חדשות ועדכונים

04 ספטמבר

בת דודתי לילי / פתיחת הרומן

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

פרק א

שחר אלפסי, 1967

 

רבע שעה אחרי שההורים של לילי נסעו והשאירו אותה אצלנו עד שהם יחזרו מבאדן באדן, לילי נכנסה לחדר שלי ושל אחותי, שמה מזוודה ענקית על המיטה שלי, הוציאה חולצה חדשה, הורידה את הקודמת, הסתובבה אלי ושאלה, "איך הציצים שלי? יפים, נכון?"

לא עניתי. רק הסתכלתי וחשבתי שכל מה שסיפרו לי על הבת דודה שלי מתל אביב נכון. היתה לה חזייה אדומה, עם רקמה מלפנים, כמו שיש למפיות שאמא שמה על השולחן אוכל כשבאים אלינו אורחים, ולציצים בקושי היה מקום בתוך החזייה. הם בטח נחשבים יפים, אבל לא היה לי למה להשוות אותם. אף פעם לא ראיתי שום ציצים אחרים, חוץ מאלה של אמא שלי וזה ממש לא נחשב. אחרי זה לילי אמרה שאם לא אכפת לי היא תישן על המיטה שלי ואני על המתקפלת שהכינו לה בין המיטה שלי למיטה של עמליה, אחותי הקטנה. לא היה לי אכפת, וגם אם היה לי, לא בטוח שזה היה עוזר.

לילי היא בת שבע-עשרה כמעט, ואני רק בן שתים-עשרה. היא הבת של דוד טוביה בוכמן ודודה אלגרה. הבת היחידה שלהם, וגם זה, כמו שאמא שלי אומרת, קרה בנס. דודה אלגרה היא האחות הגדולה של אבא שלי. גדולה רק בשנה וחצי, אבל תמיד יודעת מה טוב לו ומה לא, מה הוא צריך לעשות כדי להתקדם בחיים, ומתי הוא צריך להקשיב לאמא שלי ומתי להגיד לה, "די, עד כאן, אני הגבר בבית הזה."

דודה אלגרה ודוד טוביה נוסעים פעמיים בשנה לטיפולים שדוד טוביה מקבל בבאדן באדן, שזאת עיר מרפא בגרמניה. דוד טוביה הוא איש מאוד מבוגר, לפחות בן חמישים, אולי קצת יותר. יש לו לחץ דם נמוך, או גבוה, אני לא בטוח מה מביניהם, וגם רשרוש בלב, ורק בבאדן באדן יודעים לטפל בזה כמו שאבא של לילי רגיל. שָם זה קלאסה אחרת, הסבירה פעם דודה אלגרה. שָם זה הטופ של הטופ, השופרא דה לה שופרא. ואצל דוד טוביה, הכול זה הכי-הכי שיש. הם גרים בצפון תל אביב ומהמרפסות שלהם רואים את הים ואת הארובה החדשה שמתחילים לבנות בתחנת רדינג. פנטהאוז, ככה קוראים לדירה כזאת עם מרפסות סביב-סביב. לכל מקום הם נוסעים במונית ספיישל, אפילו שיש להם מכונית פרטית. ולא סתם מכונית, שברולט כחולה כהה מהמודל הכי חדש שיש, זה עם כנפיים קטנות מקדימה וגלגל סְפֵּר לבן על הטמבון האחורי. אבל דוד טוביה לא אוהב לנהוג בישראל. זה עושה לו לחץ בחזה ומגדיל לו את הבעיות בלב. רק לפעמים, כשהוא מסתובב עם אנשים ממש חשובים באתרי הבנייה שלו, דוד טוביה נוהג בשברולט שלו בעצמו.

אמא אומרת שדוד טוביה וספיר הם ככה, ועושה תנועה של אצבע מחככת אצבע. כאילו שהם חברים ממש-ממש טובים. בימי שישי בצהריים הם יושבים יחד באיזו מסעדה בתל אביב, שיש בה אוכל כמו בפריז. עם שמפניה אמיתית ומלצרים בעניבות פרפר שחורות. ספיר זה שר האוצר שלנו. של המדינה שלנו. הוא עושה פה מה שהוא רוצה, ומחליט מי יקבל ומי לא יקבל. החרותניקים, למשל, שזה אנחנו, תמיד אחרונים בתור. המפא"יניקים ראשונים, מקבלים ממנו מה שהם מבקשים. בגלל זה ספיר הוא האיש הכי חשוב במדינה. הרבה יותר מלוי אשכול, ראש הממשלה, שכולם יודעים שרועדות לו הביצים מכל דבר. למשל עכשיו, שהולכת להיות מלחמה, והוא ממש משקשק.

"ולמה לדעתך הם נוסעים פתאום לבאדן באדן?" שאלה אמא את אבא ערב לפני שהבוכמנים הגיעו, ומיד היא גם ענתה, "רק בגלל המלחמה. שלא יספרו סיפורים על לחץ דם ורשרושים בלב. לא הפעם, ובכלל, הלוואי עלי להיות בריאה כמוהו. הם בורחים, הם מסתלקים מפה לפני שיהיה מאוחר מדי וחצי מדינה תהיה בקבר. בגלל הפּצצות חצי טון שהמצרים יפילו עוד רגע על הראש שלנו הם נוסעים, מוריס. שמעת על הפצצות האלה, או שאני צריכה שוב לספר לך עליהם? וכשייגמרו הפצצות חצי טון, יתחילו הסורים, שהם הכי אכזרים שיש. אז אל תגיד לי 'לחץ דם'."

אבא שלי לא עונה. אולי הוא לא רוצה לריב עם אמא ואולי הוא חושב שהיא קצת צודקת. כי על הפצצות חצי טון של המצרים כולם יודעים, וגם על הסורים שרחמנות על מי שייפול לידיים שלהם. מזל שאנחנו גרים מול הירדנים, אז יחסית לאחרים מצבנו טוב.

דוד טוביה ודודה אלגרה רצו שלילי תבוא איתם לבאדן באדן, אבל היא לא היתה מוכנה לשמוע על זה. פעם היא היתה שם וברחה להם אחרי יומיים. נסעה בטרמפים וישנה בקבינה של נהג משאית שהוביל סחורה מאיטליה לגרמניה. כל המשפחה מכירה את הסיפור הזה, וגם איזה קעקועים של נחש ובחורה ערומה היו לנהג המשאית מתחת לגופייה שלו. אז טוביה ואלגרה יודעים שלא כדאי להם להתעקש שלילי תבוא איתם שוב לגרמניה ותעשה להם שם בושות. אבל גם להשאיר אותה לבד בפנטהאוז בתל אביב, הם לא מוכנים. לא בגלל המלחמה — כי דוד טוביה בטוח שלא תהיה שום מלחמה — אלא בגלל הפושטקים שהבת שלהם מסתובבת איתם מאז שהיא עברה לתיכון אקסטרני. כל מיני ארחי פרחי, כמו שאמא שלי קוראת להם. כאלה שמעשנים סיגריות בהפסקות ויושבים על הברזלים בדיזנגוף ושורקים לבחורות שעוברות ברחוב. ומי שהכי מדאיג את ההורים של לילי זה מיקו רומנו, הגיטריסט של להקת הנמרים. עליו אפילו אני שמעתי, ופעם גם ראיתי תמונה שלו על השער האחורי ב"להיטון". עם שיער ארוך, גיטרה אדומה ולמברטה בצבע שחור עם מדבקה גדולה של שלושה נמרים. לילי מאוהבת במיקו, אפילו שהוא מבוגר ממנה בהרבה.

הוחלט שאנחנו נשמור על לילי. זאת אומרת שהיא תגור אצלנו, וההורים שלי ידאגו שהיא תתכונן למבחני הבגרות של התיכון האקסטרני ותהיה רחוקה מהפושטקים בדיזנגוף וממיקו רומנו ולהקת הנמרים. ואם תהיה — חס וחלילה, חס ושלום — מלחמה, אנחנו גם נדאג שהפצצות חצי טון של המצרים לא ייפלו דווקא על הראש של לילי. למרות שאת זה אף אחד לא אומר בקול רם, ואמא רק מספרת לטוביה ואלגרה על המקלט שיש אצלנו בבניין, כאילו שבדבר אחד לפחות הם יכולים להיות רגועים. אפילו שזה מקלט ממש קטן, ואבא שלי כבר שבוע מבטיח שהוא יפנה אותו מהזבּלה שכל השכנים, וגם אנחנו, הורידו לשם במשך הרבה שנים.

בזמן שלילי החליפה חולצה ולבשה במקומה חולצת גופייה שמגיעה עד אמצע הבטן, דודה אלגרה תפסה את אבא לשיחה בחדר השינה שלו ושל אמא. זה המקום שהיא אוהבת לשבת בו ולהגיד לאבא שלי מה לעשות בחיים. בעיקר איך להרוויח יותר כסף ולא לעשות הובלות מהבוקר עד הערב בטנדר שלו ובקושי לגמור את החודש. שיפתח עסק, שלא יעבוד כמו חמור בשביל אנשים אחרים. בדיוק אותם דברים שאמא שלי אומרת לו, רק בצורה קצת אחרת. אמא מאוכזבת מאבא, אלגרה קצת יותר מעודדת ויותר בעדו. בכל זאת, הוא האח שלה. היחיד שאיתו היא מדברת, כי עם כל האחים האחרים היא ברוגז בגלל שהם לא רצו שתתחתן עם טוביה הפולני. דודה אלגרה גם תמיד נותנת לאבא כמה מאות לירות. לפעמים אפילו אלף, כי מה זה אלף לירות בשבילה ובשביל דוד טוביה? הם ממש מליינים. אבא עושה את עצמו מתנגד, אומר שמה פתאום והוא לא צריך ויש לנו מספיק, ברוך השם. הוא לא נוגע בשטרות, משאיר אותם איפה שאלגרה שמה אותם. עד שהם הולכים, ואז הוא מכניס את הכסף לארנק או למגירה. אחרי שאמא שואלת אם אחותו נתנה לו משהו. הפעם היא בטח נתנה לו אפילו יותר, כדי שישלם למורה פרטית שלילי צריכה במתמטיקה. בסוף, בגלל המלחמה וכל מה שקרה אצלנו, אני לא חושב שהיה ללילי אפילו שיעור אחד במתמטיקה או כל מקצוע אחר.

בינתיים הגיע גם אח של אמא, דוד סמי, והביא איתו אבטיח אדום ישר משטח הכינוס של הגדוד שלו מול טול כרם. עמליה, אחותי הקטנה, נתנה לדוד סמי חיבוק ורצה להביא לו ציור שהיא והילדים בגן שלה הכינו במיוחד בשבילו. ציור של צנחן גיבור, עם מצנח ומטוס שעוד צנחנים קופצים ממנו. כולם אמרו, "איזה יופי", וסמי קיפל את הציור ושם אותו באחד הכיסים של המכנסיים שלו. למכנסיים של חיילים קרביים יש הרבה כיסים, כדי שיוכלו לשים שם כל מיני דברים שהם אולי יצטרכו במלחמה. דוד סמי הוא קצין, סרן, בצנחנים. הילדים מהשכונה, ובעיקר אבי פנסקי שמחשיב את עצמו למבין בצבא, אומרים שסמי הוא סתם ג'ובניק, קצין בשלישות. אבל הם רק מקנאים. אם דוד סמי הוא ג'ובניק אז איך זה שיש לו נעליים אדומות, כנפי צניחה ודרגות מברזל? זה שהוא יוצא לחופשה בלי עוזי או רובה אף-אן, לא אומר כלום. יש יחידות סודיות, יחידות קומנדו למשל, שבכלל אסור לדעת איזה נשק יש להן.

"נו, מה קורה בשטח, אופיסֵר?" שאל דוד טוביה את דוד סמי וטפח לו על השכם, כאילו הוא, טוביה, הרמטכ"ל או אלוף הפיקוד.

"מתכוננים," ענה דוד סמי, "אתה יודע איך זה."

"מאיפה שאני אדע, בחורצ'יק? מה, אני בחזית? באבק? בטנקים? אני רק שומע מה שאומרים לי."

"ומה אומרים?" שאלה מיד אמא.

"שלא יהיה כלום," ענה טוביה, "הערברס, מי כמוכם מכיר אותם, הם טובים רק בדיבורים. פלאברות. הם לא יעיזו לעשות כלום."

דוד סמי התרגז ואמר, "מה אתה מתכוון, 'מי כמוכם מכיר אותם?'" אפילו שלכולם היה ברור למה דוד טוביה מתכוון, וזאת לא היתה פעם ראשונה שהוא מעיר הערות כאלה, כאילו במקרה.

"באמת טוביה, מה זה צריך להיות?" אמרה דודה אלגרה שלא רצתה לקלקל הכול רגע לפני שהם משאירים אצלנו את לילי שלהם. טוביה עשה תנועה של מישהו מופתע ואמר, "מה כבר אמרתי? שאתם מכירים אותם, זה הכול. מכירים את הערבים יותר מאיתנו, שבאנו מאירופה."

אבא שלי ניסה להעביר נושא, שזה משהו שהוא תמיד מנסה לעשות כשמתחילים ויכוחים, ואמר שהכי חשוב עכשיו זה שנהיה מאוחדים ותהיה לנו הנהגה חזקה, מישהו שאפשר לסמוך עליו. "מסכים איתך במאה אחוז, מר אלפסי," אמר דוד טוביה, עוד לפני שהספיק לשמוע שאבא מציע את המועמד הקבוע שלו: מנחם בגין. אבא שלי מאוד אוהב את מנחם בגין. עוד מהימים של המחתרות וקום המדינה. אצלנו בבית כולם חֵרוּת. ולא רק בבית. גם ברחוב, ובשכונה, ובמשפחה, כולם בעד בגין. חוץ מדוד טוביה, שמיד פסל את הרעיון.

"מר אלפסי, עם כל הכבוד למנחם בגין, ויש לי כבוד, כמו שאתה יודע, הוא עוד לא קנדידאט לנהל מדינה. לנהל מדינה זה קצת יותר מלהדביק כרוזים ולתלות כמה סרג'נטים. עם כל הכבוד."

התפרצתי לשיחה וסיפרתי על כל מה שהאצ"ל עשו לפני קום המדינה, ועל זה שאפילו האנגלים אומרים שרק בגללם הם החליטו לא להישאר פה יותר. ועובדה שאת מי שהאנגלים הוציאו להורג בכלא עכו, זה בעיקר את לוחמי הארגון הצבאי לאומי. דב גרונר, יעקב וייס, אבשלום חביב, אליעזר קשאני. והיו גם כאלה שהצליחו להתאבד לפני שהעלו אותם לגרדום, כדי שהאנגלים ידעו שהם לא מפחדים אפילו מהמוות.

אבא היה ממש גאה בי, ודוד טוביה אמר, "יודע היסטוריה, הילד, אה?"

אחרי זה כולם שתו קפה קר ואכלו מעוגת השוקולד שתי שכבות שאמא אפתה במיוחד כדי לעשות רושם טוב על האורחים מתל אביב. אמא שלי צריכה תירוץ הכי קטן, וכבר היא מתחילה לאפות כל מיני עוגות לפי מתכונים שהיא גוזרת מז'ורנלים צרפתיים במספרה של ויוויאן. עוגות גבינה, עוגות שוקולד, עוגות קרם, עוגות עם שוקולד למטה וקוקוס מעל, עוגות שקוראים להן טארט עם תפוחים ירוקים או שזיפים אדומים, עוגות עם פירורים של ביסקוויטים ועוגות בטעם לימון. אף פעם היא לא אופה רק עוגה אחת. תמיד שתיים או שלוש עוגות, שאין מי שיגמור אותן, ואז היא כועסת שהכול הולך לפח. אמא חשבה שלפחות הפעם יהיה מי שיאכל מכל העוגות, אבל דודה אלגרה אמרה שמתחיל להיות מאוחר והם עוד לא התחילו אפילו לארוז. דוד טוביה קם מהכיסא הכי נוח שהכינו עבורו במרפסת, והסתובב כדי להיפרד מלילי, ואולי גם להגיד לה שתשמור על עצמה וכל מה שאומרים לפני שנפרדים. אבל אז דודה אלגרה שמה לב בפעם הראשונה לחולצת גופייה של לילי, זאת עם הפופיק בחוץ, ואמרה לה, "מה זה צריך להיות? לכי תלבשי מיד משהו אחר."

"לא רוצה," ענתה לילי, בלי בכלל להתייחס לאמא שלה.

"לילי!" אמרה דודה אלגרה בקול שהפחיד אפילו אותי, אבל לא את לילי.

"מה את רוצה? לא מחליפה, מה תעשי לי?"

דודה אלגרה הרימה את היד ועוד רגע היתה מחטיפה ללילי סטירה כהוגן. לילי לא זזה מהמקום, ולמזלה גם אבא שלי וגם דוד טוביה התערבו ועצרו את אלגרה לפני הסטירה. לילי המשיכה לחייך כל הזמן, אבל ראו שעוד רגע יורדת לה דמעה מהעין. אולי כדי שהיא לא תרד, לילי עשתה קול כזה של גיחוך מול אמא שלה. "זנזונת," אמרה דודה אלגרה כאילו לעצמה, אבל כולנו שמענו את זה טוב-טוב. ואז ירדה ללילי הדמעה שכל הזמן היא ניסתה לעצור. דוד טוביה חיבק את לילי ואמר לה שאמא שלה לא התכוונה לשום דבר, ופשוט כולם במתח בגלל המלחמה, שבכלל לא תהיה.

אחרי שההורים של לילי נסעו, וכולם נרגעו קצת, דוד סמי הציע שניקח את האורחת מתל אביב לאכול סטייק בדוכן של הרומני. דוד סמי תמיד יש לו רעיונות מוצלחים, ועוד לפני שאמא שלי אמרה בשביל מה לאכול בחוץ, הרי יש הכול בבית, כמו שהיא תמיד אומרת, לילי כבר קפצה וקראה בשמחה: "הרומני! הרומני!" כאילו שהיא בכלל יודעת מי זה הרומני ואיפה הדוכן סטייקים שלו.

אמא שלי נשארה בבית, ואנחנו — לילי, אחותי עמליה, דוד סמי ואני — נכנסנו עם אבא לטנדר דאבל קבינה שלו, ונסענו לדוכן של הרומני. בדרך הסברתי ללילי שהרומני הוא בעל אטליז ליד השוק. בגלל ששיעמם לו רק לחתוך בשר ולדפוק פרוסות שניצל כל היום, הוא פתח מקום ליד הצומת, בכניסה לעיר, עם חבית וגחלים, ובלילה הוא עושה שם על האש, וזה ממש טעים. דוד סמי הסתובב אלינו מהמושב הקדמי ואמר ללילי שאפילו בתל אביב אין כאלו סטייקים. לילי חייכה אל דוד סמי, והוא חייך אליה בחזרה. ראו שהוא מסתכל הרבה זמן על הגופייה שלה ועל השערות הבהירות שירדו בקו ישר מהפופיק בדרך למכנסיים. ללילי לא היה אכפת שדוד סמי מסתכל. אפילו שהוא כבר בן עשרים ושמונה וכבר מזמן היה צריך להתחתן ולעשות ילדים.

דוד סמי גר בדירה של סבא ויקטור וסבתא ג'וליה, ההורים שלו ושל אמא שלי. הם גרים בקצה השני של העיר, ליד שיכון ותיקים. לסמי יש שם חדר עם כניסה משלו ואפילו שירותים משלו. נוח לו שם. "יותר מדי נוח," אומרת אמא שלי, כשהיא מתחילה לעשות חשבונות על כל מיני דברים במשפחה. לילי בכלל לא קשורה לחלק הזה של המשפחה. לא קשורה לטריפוליטאים. היא רק חצי מהצד של אבא, האלג'יראים. וגם זה לא ממש מורגש עליה. לילי היא תל אביבית. כשהגענו לרומני, היה שם תור קטן של מכוניות שעמדו בצד, ולכולן היו פנסים צבועים בשחור ורק פס קטן של אור מקדימה. אלה היו ההוראות של הג"א. האפָלה כדי שהמטוסים עם הפצצות לא יֵדעו איפה אנחנו כשהם יהיו מעלינו בלילה. אבל לרומני לא היה אכפת מהג"א ומההוראות שלהם. אצלו לא היתה שום האפלה. הגרלנדה מעל חבית הסטייקים האירה כאילו הגעת למסיבה. דוד סמי הזמין ארבע מנות בפיתה עם חמוצים ושתייה, ועוד חצי מנה לאחותי שאף פעם לא מצליחה לגמור מנה שלמה. לילי אמרה שהיא מעדיפה סטייק לבן, וסמי הלך להחליף את ההזמנה, רק שלילי תהיה מרוצה. "ושלא יהיה עשוי מדי," היא אמרה, "אני אוהבת שזה נוטף ככה, עם קצת דם." סמי הסביר לרומני מה לילי בדיוק רוצה, והרומני סובב את הראש כדי לראות על מי הוא מדבר. הוא עשה עם הראש תנועה של התפעלות. לא בכל יום רואים אצלו מישהי כמו לילי, עם גופייה כזאת וחזייה בצבע אדום מתחת.

עד שהבשר יהיה מוכן, דוד סמי לקח את אבא לסיבוב, ועוד פעם הראה לו מה אפשר לעשות במקום הזה, "אם יש לך שכל בראש וקצת קשרים במקומות הנכונים." פה הוא ישים אוטובוס ישן ויסדר בפנים מקומות ישיבה, ופה הוא יסדר משטח עם ספסלים ושולחנות עץ יפים, עם גגון מלמעלה. "שאפשר יהיה לשבת ולאכול גם בחורף," הסביר סמי לאבא שנגרר אחריו, "ויהיה גם סיר עם מרק למי שירצה משהו לפני הסטייק. וקינוחים," הוסיף סמי משהו חדש, משהו שלא שמעתי בפעמים הקודמות כשניסה לשכנע את אבא לקנות את המקום ולעשות ממנו סטייקייה, "אתה חייב קינוחים במקום כזה."

"תן לי לחשוב על זה," אמר אבא, כרגיל.

"עד שתגמור לחשוב, מוריס, יבוא מישהו אחר, והרומני ילך איתו."

הסטייקים היו מעולים, וזה של לילי נטף דם וטיפטף מהצדדים של הפיתה. היא התכופפה והחזיקה את הפיתה עם הידיים קדימה. אבל בכל זאת טיפטף עליה קצת, ממש קצת. "אוי, טיפטף עלי," היא אמרה ושאלה, "אולי יש למישהו מטפחת?" מטפחת לא היתה לאף אחד, אבל דוד סמי מיהר והביא מגבת קטנה מהדוכן וניגב ללילי את מה שטיפטף עליה. "תודה לך," היא אמרה לו ושוב חייכה אליו כמו קודם בטנדר. גם דוד סמי חייך. ואז אבא שלי אמר, "טוב, בואו נחזור הביתה. שאמא לא תדאג."

כשחזרנו, אמא ישבה ליד הרדיו ושמעה כמו בכל ערב באותה שעה את האלוף במילואים חיים הרצוג מסביר מה יהיה ואיך יהיה. אם לא הרצוג, אמא שלי לא היתה מחזיקה מעמד בכל הימים האלה של ההמתנה למלחמה. הוא והדיבורים שלו היו הדברים היחידים שהצליחו להרגיע אותה קצת. באותו ערב הרצוג דיבר על "הבעיה האווירית שלנו". "בעיה אשר בצדק מעסיקה כל אחד מאיתנו," אמר האלוף, ואמא הינהנה בראש כאילו הוא מדבר עליה. הרצוג התחיל לספר על הבליץ בלונדון ועל אלפי מטוסים בריטיים ואמריקאיים שהפציצו את הערים הגדולות בגרמניה. "ערים שלמות נהרסו, עשרות אלפי ילדים פונו מהבתים שלהם, תחנות הרכבת התחתית הפכו למקלטי ענק," סיפר הרצוג.

החלק הזה בשיחה לא עשה לאמא שלי טוב. אבל מיד האלוף במילואים הבטיח שפה לא יהיה בליץ, כי לנו יש מערכות מכ"ם ויש לנו טילי הוק ויש לנו מטוסי מיראז'. "מכ"ם, הוק, מיראז'," מנתה אמא עם אצבעות כף ידה את אמצעי ההגנה שלנו. שיננה, כמו בקריאה של הגדת פסח, "מכ"ם, הוק, מיראז'." ליתר ביטחון היא גם הודיעה לאבא שמחר, ראס בן ענא, מפנים את המקלט.

ציחצחנו שיניים והלכנו לישון. כשהייתי כבר עם פיג'מה על המיטה המתקפלת, לילי עברה בדרך למיטה שהיתה שלי ואמרה שאסובב לרגע את הראש, כי היא רגילה להיכנס למיטה ערומה לגמרי. וזה באמת מה שהיא עשתה.

18 מאי

פרקי מכונות / פתיחת הרומן

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

1

 

את השלט רואים מהכביש. הוא בחזית הבניין מצד שמאל לירידה. עשוי מפח ועומד על שתי רגליים מפרופיל מתכת מרובע. מהצד הזה של הבניין רואים גם את "שירלי צעצועים", מימינה חנות טקסטיל ומשמאלה סניף דואר. בהמשך יש חצר פנימית ועוד שורה של חנויות: קונדיטוריה, חנות מכולת וחנות רהיטים.
על השלט כתוב באותיות שחורות וגדולות "התבנית" ובאותיות קטנות יותר "אברהם רייק עבודות מתכת". מתחת לכיתוב יש חץ בצבע ירוק בהיר שחלקים ממנו מחוקים. החץ מראה שצריך ללכת בירידה ואחר כך לפנות ימינה.
באמצע הירידה יש פתח חסר דלת למסדרון. בצדו הימני שני שלטים קטנים זה מעל זה. על שלט אחד כתוב "סיט" ועל השני "התבנית". המסדרון חשוך וצר, הוא חוצה את כל בניין עשרים ותשע ברחוב אהוד קינמון. אורכו כשלושים מטרים. אם מסתכלים לתוכו רואים את הקצה הרחוק.
הרעש מהרחוב משתתק בתוך המסדרון, ולכן אפשר לשמוע את קולות הצעדים, רגליים שדורכות על שבבים של בטון ועל אבנים קטנות, דורכות במהוסס בלי קצב תכליתי.

 

משני הפתחים של המסדרון נכנס אור שמספיק כדי להאיר אותו כמעט עד למרכזו. באמצע נותר קטע חשוך. בקטע החשוך שתי דלתות ברזל בצבע אפור. על הדלת השמאלית שלט, וכתוב בו, "סיט חיתוכי עץ בסיטונאות".
בפינה הימנית העליונה של השלט יש לוגו שנראה כמו דגם של טַנְגָרָם ויוצר את המילה "סיט" בעיגול. על הדלת השנייה כתוב בכתב יד עקום בטוש אדום "התבנית", ומתחת: "במקרה חירום להתקשר 050-884974". ליד המספר בטוש כחול ודק כתוב אברהם. בצד הדלת יש פעמון, וגם על הקיר מעליו כתובה המילה "התבנית" באותו הטוש ובאותו כתב עקום.
בהמשך המסדרון, קרוב לקצה הרחוק, יש דלת נוספת מברזל ועליה סמל של בנק הפועלים. מתחתיו כתוב "ארכיון". סמוך לדלת יש חלון שפתוח לחלל גדול, ואפשר לראות שורות-שורות של מדפים ועליהם הרבה ארגזי קרטון חומים פתוחים שמתוכם מבצבצים ניירות.

 

יש ריח של אבק ושתן באוויר. עכברים וחולדות נעים בחשכת המסדרון, מפלסים דרך בין האבנים, מצייצים. אפשר לשמוע אותם כשעוצרים ומחכים שהדי הצעדים והנשימה והאבנים ישתתקו.

 

בשני קצוות המסדרון יש שביל אספלט שיורד בשיפוע חד אל כביש פנימי שמקיף את הבניין. אם ממשיכים לרדת עם האספלט מאחד הקצוות וצועדים על הכביש הפנימי, רואים את שני המקומות, "סיט" ו"התבנית", כמו חללים גדולים שפעורים בתוך הבניין. בתוך המסדרון פסקו הצעדים. הנשימה נעצרה. השעה כבר ארבע. הכול שקט.­

 

2

את השלט היא ראתה מהכביש ובהתה בו כשעברה שם ברגל או באוטובוס שעצר להוריד נוסעים בתחנה ליד. רק להוריד, כי עד קצה הקו יש שתי תחנות בלבד.
השלט עומד בחזית הבניין, משמאל לירידה. זהו בניין תעשייתי גדול. היא היתה בתוך הבניין הזה יותר מפעם אחת. הפעם הראשונה היתה עם ארז כשהיו בתיכון. מסדרונות חשוכים. היא זוכרת שעת ערב. היא וארז היו חברים, אולי ידידים זאת המילה הנכונה. הם למדו לבחינה בהיסטוריה. הנושא היה המהפכה הצרפתית עם המורה שָׁבִּי פראנקו, שהיה הצעיר מבין המורים שלימדו בבית הספר. היא וארז נפגשו אחר הצהריים ביום שלפני הבחינה. רוב הזמן הם דיברו וצחקו ולא הצליחו ללמוד. אחרי שבועיים שבי פראנקו החזיר את המבחנים.

 

המבט הכהה של שבי פראנקו שט על הכיתה ולא עצר עליה כשהגה את שמה עם טעות. מישהו תיקן אותו. הוא חייך והמשיך לחפש מבט, מבלי לחזור על השם המתוקן. התלתלים של שבי פראנקו היו רכים. הם זזו על המצח שלו יחד עם תנועות הראש וכיסו מדי פעם מעט מהעיניים.

 

לבָּחוּר מהים שהכירה ביום האחרון של החופש הגדול של כיתה ט'
היו תלתלים קטנים וצפופים. הוא הסתכל עליה כששיחקה מטקות עם אתל ואחר כך ניגש וביקש לשחק גם כן. היה חם, וכשהזיעו מאוד נכנסו שלושתם לים שהיה סוער כמו תמיד בעונה הזאת ואפשר היה לתת לגלים להתנפץ על הגב או על הבטן ולצלול מתחתם או סתם לתפוס אותם ולהתגלגל עד לחוף בתוך הקצף שלהם ולהרגיש את המליחות של המים באף ולהוציא מים עם קצת רוק מהפה.
גל גדול סחב אותם עד לחוף. הם נשארו לשכב במים הרדודים ודיברו, הוא אמר לה שהיא זזה במים כמו דג. היא היתה מופתעת כששׂם במילים את המבט שלו על הגוף שלה. הוא נגע בצד הגוף שלה, במותן, כמו בטעות. כפות הרגליים שלו היו גדולות והאצבעות ארוכות. עצמות דקות כמו חוטים חזקים חיברו אותן לרגל. העיניים שלו היו כהות ומבריקות. הוא ביקש את מספר הטלפון שלה והתקשר אחר הצהריים. אחותה ענתה וקראה לה. הוא רצה לפגוש אותה בערב.
הם קבעו בכיכר אתרים. היא נסעה בקו עשרים וחמש וראתה בדרך את השמש של פרג' בחלון הראווה. העור שלה בער מהשמש ששרפה בצהריים. היא לבשה חולצה לבנה מבד קשה שהמגע שלו הכאיב. בקלות מצאה את המקום בכיכר שהיו בו כורסאות בצבע אדום והשמש בחלונות השקופים הלהיטה. הם בקושי דיברו. הוא היה גדול ממנה, בן שבע-עשרה. ניסה לפתוח בשיחה ודיבר על המוזיקה שהוא אוהב, אותה המוזיקה שהחבר של אחותה הקליט עבורה. לחבר של אחותה היו תקליטים של להקות רוק כבד, ועל קירות החדר שלו ועל החולצות שלו הוא העתיק את תמונות העטיפות. היא ידעה את כל המילים בעל פה. הקשיבה למוזיקה במשך שעות, שוב ושוב עד שהסרט נקרע והודבק.
היא לא זוכרת איך הם התקרבו בגוף ובפָּנים, אבל היא זוכרת היטב את השפתיים שלהם מחליקות זו על זו ואת הרטיבות ואת הלשון שמגששת ונרתעת חודרת ופורצת את הבדידות ויוצאת מהססת וחוזרת ברכּוּת ורוך מתגלה בגוף שמפרכס אחרי הבטן שמפרפרת מבפנים. היא קמה וברחה. ביום המחרת הוא התקשר ואמר שהוא לא מבין מה קרה. היא ביקשה שהוא לא יתקשר שוב, אבל הוא המשיך להתקשר כל יום שוב ושוב, וכשהיא שמעה את הקול שלו מעבר לקו ניתקה את השיחה. אחרי כמה זמן הוא הפסיק.

 

הזמן מרחיק את הזיכרון ונשארת הרגשה של הרגעים של השחרור והצחוק כשהיא וארז ישבו על השטיח בחדר שלו עד שפתאום דיבר על עוגת גבינה שהוא קונה לפעמים בקונדיטוריה שבבניין התעשייתי מעבר לכביש, אפשר לרדת לקנות ממש עכשיו וצריך למהר כי עוד רגע הקונדיטוריה נסגרת. לא היה לה כסף. תחושת השחרור התכווצה לאלם שחשבה שעליה להסתיר. איך תאמר לו שאין לה כסף. היא לא חשבה על אפשרות כזאת. הוא ניגש לחדר, חזר ואמר, יש לי מספיק בשביל שנינו. זה היה מוזר בעיניה שהיה לו כסף. לה אף פעם לא היה. הם מיהרו לרדת, קפצו מדרגות, החליקו על המעקה, שעטו. דלת נפתחה בגרם המדרגות האחרון ו"הסוויט דרימז" התפרץ והמשיך להתגלגל אחריהם עד שנטרק. הם חצו את הכביש הרחב אל הבניין שנראה מוזנח ואפרורי בדיוק כמו שהוא נראה עכשיו, ועלו לקומה השנייה. התאורה היתה חלשה, רק נורה אחת דלקה באמצע המעבר הארוך. החלונות היו שבורים, ורוח שחדרה מהם טילטלה את אלומת האור. הם קנו את העוגה בקונדיטוריה שכבר לא קיימת, ואולי זאת אותה אחת שהעתיקה את מקומה לחזית הבניין. היה תור ושֶקֶט וארז. אולי עכשיו צריך להזכיר את הטעם של העוגה או את זיכרון הטעם מלוח מתוק קר וזר.

 

בבקרים של הקיץ השמש לא פגעה בחלונות הכיתה. השפתיים של שבי פראנקו המשיכו לנוע והיא לא שמעה, הסתכלה על הסְפָרוֹת של הציון שלה ועל האותיות ש.פ לידן, וחשבה שבכל הפעמים שהתאמצה והצליחה לדבר בשיעורים שלו יכלה לשתוק.

 

מהצד הזה של הבניין רואים את חנות הצעצועים. היא לא זכרה שהחנות הזאת היתה שם. גם לא את דלתות הברזל הגדולות שלה שצבועות בלבן ומעליהן רשת עם ווים שמחזיקים גלגלי ים מנופחים עם איורים ורודים, סגולים וצהובים, תיקים לבית הספר וכדורי גומי זוהרים. אולי החנות חדשה. היא ניסתה להתמקד בצבעוניות שלה, רצתה למנוע את בליעתה בחזית הבניין המכוער, ראתה בדמיונה את המוכר מוציא ותולה את הכול בכל בוקר מוקדם ובערב מחזיר, יום אחר יום, מוציא בבוקר ובערב מחזיר.
צמוד לחנות הצעצועים מצדה הימני יש חנות טקסטיל קטנה ודחוסה בכריות, שמיכות ומצעים. כשנכנסים לא רואים את המוכר, רק כששומעים את הקול שלו מבחינים בו יושב בכיסא ליד הקופה, צמוד לקיר.
אין הרגשה של חגיגיות בכניסה אל החנויות האלה. אולי מפני שהכניסה אליהן היא במפלס האספלט שלפניהן, אולי מפני שהן לרוב שוממות. לעומתן סניף הדואר הקטן, שמשמאל לחנות הצעצועים, תמיד הומה. כמעט בכל שעה שעברה שם ראתה שהוא עמוס באנשים. הספרים שהיא מזמינה מגיעים לסניף הזה והיא מכירה את מנהל הסניף בשמו ויודעת שהאישה הדתייה שעובדת איתו היא אמו. היא רואה את הדמיון בגוף ובמבט שלהם וחושבת שהוא היה יכול להיות היא, אבל לא להפך. כשהתור בסניף הדואר משתרך אל המדרכה היא נמנעת מלהיכנס.
אין בסניף הזה גלגל עם מספרים נתלשים. האנשים צריכים משהו שיכתיב להם סדר. הם צריכים לזכור לשאול מי אחרון מיד כשהם נכנסים, זאת הדרך להיכנס לתוך הסֵדר. האחרון יסתובב ויסתכל לשואל בעיניים וזה יהיה מספיק, ואם הוא יתעלם אז מישהו יצביע עליו ויאמר, הוא.
באחת הפעמים שנכנסה לשם לקחת את הספרים שלה, האחרון לא הזיז את הראש כששאלה, המבט שלו היה ממוקד באישה מבוגרת שחבשה כובע מקש ואחזה בתיק שנראה כמו עור של תנין ופילסה את דרכה לאשנב. האישה המבוגרת פרעה את הסדר. החלל הצטמצם והאנשים נעו, ניסו לפלס דרך למילים שיבואו. היא עקבה אחר המתרחש בדריכות, ראתה את מבטו שעקב מזווית העין אחר האישה שהמשיכה להתקדם בביטחון לאשנב. הגוף שלו נמתח, והוא פלט בעצבנות, מה, מה. האישה המבוגרת הסתובבה ואמרה לו משהו בשפה שהמילים בה קטועות, וההברות שבה נורות כמו יריקה. הוא סובב את הראש והשיב לה משפט קצר, ירוק, יצא ממקומו בתור, התקרב בידיים מתוחות צמודות לגוף אל האישה המבוגרת, ואמר משהו בקול שהיא שמעה בו את המאמץ להיות רגוע, אבל הפנים והעיניים שלו האדימו. היא חשבה שהאישה המבוגרת אמיצה. גבר אחר צעד מחוץ לתור ואמר, נו, נו, עזוב, ונופף בדפי החשבונות שבידיו, וההתערבות הזאת גרמה לו לחזור לתור. השיניים שלו התהדקו ונהמות, אולי קללות, מילאו את החלל הקטן. האישה המבוגרת המשיכה בדיבור רוטן בלתי פוסק.
אפשר לצאת ולחזור בפעם אחרת, היא חשבה, אבל היא צריכה את הספרים. היא חיכתה להם, היא חייבת אותם. היא כיסתה את האוזניים והרגישה שהקירות מתקרבים. היא ראתה שהאישה המבוגרת הסתובבה, פערה עיניים גדולות ואמרה דבר-מה שהשתיק אותו. כולם שתקו, רק רשרוש הניירות וההקשות במקלדת נשמעו.

 

18 מאי

עוד הרפתקאות של הדוב פדינגטון / פתיחה

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

פֶּרֶק רִאשׁוֹן

תְּמוּנָה מִשְׁפַּחְתִּית

 בֵּיתָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחַת בְּרָאוּן, שֶׁבִּרְחוֹב וִינְדְזוֹר גַרְדֵנְס מִסְפָּר שְׁלוֹשִׁים וּשְׁתַּיִם, הָיָה שָׁקֵט שֶׁלֹּא כָּרָגִיל. הָיָה זֶה יוֹם קַיִץ חַם וְכָל הַמִּשְׁפָּחָה פְּרָט לְפֵּדִינְגְטוֹן — שֶׁנֶּעֱלַם בְּאֹפֶן מִסְתּוֹרִי זְמַן קָצָר לְאַחַר אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם — יָשְׁבָה עַל הַמִּרְפֶּסֶת וְנֶהֶנְתָה מִשֶּׁמֶשׁ אַחַר הַצָּהֳרַיִם.

בַּמִּרְפֶּסֶת הָיָה שָׁקֵט מְאוֹד, וְרַק פֹּה וָשָׁם נִשְׁמְעוּ רִשְׁרוּשִׁים קְלוּשִׁים שֶׁל נְיָר, בִּזְמַן שֶׁמַּר בְּרָאוּן עִלְעֵל בְּדַפָּיו שֶׁל סֵפֶר עַב כָּרֵס, וּנְקִישַׁת הַמַּסְרֵגוֹת שֶׁל גְּבֶרֶת בְּרָאוּן. מֵהַמִּטְבָּח עָלוּ עוֹד קוֹלוֹת בִּזְמַן שֶׁגְּבֶרֶת בֵּרְד, סוֹכֶנֶת הַבַּיִת שֶׁלָּהֶם, הֵכִינָה אֶת הַדָּרוּשׁ לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב.

ג'וֹנָתָן וְג'וּדִי הָיוּ שְׁקוּעִים כָּל כָּךְ בְּהַרְכָּבַת פָּזֶל עֲנָקִי, שֶׁהֵם לֹא אָמְרוּ וְלוּ מִלָּה אַחַת.

מַר בְּרָאוּן הָיָה הָרִאשׁוֹן שֶׁהֵפֵר אֶת הַדְּמָמָה. "אַתֶּם יוֹדְעִים," הוּא פָּתַח וְאָמַר, וְשָׁאַף שְׁאִיפָה מְמֻשֶּׁכֶת מִן הַמִּקְטֶרֶת שֶׁלּוֹ, "אוּלַי זֶה יִשָּׁמַע מוּזָר, אֲבָל עָבַרְתִּי עַל הָאֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה הַזֹּאת לְפָחוֹת עֶשֶׂר פְּעָמִים וְאֵין כָּאן אֲפִלּוּ שׁוּרָה אַחַת עַל דֹּב כְּמוֹ
פֵּדִינְגְטוֹן."

"נוּ, בָּרוּר שֶׁאֵין," קָרְאָה גְּבֶרֶת בֵּרְד. "דֻּבִּים כְּמוֹ פֵּדִינְגְטוֹן הֵם מְאוֹד נְדִירִים. וְטוֹב שֶׁכָּךְ, אִם אַתָּה שׁוֹאֵל אוֹתִי, כִּי אַחֶרֶת הָיִינוּ צְרִיכִים לְהוֹצִיא הוֹן עַל צִנְצְנוֹת רִבָּה." גְּבֶרֶת בֵּרְד לֹא הִפְסִיקָה לְהָעִיר עַל כַּמּוּיוֹת הָרִבָּה שֶׁפֵּדִינְגְטוֹן אוֹכֵל, אֲבָל לִזְכוּתָהּ יֵאָמֵר שֶׁהִיא תָּמִיד הִקְפִּידָה לִשְׁמֹר בִּשְׁבִילוֹ צִנְצֶנֶת נוֹסֶפֶת בַּמְּזָוֶה, לְמִקְרֵה חֵרוּם.

"בְּכָל מִקְרֶה, הֶנְרִי," אָמְרָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן וְהֵנִיחָה לְרֶגַע אֶת הַמַּסְרֵגוֹת מִיָּדֶיהָ, "לָמָּה בִּכְלָל אַתָּה מְחַפֵּשׂ בָּאֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה אֶת פֵּדִינְגְטוֹן?"

מַר בְּרָאוּן פִּתֵּל אֶת שְׂפָמוֹ בְּהַבָּעָה מְהֻרְהֶרֶת. "אָהּ, אֵין שׁוּם סִבָּה מְיֻחֶדֶת," הוּא עָנָה בְּנִימָה מְרֻחֶקֶת. "זֶה פָּשׁוּט סִקְרֵן אוֹתִי — זֶה הַכֹּל."

כְּשֶׁיֵּשׁ דֹּב בַּמִּשְׁפָּחָה — בְּיִחוּד דֹּב כְּמוֹ פֵּדִינְגְטוֹן — הָאַחְרָיוּת גְּדוֹלָה, וּמַר בְּרָאוּן הִתְיַחֵס לָעִנְיָן בִּמְלֹא הָרְצִינוּת.

"הָעִנְיָן הוּא," הוּא אָמַר, וְאָז סָגַר אֶת הַכֶּרֶךְ בִּטְרִיקָה, "שֶׁאִם הוּא יִשָּׁאֵר אִתָּנוּ לְתָמִיד…"

"אִם?" מַקְהֵלָה שֶׁל בֶּהָלָה נִשְׁמְעָה מִפִּי שְׁאַר בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה, שֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל גְּבֶרֶת בֵּרְד.

"הֶנְרִי, בְּשֵׁם אֱלוֹהִים, עַל מָה אַתָּה מְדַבֵּר?" קָרְאָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן. "אִם פֵּדִינְגְטוֹן יִשָּׁאֵר אִתָּנוּ לְתָמִיד? הֲרֵי בָּרוּר שֶׁכֵּן."

"הֱיוֹת שֶׁהוּא יִשָּׁאֵר אִתָּנוּ לְתָמִיד," מִהֵר מַר בְּרָאוּן לוֹמַר, "יֵשׁ דָּבָר אוֹ שְׁנַיִם שֶׁחָשַׁבְתִּי עֲלֵיהֶם. קֹדֶם כֹּל, חָשַׁבְתִּי לְאַרְגֵּן בִּשְׁבִילוֹ אֶת הַחֶדֶר הַפָּנוּי."

הַהַצָּעָה הַזֹּאת זָכְתָה לְהַסְכָּמָה כְּלָלִית מִצַּד הַנּוֹכְחִים. מֵאָז פָּרַץ לָרִאשׁוֹנָה לְחַיֵּיהֶם, פֵּדִינְגְטוֹן גָּר בַּחֶדֶר שֶׁנּוֹעַד לְאוֹרְחִים. הֱיוֹת שֶׁהָיָה דֹּב מְנֻמָּס, הוּא מֵעוֹלָם לֹא הִזְכִּיר זֹאת וְלוּ בְּמִלָּה אַחַת, גַּם לֹא כְּשֶׁהִתְבַּקֵּשׁ לְפַנּוֹת אֶת הַחֶדֶר לְטוֹבַת הָאוֹרְחִים שֶׁהִגִּיעוּ, אֲבָל כְּבָר מִזְּמַן חָשְׁבוּ כֻּלָּם שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חֶדֶר מִשֶּׁלּוֹ.

"וְהַדָּבָר הַשֵּׁנִי," הִמְשִׁיךְ מַר בְּרָאוּן וְאָמַר, "הוּא תְּמוּנָה. אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁיִּהְיֶה נֶחְמָד אִם נִצְטַלֵּם יַחַד לִתְמוּנָה מִשְׁפַּחְתִּית."

"תְּמוּנָה?" קָרְאָה גְּבֶרֶת בֵּרְד. "כַּמָּה מוּזָר שֶׁאַתָּה אוֹמֵר אֶת זֶה דַּוְקָא עַכְשָׁו."

"כֵּן?" אָמַר מַר בְּרָאוּן. "לָמָּה?"

גְּבֶרֶת בֵּרְד הִתְרַכְּזָה בַּהֲכָנַת קַנְקַן הַתֶּה. "עוֹד תִּרְאֶה — בְּבוֹא הַזְּמַן," הִיא אָמְרָה. וְכֻלָּם יָדְעוּ שֶׁגַּם אִם יְבַקְּשׁוּ יָפֶה, הִיא לֹא תֹּאמַר עוֹד שׁוּם דָּבָר בַּשָּׁלָב הַזֶּה.

לְמַרְבֵּה הַמַּזָּל, נֶחְסְכוּ מִמֶּנָּה עוֹד שְׁאֵלוֹת וּבַקָּשׁוֹת, מִפְּנֵי שֶׁבְּרֶגַע זֶה נִשְׁמַע רַעַשׁ שֶׁל חֲבָטָה עַזָּה מִכִּוּוּן חֲדַר הָאֹכֶל, וּפֵּדִינְגְטוֹן עַצְמוֹ הוֹפִיעַ לְיַד דַּלְתוֹת הַזְּכוּכִית שֶׁל הַמִּרְפֶּסֶת. הוּא הִתְאַמֵּץ לְהָרִים אַרְגַּז קַרְטוֹן גָּדוֹל, שֶׁמֵּעָלָיו הוּנַח חֵפֶץ מַתַּכְתִּי מִסְתּוֹרִי לְמַרְאֶה וּבְקָצֵהוּ הָאֶחָד מִין מוֹטוֹת אֲרֻכִּים.

אֲבָל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה עָצְרוּ אֶת נְשִׁימָתָם לָאו דַּוְקָא בִּגְלַל מָה שֶׁהֶחְזִיק בְּיָדָיו, אֶלָּא בִּגְלַל הַהוֹפָעָה הַכְּלָלִית שֶׁלּוֹ.

הַפַּרְוָה שֶׁלּוֹ נִרְאֲתָה אֵיכְשֶׁהוּ רַכָּה וּמֻזְהֶבֶת מִתָּמִיד, וְאָזְנָיו, אוֹ הַחֵלֶק הַקָּטָן שֶׁל אָזְנָיו שֶׁהִשְׁתַּרְבֵּב מִתַּחַת לְשׁוּלֵי הַכּוֹבַע הַיָּשָׁן שֶׁלּוֹ, הָיוּ שְׁחֹרוֹת וּבוֹהֲקוֹת כְּמוֹ קְצֵה אַפּוֹ. אֲפִלּוּ כַּפּוֹת יָדָיו וּשְׂפָמוֹ הָיוּ מַרְאֶה שֶׁלֹּא יֵאָמֵן.

כֻּלָּם הִתְיַשְּׁבוּ בְּהִשְׁתּוֹמְמוּת, וּגְבֶרֶת בְּרָאוּן הֶחְמִיצָה כַּמָּה לוּלָאוֹת בַּסְּרִיגָה.

"אֱלוֹהִים!" קָרָא מִיָּד מַר בְּרָאוּן, וְכִמְעַט שָׁפַךְ אֶת הַתֶּה עַל הָאֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה. "מָה עָשִׂיתָ לְעַצְמְךָ?"

"עָשִׂיתִי אַמְבַּטְיָה," אָמַר פֵּדִינְגְטוֹן, וְנִרְאָה נֶעֱלָב בְּיוֹתֵר.

"אַמְבַּטְיָה?" חָזְרָה ג'וּדִי עַל דְּבָרָיו, לְאַט. "בְּלִי שֶׁבִּקְּשׁוּ מִמְּךָ?"

"בְּחַיַּי!" אָמַר ג'וֹנָתָן. "מַמָּשׁ חֲדָשׁוֹת מַדְהִימוֹת."

"אֲבָל אַתָּה בְּסֵדֶר, כֵּן?" שָׁאַל מַר בְּרָאוּן. "כְּלוֹמַר — אַתָּה לֹא חוֹלֶה אוֹ מַשֶּׁהוּ כָּזֶה?"

פֵּדִינְגְטוֹן נִפְגַּע עַד מְאוֹד מִכָּל הַהִתְרַגְּשׁוּת סְבִיבוֹ. הֲרֵי בְּכָל זֹאת, זֹאת לֹא הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אַמְבַּטְיָה. לְמַעֲשֶׂה, הוּא שָׁטַף פָּנִים כִּמְעַט בְּכָל בֹּקֶר. פָּשׁוּט הָיְתָה לוֹ דֵּעָה מְאוֹד מְגֻבֶּשֶׁת בְּעִנְיְנֵי אַמְבַּטְיוֹת. לַעֲשׂוֹת אַמְבַּטְיָה זֶה אוֹמֵר לְהַרְטִיב אֶת כָּל הַפַּרְוָה שֶׁלּוֹ, וְאָז עוֹבֵר הֲמוֹן זְמַן עַד שֶׁהִיא מִתְיַבֶּשֶׁת. "רַק רָצִיתִי לְהֵרָאוֹת יָפֶה בִּשְׁבִיל הַתְּמוּנָה," הוּא אָמַר בְּתַקִּיפוּת.

"הַתְּמוּנָה?" חָזְרוּ כֻּלָּם עַל דְּבָרָיו. אֵין סָפֵק, לְפֵּדִינְגְטוֹן הָיְתָה יְכֹלֶת בִּלְתִּי רְגִילָה לָדַעַת דְּבָרִים.

"כֵּן," אָמַר פֵּדִינְגְטוֹן. עַל פָּנָיו עָלְתָה הַבָּעָה רַבַּת חֲשִׁיבוּת בְּשָׁעָה שֶׁהִתְכּוֹפֵף וְהֵחֵל לְהַתִּיר אֶת הַחֶבֶל שֶׁקָּשַׁר אֶת אַרְגַּז הַקַּרְטוֹן. "קָנִיתִי לְעַצְמִי מַצְלֵמָה."

בְּנֵי מִשְׁפַּחַת בְּרָאוּן הִתְבּוֹנְנוּ בִּשְׁתִיקָה בַּאֲחוֹרָיו שֶׁל פֵּדִינְגְטוֹן הַגּוֹהֲרִים מֵעַל הָאַרְגָּז.

"מַצְלֵמָה," אָמְרָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן לְבַסּוֹף. "אֲבָל מַצְלֵמוֹת הֵן דָּבָר יָקָר, לֹא?"

"זֹאת לֹא הָיְתָה יְקָרָה," אָמַר פֵּדִינְגְטוֹן וְהִתְנַשֵּׁם בִּכְבֵדוּת. הוּא הִזְדַּקֵּף, וְאָחַז בֵּין יָדָיו אֶת הַמַּצְלֵמָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר שֶׁבְּנֵי מִשְׁפַּחַת בְּרָאוּן רָאוּ מִיְּמֵיהֶם. "קָנִיתִי אוֹתָהּ בַּהֲנָחָה בַּשּׁוּק. הִיא עָלְתָה רַק שְׁלוֹשָׁה פָּאוּנְדִּים!"

"שְׁלוֹשָׁה פָּאוּנְדִּים!" קָרָא מַר בְּרָאוּן, וְנִרְאָה שֶׁהוּא בְּהֶחְלֵט הִתְרַשֵּׁם. הוּא פָּנָה אֶל הָאֲחֵרִים. "אֲנִי מֻכְרָח לוֹמַר שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִכַּרְתִּי דֹּב עִם חוּשׁ עִסְקִי מְפֻתָּח כְּמוֹ זֶה שֶׁל פֵּדִינְגְטוֹן."

"בְּחַיַּי!" אָמַר ג'וֹנָתָן. "יֵשׁ לַמַּצְלֵמָה הַזֹּאת מִין יְרִיעַת בַּד שֶׁשָּׂמִים מֵעַל הָרֹאשׁ, וְכָל מָה שֶׁצָּרִיךְ."

"מָה זֶה הַדָּבָר הָאָרֹךְ הַזֶּה?" שָׁאֲלָה ג'וּדִי.

"זֹאת חֲצוּבָה," הִסְבִּיר פֵּדִינְגְטוֹן בְּגַאֲוָה. הוּא הִתְיַשֵּׁב עַל הָרִצְפָּה וְהֵחֵל לִפְתֹּחַ אֶת רַגְלֵי הַחֲצוּבָה. "שָׂמִים עָלֶיהָ אֶת הַמַּצְלֵמָה כְּדֵי שֶׁהַמַּצְלֵמָה לֹא תִּרְעַד."

מַר בְּרָאוּן הֵרִים אֶת הַמַּצְלֵמָה וּבָחַן אוֹתָהּ. כְּשֶׁהָפַךְ אוֹתָהּ בֵּין יָדָיו, נָפְלוּ מִמֶּנָּה כַּמָּה בְּרָגִים חֲלוּדִים וְכַמָּה מַסְמְרִים יְשָׁנִים. "הִיא קְצָת יְשָׁנָה, לֹא?" הוּא שָׁאַל, בְּלִי לַחְשֹׁב. "נִרְאֶה שֶׁמִּישֶׁהוּ הִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ בְּתוֹר אַרְגַּז אִחְסוּן וְלֹא בְּתוֹר מַצְלֵמָה."

פֵּדִינְגְטוֹן הֵרִים אֶת שׁוּלֵי כּוֹבָעוֹ וְנָעַץ בְּמַר בְּרָאוּן מַבָּט חָמוּר. "זֹאת מַצְלֵמָה נְדִירָה בְּיוֹתֵר," הוּא הֵשִׁיב. "זֶה מָה שֶׁאָמַר הָאִישׁ בַּדּוּכָן שֶׁבַּשּׁוּק."

"בְּכָל מִקְרֶה, בְּעֵינַי הִיא נֶהֱדֶרֶת," קָרָא ג'וֹנָתָן בְּהִתְלַהֲבוּת. "הַלְּוַאי שֶׁתַּסְכִּים לְצַלֵּם אוֹתִי רִאשׁוֹן, פֵּדִינְגְטוֹן."

"יֵשׁ לִי רַק לוּחַ אֶחָד," אָמַר פֵּדִינְגְטוֹן בְּקוֹל הֶחְלֵטִי. "לוּחוֹת עוֹלִים הֲמוֹן כֶּסֶף וְלֹא נִשְׁאֲרוּ לִי דְּמֵי כִּיס — אָז לְצַעֲרִי תִּצְטָרְכוּ כֻּלְּכֶם לְהִצְטַלֵּם בִּתְמוּנָה מִשְׁפַּחְתִּית."

"זֹאת בְּהֶחְלֵט נִרְאֵית מַצְלֵמָה מְסֻבֶּכֶת, וְדֵי גְּדוֹלָה בִּשְׁבִיל דֹּב," צִיְּנָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן בִּזְמַן שֶׁפֵּדִינְגְטוֹן הִבְרִיג אֶת הַמַּצְלֵמָה עַל הַחֲצוּבָה וְאָז כִּוֵּן אֶת הָרַגְלַיִם לַגֹּבַהּ הַנָּכוֹן. "אַתָּה בָּטוּחַ שֶׁתַּצְלִיחַ לְהַפְעִיל אוֹתָהּ?"

"אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁכֵּן," אָמַר פֵּדִינְגְטוֹן. הוּא נֶעֱלַם מִתַּחַת לִירִיעַת הַבַּד הַשְּׁחֹרָה שֶׁבַּאֲחוֹרֵי הַמַּצְלֵמָה, וְקוֹלוֹ נַעֲשָׂה עָמוּם. "מַר גְרוּבֶּר הִשְׁאִיל לִי סֵפֶר שֶׁמַּסְבִּיר כָּל מָה שֶׁצָּרִיךְ לָדַעַת עַל צִלּוּם, וּבַזְּמַן הָאַחֲרוֹן הִתְאַמַּנְתִּי מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה."

13 מרץ

מבצע קהיר / פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחברת

 

1.

גיא

דלת חדר המדרגות נטרקה מאחורי גיא, והוא עמד לרגע מתחת לגגון שמגן על הכניסה לבניין והסתכל על הגשם השוטף שירד בחוץ. הוא לא ממש היה לבוש לגשם, רק הסכים ללבוש סווטשֶרט אחרי שאמא שלו איימה עליו שהיא תרדוף אחריו ברחוב עם מעיל אם לא ילבש משהו מעל החולצה. אבל מה פתאום מעיל? הוא בתל אביב, לא בברלין, ושום ילד נורמלי — לפחות ממין זכר — לא לובש מעיל. גם לא בסוף דצמבר. קצת גשם, מה קרה? ובכלל לא קר. בכל זאת, אנחנו במזרח התיכון.

המסיבה אצל מיקה אוחיון מ-ט' 1 היתה אמורה להתחיל בתשע בערב, והוא ידע שנועם כבר מחכה לו שיבוא לקרוא לה. בהתחלה, כשמיקה הודיעה על המסיבה בקבוצת הווטסאפ של השכבה, בתוספת ההערה "ההורים לא יהיו בבית!!!!" ואחריה שורה של לפחות עשרה אימוג'ים, גיא פחד שנועם לא תרצה לבוא. בתחילת שנת הלימודים, כשגאיה מהכיתה שלהם הזמינה את כל השכבה למסיבת ברֵכה אצלה בבית, נועם אמרה לו שהיא בחיים לא תלך למסיבות של ילדים מבית הספר. "אולי בתקופה האחרונה למדתי להיות קצת יותר סבלנית לאנשים," היא אמרה אז, "אבל גם לסבלנות שלי יש גבול." גיא חשד אז שנועם לא סובלת את גאיה כי גאיה עשירה, אבל נועם התעקשה שלא, היא פשוט לא אוהבת מסיבות. אבל הפעם היא הסכימה לבוא למסיבה בשמחה, וכדרכה לא טרחה להסביר למה שינתה את דעתה.

גיא לא היה זקוק להסברים. הוא ראה כמה נועם השתנתה אחרי המבצע בברלין, וגם כמה רועי השתנה. עברו מאז רק שבועיים וחצי, אבל גיא הרגיש שכולם — כולל הוא עצמו — התבגרו לפחות בשנתיים וחצי. גיא לא דיבר על זה בקול רם, אפילו לא עם נועם, אבל היו רגעים שם בבונקר של קְלָאוּס קֶלֶר שבהם הוא ממש פחד שהם עומדים למות. והפחד הזה התערבב במוחו עם התמונה של השלג — השלג הלבן והחלומי שכיסה את כל היער שסביבם מיד כשיצאו מהבונקר — כך שהכול התערפל במחשבותיו כמו זיכרון רחוק ונהיה כמעט דמיוני.

איך אפשר לקשֵר בין הילדים שרק לפני פחות משלושה שבועות הביאו ללכידתו של הטרוריסט הכי גדול בגרמניה, לבין הילדים שעמדו עכשיו לבלות יחד במסיבה אצל מיקה מ-ט' 1? איך אפשר לקשר בין השלג הלבן ההוא, שככל הידוע לגיא אולי עדיין כיסה את היער שליד ברלין, לבין הגשם התל אביבי הזה שיורד כאן עכשיו, הגשם שאליו יצא גיא בדרכו לקרוא לנועם? כן, הוא חשב לעצמו בזמן שכיסה את ראשו בכובע של הסווטשרט ומיהר ברחוב, שלושתם חיים במין סוג של פיצול אישיות. וברגע זה, גיא שמח מאוד להיות גיא פורת מתיכון "מנור", בדרכו למסיבת סילבסטר אצל חברה מהשכבה, ולא גיא שיוצא למבצעים מסוכנים ברחבי העולם בחברת אנשי מוסד ושאר ארגוני ביון.

נועם כבר חיכתה לו למטה, בפתח הבניין שלה. כשראתה אותו, היא חייכה אליו חיוך גדול, ועיניה הכחולות נצצו תחת האור שבקע מפנס הרחוב.

"מה אתה אומר?"

היא פתחה לרגע את המעיל, שהגיע עד מתחת לברכיה, כדי להראות לו את הבגדים שלבשה למסיבה: מין מגפונים בצבע בורדו, גרבונים בצבע חרדל עם פסים חומים באלכסון, חצאית קורדרוי כחולה עם כפתורים וחולצת גולף בירוק בקבוק.

"יפה מאוד," אמר גיא. ואז, כשהבין שזה לא מספיק וניסה בשיא המהירות לחשוב מה עוד הוא יכול להגיד על התלבושת המשונה הזאת, הוא הוסיף, "את נראית קצת כמו סַנדרָה." הוא קיווה שאם יזכיר את הבלוגרית שעזרה להם לתפוס את קלר, זאת שנועם לא הפסיקה לדבר עליה בהערצה מאז שחזרו מברלין, זה יעשה את העבודה.

ומתברר שזה הצליח. "איך ידעתָ?" שאלה נועם באושר. "באמת הסתכלתי בבלוג שלה ולקחתי משם כמה טיפים. אבל לא הייתי כל כך בטוחה בקשר לשילוב של הירוק והכחול," היא הוסיפה בנימה מהורהרת.

גיא לא באמת התעניין בסוגיה, אבל הוא כל כך נהנה מזה שנועם מאושרת, שלא היה אכפת לו שתדבר אפילו על… רגע, מה בעצם יכול להיות גרוע יותר מדיבורים על בגדים?

"מאוד יפה מה שכתבתְ לשְטֶפי," הוא אמר בנימה רצינית יותר בזמן שהחלו לצעוד יחד, מתחת למטרייה של נועם, לכיוון הפינה שבה קבעו להיפגש עם רועי. שטפי, הילדה הגרמנייה שבלעדיה הם לא היו מצליחים לעולם ללכוד את הטרוריסט הניאו-נאצי, שלחה לשלושתם ברכה בקבוצת הווטסאפ שלהם לכבוד תחילת השנה החדשה, ונועם בירכה אותה בחזרה. גיא שמח על כך מאוד, כי ידע שנועם קינאה בשטפי וחששה שגיא יתאהב בה. אבל נראה ששלב הקנאה נגמר, כי נועם לא רק ענתה לה על הברכה אלא הוסיפה כמה מילים מרגשות מאוד על כך ששטפי לימדה אותה שיעור חשוב בחיים ושהיא אחד האנשים המקסימים ביותר שהיא פגשה מימיה.

"התכוונתי לכל מילה," ענתה נועם.

השניים צעדו בשקט עוד כמה רגעים, ואז שאלה נועם את גיא, "אם יכולת, היית רוצה לצאת לעוד מבצע?"

"אני שואל את עצמי את השאלה הזאת מאז שחזרנו," אמר גיא בכנות. "ואני לא בטוח, אבל אני חושב שהספיק לי מהמבצעים האלה. לפחות עד סוף שנת הלימודים."

"גם לי," אמרה נועם. "אפילו ש…" אבל היא לא הספיקה לגמור את המשפט, כי בדיוק אז הגיע רועי לפינה וקרא לעברם, "הֵיי, מה קורה לכם? מה זה האיטיות הזאת? יורד גשם, אם לא שמתם לב. יאללה, בואו, יש מסיבה!"

גיא חייך אל נועם ושניהם זירזו את צעדיהם לכיוון רועי, לקראת בילוי שגרתי בפתח שנה חדשה, שעל פי כל הסימנים היתה צפויה להיות שגרתית כמוהו ונטולת דרמות. גיא היה בטוח בכך — הרי לא באמת היה סיכוי שהם יֵצאו שוב בשנים הקרובות למבצע חשאי — אבל איכשהו, משום-מה, הוא הרגיש מין הרגשה מוזרה כזאת בבטן, הרגשה חדשה שהוא לא הכיר. וההרגשה הזאת אמרה לו שמשהו, בכל זאת, אולי עוד יכול לקרות.

 

13 מרץ

שִׂמחה בלב / פתיחה

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחברת

 

הקדמה: שיטת קון-מארי

"קון-מארי, האם יש מדריך מאויר שמסביר את השיטות שלך לסידור הבית, בדיוק כמו שאת מסבירה בשיעורים שאת נותנת?"

אני לא יודעת כמה פעמים שאלו אותי את השאלה הזאת. התשובה שלי עליה היא תמיד אותה התשובה. "אתם לא צריכים מדריך כזה, כי ההצלחה שלכם תלויה כמעט כולה בדפוס החשיבה שלכם." ברור לי היטב שלא משנה כמה ידע תצברו, אם לא תשנו את צורת החשיבה שלכם, לא תתקדמו לשום מקום. כך שמה שאני מנסה להעביר כיועצת לענייני סדר הוא לאו דווקא שיטה לסידור הבית, אלא גישה שתאפשר לכם להיות בעלי יכולות לסַדֵר. ואני מאמינה שלהשגת היעד הזה נדרש משהו שדומה לטיפול בהלם.

יש אמת בטענה, כי מרגע שאנשים חשים מחויבים למלאכת סידור הבית, הם אולי ירצו הוראות מפורטות יותר. ולכן, לאנשים שנמצאים בעיצומו של תהליך סידור הבית, מה יכול לעזור יותר ממדריך מאויר? עם זאת, יש לזכור שעבור אנשים שעדיין לא מחויבים לתהליך הזה, מדריך כזה עלול לסבך את העניינים. לכן, במקרה שלהם, המדריך המאויר שלפניכם דומה לספר שמכיל ידע אסור.

על כן, אשאל אתכם ישר ולעניין: האם אתם מחויבים למלא עד תומו את תהליך סידור הבית, שהוא מאורע מיוחד וחד-פעמי? אם התשובה היא "כן", המשיכו בבקשה וקִראו את הספר. גם אם כבר השלמתם את כל מהלך סידור הבית, העצות שבספר יסייעו לכם לעשות את ביתכם מקום שמעורר שמחה בלב, והן יהיו ללא ספק שימושיות. אבל אם תשובתכם היא "לא", אנא התחילו לקרוא את ספרי הראשון, "סוד הקסם היפני". אם כבר קראתם אותו, אך עדיין אינכם חשים מחויבים, קִראו אותו שוב, בבקשה, כי משהו — מן הסתם משהו פעוט ושולי — מנע ממכם לסדר את הבית עד כה.

המדריך המאויר הזה הוא אוסף מקיף של עצות שימושיות המבוסס על שיטת קון-מארי. לאנשים שקיבלו על עצמם לסַדר את הבית אחת ולתמיד, אמור המדריך להיות לעזר רב, כמו יד שמגרדת בדיוק בנקודה המציקה ביותר בגב, ואני מקווה שתקראו אותו מההתחלה ועד הסוף. לאלה מכם שעדיין לא השלימו את תהליך סידור הבית ורוצים עוד הסברים והכוונות, ישמש המדריך הזה כ"אנציקלופדיה לסידור הבית". הרגישו חופשיים לדלג אל החלקים הרלוונטיים בכל פעם שתצטרכו לברר איך לבצע מטלות מסוימות. כללתי במדריך גם תשובות רבות לשאלות שהפנו אלי קוראים של הספר הראשון. ולאלה מכם שמבקשים לדלג על כל הסיפורים האישיים שלי, כדי להגיע כבר לעצם העניין — סידור הבית — ספר זה לבדו יכול להספיק.

קדימה, אתם מוכנים? אל תשכחו ש"אלוהי סידור הבית" נמצא תמיד לצדכם, כל עוד אתם מחויבים לביצוע המשימה.

 

ששת הכללים הבסיסיים של סידור הבית

תהליך סידור הבית, שאליו אתם עומדים לצלול, לא עוסק במיגור הבלגן או ביצירת חזות נעימה ומסודרת לקראת הגעתם של אורחים. לא, אתם עומדים להשליט סדר בבית באופן שיעורר שמחה בלבכם וישנה את חייכם לעד.

כשאתם מסדרים את הבית בשיטת קון-מארי, אתם חווים שורה של שינויים. ראשית, לאחר שתסיימו לסדר את הבית אחת ולתמיד, לעולם לא תשובו למצב של בלגן. בנוסף, תצליחו להגדיר בבהירות את ערכם של הפריטים שלכם ואת מטרותיכם. תוכלו להשגיח טוב יותר על הרכוש שלכם ולחוות, מדי יום ביומו, תחושה של סיפוק. המפתח להצלחה הוא לסדר את הבית במהירות ועד הסוף, והכול בבת אחת.

ברגע שתבינו מהי משמעותו של בית מסודר באמת, במלוא מובן המילה, לעולם לא תרצו לחזור למצב של בלגן, והעוצמה שבתחושה הזאת תקנה לכם את היכולת לשמור אותו מסודר.

 

1. התחייבו לסידור הבית

שיטת קון-מארי אולי תיראה לכם תובענית מעט. נדרשים לה זמן ומאמץ. אבל אם כבר נטלתם לידיכם את הספר הזה, לפחות מתוך כוונה לנסות באמת להשליט סדר בבית, אנא המשיכו בקריאה. והאמינו בעצמכם. מרגע שקיבלתם החלטה בנושא הזה, כל שעליכם לעשות הוא ליישם את השיטה בצורה נכונה.

 

2. דמיינו את אורח החיים האידיאלי שלכם

חשבו על סוג הבית שהייתם רוצים לחיות בו ואיך אתם רוצים לחיות בו. במילים אחרות, הגדירו לעצמכם את אורח החיים האידיאלי שלכם. אם אתם אוהבים לצייר, ציירו איך הוא נראה. אם אתם אוהבים לכתוב, תארו אותו במחברת. אתם יכולים גם לגזור ולאסוף תצלומים מכתבי עת לעיצוב הבית.

הייתם מעדיפים לגשת תכף ומיד לסידור הבית, נכון? זאת בדיוק הסיבה שבגללה אנשים רבים כל כך מוצאים את עצמם בנקודת ההתחלה אחרי שסיימו לסדר את הבית. כשאתם מדמיינים את אורח החיים האידיאלי שלכם, אתם בעצם מבהירים לעצמכם מדוע אתם רוצים לסדר את הבית, ומצליחים להגדיר את אורח החיים שתבקשו לאמץ ברגע שתסיימו את המלאכה. תהליך סידור הבית מסמל אפוא נקודת מפנה משמעותית ביותר בחייו של אדם. על כן חשבו ברצינות על אורח החיים האידיאלי שאתם שואפים אליו.

 

3. קודם כול, סיימו לזרוק

מאפיין אחד של אנשים שלעולם לא מסיימים לסדר את הבית הוא שהם מנסים לאחסן הכול, בלי להיפטר משום דבר. כשדברים מסולקים הצידה, הבית ייראה מסודר על פני השטח, אבל אם יחידות האחסון מלאות בפריטים מיותרים, לא תהיה שום אפשרות לשמור אותן מאורגנות, ודבר זה יוליך בהכרח לנסיגה.

המפתח להצלחה בסידור הבית הוא לסיים קודם את שלב ההיפטרות מדברים. רק אחרי שתחליטו מה לשמור ומה להשליך, תוכלו לתכנן איפה לאחסן את החפצים שלכם ובאיזו צורה לאחסן אותם, כי רק אז יהיה לכם מושג מדויק של כמות החפצים שיש לאחסון.

אם תחשבו בשלב הראשון של התהליך על מקומות אחסון אפשריים או תחששו שהם לא יספיקו לאחסן הכול, תתקשו להחליט ממה להיפטר, וכך לעולם לא תסיימו. זה יהיה מצער נורא. לכן, כשאתם משליכים דברים, ראו בכל פתרונות האחסון שיעלו בדעתכם פתרונות זמניים, ומקדו את כל תשומת לבכם במיון הקטגוריה הבאה. זהו הסוד לביצוע מהיר ומלא של המטלה.

 

4. סדרו על פי קטגוריות, לא על פי מיקום

אחת השגיאות השכיחות ביותר שאנשים עושים היא לסדר את הבית בשלבים, חדר אחרי חדר. הגישה הזאת אינה יעילה, משום שאנשים חושבים שהם סידרו את החדר, שעה שלמעשה הם רק העבירו את החפצים שלהם ממקום אחד למקום אחר, או פיזרו פריטים מאותה קטגוריה בכל רחבי הבית, ובכך מנעו כל אפשרות לאמוד בדיוק את כמות החפצים שיש להם באמת.

הגישה הנכונה היא לסדר על פי קטגוריות. כלומר, לסדר את כל החפצים מאותה הקטגוריה בפעם אחת. למשל, כשעוסקים בסידור קטגוריית הבגדים, הצעד הראשון הוא לרכז במקום אחד כל פריט ביגוד שיש לכם בכל הבית. דבר זה מאפשר לכם לראות באופן אובייקטיבי כמה בגדים יש לכם. בנוסף, כשתעמדו מול הר בגדים ענקי, תיאלצו להכיר ביחס העלוב שהענקתם עד כה למלתחה שלכם. חשוב מאוד שתקבלו בשלב הזה מושג מדויק על היקף הכמות של כל קטגוריה וקטגוריה.

 

5. שמרו על הסֵדר הנכון של השלבים

חשוב ביותר לא רק לסַדר לפי קטגוריות, אלא גם לעבור מקטגוריה לקטגוריה על פי הסֵדר הנכון, שהוא: בגדים, ספרים, ניירות, קוֹמוֹנוֹ (פריטי שונות), ולבסוף — חפצים סנטימנטליים.

האם יצא לכם להיתקל, בזמן סידור הבית, בתצלומים ישנים, ולגלות פתאום שעברו שעות בזמן שהתבוננתם בהם? זאת טעות שכיחה מאוד, והיא ממחישה בבירור את חשיבות סידור הבית בסדר הנכון — סדר שתוכנן במיוחד כדי לעזור לכם לחדד את יכולתכם לזהות חפצים שמעוררים שמחה בלב. בגדים הם פריטים אידיאליים לתרגול המיומנות הזאת, ואילו תצלומים וחפצים סנטימנטליים אחרים מייצגים יותר מכול את הפריטים שעליכם להימנע מלגעת בהם, אלא רק לאחר שרכשתם את המיומנות
במלואה.

 

6. שאלו את עצמכם: האם זה מעורר שמחה בלב?

הקריטריון להחלטה מה לשמור ומה לזרוק טמון בתשובה לשאלה אחת: האם פריט כלשהו מעורר שמחה בלב או לא. במהלך ההחלטה חשוב לגעת בפריט, וכוונתי היא להחזיק אותו היטב בשתי ידיים, כאילו אתם משוחחים איתו. שימו לב במיוחד לאופן שבו הגוף שלכם מגיב כשאתם עושים את זה. כשמשהו מעורר שמחה בלב, אתם אמורים לחוש ריגוש קל, כאילו התאים בגופכם מתעוררים לאיטם. אבל כשתחזיקו משהו שלא יעורר שמחה בלבכם, תרגישו כאילו גופכם נהיה כבד יותר.

זכרו שאינכם בוחרים מה לזרוק, אלא דווקא מה לשמור. שמרו רק על החפצים שמעוררים בכם שמחה. וכאשר אתם זורקים משהו שלא מעורר בכם שמחה, אל תשכחו להודות לו לפני שתיפרדו ממנו לשלום. כשאתם מוותרים מתוך הכרת תודה על חפצים שהיו בחייכם, אתם מביעים בכך הערכה לחפצים שנותרים בחייכם ורצון לנהוג בהם יפה יותר.

 

09 פברואר

היום שבו היא אהבה אותי / פתיחה

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר
לקריאה על המחבר

 

1

את יודעת, גליה, המילה האחרונה שאני אגיד לפני שאני אמות תהיה — גליה.

גליה, אהבָתי.

מה שאני אגיד לך עכשיו, בשיחות האלה, לא יפתיע אותך. הרי מאז שעזבת אותנו אני מדבר איתך. את הרי יודעת. בהתחלה דיברתי איתך רק בלב שלי, אבל אחר כך התחלתי לקרוא לך, ואת באת. את באה ואני מדבר איתך. ממש, בקול.

כמו עכשיו. אני מדבר ומדבר, ואת איתי. שומעת. לפעמים את גם מחייכת. אני יודע את זה, אפילו שאני לא רואה אותך.

אני רואה אותך, לפעמים, כשאני חושב עלייך. אני רק חושב, ופתאום את שם, לידי, איזה עשרה מטר ממני. אבל אז אני לא מדבר. אני בקושי נושם, ואז בא האושר הזה, ואחר כך אני לא רואה אותך, והאושר עוזב אותי.

זה קצר מאוד, כמה שניות, אבל זה מערפל ודי מתיש אותי. ושתדעי, בלי זה אין לי מה לחפש כאן, איפה שאת כבר לא.

האמת — בחיים לא הייתי מאמין שיקרה לי דבר כזה.

את ואני תמיד התווכחנו על אלוהים-שמלוהים, ואת היית צוחקת עלי שאני טיפוס רציונלי עם לב של מאמין.

אז לידיעתך — כמו תמיד, אין לי.

עם ההוא שנדמה לו שהוא יושב במרומים אני סגרתי עניין.

למה? קודם כול כי הוא לא ענה לי כששאלתי אותו מי היו המלאכים שהוא שיחק איתם שש-בש בין שלושים ותשע לארבעים וחמש ושכח להסתכל למטה לראות מה עושים לעם הנבחר שלו.

ושנית, זה שהוא לא שמר עלייך. על זה אני אסלח לו? רק על זה הוא צריך לצום כל שנה ביום כיפור. שיהיה בריא. יותר אין לי מה להגיד לו.

אבל איתך אני משוחח, ואני יודע שאת שומעת הכול, ולפעמים את ממש לידי.

כן, אפילו שעזבת אותנו לפני תשע שנים.

כן, אני אומר לך שאין אלוהים, אבל את ישנך. את לא אלוהים ואת גם לא מלאך. את גליה, וזה לא פחות וזה לא יותר וזה גם לא אותו דבר. זה משהו אחר לגמרי. זה לא במישור הזה בכלל, של אלוהים ומלאכים וכל התחליפים האלה שאנשים המציאו כי לא היה להם מה להגיד מול הנצח ומול זה שהחיים נגמרים וזהו ואין כלום אחר כך. כלום.

בשבילי, גליה, זה שאת עוד איתנו, זה המחסום שעוצר את סוף החיים שלי. ואם אני עוד חי, זה אומר שאת עדיין כאן, גם אם עזבת אותנו.

אפילו את, שהיגיון עם זוויות לא היה לפיד לרגלייך וגם לא נר, תגידי אולי שֶמה שאני אמרתי לך עכשיו זה קשקוש בָּלָבּוּש.

אז את צודקת? לא.

כי ההיגיון של החיים שלי הוא יותר חזק מההיגיון של המוח של כולם. וההיגיון של החיים שלי הוא פשוט, כמו שהוא חזק.

זה היגיון שהוא חזק והוא פשוט כמו זרקור שמסנוור ומשתיק כל דבר שהוא לא זרקור חזק. והזרקור הזה, שהוא הלב שלי, לוחש כאן ככה ששומעים אותו גם על הירח.

גליה, אהבת חיי.

אור חיי וחושך חיי

אור ימי וחושך לילותי

אור לילותי וחושך ימי.

 

את הרי יודעת, כמו שידעת תמיד, כי ככה, כל כך, אני אוהב אותך ורק אותך.

שדדת אותי, גליה, שדדת אותי.

שברת אותי, אהובת לבי, שברת אותי.

והמילה האחרונה שאני אגיד לפני שאני אמות תהיה גליה.

 

2

חמישים וחמש שנים עברו מהיום ההוא שריסקת אותי. חמישים שנה ועוד חמש. ואני אוהב אותך כמו אז וכמו שאהבתי אותך כבר שנתיים לפני זה.

חמישים ושבע שנים. אני זוחל כמו כלב כבר חמישים ושבע שנים. ואף אחד לא יכול לקחת ממני את הזחילה הזאת עם הלשון בחוץ ועם הלב שפועם שישים וחמש פעמים כל דקה: גליה, גליה, גליה, גליה, גליה.

 

חמישים ושבע שנים, מאז ששני הזיתים הקטנים ההם חרצו את גורלי. שני זיתים. שני זיתים ירוקים שקפצו מהענף והביאו את החלום ההוא ששתל אותך בי. ואין 9-D שיעקור אותך ממני.

שני זיתים, לפני חמישים ושבע שנים, עשו שאני אהיה שלך עד היום. וככה זה יהיה עד היום האחרון שלי, או עד היום האחרון שאני אהיה משהו שהוא יותר מִשַֹק תפוחי אדמה שמונח במיטה או בכיסא גלגלים.

כל עוד שיש בי נשמה, כלומר כל עוד שאני אדע מי אני ומי מאחורַי ומי מלפנַי ומי מצדדַי שני מטר, אני אהיה שלך.

אני שלך. לב, נשמה, דמעות, צחוק. דמעות.

הכול שלך.

מאז שעזבת אותנו, חמדת לבי, מתנפל עלי הגעגוע ומכה בי, ואני לא מצליח להתחבא. ובעצם אני לא מחפש מחבוא ממנו. את רודפת אותי בחיוכים שלך, בעיניים שלך האלה. ואני מחכה למרדפים האלה.

 

גליה יפה, אהובה כל כך.

כל כך לא שלי, כבר חמישים וחמש שנים.

את נמצאת שם, רחוקה כל כך וקרובה כל כך, ויודעת, אני בטוח שאת יודעת, שאהבתי אותך ללא תנאי, ואני אוהב אותך אותו דבר גם עכשיו.

מאז שגירשת אותי מהלב שלך, מאז שגירשת אותי מהחיים.

קישטה!!

ואני חי בשוליים של הכול, מדדה אחרי הצל שלך.

לא יכול להיות שאת לא יודעת. עכשיו, כשאת רחוקה כל כך, את ודאי יודעת.

אבל גם לפני שעזבת אותנו ידעת. כי אני ארטיסט, אבל אני לא שחקן. לא יכולתי להסתיר.

 

תראי מה זה — מהסתיו של אלף תשע מאות ושישים ועד שעזבת אותנו עברו חמישים ושש שנים וארבעה חודשים. כל השנים האלה, כמו עכשיו, אהבתי אותך.

את זוכרת מה היה אחרי שנטשת אותי, אז, בסתיו של אלף תשע מאות שישים? את זוכרת את החודשיים האלה? חודשיים נאבקתי על האהבה שלך, שתחזרי אלי. לא דיברנו. לא העזתי לדבר איתך, ואת ניסית להתרחק ממני והצלחת. אבל כתבתי לך וענית לי. כמו שהיה בשלושה שבועות שבהם כתבנו מכתבי אהבה, ובסוף של השלושה שבועות האלה נפגשנו ויצאנו לשדה ההוא, פעמיים, ואז הִדחת אותי מלבך. גמרת אותי.

וגם אחרי שריסקת אותי, התכתבנו. לזה הסכמת. זה היה כמה שבועות, אני חושב. את זוכרת מה כתבתי?

אני לא זוכר כל מילה, אבל אני זוכר את הזעקה שנמשכה ונמשכה עד שהלב שלי ניחר: גליה אל תעזבי אותי גליה אל תעזבי אותי גליה אל תעזבי אותי גליה אל תעזבי אותי גליה אל תעזבי אותי גליה אל תעזבי אותי גליה. וכשכתבת לי בסוף שיותר לא תעני לי, איבדתי את הרצון לחיות. כן, ככה. ממש. אני חושב שאת זוכרת את זה, כי כתבתי לך את זה אז ואת הִצלת אותי.

16 ינואר

מרסו, חקירה נגדית / פרק ראשון

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחבר

1

היום אמא עדיין חיה.

היא כבר לא אומרת כלום, אבל היא היתה יכולה לספר הרבה דברים. בניגוד לי, שמרוב שלעסתי את הסיפור הזה שוב ושוב, כמעט אינני זוכר אותו עוד.

כלומר, זה סיפור שקרה לפני יותר מחצי מאה. הוא קרה, ודיברו עליו הרבה. האנשים עדיין מדברים עליו, אבל אינם מזכירים אלא מת אחד — בלי בושה, אתה תופס, והלוא היו שניים, שני מתים. כן, שניים. למה לא מדייקים? כי הראשון ידע לספר, עד כדי כך שעלה בידו להשכיח את פשעו, ואילו השני היה אנאלפבית מסכן שאלוהים, כך נדמה, לא ברא אותו אלא כדי שיחטוף כדור וישוב אל עפר, אלמוני שאפילו לא היה לו די זמן להיקרא   בשם.

אומַר לך מיד: המת השני, זה שנרצח, הוא אחי. לא נשאר ממנו כלום. רק אני נשארתי כדי לדבר במקומו, יושב לי בבָּר הזה ומחכה לתנחומים שאיש לא יציע לי לעולם. אולי זה מצחיק בעיניך, אבל זו בערך השליחות שלי: להיות רוכל, למכור דממה של מאחורי הקלעים בזמן שהאולם מתרוקן. זו בכלל הסיבה שבגללה למדתי לדבר את השפה הזאת ולכתוב בה; כדי לדבר במקומו של איש מת, להמשיך קצת את המשפטים שלו. הרוצח נהיה מפורסם וסיפורו כתוב היטב, עד כדי כך שאינני מעלה כלל בדעתי לחקות אותו. זו היתה שפתו. לכן אני מתכוון לעשות מה שעושים בארץ הזאת מזמן שנהיתה עצמאית: לקחת אחת-אחת את אבני הבתים הישנים של המתיישבים ולבנות לי מהן בית משלי, שפה משלי. המילים של הרוצח והביטויים שלו הם רכוש נטוש שלי. ובכלל, כל הארץ זרועה מילים שאינן שייכות עוד לאיש ושרואים אותן בחלונות הראווה של החנויות הישנות, בַּספרים שהצהיבו, על פניהם של האנשים, או בגלגולן החדש בַּקריאוֹלית המוזרה שהדֶה-קוֹלוֹניזציה מייצרת.

ובכן, זמן רב עבר מאז שהרוצח מת וזמן רב מדי עבר מאז שאחי חדל להתקיים — חוץ מאשר בשבילי. אני יודע, אתה משתוקק לשאול שאלות מהסוג שאני מתעב, אבל אנא, הקשב לי בתשומת לב, בסוף אתה תבין. זה לא סיפור רגיל. זה סיפור שמסופר מסופו וחוזר לאחור אל תחילתו. כן, כמו להקה של דגי סלמון מצוירים בעיפרון. כמו כולם, גם אתה בוודאי קראת את הסיפור הזה כמו שסיפר אותו האיש שכתב אותו. כתיבתו משובחת כל כך, שהמילים שלו דומות לאבנים שסותתו בידי הדייקנות עצמה. הוא היה אחד שהקפיד מאוד על הדקויות, הגיבור שלך, הוא כמעט החיל עליהן את חוקי המתמטיקה. חישובים אינסופיים על בסיס של אבנים ומינרלים. ראית את אופן הכתיבה שלו? דומֶה שהוא משתמש באמנות השירה כדי לדבר על ירייה! עולמו נקי, מגולף באורו הבהיר של הבוקר, מדויק, חד, מצויר במשיחות של ניחוחות ואופקים. הצל היחיד הוא הצל של ה"ערבים", עצמים מטושטשים, לא מתאימים לסביבה, שייכים ל"ימים עבָרו", כמו רוחות רפאים, ואין להם שפה חוץ מקול החליל. אני אומר לעצמי שכנראה נמאס לו להתהלך סחור-סחור בארץ שאינה רוצה בו לא מת ולא חי. הרצח שביצע דומה לרצח של אוהב מאוכזב מארץ שאינו יכול לעשותה שלו. כמה הוא סבל בוודאי, המסכן! להיות ילד של מקום שלא הוליד   אותך.

גם אני קראתי את הגרסה שלו של העובדות. כמוך וכמו מיליוני אחרים. הכול היה מובן מהרגע הראשון: לוֹ היה שֵׁם של איש, לאחי היה שֵׁם של תקרית. יכול היה לקרוא לו "שתיים אחרי הצהריים" כשם שההוא קרא לכושי שלו "שֶׁשֶׁת". רגע בַּיום במקום יום בַּשבוע. שתיים אחרי הצהריים, זה טוב. זוּג' בערבית, השניים, הצמד, הוא ואני, תאומים, שמי שמכירים את הסיפור של הסיפור הזה היו בוודאי מתקשים לתאר לעצמם שהם היו קיימים בכלל. ערבי קָצר, היה ואיננו מן הבחינה הטכנית, חי שעתיים, ושבעים שנה מת בלי הפסקה, אפילו אחרי שנקבר. אחי זוּג' כאילו מונח תחת זכוכית: אף על פי שמת, נרצח, לא חדלים להזכיר אותו, משב רוח ושני מחוגים של שעון, זה שמו, שוב ושוב, וכך הוא חוזר ומשחק את מותו שלו מכדור שנורה בידי צרפתי שלא ידע מה לעשות ביומו ובשאר העולם שהוא נשא על גבו.

ולא רק זה! כשאני חוזר ומגלגל בראשי את הסיפור הזה, אני כועס — על כל פנים בכל פעם שיש לי די כוח לכעוס. הצרפתי הוא שמשחק בו את תפקיד המת ומספר בהרחבה איך איבד את אמו, ואיך איבד את גופו בשמש, ואיך איבד את גופהּ של מאהבת, ואיך הלך לַכנסייה ונוכח לדעת שאלוהיו נטש את גוף האדם, ואיך ישב ליד גופת אמו וליד גופתו שלו, וכו'. אלוהים אדירים, איך אפשר להרוג מישהו ולגזול ממנו אפילו את מותו? הרי אחי הוא שחטף את הכדור, לא הוא! מוּסא, לא מרסו, לא? יש משהו שמדהים אותי. אף אחד, גם לא אחרי העצמאות, לא ניסה לברר את שמו של הקורבן, את כתובתו, מי היו אבותיו, ומי ילדיו, אם היו לו ילדים. אף אחד. כולם יצאו מגדרם מרוב התפעלות מהשפה המושלמת הזאת שמלטשת את האוויר בזוויות של יהלום, וכולם הביעו את הזדהותם עם הבדידות של הרוצח והשתתפו בצערו בלשון הכי מלומדת בעולם. מי יוכל להגיד לי היום את שמו האמיתי של מוסא? מי יודע איזה נהר נשא אותו עד הים שהיה עליו לחצותו ברגל, לבדו, בלי עַם, בלי מַטֶה קסמים? מי יודע מה היה למוסא: אקדח? פילוסופיה? מכת שמש?

מי הוא מוסא? מוסא הוא אחי. זה מה שאני חותר אליו פה. לספר לך את מה שמוסא לא יכול לספר מעולם. כשפתחת את הדלת של הבר הזה, פתחת קבר, ידידי הצעיר. הסֵפר בתיק שלך? טוב, אם כך, הֱיה תלמיד וקרא באוזנַי את העמודים הראשונים…

הבנת? לא? אני אסביר לך. מאז שאמו מתה, אין לו עוד ארץ, לאיש הזה, לרוצח, והריקנות והאבסורד משתלטים עליו. הוא רובינזון שסבור שאם יהרוג את ששת שלו ישנה את גורלו, אבל הוא מגלה שהוא לכוד על אי ומתחיל ללהג בכישרון כמו תוכי שמרוצה מעצמו. "Poor Mersault, where are you?" קְרא את הצעקה הזאת פעמים אחדות והיא תישמע לך פחות מגוחכת, אני נשבע לך. אני מבקש זאת למענך. אני, אני יודע את הספר הזה בעל-פה, אני יכול לדקלם לך אותו מתחילתו ועד סופו כמו את הקוראן. את הסיפור הזה לא כתב סופר, כתבה אותו גופה. אפשר לדעת זאת מהאופן שבו הוא סובל מהשמש ומהבוהַק המסנוור של הצבעים ואין לו דעה על שום דבר חוץ מהשמש, הים והאבנים העתיקות. מההתחלה מרגישים שהוא מחפש את אחי. האמת היא שהוא מחפש אותו לא כדי לפגוש אותו דווקא, אלא בעיקר כדי שלא יצטרך לפגוש אותו לעולם. מה שמכאיב לי בכל פעם שאני חושב על זה הוא שהוא דילג מעליו וככה הרג אותו, הוא לא עמד וירה בו. אתה מבין, הפשע שלו נעשה באגביוּת נשׂגבה. הוא סיכל כל אפשרות להציג אחר כך את אחי כשהיד. השהיד בא זמן רב מדי אחרי הרצח. ובינתיים אחי נרקב, והספר הצליח מאוד, כידוע. לכן יגעו וטרחו כולם אחר כך להוכיח שלא היה פה רצח אלא מכת שמש.

חה, חה! מה תשתה? במקומות האלה מגישים את המשקאות הטובים ביותר אחרי המוות, לא לפניו. זו הדת, אחי, הזדרז, בעוד כמה שנים הבר היחיד שעוד יהיה פתוח יהיה בגן עדן, אחרי סוף העולם.

אסכם לך את הסיפור ואז אספר לך אותו: איש אחד שיודע לכתוב הורג ערבי שאפילו אין לו שֵׁם ביום ההוא — כאילו לפני שיָצא אל הבמה השאיר את שמו תלוי על מסמר. אחר כך הוא מתחיל להסביר שזה באשמת אל שאינו קיים ובאשמת מה שהתברר לו ברגע זה תחת השמש ומפני שהמלח של הים מאלץ אותו לעצום את העיניים. פתאום הרצח הוא מעשה תם ותמים וכבר איננו פשע, מפני שאין חוק בין שתים-עשרה בצהריים לשתיים אחרי הצהריים, בינו ובין זוּג', בין מרסו ובין מוסא. ואחר כך, במשך שבעים שנה, כולם עשו יד אחת להעלים מהר את גופת הקורבן ולהפוך את מקום הרצח למוזיאון חסר ממשות. מה פירוש השם מרסו? Meurt seul? מת לבד? Meurt sot? מת טיפש? לא מת אף פעם? לאחי, לוֹ לא נתנו את רשות הדיבור בסיפור הזה אפילו פעם אחת. ופה גם אתה, כמו כל קודמיך, הולך בדרך הלא-נכונה. האבסורד, אחי ואני נושאים אותו על גבינו או בבטן אדמותינו, לא האיש ההוא. אנא, הבן אותי היטב, אין בדברַי לא צער ולא כעס. אני אפילו לא מתחזה לאָבֵל, אלא… אלא מה? איני יודע. אני חושב שאני מבקש שייעשה צדק. אולי זה נראה מגוחך, בגילי… אבל אני נשבע לך שזה נכון. אני לא מתכוון לצדק משפטי, אלא לצדק של שקילת הדברים זה כנגד זה. וחוץ מזה, יש לי עוד סיבה: אני רוצה להסתלק מהעולם בלי רוח רפאים שילך אחרי. נדמה לי שאני מנחש למה אנשים כותבים את הספרים האמיתיים. לא כדי להתפרסם אלא כדי שיוכלו להיות בלתי נראים יותר ובו בזמן להתיימר שהם אוכלים את הגרעין האמיתי של העולם.

שתֵה והסתכל החוצה דרך החלון, הארץ נראית כמו אקווריום. טוב, טוב, גם אתה אשם, ידידי, הסקרנות שלך מגרה אותי. כבר שנים אני מחכה לך, ואם אני לא יכול לכתוב את ספרִי, אני יכול לפחות לספר לך אותו, לא? אדם ששותה חולם תמיד על אדם שיקשיב. זו חוכמת היום, כתוב לך אותה במחברת…

 

 

08 נובמבר

פליקס קרול: וידוייו של מאחז-עיניים / פרק ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחבר

 

פרק ראשון

 

בעודי שולח ידי אל הקולמוס, כולי פרוש מן העולם ושרוי בבטלה נינוחה של פנאי — בריא, אמנם, אף כי עייף, עייף מאוד (עד כי לא אוכל להתקדם בסיפורי אלא בצעדים קטנים ובהפסקות תכופות), בעודי מתכונן, אפוא, להעלות על-גבי הנייר הסבלני את וידויַי, בכתב-ידי המובהק, הנקי והנעים לעין — מתגנב ללבי פתאום החשש החמקמק, שמא השׂכָּלָתי וחינוכי אין בהם די להשלמת המשימה הרוחנית הזאת. ואולם, כיוון שכל מה שיש לי לספֵּר נובע במישרין מנסיונותי שלי, ממשוגותי ומיִצרי-לבבי — והרי זה חומר שאני שולט בו שליטה מוחלטת — כיוון שכך, עשוי אותו ספק להתייחס לכל היותר לסוגיות של טאקט ודרך-ארץ בסגנון הביטוי שלי, ובעניינים אלה, לדעתי, לימודים סדירים שהגיעו לידי סיום מוצלח חשובים הרבה פחות מכישרון טבעי וחינוך נאוֹת מבית אבא. בחינוך שכזה לא ידעתי מחסור, שכן מוצאי ממשפחה בורגנית טובה, אף כי מפוקפקת במקצת: חודשים אחדים היינו נתונים, אחותי אולימפיה ואני, להשגחתה של עלמה אחת מוֵוֶה, שנאלצה, אמנם, להסתלק בבושת פנים, משנוצרו יחסים של יריבות נשית בינה לבין אמי, בעטיו של אבי, כמובן; הסנדק שלי שימֶלְפְּריסְטֶר, שנפשי היתה קשורה בנפשו, היה אמן מקובל ומוערך, וכל בני העיירה כינוהו "האדון הפרופסור", הגם שאפשר שתואר נאה ונחשק זה נפל בחלקו שלא כדין כלל; ואבי, שעם היותו שמן וכרסתן ניחן בקסם אישי רב והיה מקפיד תמיד להתנסח בלשון צחה וצלולה. מצד סבתו זרם בעורקיו דם צרפתי, הוא עצמו עשה את שנות לימודיו בצרפת, ורחובות פאריס היו נהירים לו, לדבריו, ככיסי מקטורנו. מנהג היה לו, לתבל את שׂיחו — ובהגייה משובחת, אגב — במטבעות לשון כגון "c'est ça", "épatant" או "parfaitement";[1] עוד היה מכריז תכופות: "איש-איש וגוּטוֹ",[2] ועד סוף ימיו לא סרה ממנו חיבתן של הנשים. כאן הקדמתי את המאוחר, שלא לעניין. אך באשר לכישרון הטבעי שלי לנימוסים וגינוני-חן, הרי בו יכולתי לבטוח מאז ומעולם בלא שמץ פקפוק, כפי שיוכיחו בעליל חיֵי הנכלולים שלי, ואני מאמין שאוכל לסמוך עליו בלב שלם גם הפעם, עם הופעתי הראשונה בכתב. ואף זאת, מנוי וגמור עמי לנקוט ברשימותי אלה כנוּת נטולת מעצורים, בלי לחשוש שמא יטְפלו עלי אשמת רהב או חוסר בושה. שהרי איזה ערך ואיזה תוקף מוסרי יהיה לְווידויים שייכָּתבו מתוך כוונה אחרת זולת הדבֵקוּת באמת!

 

מחוז הרַיין הוא שהולידני, אותו חבל מבורך, נעים וחף מכל נוקשות, הן מצד תנאי האקלים והן מצד תכונות הקרקע, אשר בהיותו עתיר ערים וכפרים ושוקק אוכלוסייה עולצת, הוא נמנה עם המקומות היותר מלבבים על-פני האדמה. כאן ישגשגו, מוגנים מפני הרוחות בְּסֵתר רכסי-ההרים ושׂשׂים להשתרע תחת שמש הדרום, כל אותם יישובים מפורסמים שצליל שמם די בו להצהיל את לב חובבי המשקה — כאן ישכנו רָאוּאֶנְטָל, יוֹהַניסְבֶּרג, רוּדֶסְהַיים, ועמם גם העיירה המעטירה שבה ראיתי אור עולם, שנים מעטות בלבד לאחר כינונה לתפארת של הקיסרות הגרמנית. בהיותה שוכנת מעט מערבה מן ה"בֶּרֶך" שמצייר הרַיין בקרבת מַיינץ, ומפורסמת ביינות התוססים המיוצרים בה, משמשת אותה עיירה מעגן ראשי לספינות הקיטור המשייטות במעלה הנהר ובמורדו, והיא מונה כארבעת-אלפים תושבים. מַיינץ העליזה קרובה מאוד אפוא, וכן גם מרחצאות טָאוּנוּס המהודרים: וִיסְבַּאדֶן, הוֹמְבּוּרג, לַנְגֶנְשְׁוואלְבַּך ושְׁלַנְגֶנְבַּד — לשָם, אגב, אפשר היה להגיע בנסיעה של חצי שעה ברכבת צרת-מסילה. כמה הרבינו, הורי ואחותי אולימפיה ואני, לצאת לטיולים בעונה היפה של השנה, באונייה, בכרכרה וברכבת — אל כל ארבע רוחות השמים, שכן בכל מקום משכו את לבנו פינות חמד ואתרי תיירות למיניהם, יצירי הטבע או מעשה ידי אדם. עודני רואה את אבי, בחליפת קיץ נוחה משובצת, יושב עמנו במסעדת-גן כלשהי — בריחוק מה מן השולחן, שכן כרסו מנעה בעדו מלשבת קרוב יותר — מתענג על מנת סרטנים בלוויית גביע עסיס-גפנים זהוב, וכולו מתמוגג מנחת. תכופות חָבַר אלינו גם הסנדק שלי שִׁימֶלְפְּריסְטֶר; בעין בוחנת היה מתבונן בבריות ובנוף מבעד למשקפי הצַייר העגולים, ושואב כל דבר, כקטן כגדול, לתוך נשמת האמן שלו.

 

אבי המסכן היה בעלי הפירמה "אֶנְגֶלְבֶּרט קְרוּל", שיִיצרה בשעתה את תַו הזֶקְט[3] הנשכח כיום, "Lorley extra cuvée". למטה, במורד הרַיין, לא הרחק מגשר הרציף, שכנו מרתפיה, ובעודני נער הייתי מסתובב לא אחת מתחת לקמרונות הצוננים, משוטט לי מהורהר לאורך פרוזדורי האבן המוליכים שתי וערב בין האצטבאות הגבוהות, ומתבונן בגדודי הבקבוקים המונחים שם במשופע, נדבך על גבי נדבך. הנה אתם מוטלים כאן, אמרתי אל נפשי (הגם שעוד לא יכולתי, כמובן, לנסח את מחשבותי במילים קולעות כל כך), הנה אתם מוטלים כאן באור הדמדומים שבבטן האדמה, ובתוככם פנימה מזדכך ומכין עצמו בדממה העסיס הזהוב התוסס, העתיד להאיץ פעימתם של אי-אלה לבבות, להצית זוהר עילאי באי-אלה זוגות עיניים! עדיין עירומים אתם ודלים למראה, אך יום יבוא ותעלו מקושטים ברוב פאר אל עולם של מעלה, ושם, בחגיגות ובנשפי כלולות ובקיטונות נסתרים, תעיפו את פקקיכם אל התקרה בקול נפץ צוהל, ותפיצו שיכרון, קלות ראש ועונג בקרב בני-האדם. כך, או בדומה לכך, דיבר הנער; ועניין אחד, לפחות, היה נכון, לאמור: הפירמה "אֶנגֶלבֶּרט קְרוּל" הקפידה הקפדה יתרה על עיצוב בקבוקיה, כלומר על עיטורם, בשלב האחרון, בשלל סלסולים ופטורי ציצים, שבלשון המקצוע נקראים coiffure.[4] הפקקים הדחוסים נקשרו בחוט של כסף ובשׂרוך מוזהב והוחתמו בלכּה ארגמנית, ולא זו בלבד אלא שעל הבקבוקים עצמם היה תלוי בפתיל של זהב חותָם עגול חגיגי, כמו זה הנהוג באיגרות מטעם האפיפיור ובמסמכי-מדינה עתיקי יומין. צווארי הבקבוקים נעטפו לתפארת בנייר-כסף מבריק, ועל כרסם העגלולית התנוססה תווית עתירת עיטורים זהובים, שעוצבה במיוחד בידי הסנדק שלי שימֶלְפְּריסְטֶר, ועליה, לבד מכמה כוכבים ושלטי אצולה וחתימת ידו של אבי, וכן הכתובת Lorley extra cuvée בדפוס מוזהב, נראתה גם דמות אישה שכל לבושה רק צמידים לידיה וענקים לצווארה, והיא יושבת ברגליים משׂוכלות על חודו של צוק, ידה מורמת לסרק את שׂערהּ הגלי הגולש.[5] בעצם, דומה שאיכותו של היין לא עלתה בקנה אחד עם כל הפאר המסנוור הזה. "קְרוּל," היה הסנדק שלי שימֶלפְּריסְטֶר אומר לאבי, "עם כל הכבוד הראוי, הגיע הזמן שהמשטרה תטיל איסור על השמפניה שלך. לפני שמונה ימים התפתיתי ללגום ממנה כמחצית הבקבוק, ועד היום לא התאושש גופי מן ההלם. איזו פסולת אתה יוצק בעצם לתוך הבליל הזה? שמא נפט, או יי"ש קלוקל כלשהו? בקיצור, יֵין תרעלה אתה משקה אותנו! גוּר לך מפני החוק!" אבי המסכן נבוך לשמע הדברים, שכן היה אדם רך מטבעו ולא יכול לשאת מילים חריפות מדי. "לךָ קל ללגלג, שימֶלפְּריסְטֶר," היה אבי משיב מן הסתם, מלטף רכּוֹת את כרסו בקצות אצבעותיו, כמנהגו תמיד, "ואילו אני חייב לייצר בזול, רק בגלל אותה דעה קדומה הבזה לתוצרת ארצנו — בקיצור, אני נותן לציבור מה שהוא מצפה לקבל. חוץ מזה, ידידי, התַחֲרות חונקת אותי, ואני בקושי מחזיק מעמד." עד כאן דברי אבי.

הווילה שלנו נמנתה עם אותם בתי-אדונים מלבבים למראה, שבהישענם על המורדות הרכים הם חולשים על נופי הרַיין. הגן המשתפל והולך היה מקושט ברוחב יד, מלא גמדים ופטריות ושלל חיות אבן למיניהן, כולן מלאכת מחשבת של חיקוי ואחיזת עיניים; על גבי כַּן היה מונח כדור זכוכית שכל בבואה שהשתקפה בו היתה מעוּותת עד כדי גיחוך, ועוד היו שם נֵבל אֵיאוֹלי, כמה נקיקים חצובים בסלע, ומזרקה שהזניקה לאוויר תשלובת מרהיבה של סילוני מים ששבו וצנחו אל אגן שדגים כסופים משייטים בו. אשר לבית פנימה, צביונו הלם את טעמו של אבי ואמר שלוות-נפש ועליצות כאחת. פינות מוצנעות הזמינו לשבת בהן, ובאחת מהן עמד כישוֹר אמיתי. חפצי חן לאינספור: משׂכיות, קונכיות, תיבות-מראָה זעירות ובקבוקוני הרחה היו ערוכים על גבי מדפים ושולחנות רפודי פְּלוּסין; המון כרים של מוך, מצופים משי או רקמה ססגונית עבודת יד, היו פזורים בכל מקום על ספות ומיני מרבצים, שכן אבי העדיף תמיד יצועים רכים למשכב; רמחים שימשו כמוטות לווילונות, ובין הדלתות נתלו אותם מסכים אווריריים עשויים קני סוּף ושרשרות חרוזי צבעונין, שלמראית עין הם כקיר מוצק, אך למעשה אפשר לעבור דרכם אף בלא ניע יד, והם נפערים בקול קשקוש דקיק או רשרוש חרישי, וחוזרים ונסגרים. מעל למאוורר היה מותקן מנגנון קטן, מחוכם להפליא, שבשעה שהדלת נסגרת ותנועתה מושהית בשל לחץ האוויר, הוא משמיע בקול צלצול ענוג את פתיחת השיר "שׂישׂו בחייכם!"

[1]       "זהו זה", "מדהים", "לחלוטין" (צרפתית).

[2]       מלשון — goût, "טעם" בצרפתית.

[3]       זֶקְט הוא יין דמוי שמפניה המיוצר בגרמניה, להבדיל משמפניה צרפתית.

[4]       תסרוקת (צרפתית).

[5]       הציור מתאר את בתולת-המים הפתיינית לוֹרֶלַיי, כפי שהיא מופיעה בשירו הנודע של היינריך היינה בשם זה.

 

 

08 נובמבר

גיבורים מלידה / פתח דבר

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב כללי

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחבר

 

פתח דבר

 לידתו של נמר

 

ב-2014, כשמחליקת הסקי אסטריד אוּרֶנְהולט יאקובסן הגיעה לרוסיה כדי להשתתף באולימפיאדת החורף בסוצ'י, נודע לה שאחיה נעדר מביתם שבנורווגיה. יאקובסן היתה מודאגת, והיתה לה בהחלט סיבה טובה: היא ואחיה נהגו להתאמן יחד, ויאקובסן ידעה שהוא חזק דיו ושאין כמעט סיכוי שייקלע לצרה במהלך גלישה על המסלול בלי שתהיה לו היכולת להיחלץ ממנה על שתי רגליו. "סטן יכול להחליק ללא הפסקה במשך עשרים וארבע שעות," ציינה יאקובסן. ואכן, חששותיה התאמתו כשלמחרת נמצאה גופתו של אחיה. מאז ועד היום, שומרת משפחת יאקובסן על נסיבות המוות בסוד.

ד"ר קֶלי סטארֶט, מומחה לתנועה וחלוץ קרוספיט, עקב מביתו שבסן פרנסיסקו אחר דיווחי החדשות בנוגע למקרה. הידיעה כי סטן נמצא מת הפתיעה אותו, אך פרט אחר הדהים אותו עוד יותר. "איך הוא הצליח לגלוש כל היום וכל הלילה?" חשב סטארט. "לעזאזל! זה בכלל אפשרי?" סטארט הוא ספורטאי בעל ניסיון שכושרו הגופני מעולה, אלוף ארצות הברית לשעבר בשיט קיאקים, שמשקיע כיום את זמנו בהרמת משקולות אולימפית ובאימוני קרוספיט. אבל האם הוא עצמו יכול ללכת ברציפות במשך עשרים וארבע שעות, לא כל שכן לגלוש בשלג? ספק רב. אולי הגיע הזמן שיעדכן את "רשימת הנמר" שלו.

סטארט החזיק ב"רשימת נמר", בגרסה כזאת או אחרת, מאז ילדותו. הוא נולד בארצות הברית, אבל כשהיה בן שנתיים נשלחה אמו לשמש כמורה בחיל מצב אמריקאי בגארמיש, גרמניה. בשלוש-עשרה השנים שלאחר מכן חי סטארט בהרי האלפּים הבוואריים, וחזר לאמריקה רק כשהגיע זמנו ללכת לתיכון. כיום הוא אחד המומחים המבוקשים בארצות הברית לשיקום פציעות ספורט, ורבים מהספורטאים שבטיפולו לא יודעים כלל שהתנועות שנראות להם מובנות מאליהן נולדו כתוצאה מאתגרים שעמם נאלץ סטארט להתמודד בדרכים יצירתיות. "הייתי בן יחיד לאם חד-הורית, וגרתי במדינה זרה," הוא אומר. בשנות ילדותו ונעוריו לא היו לו לא אבא ולא חברים ילדים שעמם יכול היה לשחק. במקום זה הוא למד מהתבוננות. הוא נגרר אחרי שכנים גרמנים שיצאו עם משפחותיהם לאלפּים בסופי-השבוע, כדי לעשות סקי ולחתור בקיאק ולטפס על הרים.

"בבוואריה כולם עושים הכול," הוא מסביר — בנים ובנות כאחד — וזה מה שהוביל אותו לגילוי עובדה פשוטה שהפכה, ברבות השנים, למנטרה המקצועית שלו: אנחנו במיטבנו כשאנחנו דומים לנמרים. נמרים ובני אדם יכולים לשרוד בתנאים המטורפים ביותר ובכל מקום — מפסגות הרים מושלגות ועד למדבריות צחיחים; ושני המינים — נמרים ובני אדם — יכולים לצוד כל דבר, מאיילים ועד תנינים, ללא כל אמצעים מלבד גופם העירום. כמו חתולי הג'ונגל, אנחנו טובים כמעט בכל פעולה: אנחנו יכולים לשחות במידת הצורך, לטפס במצב חירום, לרוץ רחוק ככל הנדרש, ולהילחם בשעת צרה. אנחנו לא היצורים הכי גדולים או הכי חזקים בטבע, אבל אנחנו חיות סתגלניות ומיומנות להפליא — והמיומנויות שלנו זהות למיומנויות של הנמרים.

"כתף היא כתף," אומר סטארט. "זה לא משנה אם זאת כתף גברית או כתף נשית, התפקוד הוא אותו תפקוד." אבל פה העניינים מסתבכים. הנמרים מעולם לא סטו מדרך אבותיהם הקדמונים, ולכן הם עדיין מתפקדים כפי שתיפקדו לפני 10,000 שנה. ואילו אנו, בני האדם, סטינו מדרכנו לפני זמן כה רב, עד שאנחנו בקושי זוכרים מהי הדרך. איך בדיוק אמורה חיה אנושית לנוע? מה היו כישורינו בתקופת האבן? האם הריצה עוזרת לנו, או הורסת את הברכיים והלב שלנו? ומה עם משקולות: האם כדאי לעבוד עם מכשירים, או ללכת על אימוני הקרוספיט המטורפים האלה שמפוצצים לנו את השרירים? ומה לגבי מתיחוֹת: האם הן חשובות, או שהן סתם פעולות המיועדות לתינוקות יוגה מפונפנים? נמרים לא חושבים פעמיים לפני שהם מתנפלים על טרף, אבל בני אדם — בכל פעם שהם לוקחים ביס, הם צריכים לחשוב פעמיים אם זה לא יזיק להם. לא פלא שהם לא יודעים אם להיות טבעונים, צמחונים או ללכת על פָּלֵיאוֹ, כמו בימי האדם הקדמון.

מענה לשאלות האלה, שהעסיקו את בני האדם כבר לפני אלף שנה, הפך למשימת חייו של סטארט. לא מזמן הוא נתקל בתצלום של מטבע עתיק ועליו מוטבעת דמות אדם בישיבת לוטוס. "כבר אז התייחסו ברצינות ליציבה," הוא מציין, "וראו בישיבת הלוטוס תנוחה מושלמת ליציבות עמוד השדרה." לא במקרה הגיעה עצת הזהב הזאת אל עולם המטבעות, כשהיא מוטבעת לצד דיוקנאות של מלכים ואלות; בעיני סטארט, זה היה מעין שירות לציבור שניתן בימי קדם, וכיום — תזכורת לתקופה שבה מציאת "הנמר הפנימי" היתה עניין של חיים ומוות. פעם, אם לא יכולתם לזוז, הייתם מחוסלים. הייתם חייבים לדעת איך לנוע כמו חתול, להיות מוכנים לזנק לפעולה כהרף עין, להילחם או לנוס על נפשכם, בלי להתחמם קודם על מכשיר שנקרא "אליפטיקל".

וכך נולדה "רשימת הנמר". בכל פעם שסטארט שומע על איזשהו הישג "על-טבעי" שהשיג אדם כלשהו, הוא תוהה אם אין זה אלא הישג של אדם פשוט אשר רכש מיומנות כלשהי שכולנו כבר שכחנו. למשל, מבחן הכוח הוויקינגי הקדום. לפני שנים רבות התחרו הסקנדינבים בינם לבין עצמם מי יוכל ללכת את המרחק הרב ביותר, כשתורן ראשי של ספינה מונח על כתפיו. האגדה מספרת שאוֹרְם סְטוֹרוּלפסון קבע שיא כשצעד שלושה צעדים עם קורה אימתנית במשקל 630 קילו. איש לא איים על תוארו של סטורולפסון במשך אלף שנה, עד שלבסוף, ב-2015, צעד הֶפְתוֹר ביוֹרנסוֹן, השרירן האיסלנדי ושחקן "משחקי הכס" (המוכר בכינויו "ההר"), חמישה צעדים — וקבע שיא עולם חדש.

למה זה לקח לנו כל כך הרבה זמן? לא בגלל חסך בשרירים, אלא בגלל חסך במיומנות.

"איבדנו את היכולת לעשות דברים בעלי משמעות," אומר סטארט. "נהיינו כפייתיים בכל הקשור למראה החיצוני שלנו, במקום לאופן שבו אנחנו זזים." סחיבת משהו כבד — כמו חבר פצוע — היא מיומנות מועילה מאין כמותה, אבל לא משהו שהרמת משקולות, כפיפות בטן או שיעורי ספינינג יכולים להכין אתכם לקראתו. "אם אתם רוצים לקרוע את התחת, לכו לשיעורי ספינינג בסגנון סול סַייקל," אומר סטארט. "תמצאו שם מדריך שיעביד אתכם עד שתבכו מרוב כאב. אבל כך לא תרכשו מיומנות." זאת שרפת אנרגיה מיותרת שלא תורמת לדבר. היא אפילו לא תעורר בכם רצון לרכוב על אופניים אמיתיים.

אז כשסטארט שמע על כוח הסבולת ה"על-טבעי" של מחליקי הסקי הנורווגים, הוא נאנח לעצמו ותהה האם אכן אתגרי סבולת אמורים — בין אם זה מוצא חן בעיניו או לא — לתפוס מקום ב"רשימת הנמר" שלו. ולמה? כי סטארט שנא לרוץ. הוא בחור גדול, בעל מבנה גוף של מתאבק ומסת שריר במשקל של 104 קילוגרם, הודות למשימות שביצע בעבר ב"רשימת נמר" קודמת — למשל, טיפוס על חבל והרמת משקולות אולימפית. למען האמת, הוא היה שמח אם ריצות למרחקים ארוכים לא היו נכללות בשום "רשימת נמר". אבל כדי לבדוק את העניין, הוא התחיל לשאול שאלות.

כדי להיחשב למיומנות קדמונית, פעילות כלשהי חייבת להיות בעלת אופי אוניברסלי, מעצימה ומתמשכת לאורך זמן. כלומר, להיבחן על פי שלוש שאלות:

 

Ÿ    האם כל אחד יכול לעשות אותה?

Ÿ    האם היא נעשית מִסיבה טובה?

Ÿ    האם היא מבוצעת למשך כל החיים?

 

מיומנויות אנושיות אמיתיות הן מיומנויות שמשותפות לכלל בני האדם, נשים וגברים, והן מיומנויות שלא פוגעות בנו. "הרקמות שלכם נועדו לשרוד מאה ועשר שנים," אומר סטארט. "תחשבו על זה. אם תלמדו לזוז בגמישות, תתוודעו למצב של 'מאמץ חסר מאמץ'; תלמדו להפעיל כוח מבלי לגרום לפגיעה גופנית; ותוכלו לעשות את זה לאורך כל חייכם מבלי להיפצע. לא רק שתתחזקו ותהיו מועילים יותר, אלא גם תהיו עמידים יותר מבחינה גופנית."

סטארט חשד שהבעיה האמיתית שלו עם ריצה קשורה בטכניקה. הוא הכיר, כמו מדען, כל יציבה אנושית אפשרית, עד כדי כך שהיה מסוגל להביא את עצמו בעדינות למצב של הרפיה גופנית. (למשל, כשהוא סתם עמד, הוא נהג "לשתול" בתנועה סיבובית את כפות רגליו בקרקע, וכך ליישר את יציבתו.) כעת, לראשונה בחייו, החל סטארט להתייחס לריצה כאל אמנות: הוא פיתח מודעוּת לאופן שבו גבו מתקשת, ברכיו נעות קדימה וכפות רגליו נוגעות בקרקע. בתוך כמה חודשים הוא חצה את קו הסיום של תחרות קווֹד דיפּסי — ריצת שטח מייסרת של ארבעים ושישה קילומטר במעלה הר טָמַלפּאיס שבקליפורניה, הכוללת טיפוס על מאות מדרגות צוקים — כשהוא עושה זאת בקלילות וב"מאמץ חסר מאמץ". ל"רשימת הנמר" שלו נוסף הישג חדש.

 

כך אני בוחר לפתוח בפניכם את "גיבורים מלידה". זהו סיפור הרפתקאות מטורף שנטווה סביב אחד האירועים המוזרים ביותר במלחמת העולם השנייה. באי היווני כרתים ישבה באותם ימים חבורה קשוחה של לוחמי מחתרת, שחלקם נפלטו ממסגרות צבאיות, והגתה תוכנית שנועדה להכות בהיטלר מכה אחת ניצחת. בעינַי, סיפור המעשה הזה משמש אבן בוחן לתיאוריית "רשימת הנמר". אותם גברים מורדים מכרתים לא היו לוחמים כשהמלחמה פרצה; הם היו אזרחים רגילים. חייהם לא ניצלו רק בזכות אומץ לבם. וגם לא הודות לכוחם המתפרץ ולכלי נשקם. תקוותם היחידה להינצל היתה טמונה ביכולתם ללמוד חוכמה גופנית קדומה; חוכמה שבזכותה שרדו אבותינו הקדמונים במשך אלפי שנים, בעידנים שבהם כלי הנשק היחידים שעמדו לרשותם היו הכוח, המיומנות וכושר הסבולת שלהם.

אז איך מצליחים לשרוד כשהרוצחים הנוראים ביותר בהיסטוריה האנושית רודפים אחריכם בהרים? בחיפוש אחר תשובה לשאלה הזאת אקח אתכם למעבדות מחקר, למחנות אימונים מימי קדם, אל תוך מוחם של גאונים נשכחים. אסתכל בעיניים רעננות על מיתוסים ישנים, ואנתח כמה דוגמאות עכשוויות של מעשי גבורה טבעית, בהם של מנהלת בית ספר יסודי שהדפה במו ידיה גבר שפלש לבית ספרה.

ככל שלמדתי יותר על העבר, כך הבנתי יותר שמהפכה חדשה החלה בימינו, ובראשה עומדים מהפכנים אשר זוכרים כי החיה האנושית מיטיבה לחיות בטבע. כשקלי סטארט לא הצליח למצוא מכון כושר שיתאים לדרישות "רשימת הנמר" שלו, הוא יצר מכון כזה: בחוץ, בחניון בסן פרנסיסקו. אותה חדווה שמעוררות ברכיים מדממות וידיים פצועות המטפסות על חבלים, מובילה כיום ללידתם של מירוצי מכשולים כמו ה"טאף מאדר" וה"ספארטן". חדווה זו מתבטאת בעוצמה גם ב"פרויקט נובמבר" — מיזם שהגה שייט קולג' לשעבר, שהחליט לחזור לכושר בחודש נובמבר אחד. הפרויקט שהוא הגה אינו כרוך בתשלום ופתוח לכל משתתף, והוא עושה שימוש מרחיק לכת בעיקרון ה"היה יעיל" של אימוני הקרוספיט: בזמן סופות שלג עזות יוצאים משתתפי הפרויקט מבתיהם ומנצלים את פינוי השלג משבילי הגישה של שכניהם על מנת לעשות כושר.

הספר "גיבורים מלידה" מספר על כל המהפכנים האלה. זה מסע מפותל, אבל הוא תמיד חוזר אל המסלול הראשי שלו: אל סיפורם של אנשים מן השורה, בדיוק כמו כל אחד מאיתנו, שגילו עד כמה יוצאי דופן הם יכולים להיות.

 

כריסטופר מקדוגל

דצמבר 2015

 

 

21 ספטמבר

הרומנטיקן / פתיחה

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחבר

 

1

פֶלִיסיטוֹ יאנָקֶה, בעליה של חברת ההסעות נָריהוּאָלָה, יצא מביתו בבוקר ההוא, כהרגלו בימים שני עד שבת, בשעה שבע וחצי בדיוק, לאחר חצי שעה של תרגילי צ'י קונג, מקלחת קרה והכנת ארוחת הבוקר החביבה עליו: קפה בחלב עזים ופרוסת לחם קלוי שעליה חמאה וכמה טיפות דבש צַ'נקאקָה. הוא התגורר במרכז פְּיוּרָה, וברחוב אָרֶקיפָּה המולת העיר היתה בשיאה, המדרכות הגבוהות המו אנשים שהלכו למשרד ולשוק או שליוו את הילדים לבית הספר. כמה נשים חסודות היו בדרכן למיסה של השעה שמונה. הרוכלים הנודדים הכריזו בקולי קולות על מֶלְקוֹצַ'ס, צ'וּפֶּטֶס, צִ'יפְלֶס,[1] אֶמְפָּנָדַס וכל מיני מתיקה; ובפינה, תחת גגון של בית בסגנון קולוניאלי, כבר התייצב לוּסינדוֹ העיוור, פחית הנדבות מונחת לכפות רגליו. הכול התנהל כבדרך שגרה, כפי שכולם זוכרים מאז ומעולם.

למעט עניין אחד. הבוקר מישהו הדביק על דלת העץ העתיקה של אחד הבתים, בגובה המקוש היצוק ארד, מעטפה כחולה שבה התנוסס בבירור באותיות דפוס שמו של בעל הבית: דון פליסיטו יאנקה. אם זיכרונו אינו בוגד בו, זו הפעם הראשונה שמישהו משאיר לו מכתב כך, כאילו היה התראה משפטית או קנס. הוא היה מצפה שהדוור יחליק את המעטפה לתוך הבית, ברווח שבין הדלת לרצפה. הוא לקח את המעטפה, פתח אותה ושפתיו נעו בשעה שקרא את המכתב:

 

סניור יאנקה,

ההצלחה של חברת ההסעות נריהואלה היא מקור גאווה לפיורה ולתושביה. אבל היא טומנת בחובה גם סיכון, שכן כל עסק מצליח חשוף למעשי שוד אלימים ולוונדליזם של יריבים, קנאים וחורשי מזימות שאינם חסרים במחוזותינו, כפי שוודאי ידוע לך. אבל אל דאגה. הארגון שלנו ידאג להגן על הסעות נריהואלה, וכן עליך ועל משפחתך ההגונה מכל פגע, אי-נוחות או איום של בני בליעל. השכר שלנו עבור עבודתנו יהיה 500 דולרים לחודש (כמו שאתה רואה, סכום צנוע יחסית להכנסות שלך). ניצור איתך קשר בהזדמנות הראשונה באשר לאופן ביצוע התשלום.

דומה שמיותר לציין את חשיבות השמירה על חשאיות. על העניין להישאר בינינו.

ישמור אותך האל.

 

במקום חתימה, התנוסס על המכתב שרבוט של דבר-מה שנראה כמו עכביש. דון פליסיטו קרא את המכתב פעמים אחדות. הוא היה כתוב באותיות מעוקמות ומוכתם בדיו. הוא היה מופתע ומשועשע, עם שמץ של תחושה שמדובר בבדיחה סרת טעם. הוא קימט את המכתב ועמד להשליך אותו לפח האשפה בפינתו של לוסינדו העיוור, אבל נמלך בדעתו, החליק את הדף ותחב אותו לכיסו.

תריסר הצטלבויות של רחובות הפרידו בין ביתו שברחוב ארקיפה למשרדו בשדרת סאנצֶ'ס סֶרוֹ. שלא כהרגלו, הוא לא עבר אותן בעודו משנן בראשו את מטלות היום בעבודה, אלא חזר והפך במחשבתו במכתב עם העכביש. האם עליו להתייחס אליו ברצינות? לגשת למשטרה להגיש תלונה? הסחטנים הודיעו שיִיצרו איתו קשר "באשר לאופן ביצוע התשלום". אולי מוטב לחכות עד שיעשו זאת לפני שיפנה למשטרה? אולי זאת סתם מתיחה שנועדה להציק לו. ואמנם מזה זמן-מה שהפשע בפיורה גובר והולך: פריצות לבתים, שוד ברחובות, אפילו חטיפות שמשמשות לפי השמועות לסגירת חשבונות בין משפחות הלבנבנים בשכונות אֶל צ'יפֶּה ולוֹס אֶחידוֹס. הוא הרגיש מבולבל והתקשה להחליט, אבל בדבר אחד לפחות היה בטוח: משום סיבה ובשום אופן הוא לא ייתן ולוּ סֶנְטָאבוֹ אחד לפושעים האלה. ושוב, כמו בפעמים רבות בחייו, נזכר פליסיטו במילותיו של אביו לפני מותו: "לעולם אל תיתן שירמסו אותך, בני. העצה הזאת היא הירושה היחידה שתקבל ממני." הוא עשה כדבריו ומעולם לא נתן שירמסו אותו. ועם קצת יותר מיובל של שנים מאחוריו, הוא כבר היה זקן מכדי לשנות את הרגליו. הוא היה שקוע במחשבותיו עד כדי כך שבקושי בירך במנוד ראש את המטיף חוֹאָקין רָמוֹס והחיש את צעדיו; בפעמים אחרות הוא היה עוצר להחליף מילה עם הבוהמיין הטיפש הזה, שבילה את הלילה באיזה בר ורק עכשיו אסף את עצמו והלך לביתו, עיניו מבהיקות, עם המִשְקָף הנצחי שלו, גורר אחריו עז שכונתה בפיו צבייה.

כשהגיע למשרדי חברת נריהואלה, האוטובוסים לסוּיָאנָה, טָלארָה וטוּמבֶּס, לצ'וּלוּקאנָס ומוֹרוֹפּוֹן, לקָטָקָאוֹס, לָה אוּניוֹן, סֶצ'וּרֶה ובָּיוֹבָר יצאו כולם בזמן, בתפוסה מלאה, וכן האוטובוסים לצִ'יקלאיוֹ והמשאיות לפָּאיטָה. קומץ אנשים מסרו את חפציהם או בדקו את לוחות הזמנים של האוטובוסים של אחר הצהריים. המזכירה שלו חוֹסֶפיטָה, בעלת עיניים מרצדות, ירכיים עבות וחולצת מחשוף, הניחה על שולחנו את רשימת הפגישות והמחויבויות של היום ואת התרמוס עם הקפה שהוא ישתה במהלך הבוקר עד לשעת ארוחת הצהריים.

"מה קרה לך, בוס?" היא קידמה את פניו. "מה זה הפרצוף הזה? היו לך סיוטים בלילה?"

"בעיות," הוא ענה לה, הסיר את הכובע ואת הז'קט, תלה אותם על קולב והתיישב. אבל אז הוא קם פתאום ולבש אותם שוב כנזכר במשהו חשוב.

"אני כבר חוזר," הוא אמר למזכירה שלו בדרכו לדלת. "אני הולך לתחנת המשטרה להגיש תלונה."

"פרצו לך הביתה?" פקחה חוספיטה זוג עיניים בולטות ומלאות חיים. "זה קורה כל יום עכשיו בפיורה."

"לא, לא. אני עוד אספר לך."

בצעד נחוש פנה פליסיטו לתחנת המשטרה ששכנה במרחק כמה רחובות ממשרדו, באותה שדרת סאנצ'ס סרו. עוד היה מוקדם והחום היה נסבל, אבל הוא ידע שבתוך שעה יתחילו המדרכות המאוכלסות סוכנויות נסיעות וחברות הסעה לבעור, ושהוא יחזור למשרד מזיע. מיגֶל וטיבּוּרְסיוֹ, בניו, אמרו לו פעמים רבות שטירוף ללבוש תמיד חליפה, אפודה ומגבעת בעיר שבה כולם, עניים כעשירים, לובשים במשך כל השנה חולצות קצרות שרוולים או כותנות בד מכופתרות. אבל מאז שהקים את חברת ההסעות נריהואלה — עיקר גאוותו — מעולם לא הסיר את הלבוש הזה, ששיווה לו חזות מכובדת; חורף או קיץ הוא תמיד במגבעת, ז'קט, אפודה ועניבה עם קשר זעיר. הוא היה גבר נמוך ורזה, סגפן וחרוץ, שביָפּאטֶרָה, מקום הולדתו, ובצ'ולוקאנס, שם למד בבית הספר היסודי, מעולם לא נעל נעליים. הוא התחיל להתהלך בנעליים רק לאחר שאביו הביא אותו לפיורה. כעת הוא היה בן חמישים וחמש, בריא, חרוץ וחיוני. הוא סבר שאת מצבו הגופני הטוב הוא חב לתרגול הצ'י קונג היומי שלימד אותו חברו לַאוּ, בעל הפּוּלְפֶּרִיָה[2] המנוח. זה הספורט היחיד שעשה בחייו, נוסף על הליכה, אם ניתן לכנות כך את אותן תנועות בהילוך איטי, שיותר משהפעילו שרירים איפשרו נשימה שונה וחכמה. הוא הגיע לתחנת המשטרה מזיע וזועם. מתיחה או לא, כותב המכתב גרם לו לבזבז בוקר שלם.

פנים התחנה בער כתנור, ומכיוון שכל החלונות היו סגורים, התחנה היתה חשוכה למדי. המאוורר שבכניסה לא פעל. היומנאי, צעיר שפניו נטולות זקן, שאל לרצונו.

"אני רוצה לדבר עם המפקד, בבקשה," אמר פליסיטו והושיט את כרטיס הביקור שלו.

"המפקד בחופשה של כמה ימים," הסביר היומנאי. "אם תרצה, סמל ליטוּמָה, ממלא המקום של המפקד, יקבל אותך."

"אדבר איתו אם כן, תודה."

היה עליו להמתין רבע שעה עד שהסמל התפנה לקבל את פניו. כשהשומר הורה לו לפנות לחדר הקטן, הממחטה שבעזרתה מחה את מצחו פעמים רבות כבר היתה ספוגת זיעה. הסמל לא קם לברכו לשלום. הוא הושיט לו יד שמנמנה ולחה והצביע על כיסא ריק מולו. הוא היה גבר עגלגל, כמעט שמן, עיניו היו נעימות, והוא ליטף מעת לעת בחיבה ראשיתה של פימה. חולצת מדֵי החאקי שלו לא היתה רכוסה, ועיגולי זיעה נראו תחת בתי שחיו. על השולחן הקטן ניצב מאוורר שפעל, לשם שינוי. פליסיטו היה אסיר תודה על משב הרוח הרענן שליטף את פניו.

"במה אוכל לסייע לך, סניור יאנקה?"

"הרגע מצאתי את המכתב הזה מודבק על דלת ביתי."

סמל ליטומה הרכיב משקפיים ששיוו לו מראה של איש חוק וסדר, ובהבעת פנים שלווה קרא את המכתב בתשומת לב.

"נו טוב," אמר לבסוף, ועל פניו העוויה שפליסיטו לא הצליח לפענח את טיבה. "אלה הן פירות הקִדמה, דון."

נוכח הבלבול של בעל חברת ההסעות, הוא הבהיר בעודו מנפנף במכתב שבידיו:

"כשפיורה היתה עיר ענייה, הדברים האלה לא קרו. מי היה מעלה בדעתו לבקש דמי חסות מבעל עסק? עכשיו, כשיש כסף, האנשים שולפים ציפורניים ורוצים לעשות את המכה שלהם. האשמים הם האקוודורים, סניור. מכיוון שאין להם אמון בממשלה שלהם, הם מוציאים את ההון שלהם ובאים להשקיע כאן. הם ממלאים את הכיסים שלהם אצלנו, תושבי פיורה."

"זה לא מנחם אותי. משתמע מדבריך שפיורה משגשגת לרוע המזל."

"לא אמרתי את זה," קטע אותו הסמל בנחת. "רק שלכל דבר בחיים יש מחיר. וזה המחיר של הקִדמה."

הוא נופף שוב במכתב עם העכביש, ולפליסיטו יאנקה היה נדמה שהפנים השחומות והעגלגלות האלה לועגות לו. בעיניו של הסמל ריצד אור שבין צהבהב לירוק, כעיני איגואנה. ביַרכתֵי התחנה נשמע קול מכריז בקולי קולות: "הישבנים היפים ביותר בפֶּרוּ נמצאים כאן בפיורה! אני חותם על זה, לעזאזל." הסמל חייך וקירב את אצבעו לרקה. פליסיטו, חמור סבר, חש מחנק. כמעט לא היה מקום לשניהם בין מחיצות העץ המפויחות שאליהן הוצמדו הודעות, תזכורות, תצלומים וגזירי עיתון. ריח של זיעה ושל זִקנה עמד  באוויר.

"המניאק שכתב את זה יודע לכתוב," קבע הסמל כשריפרף שוב במכתב. "אני על כל פנים לא מוצא שום טעות בדקדוק."

פליסיטו חש שדמו גועש.

"אני לא טוב בדקדוק ואני לא חושב שזה משנה משהו," הוא מילמל ושמץ של מחאה בקולו. "ועכשיו מה אתה חושב  שיקרה?"

"בטווח המיידי, כלום," ענה הסמל בלי לצאת משלוותו. "אני ארשום את הפרטים, ליתר ביטחון. יכול להיות שהעניין לא יתפתח מעבר למכתב הזה: או שזה סתם מישהו שאתה נמצא לו על הכוונת ושרוצה לערער אותך. או שיתברר שזה עניין רציני. כתוּב שהם ייצרו איתך קשר בעניין התשלום. אם הם יעשו את זה, תחזור לכאן."

"לא נראה לי שאתה מייחס לעניין חשיבות," מחה פליסיטו.

"לעת עתה אין לו חשיבות," הודה הסמל והרים את ידיו. "כרגע זה לא יותר מחתיכת נייר מקומט, סניור יאנקה. יכול להיות שזה סתם שטויות. אבל אם העניין יתגלֶה כרציני, המשטרה תיכנס לפעולה, אני מבטיח לך. קדימה, לעבודה."

במשך שעה ארוכה היה פליסיטו צריך לדקלם את פרטיו האישיים והמקצועיים. סמל ליטומה רשם אותם בפנקס שכריכתו ירוקה, בעיפרון שליחלח בפיו. בעל חברת ההסעות ענה על השאלות, שנראו לו חסרות תועלת, באי-חשק הולך וגובר. לבוא ולהגיש את התלונה הזאת היה בזבוז זמן. השוטר הזה לא יעשה כלום. חוץ מזה, האם לא אומרים על המשטרה שהיא המוסד הציבורי המושחת ביותר? אולי המכתב עם העכביש נשלח בכלל מהמערה העבשה הזאת. כשליטומה אמר לו שהמכתב צריך להישאר בתחנה כראיה מפלילה, זינק פליסיטו ממקומו.

"קודם אני רוצה לעשות העתק."

"אין לנו כאן מכונת צילום," הסביר הסמל והורה במבטו על הסגפנות הנזירית של המקום. "בשדרה יש הרבה חנויות שמצלמות מסמכים. תלך לשם ותחזור, דון. אני ממתין לך פה."

פליסיטו יצא לשדרת סאנצ'ס סרו ומצא ליד שוק אָבַּסטוֹס את מבוקשו. הוא היה צריך להמתין זמן רב עד שכמה מהנדסים יסיימו לצלם עותקים של תוכניות בניין, והחליט שלא יסכים להיות שוב תחת חקירתו של הסמל. הוא מסר את העותק של המכתב ליומנאי הצעיר שבדלפק הכניסה, ובמקום לשוב למשרדו, הוא נבלע במרכז העיר ההומה אדם, צפירות, חום, רמקולים, מוניות-אופנוע, מכוניות ומריצות מקרקשות. הוא חצה את שדרת גְרָאוּ, לצִלם של עצי התמרינדי שבכיכר אַרְמאס. הוא התגבר על הפיתוי להיכנס וללגום ברד פירות באל צ'לאן, ושם פעמיו לרובע בית המטבחיים העתיק מימי נעוריו, הגָאינָסֶרָה, הסמוך לנהר. הוא התפלל לאלוהים שאָדֶלָאידה תהיה בחנות שלה. הוא תמיד נהנה לדבר איתה. היא תרומם את מצב רוחו, ומי יודע, אולי אפילו תיתן לו עצה טובה. החום היה בשיאו, והשעה עוד לא היתה עשר בבוקר. הוא חש שמצחו לח מזיעה ושעל עורפו מונח לוח מלובן. הוא הלך בצעדים מהירים וקטנים והתחכך באנשים שגדשו את המדרכות הצרות שהדיפו ריח של שתן ושמן טיגון. רדיו שהיה דלוק בעוצמת קול גבוהה שידר את להיט הסלסה "מֶרֶקוּמבֶּה".

פליסיטו אמר לעצמו לפעמים, ופעם גם לחֵרְטרוּדיס אשתו ולבניו, שאלוהים הציב בדרכו שני אנשים, כתגמול על המאמצים וההקרבה שלו במשך כל חייו: בעל הפולפריה לאו ומגדת העתידות אדלאידה. בלעדיהם הוא לא היה מצליח כך בעסקיו, לא היה מביא את החברה לשגשוג, לא היה מקים משפחה מכובדת ולא היה נהנה מבריאות של ברזל. הוא מעולם לא היה אדם חברותי. מאז שעבר לאו המסכן לעולם שכולו טוב בעקבות דלקת במעיים, נותרה רק אדלאידה. למרבה המזל היא היתה שם, ליד הדלפק של החנות לממכר צמחי מרפא, צלמיות קדושים, מוצרי סדקית ומשְׂכיות זולות, והסתכלה בתצלומים בחוברת כלשהי.

"שלום אדלאידה," הוא בירך אותה והחליק את ידו על ידה. "מזל שמצאתי אותך." היא היתה מולאטית חסרת גיל, גוצה רחבת ישבן ושופעת וחזה. היא התהלכה יחפה על רצפת העפר של חנותה הקטנה, שערותיה המקורזלות הארוכות פזורות ומטאטאות את כתפיה, וגופה עטוף בטוניקה או בגלימת הנזירה הנצחית שלה בצבע החול, שגלשה עד קרסוליה. עיניה היו ענקיות, ומבטה, שנראה כקודח יותר ממביט, רוכך בהבעה נעימה ומעוררת אמון.

"אם אתה בא לבקר אותי, משהו רע קרה לך או עומד לקרות," צחקה אדלאידה וטפחה על גבו. "אז מה הבעיה, פליסיטו?"

הוא הושיט לה את המכתב.

"השאירו לי אותו על הדלת הבוקר. אני לא יודע מה לעשות. הגשתי תלונה במשטרה, אבל זה רק כדי לצאת ידי חובה. השוטר שטיפל בי בקושי התייחס לעניין."

אדלאידה נגעה במכתב והריחה אותו בשאיפה עמוקה כאילו מדובר בבושם. אחר כך קירבה אותו לפיה, ולפליסיטו נדמה שהיא אפילו טועמת את אחד מקצותיו.

"תקריא לי אותו, פליסיטו," היא אמרה והחזירה לו את המכתב. "הוּ-אָה, אני כבר רואה שזה לא מכתב אהבה."

היא האזינה בכובד ראש בשעה שפליסיטו הקריא אותו. כשסיים עטו פניה העוויה של לעג והיא פרשה את זרועותיה:

"מה אתה רוצה שאגיד לך, פאפאסיטו?"

"תגידי לי אם זה רציני, אדלאידה. אם יש לי סיבה לדאוג, או שמישהו סתם משחק איתי משחק מלוכלך. תסבירי לי מה קורה, בבקשה."

אדלאידה פרצה בצחוק שטילטל את גופה החסון החבוי תחת הגלימה הרחבה בגון החול.

"רק אלוהים יודע את הדברים האלה," היא קראה בעודה מטלטלת את כתפיה ומנפנפת בידיה.

 

[1]     melcochas — ממתקים על בסיס דבש קנה סוכר; chupetes — שלגוני פירות; chifles — טוגני בננה.
[2]       חנות, בר ומקום מפגש מסורתי.