חדשות ועדכונים

16 ינואר

מרסו, חקירה נגדית / פרק ראשון

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחבר

1

היום אמא עדיין חיה.

היא כבר לא אומרת כלום, אבל היא היתה יכולה לספר הרבה דברים. בניגוד לי, שמרוב שלעסתי את הסיפור הזה שוב ושוב, כמעט אינני זוכר אותו עוד.

כלומר, זה סיפור שקרה לפני יותר מחצי מאה. הוא קרה, ודיברו עליו הרבה. האנשים עדיין מדברים עליו, אבל אינם מזכירים אלא מת אחד — בלי בושה, אתה תופס, והלוא היו שניים, שני מתים. כן, שניים. למה לא מדייקים? כי הראשון ידע לספר, עד כדי כך שעלה בידו להשכיח את פשעו, ואילו השני היה אנאלפבית מסכן שאלוהים, כך נדמה, לא ברא אותו אלא כדי שיחטוף כדור וישוב אל עפר, אלמוני שאפילו לא היה לו די זמן להיקרא   בשם.

אומַר לך מיד: המת השני, זה שנרצח, הוא אחי. לא נשאר ממנו כלום. רק אני נשארתי כדי לדבר במקומו, יושב לי בבָּר הזה ומחכה לתנחומים שאיש לא יציע לי לעולם. אולי זה מצחיק בעיניך, אבל זו בערך השליחות שלי: להיות רוכל, למכור דממה של מאחורי הקלעים בזמן שהאולם מתרוקן. זו בכלל הסיבה שבגללה למדתי לדבר את השפה הזאת ולכתוב בה; כדי לדבר במקומו של איש מת, להמשיך קצת את המשפטים שלו. הרוצח נהיה מפורסם וסיפורו כתוב היטב, עד כדי כך שאינני מעלה כלל בדעתי לחקות אותו. זו היתה שפתו. לכן אני מתכוון לעשות מה שעושים בארץ הזאת מזמן שנהיתה עצמאית: לקחת אחת-אחת את אבני הבתים הישנים של המתיישבים ולבנות לי מהן בית משלי, שפה משלי. המילים של הרוצח והביטויים שלו הם רכוש נטוש שלי. ובכלל, כל הארץ זרועה מילים שאינן שייכות עוד לאיש ושרואים אותן בחלונות הראווה של החנויות הישנות, בַּספרים שהצהיבו, על פניהם של האנשים, או בגלגולן החדש בַּקריאוֹלית המוזרה שהדֶה-קוֹלוֹניזציה מייצרת.

ובכן, זמן רב עבר מאז שהרוצח מת וזמן רב מדי עבר מאז שאחי חדל להתקיים — חוץ מאשר בשבילי. אני יודע, אתה משתוקק לשאול שאלות מהסוג שאני מתעב, אבל אנא, הקשב לי בתשומת לב, בסוף אתה תבין. זה לא סיפור רגיל. זה סיפור שמסופר מסופו וחוזר לאחור אל תחילתו. כן, כמו להקה של דגי סלמון מצוירים בעיפרון. כמו כולם, גם אתה בוודאי קראת את הסיפור הזה כמו שסיפר אותו האיש שכתב אותו. כתיבתו משובחת כל כך, שהמילים שלו דומות לאבנים שסותתו בידי הדייקנות עצמה. הוא היה אחד שהקפיד מאוד על הדקויות, הגיבור שלך, הוא כמעט החיל עליהן את חוקי המתמטיקה. חישובים אינסופיים על בסיס של אבנים ומינרלים. ראית את אופן הכתיבה שלו? דומֶה שהוא משתמש באמנות השירה כדי לדבר על ירייה! עולמו נקי, מגולף באורו הבהיר של הבוקר, מדויק, חד, מצויר במשיחות של ניחוחות ואופקים. הצל היחיד הוא הצל של ה"ערבים", עצמים מטושטשים, לא מתאימים לסביבה, שייכים ל"ימים עבָרו", כמו רוחות רפאים, ואין להם שפה חוץ מקול החליל. אני אומר לעצמי שכנראה נמאס לו להתהלך סחור-סחור בארץ שאינה רוצה בו לא מת ולא חי. הרצח שביצע דומה לרצח של אוהב מאוכזב מארץ שאינו יכול לעשותה שלו. כמה הוא סבל בוודאי, המסכן! להיות ילד של מקום שלא הוליד   אותך.

גם אני קראתי את הגרסה שלו של העובדות. כמוך וכמו מיליוני אחרים. הכול היה מובן מהרגע הראשון: לוֹ היה שֵׁם של איש, לאחי היה שֵׁם של תקרית. יכול היה לקרוא לו "שתיים אחרי הצהריים" כשם שההוא קרא לכושי שלו "שֶׁשֶׁת". רגע בַּיום במקום יום בַּשבוע. שתיים אחרי הצהריים, זה טוב. זוּג' בערבית, השניים, הצמד, הוא ואני, תאומים, שמי שמכירים את הסיפור של הסיפור הזה היו בוודאי מתקשים לתאר לעצמם שהם היו קיימים בכלל. ערבי קָצר, היה ואיננו מן הבחינה הטכנית, חי שעתיים, ושבעים שנה מת בלי הפסקה, אפילו אחרי שנקבר. אחי זוּג' כאילו מונח תחת זכוכית: אף על פי שמת, נרצח, לא חדלים להזכיר אותו, משב רוח ושני מחוגים של שעון, זה שמו, שוב ושוב, וכך הוא חוזר ומשחק את מותו שלו מכדור שנורה בידי צרפתי שלא ידע מה לעשות ביומו ובשאר העולם שהוא נשא על גבו.

ולא רק זה! כשאני חוזר ומגלגל בראשי את הסיפור הזה, אני כועס — על כל פנים בכל פעם שיש לי די כוח לכעוס. הצרפתי הוא שמשחק בו את תפקיד המת ומספר בהרחבה איך איבד את אמו, ואיך איבד את גופו בשמש, ואיך איבד את גופהּ של מאהבת, ואיך הלך לַכנסייה ונוכח לדעת שאלוהיו נטש את גוף האדם, ואיך ישב ליד גופת אמו וליד גופתו שלו, וכו'. אלוהים אדירים, איך אפשר להרוג מישהו ולגזול ממנו אפילו את מותו? הרי אחי הוא שחטף את הכדור, לא הוא! מוּסא, לא מרסו, לא? יש משהו שמדהים אותי. אף אחד, גם לא אחרי העצמאות, לא ניסה לברר את שמו של הקורבן, את כתובתו, מי היו אבותיו, ומי ילדיו, אם היו לו ילדים. אף אחד. כולם יצאו מגדרם מרוב התפעלות מהשפה המושלמת הזאת שמלטשת את האוויר בזוויות של יהלום, וכולם הביעו את הזדהותם עם הבדידות של הרוצח והשתתפו בצערו בלשון הכי מלומדת בעולם. מי יוכל להגיד לי היום את שמו האמיתי של מוסא? מי יודע איזה נהר נשא אותו עד הים שהיה עליו לחצותו ברגל, לבדו, בלי עַם, בלי מַטֶה קסמים? מי יודע מה היה למוסא: אקדח? פילוסופיה? מכת שמש?

מי הוא מוסא? מוסא הוא אחי. זה מה שאני חותר אליו פה. לספר לך את מה שמוסא לא יכול לספר מעולם. כשפתחת את הדלת של הבר הזה, פתחת קבר, ידידי הצעיר. הסֵפר בתיק שלך? טוב, אם כך, הֱיה תלמיד וקרא באוזנַי את העמודים הראשונים…

הבנת? לא? אני אסביר לך. מאז שאמו מתה, אין לו עוד ארץ, לאיש הזה, לרוצח, והריקנות והאבסורד משתלטים עליו. הוא רובינזון שסבור שאם יהרוג את ששת שלו ישנה את גורלו, אבל הוא מגלה שהוא לכוד על אי ומתחיל ללהג בכישרון כמו תוכי שמרוצה מעצמו. "Poor Mersault, where are you?" קְרא את הצעקה הזאת פעמים אחדות והיא תישמע לך פחות מגוחכת, אני נשבע לך. אני מבקש זאת למענך. אני, אני יודע את הספר הזה בעל-פה, אני יכול לדקלם לך אותו מתחילתו ועד סופו כמו את הקוראן. את הסיפור הזה לא כתב סופר, כתבה אותו גופה. אפשר לדעת זאת מהאופן שבו הוא סובל מהשמש ומהבוהַק המסנוור של הצבעים ואין לו דעה על שום דבר חוץ מהשמש, הים והאבנים העתיקות. מההתחלה מרגישים שהוא מחפש את אחי. האמת היא שהוא מחפש אותו לא כדי לפגוש אותו דווקא, אלא בעיקר כדי שלא יצטרך לפגוש אותו לעולם. מה שמכאיב לי בכל פעם שאני חושב על זה הוא שהוא דילג מעליו וככה הרג אותו, הוא לא עמד וירה בו. אתה מבין, הפשע שלו נעשה באגביוּת נשׂגבה. הוא סיכל כל אפשרות להציג אחר כך את אחי כשהיד. השהיד בא זמן רב מדי אחרי הרצח. ובינתיים אחי נרקב, והספר הצליח מאוד, כידוע. לכן יגעו וטרחו כולם אחר כך להוכיח שלא היה פה רצח אלא מכת שמש.

חה, חה! מה תשתה? במקומות האלה מגישים את המשקאות הטובים ביותר אחרי המוות, לא לפניו. זו הדת, אחי, הזדרז, בעוד כמה שנים הבר היחיד שעוד יהיה פתוח יהיה בגן עדן, אחרי סוף העולם.

אסכם לך את הסיפור ואז אספר לך אותו: איש אחד שיודע לכתוב הורג ערבי שאפילו אין לו שֵׁם ביום ההוא — כאילו לפני שיָצא אל הבמה השאיר את שמו תלוי על מסמר. אחר כך הוא מתחיל להסביר שזה באשמת אל שאינו קיים ובאשמת מה שהתברר לו ברגע זה תחת השמש ומפני שהמלח של הים מאלץ אותו לעצום את העיניים. פתאום הרצח הוא מעשה תם ותמים וכבר איננו פשע, מפני שאין חוק בין שתים-עשרה בצהריים לשתיים אחרי הצהריים, בינו ובין זוּג', בין מרסו ובין מוסא. ואחר כך, במשך שבעים שנה, כולם עשו יד אחת להעלים מהר את גופת הקורבן ולהפוך את מקום הרצח למוזיאון חסר ממשות. מה פירוש השם מרסו? Meurt seul? מת לבד? Meurt sot? מת טיפש? לא מת אף פעם? לאחי, לוֹ לא נתנו את רשות הדיבור בסיפור הזה אפילו פעם אחת. ופה גם אתה, כמו כל קודמיך, הולך בדרך הלא-נכונה. האבסורד, אחי ואני נושאים אותו על גבינו או בבטן אדמותינו, לא האיש ההוא. אנא, הבן אותי היטב, אין בדברַי לא צער ולא כעס. אני אפילו לא מתחזה לאָבֵל, אלא… אלא מה? איני יודע. אני חושב שאני מבקש שייעשה צדק. אולי זה נראה מגוחך, בגילי… אבל אני נשבע לך שזה נכון. אני לא מתכוון לצדק משפטי, אלא לצדק של שקילת הדברים זה כנגד זה. וחוץ מזה, יש לי עוד סיבה: אני רוצה להסתלק מהעולם בלי רוח רפאים שילך אחרי. נדמה לי שאני מנחש למה אנשים כותבים את הספרים האמיתיים. לא כדי להתפרסם אלא כדי שיוכלו להיות בלתי נראים יותר ובו בזמן להתיימר שהם אוכלים את הגרעין האמיתי של העולם.

שתֵה והסתכל החוצה דרך החלון, הארץ נראית כמו אקווריום. טוב, טוב, גם אתה אשם, ידידי, הסקרנות שלך מגרה אותי. כבר שנים אני מחכה לך, ואם אני לא יכול לכתוב את ספרִי, אני יכול לפחות לספר לך אותו, לא? אדם ששותה חולם תמיד על אדם שיקשיב. זו חוכמת היום, כתוב לך אותה במחברת…

 

 

08 נובמבר

פליקס קרול: וידוייו של מאחז-עיניים / פרק ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחבר

 

פרק ראשון

 

בעודי שולח ידי אל הקולמוס, כולי פרוש מן העולם ושרוי בבטלה נינוחה של פנאי — בריא, אמנם, אף כי עייף, עייף מאוד (עד כי לא אוכל להתקדם בסיפורי אלא בצעדים קטנים ובהפסקות תכופות), בעודי מתכונן, אפוא, להעלות על-גבי הנייר הסבלני את וידויַי, בכתב-ידי המובהק, הנקי והנעים לעין — מתגנב ללבי פתאום החשש החמקמק, שמא השׂכָּלָתי וחינוכי אין בהם די להשלמת המשימה הרוחנית הזאת. ואולם, כיוון שכל מה שיש לי לספֵּר נובע במישרין מנסיונותי שלי, ממשוגותי ומיִצרי-לבבי — והרי זה חומר שאני שולט בו שליטה מוחלטת — כיוון שכך, עשוי אותו ספק להתייחס לכל היותר לסוגיות של טאקט ודרך-ארץ בסגנון הביטוי שלי, ובעניינים אלה, לדעתי, לימודים סדירים שהגיעו לידי סיום מוצלח חשובים הרבה פחות מכישרון טבעי וחינוך נאוֹת מבית אבא. בחינוך שכזה לא ידעתי מחסור, שכן מוצאי ממשפחה בורגנית טובה, אף כי מפוקפקת במקצת: חודשים אחדים היינו נתונים, אחותי אולימפיה ואני, להשגחתה של עלמה אחת מוֵוֶה, שנאלצה, אמנם, להסתלק בבושת פנים, משנוצרו יחסים של יריבות נשית בינה לבין אמי, בעטיו של אבי, כמובן; הסנדק שלי שימֶלְפְּריסְטֶר, שנפשי היתה קשורה בנפשו, היה אמן מקובל ומוערך, וכל בני העיירה כינוהו "האדון הפרופסור", הגם שאפשר שתואר נאה ונחשק זה נפל בחלקו שלא כדין כלל; ואבי, שעם היותו שמן וכרסתן ניחן בקסם אישי רב והיה מקפיד תמיד להתנסח בלשון צחה וצלולה. מצד סבתו זרם בעורקיו דם צרפתי, הוא עצמו עשה את שנות לימודיו בצרפת, ורחובות פאריס היו נהירים לו, לדבריו, ככיסי מקטורנו. מנהג היה לו, לתבל את שׂיחו — ובהגייה משובחת, אגב — במטבעות לשון כגון "c'est ça", "épatant" או "parfaitement";[1] עוד היה מכריז תכופות: "איש-איש וגוּטוֹ",[2] ועד סוף ימיו לא סרה ממנו חיבתן של הנשים. כאן הקדמתי את המאוחר, שלא לעניין. אך באשר לכישרון הטבעי שלי לנימוסים וגינוני-חן, הרי בו יכולתי לבטוח מאז ומעולם בלא שמץ פקפוק, כפי שיוכיחו בעליל חיֵי הנכלולים שלי, ואני מאמין שאוכל לסמוך עליו בלב שלם גם הפעם, עם הופעתי הראשונה בכתב. ואף זאת, מנוי וגמור עמי לנקוט ברשימותי אלה כנוּת נטולת מעצורים, בלי לחשוש שמא יטְפלו עלי אשמת רהב או חוסר בושה. שהרי איזה ערך ואיזה תוקף מוסרי יהיה לְווידויים שייכָּתבו מתוך כוונה אחרת זולת הדבֵקוּת באמת!

 

מחוז הרַיין הוא שהולידני, אותו חבל מבורך, נעים וחף מכל נוקשות, הן מצד תנאי האקלים והן מצד תכונות הקרקע, אשר בהיותו עתיר ערים וכפרים ושוקק אוכלוסייה עולצת, הוא נמנה עם המקומות היותר מלבבים על-פני האדמה. כאן ישגשגו, מוגנים מפני הרוחות בְּסֵתר רכסי-ההרים ושׂשׂים להשתרע תחת שמש הדרום, כל אותם יישובים מפורסמים שצליל שמם די בו להצהיל את לב חובבי המשקה — כאן ישכנו רָאוּאֶנְטָל, יוֹהַניסְבֶּרג, רוּדֶסְהַיים, ועמם גם העיירה המעטירה שבה ראיתי אור עולם, שנים מעטות בלבד לאחר כינונה לתפארת של הקיסרות הגרמנית. בהיותה שוכנת מעט מערבה מן ה"בֶּרֶך" שמצייר הרַיין בקרבת מַיינץ, ומפורסמת ביינות התוססים המיוצרים בה, משמשת אותה עיירה מעגן ראשי לספינות הקיטור המשייטות במעלה הנהר ובמורדו, והיא מונה כארבעת-אלפים תושבים. מַיינץ העליזה קרובה מאוד אפוא, וכן גם מרחצאות טָאוּנוּס המהודרים: וִיסְבַּאדֶן, הוֹמְבּוּרג, לַנְגֶנְשְׁוואלְבַּך ושְׁלַנְגֶנְבַּד — לשָם, אגב, אפשר היה להגיע בנסיעה של חצי שעה ברכבת צרת-מסילה. כמה הרבינו, הורי ואחותי אולימפיה ואני, לצאת לטיולים בעונה היפה של השנה, באונייה, בכרכרה וברכבת — אל כל ארבע רוחות השמים, שכן בכל מקום משכו את לבנו פינות חמד ואתרי תיירות למיניהם, יצירי הטבע או מעשה ידי אדם. עודני רואה את אבי, בחליפת קיץ נוחה משובצת, יושב עמנו במסעדת-גן כלשהי — בריחוק מה מן השולחן, שכן כרסו מנעה בעדו מלשבת קרוב יותר — מתענג על מנת סרטנים בלוויית גביע עסיס-גפנים זהוב, וכולו מתמוגג מנחת. תכופות חָבַר אלינו גם הסנדק שלי שִׁימֶלְפְּריסְטֶר; בעין בוחנת היה מתבונן בבריות ובנוף מבעד למשקפי הצַייר העגולים, ושואב כל דבר, כקטן כגדול, לתוך נשמת האמן שלו.

 

אבי המסכן היה בעלי הפירמה "אֶנְגֶלְבֶּרט קְרוּל", שיִיצרה בשעתה את תַו הזֶקְט[3] הנשכח כיום, "Lorley extra cuvée". למטה, במורד הרַיין, לא הרחק מגשר הרציף, שכנו מרתפיה, ובעודני נער הייתי מסתובב לא אחת מתחת לקמרונות הצוננים, משוטט לי מהורהר לאורך פרוזדורי האבן המוליכים שתי וערב בין האצטבאות הגבוהות, ומתבונן בגדודי הבקבוקים המונחים שם במשופע, נדבך על גבי נדבך. הנה אתם מוטלים כאן, אמרתי אל נפשי (הגם שעוד לא יכולתי, כמובן, לנסח את מחשבותי במילים קולעות כל כך), הנה אתם מוטלים כאן באור הדמדומים שבבטן האדמה, ובתוככם פנימה מזדכך ומכין עצמו בדממה העסיס הזהוב התוסס, העתיד להאיץ פעימתם של אי-אלה לבבות, להצית זוהר עילאי באי-אלה זוגות עיניים! עדיין עירומים אתם ודלים למראה, אך יום יבוא ותעלו מקושטים ברוב פאר אל עולם של מעלה, ושם, בחגיגות ובנשפי כלולות ובקיטונות נסתרים, תעיפו את פקקיכם אל התקרה בקול נפץ צוהל, ותפיצו שיכרון, קלות ראש ועונג בקרב בני-האדם. כך, או בדומה לכך, דיבר הנער; ועניין אחד, לפחות, היה נכון, לאמור: הפירמה "אֶנגֶלבֶּרט קְרוּל" הקפידה הקפדה יתרה על עיצוב בקבוקיה, כלומר על עיטורם, בשלב האחרון, בשלל סלסולים ופטורי ציצים, שבלשון המקצוע נקראים coiffure.[4] הפקקים הדחוסים נקשרו בחוט של כסף ובשׂרוך מוזהב והוחתמו בלכּה ארגמנית, ולא זו בלבד אלא שעל הבקבוקים עצמם היה תלוי בפתיל של זהב חותָם עגול חגיגי, כמו זה הנהוג באיגרות מטעם האפיפיור ובמסמכי-מדינה עתיקי יומין. צווארי הבקבוקים נעטפו לתפארת בנייר-כסף מבריק, ועל כרסם העגלולית התנוססה תווית עתירת עיטורים זהובים, שעוצבה במיוחד בידי הסנדק שלי שימֶלְפְּריסְטֶר, ועליה, לבד מכמה כוכבים ושלטי אצולה וחתימת ידו של אבי, וכן הכתובת Lorley extra cuvée בדפוס מוזהב, נראתה גם דמות אישה שכל לבושה רק צמידים לידיה וענקים לצווארה, והיא יושבת ברגליים משׂוכלות על חודו של צוק, ידה מורמת לסרק את שׂערהּ הגלי הגולש.[5] בעצם, דומה שאיכותו של היין לא עלתה בקנה אחד עם כל הפאר המסנוור הזה. "קְרוּל," היה הסנדק שלי שימֶלפְּריסְטֶר אומר לאבי, "עם כל הכבוד הראוי, הגיע הזמן שהמשטרה תטיל איסור על השמפניה שלך. לפני שמונה ימים התפתיתי ללגום ממנה כמחצית הבקבוק, ועד היום לא התאושש גופי מן ההלם. איזו פסולת אתה יוצק בעצם לתוך הבליל הזה? שמא נפט, או יי"ש קלוקל כלשהו? בקיצור, יֵין תרעלה אתה משקה אותנו! גוּר לך מפני החוק!" אבי המסכן נבוך לשמע הדברים, שכן היה אדם רך מטבעו ולא יכול לשאת מילים חריפות מדי. "לךָ קל ללגלג, שימֶלפְּריסְטֶר," היה אבי משיב מן הסתם, מלטף רכּוֹת את כרסו בקצות אצבעותיו, כמנהגו תמיד, "ואילו אני חייב לייצר בזול, רק בגלל אותה דעה קדומה הבזה לתוצרת ארצנו — בקיצור, אני נותן לציבור מה שהוא מצפה לקבל. חוץ מזה, ידידי, התַחֲרות חונקת אותי, ואני בקושי מחזיק מעמד." עד כאן דברי אבי.

הווילה שלנו נמנתה עם אותם בתי-אדונים מלבבים למראה, שבהישענם על המורדות הרכים הם חולשים על נופי הרַיין. הגן המשתפל והולך היה מקושט ברוחב יד, מלא גמדים ופטריות ושלל חיות אבן למיניהן, כולן מלאכת מחשבת של חיקוי ואחיזת עיניים; על גבי כַּן היה מונח כדור זכוכית שכל בבואה שהשתקפה בו היתה מעוּותת עד כדי גיחוך, ועוד היו שם נֵבל אֵיאוֹלי, כמה נקיקים חצובים בסלע, ומזרקה שהזניקה לאוויר תשלובת מרהיבה של סילוני מים ששבו וצנחו אל אגן שדגים כסופים משייטים בו. אשר לבית פנימה, צביונו הלם את טעמו של אבי ואמר שלוות-נפש ועליצות כאחת. פינות מוצנעות הזמינו לשבת בהן, ובאחת מהן עמד כישוֹר אמיתי. חפצי חן לאינספור: משׂכיות, קונכיות, תיבות-מראָה זעירות ובקבוקוני הרחה היו ערוכים על גבי מדפים ושולחנות רפודי פְּלוּסין; המון כרים של מוך, מצופים משי או רקמה ססגונית עבודת יד, היו פזורים בכל מקום על ספות ומיני מרבצים, שכן אבי העדיף תמיד יצועים רכים למשכב; רמחים שימשו כמוטות לווילונות, ובין הדלתות נתלו אותם מסכים אווריריים עשויים קני סוּף ושרשרות חרוזי צבעונין, שלמראית עין הם כקיר מוצק, אך למעשה אפשר לעבור דרכם אף בלא ניע יד, והם נפערים בקול קשקוש דקיק או רשרוש חרישי, וחוזרים ונסגרים. מעל למאוורר היה מותקן מנגנון קטן, מחוכם להפליא, שבשעה שהדלת נסגרת ותנועתה מושהית בשל לחץ האוויר, הוא משמיע בקול צלצול ענוג את פתיחת השיר "שׂישׂו בחייכם!"

[1]       "זהו זה", "מדהים", "לחלוטין" (צרפתית).

[2]       מלשון — goût, "טעם" בצרפתית.

[3]       זֶקְט הוא יין דמוי שמפניה המיוצר בגרמניה, להבדיל משמפניה צרפתית.

[4]       תסרוקת (צרפתית).

[5]       הציור מתאר את בתולת-המים הפתיינית לוֹרֶלַיי, כפי שהיא מופיעה בשירו הנודע של היינריך היינה בשם זה.

 

 

08 נובמבר

גיבורים מלידה / פתח דבר

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב כללי

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחבר

 

פתח דבר

 לידתו של נמר

 

ב-2014, כשמחליקת הסקי אסטריד אוּרֶנְהולט יאקובסן הגיעה לרוסיה כדי להשתתף באולימפיאדת החורף בסוצ'י, נודע לה שאחיה נעדר מביתם שבנורווגיה. יאקובסן היתה מודאגת, והיתה לה בהחלט סיבה טובה: היא ואחיה נהגו להתאמן יחד, ויאקובסן ידעה שהוא חזק דיו ושאין כמעט סיכוי שייקלע לצרה במהלך גלישה על המסלול בלי שתהיה לו היכולת להיחלץ ממנה על שתי רגליו. "סטן יכול להחליק ללא הפסקה במשך עשרים וארבע שעות," ציינה יאקובסן. ואכן, חששותיה התאמתו כשלמחרת נמצאה גופתו של אחיה. מאז ועד היום, שומרת משפחת יאקובסן על נסיבות המוות בסוד.

ד"ר קֶלי סטארֶט, מומחה לתנועה וחלוץ קרוספיט, עקב מביתו שבסן פרנסיסקו אחר דיווחי החדשות בנוגע למקרה. הידיעה כי סטן נמצא מת הפתיעה אותו, אך פרט אחר הדהים אותו עוד יותר. "איך הוא הצליח לגלוש כל היום וכל הלילה?" חשב סטארט. "לעזאזל! זה בכלל אפשרי?" סטארט הוא ספורטאי בעל ניסיון שכושרו הגופני מעולה, אלוף ארצות הברית לשעבר בשיט קיאקים, שמשקיע כיום את זמנו בהרמת משקולות אולימפית ובאימוני קרוספיט. אבל האם הוא עצמו יכול ללכת ברציפות במשך עשרים וארבע שעות, לא כל שכן לגלוש בשלג? ספק רב. אולי הגיע הזמן שיעדכן את "רשימת הנמר" שלו.

סטארט החזיק ב"רשימת נמר", בגרסה כזאת או אחרת, מאז ילדותו. הוא נולד בארצות הברית, אבל כשהיה בן שנתיים נשלחה אמו לשמש כמורה בחיל מצב אמריקאי בגארמיש, גרמניה. בשלוש-עשרה השנים שלאחר מכן חי סטארט בהרי האלפּים הבוואריים, וחזר לאמריקה רק כשהגיע זמנו ללכת לתיכון. כיום הוא אחד המומחים המבוקשים בארצות הברית לשיקום פציעות ספורט, ורבים מהספורטאים שבטיפולו לא יודעים כלל שהתנועות שנראות להם מובנות מאליהן נולדו כתוצאה מאתגרים שעמם נאלץ סטארט להתמודד בדרכים יצירתיות. "הייתי בן יחיד לאם חד-הורית, וגרתי במדינה זרה," הוא אומר. בשנות ילדותו ונעוריו לא היו לו לא אבא ולא חברים ילדים שעמם יכול היה לשחק. במקום זה הוא למד מהתבוננות. הוא נגרר אחרי שכנים גרמנים שיצאו עם משפחותיהם לאלפּים בסופי-השבוע, כדי לעשות סקי ולחתור בקיאק ולטפס על הרים.

"בבוואריה כולם עושים הכול," הוא מסביר — בנים ובנות כאחד — וזה מה שהוביל אותו לגילוי עובדה פשוטה שהפכה, ברבות השנים, למנטרה המקצועית שלו: אנחנו במיטבנו כשאנחנו דומים לנמרים. נמרים ובני אדם יכולים לשרוד בתנאים המטורפים ביותר ובכל מקום — מפסגות הרים מושלגות ועד למדבריות צחיחים; ושני המינים — נמרים ובני אדם — יכולים לצוד כל דבר, מאיילים ועד תנינים, ללא כל אמצעים מלבד גופם העירום. כמו חתולי הג'ונגל, אנחנו טובים כמעט בכל פעולה: אנחנו יכולים לשחות במידת הצורך, לטפס במצב חירום, לרוץ רחוק ככל הנדרש, ולהילחם בשעת צרה. אנחנו לא היצורים הכי גדולים או הכי חזקים בטבע, אבל אנחנו חיות סתגלניות ומיומנות להפליא — והמיומנויות שלנו זהות למיומנויות של הנמרים.

"כתף היא כתף," אומר סטארט. "זה לא משנה אם זאת כתף גברית או כתף נשית, התפקוד הוא אותו תפקוד." אבל פה העניינים מסתבכים. הנמרים מעולם לא סטו מדרך אבותיהם הקדמונים, ולכן הם עדיין מתפקדים כפי שתיפקדו לפני 10,000 שנה. ואילו אנו, בני האדם, סטינו מדרכנו לפני זמן כה רב, עד שאנחנו בקושי זוכרים מהי הדרך. איך בדיוק אמורה חיה אנושית לנוע? מה היו כישורינו בתקופת האבן? האם הריצה עוזרת לנו, או הורסת את הברכיים והלב שלנו? ומה עם משקולות: האם כדאי לעבוד עם מכשירים, או ללכת על אימוני הקרוספיט המטורפים האלה שמפוצצים לנו את השרירים? ומה לגבי מתיחוֹת: האם הן חשובות, או שהן סתם פעולות המיועדות לתינוקות יוגה מפונפנים? נמרים לא חושבים פעמיים לפני שהם מתנפלים על טרף, אבל בני אדם — בכל פעם שהם לוקחים ביס, הם צריכים לחשוב פעמיים אם זה לא יזיק להם. לא פלא שהם לא יודעים אם להיות טבעונים, צמחונים או ללכת על פָּלֵיאוֹ, כמו בימי האדם הקדמון.

מענה לשאלות האלה, שהעסיקו את בני האדם כבר לפני אלף שנה, הפך למשימת חייו של סטארט. לא מזמן הוא נתקל בתצלום של מטבע עתיק ועליו מוטבעת דמות אדם בישיבת לוטוס. "כבר אז התייחסו ברצינות ליציבה," הוא מציין, "וראו בישיבת הלוטוס תנוחה מושלמת ליציבות עמוד השדרה." לא במקרה הגיעה עצת הזהב הזאת אל עולם המטבעות, כשהיא מוטבעת לצד דיוקנאות של מלכים ואלות; בעיני סטארט, זה היה מעין שירות לציבור שניתן בימי קדם, וכיום — תזכורת לתקופה שבה מציאת "הנמר הפנימי" היתה עניין של חיים ומוות. פעם, אם לא יכולתם לזוז, הייתם מחוסלים. הייתם חייבים לדעת איך לנוע כמו חתול, להיות מוכנים לזנק לפעולה כהרף עין, להילחם או לנוס על נפשכם, בלי להתחמם קודם על מכשיר שנקרא "אליפטיקל".

וכך נולדה "רשימת הנמר". בכל פעם שסטארט שומע על איזשהו הישג "על-טבעי" שהשיג אדם כלשהו, הוא תוהה אם אין זה אלא הישג של אדם פשוט אשר רכש מיומנות כלשהי שכולנו כבר שכחנו. למשל, מבחן הכוח הוויקינגי הקדום. לפני שנים רבות התחרו הסקנדינבים בינם לבין עצמם מי יוכל ללכת את המרחק הרב ביותר, כשתורן ראשי של ספינה מונח על כתפיו. האגדה מספרת שאוֹרְם סְטוֹרוּלפסון קבע שיא כשצעד שלושה צעדים עם קורה אימתנית במשקל 630 קילו. איש לא איים על תוארו של סטורולפסון במשך אלף שנה, עד שלבסוף, ב-2015, צעד הֶפְתוֹר ביוֹרנסוֹן, השרירן האיסלנדי ושחקן "משחקי הכס" (המוכר בכינויו "ההר"), חמישה צעדים — וקבע שיא עולם חדש.

למה זה לקח לנו כל כך הרבה זמן? לא בגלל חסך בשרירים, אלא בגלל חסך במיומנות.

"איבדנו את היכולת לעשות דברים בעלי משמעות," אומר סטארט. "נהיינו כפייתיים בכל הקשור למראה החיצוני שלנו, במקום לאופן שבו אנחנו זזים." סחיבת משהו כבד — כמו חבר פצוע — היא מיומנות מועילה מאין כמותה, אבל לא משהו שהרמת משקולות, כפיפות בטן או שיעורי ספינינג יכולים להכין אתכם לקראתו. "אם אתם רוצים לקרוע את התחת, לכו לשיעורי ספינינג בסגנון סול סַייקל," אומר סטארט. "תמצאו שם מדריך שיעביד אתכם עד שתבכו מרוב כאב. אבל כך לא תרכשו מיומנות." זאת שרפת אנרגיה מיותרת שלא תורמת לדבר. היא אפילו לא תעורר בכם רצון לרכוב על אופניים אמיתיים.

אז כשסטארט שמע על כוח הסבולת ה"על-טבעי" של מחליקי הסקי הנורווגים, הוא נאנח לעצמו ותהה האם אכן אתגרי סבולת אמורים — בין אם זה מוצא חן בעיניו או לא — לתפוס מקום ב"רשימת הנמר" שלו. ולמה? כי סטארט שנא לרוץ. הוא בחור גדול, בעל מבנה גוף של מתאבק ומסת שריר במשקל של 104 קילוגרם, הודות למשימות שביצע בעבר ב"רשימת נמר" קודמת — למשל, טיפוס על חבל והרמת משקולות אולימפית. למען האמת, הוא היה שמח אם ריצות למרחקים ארוכים לא היו נכללות בשום "רשימת נמר". אבל כדי לבדוק את העניין, הוא התחיל לשאול שאלות.

כדי להיחשב למיומנות קדמונית, פעילות כלשהי חייבת להיות בעלת אופי אוניברסלי, מעצימה ומתמשכת לאורך זמן. כלומר, להיבחן על פי שלוש שאלות:

 

Ÿ    האם כל אחד יכול לעשות אותה?

Ÿ    האם היא נעשית מִסיבה טובה?

Ÿ    האם היא מבוצעת למשך כל החיים?

 

מיומנויות אנושיות אמיתיות הן מיומנויות שמשותפות לכלל בני האדם, נשים וגברים, והן מיומנויות שלא פוגעות בנו. "הרקמות שלכם נועדו לשרוד מאה ועשר שנים," אומר סטארט. "תחשבו על זה. אם תלמדו לזוז בגמישות, תתוודעו למצב של 'מאמץ חסר מאמץ'; תלמדו להפעיל כוח מבלי לגרום לפגיעה גופנית; ותוכלו לעשות את זה לאורך כל חייכם מבלי להיפצע. לא רק שתתחזקו ותהיו מועילים יותר, אלא גם תהיו עמידים יותר מבחינה גופנית."

סטארט חשד שהבעיה האמיתית שלו עם ריצה קשורה בטכניקה. הוא הכיר, כמו מדען, כל יציבה אנושית אפשרית, עד כדי כך שהיה מסוגל להביא את עצמו בעדינות למצב של הרפיה גופנית. (למשל, כשהוא סתם עמד, הוא נהג "לשתול" בתנועה סיבובית את כפות רגליו בקרקע, וכך ליישר את יציבתו.) כעת, לראשונה בחייו, החל סטארט להתייחס לריצה כאל אמנות: הוא פיתח מודעוּת לאופן שבו גבו מתקשת, ברכיו נעות קדימה וכפות רגליו נוגעות בקרקע. בתוך כמה חודשים הוא חצה את קו הסיום של תחרות קווֹד דיפּסי — ריצת שטח מייסרת של ארבעים ושישה קילומטר במעלה הר טָמַלפּאיס שבקליפורניה, הכוללת טיפוס על מאות מדרגות צוקים — כשהוא עושה זאת בקלילות וב"מאמץ חסר מאמץ". ל"רשימת הנמר" שלו נוסף הישג חדש.

 

כך אני בוחר לפתוח בפניכם את "גיבורים מלידה". זהו סיפור הרפתקאות מטורף שנטווה סביב אחד האירועים המוזרים ביותר במלחמת העולם השנייה. באי היווני כרתים ישבה באותם ימים חבורה קשוחה של לוחמי מחתרת, שחלקם נפלטו ממסגרות צבאיות, והגתה תוכנית שנועדה להכות בהיטלר מכה אחת ניצחת. בעינַי, סיפור המעשה הזה משמש אבן בוחן לתיאוריית "רשימת הנמר". אותם גברים מורדים מכרתים לא היו לוחמים כשהמלחמה פרצה; הם היו אזרחים רגילים. חייהם לא ניצלו רק בזכות אומץ לבם. וגם לא הודות לכוחם המתפרץ ולכלי נשקם. תקוותם היחידה להינצל היתה טמונה ביכולתם ללמוד חוכמה גופנית קדומה; חוכמה שבזכותה שרדו אבותינו הקדמונים במשך אלפי שנים, בעידנים שבהם כלי הנשק היחידים שעמדו לרשותם היו הכוח, המיומנות וכושר הסבולת שלהם.

אז איך מצליחים לשרוד כשהרוצחים הנוראים ביותר בהיסטוריה האנושית רודפים אחריכם בהרים? בחיפוש אחר תשובה לשאלה הזאת אקח אתכם למעבדות מחקר, למחנות אימונים מימי קדם, אל תוך מוחם של גאונים נשכחים. אסתכל בעיניים רעננות על מיתוסים ישנים, ואנתח כמה דוגמאות עכשוויות של מעשי גבורה טבעית, בהם של מנהלת בית ספר יסודי שהדפה במו ידיה גבר שפלש לבית ספרה.

ככל שלמדתי יותר על העבר, כך הבנתי יותר שמהפכה חדשה החלה בימינו, ובראשה עומדים מהפכנים אשר זוכרים כי החיה האנושית מיטיבה לחיות בטבע. כשקלי סטארט לא הצליח למצוא מכון כושר שיתאים לדרישות "רשימת הנמר" שלו, הוא יצר מכון כזה: בחוץ, בחניון בסן פרנסיסקו. אותה חדווה שמעוררות ברכיים מדממות וידיים פצועות המטפסות על חבלים, מובילה כיום ללידתם של מירוצי מכשולים כמו ה"טאף מאדר" וה"ספארטן". חדווה זו מתבטאת בעוצמה גם ב"פרויקט נובמבר" — מיזם שהגה שייט קולג' לשעבר, שהחליט לחזור לכושר בחודש נובמבר אחד. הפרויקט שהוא הגה אינו כרוך בתשלום ופתוח לכל משתתף, והוא עושה שימוש מרחיק לכת בעיקרון ה"היה יעיל" של אימוני הקרוספיט: בזמן סופות שלג עזות יוצאים משתתפי הפרויקט מבתיהם ומנצלים את פינוי השלג משבילי הגישה של שכניהם על מנת לעשות כושר.

הספר "גיבורים מלידה" מספר על כל המהפכנים האלה. זה מסע מפותל, אבל הוא תמיד חוזר אל המסלול הראשי שלו: אל סיפורם של אנשים מן השורה, בדיוק כמו כל אחד מאיתנו, שגילו עד כמה יוצאי דופן הם יכולים להיות.

 

כריסטופר מקדוגל

דצמבר 2015

 

 

21 ספטמבר

הרומנטיקן / פתיחה

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחבר

 

1

פֶלִיסיטוֹ יאנָקֶה, בעליה של חברת ההסעות נָריהוּאָלָה, יצא מביתו בבוקר ההוא, כהרגלו בימים שני עד שבת, בשעה שבע וחצי בדיוק, לאחר חצי שעה של תרגילי צ'י קונג, מקלחת קרה והכנת ארוחת הבוקר החביבה עליו: קפה בחלב עזים ופרוסת לחם קלוי שעליה חמאה וכמה טיפות דבש צַ'נקאקָה. הוא התגורר במרכז פְּיוּרָה, וברחוב אָרֶקיפָּה המולת העיר היתה בשיאה, המדרכות הגבוהות המו אנשים שהלכו למשרד ולשוק או שליוו את הילדים לבית הספר. כמה נשים חסודות היו בדרכן למיסה של השעה שמונה. הרוכלים הנודדים הכריזו בקולי קולות על מֶלְקוֹצַ'ס, צ'וּפֶּטֶס, צִ'יפְלֶס,[1] אֶמְפָּנָדַס וכל מיני מתיקה; ובפינה, תחת גגון של בית בסגנון קולוניאלי, כבר התייצב לוּסינדוֹ העיוור, פחית הנדבות מונחת לכפות רגליו. הכול התנהל כבדרך שגרה, כפי שכולם זוכרים מאז ומעולם.

למעט עניין אחד. הבוקר מישהו הדביק על דלת העץ העתיקה של אחד הבתים, בגובה המקוש היצוק ארד, מעטפה כחולה שבה התנוסס בבירור באותיות דפוס שמו של בעל הבית: דון פליסיטו יאנקה. אם זיכרונו אינו בוגד בו, זו הפעם הראשונה שמישהו משאיר לו מכתב כך, כאילו היה התראה משפטית או קנס. הוא היה מצפה שהדוור יחליק את המעטפה לתוך הבית, ברווח שבין הדלת לרצפה. הוא לקח את המעטפה, פתח אותה ושפתיו נעו בשעה שקרא את המכתב:

 

סניור יאנקה,

ההצלחה של חברת ההסעות נריהואלה היא מקור גאווה לפיורה ולתושביה. אבל היא טומנת בחובה גם סיכון, שכן כל עסק מצליח חשוף למעשי שוד אלימים ולוונדליזם של יריבים, קנאים וחורשי מזימות שאינם חסרים במחוזותינו, כפי שוודאי ידוע לך. אבל אל דאגה. הארגון שלנו ידאג להגן על הסעות נריהואלה, וכן עליך ועל משפחתך ההגונה מכל פגע, אי-נוחות או איום של בני בליעל. השכר שלנו עבור עבודתנו יהיה 500 דולרים לחודש (כמו שאתה רואה, סכום צנוע יחסית להכנסות שלך). ניצור איתך קשר בהזדמנות הראשונה באשר לאופן ביצוע התשלום.

דומה שמיותר לציין את חשיבות השמירה על חשאיות. על העניין להישאר בינינו.

ישמור אותך האל.

 

במקום חתימה, התנוסס על המכתב שרבוט של דבר-מה שנראה כמו עכביש. דון פליסיטו קרא את המכתב פעמים אחדות. הוא היה כתוב באותיות מעוקמות ומוכתם בדיו. הוא היה מופתע ומשועשע, עם שמץ של תחושה שמדובר בבדיחה סרת טעם. הוא קימט את המכתב ועמד להשליך אותו לפח האשפה בפינתו של לוסינדו העיוור, אבל נמלך בדעתו, החליק את הדף ותחב אותו לכיסו.

תריסר הצטלבויות של רחובות הפרידו בין ביתו שברחוב ארקיפה למשרדו בשדרת סאנצֶ'ס סֶרוֹ. שלא כהרגלו, הוא לא עבר אותן בעודו משנן בראשו את מטלות היום בעבודה, אלא חזר והפך במחשבתו במכתב עם העכביש. האם עליו להתייחס אליו ברצינות? לגשת למשטרה להגיש תלונה? הסחטנים הודיעו שיִיצרו איתו קשר "באשר לאופן ביצוע התשלום". אולי מוטב לחכות עד שיעשו זאת לפני שיפנה למשטרה? אולי זאת סתם מתיחה שנועדה להציק לו. ואמנם מזה זמן-מה שהפשע בפיורה גובר והולך: פריצות לבתים, שוד ברחובות, אפילו חטיפות שמשמשות לפי השמועות לסגירת חשבונות בין משפחות הלבנבנים בשכונות אֶל צ'יפֶּה ולוֹס אֶחידוֹס. הוא הרגיש מבולבל והתקשה להחליט, אבל בדבר אחד לפחות היה בטוח: משום סיבה ובשום אופן הוא לא ייתן ולוּ סֶנְטָאבוֹ אחד לפושעים האלה. ושוב, כמו בפעמים רבות בחייו, נזכר פליסיטו במילותיו של אביו לפני מותו: "לעולם אל תיתן שירמסו אותך, בני. העצה הזאת היא הירושה היחידה שתקבל ממני." הוא עשה כדבריו ומעולם לא נתן שירמסו אותו. ועם קצת יותר מיובל של שנים מאחוריו, הוא כבר היה זקן מכדי לשנות את הרגליו. הוא היה שקוע במחשבותיו עד כדי כך שבקושי בירך במנוד ראש את המטיף חוֹאָקין רָמוֹס והחיש את צעדיו; בפעמים אחרות הוא היה עוצר להחליף מילה עם הבוהמיין הטיפש הזה, שבילה את הלילה באיזה בר ורק עכשיו אסף את עצמו והלך לביתו, עיניו מבהיקות, עם המִשְקָף הנצחי שלו, גורר אחריו עז שכונתה בפיו צבייה.

כשהגיע למשרדי חברת נריהואלה, האוטובוסים לסוּיָאנָה, טָלארָה וטוּמבֶּס, לצ'וּלוּקאנָס ומוֹרוֹפּוֹן, לקָטָקָאוֹס, לָה אוּניוֹן, סֶצ'וּרֶה ובָּיוֹבָר יצאו כולם בזמן, בתפוסה מלאה, וכן האוטובוסים לצִ'יקלאיוֹ והמשאיות לפָּאיטָה. קומץ אנשים מסרו את חפציהם או בדקו את לוחות הזמנים של האוטובוסים של אחר הצהריים. המזכירה שלו חוֹסֶפיטָה, בעלת עיניים מרצדות, ירכיים עבות וחולצת מחשוף, הניחה על שולחנו את רשימת הפגישות והמחויבויות של היום ואת התרמוס עם הקפה שהוא ישתה במהלך הבוקר עד לשעת ארוחת הצהריים.

"מה קרה לך, בוס?" היא קידמה את פניו. "מה זה הפרצוף הזה? היו לך סיוטים בלילה?"

"בעיות," הוא ענה לה, הסיר את הכובע ואת הז'קט, תלה אותם על קולב והתיישב. אבל אז הוא קם פתאום ולבש אותם שוב כנזכר במשהו חשוב.

"אני כבר חוזר," הוא אמר למזכירה שלו בדרכו לדלת. "אני הולך לתחנת המשטרה להגיש תלונה."

"פרצו לך הביתה?" פקחה חוספיטה זוג עיניים בולטות ומלאות חיים. "זה קורה כל יום עכשיו בפיורה."

"לא, לא. אני עוד אספר לך."

בצעד נחוש פנה פליסיטו לתחנת המשטרה ששכנה במרחק כמה רחובות ממשרדו, באותה שדרת סאנצ'ס סרו. עוד היה מוקדם והחום היה נסבל, אבל הוא ידע שבתוך שעה יתחילו המדרכות המאוכלסות סוכנויות נסיעות וחברות הסעה לבעור, ושהוא יחזור למשרד מזיע. מיגֶל וטיבּוּרְסיוֹ, בניו, אמרו לו פעמים רבות שטירוף ללבוש תמיד חליפה, אפודה ומגבעת בעיר שבה כולם, עניים כעשירים, לובשים במשך כל השנה חולצות קצרות שרוולים או כותנות בד מכופתרות. אבל מאז שהקים את חברת ההסעות נריהואלה — עיקר גאוותו — מעולם לא הסיר את הלבוש הזה, ששיווה לו חזות מכובדת; חורף או קיץ הוא תמיד במגבעת, ז'קט, אפודה ועניבה עם קשר זעיר. הוא היה גבר נמוך ורזה, סגפן וחרוץ, שביָפּאטֶרָה, מקום הולדתו, ובצ'ולוקאנס, שם למד בבית הספר היסודי, מעולם לא נעל נעליים. הוא התחיל להתהלך בנעליים רק לאחר שאביו הביא אותו לפיורה. כעת הוא היה בן חמישים וחמש, בריא, חרוץ וחיוני. הוא סבר שאת מצבו הגופני הטוב הוא חב לתרגול הצ'י קונג היומי שלימד אותו חברו לַאוּ, בעל הפּוּלְפֶּרִיָה[2] המנוח. זה הספורט היחיד שעשה בחייו, נוסף על הליכה, אם ניתן לכנות כך את אותן תנועות בהילוך איטי, שיותר משהפעילו שרירים איפשרו נשימה שונה וחכמה. הוא הגיע לתחנת המשטרה מזיע וזועם. מתיחה או לא, כותב המכתב גרם לו לבזבז בוקר שלם.

פנים התחנה בער כתנור, ומכיוון שכל החלונות היו סגורים, התחנה היתה חשוכה למדי. המאוורר שבכניסה לא פעל. היומנאי, צעיר שפניו נטולות זקן, שאל לרצונו.

"אני רוצה לדבר עם המפקד, בבקשה," אמר פליסיטו והושיט את כרטיס הביקור שלו.

"המפקד בחופשה של כמה ימים," הסביר היומנאי. "אם תרצה, סמל ליטוּמָה, ממלא המקום של המפקד, יקבל אותך."

"אדבר איתו אם כן, תודה."

היה עליו להמתין רבע שעה עד שהסמל התפנה לקבל את פניו. כשהשומר הורה לו לפנות לחדר הקטן, הממחטה שבעזרתה מחה את מצחו פעמים רבות כבר היתה ספוגת זיעה. הסמל לא קם לברכו לשלום. הוא הושיט לו יד שמנמנה ולחה והצביע על כיסא ריק מולו. הוא היה גבר עגלגל, כמעט שמן, עיניו היו נעימות, והוא ליטף מעת לעת בחיבה ראשיתה של פימה. חולצת מדֵי החאקי שלו לא היתה רכוסה, ועיגולי זיעה נראו תחת בתי שחיו. על השולחן הקטן ניצב מאוורר שפעל, לשם שינוי. פליסיטו היה אסיר תודה על משב הרוח הרענן שליטף את פניו.

"במה אוכל לסייע לך, סניור יאנקה?"

"הרגע מצאתי את המכתב הזה מודבק על דלת ביתי."

סמל ליטומה הרכיב משקפיים ששיוו לו מראה של איש חוק וסדר, ובהבעת פנים שלווה קרא את המכתב בתשומת לב.

"נו טוב," אמר לבסוף, ועל פניו העוויה שפליסיטו לא הצליח לפענח את טיבה. "אלה הן פירות הקִדמה, דון."

נוכח הבלבול של בעל חברת ההסעות, הוא הבהיר בעודו מנפנף במכתב שבידיו:

"כשפיורה היתה עיר ענייה, הדברים האלה לא קרו. מי היה מעלה בדעתו לבקש דמי חסות מבעל עסק? עכשיו, כשיש כסף, האנשים שולפים ציפורניים ורוצים לעשות את המכה שלהם. האשמים הם האקוודורים, סניור. מכיוון שאין להם אמון בממשלה שלהם, הם מוציאים את ההון שלהם ובאים להשקיע כאן. הם ממלאים את הכיסים שלהם אצלנו, תושבי פיורה."

"זה לא מנחם אותי. משתמע מדבריך שפיורה משגשגת לרוע המזל."

"לא אמרתי את זה," קטע אותו הסמל בנחת. "רק שלכל דבר בחיים יש מחיר. וזה המחיר של הקִדמה."

הוא נופף שוב במכתב עם העכביש, ולפליסיטו יאנקה היה נדמה שהפנים השחומות והעגלגלות האלה לועגות לו. בעיניו של הסמל ריצד אור שבין צהבהב לירוק, כעיני איגואנה. ביַרכתֵי התחנה נשמע קול מכריז בקולי קולות: "הישבנים היפים ביותר בפֶּרוּ נמצאים כאן בפיורה! אני חותם על זה, לעזאזל." הסמל חייך וקירב את אצבעו לרקה. פליסיטו, חמור סבר, חש מחנק. כמעט לא היה מקום לשניהם בין מחיצות העץ המפויחות שאליהן הוצמדו הודעות, תזכורות, תצלומים וגזירי עיתון. ריח של זיעה ושל זִקנה עמד  באוויר.

"המניאק שכתב את זה יודע לכתוב," קבע הסמל כשריפרף שוב במכתב. "אני על כל פנים לא מוצא שום טעות בדקדוק."

פליסיטו חש שדמו גועש.

"אני לא טוב בדקדוק ואני לא חושב שזה משנה משהו," הוא מילמל ושמץ של מחאה בקולו. "ועכשיו מה אתה חושב  שיקרה?"

"בטווח המיידי, כלום," ענה הסמל בלי לצאת משלוותו. "אני ארשום את הפרטים, ליתר ביטחון. יכול להיות שהעניין לא יתפתח מעבר למכתב הזה: או שזה סתם מישהו שאתה נמצא לו על הכוונת ושרוצה לערער אותך. או שיתברר שזה עניין רציני. כתוּב שהם ייצרו איתך קשר בעניין התשלום. אם הם יעשו את זה, תחזור לכאן."

"לא נראה לי שאתה מייחס לעניין חשיבות," מחה פליסיטו.

"לעת עתה אין לו חשיבות," הודה הסמל והרים את ידיו. "כרגע זה לא יותר מחתיכת נייר מקומט, סניור יאנקה. יכול להיות שזה סתם שטויות. אבל אם העניין יתגלֶה כרציני, המשטרה תיכנס לפעולה, אני מבטיח לך. קדימה, לעבודה."

במשך שעה ארוכה היה פליסיטו צריך לדקלם את פרטיו האישיים והמקצועיים. סמל ליטומה רשם אותם בפנקס שכריכתו ירוקה, בעיפרון שליחלח בפיו. בעל חברת ההסעות ענה על השאלות, שנראו לו חסרות תועלת, באי-חשק הולך וגובר. לבוא ולהגיש את התלונה הזאת היה בזבוז זמן. השוטר הזה לא יעשה כלום. חוץ מזה, האם לא אומרים על המשטרה שהיא המוסד הציבורי המושחת ביותר? אולי המכתב עם העכביש נשלח בכלל מהמערה העבשה הזאת. כשליטומה אמר לו שהמכתב צריך להישאר בתחנה כראיה מפלילה, זינק פליסיטו ממקומו.

"קודם אני רוצה לעשות העתק."

"אין לנו כאן מכונת צילום," הסביר הסמל והורה במבטו על הסגפנות הנזירית של המקום. "בשדרה יש הרבה חנויות שמצלמות מסמכים. תלך לשם ותחזור, דון. אני ממתין לך פה."

פליסיטו יצא לשדרת סאנצ'ס סרו ומצא ליד שוק אָבַּסטוֹס את מבוקשו. הוא היה צריך להמתין זמן רב עד שכמה מהנדסים יסיימו לצלם עותקים של תוכניות בניין, והחליט שלא יסכים להיות שוב תחת חקירתו של הסמל. הוא מסר את העותק של המכתב ליומנאי הצעיר שבדלפק הכניסה, ובמקום לשוב למשרדו, הוא נבלע במרכז העיר ההומה אדם, צפירות, חום, רמקולים, מוניות-אופנוע, מכוניות ומריצות מקרקשות. הוא חצה את שדרת גְרָאוּ, לצִלם של עצי התמרינדי שבכיכר אַרְמאס. הוא התגבר על הפיתוי להיכנס וללגום ברד פירות באל צ'לאן, ושם פעמיו לרובע בית המטבחיים העתיק מימי נעוריו, הגָאינָסֶרָה, הסמוך לנהר. הוא התפלל לאלוהים שאָדֶלָאידה תהיה בחנות שלה. הוא תמיד נהנה לדבר איתה. היא תרומם את מצב רוחו, ומי יודע, אולי אפילו תיתן לו עצה טובה. החום היה בשיאו, והשעה עוד לא היתה עשר בבוקר. הוא חש שמצחו לח מזיעה ושעל עורפו מונח לוח מלובן. הוא הלך בצעדים מהירים וקטנים והתחכך באנשים שגדשו את המדרכות הצרות שהדיפו ריח של שתן ושמן טיגון. רדיו שהיה דלוק בעוצמת קול גבוהה שידר את להיט הסלסה "מֶרֶקוּמבֶּה".

פליסיטו אמר לעצמו לפעמים, ופעם גם לחֵרְטרוּדיס אשתו ולבניו, שאלוהים הציב בדרכו שני אנשים, כתגמול על המאמצים וההקרבה שלו במשך כל חייו: בעל הפולפריה לאו ומגדת העתידות אדלאידה. בלעדיהם הוא לא היה מצליח כך בעסקיו, לא היה מביא את החברה לשגשוג, לא היה מקים משפחה מכובדת ולא היה נהנה מבריאות של ברזל. הוא מעולם לא היה אדם חברותי. מאז שעבר לאו המסכן לעולם שכולו טוב בעקבות דלקת במעיים, נותרה רק אדלאידה. למרבה המזל היא היתה שם, ליד הדלפק של החנות לממכר צמחי מרפא, צלמיות קדושים, מוצרי סדקית ומשְׂכיות זולות, והסתכלה בתצלומים בחוברת כלשהי.

"שלום אדלאידה," הוא בירך אותה והחליק את ידו על ידה. "מזל שמצאתי אותך." היא היתה מולאטית חסרת גיל, גוצה רחבת ישבן ושופעת וחזה. היא התהלכה יחפה על רצפת העפר של חנותה הקטנה, שערותיה המקורזלות הארוכות פזורות ומטאטאות את כתפיה, וגופה עטוף בטוניקה או בגלימת הנזירה הנצחית שלה בצבע החול, שגלשה עד קרסוליה. עיניה היו ענקיות, ומבטה, שנראה כקודח יותר ממביט, רוכך בהבעה נעימה ומעוררת אמון.

"אם אתה בא לבקר אותי, משהו רע קרה לך או עומד לקרות," צחקה אדלאידה וטפחה על גבו. "אז מה הבעיה, פליסיטו?"

הוא הושיט לה את המכתב.

"השאירו לי אותו על הדלת הבוקר. אני לא יודע מה לעשות. הגשתי תלונה במשטרה, אבל זה רק כדי לצאת ידי חובה. השוטר שטיפל בי בקושי התייחס לעניין."

אדלאידה נגעה במכתב והריחה אותו בשאיפה עמוקה כאילו מדובר בבושם. אחר כך קירבה אותו לפיה, ולפליסיטו נדמה שהיא אפילו טועמת את אחד מקצותיו.

"תקריא לי אותו, פליסיטו," היא אמרה והחזירה לו את המכתב. "הוּ-אָה, אני כבר רואה שזה לא מכתב אהבה."

היא האזינה בכובד ראש בשעה שפליסיטו הקריא אותו. כשסיים עטו פניה העוויה של לעג והיא פרשה את זרועותיה:

"מה אתה רוצה שאגיד לך, פאפאסיטו?"

"תגידי לי אם זה רציני, אדלאידה. אם יש לי סיבה לדאוג, או שמישהו סתם משחק איתי משחק מלוכלך. תסבירי לי מה קורה, בבקשה."

אדלאידה פרצה בצחוק שטילטל את גופה החסון החבוי תחת הגלימה הרחבה בגון החול.

"רק אלוהים יודע את הדברים האלה," היא קראה בעודה מטלטלת את כתפיה ומנפנפת בידיה.

 

[1]     melcochas — ממתקים על בסיס דבש קנה סוכר; chupetes — שלגוני פירות; chifles — טוגני בננה.
[2]       חנות, בר ומקום מפגש מסורתי.

 

 

10 מאי

מבצע ברלין / פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחברת

 

1

גיא

"סליחה? הממ, סליחה?"

האישה לא הסתובבה, אז גיא נאלץ — בעדינות, כדי לא להבהיל אותה — לטפוח לה קלות על הכתף. עכשיו היא הסתובבה. כבר כשעלתה לאוטובוס הוא שם לב אליה: אישה מטופחת מאוד, מאופרת ועם עגילי זהב, מבוגרת מאמא שלו אבל לא בהרבה, לבושה במין חצאית אלגנטית ונועלת נעלי עקב. לא מסוג הנשים שנוסעות בדרך כלל באוטובוס. בטח התקלקל לה האוטו, חשב גיא. ובטח בגלל זה היא מרגישה לא בנוח ועושה תנועות מגושמות, ובגלל זה נפל לה הארנק.

"סליחה? נפל לך הארנק," אמר גיא, ואז התכופף, הרים את הארנק מרצפת האוטובוס והושיט לה אותו. הוא היה יכול לעשות את זה קודם, אבל חשש שהאישה תשים לב שהוא מרים את הארנק ותחשוב שהוא מנסה לגנוב אותו.

האישה הודתה לו וחייכה, אבל בעיניה ניכרה בהלה, כנראה מעצם העובדה שלא שמה לב להיעלמותו של הארנק ומהמחשבה של מה-היה-קורה-אילו. היא הודתה לו פעם נוספת ואז הסתובבה שוב וחזרה להסתכל קדימה, לכיוון הנסיעה. היה ברור שמבחינתה היום הזה רחוק מלהיות מוצלח.

גיא נשען לאחור במושבו שליד החלון וחזר להביט בשמי תל אביב האפורים, שבשעת דמדומים זו עוררו בו תמיד מצב רוח שקט ומהורהר. כן, הוא חשב לעצמו, חודש נובמבר כבר התחיל, ובקרוב יגיע החורף. הוא הסתכל שוב על עורפה של האישה שבמושב שלפניו, וחייך לעצמו בסיפוק. מעבר לעובדה שעשה מעשה טוב, הוא הרגיש שהוא ממש נהנה מהיכולת הזאת שלו לשים לב לכל מה שקורה ולדעת בתוך שניות לא רק שנפל לאישה הזאת הארנק, אלא גם איזה מין טיפוס היא, מה היא עושה כאן באוטובוס ומה היא חושבת ומרגישה. הוא ממש היה משוכנע שהוא קורא אותה נכון. ממש הרגיש ששום אדם — או אירוע — לא יכול לחמוק מעיניו הבוחנות. שכל הניסיון שצבר בקיץ הפך אותו ללוחם דרוך וערני, שניחן ביכולת מופלאה להתבונן בעולם שסביבו בעיני רנטגן ולפענח מיד כל אדם וכל מצב.

אבל מה עוזרת לו עכשיו היכולת הזאת? כי הנה, בתור מרגל דרוך וחד עין הוא יפה מאוד מצא את עצמו בדרך הביתה מהקונסרבטוריון אחרי שיעור קלרינט, ביום רביעי מקרי וחסר ייחוד, כשהחגים כבר נגמרו וחוץ מחופשת חנוכה אין שום חופשה נורמלית באופק, לפחות לא עד חופשת פסח, וכבר עכשיו הוא עמוס בטונות של שיעורי בית ומבחנים שההורים שלו לא מפסיקים להזכיר לו כמה הם חשובים, כי השנה הזאת — כיתה ט' — היא השנה שתקבע לאיזו מגמה הוא יתקבל בשנה הבאה. ולפעמים, למשל עכשיו, גיא הרגיש שהפער הזה, הפער בין הפנטזיות שלו על עצמו לבין מה שהוא באמת, הוא פשוט בלתי נסבל.

האירועים של הקיץ האחרון, הקיץ של המבצע במנהטן שבו הוא וחבריו מנעו במו ידיהם פיגוע ענקי בבניין האו"ם, היו חוויה חד-פעמית, וגיא ידע את זה, ידע עד כאב. חנן שומרוני, שגייס אותם למבצע ללא ידיעת הבוסים שלו ב"מוסד", פחות או יותר אמר לו את זה בפירוש. מאז מנהטן הם דיברו רק פעם אחת, כשחנן התקשר אל גיא לפני ראש השנה כדי לאחל לו שנה טובה. חנן עידכן אותו שמבחינה פיזית הוא כבר התאושש לגמרי. הוא כמובן לא הסביר זאת בטלפון, אבל גיא הבין שהוא מתכוון לכך שהתאושש מהמכות שספג מהאנשים של אחמד אבו בשיר, הטרוריסט מארגון אל-קאעידה שעכשיו היה עצור ומוחזק בידי האמריקאים, תודה לאל. אחר כך מילמל חנן עוד כמה דברים — היה ברור שהוא לא טוב בשיחות כאלה — ואז הזכיר לגיא לא לדבר עם אף אחד על מה שקרה, ביקש ממנו שימסור דרישת שלום לנועם ולרועי, וסיים באמירה שהם ייפגשו מתישהו, "אולי בעוד כמה שנים, כשתתגייס למשרד," שאחריה הוסיף מין צחקוק קטן ונבוך.

גיא ידע שהכוונה של חנן היתה טובה, שהוא רצה לעודד אותו שהוא מתאים לעבודה במשרד — כמובן, הכינוי ל"מוסד", כמו שגיא ידע שלא ישכח לעולם — אבל המילים האלה, "אולי בעוד כמה שנים", היו מבחינתו של גיא כמו דקירה של סכין בלב. הוא לא רצה לחזור לפעילות במשרד בעוד כמה שנים. הוא רצה לחזור לפעילות שם עכשיו.

אבל עכשיו הוא עדיין היה באוטובוס בדרך הביתה מהקונסרבטוריון, והוא ניסה לנחם את עצמו. כי באמת, החיים שלו לא היו כל כך רעים. להפך, הם היו נהדרים. את נועם, נועם החכמה, החברה הכי טובה שלו, הוא אהב בכל לבו וידע שהם יהיו יחד לנצח. כל השכבה כבר ידעה שהם זוג, ואיכשהו כולם קיבלו את זה בלי לשאול יותר מדי שאלות, אולי כי שָׂמו לב שנועם השתנתה מאז כיתה ח'. אולי היא לא בדיוק נהייתה מלכת הכיתה, ולא ממש דיברה עם רוב התלמידים ובטח לא עם קבוצת התלמידות הרכלניות שגם את גיא עיצבנו רוב הזמן, אבל היה ברור שהיא כבר לא נועם הכועסת והמוזרה שהיתה פעם. וכן, היא גם הפסיקה ללבוש את הבגדים השחורים ההם שלבשה תמיד.

רועי נשאר, כמובן, חבר טוב — איך אפשר שלא — ואולי זה משונה, אבל גיא הרגיש כאילו המבצע במנהטן כמעט לא שינה ברועי שום דבר. הוא נשאר אותו ילד חייכן ומרוצה מהחיים, והמשיך להתאמן בחריצות מעוררת הערכה בקראטה ובכדורסל, שני התחומים שבהם הצטיין כל כך. הדבר היחיד שהשתנה הוא שמאז התקרית האיומה בבית בלונג איילנד, הבית שאליו פרצו כדי להציל את חייו של חנן, רועי הפסיק עם שריקות הניצחון שלו, וגיא היה די בטוח שהוא לא ישרוק אותן שוב לעולם.

אז כן, החיים לא היו רעים בכלל, ובכל זאת, כשירד גיא בתחנה הקרובה לביתו וצעד לאורך רחוב טבנקין, הוא הוציא את הטלפון הנייד מהכיס והסתכל על הצג.

אולי בכל זאת חנן התקשר? אולי בכל זאת הוא צריך אותם שוב?

 

 

 

 

10 מאי

תִשְׁרִין / פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחבר

 

אל: זוהיר עאטף                                                                                               20 באוקטובר 2009

בית סוהר השרון

ת"ד 7

אבן יהודה 40330

 

זוּהֵיר שלום,

אתה בטח מופתע לשמוע ממני. אני אודה על האמת, גם אותי מפתיע שאני כותב לך. אמא סיפרה לי שהעבירו אותך לכלא השרון. היא עדיין מקפידה להתכונן לביקור החודשי אצלך, כמו ילדה לפני היום הראשון של החג. שבוע לפני הנסיעה לכלא היא עורכת רשימות של כל הדברים שביקשת בביקור האחרון שלה אצלך, ולילה לפני היא בודקת שלא שכחה שום דבר: סדינים נקיים, סיגריות, עוגות "הבית" שאתה אוהב. כאילו לא עברו שנים מאז המעצר הראשון שלך, מחוץ לבית הספר ביפו, בתחילת הקיץ. אני עדיין זוכר את הטעם של הבחילה הפתאומית ההיא, כשראיתי אותך נכנס לניידת.

אמא אומרת שהוּדָא מצליחה להחזיק את הבית בזכות הקִצבה שהיא מקבלת מהביטוח הלאומי. עברה כמעט שנה מאז שראיתי אותה ואת הילדים בפעם האחרונה. מאז שהסתיימה הבנייה של הבית בחיפה, אני ממעט להגיע ליפו. בכל זאת, לפעמים אני תוהה אם גם את הילדים שלך שואלים בבית הספר על האבא הנעדר שלהם, כמו שפעם היו שואלים אותי על אחי. כל כך נטרתי לילדים האלה, בשנתיים האחרונות ללימודים, על זה שלא איפשרו לי להדחיק את עובדת הקיום שלך. והנה היום, גם אני לא מצליח להביט בילדים שלך מבלי לזהות בהם את ההיעדרות שלך, המתארכת והולכת.

 

אבל לא כדי לדבר איתך על הילדים שלך אני כותב.

אני כותב לך כי אני רוצה לדעת על נדיה. הבוקר מצאתי תמונה ישנה שלה בזמן שעזרתי לאמא להתקין מדף חדש בארון הבגדים בחדר השינה. נסעתי ליפו במיוחד. היא התעקשה שאבא לא יכול לטפס על סולם מאז שנפצע בברך לפני כמה חודשים. הוא נאלץ להיעזר בקביים במשך כמה שבועות; על זה היא סיפרה לך?

אמא ניגשה לסלון כדי לענות לטלפון, ובינתיים ראיתי מלבן נייר שהציץ מתחת לחולצות המכופתרות של אבא, עטוף בחתיכת ניילון ישנה. בלי לחשוב פעמיים דחפתי אותו מתחת לחולצה שלי. המדף נשמט ממני מיד ונחת יחד עם הבגדים על הרצפה. אמא חזרה לחדר בריצה. הכבל של הטלפון הסתלסל ונמתח אחריה כמו זנב. היא כנראה נבהלה. זאת היתה שיחה ממך. מאז שהעבירו אותך לכלא השרון אתה מתקשר מדי יום, היא אמרה, וחייכה, במין אסירות תודה. התמלאתי כעס ורחמים אדירים על השמחה הזאת שלה. בכל זאת נשארתי לשתות תה, למרות שאמרתי לה שאיאלץ להתקין את המדף ולצאת בחזרה לחיפה מיד. היא אמרה שנשארו לך שמונה חודשים בפנים, והידקה את השיער לצדי הפנים שלה. האצבעות שלה גלשו על שערה באיטיות, כאילו היא מנסה להעריך את מצבו בעוד שמונה חודשים. כל הזמן הזה, השוליים של התמונה המשיכו להשתפשף לי בבטן.

כשחזרתי לאוניברסיטה, הורדתי את החולצה מול המראה בשירותים של הפקולטה ושלפתי את התמונה. היא השאירה סימנים של חצאי עיגולים על העור שלי, כמו הטבעה של בול. לא יודע למה לא שלפתי את התמונה מיד כשנכנסתי לאוטו. במקום זה נהגתי כל הדרך לחיפה כשהתמונה נעוצה בחגורה של המכנסיים שלי. הפנים של נדיה פגשו בבטן שלי עם כל נשימה, נדבקו אליה כמה רגעים וחזרו וניתקו ממנה. ככה במשך שעה ורבע, עד שהגעתי למשרד. שעת הקבלה שלי הסתיימה לפני חצי שעה, אבל נשארתי וכתבתי לך כי ידעתי שאחרי שאגיע הביתה כבר לא אעשה את זה. אני יודע שהוּדָא סיפרה לך הכול על נדיה. אני מבקש שתספר לי. אני לא יודע איך אמא תגיב לבקשה כזאת אם אַפנה אותה אליה. אני לא יודע אפילו להסביר למה אני רוצה לדעת עכשיו את הפרטים של הסיפור הזה. אני זוכר רק שאמא סיפרה שבזמנו היא זיהתה אותה לפי הדפוס הפרחוני של השמלה שלה, וכמה קווצות ששרדו משערה.

הייתי בן שתים-עשרה כששמעתי אותה מספרת על נדיה לאדם זר בפעם הראשונה. הפסיכולוגית שבית הספר הקצה לך הגיעה לביקור אחרי שאמא טענה שניסית להתאבד. מניסיון ההתאבדות שלך אני לא זוכר הרבה, חוץ מזה שההודאה בו עיכבה את המעצר שלך בכמה חודשים. קצינת המבחן אמרה שלמזלך עדיין לא מלאו לך שמונה-עשרה, ובזמנו לא הבנתי למה היא מתכוונת. התלוותה אליה פסיכולוגית צעירה, חייכנית יותר מדי, ששאלה אותי שאלות תוך כדי שהיא מטה את הראש הצידה ומנמיכה את הקול. תיעבתי אותה. העמדתי פנים שאני צופה בטלוויזיה כששמעתי את אמא מספרת לה על נדיה. אני תוהה עכשיו איזה עניין, אם בכלל, היה לפסיכולוגית ברצח שאירע ביפו של סוף שנות השישים. אמא אפילו לא קראה לזה רצח, אתה זוכר? היא תמיד היתה אומרת, "איבדנו אותה". כאילו מישהו הניח את אחותה הקטנה באיזו מגירה, ואף אחד לא הצליח לאתר אותה מאז.

כשהתחלתי לעבוד באוניברסיטה, חיפשתי פרטים על החקירה בארכיון העיתונות, ונתקלתי בסיפור על מוכר הקרקעות היפואי שנעלם בנסיבות לא ידועות סמוך למוות של נדיה. והרי אמא ניסתה להצניע את הסיפור הזה. אבל מאז שמצאתי את התמונה אני לא מצליח שלא לחשוב עליו, ועליה. בדיעבד, אני מאמין שגם הפסיכולוגית שלך התפלאה על הכנסתה בסוד הסיפור הזה. אפשרי שאמא הניחה שהיסטוריה של אסונות משפחתיים תרכך את הטיפול בך ביום שבו תעמוד למשפט. סביר להניח שהיא צדקה. בכל מקרה, בעוד פחות מחודשיים, יעברו ארבעים שנה בדיוק מאז שהיא נקברה. גיליתי את זה דרך העיתונים שמצאתי. אף פעם לא עשינו לה אזכרה. אתה מבין למה אני שואל אותך עכשיו?

אשלשל את המכתב הזה לתיבת הדואר מחוץ לאוניברסיטה, לפני שאכנס לאוטו. אני לא רוצה לקחת אותו הביתה או לקרוא אותו שוב. אחכה לתשובה שלך. אני רוצה להאמין שתכתוב לי, ולו רק כדי לגמול לי על ההפתעה בהפתעה.

 

וואחיד

 

10 מאי

אנשים טועים / סיפור

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחברת

 

עיוורון

זאת לא אגדה. הסיפור אמיתי. אני הגורם המוסמך ביותר לאשר את זה. איך זה? כי אני המפלצת שעליה דיברתם. אגב, כשמדברים על מנהל ולא על מנהלת, אמליץ שתגידו "מפלץ"…

תירגעו. הייתי הבוקר אצל רופא השיניים, הלסת שלי רדומה ואני לא עומד לטרוף אף אחד.

עוד יין? מישהו? את לא צריכה להביא לי. הנה, המלצרית קלטה אותי. מלצרית טובה. תראו כמה יפה היא מאזנת את המגש. שפירית קטנה ממש. שפירית אוורירית…

יפה, כיוון שהחלטתם החלטה איכותית שלא להתפזר, וכיוון שיש עוד זמן עד החופה, וכיוון שכולנו ממילא עומדים פה ושתיקות הן לא דבר נעים — תרשו לי להתעכב על סיפור המפלץ שסיפרתם, ולעניין אתכם עוד. לשם מה נועדו מסיבות, אם לא להעברת מידע לא פורמלי.

לפני הכול, פרזנטציה של העובדות: העובדות, כמו שכבר אמרתי, נכונות ברובן. אני פיטרתי את הגברת. פרט אחד אני רוצה לתקן, וזה שפעמיים היא נתקלה בי — פעמיים, בשני מועדים שונים, לא פעם אחת — וש"נתקלה" איננו תיאור מדויק. "התנגשה" מתאר נכון יותר את התנועה של הגוף שלה. עם קורבן אחר התנגשות כזאת היתה נגמרת בדריסה.

את הנסיבות הפיזיות, את התנאים הסביבתיים שבהם התחולל האירוע — אחדים מכם מכירים. לדאבון לבי, בשעות מסוימות צפוף מאוד במבואה שלנו, ועומס הביקוש למעליות הוא בעיה ידועה. במצב כזה של דוחק, מגע גופני הוא דבר שקורה, ותתפלאו אולי לשמוע שגם אני התנסיתי בזה, התנסיתי לא מעט פעמים בעבר. אני לא מתבדל מהציבור, ובנושא המעלית, חשוב לציין, מעולם לא ביקשתי לעצמי איזושהי פריבילגיה או איזשהו סידור מיוחד. לכל דבר בעולם יש יתרונות, לכל דבר יש גם חסרונות, והבניין שלנו הוא מה שהוא, לטוב ולרע — בין אם אתה יושב בקומות העליונות ובין אם אתה מאלה שלמטה. בניין אחד לכולם — זאת התפיסה שלי. בניין משותף, מעליות משותפות.

כעת, אם לחזור להערות שלי לסיפור שסיפרתם: אירוע ההיתקלות הראשון היה לפני פחות משנה, והוא נחקק בזיכרוני משום שהגברת הזאת התנגשה בי בכוח כזה, שעוד רגע הטלפון היה עף לי מהיד. כמעט הוא עף.

טלפון מרוסק, רגליים דורכות על הטלפון האישי שלך… אני יודע, זה קורה, יכול לקרות. קרה לי שאיבדתי בחיי כמה טלפונים. איבדתי והמשכתי הלאה. העניין הוא הנסיבות, והנסיבות היו — איך לומר? מעוררות מחשבה. אסביר לכם מה חשבתי.

אני יודע שמבחינת הדימוי, אדם בדרג שלי אף פעם לא נתפס כליברל, אבל מי שמכיר אותי מקרוב יודע כמה הליברליות היא אצלי בדם. אני, לתפיסתי, בחיים לא אגיד למישהו למי להתפלל או עם מי להשתגל. חד־משמעית לא. כרוב ניצנים עושה לךָ את זה? גברתי מקבלת אקסטזה מלהיניק לטאות? בבקשה. אני לא מתערב. כל אחד שיעשה מה שהוא רוצה, ובלבד שהוא לא כופה עלי.

גם בעניין האסתטי תדעו לכם שאני שותק. אני שותק תמיד, למרות שהרבה פעמים, לא בדיוק נעים מה שתוקעים לכם לעיניים. לא נעים — בואו נהיה ישרים ונודה — ובכל זאת, בכל זאת אני אומר: שאנשים יעשו עם הגוף שלהם מה שהם רוצים. אישה מחליטה להפוך את הגוף שלה לנגמ"ש? זכותה. זכותה. אם זה מה שהיא אוהבת ואם זה מה שאדוני אוהב… כל אחד והטעם שלו. אבל — וכאן, שימו לב, כאן יש "אבל" גדול — מי שבוחרת בנגמ"ש כבד, כדאי שתשים לב איפה היא מסיעה אותו. לא בכל מקום מסיעים נגמ"ש. זה לא.

את אזור המעליות שלנו תיארתי לכם, ולאזור כזה ברור שלא נכנסים עם רכב כבד. ודאי לא בשעות העומס.

עקרונית, אני אומר, הייתי צריך להגיב כבר באירוע הדריסה הראשון. היום אין לי ספק שעם כל הקושי שבדבר — זה היה המעשה הנכון לעשות, אלא שאני לא הגבתי. ולמה, תשאלו אותי? למה? אני אגיד לכם. משום שגם המפלץ הוא אדם. הזרוע שלי חטפה מכה, הטלפון כמעט עף לי מהיד, ובכל זאת נשארתי רגוע. ולא רק שנשארתי אלא שבלב שלי אפילו מצאתי תירוצים בשבילה. אולי הנוכחות שלה באזור, דווקא בשעת העומס הזאת, היא חריגה. ייתכן. היא לא לבשה מדים, לא היה עליה תג, אבל כל אידיוט היה יכול לראות שהיא מהניקיון. אולי הזעיקו אותה מחוץ לשעות העבודה, ואם זה המקרה — אף אחד לא יטען שהיא צריכה לעלות במדרגות… הייתי די בטוח שלא ראיתי אותה קודם. דבר כזה, אני מבטיח לכם, זוכרים אם רואים. נעליים בגודל כזה. הייתי אומר שאפשר לשוט בהן, אם לא הייתי חושש שמים ייכנסו לסירה.

תרשמו לפניכם שבימים שאחרי זה, במשך יותר מחודשיים, לא נקטתי שום פעולה. אמרתי "מילא, סיפור נקודתי"… עיסוקים הרי לא חסרים לי. כמעט אפשר לומר ששכחתי. אני הנחתי בצד — ואז טראח! אירוע שני! ככה זה כשמזניחים טיפול. טראח! רק שה"טראח!" הזה הוא טראח שאפשר היה לחזות ולמנוע.

בפעם הזאת הנגמ"שית דווקא היתה בדרך החוצה, מה שמוציא מכלל חשבון את האפשרות שאיזשהו בוס לא חכם הזעיק אותה ושהיא נאלצה למהר. יפה. טראח שני. אחרי הטראח הזה אני מגיע למשרד ומבקש שיעלו לי בטלפון את מנהל התחזוקה. תג לא היה עליה גם בפעם הזאת, אבל בתיאור שלה אי־אפשר לטעות וגם אין לי ספק שהיא מועסקת של התחזוקה. אחרת מה יש לה לחפש אצלנו? מעלים לי את התחזוקה. האיש מזהה מיד על מי אני מדבר, ואז — הפתעה! הפתעה — הוא מנסה להתמקח. לא סתם מנסה, אלא גם מבקש להיכנס אלי לשיחה.

זמן להקדיש לזה אין לי, ממש אין, אבל אני — אני מפלץ סקרן, והאמת היא שהמצב מתחיל לסקרן אותי. מלכתחילה ברור שהאיש עשה מחדל כששכר את הנגמ"שית, לא ברור מה חשב… אומרים "מודה ועוזב ירוחם", אבל הוא דווקא לא עוזב, ודווקא מתעקש להתדיין איתי. דווקא. יפה… אני תמיד אומר שבלי סקרנות בני האדם עוד היו מתנדנדים על העצים. בתפיסה האסטרטגית שלי — סקרנות היא משאב, והתגובה שלו מסקרנת אותי.

בקיצור, אחר הצהריים מכניסים אלי את האיש. בחור די צעיר, העיניים שלו מתרוצצות על כל המשרד, מבוהל זאת אומרת, אבל שָׂם את הגוף שלו מולי כאילו יש לו ביטחון, ועל הפרצוף שלו הבעה שלגמרי לא מוצאת חן בעיני, מין הבעה של "תראו איזה צדיק וגיבור אני". אם הוא כזה צדיק־גיבור אז אני הרשע, וזה, נו, העסק הזה — פשוט לא נראה לי.

אני לא שמח עם מה שאני רואה אצלו, לא נראה לי הוגן, אבל אני נותן לו לדבר — לפעמים צריך לתת לאנשים לדבר — ושום דבר שהוא אומר לא מפתיע אותי: מפרנסת, עובדת אחראית, אישה מיוחדת, די משכילה אפילו, מזל רע, שרשרת של אסונות בחיים… הוא מכיר את הבן שלה, הם שירתו יחד בצבא או משהו. הבן הזה הציל את החיים שלו או משהו. אם היא עשתה איזושהי טעות, אין לו ספק שהיא תרצה לתקן.

אז ככה הבחור נואם את הטקסט שלו. אני שותק, אבל תופס שמרגע לרגע הוא הולך ונהנה מהקטע. עוד רגע קרניים של משה רבנו יוצאות מהקרחת המגולחת שלו, כל כך הוא מרוצה מעצמו, איך שהוא עומד מול המפלץ ולא מתפלץ. ברור לגמרי שאחרי זה הוא יוצא ומספר לכולם איך הוא דיבר אל לבי, איך הוא בחוכמתו האיר את עיני — כופף אותי, זאת אומרת. בראש שלו הוא כבר שומע את מחיאות הכפיים: גיבור! גיבור! מה נגיד? גיבור, וגם צדיק על חשבוני.

ובכל זאת, בכל זאת למרות הכול, כשהוא גומר לשפוך, אני עוד מחכה. אולי בכל זאת יש לו עוד משהו מקורי לספר לי. דקה בערך אני נותן לו שקט לעמוד ולחשוב, ורק כשנראה שבאמת אין לו יותר מה להגיד, אני, בצורה הכי עניינית, מציג לו את העובדות ואפילו מסביר: התנגשות. לא אחת אלא שתיים. ביהדות יש מושג כזה "שור מועד". אני לא אומר חלילה שצריך לטפל בה כמו שמטפלים בשור, בכל זאת מדובר בבן אדם, אבל…

הייתם חושבים שבזה ייסגר העניין, אבל לא. בדיוק ההפך. אני מעדכן אותו יפה במה שקרה, ואצלו מיד נדלקות העיניים. אאוריקה! ארכימדס מזנק מתוך האמבטיה. עכשיו הכול ברור לו, עכשיו הוא יסביר לי. תכף גם אני אראה. כן…?

"היא עיוורת בעין אחת." הוא זורק לי את המידע הזה כאילו זהו, לא שח אלא מט. עיוורת. בעין אחת. לא רואה. בגלל זה היא נתקלה בי.

"באיזו עין?" אני שואל אותו. באיזו עין? טוב, הוא לא יודע. לא טרח לבדוק. מן הסתם בצד שבו נתקלה בי.

מן הסתם. אני — לא אוהב שאומרים לי "מן הסתם". לא אוהב שמניחים לי הנחות, אבל בסדר, אני מוכן ללכת איתו, למרות שעכשיו הוא רק מסתבך יותר, מסתבך בלי להרגיש.

"היא עובדת טובה?" הכי טובה. מגיעה בזמן, יעילה, לא מורחת את השעות, אפילו לא יוצאת לעשן. עובדת חלום. "חלום" הוא אומר לי, והעיניים שלו מסתכלות לתקרה כאילו החלום שלה מרחף שם גבוה.

"והניקיון?" אני שואל אותו. "האיכות שלו? בכל זאת, עין אחת…"

האיכות עילאית. עי־ל־אית.

"ואיך," אני חוקר אותו, "איך מגיעים לאיכות כזאת עם עין אחת?"

מה הוא יכול להגיד? הוא מניח שהיא פשוט משתדלת.

"משתדלת?"

משתדלת. משתדלת לראות.

"אבל איך בדיוק עושים את ההשתדלות הזאת?"

טוב, את העניין הזה הוא לא חקר לעומק, הוא רק יכול לשער שהיא מזיזה את הראש. מזיזה הצידה ואז מתרכזת בעין שפועלת.

נראה שחלק מהאוויר יצא ממנו, כי כשאני שואל אותו אם הוא יכול להדגים לי, הוא סתם עומד ובוהה, אז אני מנסה לעזור לו: "אתה מתכוון שהיא מטה את הראש? מטה הצידה — אתה מתכוון ככה? זה בהנחה ששמאל שלי עיוורת ושאני רוצה לראות אותך. או אולי זה ככה, בזווית הזאת, אם שמאל שלי היא הרואה. לדבָר הזה אתה מתכוון?"

כן. לזה הוא התכוון, בדיוק למה שהדגמתי, אבל הפרצוף שלו בכל זאת לא מתרומם מהצניחה, והוא רק מהנהן לי. אני לעומת זאת… לי דווקא יש הנאה, הנאה — נקרא לה סוקרטית, כן, הנאה סוקרטית מהליך הבירור הסוקרטי, ואני שואל אותו אם עכשיו הוא מבין את הבעיה.

מהאופן שהשפתיים שלו זזות אני מסיק שלא, ולמרות אלף דברים שמחכים לי, למרות כל מה שמחכה לי על השולחן לטיפול, אני מאריך ומסביר לו. מניסיון אני יודע שלהסביר זאת השקעה משתלמת. האווירה נעכרת מאוד כשאנשים חושבים שהבוס שלהם שרירותי.

ראשית אני מרגיע אותו שאין לי אליו שום טענות על כך ששכר עובדת עם מום. לכל אדם יש חולשות, אף אחד לא מושלם, אפילו אני לא… עצרתי לרגע, חשבתי שאני אגרום לו לחייך, אבל לא, הוא לא חייך. הבעות אני קורא מצוין, ומההבעה שלו אני קולט שהוא מתאמץ לא לפגר אחרי, ושמרוב התאמצות שום חיוך לא יֵצא. בסדר. אני מבין שהוא לא נרגע, ואני חוזר ומסביר לו לאט: אנחנו אנושיים, בהחלט מותר שלאדם יהיו חולשות, שאלָה רק אם האדם מודע לחולשה שלו. זאת שאלה ראשונה. מתוך מה שסיפר לי, לפי תנועת הראש והצוואר שהרגע שיחזרנו — מתוך מה שאני שיחזרתי והוא עצמו אישר — התשובה לשאלה חיובית. מודעות לעיוורון יש. יש מודעות, ויש גם ניסיון מודע לפצות עליו. לא סתם ניסיון, אלא ניסיון שמצליח. הצלחה עילאית, הוא העיד.

עכשיו עליו להבין: לוּ היה מדובר באדם עיוור לגמרי, אילו עיוור גמור מלידה התנגש בי — אני הייתי שותק. מה אפשר לטעון נגד מי שלא מסוגל לראות כלום? אבל כאן — מצב אחר. אחר לגמרי. כאן יש מסוגלות, וכאן היתה גם בחירה שלא להשתמש במסוגלות הזאת, כי שום השתדלות מהסוג שהזכיר — אני לא ראיתי. לא היתה הטיה של הראש ושל הצוואר. לא, שום דבר כזה לא היה. מה שהיה זה רכב כבד שנדחף. ומי שנוהג בו, ודווקא בשעה הכי צפופה, הנהג — הוא פשוט לא טורח להתאמץ להבחין בזולת.

לאדם רואה יכולה לקרות תאונה. דברים קורים. קורה. אדם לא תמיד יודע שהוא צריך להיזהר, אבל מישהו עם חולשת ראייה? מישהו שיודע שעליו להיזהר ולא נזהר? רכב כבד בערפל? פעמיים? כאילו הבניין הוא שלה? למזלנו היא התנגשה דווקא בי. אבל באותה מידה הרי היתה יכולה לפגוע בזקנה או חס וחלילה בילד. היא "לא ראתה"? אדם חייב לראות, אין דבר כזה "לא מסוגל".

מי שלא מבחין, אדם שלא רואה — זה אדם שבוחר לא לראות. ולבחור שלא לראות — התנהגות כזאת, אני מודיע, לא בבית ספרנו.

את פיצויי הפיטורים שלה היא קיבלה, כמובן, וגם, אגב, כמה מתנות שנשארו אצלנו עודף מהחג. ביקשו את רשותי להעביר לה, ואישרתי.

עד כאן העובדות, אלה התיקונים שלי לאגדה העירונית שסיפרתם. ועכשיו, בתזמון מרהיב, אני רואה שהרב הואיל להגיע בדיוק כשסיימתי. גבירותי ורבותי, אנחנו עוברים לצפות בחופה.

 

 

10 מאי

חזקים ברוסיה / פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחבר

 

פרולוג

 מה חשבתי לעצמי? אדם בגילי אמור לחזור בכל ערב הביתה, למשפחה שלו, לעזור לאשתו להאכיל ולקלח את הילדים, לראות חדשות, להתלונן קצת על המצב ולהזדקן. אדם בגילי אמור להיות אבא, בעל, שכן, אזרח, חבר בקבוצת ריצה, מנוי בקאנטרי, בעל כרטיס מועדון בסוּפר או שניים. אדם בגילי לא אמור להיות רוקר. אדם בגילי אמור לבלות את שעות הפנאי שלו עם חברים שעובדים בעבודה מסודרת, כאלה שאפשר לדבר איתם על קריירה, כסף, גידול ילדים, טריאתלון, מכונית מליסינג, ולהגיד להם משפטים כמו: "מי שקנה דירה באזור נס ציונה לפני חמש שנים עשה את עסקת חייו."

אדם בגילי לא אמור לאחד את הלהקה הגרועה שהיתה לו בתיכון, ולטוס איתה לסיבוב הופעות ברוסיה. הוא גם לא אמור להימשך בטירוף לבסיסטית יפנית. אני יודע שאנשים בוגדים, במיוחד אנשים בגילי, רק שהם עושים את זה בדרך כלל עם היועצת המשפטית הגרושה שעובדת איתם באותו המשרד, וזה קורה להם במסגרת איזה טיול גיבוש של החֶברָה לאילת, אחרי הופעה של סטנדאפיסט חצי-מוּכּר. לא במסגרת מסע מטורף באוטובוס ברחבי רוסיה, עם שני חברי ילדות ואבא של אשתך.

אבל את כל הדברים האלה, שאדם בגילי לא אמור לעשות, אני עשיתי. והכול התחיל מניסיון להגשים את החלום הבורגני: לקנות בית צמוד קרקע עם רצפת פרקט ומטבח מעוצב. מה באמת חשבתי לעצמי?

 

 פרק 1

 בית

 רחבת דשא ירוקה חוצצת בין הבית לרחוב השקט שבו הוא ממוקם, דלת הכניסה רחבת הממדים נפתחת לסלון רחב ידיים אך מתוכנן באופן מעודן שיוצר חללים אינטימיים. הרבה עץ משובח, רעפים אירופאיים אך מתאימים לסביבה, פרקט חום כהה משתרע בטבעיות על הרצפה. שום סימנים של עושר מנקר עיניים, אלא פיזור נכון של חפצים מקוריים ויפים, פסלים אותנטיים במידה הנכונה ותמונות שנאספו לאורך השנים ונטמעו בהרמוניה בקירות הבית כאילו היו כאן מאז ומעולם. מיסודות הבית.

אני מתבונן בבנות שלי יורדות יחפות במדרגות מחופות העץ גם הן. הן לבושות כותונות לילה קלילות עם ציורים ילדותיים בצבע פסטל רכים, והן בדרכן אלי כדי לברך אותי בלילה טוב, או להתמקח בחֵן על עוד כמה דקות של צפייה בטלוויזיה, ואז חוזרות לחדריהן שספגו כבר את ריחן העדין. נועם ריחן חילחל גם למזרנים, לבגדים הקטנים שבארונות, לשטיח הנעים שעליו אני יושב ומשחק איתן בסוף יום עבודה ובשבת בבוקר.

מִשְטח עץ בגינה האחורית הוא המקום שבו אשתי ואני מסיימים את היום, ושם אנחנו משוחחים, צוחקים, סופגים לתוכנו את השעות הטובות של נישואינו, נזכרים בימים שהכרנו, בטיולים שתוכננו ושהגשמנו.

בבקרים אנחנו מתעוררים כשחלון לבן גדול מכניס לתוך חדר השינה שלנו אלומות אור שסוננו דרך עליו הצפופים של העץ הוותיק אך המטופח שמולו. זהו בית גדול, אני צועד בו יחף, נהנה להרגיש איך המרקם שמתחת לרגלי מתחלף מנוקשותו החמימה של הפרקט לקרירות הנקייה של אריחי הקרמיקה, ואז רגלי שוקעות לתוך שטיח מפנק שמשתרע מקיר לקיר. אני הולך בביתי ומתענג כאילו אני עובר בין מדינות, משוטט בנועם מעיר לעיר, משייט בין פלאי עולם. כך אני מדמיין בית גדול. בית אמיתי. בית של גבר שעוד מעט יהיה בן ארבעים ושהצליח בחייו.

 

בַּפועל אנחנו גרים בדירת שלושה חדרים פלוס ממ"ד בפתח תקווה, בפרויקט מגורים למתפשרים צעירים, ומשלמים את המשכנתא עליה בעצב, כאילו היתה טקס פולחן נוצרי שאמור לייסר את המאמין כדי לחזק את אמונתו. כל תשלום מכביד, אבל מקַדֵם אותנו בדרך לבעלות על הדירה. לפי חשבון שעשינו, אם נרצה לקנות רבע דונם באזור נתניה, מרחק שעתיים נסיעה מהעבודות העצובות שלנו, ניאלץ לא לאכול במשך שנתיים ואז נמות. וכשנמות, קרוב לוודאי שניקבר בבית הקברות של פתח תקווה, אז בעצם לא עשינו כאן כלום.

יש לנו זה את זה וכמובן את הבנות, ואנחנו (אני לפחות) מאושרים באופן תיאורטי, שזה אומר שאם נשב לרגע ונחשוב באופן יזום על כל הדברים שהיו יכולים להיות גרועים יותר בחיים שלנו, נהיה באותו רגע מאושרים. אני בן שלושים ותשע, שזה אומר קירח, ואשתי בת שלושים וחמש, שזה אומר לא בת עשרים וחמש. המקצוע שלי הוא איש היי-טק. מעולם לא קראתם עלי כתבת פרופיל ב"דה מרקר", שמלווה בתמונה שלי במכנסי רכיבה, עומד ליד אופניים בעשרים אלף שקל, ולידה הכיתוב באותיות מודגשות: "הבנתי שהקצב המטורף של עולם ההיי-טק גובה ממני מחיר, והחלטתי לעשות למען עצמי. אני נוסע באופניים כל יום, ופעם בשנה אני חותך לאַשרם של אושו, שם אני מתעל את כל הרעל שהצטבר אצלי לעבודה רוחנית." בעצם אולי כן קראתם עלי פעם בעיתונות הכלכלית, אבל זה היה לפני בערך עשר שנים, כשאני ועוד כמאה חבר'ה צעירים עשינו דבר שעד אז איש לא האמין שאפשר לעשות בתחום ההיי-טק והננו-טכנולוגיה — פוטרנו. אנחנו היינו הראשונים ואחרינו הגיעו גלי הפיטורים הגדולים של סוף ימי הבועה. כבר אז התחלתי לחשוב שאולי ההחלטה שעשיתי, כשהלכתי ללמוד מחשבים, לא היתה השוס של המילניום. יש לי דוד שאמר לי כשהשתחררתי מהצבא, שהוא מאמין שכדאי לכל אדם, מבחינה כלכלית טהורה, לעבוד בדבר שבו הוא הכי טוב, כי אז יש לו הסיכוי הטוב ביותר לעשות כסף גדול.

"אם תוכיח לי שאתה מכין את הפלאפל הכי טוב בארץ, אני אתחנן לפניך לפתוח דוכן פלאפל," הוא אמר.

אני זוכר שאמא שלי התערבה מיד בשיחה ואמרה, "מה שדוד נמרוד מנסה בעצם להגיד זה שאם תוכיח לנו שאתה יכול להזיז רקמות מוח באופן הטוב ביותר, אז אנחנו מפצירים בך ללכת ללמוד רפואה ולהיות מנתח מוח, ולמה שלא תצליח בזה בעצם? הרי היית כל כך טוב עם הידיים בגן."

אז הלכתי ללמוד מחשבים. זה היה תחום שאף אחד, כולל אני, לא הבין בו מספיק כדי לקבוע שהוא פסול כמקצוע.

 

בעוד שנה אני חוגג ארבעים. שירי אשתי היא עורכת דין, והיא גם האדם שאיתו הכי הייתי רוצה לחלוק חצי דונם במרכז הארץ עם דשא מקדימה, עץ שמסנן את השמש והמון חללים אינטימיים למרות גודלו של הבית. אבל זה לא הולך לקרות. לא עם המשכורות שלנו ולא עם האופי שלנו. או שלי, ליתר דיוק. אולי לצד בעל אחר, האופי האמיץ יחסית של שירי היה בא יותר לידי ביטוי, והם היו משגשגים מבחינה כלכלית. אולי הם היו פותחים בית קפה מצליח שהיה הופך לרשת בתי קפה משגשגת, אולי הם היו מייבאים משהו מלפלנד ועושים הון. אני עושה את זה לפעמים, מדמיין איך היו נראים החיים של שירי עם גבר אחר. באף אחד מהדמיונות העצובים האלה הם לא גרים בדירת שלושה חדרים פלוס ממ"ד בפתח תקווה.

 

אני מחנה את המכונית בחניון של בית המשרדים שבו אני עובד ופונה לעבר הכניסה לבניין. תחושת המחנק של החניון מתחלפת בתחושת המחנק של המעלית, ואז בתחושת המחנק של חלל העבודה, שכאילו תוכנן בקפדנות מרושעת על ידי האדריכל שעיצב את כל הבניין הזה.

הכרטיס המגנטי שלי מדווח למי שיעבור על דוחות הנוכחות מאוחר יותר שאני כאן, כמו סטתוסקופ מודרני שמאשר שאני חי. כשאצא מפה יהיה חושך, והילדות יישנו. כך זה ימשיך עד שיום אחד אהיה בן חמישים וחמש, אם יהיה לי מזל ולא אפוטר לפני כן, והילדות שלי יהיו סטודנטיות או חיילות. זה הסיפור שלי. לא חטפו אותי בילדותי, ההורים שלי מעולם לא התעללו בי, לא הפכתי לנכה בפיגוע, שום דבר חריג. אני בסך הכול עובד מהבוקר עד הלילה, וחי בדירה בפתח תקווה. אני יכול להמשיך ככה עד סוף חיי. במידה מסוימת, אם להיות כן, הייתי מוכן להסתפק בזה אם מישהו היה מבטיח לי שזה לא ישתנה לעולם לרעה. שהבנות תמיד יהיו בריאות, שהמשכורות, גם אם הן די עלובות ביחס לעלות המחיה שלנו, ימשיכו להיכנס, שאשתי תמשיך לאהוב אותי, שאני לא אקבל סרטן.

הנורה במתקן שאליו אני מצמיד את הכרטיס המגנטי שלי משנה את צבעה מאדום לירוק, ואני פותח את דלת הזכוכית של המשרד ונכנס פנימה. אנשים חולפים מולי, ואני מיד מבחין שקצב הליכתם מעט שונה מהמקובל. במהלך השנים שאני בהיי-טק נוכחתי לדעת שיש הבעה קבועה על פניהם של האנשים שעובדים איתי, או ליתר דיוק סקאלת הבעות קבועה, שנעה בין שחצנות ביום טוב לשעמום ביום רע. אף אחת מההבעות שלמדתי להכיר ולשנוא במהלך השנים שאני בתחום, לא מופיעה על הפנים של האנשים שחולפים מולי עכשיו במסדרון. למעשה הם נראים כמי שראו הרגע נמר, אבל מעדיפים לא לדבר על זה. אני תופס את האדם הראשון במסדרון, שאני פחות או יותר מיודד איתו, ושואל אותו "מה קרה?"

הוא עונה מיד תשובה בת שתי מילים. הוא מתחיל לענות אותה עוד לפני שסיימתי לשאול, והדברים שלנו משתלבים זה בזה. אם מישהו היה מתמלל את השיחה הקטנה וההיסטרית שלנו מהצד, בלי לעשות הפרדה בין שני הדוברים השונים, היה מתקבל הטקסט הבא: מה, גל, קרה, פיטורים.

פתאום הרצפה מפסיקה להיות רצפה, התקרה מפסיקה להיות תקרה. הפנים העדינות של שתי הבנות שלי מופיעות לנגד עיני. המבט שלהן מאוכזב. אני נופל במהירות למטה מהקומה השישית של בית משרדים מכוער באזור התעשייה המחודש של פתח תקווה. ככה בטח הרגישו האנשים האלה במגדלי התאומים, התחושה שאין כלום מתחת. כמו השנייה הראשונה במעלית, כמו הרגע הזה שבו המטוס ממריא. הפרקט הדק, המלאכותי והשביר שעליו אני חי נסדק, ואני נופל.

לוקח לי כמה שניות להחזיר כל דבר למקום. אחד הפחדים הגדולים שלי השתחרר, והותיר את הגוף שלי קר מבפנים. בעוד שנייה בטח יֵצא רופא מהמעלית, ייגש אלי ויאמר, "מר אמיר גיל, תשמע, יש לך סרטן."

10 מאי

אתם, שחיים יפה כל כך / פתיחה

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחברת

 

הנה אתם! מתוך התחשבות בכם

אני לא מפרטת הכול, אבל שימו לב!

 

באור נובמבר, אולי אוגוסט, למרגלות עץ תות שפירותיו פצועים, טיפטף ללא הרף צינור גומי מפותל כנחש, וכפות רגליים יחפות — שלכלוך דבק אליהן כאילו היה קעקוע על עורן — השתכשכו בשלולית שנקוותה, התיזו טיפות בוציות לכל עבר, שם הוא נעץ שן תירס ברווח שבין שתי שינַי וצחק, לבן, צהוב, לבן. "כל הקשת בחלל הפה שלךְ," צחק. וכשצחק, הצטמצמו עיניו, אם בגלל כאב האור או משום שריר הצחוק, התאדו ממניין שנותיו עשרים וחמש שנים והוא הפך להיות בן גילי: בן אחת-עשרה.

ובקצה אותו יום, כשהוסט האור, ובחוץ רק פנס אחד דלק בגמגום בעוד חברו נותר בחשכה, הוא גילגל שתי מזוודות שחורות למרכז הבית, קיפל לתוכן ערמת חולצות צווארון בהירות, הניח חליפות חדשות תפורות בידי חייט, זוג נעליים שחורות, צעיף אנגורה שחור, מעיל ארוך שלו צווארון חיה, גם מייבש שיער שחור חדש, את הכול תחב פנימה ובעצמו לבש חולצה שכפתוריה רכוסים ומכנסיים שקפליהם מגוהצים בחומרה. עמד שם והביט ממרום מאה שמונים ושמונה הסנטימטרים שלו בילדיו — הייתי אז פרועת שיער בשיניים מרווחות — ואמר: "אני נוסע לאנגליה."

אנגליה, בחיי!

"אני נוסע לאנגליה ומסדר לנו שמה חיים חדשים."

מה יש לו לחפש שמה? רק פחם מוציאה האדמה שם, ואפילו גשר מפה לשם אין, מעֵבֶר לגבולות השמש השתרעה אנגליה שלו, אבל עקביו ננעצו בצורמנות בחלק ההוא של כדור הארץ.

"אני אתארגן שם קודם. אמצא לנו בית בשכונה יפה, בטח בלונדון, אולי בגולדרס גרין או בהמפסטד. נראה. ואסדר בית ספר טוב בשבילכם. לכל הדברים אבא דואג, ואז קורא לכם לבוא אלי. חיים חדשים נתחיל לנו בלונדון." כך דיבר על אנגליה שלו, וכמו בלחש קדום בנה מלכות שלמה עבורנו בתוך נוף הערפל, כאילו קיווה שלא-עוד מעיק עלינו עול הזיכרון של המעשים והעלילות, כל שביקש היה לעמוד על סִפּוֹ של סיפור חדש.

"לונדון? מה פתאום לונדון?" לא יכולתי לעצור בעצמי, כפות רגליים יחפות הלכו סחור-סחור סביב המזוודות לגרש את ריח העור החדש שעלה והתנדף מהן כמו רוח רפאים.

אסי הצטרף ואמר, "אני לא רוצה לונדון, אני רוצה להישאר כאן." הוא שיחק בגלגלי מכונית שפעם קיבל מהאב, מכונית משטרה שהשמיעה קול צופר לוחש, אבל אבא אמר, "אתה לא יודע, אסי? בלונדון יש נהר רחב שמתפתל בכל העיר, אפשר לשוט עליו בספינה, לא כמו אצלנו, ויש להם את קבוצת הכדורגל הכי טובה בעולם, וארמון אמיתי עם מלכה ונסיכים. את כל הדברים הטובים יש שם."

"אני לא רוצֶה, אני רוצה להישאר כאן." נשמע לו דיבור עיקש לאסי, של אחד שיצא וראה עולם ואף על פי כן חזר וכעת תובע להישאר כאן, אלא שבכל ימי חייו לא יצא והרחיק מהשכונה: קשה למי שנולד בשכונה שלנו לצאת ממנה. כמו נלכד בקורים שטוותה, אם בגלל השם הרע שיצא לה, של שכונת עוני ובורות ופשע — כי גם אם לא באמת היה פשע, תושביה נראו תמיד כאילו היו על סף פשיעה, גנבה, מכות, אלימות או רצח — ואם בגלל שמי שחי בה נאחז במסורת של השכונה, כמו גידול כלבים אלימים, חמורים וטווסים או ציות לזמן אחר שבו מחוגים לא זזים קדימה והספירה של האחד אינה הספירה של האחר. אפילו הדיבור בשכונה היה אחר, מוחלק בכוח מהגרון, לא ממש נקרע מהגוף, לא נפרד לעולם מעולם של מטה.

אבא התיישב על הספה, כף ידו הברישה את הבלורית שלו בתנועה אוטומטית ואפשר היה להבחין ברעד שלפות בה, ולאחר שהונחה על המסעד, נפרשו אצבעותיה והוא הביט בהן, קרום צימח והתפשט ביניהן. הוא הרים את עיניו אלינו ומיד נרגז מכך שילדיו עדים לחולשתו. "אז אל תבואו ללונדון, לא צריך." הקול שלו נשמע מעונה, "עזבו, כלום אתם לא מבינים מהחיים. אני אקח לשם ילדים אחרים."

מי שהעיף באבא מבט אחד ידע מיד שהוא לא נולד בשכונה אלא הצטרף אליה כמהגר, חוקי או לא חוקי, אחד שנישא לילידת השכונה שהיא אמי. ברגע שנישאו קיבלו בית בחצר האחורית של בית ההורים, בית שקירותיו עץ, גגו אזבסט ותריסיו רופפים. בעבָר שימש הבית כמחסן ואחר כך הוסב לחדרון לסבתא-רבתא עד שזו עברה מן העולם הזה, ואז חזר החדרון לשמש כמחסן; בתצלומי אוויר הוא נראה כמו נקודה שחורה מקרית מאחורי עצי ג'ומס. עם נישואי הזוג, שופץ והורחב והתווספו לו חדר קטן ומטבחון ומקלחת. נקנו גם מיטה זוגית וארון לבגדים ושידות לילה, וכל זה למען הזוג הצעיר.

התיישבתי על ברכיו והחזקתי לו את כף היד עם טבעת הזהב. אני אבוא איתך, אבא, אל תשמע לו, הוא סתם ילד קטן, מה אתה צריך אותו? תראה אותי, אני אבוא איתך. הוא חרק בשיניו ואני המשכתי כמעט נטולת קול, נישקתי לו את הלחי, כל כך קרובה לעור שלו שיכולתי להריח את האפטר-שייב שהתיז על עצמו, אלכסנדר מוקדון או משהו כזה. אני מתעקשת: על איזה נהר תזרום שמה, אבא, באיזו ספינה תשוט, תגיד לי, כמה עמוקים יהיו המים? וכל הזמן חייכתי אליו להדגיש את שן התירס הצהובה שנעץ ברווח בין שתי שיני, שיראה ששמרתי עליה,
בחיי!

"אני נוסע ומארגן לנו בית ואז קורא לכם לבוא אלי, אבל בינתיים אתה הגבר כאן. שמעת, אסי?" אבא נכנע למבט בעיניו הכחולות של אסי. "אבל תפסיק עם המכונית הזאת, של ילדים קטנים. אני אשלח לך מכונית עם שלט רחוק, בסדר?"

אמא ביקשה לחבק את אסי, אבל הוא הדף אותה ממנו, ואבא ניצל את ההזדמנות והצמיד אותו אליו, ושמעתי אותו לוחש לו, "הר של מתנות אני מביא לך. ואז אתה ואני עולים לגג. למקום הסודי שלנו שמה, בסדר? רק אתה ואני. אבל עד אז אתה השומר של הגג הזה ואתה השומר של הבית הזה, הבנת? אתה הגבר כאן עד שאבא חוזר."

אבא המשיך והעלה הבטחות על לונדון שלו, בהירוֹת ורעננות כאילו צפו על הקצף הלבן של מי הנהר ונשפכו היישר לרגלינו, ושיבץ בהן כמה מילים באנגלית וביקש מאיתנו לחזור אחריו, ואמא ניגבה את הדמעות, ואז אבא פיזם משהו כזה:

Imagine there's only heaven

It's easy if you try

No hell below us

Above only sky

Imagine of all the people

I'm the only one, ahah, ahah

Imagine there's no countries

It isn't hard to do

Nothing to kill or die for

Yoo hoo, hoo, hoo

הוא התחיל לצחוק והדביק אותנו, את אסי ואותי, ואחרינו הצטרפה אמא. זר אם היה מציץ בנו, היה רואה משפחה רגילה מכונסת איפשהו בביתה, משפחה שכל החלקים בה קיימים וסימטריים: אבא, אמא, ילד, ילדה. הוא היה מבין שמי מהם בדרכו לחוץ לארץ, וזה מפני המזוודות ומפני הבגדים המקופלים בהן למשעי, ועוד היה שם לב כי כולם נרגשים לכבוד הנסיעה, ואולי פיותיהם חולקים ציפיות משותפות. כן, כך יכולנו להיראות לאותו זר: משפחה רגילה שברגילות מכונסת יחד ומקיימת שיחה רגילה. אלא שפיו של אבא סינן פתאום קללה בשפה פרטית שהביא מהבית שלו, ולא היתה עוד אפשרות לנסיגה: הסיסמה נלחשה, השער נפתח ותהום ארבה לנו מאחוריו.

ליטפתי לו את הלחי כשהבטיח לשלוח כרטיסי טיסה מהר-מהר כי הוא לא יכול לחיות בלעדינו, ואז הוא התרומם וזרועותיו הניפו אותי גבוה והגוף שלי התמסר ובבת אחת איבד ממשקלו, וכשרגלַי כך, מנותקות מקרקע, לחש שהוא מכין לכבודי חדר של נסיכה בבית החדש שלנו, שישקיף לפארק ענקי או ליער, ואוכל לשבת על אדן החלון ולעקוב אחר חיות בר קטנות שמתרוצצות ומדלגות בינות לעצים, ואוכל לקטוף פתותי שלג שבטח ינשרו משמים במיוחד לכבודנו, בעדינות יתעופפו באוויר, וגם כוננית גדולה נישאה על כנפי הבטחתו, שבה כל ספרי ההרפתקאות שנכתבו אי-פעם בעולם. ומה עוד, אבא? תמשיך. תמשיך. רק לי תלחש את כל הדברים היפים, פתותי שלג נקטוף יחד! כמו כלום רציתי להישאר תלויה בין שמים לבין קרקע, אחוזה לנצח בזרועותיו, ואפילו הצמדתי את שפתַי לאוזנו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו, לעולם אוהב אותו.

הוא הרחיק אותי ממנו וצנחתי לרצפה.

"אני נשבע," אמר והניח את ידו על ראשו של אסי. "בראש הזה. בראש הזה אני נשבע לך, מימי, בראש של הבן שלי אני נשבע שתוך שבוע-שבועיים אתם אצלי בלונדון." הביט באמא ומבטו פיתוי ושכנועים ומערבולת של המצאות, בחיי!

ירקתי את שן התירס לכף ידי, ספוגת רוק ומתפוררת, ותחבתי אותה לכיס הז'קט שלו.

10 מרץ

רוח הרפאים של אלכסנדר וולף / פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחבר

 

מכל הזיכרונות שלי, מכל החוויות הרבות מספור של חיי, הזיכרון המציק ביותר היה זיכרון הרצח היחיד שביצעתי מימי. מאז אותו הרגע איני זוכר יום אחד שבו לא הצטערתי על כך. אף פעם לא איים עלי עונש, שכן הדבר קרה בנסיבות לא רגילות, והיה ברור שלא יכולתי לנהוג אחרת. חוץ מזה, איש זולתי לא ידע עליו. זאת היתה אחת מהמון האפיזודות של מלחמת האזרחים; בתוך מהלך האירועים של אותה תקופה היה אפשר לראות בה פרט חסר חשיבות, מה גם שבדקות ובשניות המעטות שקדמו לה, חוץ משנינו — אני ועוד אדם אחד שלא הכרתי — לא היה אכפת לאיש איך היא תסתיים. לאחר מכן נשארתי שם לבדי. חוץ מאתנו לא השתתף בזה אף אחד.

לא הייתי יכול לתאר במדויק את מה שקרה קודם לכן, שכן הכול התרחש בצלליות מעורפלות וחמקמקות, האופייניות כמעט לכל קרב במלחמה, שלמשתתפיו אין אלא מושג קלוש מה בעצם קורה במציאות. זה היה בקיץ, בדרום רוסיה; כמעט ארבע יממות רצופות כבר התנהלה תנועה מתמדת ולא סדירה של כוחות צבא, מלוּוה בירי ובקרבות שנדדו ממקום למקום. איבדתי לחלוטין את מושג הזמן, ואפילו לא אוכל לומר היכן בדיוק הייתי אז. איני זוכר אלא את התחושות שהייתי יכול לחוות גם בנסיבות אחרות: הרעב, הצמא והעייפות המתישה; בשני לילות וחצי שקדמו לזה לא ישנתי. היה חום לוהט, באוויר רטט ריח הולך ונחלש של עשן; שעה קודם לכן יצאנו מיער שצד אחד שלו בער, ובמקומות שאור השמש לא הגיע אליהם זחל לאטו צל עצום חיוור. השתוקקתי לישון, לא יכולתי לתאר לי אושר גדול יותר עלי אדמות מלעמוד מלכת, להישכב על הדשא החרוך ולהירדם מיד ולשכוח הכול, הכול-הכול. אבל דווקא את זה אסור היה לעשות, וכך המשכתי ללכת דרך הערפל החם והישנוני, בולע את רוקי מפעם לפעם, ומזמן לזמן משפשף את עיני המודלקות מחוסר שינה ומהחום. אני זוכר שכאשר עברנו דרך חורשה קטנה נשענתי על עץ, לשנייה אחת, כך היה נדמה לי, ונרדמתי בעמידה לקולות הירי, שמזמן כבר הספקתי להתרגל אליהם. כשפקחתי את עיני לא היה איש בקרבתי. חציתי את החורשה והלכתי בדרך בכיוון שחברַי, כך הנחתי, הלכו בו. כמעט מיד עקף אותי קוזק על סוס חום מהיר, הוא נופף לי בידו וצעק משהו לא ברור. כעבור זמן קצר התמזל מזלי ומצאתי סוסה שחורה כחושה שבעליה, ככל הנראה, נהרג. היו עליה רסן ואוכף של קוזקים; היא לחכה עשב ובלי הרף השיבה רוח על עצמה בהנפת זנבה הארוך והדליל. כשעליתי על גבה, מיד פתחה בדהרה נמרצת למדי.

רכבתי בדרך השוממה המתפתלת, מפעם לפעם נקרו לי חורשות קטנות שהסתירו מעיני חלק מפיתוליה. השמש עמדה ברום השמים, האוויר כמעט הדהד מעוצם החום. אף על פי שרכבתי מהר, השתמר אצלי זיכרון שגוי של התרחשות אטית. כמו קודם, השתוקקתי לישון, התשוקה הזאת מילאה את כל גופי ואת תודעתי, ולכן נראה לי הכול מתיש וממושך, אף על פי שבמציאות, כמובן, לא ייתכן שהיה כך. כבר לא התנהל קרב סביבי, היה שָׁקט; לא ראיתי איש לא מאחורי ולא מלפני. והנה, באחד מפיתולי הדרך, שפנתה במקום הזה בזווית כמעט ישרה, קרסה סוסתי הדוהרת במלוא המהירות, ובבת אחת צנחה ארצה בכבדות. יחד עמה נפלתי אל תוך חלל רך וכהה — כי עיני היו עצומות — אבל הספקתי לשחרר את הרגל מתוך הארכוף וכמעט לא נפגעתי מהנפילה. הכדור חדר לתוך אוזנה הימנית של הסוסה ופילח את ראשה. כשקמתי ועמדתי, הסתובבתי וראיתי שבמרחק לא רב ממני רוכב בדהרה כבדה ואטית, כך נדמָה לי, פרשׁ על סוס לבן ענקי. אני זוכר שכבר זמן רב לא היה לי רובה, בוודאי שכחתי אותו בחורשה, כשישנתי. אבל עדיין היה לי אקדח, שבקושי נשלף מתוך הנרתיק החדש הקשה. עמדתי כמה שניות, אוחז את האקדח בידי; היה שקט כל כך, ששמעתי ברור מאוד את היפחות היבשות של הפרסות על גבי האדמה הסדוקה מהחום, את נשימתו הכבדה של הסוס, ועוד צליל אחד, שנשמע כאילו מנערים בחוזקה צרור קטן של טבעות מתכת. אחר כך ראיתי את הפרש מרפה מהמושכות ומניף אל כתפו את הרובה שהיה נטוי לפנים קודם. באותה שנייה יריתי. הוא נרעד על האוכף, החליק ממנו מטה ונפל לאט על האדמה. שתיים או שלוש דקות הוספתי לעמוד תחתי בלי נוע, ליד גופת סוסתי. עדיין רציתי לישון כמו קודם, עדיין חשתי את אותה העייפות המתישה. אבל אז עלה בדעתי שאיני יודע מה צפוי לי וכמה ימים עוד נותרו לי לחיות, והרצון הלא-נשלט לראות את האיש שהרגתי הכריח אותי לזוז ממקומי ולגשת אליו. מעולם ובשום מקום לא התקשיתי כל כך לעבור מרחק כלשהו כמו שהתקשיתי לעבור את חמישים או שישים המטרים האלה שהפרידו ביני ובין הפרש שנפל; ובכל זאת הלכתי, מזיז את רגלַי לאט על האדמה הסדוקה הלוהטת. לבסוף הייתי על ידו ממש. הוא היה בחור כבן עשרים ושתיים או עשרים ושלוש; כובעו עף מראשו, והראש בהיר התלתלים נח, נטוי הצדה, על השביל המאובק. הוא היה יפה למדי. נרכנתי אליו וראיתי שהוא גוסס; בועות של קצף ורוד קפצו ופקעו על שפתיו. הוא פקח את עיניו העכורות, לא אמר כלום, ושוב עצם אותן. עמדתי מעליו ובהיתי בפניו, מוסיף להחזיק באצבעותי המתקשות את האקדח, שעכשיו לא הייתי זקוק לו עוד. פתאום הביא לאוזנַי משב רוח קל, חם, את רקיעותיהם הלא-נשמעות כמעט של כמה סוסים דוהרים. ואז נזכרתי בסכנה שאולי עדיין מאיימת עלי. סוסו הלבן של הגוסס, אוזניו זקופות בדריכות, עמד במרחק צעדים אחדים ממנו: סוס זכר ענקי, מטופח ונקי מאוד, שגבו כָּהה קצת מזיעה. הוא היה מהיר ובעל כוח סבל יוצא מהכלל; ימים אחדים לפני שעזבתי את רוסיה מכרתי אותו למתיישב גרמני, שסיפק לי כמות גדולה של מזון ושילם לי סכום נאה של כסף, שלא היה שווה כלום. את האקדח שממנו יריתי — אקדח מצוין מדגם פרבלום — השלכתי לים, ומכל זה לא נותר דבר חוץ מהזיכרון המציק, שרדף אחרי לאטו לכל מקום שגורלי נשא אותי לשם. עם זאת, ככל שחלף הזמן הוא הלך והחוויר בהדרגה, ולבסוף כמעט איבד את אופיו המקורי של חרטה חסרת תקנה וצורבת. ואף על פי כן, לשכוח לא יכולתי מעולם. פעמים רבות — אם בקיץ ואם בחורף, אם על חוף ים ואם בלבה של יבשת אירופה — הייתי עוצם את עיני בלי לחשוב, ופתאום שב ועלה מחדש מעומק זיכרוני היום החם ההוא בדרום רוסיה, וכל תחושותי מהימים ההם חזרו אלי באותה העוצמה. שוב ראיתי את הצל הוורוד-האפור העצום הזה של היער הבוער ואת תנועתו האטית בתוך חריקת הענפים הנשרפים, חשתי את העייפות המתישה, הבלתי-נשכחת ההיא, ואת הרצון לישון שכמעט לא יכולתי להתגבר עליו, את השמש המסנוורת בלי רחמים, את החום המהדהד, ולבסוף, את הזיכרון האילם של אצבעות ידי הימנית על כובד האקדח, את מגע הידית המחוספסת שלו, שכמו הוטבע בעורי לתמיד, את הנדנוד הקל של הכוונת השחורה לפני עיני הימנית — ואחר כך הראש הבלונדיני הזה על השביל האפור והמאובק, והפנים שהשתנו בהשפעת קרבתו של המוות, אותו מוות שאני, כן, דווקא אני, הזמנתי אותו רגע קודם לכן לבוא מתוך העתיד הלא-נודע.

בימים שבהם קרה הדבר הייתי בן שש-עשרה — הרצח הזה היה אפוא תחילתם של חיי הבוגרים, ואפילו איני בטוח שהוא לא טבע חותם בלתי-רצוני על כל מה שנגזר עלי לגלות ולראות לאחר מכן. בכל אופן, הנסיבות שליוו אותו וכל הקשור אליו, הכול עלה לפנַי בבהירות מיוחדת כעבור שנים רבות, בפריז. זה קרה מפני שהתגלגל לידי קובץ סיפורים מאת סופר אנגלי אחד, שעד אז לא שמעתי את שמו מעולם.