפור שמכוסה בקורי עכביש אפורים. ככה זה אצל גרטה. הכול אצלה יפה יותר, אפילו הדרך שבה היא מתארת דברים.

עכשיו כבר הגיע דצמבר, שבוע לפני חג המולד, ונתקענו בפקק תנועה ליד גשר ג'ורג' וושינגטון. גרטה הסתובבה על המושב בוואן והסתכלה עלי. היא שלחה אלי חיוך קטן ועקמומי, הכניסה יד לכיס המעיל והוציאה משם ענף קטן של דבקון. היא עשתה את זה גם בשנתיים האחרונות בחג המולד, הסתובבה עם ענף דבקון כדי שתוכל לשלוף אותו ברגע המתאים ולהכריח אנשים להתנשק איתה. היא לקחה אותו לבית הספר והציקה איתו לכולנו גם בבית. התרגיל האהוב עליה היה להתגנב מאחורי ההורים שלנו ואז לזנק ולהחזיק את הענף מעל לראש שלהם, כדי שיהיו חייבים להתנשק. הם לא היו טיפוסים שמפגינים חיבה בגלוי, ובגלל זה גרטה אהבה להכריח אותם לעשות את זה. כשהיינו בוואן, גרטה נופפה בענף באוויר וריפרפה בו מול הפרצוף שלי.

"חכי ותראי, ג'וּן," היא אמרה. "אני אחזיק את הענף מעלייך ומעל הדוד פין, ואז מה תעשי?" היא חייכה אלי וחיכתה לראות מה אגיד.

ידעתי מה היא חושבת. אני אצטרך להיות גסת רוח כלפי פין או להסתכן בכך שהוא ידביק אותי באיידס, והיא רצתה לראות במה אבחר. גרטה ידעה כמה פין חשוב לי. היא ידעה שהוא לקח אותי לגלריות ושהוא לימד אותי איך לשפשף באצבע את קווי העיפרון כדי לרכך את הפרצופים שאני מציירת. היא ידעה שאין לה שום חלק בכל זה.

משכתי בכתפיים. "הוא רק ינשק לי את הלחי."

אבל אפילו בזמן שאמרתי את זה זכרתי איך השפתיים של פין יבשות עכשיו כל הזמן. איך לפעמים יש בהן סדקים והן מתחילות לדמם.

גרטה רכנה אלי והניחה את הידיים על גב המושב שלה.

"כן, אבל מאיפה לך שהחיידקים מהנשיקה לא ייכנסו לך לתוך הלחי דרך העור? איך את יכולה להיות בטוחה שהם לא יחדרו איכשהו לנקבוביות שבעור וישׂחו לך בתוך הדם?"

לא ידעתי. ולא רציתי למות. לא רציתי להיות אפורה.

משכתי שוב בכתפיים. גרטה הסתובבה בחזרה והסתכלה קדימה, אבל אפילו מאחור ראיתי שהיא מחייכת.

הגשם הפך לברד, וחתיכות קטנות של קרח רטוב הסתערו על החלון בזמן שנסענו ברחובות העיר. ניסיתי לחשוב על איזו תשובה טובה לגרטה, משהו שיוכיח לה שפין לעולם לא יעמיד אותי בסכנה. חשבתי על הדברים שגרטה לא יודעת על פין. כמו איך שהוא אמר לי שהדיוקן הוא סתם תירוץ. איך הוא קלט את המבט שהיה לי על הפרצוף בפעם הראשונה שבאנו לדגמן לו. איך הוא חיכה שאמא שלי וגרטה יתקדמו לסלון, וברגע ההוא, כשהיינו רק שנינו במסדרון הצר בכניסה לדירה של פין, הוא שם לי יד על הכתף, התקרב אלי ולחש לי באוזן, "זאת היתה הדרך היחידה שלי לארגן שתבואי אלי בימי ראשון, קרוקודיל."

אבל את הדברים האלה ידעתי שלעולם לא אגלה לגרטה. במקום זה, כשהיינו בחניון החשוך ויצאנו מהוואן, הפטרתי, "בכל מקרה, מים לא יכולים להיכנס לתוך העור."

גרטה סגרה את הדלת שלה בשקט, ואז הלכה מסביב לוואן עד לצד שלי. היא עמדה שם כמה שניות ונעצה בי מבט. בגוף הגדול והמגושם שלי. היא הידקה את רצועות הילקוט על כתפי הציפור הדקות שלה וניענעה בראש.

"את יכולה להאמין במה שאת רוצה," היא אמרה, והסתובבה ופנתה למדרגות.

אבל זה לא באמת אפשרי, וגרטה ידעה את זה. אפשר לנסות להאמין במה שרוצים, אבל זה אף פעם לא באמת עובד. המוח והלב מחליטים בשבילנו בְּמה להאמין, וככה זה. לטוב ולרע.

אמא שלי העבירה את השעות בדירה של הדוד פין במטבח, והכינה לכולנו תה בתוך קנקן רוסי נהדר שהיה לפין, בצבעי זהב ואדום וכחול, עם דובים מרקדים קטנים בצדדים. פין אמר שבקנקן הזה הוא מגיש תה רק לאנשים שהוא אוהב. הקנקן תמיד חיכה לנו כשבאנו. מהסלון שמענו את אמא שלי מסדרת לפין את הארונות, מוציאה צנצנות וקופסאות, צלחות וכוסות, ואז מחזירה אותם שוב למקום. מדי פעם היא באה להגיש לנו תה, ובדרך כלל הוא התקרר כי פין היה עסוק בציור ולגרטה ולי היה אסור לזוז. בכל ימי ראשון האלה אמא שלי בקושי הסתכלה על פין. היה ברור שהיא מתפרקת לחתיכות מזה שאחיה היחיד גוסס. אבל לפעמים חשבתי שיש עוד משהו. היא גם אף פעם לא הסתכלה על הציור. היא היתה באה ומניחה את הקנקן, וכשעברה ליד הכן היא הסיטה תמיד את הראש הצידה. היו פעמים שחשבתי שזה בכלל לא פין. לפעמים חשבתי שדווקא את הקנבס ואת המכחולים ואת הצבע היא מנסה לא לראות.

 

באותו יום אחר הצהריים ישבנו במשך שעה וחצי בזמן שפין צייר אותנו. הוא השמיע את הרקוויאם של מוצרט, שפין ואני אהבנו מאוד. אמנם אני לא מאמינה באלוהים, אבל בשנה שעברה שיכנעתי את אמא שלי להרשות לי להצטרף למקהלה של הכנסייה הקתולית בעיר שלנו רק כדי שאוכל לשיר את ה"קירייה" של מוצרט בחג הפסחא. אני לא באמת יודעת לשיר, אבל העניין הוא שאם עוצמים את העיניים כששרים בלטינית, ואם עומדים ממש מאחור ומניחים יד אחת על האבנים הקרות של קירות הכנסייה, אפשר פשוט להעמיד פנים שעכשיו ימי הביניים. בגלל זה עשיתי את זה. זאת היתה המטרה שלי בכל הסיפור.

הרקוויאם היה סוד שלי ושל פין. רק של שנינו. אפילו לא היינו צריכים להסתכל אחד על השני כשהוא השמיע את זה. שנינו הבנו. הוא לקח אותי פעם לקונצרט בכנסייה יפהפייה ברחוב 84 ואמר לי לעצום עיניים ולהקשיב. זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי את היצירה הזאת. זאת היתה הפעם הראשונה שהתאהבתי במוזיקה הזאת.

"זה פשוט משתלט עלייך, נכון?" הוא אמר אז. "המוזיקה מכריחה אותך לחשוב בהתחלה שהיא נעימה ולא מזיקה, והיא ממשיכה להתנגן לה, ואז פתאום — בום! הכול מתגבר ונהיה מפחיד. עם התופים הגדולים והכינורות שצווחים גבוה והקולות הקודרים הנמוכים. ואז, באותה מהירות, הכול נהיה שוב שקט. את מבינה, קרוקודיל, את מבינה?"

פין התחיל לקרוא לי קרוקודיל כי הוא אמר שאני כמו איזה תנין קדום — אורבת לי בשקט, מסתכלת ומחכה, ורק אז מחליטה מה דעתי. אהבתי שהוא קורא לי קרוקודיל. הוא ישב אז בכנסייה ההיא וניסה לוודא שאני קולטת את המוזיקה. "את מבינה?" הוא אמר שוב.

ובאמת הבנתי. לפחות חשבתי שאני מבינה. או שאולי רק העמדתי פנים שאני מבינה, כי הדבר האחרון שרציתי בעולם זה שפין יחשוב שאני טיפשה.

באותו יום אחר הצהריים הצלילים של הרקוויאם ריחפו מעל כל הדברים היפים שבדירה של פין. השטיחים הטורקיים הרכים שלו. כובע הצילינדר הישן ממשי, שהחלק הבלוי שלו הופנה אל הקיר. צנצנת הזכוכית הישנה והגדולה שהיתה מלאה עד לקצה במַפרטים לגיטרה מכל צבע וסוג. מַפרטים מוחמצים, ככה קרא להם פין, כי הוא שמר אותם בצנצנת של חמוצים. המוזיקה ריחפה לאורך כל המסדרון והגיעה עד לחדר השינה של פין, שהיה סגור, פרטי, כמו שהיה תמיד. היה לי ברור שאמא וגרטה לא שמות לב איך השפתיים של פין זזות עם המוזיקה — voca me cum benedictus… gere curam mei finis…. אפילו לא היה להן מושג שהן שומעות שיר על מוות, וטוב שכך, כי אם אמא שלי היתה יודעת איזו מוזיקה זאת, היא היתה מכבה אותה מיד. מִ-יד.

אחרי כמה זמן פין סובב את הקנבס כדי שנוכל לראות מה הוא עושה. זה היה רגע מרגש, כי זאת היתה הפעם הראשונה שהוא הרשה לנו לראות את הציור.

"בואו תסתכלו מקרוב, בנות," הוא אמר. הוא אף פעם לא דיבר בזמן שהוא עבד, אז כשהוא סוף-סוף אמר משהו, הקול שלו היה מין לחישה קטנה ויבשה. לרגע עלתה על הפנים שלו הבעה של מבוכה, ואז הוא שלח יד ולקח לעצמו כוס של תה קר, לגם ממנו וכיחכח. "דני, גם את — בואי תראי."

אמא שלי לא ענתה, אז פין קרא שוב לכיוון המטבח. "בואי. רק לשנייה. אני רוצה לראות מה את חושבת."

"אחר כך," היא קראה בחזרה. "אני באמצע משהו."

פין המשיך להסתכל לכיוון המטבח כאילו הוא מקווה שאולי היא תשנה את דעתה. כשהיה ברור שזה לא יקרה, הוא קימט את המצח ואז חזר והסתכל שוב בקנבס.

הוא התרומם בקושי מהכיסא הכחול הישן שבו הוא ישב תמיד כשצייר, ולשנייה כיווץ את הפנים בכאב בזמן שנשען עליו כדי לא ליפול. הוא התקדם צעד אחד וראיתי שחוץ מהעניבה הירוקה שקשורה לו על המותניים, הצבעים היחידים שנראו על פין היו כתמי הצבע שכיסו את כל החלוק הלבן שלו. הצבעים שלי ושל גרטה. התחשק לי לתלוש לו את המכחול מהיד ולצבוע אותו, לצייר אותו עד שיחזור להיות כמו פעם.

"תודה לאל," אמרה גרטה, ומתחה את הזרועות מעל הראש וניערה קצת את השיער.

הסתכלתי על הדיוקן. ראיתי שפין שם אותי טיפה יותר מקדימה, אפילו שלא ככה ישבנו, וחייכתי.

"זה לא גמור… נכון?" שאלתי.

פין בא ונעמד לידי. הוא הטה את הראש והסתכל על הדיוקן, על גרטה המצוירת, ואז עלי המצוירת. הוא צימצם את העיניים והסתכל ישר בעיניים של אני האחרת. הוא התקרב לציור עד שהפנים שלו כמעט נגעו בקנבס הלח, והרגשתי שנהיה לי עור ברווז על הידיים.

"לא," הוא אמר, וניענע בראש, בלי להוריד את העיניים מהציור. "עוד לא. את רואה? משהו חסר. אולי משהו ברקע… אולי להוסיף משהו בשיער. מה דעתך?"

נשפתי אוויר והרגעתי את החזה, ולא הצלחתי להחביא את החיוך שעלה על שפתי. הינהנתי במרץ. "גם אני חושבת ככה. אני חושבת שנצטרך לבוא עוד כמה פעמים."

פין חייך בחזרה ושיפשף ביד חיוורת את המצח החיוור שלו. "כן. עוד כמה פעמים," הוא אמר.

הוא שאל אותנו מה דעתנו על הציור כמו שהוא נראה בינתיים. אמרתי שהוא נהדר, וגרטה לא אמרה שום דבר. היא עמדה עם הגב אלינו. היא אפילו לא הסתכלה על הציור. שתי הידיים שלה היו בכיסים, וכשהיא הסתובבה לאט, הפנים שלה היו חתומים. זה מין קטע אצל גרטה. היא יודעת להסתיר כל מה שהיא חושבת. לפני שהספקתי להבין מה קורה, היא שלפה את ענף הדבקון ועמדה שם והחזיקה אותו למעלה ביד אחת. היא נופפה בו בקשת כאילו היא משספת את האוויר מעל הראשים שלנו, כאילו היא מחזיקה משהו שהוא הרבה יותר מאשר ענף עם גרגירי יער לכבוד חג המולד. פין ואני הרמנו שנינו את העיניים, והלב שלי הפסיק לדפוק. הסתכלנו אחד על השני למשך זמן שאפשר להשוות אותו לזמן שלוקח לגרגיר חול אחד לצנוח בשעון חול או לטיפה אחת של מים לטפטף מברז דולף, ופין, הדוד שלי פין, קרא אותי — את כולי — בשנייה אחת. בשבריר השנייה הקטנטן הזה הוא ראה שאני פוחדת, והוא כופף לי את הראש למטה ונתן לי נשיקה על קצה הקודקוד, שהמגע שלה היה קל כל כך שהיא יכלה באותה המידה להיות נחיתה של פרפר.

 

בדרך הביתה שאלתי את גרטה אם היא חושבת שאפשר להידבק באיידס דרך השיער. היא משכה בכתפיים, ואז הסתובבה ובהתה החוצה דרך החלון עד סוף הנסיעה.

חפפתי את הראש שלוש פעמים באותו ערב. ואז התעטפתי במגבות ונכנסתי מתחת לשמיכה וניסיתי להירדם. ספרתי כבשים וכוכבים וגבעולים של דשא, אבל שום דבר לא עזר. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו, שוב ושוב, היה פין. חשבתי על הנשיקה הרכה שלו. חשבתי על איך שרק לשנייה אחת, בדיוק כשהוא התכופף אלי, נעלמו מהחדר האיידס וגרטה ואמא שלי. נשארנו רק פין ואני, ברגע הקטן-קטנטן הזה, ולפני שהספקתי לעצור את עצמי שאלתי את עצמי איך הייתי מרגישה אם הוא היה מנשק אותי באמת בשפתיים. אני יודעת שזה מגעיל, פשוט דוחה, אבל אני רוצה לספר את האמת, והאמת היא ששכבתי במיטה באותו ערב ודמיינתי את הנשיקה של פין. שכבתי במיטה וחשבתי על כל מה שבלב שלי שהוא אפשרי ובלתי אפשרי, נכון ושגוי, מותר ואסור, וכשכל המחשבות האלה נעלמו נשאר רק דבר אחד: כמה אני אתגעגע לדוד שלי פין.

 

 

06 ינואר

פֶּקַח / פרסום פרק

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב כללי

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה על המחבר

 

סבתא רבתא

 

סבתא רבתא מתה היום (או אולי, אתמול. אינני יכול לומר בביטחון). כמעט. כלומר, בסוף כן. אבל לא בהתחלה. בהתחלה היא חיה. מדי חיה. בעלה מת ("חיימיקו, אוי חיימיקו, איך השארת אותי לבד," בכתה באזכרות. היתה מזריקה לו אינסולין כמו כלום. ליד כולם). והיא חיה. אחותה מתה. והיא חיה. החברות מספסל הרחוב במדרחוב: מאדאם קָאדֶן, מאדאם ג'ולייט, מאדאם רָשֶל, מאדאם לָארידוֹ (מי שעוברת את גיל ארבעים זוכה בתואר מאדאם). כולן מתו. והיא חיה. המטפלת ההודית עזבה. והיא חיה. הפסיקה ללכת. וחיה. גמרה לדבר. וחיה. ככה חיה. והתעקשה לבשל. גם על כיסא גלגלים.

— א־דיו־דיו אִיזִ'יקוּ, קוּאָלוֹ אֶסְטוֹ בְּרֶה? וֶה נָאקִי. אה? בּוּרְלָאטֶס? חָלוֹן דִי טוּמָדְרֶה. חה חה [שן זהב], בְּֽרֶה. סִי. סִי. פֶּסְגָדִיקוּ. רוצה טוּלוּמְבָּה?

בגיל תשעים ושמונה הצמידו לה פיליפינית. פְלוֹרְדֶלִיזָה.

— פלורדליזה!

היתה צועקת עליה. נעלו את שתיהן בדירה וחדלו לבקר. הריח הצטבר בבית. הטפטים הצהובים הוריקו ונסדקו. המנורות נתמלאו חרקים מתים שניקדו את הזכוכית החלבית. רצפת הלינוליאום צימחה בלוטות ושסעים. מחבתות הנחושת העתיקות שעיטרו את הקירות העלו קורוזיה. פנים המקרר נעכר. הן נשמו ערפל. אכלו אבק. וישנו באותו החדר. סבתא רבתא — על הגב, צמד כריות תומכות בעורפה שלא תיחנק, מיטת יחיד מעץ. שני מזרנים. שמיכת פוך, שמיכת צמר, סדין. הר של בדים ואישה. והפיליפינית — קנוקנת שדופה בשנות הארבעים לחייה, צבעה כצבע גזע האלון, ישנה לצדה על כיסא נדנדה מרופד. עטופה בשמיכת פיקה דקיקה. עש חורר את קצותיה. עין אחת פקוחה. מלאך שומר. 3,000 זוז לחודש. (2,500 שולחת למשפחה.) קצת מנקה, קצת מנגבת. מה שצריך. חוקית לגמרי. אישורים וחיסונים. יודעת ספרדית ואנגלית. מה שצריך. אפילו עברית! קוראת את הברית החדשה בשירותים. שלא יראו. ספרות זולה. תלתה את ישו על הקיר. תמונה של אלוהים עם מבט שרמנטי, מחוברת לחשמל, זוהרת בחושך. אלוהים באמצע החדר! אלוהים ישמור! אין לה "לא תעשה". עושה הכול. פסל, תמונה, ספונג'ה. שפכטל. מה שצריך.

 

טִינְג אָה לִינְג לִינְג

טִינְג אָה לִינְג לִינְג

אמא (מתוך המקלחת. צועקת): טלפון!

אבא: (שקוע בטלוויזיה.)

 

טִינְג אָה לִינְג לִינְג

טִינְג אָה לִינְג לִינְג

 

אמא (צועקת): טלפון!

אבא: (שקוע בטלוויזיה.)

 

טִינְג אָה לִינְג לִינְג

טִינְג אָה לִינְג לִינְג

 

אמא (צורחת): הטלפון מצלצל! שמישהו יענה!

אבא: … פקח… תענה לטלפון. (צועק לעבר המקלחת) עניתי! (ושב למסך הקטן) נו… לך תענה כבר.

 

טִינְג אָה לִי—

 

פקח (שמוט כתפיים): הלו…?

פלורדליזה: הלו, הלו? מיסטר? הלו? קוֹם קוֹם, הוֹרי הוֹרי, מאדאם רבתא ביג בלגן. קוֹם קוֹם. נוֹ טיים, נוֹ טיים. הוֹרי. אוקיי, ביי ביי.

פקח (מניח את השפופרת ונפנה לאביו השמוט כפליים): אבא… אבא… הפיליפינית ביקשה שמישהו יקפוץ לסבתא רבתא. היא אמרה שזה דחוף. הוֹרי הוֹרי. אמרה.

אבא (עינו האחת קבועה במסך והשנייה מתגלגלת באיטיות בתוך ארובתה, נפנית לעברו של פקח ושָבה אל אחותה הבוהה בטלוויזיה וחוזר חלילה): מה?

פקח: הפיליפינית ביקשה שמישהו יקפוץ לסבתא רבתא. אמרה שזה דחוף.

אבא (נע במקומו בחוסר נחת, השלט־רחוק בידו, לפות בחוזקה. הוא נפנה בחצי גוף לעבר השירותים וצועק): סבתא שלך בטלפון, היא רוצה שתקפצי! (ושב למסך הקטן.)

אמא (צועקת מבעד למים הזורמים. בבהלה):

 

תגיד שֶׁאֲנִי חוֹלָה,

  שֶׁשָּׁבַרְתִּי אֶת רַגְלִי בַּמַּדְרֵגָה,

    תגיד שֶׁהָיְתָה כָּאן שְׁרֵפָה

 

אבא (צועק): מה?

אמא: שאני חולה. שאני לא יכולה.

אבא: היא אמרה שזה דחוף. אמרתי לה שאת לא יכולה. את מכירה אותי. את מכירה אותה. שיגעה אותי. שעה בטלפון. קוֹ־קוֹ קוֹ־קוֹ קוֹ־קוֹ, פקה־פקה פקה־פקה. (ושב למסך הקטן. מוחץ את השלט־רחוק בידו הלחה.)

אמא: תשלח את פקח שיראה מה היא רוצה. תגיד לו שאני מפשירה צלעות לאחר כך.

אבא (לפקח): שמעת את אמא שלך? היא אמרה שתקפוץ לסבתא רבתא. נו. יאללה, תחזור מהר, יהיה צלעות.

אמא (צועקת): וגם בִּיזבַּז שהוא אוהב.

אבא (לפקח): וגם ביזבז שאתה אוהב.

אמא (סגרה את המים ועדיין צועקת): נו?

אבא: הכול בסדר. שלחתי את פקח. בטח עוד פעם נשרף לה האור בשירותים. (לפקח) נו… לך כבר. (לאמא) למה היא מתקשרת אלייך? מה, אין לה ילדים? נכדים אחרים? מה היא רוצה ממני?

אמא (עטופה במגבת, יצאה מהמקלחת. צועקת): יה גוּרְסוּז! אבא שלי צדק! מה אני יעשה? אנחנו גרים הכי קרוב אליה! תעבור דירה.

 

פקח חצה את הרחוב השומם. רחוב בטלוני טיפוסי, שעורבים קוראים בשמיו ומנתרים בין אקליפטוסים ( eu– היטב | kalypto — אני מכסה) עצומים. סבתא רבתא גרה מעבר לכביש. דקה הליכה. שבעים צעדי פקח. כביש אחד. אין מעבר חציה. אין מכוניות. בקושי יש כביש. אולי רמז לכביש או כביש מרומז. כביש טחון. כורכר מעורב באספלט. לא כבוש. הצמיגים, כשעוברים, נגרסים. הרכבים מחרחרים. האבק מתעופף לכל עבר כבמרוצת עדר.

פקח חצה וניצב בפתח הבניין הטחוב. הוא טיפס במעלה גרם מדרגות צר ותלול, נשמר מלגעת בקירות הלחים. המַקִים. שלא ייגעו בו. ריח של כלבים רטובים. של מוגלה. של בישול פיליפיני. של קיא. האף, הריח, הסתגלן שבחושים, אינו מסתגל. מסכין, המסכן, לכל היותר. העיניים דומעות. האוזניים נפקקות. בכוחות אחרונים השלים את הטיפוס וניצב לפני הדלת הצרה, שהיתה מרופדת סקאי ירוק ומיובּל, מקושט בניטים מחלידים. מחרידים. הוא צילצל בפעמון הדלת שהשמיע ציוץ ציפורים מצועצע וארוך. והמתין.

מנעולים קירקשו, בטן הדלת המְתה, בריחים ריקדו. שלושה מנגנוני נעילה, מפתח סב בחוֹר. פקח נרתע לאחור.

— הוֹרי הוֹרי!

קראה פלורדליזה בבהלה שלא עלתה בקנה אחד עם תנועותיה השלוות, האיטיות.

— הוֹרי, מיסטר, קוֹם קוֹם, הוֹרי.

והובילה את פקח לאורך מסדרון הכניסה הצר, בין קירות נגועים בפסוריאזיס.

— קוֹם קוֹם.

אמרה.

פקח חדר לחדרו של האל. ישו פיליפיני עם שיער בלונדיני הביט עליו מן הקיר במבטו המפתה. הוא ולא מלאך.

— הוֹרי הוֹרי.

ניערתו פלורדליזה והסבה את תשומת לבו לסבתא רבתא שהיתה הפוכה על בטנה כלווייתן על חוף. מכחילה, מוריקה, מרצדת, מתחננת לאוויר, משוועת, מחרחרת.

— א־דיו־דיו… חחחחחחח…

מבין השמיכות.

— הצילו… הצילו… חחחחחחח…

הר האישה קורא לעזרה במיטת היחיד. ההר נאנק.

פלורדליזה אחזה בזרועה האדירה של סבתא רבתא. הזרוע נשפכה מטה, כתמים חומים, ורידים סגולים, עיסה של שומן בלעה לקרבהּ את כפותיה הקטנות של הפיליפינית יראת השמים.

— פקח! פקח!

קראה הקנוקנת.

— קוֹם קוֹם, הֶלפּ. אינוֶורטוֹ. אינוֶורטוֹ.

דחקה בו להפוך את הזקנה הכבירה על גבה.

— חחחחחחח…

חירחרה סבתא רבתא. פקח הניח את ידיו על מותנה של הזקנה, דחף עם הרגליים, תחב את הכתף, דחף, תחב. מאום. סבתא רבתא לא זעה. הזִיעה המון. היתה חלקלקה כחשופית ענק. גם פקח הזיע. ניסה לאחוז ברגלה, לסובבה על צירהּ, מן הראש, מן היד. מאום. חירחר אף הוא. אבק בריאותיו. צחנה באפו.

— תזמיני אמבולנס!

דחק בפלורדליזה.

— אל אמבולנסו. הוֹרי הוֹרי.

האיץ בה. שדיה האדירים של סבתא רבתא זלגו מצדי גופייתה הרקומה. פטמתה מוקפת זיפים שחורים.

— נוֹ לוּק! נוֹ לוּק! לא רואה!

נזפה בו פלורדליזה המחייגת. פקח ביקש לקבור עצמו. וכן עשה. הוא שינס את כל כוחותיו והניף את הזרוע האדירה, החדיר את צווארו הדק תחת בית השחי השעיר, ודחף במלוא עוצמתו הדלה. מַשמנֵי הזרוע החלו נוזלים, מתמסרים לכוח המשיכה העצום של הארץ, מבקשים אל בטן האדמה. ראשו של פקח החל נעטף מכל עבריו. אד מהביל ליחלח את פניו, שיער קטיפתי וכתמתם ליטף את קצה אפו, השחי סגר עליו. משא הזרוע הכריעו ואיים לפרוק את מפרקתו.

— הוֹרי הוֹרי.

הוא גער בפלורדליזה.

— אל אמבולנסו.

— שתי דקות, נוֹ ווֹרי. אני הוֹרי.

— חחחחחחח…

חירחרה סבתא רבתא. מגירה נוזלים מנקבוביותיה. טיפות זיעה לבנבנות צרבו בעיניו של פקח. הוא דחף ברגליו, עצר את נשימתו, נשף, משך בידיו, והזרוע לא זעה. תקוע היה ברחם העתיק. המהביל. המבהיל. הבעול. ( eu– היטב | kalypto — אני מכסה. חשב.)

ציפור השיר צייצה בדלת.

— פתוח!

קראה פלורדליזה מכיסא הנדנדה שלה, הצחוק ניכר בקולה, ליטפה את פני הזקנה וגיחכה. לא הצליחה לעצור בעצמה.

— תבוא לפה!

קראה לחובשים שפילסו דרכם במסדרון הצר. פקח נאבק כראשן בבוץ. צמד גוצים בחולצות לבנות נאבקו מעליו ומצדדיו בפגר הלווייתן.

— אוייייי…

ייללה הזקנה בעוד השניים אוחזים משני קצותיה.

— אויייי…

יילל גם פקח. ­

— ו…ש…לוש!

קראו השניים באחת. סבתא רבתא התהפכה ונשמה לרווחה. נשם גם פקח. פלורדליזה לא נשמה מרוב צחוק.

— גברת, בפעם הבא להיזהר, טוב?

אמר החובש. כיפה לראשו. אלוהים שבחדר גאה בו. סבתא רבתא שירבבה את שפתיה, את פיה חסר השיניים כולו, מתחה את פרצופה והפריחה נשיקות לעבר צמד הצדיקים.

— א־דיוס גְראסיאס אֵסְטָמוֹס וִיווֹס. תודה לאל שאנחנו חיים.

אמרה.

— א־דיו־דיו…

אמרה. ופצחה בשירה:

 

אַדִיוֹ

אַדִיוֹ קֶרִידָה

נוֹ קֶרוֹ [שיעול] לָה וִידָה

מֶה לָה אָמָרְגָאטֶס טוּ…

 

וָה בּוּשְׁקָה אוֹטְרוֹ אָמוֹר

אָחַרְבָה אוֹטְרָאס פּוּאֶרְטָאס

אָסְפֶרָה אוֹטְרוֹ אָרְדוֹר

קֶה פָּארָה מִי סוֹז מואֶרטָה [שיעול]…

 

פלורדליזה הצטרפה אף היא, והשתיים זימרו בצוותא את הזמר הנושן. צמד החובשים חמק אל מחוץ לדירה, התלחשש בפתח.

— אלונקה לא היתה עוברת במסדרון הזה.

— אין סיכוי, היה לנו מזל.

— רק, רק עם מנוף יוציאו אותה מכאן. מסכנה. היה לנו מזל. תודה לאל.

— אהה פקחיהו איז'יקו…

אמרה סבתא רבתא.

— איזה ילד טוב אתה. עוזר לסבתא. למה אמא לא באה לבקר? היא לא אוהבת את סבתא שלה? מילא אמא שלה לא אוהבת את אמא שלה. מה יש? תגיד לאבא שיבוא להחליף לי אור בשירותים, פלורדליזה לא מגיע. אני לא נותת לה לעלות על כיסא, בסוף היא תשבור ראש ותתבע אותי. רק לזה היא מחכה. אהה, איז'יקו, סבתא שלך כבר זקנה. תגיד לאמא שלך שתבוא לבקר. קח מרציפן מהפורצלן בכניסה. פלורדליזה תראה לך איפה, איז'יקו. נוֹס וֶרֶמוֹס אמַאנְיַאנָה. נשיקות לאמא.

 

דקה הליכה. שבעים צעדי פקח. כביש אחד. אין מעבר חציה. אין מכוניות. בקושי יש כביש. פקח שב אל ביתו בריצה, כאנס הנמלט מזירה. כמתאבק שנמלט מזירה. אבק בעקביו. זיפי הפטמה מנקבים במוחו.

אמא: נו, מה רצתה הקרצייה?

פקח: …

אמא: אָה?

פקח: …שתבואי לבקר.

אמא: קָלָבאסה. שב תאכל.

פקח פשט בשיניו החדות את השומן מעל לצלעות הכבש הנוטפות. כירסם את העצמות עצמן. הכלב הביט בו בקנאה. לא הותיר דבר. פקח. גם לא ביזבַּז.

למחרת צילצלו להודיע שסבתא רבתא נפטרה. בלילה. אתמול (או אולי שלשום. אינני יכול לומר בביטחון). כך או כך, היא מתה.

17 נובמבר

מבצע מנהטן / פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

גיא

המעטפה חיכתה לגיא על השולחן בסלון, אבל בהתחלה הוא לא שם לב אליה. מיד כשחזר מבית הספר הוא טס למחשב שבחדר שלו, ואפילו בלי להוריד את הילקוט מהגב התיישב והתחיל להקליד במרץ. כמו תמיד ברגעים כאלה, הוא לא ידע איזה איבר בגופו עובד מהר יותר — המוח, האצבעות או הלב, שאת פעימותיו המואצות הוא לא רק הרגיש אלא ממש  שמע.

כבר כמה ימים הוא שבר את הראש בניסיון למצוא פתרון לאתגר החדש שהוא החליט לקחת על עצמו: להצליח לפרוץ לאתר של העבודה של אבא שלו. זה היה אתגר רציני, כי אבא שלו תמיד התגאה שבחברה שהוא עובד בה משקיעים המון באבטחת מידע. גיא החליט שכמו האתגרים הקודמים שלקח על עצמו — האחרון שבהם היה לגלות את הסיסמאות של כל המורים לאתר של בית הספר שלו, תיכון "מנור" — גם הפעם הוא יחשוב על הפתרון בעל פה, בלי מחשב. מול מחשב זה לא חוכמה — אתה יושב והאצבעות שלך פשוט מוצאות את הפתרון לבד. לא, גיא רצה אתגר אמיתי. אז הוא שבר את הראש כמה ימים, ממש דמיין לנגד עיניו את כל הפעולות שיעשה ואת כל ההגנות שהוא בטח ייתקל בהן, ואז, פתאום, סתם ככה בעיצומו של שיעור משעמם במיוחד בתרבות ישראל, צץ לו הרעיון של הזרקת SQL.

וכצפוי, ברגע שהרעיון כבר היה לו בראש, הביצוע היה קל. מיד כשניער את העכבר והעיר את המסך לחיים, הוא מיהר להקליד את רצפי האותיות והמספרים המתבקשים, וכעבור לא יותר מכמה דקות מצא את עצמו מול סיסמאות ההגנה שבדף הבית של חברת ההשקעות של אבא שלו. זהו, לא ייאמן. הוא עשה את זה. כמה ימים של מחשבה, כמה דקות של הקלדה, והוא עשה את זה. ועכשיו הוא יכול לשנות את דף הבית הזה איך שמתחשק לו. הוא יכול לכתוב, "חה חה חה, פרצתי לכם לאתר". הוא יכול לשים תמונה של אבא שלו ולצייר לו שפם וכובע ליצן. הוא יכול לכתוב, "בוסטון סֶלטיקס שולטים". הוא יכול לעשות פשוט הכול.

אבל לא, מה פתאום. אפילו לא עלה על דעתו של גיא לעשות את זה באמת. למה סתם להסתבך, או גרוע מזה, להביך את אבא שלו. הוא רק רצה לדעת שהוא יכול. הרי גם בסיסמאות של המורים הוא נשבע לעצמו שלא ישתמש לעולם.

בתחושת סיפוק ובגאווה לא קטנה, לא רק על עצם ההצלחה בפריצה אלא גם על היושר שלו, הוא יצא מהחדר, הפעם בלי הילקוט, וחזר במסדרון לכיוון הסלון. כשחלף במסדרון הרחב על פני המראה הגדולה עם המסגרת המוזהבת, הוא לא התאפק ועשה מולה את הפרצוף הקשוח שעשה לפעמים מול מראות, כמובן רק כשאף אחד לא רואה. אבל גם הפעם, כמו תמיד, הוא לא הצליח לשכנע אפילו את עצמו. מהמראה לא השתקף החתיך השרירי שהוא קיווה לראות, אלא גיא, גיא מכיתה  ח'2. גיא שלא לבש את החליפה של ג'יימס בונד אלא ג'ינס קצרים, חולצת טריקו אפורה עם ציור של כדורסל ונעלי ספורט גבוהות בצבעי שחור וכתום. אין מה לומר, הוא נראה רגיל לגמרי. שיער חום רגיל, עיניים חומות רגילות, לא נמוך מדי אבל בהחלט לא מספיק גבוה. אה, כן. ועם הרבה יותר מדי נמשים. "זה מה שיש ועם זה ננצח," הוא אמר בקול רם לבן דמותו שבמראה והמשיך לסלון.

רק אז הוא ראה פתאום, על שולחן הקפה, את המעטפה הכחולה, מנייר עבה ומבריק, שעליה היה כתוב בכתב יד עגול ומסודר, "לכבוד גיא פורת, רחוב טבנקין 61, תל אביב". גיא ניגש לשולחן, קימט את מצחו בספקנות והפך את המעטפה כדי לראות מי השולח. אבל מאחור היתה רק חותמת שחורה ובה מילה אחת: המכון.

גיא לא היה רגיל לקבל מכתבים. איזה ילד בן ארבע-עשרה וחצי מקבל מכתבים? פה ושם, אולי, משהו מקופת חולים, או הזמנה לאיזה חוג מחול במרכז הקהילתי — הוא תמיד קיווה שההזמנות האלה נשלחות אוטומטית לכל הילדים בגילו, ושזה לא שמישהו במרכז הקהילתי שם לב אליו והחליט שדווקא הוא מתאים במיוחד למחול אמנותי. אבל הנה עכשיו, מכתב בשבילו. הוא לא התפלא שאמא שלו השאירה לו את המעטפה סגורה. היא תמיד הקפידה לציין שהיא לא פותחת מכתבים של אף אחד מבני הבית. לא של אבא שלו, וגם לא שלו. הוא ממש ראה בעיני רוחו את ההבעה הגאה שלה כשהיא אומרת את זה.

גיא התיישב על הספה האפורה, ולשם שינוי לא הדליק מיד את הפלייסטיישן אלא נשען על הכרית הלבנה הנעימה ופתח את המעטפה, בַּזהירות המתבקשת כשמדובר במעטפה מהודרת כל כך. ואז הוא קרא:

 

לכבוד
גיא פורת
הנדון: משלחת לאו"ם
גיא היקר,
אנו שמחים לבשר לך שהתקבלת למשלחת של ילדי כיתות ח' שתייצג את ילדי תל אביב באירוע ייחודי שיתקיים במטה האומות המאוחדות בניו יורק באוגוסט הקרוב. המשלחת תכלול שישה ילדים שנבחרו בקפידה מבין ילדי שכבת ח' בבית ספרך, וכן ילדים מבתי ספר אחרים.
לקראת הנסיעה, שתימשך תשעה ימים, תתבקש להשתתף בקורס הכנה מטעם "המכון לחשיבה אסטרטגית לנוער", שיתקיים פעמיים בשבוע בשעות שאחרי הלימודים. מפגש ראשון של ילדי המשלחת יתקיים ביום רביעי בשעה 17:30 במשרדי המכון ברחוב…

 

על המכתב היו חתומים חנן שומרוני ואלונה מזרחי, שהוצגו בתור ראש המכון וסגניתו.

גיא הבין מיד במה מדובר. לפני כשבועיים, אולי שלושה, הגיע לכיתה שלהם איש שהציג את עצמו בשם חנן, ואמר שהוא עומד לראיין את כל ילדי השכבה ולבחור מתוכם את הילדים שיֵצאו למשלחת לאו"ם. ברגע שחנן ציין שהמשלחת תיסע באוגוסט, על חשבון החופש הגדול, גיא איבד עניין. בשביל מה הוא צריך לימודים ופעילויות גם בחופש? אחר כך הגיע שלב הריאיון האישי, ואמנם הוא לא אמר לחנן ישירות שהוא לא רוצה לנסוע — הוא חשב שזה עלול להיראות כמו זלזול — אבל הוא הקפיד לא להישמע נלהב מדי. ובאמת, מהר מאוד הוא הרגיש שחנן מבין שהוא לא מתאים למשלחת הזאת, ורק למען הנימוס, כדי שהריאיון לא יהיה קצר מדי, הוא ממשיך לפטפט איתו על שני העניינים האהובים עליו — מחשבים וכדורסל. ככה זה נמשך כמה דקות, ואז הוא יצא והגיע תורו של הילד הבא.

לכן הוא התפלא כל כך עכשיו, כשגילה שהתקבל למשלחת. למה דווקא הוא? ועוד אחד מתוך שישה בסך הכול?

מוזר.

הטלפון בבית צילצל, וגיא ניגש לענות.

"גיאצ'וּק? ראית? נכון חדשות נהדרות? רק השבוע אמרת שהיית נותן הכול כדי לראות איזה משחק במדיסון סקוור גארדן. אני בטוחה שנצליח לסדר שתראה לפחות משחק אחד ו —"

"אמא, אין משחקי אן-בי-איי באוגוסט, ומאיפה את בכלל יודעת על כל זה? המעטפה היתה סגורה כשפתחתי אותה."

"גם אני ואבא קיבלנו מהם מכתב. איזה יופי, באמת. אני כל כך גאה בך. ומזל שהמפגשים בראשון וברביעי, כי אין לך שיעורי קלרינט. טוב, חמוד, אני חייבת לחזור לעבודה, רק רציתי לראות שהגעת הביתה וראית את זה. ויש לך כרגיל צלחת במיקרו. ביי, מתוקי. ואל תשכח להתאמן."

להתאמן, להתאמן. הקלרינט הזה יוריד אותי ביגון שאולה, חשב גיא. "יגון שאולה" — הוא באמת קורא יותר מדי ספרים. רק שלא ייפלט לו איזה "יגון שאולה" בכיתה, כי אז הוא פשוט אבוד.

גיא קם מהספה, והלך למטבח כדי לחמם את האוכל שאמא שלו השאירה לו במיקרו. אז מה, הוא חשב לעצמו כשלחץ על כפתור ההפעלה, אולי בכל זאת הוא ייסע בקיץ לניו יורק?

 

24 אוגוסט

רגעֵי המזל הקטנים של אמא / פתיחה

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב כללי

בחזרה לעמוד הספר

1

העמדת הפנים של אני־אתה ריצ'רד גיר

מר ריצ'רד גיר היקר,

במגירת התחתונים של אמא — בזמן שהפרדתי בין פרטי הלבוש האישיים שלה לבין פריטים "משומשים קלות" שאפשר לתרום לחנות הצדקה המקומית — מצאתי מכתב שכתבת.

כפי שאתה זוכר, מכתבך עסק באולימפיאדה שנערכה ב־2008 בבייג'ין, סין — קראת לחרם בגין הפשעים והזוועות שביצעה ממשלת סין בטיבט.

אל תדאג.

אני לא מהטיפוסים הפסיכים האלה.

אני מיד הבנתי שמדובר בהעתק של מכתב ששלחת למיליוני אנשים באמצעות ארגון הצדקה שלך, אבל אמא הצטיינה כל כך בהעמדת פנים במהלך חייה, שהיא האמינה שחתמת עליו באופן אישי במיוחד עבורה, וסביר להניח שבגלל זה היא שמרה אותו — מתוך אמונה שנגעת בנייר בידיך, שליקקת את המעטפה בלשונך — כשהיא מאמינה שהנייר מסמל חיבור מוחשי אליך… שאולי כמה תאים שלך, חלקיקים מיקרוסקופיים מהדי־אן־איי שלך, נמצאים איתה בכל פעם שהיא נוגעת במכתב ובמעטפה.

אמא היתה המעריצה מספר אחת שלך, ומעמידת פנים מיומנת.

"הנה השם שלו בכתב יד," אני זוכר שאמרה לי, כשהיא דוקרת את המכתב באצבעה. "מריצ'רד גיר! כוכב הקולנוע ריצ'רד גיר!"

אמא אהבה לחגוג את הרגעים הקטנים של החיים. כמו למצוא שטר מקומט של דולר בכיס מעיל מרופט, או כשלא היה תור בדואר והפקיד חייך מאוזן לאוזן וניהל איתה שיחת נימוסים, או כשהיה קריר מספיק לשבת על המרפסת ביום קיץ חם — כשהמעלות צנחו במידה דרמטית בלילה למרות שהחזאי צפה לחות וחום בלתי נסבלים, ולכן הערב הפך למעין מתנה בלתי צפויה.

"בוא ותיהנה מהקרירות הנדירה הזאת, ברתולומיו," נהגה אמא לומר, והיינו יושבים בחוץ ומחליפים חיוכים כאילו זכינו בלוטו.

אמא ידעה לשוות נופך פלאי לרגעים קטנים. זאת היתה המומחיות שלה.

ריצ'רד גיר, אולי כמו רוב האנשים, גם אתה כבר תייגת את אמא כטיפוס מוזר, תימהוני.

לפני שחלתה, היא מעולם לא השמינה או רזתה; היא מעולם לא קנתה לעצמה בגדים חדשים, ולכן נתקעה לנצח עם אופנות מאמצע שנות השמונים; היא הדיפה את ריח כדורי הנפטלין שהחזיקה במגירות ובארונות, והשיער שלה היה בדרך כלל דבוק לרקה שהונחה על הכרית (כמעט תמיד הרקה השמאלית).

אמא לא ידעה שמדפסות יכולות בקלות לשעתק חתימות, כי היתה זקנה מדי לשלוט בטכנולוגיות מודרניות. לקראת הסוף היא נהגה לומר ש"חזון יוחנן מגנה את השימוש במחשבים", אבל האב מק'נאמי אמר לי שזה לא נכון, אם כי הנחנו לאמא להאמין בזה.

מעולם לא ראיתי אותה מאושרת יותר משהיתה ביום שהמכתב שלך הגיע.

כפי שבטח הבנת, אמא לא היתה איתנו לגמרי בשנים האחרונות לחייה, וממש לקראת הסוף השיטיון החמור השתלט עליה לחלוטין, עד שבימיה האחרונים היה קשה להבחין בין העמדות הפנים שלה לבין המציאות.

עם הזמן הכול היטשטש.

ברגעיה הטובים — היית מאמין? — היא ממש חשבה (העמידה פנים?) שאני אתה; שריצ'רד גיר מתגורר איתה ומטפל בה — וזאת היתה ללא ספק חלופה מבורכת לאמת המרה שלפיה בנה הסתמי והלא־יוצלח הוא המטפל הצמוד שלה.

"מה אוכלים הערב, ריצ'רד?" היתה אומרת. "איזה עונג לבלות איתך סוף־סוף, ריצ'רד."

זה היה כמו בילדותי, כשהיינו מעמידים פנים שאנחנו אוכלים עם אורח מפורסם — רונלד רייגן, פרנציסקוס הקדוש, מיקי מאוס, אד מק'מהון, מרי לו רֶטון — שישב על אחד משני הכיסאות הריקים תמיד במטבח, מלבד בזמן ביקוריו של האב מק'נאמי.

כפי שציינתי קודם, אמא העריצה אותך למדי — סביר להניח שגם אתה התארחת ליד שולחן המטבח שלנו, אבל למען האמת, אני לא זוכר ארוחה עם ריצ'רד גיר שהתרחשה בילדותי. למרות זאת, נעניתי לה ושיחקתי את התפקיד, וכך התגשמת באמצעותי, אם כי אני לא נאה כמוך, ולכן שימשתי תחליף עלוב. אני מקווה שאתה לא כועס שגילמתי אותך ללא רשותך. זה היה דבר תמים שגרם לאמא אושר רב. בכל פעם שהגעת להתארח, פניה זהרו כמו מפגן האורות של כולבו "וונאמייקר" בחג המולד. ואחרי הכימותרפיה וניתוח המוח הכושלים, והבחילות הנוראות שהתלוו אליהם, היה קשה להעלות חיוך על פניה או לשמח אותה בכלל, אז שיתפתי פעולה עם המשחק שבו אתה ואני הופכים לאנחנו.

זה התחיל ערב אחד, אחרי שצפינו בקלטת הווידיאו השחוקה של "אישה יפה", אחד הסרטים האהובים על אמא.

בזמן כתוביות הסיום, היא טפחה על זרועי ואמרה, "אני הולכת לישון עכשיו, ריצ'רד."

הסתכלתי עליה, והיא חייכה בשובבות כמעט — כמו הנערות הסקסיות והקלות להשגה, עם השפתיים הצבועות והבורקות, שזכרתי מהתיכון. החיוך התאוותני הזה עורר בי בחילה, כי ידעתי שהוא מבשר רעות. זה גם בכלל לא התאים לאמא. זאת היתה תחילתם של חיים עם אישה זרה.

אמרתי, "למה קראת לי ריצ'רד?"

היא הניחה את ידה בעדינות על ירכי, ובאותו קול ילדותי פלרטטני, אגב עפעופים נמרצים, אמרה, "כי ככה קוראים לך, טיפשון."

במשך שלושים ושמונה שנות היכרותנו, אמא מעולם לא קראה לי טיפשון.

האיש הקטן והזועם שבבטני חבט באגרופיו בכבד שלי.

ידעתי שאנחנו בצרות.

"אמא, זה אני — ברתולומיו. הבן היחיד שלך."

כשהסתכלתי לה בעיניים, היה נדמה שהיא לא רואה אותי. כאילו היא שקועה בחזיון תעתועים — רואה דברים שאני לא רואה.

זה גרם לי לתהות אם אמא הטילה עלי מין כישוף נשי והפכה אותי לבן דמותך בדרך כלשהי.

שאנחנו — אתה ואני — הפכנו לאחד במוחה.

ריצ'רד גיר.

ברתולומיו ניל.

אנחנו.

 

 

24 אוגוסט

הקמצן / פתיחה

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב כללי

בחזרה לעמוד הספר

 

תמונה ראשונה

ואלר:      מה קרה, אליז המקסימה, מדוע התקדרו פנייך דווקא אחרי שהואלת ברוב טובך להישבע לי אמונים? אוי ואבוי, אני שומע שאת נאנחת! ודווקא כשאני כל כך שמח! אמרי לי, האם את מתחרטת על האושר שהסבת לי? את מצטערת על האירוסים שהאהבה הבוערת שלי אולי כפתה עלייך?

אליז:      לא, ואלר. לעולם לא אתחרט על דבר שעשיתי בשבילך. אני מרגישה שמשתלט עלי כוח ענוג ואדיר, ואני חלשה מכדי לייחל אפילו לכל אפשרות אחרת. אבל האמת היא שאני חרֵדה מהתוצאות של ההבטחה הזאת, וחוששת מאוד שאני אוהבת אותך קצת יותר ממה שראוי.

ואלר:      מה זאת אומרת? מה בכל החסד הזה שהענקת לי גורם לך לחשוש, אליז?

אליז:      אוהו, אלף דברים! אבי ירתח מזעם, המשפחה תנזוף בי, החברה תגנה אותי… אבל יותר מכל דבר, ואלר, אני פוחדת שתשנה את דעתך, ושתנהג בי כמו כל יתר הגברים, המחזירים לא פעם יחס צונן ואכזרי למי שחושפת בפניהם באופן נלהב מדי את אהבתה התמימה.

ואלר:      את עושה לי עוול כשאת שופטת אותי לפי גברים אחרים. את יכולה לחשוד בי בכל דבר, אליז — אבל לא בִּמעילה באמונך. אני אוהֵב אותך כל כך שלעולם לא אעולל לך דבר כזה, וכל עוד אני חי, גם האהבה שלי תחיה.

אליז:      כן, כן, ואלר! הרי זה מה שכולם אומרים. בדיבורים כל הגברים דומים. את ההבדלים ביניהם רק המעשים מגלים.

ואלר:      אם רק המעשים חושפים את הטבע האמיתי שלנו, חכי לפחות עד שתוכלי לשפוט אותי לפי מעשַי. אל תטיחי בי כל מיני האשמות רק בגלל פחדים לא מוצדקים וראיית השחורות שלך! אני מתחנן בפנייך: אל תהרגי אותי בחשדות המיותרים האלה. תני לי הזדמנות לשכנע אותך, ואספק לך אלף הוכחות לכנוּת אהבתי.

אליז:      אוי, כמה קל להשתכנע כשאוהבים! כן, ואלר, ברור לי שאתה לא מסוגל לרמות אותי. אני בטוחה שאתה אוהב אותי בכל לבך, ואין לי ספק שתשמור לי אמונים. בזה אני לא מפקפקת אפילו לרגע. לא בגלל זה אני חוששת, אלא מפני שאני יודעת מה מצפה לי מצד האנשים.

ואלר:      אבל מאין הדאגה הזאת?

אליז:      אילו כולם ראו אותך בעיניים שלי לא היתה לי שום סיבה לפחד. כן, כשאני מביטה בך אני יודעת שכל מה שעשיתי למענך היה מוצדק. ללב שלי יש סנגורים מצוינים: לא רק המעלות שלך, אלא גם הכרת הטובה שלי, שקושרת אותי אליך בחסדי השמים. בכל יום אני נזכרת מחדש ברגעי הסכנה ההם, שבזכותם התוודענו לראשונה זה לזה, באיזו נדיבות מפליאה סיכנת את חייך כדי להציל אותי מטביעה בסערה ההיא, באיזו מסירות אינסופית טיפלת בי אחרי שחילצת אותי מהמים, ואת גילויי האהבה הלוהטת, ששום דבר לא יכול היה לעמוד בדרכה — לא הזמן ולא הקשיים, אהבה שלמענה פנית עורף לְמולדת וּלְהורים ובאת הנה, שלמענה הסווית את מעמדך האמיתי והסכמת לעבוד כמשרת של אבי, רק כדי שתוכל לראות אותי. לכל אלה היתה עלי השפעה מופלאה, כמובן, ובעינַי די בהם להצדיק את האירוסים שלנו. אבל אולי לא די בהם להצדיק אותם בעינֵי האחרים, ואני לא בטוחה שהם יבינו לרוחי.

ואלר:      אם אני ראוי לך בזכות משהו מכל הדברים שאמרת, הרי זה רק בזכות האהבה שלי. ובמה שנוגע לחששות שלך, הרי אביך בעצמו עושה כל מאמץ להצדיק אותך בעיני כולם; שלא לדבּר על כך שהקמצנות החולנית שלו וחיי הסגפנות שהוא כופה על ילדיו יכולים להצדיק דברים מוזרים הרבה יותר. סלחי לי, אליז יקירתי, שאני אומר לך דברים כאלה, אבל מי כמוך יודעת שבעניין הזה הוא אינו ראוי לשום שבח. מכל מקום, אם בסופו של דבר אצליח למצוא את הורי — ואני מקווה מאוד שאמצא אותם — אני בטוח שלא יהיה לנו שום קושי לקבל את ברכתם. אני מחכה בקוצר רוח לשמוע מהם, ואם לא יגיעו חדשות בקרוב, אצא לחפש אותם בעצמי.

אליז:      לא, ואלר, אל תלך לשום מקום, אני מבקשת! כל מה שאתה צריך עכשיו הוא למצוא דרך לרכוש את אמונו של אבי.

ואלר:      את רואה כמה אני משתדל וכמה תחבולות הייתי צריך להמציא כדי שהוא יקבל אותי לשירותו. הרי כדי להתחבב עליו אני עוטה על עצמי מסכה של חביבות ושל הכנעה, ויום אחר יום אני משחק לפניו תפקיד כדי שהוא יִיטה לי חסד. ההתקדמות שלי מרשימה מאוד, ולמדתי לדעת שכדי לזכות באמונם של אנשים, הדרך הבטוחה ביותר היא להסכים איתם בכול, לאמץ את הדעות שלהם, לגמור את ההלל על הפגמים שלהם ולהריע לכל דבר שהם עושים. אין שום צורך לחשוש מחנופה מופרזת, גם במקרים שבהם העמדת הפנים גלויה לכל עין, כי אפילו האנשים הפיקחים ביותר מתפתים להאמין למי שמתחנף אליהם. שום דבר אינו מגוחך מדי או מופרך מדי כאשר מתַבּלים אותו בדברי הלל ושבח: הם תמיד יבלעו את הפיתיון. נכון, במקצוע שבו בחרתי היושר לא בדיוק יוצא נשכר, אבל אין מה לעשות: כשאתה זקוק לאנשים, אתה חייב להתאים את עצמך אליהם. ומכיוון שזאת הדרך היחידה לרכוש את אמונם, זאת אינה אשמתם של החנפנים, אלא אשמת אלה שתמיד שׂשׂים שיתחנפו אליהם.

אליז:      אבל אולי כדאי שתנסה להשיג גם את תמיכתו של אחי, למקרה שפתאום יעלה על דעתה של המשרתת לחשוף את הסוד שלנו?

ואלר:      אין מה לעשות, צריך לבחור אחד מהשניים. האופי של הבן שונה כל כך מהאופי של אביו, שאין שום דרך להתחבב על שניהם יחד. אבל הרי את יכולה לפנות לאחיך ולנצל את הקִרבה ביניכם כדי לדרבן אותו לפעול לטובתנו. הִנה, הוא בא. אני מסתלק מפה. נצלי את ההזדמנות לשוחח איתו, ועדיף שלא תספרי לו עלינו יותר ממה שאת מוצאת לנכון.

אליז:      אני לא בטוחה שיהיה לי אומץ להתוודות באוזניו על הסוד הזה.

 

 

05 מאי

את כל הילדים בעולם / פתיחה

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב כללי

 

בחזרה לעמוד הספר

 

דרך שלושה אדים ושלוש טעויות ראה אלכס את אלי בפעם הראשונה.

האד הגדול של השרב שרבץ כבר שבוע כמו טלף כבד של חיה על חזה העיר; אדי החום שנאספו ועלו מתחתית הבניין ונאגרו בקומה השלישית מתחת לגג, במישורת הקטנה בין דירות שניהם; והאד הדק אבל המתעתע מכולם, שנח על זגוגיות משקפיו ובגללו חשב שזהו השכן החדש, אלי דיין, ששמו הופיע כמה ימים קודם לכן על תיבת הדואר, ולמען האמת הוא דימה לו אותו יותר מבוגר וחסון, אפילו קצת בריוני, על כל פנים יותר כבד מהבחור הדק הזה עם התספורת הקיפודית, ורק כשהבחור, שעמד להיכנס לדירה, נפנה אליו, ראה: לא בחור ולא אדון דיין – אישה צעירה חיוורת פנים, קצוצת שיער. באותו רגע גילה גם את הילד שעמד צמוד אליה, ידו כרוכה סביב ג'ינס ירֵכה, כדרך ילדים, בן שלוש וחצי או ארבע, אלכס התמצא בבני נוער אבל ילדים קטנים בילבלו אותו.

אם כן, לאלי דיין יש אישה שפּניה עדינות אבל יש בהן גם משהו קשוח, וילד שנראה כמו גרסה רכה ודבשית של אמו, כאילו צויר בעיגולים בלבד – פני ירח, עיניים חוּם-זהוב, שיער בהיר שצונח חלָק חוץ מציצית סוררת, דמוית מזרקה, במרכז הקודקוד – ואלכס תהה איך שלושתם, אלי, אשתו והילד, נדחסים לדירה שגודלה וליתר דיוק קוטנה כשל דירתו שלו, והספיק לחשוב בשמץ רוגז שאלי דיין הוא מהגברים שלא טורחים לציין את שמה של בת זוגם על תיבת הדואר, לפני שאמרה: "שלום, אני אלי." ובמקום להושיט לה יד – הדייר הוותיק מקדם בחביבות נדיבה את זו שמקרוב באה – בהה בה ושאל סתמית, "אלי?"

רמז עייפות או קוצר רוח ריפרף בעיניה האפורות כשאמרה לו, "אלישבע."

 

 

כובד הקיץ לא סר גם לאורך התקופה הקרויה סתיו, כאילו נוח לו במקום הזה מכדי שיׁאבֶה להרפות ולהתגלגל לאחֵר, כאילו דבקה בו לאוּת האנשים המתנשמים לאט תחת עונשו, מתהפכים על מיטות בחיפוש אחר פיסת סדין קרירה יותר, דוחים את כל מה שניתן לדחות לחורף אבל כמו בכל שנה לא מאמינים שיבוא. שָׁרָב אחד דעך רק כדי לפַנות מקום לבא אחריו, האספלט ביעבע עד הערב, המים הקרים בקעו חמים מן הברזים, לא היה מקום להסתתר. בעיניים מסונוורות, תחת שמי החרדל הבוערים, למדה אלי את מסלולי המקום החדש, הקוּרים הלא-נראים שאדם טווה בהלוך ושוב שלו עד שהוא כובש לו אחיזה. בבקרים היתה עוברת את ויצמן יד ביד עם נועם, משאירה אותו בגן, שעכשיו התקיימה בו ספק-קייטנה-ספק-שמרטפייה, חוצה את ויצמן בחזרה ביד ריקה, וממשיכה מערבה בצעד מהיר אבל במסלול שהעדיף תעייה על פני יעילות. התפזורֶת הפרועה של הרחובות הקטנים, חֶלקהּ שתי וערב מרושל ופרום וחלקה דמוי כוכב, איפשרה לה להפתיע את עצמה בכל בוקר בנתיב אחר. בשעות האלה החום עוד רבץ מנומנם, והפיקוסים והברושים העתיקים עימעמו את קול המכוניות שכבר החלו לדהור על דרך השלום, עד לרגע שנאלצה לצאת מחסותם ולרדת לעליית הנוער לאורך החומה הנמוכה של בית הקברות.

פה, על קו הגבול, התפרצו העיר והקיץ העיקש בכל אלימותם. להט מפויח, נחשולים עיוורים מגיחים עם כל חילוף רמזור, סאון וחיפזון. מכאן היתה פונה לנחלת יצחק, וככל שהתקדמה במובלעת זו של תל אביב בגבעתיים, הרגישה שהיא מעמיקה לחדור לשטח עוין. הרחוב היה שעטנז של שלוש הוויות שלא נגעו זו לזו. אם הקפדת להביט ימינה בלבד יכולת לחשוב, רחוב שגרתי, בנייני מגורים שלוֹבנָם לא עכור יותר מבכל מקום אחר, עצים מעט, מתנ"ס מנומנם, אפילו שמץ חן חריג במגדל מים ישן.

צד שמאל הטיח בַּמהוגנות של צד ימין עליבות מזוקקת, מוחצנת, ברצף של מוסכים, בזארים מאולתרים בחצרות, חנויות קטנות נואשות דחוקות בין מגרשי חנייה, ארגזי ירקות נטויים אל הכביש תחת שלטי מחיר מאובקים. ארומה של שווארמה ואגזוזים, פלאפל בגריז. צד שמאל היה חשוף יותר להתעמרות הקיץ ופגיעתו הרעה ניכרה בו יותר, צבעיו נשרו, הטיח פקע בו, בנייניו נראו כמתנודדים הלומי חום.

ובאמצע, מתוך החלכּאוּת הפרוורית הזאת, הזדקרו שלושת המגדלים בגובהם המופרז, ביוּקרתם המאומצת, כמו צורת קיום שלישית באותו רחוב, נעוצה בשמים המלובנים. שני הראשונים נשענו על מרכזם המסחרי הכעור, וברחבה שלפני השלישי, בניסיון יחידי לשַוות למקום יופי כלשהו, שובצו ארבע ברֵכות נוי קטנות וערוגות צמחייה ביניהן. על ספסלי העץ שמולן לא ראתה אלי אף פעם מישהו יושב, הרחוב לא היה עשוי להתבוננות ולהרהורים, והספסלים להטו תחת השמש כמו כל המשטחים האחרים. לעתים ראתה עורב גדול טובל במים, טופח עליהם בכנפיו ומנער את ראשו כמבטל מחשבה שעלתה בדעתו.

לקראת המפגש עם יגאל אלון, הרחוב כמו נחפז לפרוק את מטעניו הנותרים במטח של צבעים. בוקר-בוקר, למבט לא היה לאן לברוח. מזללה בירוק עז, מסך ברזל סגול של מוסך, קיר של אריחי קרמיקה כתומים, והצומת, שאלי חשבה שגם אם תבקר בערים רבות ותחפש בשקידה, לא תמצא מכוער כמותו. סימטריה מוזרה שררה שם, בין שני בתי אוכל מרופטים ממזרח, וממערב שתי חנויות ענק למוצרי חשמל, האחת בצהוב-שחור והאחרת בכחול-לבן, מתיזות ברק תוקפני זו אל חזיתה האטומה של זו. כאן היתה אלי פונה שמאלה ומחישה את צעדיה, לנצֵח את מה שטיפס והתקומם בתוכה. תחנת הדלק, מוסך כתום, מוסך סגול, מוסך צהוב. שיניה החשופות ועיניה העצומות והאקסטזה השפוכה על פני הבחורה בתצלום הענקי על החזית של חנות המוזיקה, ושוב שמאלה ולתוך הבניין, צמחי הפלסטיק בכניסה, הפורמייקה של דוכן השומר, הבוקר-טוב, הכְּתַמתַם הדהוי של דלתות המעלית, קומה שלישית, "הרמוני – משרדי המערכת", ואיך, תהתה אלי, בדיוק מלב הזוהמה הזאת, משוגרות יום-יום הכתבות הפתייניות הנוצצות שמציירות עולם נעדר פיח, פלסטיק וזיעה.