חדשות ועדכונים

10 מאי

תִשְׁרִין / פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחבר

 

אל: זוהיר עאטף                                                                                               20 באוקטובר 2009

בית סוהר השרון

ת"ד 7

אבן יהודה 40330

 

זוּהֵיר שלום,

אתה בטח מופתע לשמוע ממני. אני אודה על האמת, גם אותי מפתיע שאני כותב לך. אמא סיפרה לי שהעבירו אותך לכלא השרון. היא עדיין מקפידה להתכונן לביקור החודשי אצלך, כמו ילדה לפני היום הראשון של החג. שבוע לפני הנסיעה לכלא היא עורכת רשימות של כל הדברים שביקשת בביקור האחרון שלה אצלך, ולילה לפני היא בודקת שלא שכחה שום דבר: סדינים נקיים, סיגריות, עוגות "הבית" שאתה אוהב. כאילו לא עברו שנים מאז המעצר הראשון שלך, מחוץ לבית הספר ביפו, בתחילת הקיץ. אני עדיין זוכר את הטעם של הבחילה הפתאומית ההיא, כשראיתי אותך נכנס לניידת.

אמא אומרת שהוּדָא מצליחה להחזיק את הבית בזכות הקִצבה שהיא מקבלת מהביטוח הלאומי. עברה כמעט שנה מאז שראיתי אותה ואת הילדים בפעם האחרונה. מאז שהסתיימה הבנייה של הבית בחיפה, אני ממעט להגיע ליפו. בכל זאת, לפעמים אני תוהה אם גם את הילדים שלך שואלים בבית הספר על האבא הנעדר שלהם, כמו שפעם היו שואלים אותי על אחי. כל כך נטרתי לילדים האלה, בשנתיים האחרונות ללימודים, על זה שלא איפשרו לי להדחיק את עובדת הקיום שלך. והנה היום, גם אני לא מצליח להביט בילדים שלך מבלי לזהות בהם את ההיעדרות שלך, המתארכת והולכת.

 

אבל לא כדי לדבר איתך על הילדים שלך אני כותב.

אני כותב לך כי אני רוצה לדעת על נדיה. הבוקר מצאתי תמונה ישנה שלה בזמן שעזרתי לאמא להתקין מדף חדש בארון הבגדים בחדר השינה. נסעתי ליפו במיוחד. היא התעקשה שאבא לא יכול לטפס על סולם מאז שנפצע בברך לפני כמה חודשים. הוא נאלץ להיעזר בקביים במשך כמה שבועות; על זה היא סיפרה לך?

אמא ניגשה לסלון כדי לענות לטלפון, ובינתיים ראיתי מלבן נייר שהציץ מתחת לחולצות המכופתרות של אבא, עטוף בחתיכת ניילון ישנה. בלי לחשוב פעמיים דחפתי אותו מתחת לחולצה שלי. המדף נשמט ממני מיד ונחת יחד עם הבגדים על הרצפה. אמא חזרה לחדר בריצה. הכבל של הטלפון הסתלסל ונמתח אחריה כמו זנב. היא כנראה נבהלה. זאת היתה שיחה ממך. מאז שהעבירו אותך לכלא השרון אתה מתקשר מדי יום, היא אמרה, וחייכה, במין אסירות תודה. התמלאתי כעס ורחמים אדירים על השמחה הזאת שלה. בכל זאת נשארתי לשתות תה, למרות שאמרתי לה שאיאלץ להתקין את המדף ולצאת בחזרה לחיפה מיד. היא אמרה שנשארו לך שמונה חודשים בפנים, והידקה את השיער לצדי הפנים שלה. האצבעות שלה גלשו על שערה באיטיות, כאילו היא מנסה להעריך את מצבו בעוד שמונה חודשים. כל הזמן הזה, השוליים של התמונה המשיכו להשתפשף לי בבטן.

כשחזרתי לאוניברסיטה, הורדתי את החולצה מול המראה בשירותים של הפקולטה ושלפתי את התמונה. היא השאירה סימנים של חצאי עיגולים על העור שלי, כמו הטבעה של בול. לא יודע למה לא שלפתי את התמונה מיד כשנכנסתי לאוטו. במקום זה נהגתי כל הדרך לחיפה כשהתמונה נעוצה בחגורה של המכנסיים שלי. הפנים של נדיה פגשו בבטן שלי עם כל נשימה, נדבקו אליה כמה רגעים וחזרו וניתקו ממנה. ככה במשך שעה ורבע, עד שהגעתי למשרד. שעת הקבלה שלי הסתיימה לפני חצי שעה, אבל נשארתי וכתבתי לך כי ידעתי שאחרי שאגיע הביתה כבר לא אעשה את זה. אני יודע שהוּדָא סיפרה לך הכול על נדיה. אני מבקש שתספר לי. אני לא יודע איך אמא תגיב לבקשה כזאת אם אַפנה אותה אליה. אני לא יודע אפילו להסביר למה אני רוצה לדעת עכשיו את הפרטים של הסיפור הזה. אני זוכר רק שאמא סיפרה שבזמנו היא זיהתה אותה לפי הדפוס הפרחוני של השמלה שלה, וכמה קווצות ששרדו משערה.

הייתי בן שתים-עשרה כששמעתי אותה מספרת על נדיה לאדם זר בפעם הראשונה. הפסיכולוגית שבית הספר הקצה לך הגיעה לביקור אחרי שאמא טענה שניסית להתאבד. מניסיון ההתאבדות שלך אני לא זוכר הרבה, חוץ מזה שההודאה בו עיכבה את המעצר שלך בכמה חודשים. קצינת המבחן אמרה שלמזלך עדיין לא מלאו לך שמונה-עשרה, ובזמנו לא הבנתי למה היא מתכוונת. התלוותה אליה פסיכולוגית צעירה, חייכנית יותר מדי, ששאלה אותי שאלות תוך כדי שהיא מטה את הראש הצידה ומנמיכה את הקול. תיעבתי אותה. העמדתי פנים שאני צופה בטלוויזיה כששמעתי את אמא מספרת לה על נדיה. אני תוהה עכשיו איזה עניין, אם בכלל, היה לפסיכולוגית ברצח שאירע ביפו של סוף שנות השישים. אמא אפילו לא קראה לזה רצח, אתה זוכר? היא תמיד היתה אומרת, "איבדנו אותה". כאילו מישהו הניח את אחותה הקטנה באיזו מגירה, ואף אחד לא הצליח לאתר אותה מאז.

כשהתחלתי לעבוד באוניברסיטה, חיפשתי פרטים על החקירה בארכיון העיתונות, ונתקלתי בסיפור על מוכר הקרקעות היפואי שנעלם בנסיבות לא ידועות סמוך למוות של נדיה. והרי אמא ניסתה להצניע את הסיפור הזה. אבל מאז שמצאתי את התמונה אני לא מצליח שלא לחשוב עליו, ועליה. בדיעבד, אני מאמין שגם הפסיכולוגית שלך התפלאה על הכנסתה בסוד הסיפור הזה. אפשרי שאמא הניחה שהיסטוריה של אסונות משפחתיים תרכך את הטיפול בך ביום שבו תעמוד למשפט. סביר להניח שהיא צדקה. בכל מקרה, בעוד פחות מחודשיים, יעברו ארבעים שנה בדיוק מאז שהיא נקברה. גיליתי את זה דרך העיתונים שמצאתי. אף פעם לא עשינו לה אזכרה. אתה מבין למה אני שואל אותך עכשיו?

אשלשל את המכתב הזה לתיבת הדואר מחוץ לאוניברסיטה, לפני שאכנס לאוטו. אני לא רוצה לקחת אותו הביתה או לקרוא אותו שוב. אחכה לתשובה שלך. אני רוצה להאמין שתכתוב לי, ולו רק כדי לגמול לי על ההפתעה בהפתעה.

 

וואחיד

 

10 מאי

אנשים טועים / סיפור

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחברת

 

עיוורון

זאת לא אגדה. הסיפור אמיתי. אני הגורם המוסמך ביותר לאשר את זה. איך זה? כי אני המפלצת שעליה דיברתם. אגב, כשמדברים על מנהל ולא על מנהלת, אמליץ שתגידו "מפלץ"…

תירגעו. הייתי הבוקר אצל רופא השיניים, הלסת שלי רדומה ואני לא עומד לטרוף אף אחד.

עוד יין? מישהו? את לא צריכה להביא לי. הנה, המלצרית קלטה אותי. מלצרית טובה. תראו כמה יפה היא מאזנת את המגש. שפירית קטנה ממש. שפירית אוורירית…

יפה, כיוון שהחלטתם החלטה איכותית שלא להתפזר, וכיוון שיש עוד זמן עד החופה, וכיוון שכולנו ממילא עומדים פה ושתיקות הן לא דבר נעים — תרשו לי להתעכב על סיפור המפלץ שסיפרתם, ולעניין אתכם עוד. לשם מה נועדו מסיבות, אם לא להעברת מידע לא פורמלי.

לפני הכול, פרזנטציה של העובדות: העובדות, כמו שכבר אמרתי, נכונות ברובן. אני פיטרתי את הגברת. פרט אחד אני רוצה לתקן, וזה שפעמיים היא נתקלה בי — פעמיים, בשני מועדים שונים, לא פעם אחת — וש"נתקלה" איננו תיאור מדויק. "התנגשה" מתאר נכון יותר את התנועה של הגוף שלה. עם קורבן אחר התנגשות כזאת היתה נגמרת בדריסה.

את הנסיבות הפיזיות, את התנאים הסביבתיים שבהם התחולל האירוע — אחדים מכם מכירים. לדאבון לבי, בשעות מסוימות צפוף מאוד במבואה שלנו, ועומס הביקוש למעליות הוא בעיה ידועה. במצב כזה של דוחק, מגע גופני הוא דבר שקורה, ותתפלאו אולי לשמוע שגם אני התנסיתי בזה, התנסיתי לא מעט פעמים בעבר. אני לא מתבדל מהציבור, ובנושא המעלית, חשוב לציין, מעולם לא ביקשתי לעצמי איזושהי פריבילגיה או איזשהו סידור מיוחד. לכל דבר בעולם יש יתרונות, לכל דבר יש גם חסרונות, והבניין שלנו הוא מה שהוא, לטוב ולרע — בין אם אתה יושב בקומות העליונות ובין אם אתה מאלה שלמטה. בניין אחד לכולם — זאת התפיסה שלי. בניין משותף, מעליות משותפות.

כעת, אם לחזור להערות שלי לסיפור שסיפרתם: אירוע ההיתקלות הראשון היה לפני פחות משנה, והוא נחקק בזיכרוני משום שהגברת הזאת התנגשה בי בכוח כזה, שעוד רגע הטלפון היה עף לי מהיד. כמעט הוא עף.

טלפון מרוסק, רגליים דורכות על הטלפון האישי שלך… אני יודע, זה קורה, יכול לקרות. קרה לי שאיבדתי בחיי כמה טלפונים. איבדתי והמשכתי הלאה. העניין הוא הנסיבות, והנסיבות היו — איך לומר? מעוררות מחשבה. אסביר לכם מה חשבתי.

אני יודע שמבחינת הדימוי, אדם בדרג שלי אף פעם לא נתפס כליברל, אבל מי שמכיר אותי מקרוב יודע כמה הליברליות היא אצלי בדם. אני, לתפיסתי, בחיים לא אגיד למישהו למי להתפלל או עם מי להשתגל. חד־משמעית לא. כרוב ניצנים עושה לךָ את זה? גברתי מקבלת אקסטזה מלהיניק לטאות? בבקשה. אני לא מתערב. כל אחד שיעשה מה שהוא רוצה, ובלבד שהוא לא כופה עלי.

גם בעניין האסתטי תדעו לכם שאני שותק. אני שותק תמיד, למרות שהרבה פעמים, לא בדיוק נעים מה שתוקעים לכם לעיניים. לא נעים — בואו נהיה ישרים ונודה — ובכל זאת, בכל זאת אני אומר: שאנשים יעשו עם הגוף שלהם מה שהם רוצים. אישה מחליטה להפוך את הגוף שלה לנגמ"ש? זכותה. זכותה. אם זה מה שהיא אוהבת ואם זה מה שאדוני אוהב… כל אחד והטעם שלו. אבל — וכאן, שימו לב, כאן יש "אבל" גדול — מי שבוחרת בנגמ"ש כבד, כדאי שתשים לב איפה היא מסיעה אותו. לא בכל מקום מסיעים נגמ"ש. זה לא.

את אזור המעליות שלנו תיארתי לכם, ולאזור כזה ברור שלא נכנסים עם רכב כבד. ודאי לא בשעות העומס.

עקרונית, אני אומר, הייתי צריך להגיב כבר באירוע הדריסה הראשון. היום אין לי ספק שעם כל הקושי שבדבר — זה היה המעשה הנכון לעשות, אלא שאני לא הגבתי. ולמה, תשאלו אותי? למה? אני אגיד לכם. משום שגם המפלץ הוא אדם. הזרוע שלי חטפה מכה, הטלפון כמעט עף לי מהיד, ובכל זאת נשארתי רגוע. ולא רק שנשארתי אלא שבלב שלי אפילו מצאתי תירוצים בשבילה. אולי הנוכחות שלה באזור, דווקא בשעת העומס הזאת, היא חריגה. ייתכן. היא לא לבשה מדים, לא היה עליה תג, אבל כל אידיוט היה יכול לראות שהיא מהניקיון. אולי הזעיקו אותה מחוץ לשעות העבודה, ואם זה המקרה — אף אחד לא יטען שהיא צריכה לעלות במדרגות… הייתי די בטוח שלא ראיתי אותה קודם. דבר כזה, אני מבטיח לכם, זוכרים אם רואים. נעליים בגודל כזה. הייתי אומר שאפשר לשוט בהן, אם לא הייתי חושש שמים ייכנסו לסירה.

תרשמו לפניכם שבימים שאחרי זה, במשך יותר מחודשיים, לא נקטתי שום פעולה. אמרתי "מילא, סיפור נקודתי"… עיסוקים הרי לא חסרים לי. כמעט אפשר לומר ששכחתי. אני הנחתי בצד — ואז טראח! אירוע שני! ככה זה כשמזניחים טיפול. טראח! רק שה"טראח!" הזה הוא טראח שאפשר היה לחזות ולמנוע.

בפעם הזאת הנגמ"שית דווקא היתה בדרך החוצה, מה שמוציא מכלל חשבון את האפשרות שאיזשהו בוס לא חכם הזעיק אותה ושהיא נאלצה למהר. יפה. טראח שני. אחרי הטראח הזה אני מגיע למשרד ומבקש שיעלו לי בטלפון את מנהל התחזוקה. תג לא היה עליה גם בפעם הזאת, אבל בתיאור שלה אי־אפשר לטעות וגם אין לי ספק שהיא מועסקת של התחזוקה. אחרת מה יש לה לחפש אצלנו? מעלים לי את התחזוקה. האיש מזהה מיד על מי אני מדבר, ואז — הפתעה! הפתעה — הוא מנסה להתמקח. לא סתם מנסה, אלא גם מבקש להיכנס אלי לשיחה.

זמן להקדיש לזה אין לי, ממש אין, אבל אני — אני מפלץ סקרן, והאמת היא שהמצב מתחיל לסקרן אותי. מלכתחילה ברור שהאיש עשה מחדל כששכר את הנגמ"שית, לא ברור מה חשב… אומרים "מודה ועוזב ירוחם", אבל הוא דווקא לא עוזב, ודווקא מתעקש להתדיין איתי. דווקא. יפה… אני תמיד אומר שבלי סקרנות בני האדם עוד היו מתנדנדים על העצים. בתפיסה האסטרטגית שלי — סקרנות היא משאב, והתגובה שלו מסקרנת אותי.

בקיצור, אחר הצהריים מכניסים אלי את האיש. בחור די צעיר, העיניים שלו מתרוצצות על כל המשרד, מבוהל זאת אומרת, אבל שָׂם את הגוף שלו מולי כאילו יש לו ביטחון, ועל הפרצוף שלו הבעה שלגמרי לא מוצאת חן בעיני, מין הבעה של "תראו איזה צדיק וגיבור אני". אם הוא כזה צדיק־גיבור אז אני הרשע, וזה, נו, העסק הזה — פשוט לא נראה לי.

אני לא שמח עם מה שאני רואה אצלו, לא נראה לי הוגן, אבל אני נותן לו לדבר — לפעמים צריך לתת לאנשים לדבר — ושום דבר שהוא אומר לא מפתיע אותי: מפרנסת, עובדת אחראית, אישה מיוחדת, די משכילה אפילו, מזל רע, שרשרת של אסונות בחיים… הוא מכיר את הבן שלה, הם שירתו יחד בצבא או משהו. הבן הזה הציל את החיים שלו או משהו. אם היא עשתה איזושהי טעות, אין לו ספק שהיא תרצה לתקן.

אז ככה הבחור נואם את הטקסט שלו. אני שותק, אבל תופס שמרגע לרגע הוא הולך ונהנה מהקטע. עוד רגע קרניים של משה רבנו יוצאות מהקרחת המגולחת שלו, כל כך הוא מרוצה מעצמו, איך שהוא עומד מול המפלץ ולא מתפלץ. ברור לגמרי שאחרי זה הוא יוצא ומספר לכולם איך הוא דיבר אל לבי, איך הוא בחוכמתו האיר את עיני — כופף אותי, זאת אומרת. בראש שלו הוא כבר שומע את מחיאות הכפיים: גיבור! גיבור! מה נגיד? גיבור, וגם צדיק על חשבוני.

ובכל זאת, בכל זאת למרות הכול, כשהוא גומר לשפוך, אני עוד מחכה. אולי בכל זאת יש לו עוד משהו מקורי לספר לי. דקה בערך אני נותן לו שקט לעמוד ולחשוב, ורק כשנראה שבאמת אין לו יותר מה להגיד, אני, בצורה הכי עניינית, מציג לו את העובדות ואפילו מסביר: התנגשות. לא אחת אלא שתיים. ביהדות יש מושג כזה "שור מועד". אני לא אומר חלילה שצריך לטפל בה כמו שמטפלים בשור, בכל זאת מדובר בבן אדם, אבל…

הייתם חושבים שבזה ייסגר העניין, אבל לא. בדיוק ההפך. אני מעדכן אותו יפה במה שקרה, ואצלו מיד נדלקות העיניים. אאוריקה! ארכימדס מזנק מתוך האמבטיה. עכשיו הכול ברור לו, עכשיו הוא יסביר לי. תכף גם אני אראה. כן…?

"היא עיוורת בעין אחת." הוא זורק לי את המידע הזה כאילו זהו, לא שח אלא מט. עיוורת. בעין אחת. לא רואה. בגלל זה היא נתקלה בי.

"באיזו עין?" אני שואל אותו. באיזו עין? טוב, הוא לא יודע. לא טרח לבדוק. מן הסתם בצד שבו נתקלה בי.

מן הסתם. אני — לא אוהב שאומרים לי "מן הסתם". לא אוהב שמניחים לי הנחות, אבל בסדר, אני מוכן ללכת איתו, למרות שעכשיו הוא רק מסתבך יותר, מסתבך בלי להרגיש.

"היא עובדת טובה?" הכי טובה. מגיעה בזמן, יעילה, לא מורחת את השעות, אפילו לא יוצאת לעשן. עובדת חלום. "חלום" הוא אומר לי, והעיניים שלו מסתכלות לתקרה כאילו החלום שלה מרחף שם גבוה.

"והניקיון?" אני שואל אותו. "האיכות שלו? בכל זאת, עין אחת…"

האיכות עילאית. עי־ל־אית.

"ואיך," אני חוקר אותו, "איך מגיעים לאיכות כזאת עם עין אחת?"

מה הוא יכול להגיד? הוא מניח שהיא פשוט משתדלת.

"משתדלת?"

משתדלת. משתדלת לראות.

"אבל איך בדיוק עושים את ההשתדלות הזאת?"

טוב, את העניין הזה הוא לא חקר לעומק, הוא רק יכול לשער שהיא מזיזה את הראש. מזיזה הצידה ואז מתרכזת בעין שפועלת.

נראה שחלק מהאוויר יצא ממנו, כי כשאני שואל אותו אם הוא יכול להדגים לי, הוא סתם עומד ובוהה, אז אני מנסה לעזור לו: "אתה מתכוון שהיא מטה את הראש? מטה הצידה — אתה מתכוון ככה? זה בהנחה ששמאל שלי עיוורת ושאני רוצה לראות אותך. או אולי זה ככה, בזווית הזאת, אם שמאל שלי היא הרואה. לדבָר הזה אתה מתכוון?"

כן. לזה הוא התכוון, בדיוק למה שהדגמתי, אבל הפרצוף שלו בכל זאת לא מתרומם מהצניחה, והוא רק מהנהן לי. אני לעומת זאת… לי דווקא יש הנאה, הנאה — נקרא לה סוקרטית, כן, הנאה סוקרטית מהליך הבירור הסוקרטי, ואני שואל אותו אם עכשיו הוא מבין את הבעיה.

מהאופן שהשפתיים שלו זזות אני מסיק שלא, ולמרות אלף דברים שמחכים לי, למרות כל מה שמחכה לי על השולחן לטיפול, אני מאריך ומסביר לו. מניסיון אני יודע שלהסביר זאת השקעה משתלמת. האווירה נעכרת מאוד כשאנשים חושבים שהבוס שלהם שרירותי.

ראשית אני מרגיע אותו שאין לי אליו שום טענות על כך ששכר עובדת עם מום. לכל אדם יש חולשות, אף אחד לא מושלם, אפילו אני לא… עצרתי לרגע, חשבתי שאני אגרום לו לחייך, אבל לא, הוא לא חייך. הבעות אני קורא מצוין, ומההבעה שלו אני קולט שהוא מתאמץ לא לפגר אחרי, ושמרוב התאמצות שום חיוך לא יֵצא. בסדר. אני מבין שהוא לא נרגע, ואני חוזר ומסביר לו לאט: אנחנו אנושיים, בהחלט מותר שלאדם יהיו חולשות, שאלָה רק אם האדם מודע לחולשה שלו. זאת שאלה ראשונה. מתוך מה שסיפר לי, לפי תנועת הראש והצוואר שהרגע שיחזרנו — מתוך מה שאני שיחזרתי והוא עצמו אישר — התשובה לשאלה חיובית. מודעות לעיוורון יש. יש מודעות, ויש גם ניסיון מודע לפצות עליו. לא סתם ניסיון, אלא ניסיון שמצליח. הצלחה עילאית, הוא העיד.

עכשיו עליו להבין: לוּ היה מדובר באדם עיוור לגמרי, אילו עיוור גמור מלידה התנגש בי — אני הייתי שותק. מה אפשר לטעון נגד מי שלא מסוגל לראות כלום? אבל כאן — מצב אחר. אחר לגמרי. כאן יש מסוגלות, וכאן היתה גם בחירה שלא להשתמש במסוגלות הזאת, כי שום השתדלות מהסוג שהזכיר — אני לא ראיתי. לא היתה הטיה של הראש ושל הצוואר. לא, שום דבר כזה לא היה. מה שהיה זה רכב כבד שנדחף. ומי שנוהג בו, ודווקא בשעה הכי צפופה, הנהג — הוא פשוט לא טורח להתאמץ להבחין בזולת.

לאדם רואה יכולה לקרות תאונה. דברים קורים. קורה. אדם לא תמיד יודע שהוא צריך להיזהר, אבל מישהו עם חולשת ראייה? מישהו שיודע שעליו להיזהר ולא נזהר? רכב כבד בערפל? פעמיים? כאילו הבניין הוא שלה? למזלנו היא התנגשה דווקא בי. אבל באותה מידה הרי היתה יכולה לפגוע בזקנה או חס וחלילה בילד. היא "לא ראתה"? אדם חייב לראות, אין דבר כזה "לא מסוגל".

מי שלא מבחין, אדם שלא רואה — זה אדם שבוחר לא לראות. ולבחור שלא לראות — התנהגות כזאת, אני מודיע, לא בבית ספרנו.

את פיצויי הפיטורים שלה היא קיבלה, כמובן, וגם, אגב, כמה מתנות שנשארו אצלנו עודף מהחג. ביקשו את רשותי להעביר לה, ואישרתי.

עד כאן העובדות, אלה התיקונים שלי לאגדה העירונית שסיפרתם. ועכשיו, בתזמון מרהיב, אני רואה שהרב הואיל להגיע בדיוק כשסיימתי. גבירותי ורבותי, אנחנו עוברים לצפות בחופה.

 

 

10 מאי

חזקים ברוסיה / פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחבר

 

פרולוג

 מה חשבתי לעצמי? אדם בגילי אמור לחזור בכל ערב הביתה, למשפחה שלו, לעזור לאשתו להאכיל ולקלח את הילדים, לראות חדשות, להתלונן קצת על המצב ולהזדקן. אדם בגילי אמור להיות אבא, בעל, שכן, אזרח, חבר בקבוצת ריצה, מנוי בקאנטרי, בעל כרטיס מועדון בסוּפר או שניים. אדם בגילי לא אמור להיות רוקר. אדם בגילי אמור לבלות את שעות הפנאי שלו עם חברים שעובדים בעבודה מסודרת, כאלה שאפשר לדבר איתם על קריירה, כסף, גידול ילדים, טריאתלון, מכונית מליסינג, ולהגיד להם משפטים כמו: "מי שקנה דירה באזור נס ציונה לפני חמש שנים עשה את עסקת חייו."

אדם בגילי לא אמור לאחד את הלהקה הגרועה שהיתה לו בתיכון, ולטוס איתה לסיבוב הופעות ברוסיה. הוא גם לא אמור להימשך בטירוף לבסיסטית יפנית. אני יודע שאנשים בוגדים, במיוחד אנשים בגילי, רק שהם עושים את זה בדרך כלל עם היועצת המשפטית הגרושה שעובדת איתם באותו המשרד, וזה קורה להם במסגרת איזה טיול גיבוש של החֶברָה לאילת, אחרי הופעה של סטנדאפיסט חצי-מוּכּר. לא במסגרת מסע מטורף באוטובוס ברחבי רוסיה, עם שני חברי ילדות ואבא של אשתך.

אבל את כל הדברים האלה, שאדם בגילי לא אמור לעשות, אני עשיתי. והכול התחיל מניסיון להגשים את החלום הבורגני: לקנות בית צמוד קרקע עם רצפת פרקט ומטבח מעוצב. מה באמת חשבתי לעצמי?

 

 פרק 1

 בית

 רחבת דשא ירוקה חוצצת בין הבית לרחוב השקט שבו הוא ממוקם, דלת הכניסה רחבת הממדים נפתחת לסלון רחב ידיים אך מתוכנן באופן מעודן שיוצר חללים אינטימיים. הרבה עץ משובח, רעפים אירופאיים אך מתאימים לסביבה, פרקט חום כהה משתרע בטבעיות על הרצפה. שום סימנים של עושר מנקר עיניים, אלא פיזור נכון של חפצים מקוריים ויפים, פסלים אותנטיים במידה הנכונה ותמונות שנאספו לאורך השנים ונטמעו בהרמוניה בקירות הבית כאילו היו כאן מאז ומעולם. מיסודות הבית.

אני מתבונן בבנות שלי יורדות יחפות במדרגות מחופות העץ גם הן. הן לבושות כותונות לילה קלילות עם ציורים ילדותיים בצבע פסטל רכים, והן בדרכן אלי כדי לברך אותי בלילה טוב, או להתמקח בחֵן על עוד כמה דקות של צפייה בטלוויזיה, ואז חוזרות לחדריהן שספגו כבר את ריחן העדין. נועם ריחן חילחל גם למזרנים, לבגדים הקטנים שבארונות, לשטיח הנעים שעליו אני יושב ומשחק איתן בסוף יום עבודה ובשבת בבוקר.

מִשְטח עץ בגינה האחורית הוא המקום שבו אשתי ואני מסיימים את היום, ושם אנחנו משוחחים, צוחקים, סופגים לתוכנו את השעות הטובות של נישואינו, נזכרים בימים שהכרנו, בטיולים שתוכננו ושהגשמנו.

בבקרים אנחנו מתעוררים כשחלון לבן גדול מכניס לתוך חדר השינה שלנו אלומות אור שסוננו דרך עליו הצפופים של העץ הוותיק אך המטופח שמולו. זהו בית גדול, אני צועד בו יחף, נהנה להרגיש איך המרקם שמתחת לרגלי מתחלף מנוקשותו החמימה של הפרקט לקרירות הנקייה של אריחי הקרמיקה, ואז רגלי שוקעות לתוך שטיח מפנק שמשתרע מקיר לקיר. אני הולך בביתי ומתענג כאילו אני עובר בין מדינות, משוטט בנועם מעיר לעיר, משייט בין פלאי עולם. כך אני מדמיין בית גדול. בית אמיתי. בית של גבר שעוד מעט יהיה בן ארבעים ושהצליח בחייו.

 

בַּפועל אנחנו גרים בדירת שלושה חדרים פלוס ממ"ד בפתח תקווה, בפרויקט מגורים למתפשרים צעירים, ומשלמים את המשכנתא עליה בעצב, כאילו היתה טקס פולחן נוצרי שאמור לייסר את המאמין כדי לחזק את אמונתו. כל תשלום מכביד, אבל מקַדֵם אותנו בדרך לבעלות על הדירה. לפי חשבון שעשינו, אם נרצה לקנות רבע דונם באזור נתניה, מרחק שעתיים נסיעה מהעבודות העצובות שלנו, ניאלץ לא לאכול במשך שנתיים ואז נמות. וכשנמות, קרוב לוודאי שניקבר בבית הקברות של פתח תקווה, אז בעצם לא עשינו כאן כלום.

יש לנו זה את זה וכמובן את הבנות, ואנחנו (אני לפחות) מאושרים באופן תיאורטי, שזה אומר שאם נשב לרגע ונחשוב באופן יזום על כל הדברים שהיו יכולים להיות גרועים יותר בחיים שלנו, נהיה באותו רגע מאושרים. אני בן שלושים ותשע, שזה אומר קירח, ואשתי בת שלושים וחמש, שזה אומר לא בת עשרים וחמש. המקצוע שלי הוא איש היי-טק. מעולם לא קראתם עלי כתבת פרופיל ב"דה מרקר", שמלווה בתמונה שלי במכנסי רכיבה, עומד ליד אופניים בעשרים אלף שקל, ולידה הכיתוב באותיות מודגשות: "הבנתי שהקצב המטורף של עולם ההיי-טק גובה ממני מחיר, והחלטתי לעשות למען עצמי. אני נוסע באופניים כל יום, ופעם בשנה אני חותך לאַשרם של אושו, שם אני מתעל את כל הרעל שהצטבר אצלי לעבודה רוחנית." בעצם אולי כן קראתם עלי פעם בעיתונות הכלכלית, אבל זה היה לפני בערך עשר שנים, כשאני ועוד כמאה חבר'ה צעירים עשינו דבר שעד אז איש לא האמין שאפשר לעשות בתחום ההיי-טק והננו-טכנולוגיה — פוטרנו. אנחנו היינו הראשונים ואחרינו הגיעו גלי הפיטורים הגדולים של סוף ימי הבועה. כבר אז התחלתי לחשוב שאולי ההחלטה שעשיתי, כשהלכתי ללמוד מחשבים, לא היתה השוס של המילניום. יש לי דוד שאמר לי כשהשתחררתי מהצבא, שהוא מאמין שכדאי לכל אדם, מבחינה כלכלית טהורה, לעבוד בדבר שבו הוא הכי טוב, כי אז יש לו הסיכוי הטוב ביותר לעשות כסף גדול.

"אם תוכיח לי שאתה מכין את הפלאפל הכי טוב בארץ, אני אתחנן לפניך לפתוח דוכן פלאפל," הוא אמר.

אני זוכר שאמא שלי התערבה מיד בשיחה ואמרה, "מה שדוד נמרוד מנסה בעצם להגיד זה שאם תוכיח לנו שאתה יכול להזיז רקמות מוח באופן הטוב ביותר, אז אנחנו מפצירים בך ללכת ללמוד רפואה ולהיות מנתח מוח, ולמה שלא תצליח בזה בעצם? הרי היית כל כך טוב עם הידיים בגן."

אז הלכתי ללמוד מחשבים. זה היה תחום שאף אחד, כולל אני, לא הבין בו מספיק כדי לקבוע שהוא פסול כמקצוע.

 

בעוד שנה אני חוגג ארבעים. שירי אשתי היא עורכת דין, והיא גם האדם שאיתו הכי הייתי רוצה לחלוק חצי דונם במרכז הארץ עם דשא מקדימה, עץ שמסנן את השמש והמון חללים אינטימיים למרות גודלו של הבית. אבל זה לא הולך לקרות. לא עם המשכורות שלנו ולא עם האופי שלנו. או שלי, ליתר דיוק. אולי לצד בעל אחר, האופי האמיץ יחסית של שירי היה בא יותר לידי ביטוי, והם היו משגשגים מבחינה כלכלית. אולי הם היו פותחים בית קפה מצליח שהיה הופך לרשת בתי קפה משגשגת, אולי הם היו מייבאים משהו מלפלנד ועושים הון. אני עושה את זה לפעמים, מדמיין איך היו נראים החיים של שירי עם גבר אחר. באף אחד מהדמיונות העצובים האלה הם לא גרים בדירת שלושה חדרים פלוס ממ"ד בפתח תקווה.

 

אני מחנה את המכונית בחניון של בית המשרדים שבו אני עובד ופונה לעבר הכניסה לבניין. תחושת המחנק של החניון מתחלפת בתחושת המחנק של המעלית, ואז בתחושת המחנק של חלל העבודה, שכאילו תוכנן בקפדנות מרושעת על ידי האדריכל שעיצב את כל הבניין הזה.

הכרטיס המגנטי שלי מדווח למי שיעבור על דוחות הנוכחות מאוחר יותר שאני כאן, כמו סטתוסקופ מודרני שמאשר שאני חי. כשאצא מפה יהיה חושך, והילדות יישנו. כך זה ימשיך עד שיום אחד אהיה בן חמישים וחמש, אם יהיה לי מזל ולא אפוטר לפני כן, והילדות שלי יהיו סטודנטיות או חיילות. זה הסיפור שלי. לא חטפו אותי בילדותי, ההורים שלי מעולם לא התעללו בי, לא הפכתי לנכה בפיגוע, שום דבר חריג. אני בסך הכול עובד מהבוקר עד הלילה, וחי בדירה בפתח תקווה. אני יכול להמשיך ככה עד סוף חיי. במידה מסוימת, אם להיות כן, הייתי מוכן להסתפק בזה אם מישהו היה מבטיח לי שזה לא ישתנה לעולם לרעה. שהבנות תמיד יהיו בריאות, שהמשכורות, גם אם הן די עלובות ביחס לעלות המחיה שלנו, ימשיכו להיכנס, שאשתי תמשיך לאהוב אותי, שאני לא אקבל סרטן.

הנורה במתקן שאליו אני מצמיד את הכרטיס המגנטי שלי משנה את צבעה מאדום לירוק, ואני פותח את דלת הזכוכית של המשרד ונכנס פנימה. אנשים חולפים מולי, ואני מיד מבחין שקצב הליכתם מעט שונה מהמקובל. במהלך השנים שאני בהיי-טק נוכחתי לדעת שיש הבעה קבועה על פניהם של האנשים שעובדים איתי, או ליתר דיוק סקאלת הבעות קבועה, שנעה בין שחצנות ביום טוב לשעמום ביום רע. אף אחת מההבעות שלמדתי להכיר ולשנוא במהלך השנים שאני בתחום, לא מופיעה על הפנים של האנשים שחולפים מולי עכשיו במסדרון. למעשה הם נראים כמי שראו הרגע נמר, אבל מעדיפים לא לדבר על זה. אני תופס את האדם הראשון במסדרון, שאני פחות או יותר מיודד איתו, ושואל אותו "מה קרה?"

הוא עונה מיד תשובה בת שתי מילים. הוא מתחיל לענות אותה עוד לפני שסיימתי לשאול, והדברים שלנו משתלבים זה בזה. אם מישהו היה מתמלל את השיחה הקטנה וההיסטרית שלנו מהצד, בלי לעשות הפרדה בין שני הדוברים השונים, היה מתקבל הטקסט הבא: מה, גל, קרה, פיטורים.

פתאום הרצפה מפסיקה להיות רצפה, התקרה מפסיקה להיות תקרה. הפנים העדינות של שתי הבנות שלי מופיעות לנגד עיני. המבט שלהן מאוכזב. אני נופל במהירות למטה מהקומה השישית של בית משרדים מכוער באזור התעשייה המחודש של פתח תקווה. ככה בטח הרגישו האנשים האלה במגדלי התאומים, התחושה שאין כלום מתחת. כמו השנייה הראשונה במעלית, כמו הרגע הזה שבו המטוס ממריא. הפרקט הדק, המלאכותי והשביר שעליו אני חי נסדק, ואני נופל.

לוקח לי כמה שניות להחזיר כל דבר למקום. אחד הפחדים הגדולים שלי השתחרר, והותיר את הגוף שלי קר מבפנים. בעוד שנייה בטח יֵצא רופא מהמעלית, ייגש אלי ויאמר, "מר אמיר גיל, תשמע, יש לך סרטן."

10 מאי

אתם, שחיים יפה כל כך / פתיחה

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחברת

 

הנה אתם! מתוך התחשבות בכם

אני לא מפרטת הכול, אבל שימו לב!

 

באור נובמבר, אולי אוגוסט, למרגלות עץ תות שפירותיו פצועים, טיפטף ללא הרף צינור גומי מפותל כנחש, וכפות רגליים יחפות — שלכלוך דבק אליהן כאילו היה קעקוע על עורן — השתכשכו בשלולית שנקוותה, התיזו טיפות בוציות לכל עבר, שם הוא נעץ שן תירס ברווח שבין שתי שינַי וצחק, לבן, צהוב, לבן. "כל הקשת בחלל הפה שלךְ," צחק. וכשצחק, הצטמצמו עיניו, אם בגלל כאב האור או משום שריר הצחוק, התאדו ממניין שנותיו עשרים וחמש שנים והוא הפך להיות בן גילי: בן אחת-עשרה.

ובקצה אותו יום, כשהוסט האור, ובחוץ רק פנס אחד דלק בגמגום בעוד חברו נותר בחשכה, הוא גילגל שתי מזוודות שחורות למרכז הבית, קיפל לתוכן ערמת חולצות צווארון בהירות, הניח חליפות חדשות תפורות בידי חייט, זוג נעליים שחורות, צעיף אנגורה שחור, מעיל ארוך שלו צווארון חיה, גם מייבש שיער שחור חדש, את הכול תחב פנימה ובעצמו לבש חולצה שכפתוריה רכוסים ומכנסיים שקפליהם מגוהצים בחומרה. עמד שם והביט ממרום מאה שמונים ושמונה הסנטימטרים שלו בילדיו — הייתי אז פרועת שיער בשיניים מרווחות — ואמר: "אני נוסע לאנגליה."

אנגליה, בחיי!

"אני נוסע לאנגליה ומסדר לנו שמה חיים חדשים."

מה יש לו לחפש שמה? רק פחם מוציאה האדמה שם, ואפילו גשר מפה לשם אין, מעֵבֶר לגבולות השמש השתרעה אנגליה שלו, אבל עקביו ננעצו בצורמנות בחלק ההוא של כדור הארץ.

"אני אתארגן שם קודם. אמצא לנו בית בשכונה יפה, בטח בלונדון, אולי בגולדרס גרין או בהמפסטד. נראה. ואסדר בית ספר טוב בשבילכם. לכל הדברים אבא דואג, ואז קורא לכם לבוא אלי. חיים חדשים נתחיל לנו בלונדון." כך דיבר על אנגליה שלו, וכמו בלחש קדום בנה מלכות שלמה עבורנו בתוך נוף הערפל, כאילו קיווה שלא-עוד מעיק עלינו עול הזיכרון של המעשים והעלילות, כל שביקש היה לעמוד על סִפּוֹ של סיפור חדש.

"לונדון? מה פתאום לונדון?" לא יכולתי לעצור בעצמי, כפות רגליים יחפות הלכו סחור-סחור סביב המזוודות לגרש את ריח העור החדש שעלה והתנדף מהן כמו רוח רפאים.

אסי הצטרף ואמר, "אני לא רוצה לונדון, אני רוצה להישאר כאן." הוא שיחק בגלגלי מכונית שפעם קיבל מהאב, מכונית משטרה שהשמיעה קול צופר לוחש, אבל אבא אמר, "אתה לא יודע, אסי? בלונדון יש נהר רחב שמתפתל בכל העיר, אפשר לשוט עליו בספינה, לא כמו אצלנו, ויש להם את קבוצת הכדורגל הכי טובה בעולם, וארמון אמיתי עם מלכה ונסיכים. את כל הדברים הטובים יש שם."

"אני לא רוצֶה, אני רוצה להישאר כאן." נשמע לו דיבור עיקש לאסי, של אחד שיצא וראה עולם ואף על פי כן חזר וכעת תובע להישאר כאן, אלא שבכל ימי חייו לא יצא והרחיק מהשכונה: קשה למי שנולד בשכונה שלנו לצאת ממנה. כמו נלכד בקורים שטוותה, אם בגלל השם הרע שיצא לה, של שכונת עוני ובורות ופשע — כי גם אם לא באמת היה פשע, תושביה נראו תמיד כאילו היו על סף פשיעה, גנבה, מכות, אלימות או רצח — ואם בגלל שמי שחי בה נאחז במסורת של השכונה, כמו גידול כלבים אלימים, חמורים וטווסים או ציות לזמן אחר שבו מחוגים לא זזים קדימה והספירה של האחד אינה הספירה של האחר. אפילו הדיבור בשכונה היה אחר, מוחלק בכוח מהגרון, לא ממש נקרע מהגוף, לא נפרד לעולם מעולם של מטה.

אבא התיישב על הספה, כף ידו הברישה את הבלורית שלו בתנועה אוטומטית ואפשר היה להבחין ברעד שלפות בה, ולאחר שהונחה על המסעד, נפרשו אצבעותיה והוא הביט בהן, קרום צימח והתפשט ביניהן. הוא הרים את עיניו אלינו ומיד נרגז מכך שילדיו עדים לחולשתו. "אז אל תבואו ללונדון, לא צריך." הקול שלו נשמע מעונה, "עזבו, כלום אתם לא מבינים מהחיים. אני אקח לשם ילדים אחרים."

מי שהעיף באבא מבט אחד ידע מיד שהוא לא נולד בשכונה אלא הצטרף אליה כמהגר, חוקי או לא חוקי, אחד שנישא לילידת השכונה שהיא אמי. ברגע שנישאו קיבלו בית בחצר האחורית של בית ההורים, בית שקירותיו עץ, גגו אזבסט ותריסיו רופפים. בעבָר שימש הבית כמחסן ואחר כך הוסב לחדרון לסבתא-רבתא עד שזו עברה מן העולם הזה, ואז חזר החדרון לשמש כמחסן; בתצלומי אוויר הוא נראה כמו נקודה שחורה מקרית מאחורי עצי ג'ומס. עם נישואי הזוג, שופץ והורחב והתווספו לו חדר קטן ומטבחון ומקלחת. נקנו גם מיטה זוגית וארון לבגדים ושידות לילה, וכל זה למען הזוג הצעיר.

התיישבתי על ברכיו והחזקתי לו את כף היד עם טבעת הזהב. אני אבוא איתך, אבא, אל תשמע לו, הוא סתם ילד קטן, מה אתה צריך אותו? תראה אותי, אני אבוא איתך. הוא חרק בשיניו ואני המשכתי כמעט נטולת קול, נישקתי לו את הלחי, כל כך קרובה לעור שלו שיכולתי להריח את האפטר-שייב שהתיז על עצמו, אלכסנדר מוקדון או משהו כזה. אני מתעקשת: על איזה נהר תזרום שמה, אבא, באיזו ספינה תשוט, תגיד לי, כמה עמוקים יהיו המים? וכל הזמן חייכתי אליו להדגיש את שן התירס הצהובה שנעץ ברווח בין שתי שיני, שיראה ששמרתי עליה,
בחיי!

"אני נוסע ומארגן לנו בית ואז קורא לכם לבוא אלי, אבל בינתיים אתה הגבר כאן. שמעת, אסי?" אבא נכנע למבט בעיניו הכחולות של אסי. "אבל תפסיק עם המכונית הזאת, של ילדים קטנים. אני אשלח לך מכונית עם שלט רחוק, בסדר?"

אמא ביקשה לחבק את אסי, אבל הוא הדף אותה ממנו, ואבא ניצל את ההזדמנות והצמיד אותו אליו, ושמעתי אותו לוחש לו, "הר של מתנות אני מביא לך. ואז אתה ואני עולים לגג. למקום הסודי שלנו שמה, בסדר? רק אתה ואני. אבל עד אז אתה השומר של הגג הזה ואתה השומר של הבית הזה, הבנת? אתה הגבר כאן עד שאבא חוזר."

אבא המשיך והעלה הבטחות על לונדון שלו, בהירוֹת ורעננות כאילו צפו על הקצף הלבן של מי הנהר ונשפכו היישר לרגלינו, ושיבץ בהן כמה מילים באנגלית וביקש מאיתנו לחזור אחריו, ואמא ניגבה את הדמעות, ואז אבא פיזם משהו כזה:

Imagine there's only heaven

It's easy if you try

No hell below us

Above only sky

Imagine of all the people

I'm the only one, ahah, ahah

Imagine there's no countries

It isn't hard to do

Nothing to kill or die for

Yoo hoo, hoo, hoo

הוא התחיל לצחוק והדביק אותנו, את אסי ואותי, ואחרינו הצטרפה אמא. זר אם היה מציץ בנו, היה רואה משפחה רגילה מכונסת איפשהו בביתה, משפחה שכל החלקים בה קיימים וסימטריים: אבא, אמא, ילד, ילדה. הוא היה מבין שמי מהם בדרכו לחוץ לארץ, וזה מפני המזוודות ומפני הבגדים המקופלים בהן למשעי, ועוד היה שם לב כי כולם נרגשים לכבוד הנסיעה, ואולי פיותיהם חולקים ציפיות משותפות. כן, כך יכולנו להיראות לאותו זר: משפחה רגילה שברגילות מכונסת יחד ומקיימת שיחה רגילה. אלא שפיו של אבא סינן פתאום קללה בשפה פרטית שהביא מהבית שלו, ולא היתה עוד אפשרות לנסיגה: הסיסמה נלחשה, השער נפתח ותהום ארבה לנו מאחוריו.

ליטפתי לו את הלחי כשהבטיח לשלוח כרטיסי טיסה מהר-מהר כי הוא לא יכול לחיות בלעדינו, ואז הוא התרומם וזרועותיו הניפו אותי גבוה והגוף שלי התמסר ובבת אחת איבד ממשקלו, וכשרגלַי כך, מנותקות מקרקע, לחש שהוא מכין לכבודי חדר של נסיכה בבית החדש שלנו, שישקיף לפארק ענקי או ליער, ואוכל לשבת על אדן החלון ולעקוב אחר חיות בר קטנות שמתרוצצות ומדלגות בינות לעצים, ואוכל לקטוף פתותי שלג שבטח ינשרו משמים במיוחד לכבודנו, בעדינות יתעופפו באוויר, וגם כוננית גדולה נישאה על כנפי הבטחתו, שבה כל ספרי ההרפתקאות שנכתבו אי-פעם בעולם. ומה עוד, אבא? תמשיך. תמשיך. רק לי תלחש את כל הדברים היפים, פתותי שלג נקטוף יחד! כמו כלום רציתי להישאר תלויה בין שמים לבין קרקע, אחוזה לנצח בזרועותיו, ואפילו הצמדתי את שפתַי לאוזנו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו, לעולם אוהב אותו.

הוא הרחיק אותי ממנו וצנחתי לרצפה.

"אני נשבע," אמר והניח את ידו על ראשו של אסי. "בראש הזה. בראש הזה אני נשבע לך, מימי, בראש של הבן שלי אני נשבע שתוך שבוע-שבועיים אתם אצלי בלונדון." הביט באמא ומבטו פיתוי ושכנועים ומערבולת של המצאות, בחיי!

ירקתי את שן התירס לכף ידי, ספוגת רוק ומתפוררת, ותחבתי אותה לכיס הז'קט שלו.

10 מרץ

רוח הרפאים של אלכסנדר וולף / פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחבר

 

מכל הזיכרונות שלי, מכל החוויות הרבות מספור של חיי, הזיכרון המציק ביותר היה זיכרון הרצח היחיד שביצעתי מימי. מאז אותו הרגע איני זוכר יום אחד שבו לא הצטערתי על כך. אף פעם לא איים עלי עונש, שכן הדבר קרה בנסיבות לא רגילות, והיה ברור שלא יכולתי לנהוג אחרת. חוץ מזה, איש זולתי לא ידע עליו. זאת היתה אחת מהמון האפיזודות של מלחמת האזרחים; בתוך מהלך האירועים של אותה תקופה היה אפשר לראות בה פרט חסר חשיבות, מה גם שבדקות ובשניות המעטות שקדמו לה, חוץ משנינו — אני ועוד אדם אחד שלא הכרתי — לא היה אכפת לאיש איך היא תסתיים. לאחר מכן נשארתי שם לבדי. חוץ מאתנו לא השתתף בזה אף אחד.

לא הייתי יכול לתאר במדויק את מה שקרה קודם לכן, שכן הכול התרחש בצלליות מעורפלות וחמקמקות, האופייניות כמעט לכל קרב במלחמה, שלמשתתפיו אין אלא מושג קלוש מה בעצם קורה במציאות. זה היה בקיץ, בדרום רוסיה; כמעט ארבע יממות רצופות כבר התנהלה תנועה מתמדת ולא סדירה של כוחות צבא, מלוּוה בירי ובקרבות שנדדו ממקום למקום. איבדתי לחלוטין את מושג הזמן, ואפילו לא אוכל לומר היכן בדיוק הייתי אז. איני זוכר אלא את התחושות שהייתי יכול לחוות גם בנסיבות אחרות: הרעב, הצמא והעייפות המתישה; בשני לילות וחצי שקדמו לזה לא ישנתי. היה חום לוהט, באוויר רטט ריח הולך ונחלש של עשן; שעה קודם לכן יצאנו מיער שצד אחד שלו בער, ובמקומות שאור השמש לא הגיע אליהם זחל לאטו צל עצום חיוור. השתוקקתי לישון, לא יכולתי לתאר לי אושר גדול יותר עלי אדמות מלעמוד מלכת, להישכב על הדשא החרוך ולהירדם מיד ולשכוח הכול, הכול-הכול. אבל דווקא את זה אסור היה לעשות, וכך המשכתי ללכת דרך הערפל החם והישנוני, בולע את רוקי מפעם לפעם, ומזמן לזמן משפשף את עיני המודלקות מחוסר שינה ומהחום. אני זוכר שכאשר עברנו דרך חורשה קטנה נשענתי על עץ, לשנייה אחת, כך היה נדמה לי, ונרדמתי בעמידה לקולות הירי, שמזמן כבר הספקתי להתרגל אליהם. כשפקחתי את עיני לא היה איש בקרבתי. חציתי את החורשה והלכתי בדרך בכיוון שחברַי, כך הנחתי, הלכו בו. כמעט מיד עקף אותי קוזק על סוס חום מהיר, הוא נופף לי בידו וצעק משהו לא ברור. כעבור זמן קצר התמזל מזלי ומצאתי סוסה שחורה כחושה שבעליה, ככל הנראה, נהרג. היו עליה רסן ואוכף של קוזקים; היא לחכה עשב ובלי הרף השיבה רוח על עצמה בהנפת זנבה הארוך והדליל. כשעליתי על גבה, מיד פתחה בדהרה נמרצת למדי.

רכבתי בדרך השוממה המתפתלת, מפעם לפעם נקרו לי חורשות קטנות שהסתירו מעיני חלק מפיתוליה. השמש עמדה ברום השמים, האוויר כמעט הדהד מעוצם החום. אף על פי שרכבתי מהר, השתמר אצלי זיכרון שגוי של התרחשות אטית. כמו קודם, השתוקקתי לישון, התשוקה הזאת מילאה את כל גופי ואת תודעתי, ולכן נראה לי הכול מתיש וממושך, אף על פי שבמציאות, כמובן, לא ייתכן שהיה כך. כבר לא התנהל קרב סביבי, היה שָׁקט; לא ראיתי איש לא מאחורי ולא מלפני. והנה, באחד מפיתולי הדרך, שפנתה במקום הזה בזווית כמעט ישרה, קרסה סוסתי הדוהרת במלוא המהירות, ובבת אחת צנחה ארצה בכבדות. יחד עמה נפלתי אל תוך חלל רך וכהה — כי עיני היו עצומות — אבל הספקתי לשחרר את הרגל מתוך הארכוף וכמעט לא נפגעתי מהנפילה. הכדור חדר לתוך אוזנה הימנית של הסוסה ופילח את ראשה. כשקמתי ועמדתי, הסתובבתי וראיתי שבמרחק לא רב ממני רוכב בדהרה כבדה ואטית, כך נדמָה לי, פרשׁ על סוס לבן ענקי. אני זוכר שכבר זמן רב לא היה לי רובה, בוודאי שכחתי אותו בחורשה, כשישנתי. אבל עדיין היה לי אקדח, שבקושי נשלף מתוך הנרתיק החדש הקשה. עמדתי כמה שניות, אוחז את האקדח בידי; היה שקט כל כך, ששמעתי ברור מאוד את היפחות היבשות של הפרסות על גבי האדמה הסדוקה מהחום, את נשימתו הכבדה של הסוס, ועוד צליל אחד, שנשמע כאילו מנערים בחוזקה צרור קטן של טבעות מתכת. אחר כך ראיתי את הפרש מרפה מהמושכות ומניף אל כתפו את הרובה שהיה נטוי לפנים קודם. באותה שנייה יריתי. הוא נרעד על האוכף, החליק ממנו מטה ונפל לאט על האדמה. שתיים או שלוש דקות הוספתי לעמוד תחתי בלי נוע, ליד גופת סוסתי. עדיין רציתי לישון כמו קודם, עדיין חשתי את אותה העייפות המתישה. אבל אז עלה בדעתי שאיני יודע מה צפוי לי וכמה ימים עוד נותרו לי לחיות, והרצון הלא-נשלט לראות את האיש שהרגתי הכריח אותי לזוז ממקומי ולגשת אליו. מעולם ובשום מקום לא התקשיתי כל כך לעבור מרחק כלשהו כמו שהתקשיתי לעבור את חמישים או שישים המטרים האלה שהפרידו ביני ובין הפרש שנפל; ובכל זאת הלכתי, מזיז את רגלַי לאט על האדמה הסדוקה הלוהטת. לבסוף הייתי על ידו ממש. הוא היה בחור כבן עשרים ושתיים או עשרים ושלוש; כובעו עף מראשו, והראש בהיר התלתלים נח, נטוי הצדה, על השביל המאובק. הוא היה יפה למדי. נרכנתי אליו וראיתי שהוא גוסס; בועות של קצף ורוד קפצו ופקעו על שפתיו. הוא פקח את עיניו העכורות, לא אמר כלום, ושוב עצם אותן. עמדתי מעליו ובהיתי בפניו, מוסיף להחזיק באצבעותי המתקשות את האקדח, שעכשיו לא הייתי זקוק לו עוד. פתאום הביא לאוזנַי משב רוח קל, חם, את רקיעותיהם הלא-נשמעות כמעט של כמה סוסים דוהרים. ואז נזכרתי בסכנה שאולי עדיין מאיימת עלי. סוסו הלבן של הגוסס, אוזניו זקופות בדריכות, עמד במרחק צעדים אחדים ממנו: סוס זכר ענקי, מטופח ונקי מאוד, שגבו כָּהה קצת מזיעה. הוא היה מהיר ובעל כוח סבל יוצא מהכלל; ימים אחדים לפני שעזבתי את רוסיה מכרתי אותו למתיישב גרמני, שסיפק לי כמות גדולה של מזון ושילם לי סכום נאה של כסף, שלא היה שווה כלום. את האקדח שממנו יריתי — אקדח מצוין מדגם פרבלום — השלכתי לים, ומכל זה לא נותר דבר חוץ מהזיכרון המציק, שרדף אחרי לאטו לכל מקום שגורלי נשא אותי לשם. עם זאת, ככל שחלף הזמן הוא הלך והחוויר בהדרגה, ולבסוף כמעט איבד את אופיו המקורי של חרטה חסרת תקנה וצורבת. ואף על פי כן, לשכוח לא יכולתי מעולם. פעמים רבות — אם בקיץ ואם בחורף, אם על חוף ים ואם בלבה של יבשת אירופה — הייתי עוצם את עיני בלי לחשוב, ופתאום שב ועלה מחדש מעומק זיכרוני היום החם ההוא בדרום רוסיה, וכל תחושותי מהימים ההם חזרו אלי באותה העוצמה. שוב ראיתי את הצל הוורוד-האפור העצום הזה של היער הבוער ואת תנועתו האטית בתוך חריקת הענפים הנשרפים, חשתי את העייפות המתישה, הבלתי-נשכחת ההיא, ואת הרצון לישון שכמעט לא יכולתי להתגבר עליו, את השמש המסנוורת בלי רחמים, את החום המהדהד, ולבסוף, את הזיכרון האילם של אצבעות ידי הימנית על כובד האקדח, את מגע הידית המחוספסת שלו, שכמו הוטבע בעורי לתמיד, את הנדנוד הקל של הכוונת השחורה לפני עיני הימנית — ואחר כך הראש הבלונדיני הזה על השביל האפור והמאובק, והפנים שהשתנו בהשפעת קרבתו של המוות, אותו מוות שאני, כן, דווקא אני, הזמנתי אותו רגע קודם לכן לבוא מתוך העתיד הלא-נודע.

בימים שבהם קרה הדבר הייתי בן שש-עשרה — הרצח הזה היה אפוא תחילתם של חיי הבוגרים, ואפילו איני בטוח שהוא לא טבע חותם בלתי-רצוני על כל מה שנגזר עלי לגלות ולראות לאחר מכן. בכל אופן, הנסיבות שליוו אותו וכל הקשור אליו, הכול עלה לפנַי בבהירות מיוחדת כעבור שנים רבות, בפריז. זה קרה מפני שהתגלגל לידי קובץ סיפורים מאת סופר אנגלי אחד, שעד אז לא שמעתי את שמו מעולם.

10 מרץ

אישה לבדה / פתיחה

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב כללי

 

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחברת

 

בארץ המַאוּרים

 

"אַת לבדך? אישה לבדה לא מטיילת פה ככה," אמרה לה בעלת הפונדק הקטן שהיא התחילה ממנו את מסע האופניים שלה באִיסט קֵייפּ שבניו זילנד. "אישה לבדה לא רוכבת פה על אופניים בכבישים הריקים האלה. ישדדו אותך. אולי אפילו יאנסו. גרים פה ילידים. פה ארץ המַאוּרים. הם אלימים לפעמים, המאורים. הם לא יבינו אותך, ואַת לא תביני אותם. אל תצאי לטיול שלך, תוותרי, תחזרי!"

"אַת לבדך? A woman on her own? את לא פוחדת? אישה לבדה לא הולכת פה בשבילים!" אמרו לה האיש והאישה שבאו לעומתה בשביל שהלכה בו אחרי שקשרה את אופניה אל גדר ויצאה לטיול רגלי וכעבור שעתיים-שלוש חששה שתעתה כי התרשים בשחור-לבן ששימש לה מפת דרכים לַטיול לא היה חד דיו, ולכן היא שמחה לראות את שני המטיילים בנוף הגבעות הזה שעד עכשיו ראתה בו רק פרות וסוסים וכבשים. ושאלה אותם אם היא הולכת בדרך הנכונה. "כן, זו הדרך הנכונה, אבל אל תלכי פה לבדך, אישה לבדה לא הולכת פה בשבילים, תחזרי!" הם אמרו והזעיפו אליה פנים והמשיכו בדרכם והלכו והתרחקו בכיוון ההפוך.

זה היה היום השני של מסע האופניים שלה באיסט קייפ שבניו זילנד.

מהי הדרך הנכונה, מנין לאן? את השאלה הזאת היא שאלה את עצמה לא פעם בשנתיים הראשונות של האלף השלישי, שהתחיל רע מאוד בחייה האישיים. שָׁאלה וגם ענתה: הדרך הנכונה בשבילה עכשיו היא אל קצה העולם. הדרך הנכונה בשבילה עכשיו היא מן המוות שלקח לה לנגד עיניה בשנה אחת, לא, באחד-עשר חודשים, לא, בנצח שלם, את בן זוגה ואת אחותה היחידה — מן המוות של שני האנשים האלה, מהסתלקותם הסופית והמוחלטת, אל קצה העולם.

אולי אפשר לרדת ממנו שם, מהעולם?

והיא פרשׂה לפניה מפה בדירתה שבשכונת קטמון שבירושלים, את מפת העולם, וריחפה על פני המפה בעיניה והוליכה והסיעה עליה את אצבעותיה ובחרה בניו זילנד. ובניו זילנד בחרה בקצה הצפוני-מזרחי של האי הצפוני, איסט קייפ. ובאיסט קייפ בחרה בעיירה פלונית להיות לה נקודת מוצא למסע אופניים.

ויצאה לדרך.

תחילה טסה יותר מעשרים שעות בשלושה מטוסים. נחתה בשני נמלי-תעופה והמריאה מהם ונחתה בנמל-תעופה שלישי ולא המריאה עוד כי אם נסעה לעיר אוֹקלנד. ונשארה שם ימים אחדים ושכרה לה אופניים ורכבה עליהם אל תחנת האוטובוסים וקנתה כרטיס לה ולאופניים לנסוע עמם אל העיירה הפלונית באוטובוס. את האופניים דחקה אל תא המטען הצר והגבוה שהיה בירכתיים, דחקה ודחקה עד שניצבו איכשהו על הכידון, תקועים בין מזוודות וצרורות בתנוחה לא טבעית ולא מכובדת להם, והלכה לשבת בקדמת האוטובוס. ונסעה ונסעה ונסעה. תשע שעות תמימות ארכה הנסיעה הזאת וכשהגיעה אל העיירה ונכנסה אל הפונדק הקטן וביקשה חדר ללון בו שאלה אותה בעלת הפונדק לאן פניה ואם היא לבדה, ואמרה לה: "A woman on her own? לא, אי-אפשר! אישה לבדה לא יוצאת פה למסעות אופניים, פה, בארץ המאורים הפראית. תוותרי, תחזרי לאוקלנד."

אבל היא לא חזרה כמובן, מה פתאום, כי אם השכימה קום בבוקר המחרת וניגשה אל האופניים שעמדו בֶּחצר וביקשה להעמיס עליהם את התרמיל שלה לקראת היציאה לדרך. ולא הצליחה בשום אופן. בשום אופן לא היה אפשר לקשור אותו אל הסַבּל כמות שהוא, תָפוּח ושמן ומרובה כיסים, בלי שיתהפך ויישמט פעם לצד זה ופעם לצד זה. ואז היא הטילה אותו ארצה בזעם וגחנה עליו ופיתחה את אבזמיו וריפתה את שרוכיו והשליכה כרבע מתכולתו אל מְכל אשפה שעמד שם, ושבה וחיברה את אבזמיו ומתחה והידקה את שרוכיו והרימה אותו וראתה שלא כחש אלא מעט ובכל זאת השכיבה אותו על הסַבּל והתחילה לחבר אותו אליו ברצועות האלסטיות שהביאה עמה, מושכת ושוזרת וכורכת ומותחת אותן ומחפשת אחיזה לקרסיהן בצינורות השלדה, במוט האוכף ובמזלג האחורי, במקומות שלא נועדו לזה כלל, והקרסים ניתקו וניתרו ופגעו בכפות ידיה והכאיבו והכעיסו, ושוב היא תפסה וצבטה אותם בין אגודל לאצבע והוליכה אותם אל נקודות אחיזה אחרות ואָנסָה אותן לקבלם עד שהיה התרמיל האדום מסובך ומלופף וחנוק באֲסוריו וכפוּת אל אחורי האופניים והוא עקום וגבנוני ואף על פי כן רובץ תחתיו אֵיתן. ואז היא עלתה על האוכף, השתדלה לשווא להדוף קצת בגבה את התרמיל שכיס מכיסיו נדחק ונלחץ אל ישבנה, ויצאה לדרך.

ונוכחה מיד שיש תקר בגלגל הקדמי.

ושבה וירדה מעל האוכף והשתוחחה ובֵירגה את ציר הגלגל ומשכה אליה את הגלגל עצמו והזדקפה והחזיקה אותו בידה וחשה בגבה והתיישבה על הארץ. והעמידה מולה את הגלגל האלמן ובעזרת כפית הפלסטיק הצהובה שנועדה לזה הוציאה במאמץ גדול את שׂפתי הצמיג הנוקשות ממסילתן על החישוק סביב-סביב והוציאה מהצמיג את הפנימית הפגומה והשליכה אותה בתנופה הצִדה ושלפה מאריזתה והתירה מגלגולה פנימית חדשה וניפחה אותה קצת בפיה והשחילה אותה בזהירות סביב-סביב חָלָק-חָלָק אל חוּבּוֹ של הצמיג והחזירה במאמץ גדול עוד יותר את הצמיג אל מסילתו סביב-סביב, ובתוך כך הקפידה שוב להיזהר שלא תתקפל הפנימית הדקה החדשה במְעִי הצמיג העבה, והחזירה את הגלגל עם צירו אל מקומם בקדמת האופניים והבריגה, וחילצה את המשאבה הקטנה מתושבתה על שלדת האופניים וניפחה את הגלגל כמיטב יכולתה, ועלתה שוב על האוכף ודיוושה ויצאה שוב לדרך —

לדרך אל הכבישים שסימנה במפת הכבישים המפורטת של איסט קייפ להיות לה מסלול רכיבה של עשרה ימים לאורך חוף האוקיינוס, מצפון לדרום, ואל השבילים שבחרה בהם במפות אחרות לסטות אליהם מהכבישים וללכת במסלולים הרגליים שהם מציעים, מסלולים שלאחדים מהם אפילו מצאה באוקלנד, בלשכת מידע לתיירים, תרשימים מצוירים ביד, מפורטים אם כי לא חדים דיים. והנה, כבר במסלול הראשון אמרה לה אותה אישה שטיילה עם בן זוגה שהיא בדרך הנכונה אמנם וזה המסלול, אבל אישה לבדה, a woman on her own, לא הולכת פה בשבילים, פה בארץ המאורים הפראית. ישדדו אותך, יאנסו, אולי אפילו ירצחו.

A woman on her own? שאלה אותה על שפת נהר בארץ המאורים גם האישה המאורית הראשונה שפגשה בחייה. היה אִתה עם האישה המאורית גם איש מאורי, כבר לא צעיר אבל עדיין חסון וטוב תואר, לבושו רגיל שברגילים, מכנסי ג'ינס כחולים בהירים ומעיל רוח כחול כהה, והייחוד האחד שמצאה בו — אולי מפני שאת עיניו, שאולי היתה להן צורה מוארכת מעט כמו לעיניה של האישה, הסתירו משקפי שמש גדולים — היה שבפיו לא נשארה עוד אלא שן קדמית אחת, שן קדמית אחת ויחידה בתוך חיוך גדול בפנים סגלגלות נאות, לא בהירות אבל גם לא כהות מאוד.

לאיש ולאישה המאורים היתה סירת מנוע קטנה להשיט בה מטיילים על הנהר אל יערות הגשם — ככה היה כתוב על השלט שבגללו היא סטתה מהכביש: שעה אחת של שַיט תמורת תשלום נקוב, לא זול אבל גם לא יקר מאוד. מאחר שחוץ ממנה לא היו שם מטיילים בעת ההיא — ואכן בעלת הפונדק של לֵילהּ הראשון במסע אמרה לה שעונת הטיולים עוד לא התחילה ולכן היא תהיה עוד יותר לבדה בדרכים — רק היא יצאה עם האיש לשוט על הנהר. לבדה יצאה אתו כי האישה האחרת שהיתה שם, האישה המאורית שהיתה בוודאי אשתו של האיש המאורי, לא הצטרפה אליהם אלא נשארה על שפת הנהר, ואִתה נשארו האופניים והתרמיל.

שעה שלמה השיט אותה האיש בסירת המנוע הקטנה שלו. היא ישבה על הספסל שמאחור והוא ישב על הספסל שמלפנים, אפוד הצלה צהוב-לבן מולבש על מעיל הרוח הכחול שלו וגַלגל הצלה צהוב-לבן, תואֵם לאפוד, מושחל על צווארו. הַסירה שטה בנהר ונכנסה אל בין חמוּקֵי יער של שרכים ענקיים והערוץ הלך וצר בין מורדות ירוקים תלולים של צמחייה משולחת רסן שהלכה והצטופפה, הלכה והתגוונה בשׂיחים ובעצים גבוהים ויריעותיה הנופלות מִגְבָהים הלכו וקרבו אל הסירה עד שנִדמו כמתכוונות לסגור על האיש והאישה היושבים בה. מפעם לפעם כיבה האיש את המנוע והניח לסירה להשיק לשפת הנהר והניח לאישה שהוּת לצפות בכל השִפעה הפראית הזאת. לצפות בִּדממה, כי הוא לא דיבר, הוא גם לא חייך עוד, לפעמים הראה בידו להיכנשהו, אולי אל איזה צמח מיוחד, אולי אל איזו ציפור, והאישה שאתו צמצמה ואימצה את עיניה ולא ראתה כלום בסבך המַאפֵּליה הכבירה ומבוכיה ומסתוריה. אחרי כחצי שעה סובב האיש את סירתו לאחור וכעבור עוד חצי שעה חזרו המשיט והנוסעת שלו אל המקום שיצאו ממנו. ומיד הופיעה האישה האחרת ועזרה לאיש לקרב את הסירה אל הגדה, אל מקום עגינתה, והושיטה את זרועה אל הנוסעת ועזרה לה לצאת מהסירה המתנדנדת מעט ולעלות אל הגדה.

הנוסעת ייצבה את עמידתה על הקרקע ומיד הביטה לבדוק אם האופניים עודם במקום שהשאירה אותם וראתה שכן, האופניים שם והתרמיל גם כן, חנוק וכפוּת אל הסַבּל ואל השלדה בשתי-וערב המגושם של הרצועות האלסטיות הצבעוניות. האישה הלבנה שילמה לאישה המאורית את דמי השיט ואז האישה המאורית שאלה אותה: "את מטיילת לבדך? A woman on her own?" ומיד הזהירה: "זה לא טוב. לא טוב בכלל. את צריכה להיזהר, לשים לב, אולי כדאי שתדעי לפחות להגיד 'שלום' במאורית, כדי שתירָאי קצת יותר ידידותית," ככה היא אמרה ולימדה אותה את המילה "שלום" במאורית, והאישה הלבנה הסתכלה בה ולָהֲגה אחריה את ההגאים. "אולי כדאי שתחייכי קצת," רָמַז לאישה הלבנה החיוך של האישה המאורית שעדיין היו בו כל השיניים, והאישה הלבנה אמרה goodbye והשתדלה לחייך, ואולי אפילו חייכה, והתביישה קצת וניגשה מהר אל אופניה ורכבה משם לדרכה.

אבל לא היה לה למי לומר שלום במאורית בימים הבאים באיסט קייפ שבניו זילנד. מעֶבְרו האחד של הכביש הריק שרכבה בו נראו לכל מלוא העין גבעות רכות ירוקות זְרוּיוֹת כבשׂים לבנים, ואולי כבָשׂות, ומעֶבְרו האחר צנחו מדרונות תלולים מגוּדלֵי שרכים ירוקים אל הים הכחול.

פעם אחת ראתה לא רחוק ממנה עדר פָּרים מתקרבים אל הכביש. ונבהלה: אולי הם אלימים, אולי יתקפו, ינַגחו, יבעטו, יהרגו. היא נעצרה אבל לא ירדה מעל האופניים כי אם נטעה את רגליה באספלט מכאן ומכאן וצפתה בפרים שעברו עכשיו את הכביש לאִטם, כהים ועצומים. ואז שׂמה לב אל טנדר שעמד בצד הכביש, קרוב מאוד אליה. מהטנדר יצא גבר ומחלון הנהג הביט גבר אחר. הם לא היו מאורים, הם היו לבנים, ובכל זאת לכי תדעי, אולי הם אלימים, יתקפו, יאנסו, ירצחו. הגבר שיצא מהטנדר מתח את זרועו האחת והיה כמַתווה גבול לַפָּרים העוברים, גבול בינה ובינם. עד שעבר הפר האחרון. ואז הפנה האיש את גֵווֹ ואת זרועו אליה וסימן לה להמשיך בדרכה.

והיא המשיכה, לָבֶטח, לא איש ולא חיה לא נגעו בה לרעה. וגם לא לטובה. אישה לבדה. מדוושת על אופניים בכבישים הריקים, הולכת בנפתולֵי שבילים ומשעולים, יורדת בזהירות במדרונות המשתפלים אל החוף, מפלסת לה דרך ברגל בין שרכים ענקיים, לצד האופניים שכידונם לפות חזק בכפות ידיה ומעצוריהם מהודקים, ומתפרקדת על שפת מפרצונים קטנטנים, לבדה, אלמנה, אלמונית, חופשית.

 

10 מרץ

סוד הקסם היפני / פתיחה

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב כללי

 

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחברת

 

הקדמה

האם קרה גם לכם שסידרתם בטירוף את הבית או את החדר בעבודה, אבל תוך זמן קצר הכול שוב נהיה מבולגן? אם כן, תנו לי לגלות לכם את הסוד להצלחה במשימה. בספר הזה סיכמתי את כל העקרונות שיעזרו לכם להשליט סדר בסביבתכם, באופן שישנה את חייכם לנצח. נשמע בלתי אפשרי? זאת תגובה מקובלת ולא מפתיעה, בהתחשב בזה שכמעט כולנו חווינו את "אפקט הבומרנג" לפחות פעם אחת, אם לא הרבה פעמים, אחרי שעשינו סדר בבית.

"שיטת קוֹן-מָארִי" היא שיטה פשוטה, חכמה ויעילה למגר את הבלגן לנצח. קודם כול זורקים. אחר כך מסדרים את החלל ביסודיות, בשיטתיות ובפעולה אחת. אם תאמצו את האסטרטגיה הזאת, לעולם לא תידרדרו שוב לבלגן.

אמנם הגישה הזאת סותרת את הדעה הרווחת, אבל כל מי שיישם את שיטת קון-מארי הצליח לשמור על סדר בבית ולהשיג תוצאות מפתיעות. מי שמשליט סדר בבית משנה לטובה גם את שאר ההיבטים בחייו — כולל העבודה וחיי המשפחה. היות שהשקעתי יותר משמונים אחוז מחיי בנושא הזה, אני יודעת ששמירה על סדר יכולה לשנות גם את חייכם.

האם זה עדיין נשמע כמו חלום רחוק? אם אתם חושבים שכדי לעשות סדר צריך לזרוק כל יום פריט בלתי נחוץ אחר, או לסדר את החדר קצת בכל פעם, אז אתם צודקים. זה באמת לא ישפיע כל כך על חייכם. אבל אם תשנו את הגישה, הרגע שבו תעשו סדר יחולל פלאים בחייכם. למעשה, לזה בדיוק הכוונה בביטוי "להשליט סדר".

התחלתי לקרוא עיתוני נשים כשהייתי בת חמש, וזה ומה שעודד אותי, מגיל חמש-עשרה ואילך, להתחיל לחקור את סוגיית מיגור הבלגן וסידור הבית, מחקר שבעקבותיו פיתחתי את שיטת קון-מארי. (קון-מארי הוא כינוי החיבה שלי — צירוף שם המשפחה שלי ושמי הפרטי.) כיום אני יועצת ומבלה את רוב ימי בביקורים בבתים ובמקומות עבודה, שבמהלכם אני נותנת עצות מיידיות לאנשים שמתקשים לעשות סדר, לאנשים שמסדרים אבל סובלים מאפקט הבומרנג, או לכאלה שרוצים לסדר אבל לא יודעים איפה להתחיל.

מספר החפצים שהלקוחות שלי זרקו — מבגדים ובגדים תחתונים ועד לתמונות, עטים, גזירי עיתון ודוגמיות איפור — הוא בלי ספק יותר ממיליון. אני לא מגזימה. היו לי לקוחות פרטיים שעזרתי להם לזרוק בבת אחת 200 שקיות של 45 ליטר כל אחת.

על סמך התעמקות באמנות הסידור והניסיון הנרחב שצברתי כשעזרתי לאנשים לא-מסודרים להפוך למסודרים, יש דבר אחד שאני יכולה לומר בוודאות: ארגון מחדש של הבית, בפעולה אחת דרמטית, מחולל שינויים דרמטיים לא פחות באורח החיים ובנקודת המבט שלנו. הוא משנה לנו את החיים. אני מתכוונת לזה בשיא הרצינות. הנה מבחר מצומצם מבין שלל העדויות שאני מקבלת יום-יום מלקוחות לשעבר:

"אחרי הקורס שלך, התפטרתי מהעבודה ופתחתי עסק משלי בתחום שאני חולמת עליו מאז שהייתי ילדה. "

 "הקורס שלך לימד אותי להבין מה באמת אני צריך ומה לא. אז התגרשתי. עכשיו אני הרבה יותר מאושר."

 "מישהו שאני מתגעגע אליו כבר שנים יצר איתי קשר."

"אני שמחה לבשר שמאז שעשיתי סדר בדירה הצלחתי להעלות משמעותית את המשכורת שלי."

"בעלי ואני מסתדרים הרבה יותר טוב. "

 "אני פשוט המום — עצם העובדה שזרקתי דברים שינתה אותי לגמרי".

"סוף-סוף הצלחתי לרדת שלושה קילו. "

הלקוחות שלי נשמעים תמיד מאושרים כל כך, והתוצאות מוכיחות שסידור הבית שינה את דרך החשיבה שלהם ואת גישתם לחיים. למעשה, הוא שינה את עתידם. למה? השאלה הזאת מקבלת מענה מפורט יותר בספר עצמו, אבל כללית אפשר לומר שכשאנחנו משליטים סדר בבית אנחנו משליטים סדר גם בשאר העניינים שלנו ואפילו בעבר שלנו. כתוצאה מכך אנחנו מבינים פתאום בבירור מה אנחנו צריכים בחיינו ומה לא, מה עלינו לעשות ומה לא.

כיום אני מציעה ללקוחותי קורס בבית או, לבעלֵי חֲבָרוֹת, קורס במקומות העבודה שלהם. כל אלה הם שיעורים פרטיים, במתכונת של אחד-על-אחד, אבל עדיין יש לי שלל לקוחות. כרגע ישנה רשימת המתנה בת שלושה חודשים, ויום-יום אני מקבלת בקשות מאנשים שהפנו אלי לקוחות לשעבר או ששמעו על הקורס בדרך אחרת. אני נוסעת מקצה אחד של יפן אל הקצה האחר, ולפעמים גם לארצות אחרות. כשנתתי פעם הרצאה לעקרות בית ולאימהוֹת, הכרטיסים נמכרו בן לילה. ישנה רשימת המתנה לא רק למקרה שמישהו יבטל, אלא גם כדי להירשם לרשימת ההמתנה. ועם זאת, שיעור הלקוחות החוזרים שלי הוא אפס. מנקודת מבט עסקית, זה עלול להיראות כחיסרון רציני. אבל אולי בעצם העובדה ששום לקוח לא חוזר טמון סוד הצלחת השיטה שלי?

כמו שאמרתי בהתחלה, אנשים שמשתמשים בשיטת קון-מארי פשוט לא חוזרים לבלגן. הם ממשיכים לשמור על הסדר ולכן לא צריכים לבוא לעוד שיעורים. מדי פעם אני מדברת עם בוגרי הקורסים שלי ומתעניינת בשלומם. כמעט תמיד הבית או מקום העבודה שלהם נשארים מסודרים, אבל במקביל לכך הם ממשיכים לשפר את סביבתם. ניכר מהתמונות שהם שולחים לי שיש להם אפילו פחות חפצים מאלה שהיו להם עם תום הקורס, והם רכשו בינתיים וילונות ורהיטים חדשים. הם מוקפים אך ורק בדברים שהם אוהבים.

למה הקורס שלי משנה אנשים? כי הגישה שלי היא לא סתם טכניקה. אמנות הסידור היא שורה של פעולות פשוטות שבהן חפצים מועברים ממקום אחד למקום אחר. כדי ליישם אותה צריך לשים דברים במקומות הנכונים. זה נשמע כל כך פשוט, עד שאפילו ילד בן שש אמור להיות מסוגל לעשות את זה. ועם זאת, רוב האנשים לא מסוגלים. זמן קצר אחרי שהם מסדרים, החלל שסביבם חוזר להיות מבולגן לגמרי. זה קורה לא מפני שהם חסרי כישורים, אלא מפני שהם חסרי מודעות ואינם מסוגלים לסדר ביעילות. במילים אחרות, שורש הבעיה טמון אצלנו בראש. תשעים אחוז מההצלחה תלויים בהלך הרוח שלנו. פרט לכמה יוצאי דופן בני מזל, שנולדו עם כישרון טבעי לשמירה על סדר, הרי שרובנו מוכרחים לשנות משהו יסודי בהלך הרוח שלנו, כי אם לא, הבלגן יחזור אלינו כבומרנג, ולא משנה כמה חפצים נזרוק או באילו שיטות מתוחכמות נסדר.

אז איך אפשר לאמץ את הלך הרוח הנכון? יש רק דרך אחת, ולמרבה הפרדוקס, היא כרוכה באימוץ הטכניקה הנכונה. אל תשכחו: שיטת קון-מארי, המתוארת כאן בספר, היא לא סתם אוסף של כללים שמלמדים איך לסדר, לארגן ולהשליך חפצים. היא מדריך לאימוץ הלך הרוח הנכון שיאפשר לכם להשליט סדר ולהפוך לאנשים מסודרים.

כמובן, אני לא יכולה לטעון שכל התלמידים שלי שִיכללו עד שלמוּת את אמנות השלטת הסדר. למרבה הצער, כמה מהם נאלצו פה ושם, משלל סיבות, לפרוש מהקורס בשלב זה או אחר. והיו שפרשו מפני שהם ציפו ממני שאעשה את העבודה במקומם. בתור אשת מקצוע קנאית בתחום הסדר, אני יכולה לומר לכם כבר עכשיו שלא משנה כמה מאמצים אשקיע בסידור סביבה של אדם אחר, לא משנה איזו מערכת אחסון מושלמת אמציא בשבילו, לעולם לא אוכל להשליט סדר בבית של מישהו אחר, לפחות לא במובן העמוק של הביטוי. למה? כי התודעה של אדם אחר ונקודת המבט שלו לגבי אורח חייו, או חייה, חשובות הרבה יותר מכל מיומנות במיון, אחסון וכן הלאה. סדר תלוי בערכים האישיים ביותר שלנו.

רוב האנשים מעדיפים לחיות בסביבה נקייה ומסודרת. כל מי שהצליח לעשות סדר אפילו פעם אחת, מן הסתם קיווה שיוכל לשמור עליו. אבל רבים מאמינים שזה בלתי אפשרי. הם מנסים שלל גישות לסידור הבית, ובסופו של דבר מגלים שהדברים חוזרים ל"סדרם". אבל אני משוכנעת בכל מאודי שכל אחד מאיתנו יכול לשמור על הסדר בסביבתו.

כדי לעשות זאת, עלינו קודם כול להעריך מחדש, ביסודיות רבה, את כל ההרגלים והנחות היסוד שלנו בכל הקשור לשמירה על הסדר. אולי זה נשמע קשה, אבל אל דאגה. כשתסיימו לקרוא את הספר הזה כבר תהיו ערוכים ומוכנים למשימה. לעתים קרובות אנשים אומרים לי, "אני בלגניסט מטבעי. אני לא מסוגל לעשות את זה", או "אין לי מספיק זמן", אבל להיות בלגניסט זאת לא תכונה מולדת, והיא גם לא קשורה לחוסר זמן. היא קשורה הרבה יותר להצטברות של השקפות מוטעות על אודות סדר, למשל "עדיף לסדר חדר אחד בכל פעם", או "עדיף לעשות כל יום קצת", או "האחסון צריך להסתמך על תרשים זרימה".

ביפן, אנשים מאמינים שדברים כמו ניקוי החדר ושמירה שהשירותים יהיו תמיד טיפ-טופ הם דברים שמביאים מזל, אבל אם הבית שלך מבולגן, אז גם הצחצוח הכי יסודי של האסלה יביא רק לתוצאות מוגבלות. זה נכון גם לגבי שיטת הפֶנג שוּוִי. רק כשאנחנו מסדרים את הבית, הרהיטים והקישוטים שלנו נכנסים לפעולה.

כשתסיימו להשליט סדר בבית, החיים שלכם ישתנו מקצה לקצה. ברגע שתחוו את איכות החיים בבית מסודר באמת, תרגישו שכל העולם מוצף פתאום אור. לעולם לא תידרדרו שוב לחיים של בלגן. ולזה אני קוראת "קסם הסדר". ההשלכות של הקסם הזה מפעימות. לא רק שלעולם לא תהיו שוב מבולגנים, אלא שתזכו בהתחלה חדשה בחיים. זה הקסם שאני רוצה לשתף בו אנשים רבים ככל האפשר.

 

21 פברואר

אי-הבנה במוסקבה / פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב כללי

 

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחברת

 

היא הרימה את עיניה מן הספר. איזה שעמום, הפזמון החוזר הזה על חוסר התקשורת! אם מתעקשים לתַקשר, מצליחים איכשהו. נכון, לא עם כולם, אבל עם שניים-שלושה אנשים כן. אַנדרֶה, במושב הסמוך, קרא ספר מן "הסִדרה השחורה".[1] היו דברים שלא דיברה איתו עליהם, מועקות, חרטות, דאגות קטנות; מן הסתם גם לוֹ היו הסודות הקטנים שלו, אבל ככלל, הם ידעו זה על זה הכול. היא הסתכלה מבעד לחלון המטוס: עד קצה האופק, יערות כהים וערבות בהירות. כמה פעמים כבר חצו את המרחב הזה יחד, ברכבת, במטוס, באונייה, כשהם יושבים זה לצד זה עם ספר ביד? ובוודאי ייסעו עוד פעמים רבות, זה לצד זה, בים, ביבשה ובאוויר. היו ברגע הזה מתיקות של זיכרון והתרוֹננות של הבטחה. בני כמה הם, שלושים או שישים? שׂערו של אנדרה הלבין מוקדם: פעם השלג הזה, שהבליט את הרעננות הכהה של עורו, נראה כמו התגנדרות. זו עדיין התגנדרות. העור התקשה ונסדק, כמו גוויל ישן, אבל החיוך שבפּה ובעיניים האיר כמקודם. למרות כזביו של אלבום התמונות, מראהו כאיש צעיר עוד תאם את קלסתרו הנוכחי: בעיני ניקול הוא נראה בן-בלי-גיל. מן הסתם משום שנדמה שהוא עצמו התעלם מגילו. הוא, שפעם אהב כל כך לרוץ, לשחות, לטפס, להסתכל על עצמו במראה, נשא כעת בשאננות את שישים וארבע שנותיו. חיים ארוכים, עם צחוקים, דמעות, כעסים, חיבוקים, התוודויות, שתיקות, התפרצויות, ולפעמים נדמה שהזמן כלל לא עבר. העתיד עוד משתרע קדימה, לנצח.

"תודה."

ניקול נטלה סוכרייה מן הסלסילה; היא נבהלה ממידותיה השופעות וממבטה הנוקשה של הדיילת, כשם שנבהלה, שלוש שנים קודם לכן, מן המלצריות במסעדות ומן החדרניות במלונות. שום חביבוּת בשירות, מודעוּת נוקבת לזכויותיהן, זה היה כמובן ראוי לשבח, ובכל זאת: חשתְ מולן כאילו את אשמה במשהו, או לפחות חשודה.

"נוחתים," אמרה.

בדאגת-מה הסתכלה באדמה המתקרבת. עתיד נצחי — שעלול להתנפץ בכל רגע. היא הכירה היטב את המעברים החדים הללו, מביטחון שאנן להתכווצויות של פחד: מלחמת עולם שלישית פורצת, אנדרה חולה בסרטן ריאות — שתי קופסאות סיגריות ביום זה יותר מדי, הרבה יותר מדי — או שהמטוס מתרסק. זו היתה יכולה להיות דרך נאה לגמור עם הכול: יחד ובלי עניינים מיותרים; אבל לא כל כך מוקדם, לא עכשיו. "שוב ניצלנו," אמרה לעצמה כשהגלגלים נגעו — קצת נחבטו — במסלול. הנוסעים לבשו את מעיליהם, קיבצו את החבילות והתיקים. המְתנה בעמידה. המתנה ארוכה.

"את מריחה את הריח של עצי הלִבנה?" שאל אנדרה.

היה מאוד צונן, כמעט קר: שש-עשרה מעלות, הודיעה הדיילת. ממרחק שלוש שעות וחצי, עד כמה קרובה פריז, עד כמה רחוקה, פריז שעוד הבוקר הדיפה ריח אספלט וחשרת רעמים, נמחצה תחת החום הכבד הראשון של הקיץ: עד כמה קרוב פיליפּ, עד כמה רחוק… אוטובוס העביר אותם — דרך שדה תעופה הרבה יותר רחב ידיים מזה שבו נחתו בשנת 63' — עד למבנה זכוכית בצורת פטרייה, שם נערכה בדיקת הדרכונים. ביציאה חיכתה להם מאשָה. ניקול שבה והתפלאה לגלות בפניה, היצוקות בתואם, את תווי פניהם הנבדלים כל כך של קלֶר ואנדרה. היא היתה רזה, אלגנטית, רק תסרוקת ה"פאה" הסגירה את המוסקבאיוּת שלה.

"איך עברה הטיסה? שלומךְ טוב? אתה בסדר?"

היא דיברה אל ניקול בצורת הפנייה הרשמית, אל אביה לא.[2] זה היה טבעי, ובכל זאת משונה.

"תני לי את התיק."

גם זה היה טבעי. אבל כשגבר נושא את התיק שלךְ, זה משום שאת אישה; וכשאישה נושאת לך את התיק, זה משום שהיא צעירה ממך, ואז את מרגישה זקֵנה.

"שבי כאן ותני לי את שוברי המטען," אמרה מאשה בסמכותיות. ניקול צייתה. זקֵנה. ליד אנדרה היא נטתה לשכוח זאת, אבל ברגע זה המון דקירות קטנטנות הזכירו לה. "אישה צעירה ויפה," חשבה כשראתה את מאשה. היא נזכרה איך חייכה, בגיל שלושים, כשחותנה אמר את אותן המילים בדיוק על מישהי בשנות הארבעים לחייה. כעת, גם לה נראו רוב האנשים צעירים. זקֵנה. קשה להשלים עם זה. (אחד הדברים הנדירים שלא גילתה לאנדרה: אותה רוח נכאים משתקת.) "בכל זאת יש גם יתרונות," אמרה לעצמה. לצאת לגמלאות, זה נשמע קצת כמו להיות מושלך הצידה. אבל נחמד לצאת לחופשה מתי שרוצים; ליתר דיוק, להיות כל הזמן בחופשה. בחדרי הכיתה הלוהטים, עמיתיה להוראה רק התחילו לחלום על נסיעה לחופשה. והיא כבר נסעה. היא תרה במבטה אחר אנדרה, שעמד ליד מאשה, בין הנוסעים הנדחקים. בפריז הוא נתן ליותר מדי אנשים להשתלט על זמנו. אסירים פוליטיים ספרדים, עצירים פורטוגלים, נרדפים ישראלים, מורדים בקונגו, באנגולה, בקמרון, לוחמי מחתרת בוונצואלה, בפרו, בקולומביה — וזו רק רשימה חלקית — הוא תמיד היה נכון לבוא לעזרתם, ככל שעמדו לו כוחותיו. עצרות, הפגנות, אספות, עצומות, משלחות — הוא לקח על עצמו הכול. הוא היה חבר באינספור התאגדויות וּועדות. כאן איש לא יבקש את עזרתו. הם מכירים רק את מאשה. אין להם מה לעשות, חוץ מלראות דברים יחד: היא אוהבת לגלות איתו דברים, ואוהבת כשהזמן, שקפא בחדגוניות הארוכה של אושרם, שב וקולח במלוא רעננותו. היא קמה. היא רצתה להיות כבר ברחובות, תחת חומות הקרמלין. היא שכחה כמה ארוכות יכולות להיות ההמתנות בארץ הזאת.

"נו, המזוודות מגיעות?"

"בסוף הן יגיעו," אמר אנדרה.

 

 

[1]      Série noire – סדרת ספרי מתח צרפתית פופולרית שנוסדה ב-1945 וכללה בין היתר תרגומים של ספרי בלש אמריקאיים.

[2]       בצרפתית מאשה פונה לניקול ב-vous הרשמי ולאנדרה ב-tu הפמיליארי.

 

 

21 פברואר

בחדר זר / פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב כללי

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחבר

 

כך זה קורה. הוא יוצא אחר הצהריים במסלול שהראו לו ועד מהרה העיירה הקטנה נותרת מאחוריו. בתוך כשעה הוא מוקף בגבעות נמוכות מכוסות עצי זית וסלעים אפורים, שנשקף מהן מישור היורד בהדרגה לים. הוא מאושר מאוד, כפי שהוא עשוי להיות כשהוא מטייל וכשהוא לבדו.

הדרך עולה ויורדת ויש רגעים שהוא רואה בהם למרחקים ורגעים אחרים שהוא לא רואה בהם דבר. הוא מחפש כל הזמן אנשים אחרים, אבל נראה שהנוף האינסופי נטוש לחלוטין. הסימנים היחידים לנוכחות אנושית הם פה ושם בית מזדמן, זעיר ורחוק, ועצם קיומה של הדרך.

ואז, בשלב מסוים, כשהוא מגיע לראש גבעה, הוא מבחין בדמות אחרת במרחק. הדמות יכולה להיות גבר או אישה, היא יכולה להיות בכל גיל שהוא, היא יכולה ללכת בכל כיוון, לעברו או הלאה ממנו. הוא צופה בה עד שהדרך שוקעת ויוצאת מטווח ראייתו, וכשהוא מגיע לקצה השיפוע הבא הדמות ברורה יותר ומתקרבת לעברו. עכשיו הם צופים זה בזה, ומעמידים פנים שאינם עושים זאת.

כשהמרחק ביניהם נסגר הם עוצרים. הדמות היא גבר בערך בגילו, לבוש כולו שחורים. חולצה ומכנסיים שחורים, נעליים שחורות. אפילו תרמיל הגב שלו שחור. מה לובש הגבר הראשון אני לא יודע, שכחתי.

הם מהנהנים לשלום, הם מחייכים.

מאין באת.

מִיקֶנה. הוא מצביע לאחור מעבר לכתפו. ואתה.

הגבר בשחור מצביע גם הוא, בצורה לא מחייבת, אל המרחק שמאחוריו. ולאן אתה הולך. יש לו מבטא שהגבר הראשון לא מזהה, אולי סקנדינבי, או גרמני.

לחורבות.

חשבתי שהחורבות בכיוון ההוא.

כן. לא החורבות האלה, את אלה כבר ראיתי.

יש חורבות אחרות.

כן.

באיזה מרחק.

עשרה קילומטרים, אני חושב. זה מה שאמרו לי.

הוא מהנהן. הוא ניחן במין יופי קודר, שערו המשיי הארוך נופל על כתפיו. הוא מחייך, אף על פי שאין כל סיבה לחייך. ומאין אתה.

דרום אפריקה. ואתה.

אני מגרמניה. איפה אתה מתארח במיקנה.

באכסניית נוער.

יש הרבה אנשים.

אני היחיד. אתה מתכנן להישאר.

הוא מנענע בראשו, ותלתליו הארוכים מתרוממים ומרחפים. אני נוסע הערב ברכבת. לאתונה.

הם מנהלים את השיחה ברשמיות מוזרה, משני עברי הדרך, ולמרות זאת יש משהו באופן שבו הם פונים זה אל זה, לא אינטימיות ממש, אבל משהו מוכר. כאילו כבר נפגשו באיזה מקום, לפני הרבה זמן. אבל הם לא נפגשו.

תיהנה מהחורבות, מחייך הגרמני. הדרום-אפריקאי אומר שייהנה. אחר כך הם נפרדים שוב בהנהון ומתרחקים לאיטם על הדרך הלבנה הצרה, מדי פעם מביטים אחורה, עד שהם שוב שתי נקודות זעירות ונפרדות, עולות ויורדות עם התנועה הגלית של הקרקע.

הוא מגיע לחורבות באמצע אחר הצהריים. עכשיו אני אפילו לא זוכר אילו חורבות אלה, שרידים של איזה מבנה גדול אבל עלוּם, היתה גדר שהיה צריך לטפס עליה, היה חשש מפני כלבים אבל שום כלב לא הופיע, הוא מועד בין סלעים ועמודים ומדפי סלע, הוא מנסה לדמיין איך היה פעם אבל ההיסטוריה מחוסנת מפני הדמיון. הוא יושב על קצה רצפת אבן מוגבהת ובוהה מבלי לראות בגבעות שסביבו ועכשיו הוא חושב על דברים שקרו בעבר. במבט בו ממרחק הזמן, אני נזכר איך הוא נזכר, ואני נוכח בַּמקום יותר מכפי שהוא נכח בו. אבל לזיכרון יש מרחקים משלו, במובן מסוים הוא לגמרי אני, במובן אחר הוא זר שאני צופה בו.

כשהוא שב ומתעשת, השמש כבר עומדת לשקוע, צללי ההרים נמתחים על פני המישור. הוא חוזר לאיטו ברגל בקרירות הכחולה. הכוכבים נזרעים בערוגות זוהרות בשמים, האדמה ענקית ועתיקה ושחורה. עד שהוא מגיע לקצה הכפר הקטן ועולה ברחוב הראשי הנטוש כבר חלפה מזמן שעת ארוחת הערב, החנויות והמסעדות מוגפות ונעולות, כל החלונות חשוכים, הוא עובר דרך דלת הכניסה הפתוחה של האכסניה, במעלה המדרגות, במעברים, על פני חדרים מלאים בשורות-שורות של מיטות קומתיים ריקות, כולם חשוכים וקרים, איש לא מבקר בעונה הזאת של השנה, עד לחדר האחרון והגבוה ביותר, בלב עליית הגג, קובייה לבנה מקובעת בשטח מישורי. עכשיו הוא עייף מאוד, ורעב, ורוצה לישון.

אבל בתוך החדר מחכה הגרמני. הוא יושב על אחת המיטות, ידיו בין ברכיו, מחייך.

שלום.

הוא נכנס וסוגר מאחוריו את הדלת. מה אתה עושה פה.

פיספסתי את הרכבת הערב. יש רכבת אחרת בבוקר. החלטתי לחכות עד הבוקר. ביקשתי ממנו להכניס אותי לחדר שלך.

אני רואה.

מפריע לך.

אני רק מופתע, לא ציפיתי, לא, לא מפריע לי.

לא מפריע לו, אבל הוא חסר שקט. הוא יודע שהגבר השני לא דחה את נסיעתו בגלל הרכבת אלא בגללו, בגלל השיחה שניהלו בדרך.

הוא יושב על מיטתו. הם שוב מחייכים זה אל זה.

כמה זמן תישאר פה.

גם אני נוסע בבוקר.

אתה נוסע לאתונה.

לא. לכיוון השני. לספרטה.

אז כבר ראית את מיקנה.

הייתי פה יומיים.

אה.

עכשיו משתררת שתיקה ואיש מהם לא זע.

אולי אשאר עוד יום. אני לא ממהר לשום מקום. אני אוהב את המקום הזה.

הגרמני מהרהר. חשבתי שאולי גם אני אשאר. לא ראיתי את מיקנה.

כדאי לך לראות אותה.

אז אתה נשאר.

כן.

כן. אז גם אני נשאר. עוד יום אחד.

זה נשמע כאילו הסכימו למשהו מעבר לסידור המעשי הזה, אבל לא ברור בדיוק לְמה. השעה מאוחרת וקר, והחדר הקטן חשוף ומכוער באור הפלורסצנט. כעבור זמן קצר נכנס הדרום-אפריקאי לשק השינה שלו. הוא ביישן ובניגוד למנהגו הוא לא מתפשט הערב. הוא חולץ את נעליו ומסיר את שעונו ואת שני צמידי הנחושת שלו ונכנס לשק ושוכב על גבו. הוא רואה את פסי המתכת של המיטה שמעליו ותמונות אקראיות מהיום החולף חוזרות אליו, החורבות, הדרך, קווי המתאר המסוקסים של עצי הזית.

גם הגרמני מתכונן לשינה. הוא פורש את שק השינה שלו על המיטה שהוא יושב עליה. מובן ששק השינה שלו שחור. הוא פורם את שרוכי נעליו וחולץ אותן, מניח אותן זו לצד זו על הרצפה. אולי גם הוא מתפשט בדרך כלל, אבל לא הערב, אי-אפשר לדעת מה הוא עושה בדרך כלל. הוא לא עונד שעון. הוא הולך לדלת בגרביו השחורים ומכבה את האור, חוזר חרש למיטתו ונכנס לשק השינה. עוברים רגעים אחדים עד שהוא מוצא  מנוחה.

הדרום-אפריקאי אומר משהו.

אני לא שומע אותך.

איך קוראים לך.

ריינר. ולך.

אני דיימון.

דיימון. לילה טוב.

לילה טוב, ריינר.

לילה טוב.

06 ינואר

תגידו לזאבים שחזרתי הביתה / פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחברת

 

1

 

אחותי גרֶטה ואני ישבנו באותו יום אחר הצהריים מול הדוד שלנו פִין כדי שיצייר אותנו, כי הוא ידע שהוא גוסס. אז כבר הבנתי שבניגוד למה שחשבתי תמיד, לא אעבור לגור איתו בדירה כשאהיה גדולה ולא אשאר שם עד סוף ימי. וכבר הפסקתי להאמין שכל הסיפור עם האיידס הוא פשוט טעות אחת גדולה. כשהוא ביקש בפעם הראשונה, אמא אמרה לא. היא אמרה שיש בזה משהו מקאברי. כשהיא דמיינה את שתינו יושבות בדירה של פין עם החלונות הענקיים וריחות הלבנדר והתפוז, כשהיא דמיינה אותו מסתכל עלינו כאילו זאת הפעם האחרונה שהוא רואה אותנו, היא פשוט לא יכלה לסבול את זה. וגם, היא אמרה, זאת נסיעה ארוכה מצפון וֶסטצֶ'סטֶר עד מנהטן. היא שילבה את הידיים על החזה, הסתכלה ישר בעיניו הכחולות הבוהקות של פין ואמרה לו שהחיים האלה פשוט לא משאירים זמן לשום דבר.

"מה את אומרת," הוא אמר.

וזה מה ששבר אותה.

 

עכשיו אני בת חמש-עשרה, אבל ביום ההוא אחר הצהריים, עדיין הייתי בת ארבע-עשרה. גרטה היתה בת שש-עשרה. זה היה ב-1986, בסוף דצמבר, חצי שנה אחרי שהתחלנו לבוא אל הדירה של פין פעם בחודש בימי ראשון אחר הצהריים. תמיד היינו שם רק אמא שלי, גרטה ואני. אבא שלי אף פעם לא בא, והוא צדק שלא בא. הוא לא היה חלק מזה.

ישבתי במושב האחורי במיניוואן. גרטה ישבה במושב שלפני. ניסיתי למצוא זווית שממנה אוכל להסתכל עליה בלי שהיא תשים לב. להסתכל על אנשים זה תחביב טוב, אבל צריך לדעת להיזהר. אסור שאנשים יתפסו אותך מסתכל עליהם. אם אנשים תופסים אותך, הם מתייחסים אליך כאילו אתה פושע ממדרגה ראשונה. ואולי הם צודקים. אולי זה באמת פשע לנסות לראות באנשים דברים שהם לא רוצים שתראה. אצל גרטה אהבתי לראות איך השיער הכהה והחלק שלה מחזיר את אור השמש, ואיך קצות המשקפיים שלה נראים כמו שתי דמעות קטנות ואבודות שמתחבאות לה בדיוק מאחורי האוזניים.

אמא שלי כיוונה את הרדיו לתחנה של מוזיקת קאנטרי, ואמנם אני לא הכי אוהבת מוזיקת קאנטרי, אבל לפעמים, אם רק נותנים לה, המוזיקה הזאת של אנשים ששרים מכל הלב יכולה להזכיר בילויים משפחתיים של פעם — ברביקיו בחצר וגבעות מכוסות שלג שילדים מחליקים עליהן במזחלות וארוחות של חג ההודיה. אירועים טובים ובריאים כאלה. בגלל זה אמא שלי אהבה להקשיב למוזיקה הזאת כשהיינו בדרך אל פין.

אף אחת מאיתנו לא דיברה הרבה בנסיעות האלה העירה. הוואן רק החליק לו על הכביש וברקע מוזיקת הקאנטרי המתנגנת ונהר ההדסון האפור שמעבר לו הנוף האפור של בנייני ניו ג'רזי. אני השתדלתי להסתכל כל הזמן על גרטה, כי זה עזר לי לא לחשוב יותר מדי על פין.

 

הפעם הקודמת שהיינו שם היתה ביום ראשון גשום בחודש נובמבר. פין תמיד היה רזה — כמו גרטה, כמו אמא שלי, כמו שאני הייתי רוצה להיות — אבל בביקור ההוא ראיתי שהוא כבר מגדיר סוג חדש לגמרי של רזון. כל החגורות שלו היו גדולות מדי, אז במקומן הוא קשר על המותניים עניבה בצבע ירוק-דשא. נעצתי מבט בעניבה הזאת וניסיתי לחשוב מתי הוא לבש אותה בפעם האחרונה, לדמיין איזה מין אירוע התאים למשהו בוהק וצבעוני כל כך, ופתאום פין הרים את העיניים מהציור, עם המכחול באוויר, ואמר לנו, "זה לא ייקח עוד הרבה זמן."

גרטה ואני הינהנו, אפילו שאף אחת מאיתנו לא ידעה אם הוא מתכוון לציור או לזה שהוא גוסס. אחר כך, בבית, אמרתי לאמא שלי שהוא נראה כמו בלון שהתרוקן מאוויר. גרטה אמרה שהוא נראה כמו עש קטן ואפור שמכוסה בקורי עכביש אפורים. ככה זה אצל גרטה. הכול אצלה יפה יותר, אפילו הדרך שבה היא מתארת דברים.

עכשיו כבר הגיע דצמבר, שבוע לפני חג המולד, ונתקענו בפקק תנועה ליד גשר ג'ורג' וושינגטון. גרטה הסתובבה על המושב בוואן והסתכלה עלי. היא שלחה אלי חיוך קטן ועקמומי, הכניסה יד לכיס המעיל והוציאה משם ענף קטן של דבקון. היא עשתה את זה גם בשנתיים האחרונות בחג המולד, הסתובבה עם ענף דבקון כדי שתוכל לשלוף אותו ברגע המתאים ולהכריח אנשים להתנשק איתה. היא לקחה אותו לבית הספר והציקה איתו לכולנו גם בבית. התרגיל האהוב עליה היה להתגנב מאחורי ההורים שלנו ואז לזנק ולהחזיק את הענף מעל לראש שלהם, כדי שיהיו חייבים להתנשק. הם לא היו טיפוסים שמפגינים חיבה בגלוי, ובגלל זה גרטה אהבה להכריח אותם לעשות את זה. כשהיינו בוואן, גרטה נופפה בענף באוויר וריפרפה בו מול הפרצוף שלי.

"חכי ותראי, ג'וּן," היא אמרה. "אני אחזיק את הענף מעלייך ומעל הדוד פין, ואז מה תעשי?" היא חייכה אלי וחיכתה לראות מה אגיד.

ידעתי מה היא חושבת. אני אצטרך להיות גסת רוח כלפי פין או להסתכן בכך שהוא ידביק אותי באיידס, והיא רצתה לראות במה אבחר. גרטה ידעה כמה פין חשוב לי. היא ידעה שהוא לקח אותי לגלריות ושהוא לימד אותי איך לשפשף באצבע את קווי העיפרון כדי לרכך את הפרצופים שאני מציירת. היא ידעה שאין לה שום חלק בכל זה.

משכתי בכתפיים. "הוא רק ינשק לי את הלחי."

אבל אפילו בזמן שאמרתי את זה זכרתי איך השפתיים של פין יבשות עכשיו כל הזמן. איך לפעמים יש בהן סדקים והן מתחילות לדמם.

גרטה רכנה אלי והניחה את הידיים על גב המושב שלה.

"כן, אבל מאיפה לך שהחיידקים מהנשיקה לא ייכנסו לך לתוך הלחי דרך העור? איך את יכולה להיות בטוחה שהם לא יחדרו איכשהו לנקבוביות שבעור וישׂחו לך בתוך הדם?"

לא ידעתי. ולא רציתי למות. לא רציתי להיות אפורה.

משכתי שוב בכתפיים. גרטה הסתובבה בחזרה והסתכלה קדימה, אבל אפילו מאחור ראיתי שהיא מחייכת.

הגשם הפך לברד, וחתיכות קטנות של קרח רטוב הסתערו על החלון בזמן שנסענו ברחובות העיר. ניסיתי לחשוב על איזו תשובה טובה לגרטה, משהו שיוכיח לה שפין לעולם לא יעמיד אותי בסכנה. חשבתי על הדברים שגרטה לא יודעת על פין. כמו איך שהוא אמר לי שהדיוקן הוא סתם תירוץ. איך הוא קלט את המבט שהיה לי על הפרצוף בפעם הראשונה שבאנו לדגמן לו. איך הוא חיכה שאמא שלי וגרטה יתקדמו לסלון, וברגע ההוא, כשהיינו רק שנינו במסדרון הצר בכניסה לדירה של פין, הוא שם לי יד על הכתף, התקרב אלי ולחש לי באוזן, "זאת היתה הדרך היחידה שלי לארגן שתבואי אלי בימי ראשון, קרוקודיל."

אבל את הדברים האלה ידעתי שלעולם לא אגלה לגרטה. במקום זה, כשהיינו בחניון החשוך ויצאנו מהוואן, הפטרתי, "בכל מקרה, מים לא יכולים להיכנס לתוך העור."

גרטה סגרה את הדלת שלה בשקט, ואז הלכה מסביב לוואן עד לצד שלי. היא עמדה שם כמה שניות ונעצה בי מבט. בגוף הגדול והמגושם שלי. היא הידקה את רצועות הילקוט על כתפי הציפור הדקות שלה וניענעה בראש.

"את יכולה להאמין במה שאת רוצה," היא אמרה, והסתובבה ופנתה למדרגות.

אבל זה לא באמת אפשרי, וגרטה ידעה את זה. אפשר לנסות להאמין במה שרוצים, אבל זה אף פעם לא באמת עובד. המוח והלב מחליטים בשבילנו בְּמה להאמין, וככה זה. לטוב ולרע.

אמא שלי העבירה את השעות בדירה של הדוד פין במטבח, והכינה לכולנו תה בתוך קנקן רוסי נהדר שהיה לפין, בצבעי זהב ואדום וכחול, עם דובים מרקדים קטנים בצדדים. פין אמר שבקנקן הזה הוא מגיש תה רק לאנשים שהוא אוהב. הקנקן תמיד חיכה לנו כשבאנו. מהסלון שמענו את אמא שלי מסדרת לפין את הארונות, מוציאה צנצנות וקופסאות, צלחות וכוסות, ואז מחזירה אותם שוב למקום. מדי פעם היא באה להגיש לנו תה, ובדרך כלל הוא התקרר כי פין היה עסוק בציור ולגרטה ולי היה אסור לזוז. בכל ימי ראשון האלה אמא שלי בקושי הסתכלה על פין. היה ברור שהיא מתפרקת לחתיכות מזה שאחיה היחיד גוסס. אבל לפעמים חשבתי שיש עוד משהו. היא גם אף פעם לא הסתכלה על הציור. היא היתה באה ומניחה את הקנקן, וכשעברה ליד הכן היא הסיטה תמיד את הראש הצידה. היו פעמים שחשבתי שזה בכלל לא פין. לפעמים חשבתי שדווקא את הקנבס ואת המכחולים ואת הצבע היא מנסה לא לראות.

 

באותו יום אחר הצהריים ישבנו במשך שעה וחצי בזמן שפין צייר אותנו. הוא השמיע את הרקוויאם של מוצרט, שפין ואני אהבנו מאוד. אמנם אני לא מאמינה באלוהים, אבל בשנה שעברה שיכנעתי את אמא שלי להרשות לי להצטרף למקהלה של הכנסייה הקתולית בעיר שלנו רק כדי שאוכל לשיר את ה"קירייה" של מוצרט בחג הפסחא. אני לא באמת יודעת לשיר, אבל העניין הוא שאם עוצמים את העיניים כששרים בלטינית, ואם עומדים ממש מאחור ומניחים יד אחת על האבנים הקרות של קירות הכנסייה, אפשר פשוט להעמיד פנים שעכשיו ימי הביניים. בגלל זה עשיתי את זה. זאת היתה המטרה שלי בכל הסיפור.

הרקוויאם היה סוד שלי ושל פין. רק של שנינו. אפילו לא היינו צריכים להסתכל אחד על השני כשהוא השמיע את זה. שנינו הבנו. הוא לקח אותי פעם לקונצרט בכנסייה יפהפייה ברחוב 84 ואמר לי לעצום עיניים ולהקשיב. זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי את היצירה הזאת. זאת היתה הפעם הראשונה שהתאהבתי במוזיקה הזאת.

"זה פשוט משתלט עלייך, נכון?" הוא אמר אז. "המוזיקה מכריחה אותך לחשוב בהתחלה שהיא נעימה ולא מזיקה, והיא ממשיכה להתנגן לה, ואז פתאום — בום! הכול מתגבר ונהיה מפחיד. עם התופים הגדולים והכינורות שצווחים גבוה והקולות הקודרים הנמוכים. ואז, באותה מהירות, הכול נהיה שוב שקט. את מבינה, קרוקודיל, את מבינה?"

פין התחיל לקרוא לי קרוקודיל כי הוא אמר שאני כמו איזה תנין קדום — אורבת לי בשקט, מסתכלת ומחכה, ורק אז מחליטה מה דעתי. אהבתי שהוא קורא לי קרוקודיל. הוא ישב אז בכנסייה ההיא וניסה לוודא שאני קולטת את המוזיקה. "את מבינה?" הוא אמר שוב.

ובאמת הבנתי. לפחות חשבתי שאני מבינה. או שאולי רק העמדתי פנים שאני מבינה, כי הדבר האחרון שרציתי בעולם זה שפין יחשוב שאני טיפשה.

באותו יום אחר הצהריים הצלילים של הרקוויאם ריחפו מעל כל הדברים היפים שבדירה של פין. השטיחים הטורקיים הרכים שלו. כובע הצילינדר הישן ממשי, שהחלק הבלוי שלו הופנה אל הקיר. צנצנת הזכוכית הישנה והגדולה שהיתה מלאה עד לקצה במַפרטים לגיטרה מכל צבע וסוג. מַפרטים מוחמצים, ככה קרא להם פין, כי הוא שמר אותם בצנצנת של חמוצים. המוזיקה ריחפה לאורך כל המסדרון והגיעה עד לחדר השינה של פין, שהיה סגור, פרטי, כמו שהיה תמיד. היה לי ברור שאמא וגרטה לא שמות לב איך השפתיים של פין זזות עם המוזיקה — voca me cum benedictus… gere curam mei finis…. אפילו לא היה להן מושג שהן שומעות שיר על מוות, וטוב שכך, כי אם אמא שלי היתה יודעת איזו מוזיקה זאת, היא היתה מכבה אותה מיד. מִ-יד.

אחרי כמה זמן פין סובב את הקנבס כדי שנוכל לראות מה הוא עושה. זה היה רגע מרגש, כי זאת היתה הפעם הראשונה שהוא הרשה לנו לראות את הציור.

"בואו תסתכלו מקרוב, בנות," הוא אמר. הוא אף פעם לא דיבר בזמן שהוא עבד, אז כשהוא סוף-סוף אמר משהו, הקול שלו היה מין לחישה קטנה ויבשה. לרגע עלתה על הפנים שלו הבעה של מבוכה, ואז הוא שלח יד ולקח לעצמו כוס של תה קר, לגם ממנו וכיחכח. "דני, גם את — בואי תראי."

אמא שלי לא ענתה, אז פין קרא שוב לכיוון המטבח. "בואי. רק לשנייה. אני רוצה לראות מה את חושבת."

"אחר כך," היא קראה בחזרה. "אני באמצע משהו."

פין המשיך להסתכל לכיוון המטבח כאילו הוא מקווה שאולי היא תשנה את דעתה. כשהיה ברור שזה לא יקרה, הוא קימט את המצח ואז חזר והסתכל שוב בקנבס.

הוא התרומם בקושי מהכיסא הכחול הישן שבו הוא ישב תמיד כשצייר, ולשנייה כיווץ את הפנים בכאב בזמן שנשען עליו כדי לא ליפול. הוא התקדם צעד אחד וראיתי שחוץ מהעניבה הירוקה שקשורה לו על המותניים, הצבעים היחידים שנראו על פין היו כתמי הצבע שכיסו את כל החלוק הלבן שלו. הצבעים שלי ושל גרטה. התחשק לי לתלוש לו את המכחול מהיד ולצבוע אותו, לצייר אותו עד שיחזור להיות כמו פעם.

"תודה לאל," אמרה גרטה, ומתחה את הזרועות מעל הראש וניערה קצת את השיער.

הסתכלתי על הדיוקן. ראיתי שפין שם אותי טיפה יותר מקדימה, אפילו שלא ככה ישבנו, וחייכתי.

"זה לא גמור… נכון?" שאלתי.

פין בא ונעמד לידי. הוא הטה את הראש והסתכל על הדיוקן, על גרטה המצוירת, ואז עלי המצוירת. הוא צימצם את העיניים והסתכל ישר בעיניים של אני האחרת. הוא התקרב לציור עד שהפנים שלו כמעט נגעו בקנבס הלח, והרגשתי שנהיה לי עור ברווז על הידיים.

"לא," הוא אמר, וניענע בראש, בלי להוריד את העיניים מהציור. "עוד לא. את רואה? משהו חסר. אולי משהו ברקע… אולי להוסיף משהו בשיער. מה דעתך?"

נשפתי אוויר והרגעתי את החזה, ולא הצלחתי להחביא את החיוך שעלה על שפתי. הינהנתי במרץ. "גם אני חושבת ככה. אני חושבת שנצטרך לבוא עוד כמה פעמים."

פין חייך בחזרה ושיפשף ביד חיוורת את המצח החיוור שלו. "כן. עוד כמה פעמים," הוא אמר.

הוא שאל אותנו מה דעתנו על הציור כמו שהוא נראה בינתיים. אמרתי שהוא נהדר, וגרטה לא אמרה שום דבר. היא עמדה עם הגב אלינו. היא אפילו לא הסתכלה על הציור. שתי הידיים שלה היו בכיסים, וכשהיא הסתובבה לאט, הפנים שלה היו חתומים. זה מין קטע אצל גרטה. היא יודעת להסתיר כל מה שהיא חושבת. לפני שהספקתי להבין מה קורה, היא שלפה את ענף הדבקון ועמדה שם והחזיקה אותו למעלה ביד אחת. היא נופפה בו בקשת כאילו היא משספת את האוויר מעל הראשים שלנו, כאילו היא מחזיקה משהו שהוא הרבה יותר מאשר ענף עם גרגירי יער לכבוד חג המולד. פין ואני הרמנו שנינו את העיניים, והלב שלי הפסיק לדפוק. הסתכלנו אחד על השני למשך זמן שאפשר להשוות אותו לזמן שלוקח לגרגיר חול אחד לצנוח בשעון חול או לטיפה אחת של מים לטפטף מברז דולף, ופין, הדוד שלי פין, קרא אותי — את כולי — בשנייה אחת. בשבריר השנייה הקטנטן הזה הוא ראה שאני פוחדת, והוא כופף לי את הראש למטה ונתן לי נשיקה על קצה הקודקוד, שהמגע שלה היה קל כל כך שהיא יכלה באותה המידה להיות נחיתה של פרפר.

 

בדרך הביתה שאלתי את גרטה אם היא חושבת שאפשר להידבק באיידס דרך השיער. היא משכה בכתפיים, ואז הסתובבה ובהתה החוצה דרך החלון עד סוף הנסיעה.

חפפתי את הראש שלוש פעמים באותו ערב. ואז התעטפתי במגבות ונכנסתי מתחת לשמיכה וניסיתי להירדם. ספרתי כבשים וכוכבים וגבעולים של דשא, אבל שום דבר לא עזר. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו, שוב ושוב, היה פין. חשבתי על הנשיקה הרכה שלו. חשבתי על איך שרק לשנייה אחת, בדיוק כשהוא התכופף אלי, נעלמו מהחדר האיידס וגרטה ואמא שלי. נשארנו רק פין ואני, ברגע הקטן-קטנטן הזה, ולפני שהספקתי לעצור את עצמי שאלתי את עצמי איך הייתי מרגישה אם הוא היה מנשק אותי באמת בשפתיים. אני יודעת שזה מגעיל, פשוט דוחה, אבל אני רוצה לספר את האמת, והאמת היא ששכבתי במיטה באותו ערב ודמיינתי את הנשיקה של פין. שכבתי במיטה וחשבתי על כל מה שבלב שלי שהוא אפשרי ובלתי אפשרי, נכון ושגוי, מותר ואסור, וכשכל המחשבות האלה נעלמו נשאר רק דבר אחד: כמה אני אתגעגע לדוד שלי פין.