חדשות ועדכונים

11 אוקטובר

תעלומה בשישה קולות / קטע ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

האמת לאמיתה

הטור של אָרוּן אַדְוָואני, 25 במרס

שישה אקדחים ורצח

לא כל המיתות דומות זו לזו. אפילו ברצח מתקיימת מערכת של קאסטות. דקירתו של נהג ריקשה חסר כול אינה אלא נתון סטטיסטי, שנקבר בעמודים הפנימיים בעיתון. אך רציחתו של אדם מפורסם הופכת מיד לכותרת ראשית. מפני שהעשירים והמפורסמים כמעט שאינם נרצחים. הם מנהלים חיים של חמישה כוכבים, ובדרך כלל, אלא אם כן הם לוקחים מנת יתר של קוקאין או שקורית להם איזו תאונה יוצאת דופן, הם גם מתים מוות של חמישה כוכבים, בגיל שֵיבה מכובד, לאחר שהגדילו הן את שושלתם והן את הונם.

זוהי הסיבה שהרצח של וִיוֶוק "ויקי" רַאי, בעליה בן השלושים ושתיים של "קבוצת ראי תעשיות" ובנו של שר הפנים של מדינת אוּטַר פְּראדֶש, מילא את עיתונינו ביומיים האחרונים.

במשך הקריירה הארוכה והמגוונת שלי כעיתונאי חוקר, הייתי אחראי לשורה ארוכה של חשיפות, משחיתות בחלונות הגבוהים ועד לחומרי הדברה בבקבוקי קוקה קולה. תגליותי הפילו ממשלות וסגרו מפעלים בינלאומיים. ולאורך התהליך, חזיתי מקרוב מאוד בתופעות אנושיות של תאוות בצע, זדון והשחתת המידות. אך שום דבר לא זיעזע אותי יותר מפרשת חייו של ויקי ראי. הוא היה דוגמה ומופת לכל מה ששפל ובזוי בארץ הזאת. במשך יותר מעשור עקבתי אחרי חייו ופשעיו, כעָש שנמשך בלית ברירה אל הלהבה. משיכתי אליו היתה משיכה חולנית, ממש כפי שאנו צופים בסרט אימה. אנו יודעים שמשהו נורא עומד להתרחש, ועל כן אנו יושבים מרותקים, עוצרים את נשימתנו ומחכים שיקרה הבלתי נמנע. קיבלתי אזהרות מבעיתות ואיומים על חיי. נעשו כמה ניסיונות להביא לפיטורַי מהעיתון הזה. הצלחתי לשרוד. ויקי ראי לא הצליח.

בשלב זה העובדות הקשורות ברציחתו כבר ידועות לכול, כמו הפיתולים האחרונים בעלילות אופרות הסבון בטלוויזיה. הוא נורה למוות ביום ראשון שעבר בחצות וחמש דקות, בידי תוקף לא ידוע בבית הנופש שלו במֶהְרָאוּלי שבפרברי דלהי. על פי דו"ח מחלקת הזיהוי הפלילי, הוא מת מפצע חדירה יחיד בלבו, שנגרם מפגיעת קליע שנורה מטווח אפס. הקליע חדר לְחזהו, עבר ישירות דרך לבו, יצא מגבו ונתקע בקורת עץ. על פי כל הסימנים, המוות היה מיידי.

לוויקי ראי היו אויבים, בכך אין כל ספק. רבים תיעבו את יהירותו, את סגנון חייו הבלייני, את הבוז המוחלט שרחש לחוק. הוא בנה אימפריית תעשייה מאפס. ואיש אינו יכול לבנות אימפריית תעשייה בהודו בלי לעגל פינות. קוראֵי הטור הזה ודאי זוכרים את דיווחַי על אודות האופן שבו סחר במניות בבורסה על סמך מידע פנימי, גזל במרמה את כספם של משקיעים, שיחד פקידים והונה את רשויות מס ההכנסה. והנה, הוא מעולם לא נתפס, ותמיד הצליח למצוא איזה מוצא או פִּרצה שיאפשרו לו להימלט ממלתעות החוק. זו היתה אמנות שהוא שיכלל כבר בגיל צעיר מאוד. הוא היה רק בן שבע-עשרה בפעם הראשונה שנאלץ להופיע בבית המשפט. אחד מחבריו של אביו העניק לו ליום הולדתו ב-מ-וו חדשה ונוצצת, מסִדרה חמש. הוא הוציא אותה לסיבוב עם שלושה מחבריו. הם חגגו ברוב רעש וצלצולים באיזה פאב אופנתי. בשעה שנהג בחזרה הביתה בשלוש לפנות בוקר, בתוך ערפל סמיך, ויקי ראי כיסח שישה חסרי בית שישנו על המדרכה. הוא נעצר במחסום משטרתי, שם גילו כי הוא שיכור כלוט. הוכנה נגדו תביעה על נהיגה פרועה במהירות מופרזת. אך עד שהגיעה התביעה לבית המשפט, כל בני המשפחה של הנספים כבר נקנו בכסף. שום עֵד לא הצליח לזכור מכונית ב-מ-וו שנסעה באותו לילה. הם יכלו לזכור רק משאית, עם לוחית רישוי מגוּג'ראט. ויקי ראי קיבל מהשופט הרצאה על הסכנות שבנהיגה במצב של שכרות, וכן זיכוי מוחלט.

שלוש שנים לאחר מכן הוא היה שוב בבית המשפט באשמת ציד והרג של צמד צבאים בשמורת טבע מוגנת בראג'סטָן. הוא טען כי לא ידע שצבאים הם זן מוגן. זה היה בעיניו מצחיק שארץ שאינה יכולה להגן על כלות צעירות מפני שרֵפה לצורך נדוניה, ועל ילדות מפני חטיפתן לצורכי זנות, מעמידה לדין אנשים על הרג צבאים. אך החוק הוא חוק. כך הוא נעצר ונאלץ להישאר בבית המעצר למשך שבועיים עד שהצליח לארגן לעצמו שחרור בערבות. כולנו יודעים מה קרה לאחר מכן. עד הראייה היחיד, קִישוֹר – שומר היער שנהג בג'יפ הפתוח – מת חצי שנה לאחר מכן בנסיבות מסתוריות. המשפט נגרר במשך שנים אחדות אך הסתיים, כצפוי, בזיכויו של ויקי ראי.

על רקע כל מעלליו אלה, היתה זו רק שאלה של זמן עד שוויקי ראי יבצע גם רצח. זה קרה לפני שבע שנים, בליל קיץ מהביל ב"מנגו", המסעדה האופנתית על הכביש המהיר בין דלהי לג'איפור, שם אירגן לעצמו מסיבה גדולה לכבוד יום הולדתו העשרים וחמישה. המסיבה החלה בתשע בערב ונמשכה עד הרבה אחרי חצות. להקת נגנים השמיעה את כל הלהיטים האחרונים, משקאות מיובאים זרמו כנהר, ואורחיו של ויקי ראי – מבחר של פקידי ממשל בכירים, אנשי החברה הגבוהה, בנות זוג מההווה ומהעבר, אנשים אחדים מתעשיית הקולנוע וכמה ספורטאים מפורסמים נהנו עד מאוד. ויקי שתה יותר מן הנחוץ. בערך בשתיים לפנות בוקר הוא התנודד אל הבר וביקש עוד כוסית טקילה מהברמנית, בחורה נאה, לבושה בחולצת טריקו לבנה ובמכנסי ג'ינס. שמה היה רוּבּי גִיל, והיא היתה דוקטורנטית באוניברסיטת דלהי שעבדה במשרה חלקית ב"מנגו" כדי לפרנס את משפחתה.

"אני מצטערת, אדוני, אסור לי לתת לך עוד משקאות. הבר כבר סגור," היא אמרה לו.

"אני יודע, מותק." הוא הבזיק לעברה את חיוכו המזהיר ביותר. "אבל אני רק רוצה עוד משקה אחד אחרון, ואז נוכל כולנו ללכת הביתה."

"אני מצטערת, אדוני. הבר סגור. אנחנו מוכרחים לציית להוראות," היא אמרה, בנימה די תקיפה הפעם.

"שיזדיינו ההוראות שלך," נהם ויקי לעברה. "את לא יודעת מי אני?"

"לא, אדוני, וזה גם לא אכפת לי. הכללים חלים על כולם. לא תקבל עוד משקה."

ויקי ראי נתקף זעם. "חתיכת כלבה מזדיינת!" הוא צווח, ושלף אקדח מכיס חליפתו. "זה ילמד אותך לקח!" הוא ירה בה פעמיים, פעם בפָּנים ובפעם בצוואר, בנוכחותם של לפחות חמישים אורחים. רובי גיל צנחה ומתה, ומסעדת "מנגו" נקלעה לטירוף מערכות. על פי הדיווחים, אחד מחבריו של ויקי תפס אותו בזרועו, הוליך אותו החוצה אל המרצדס שלו והסיע אותו הרחק מן המסעדה. חמישה-עשר ימים לאחר מכן נעצר ויקי ראי בלַקנאוּ, הובא לפני שופט, והצליח שוב להשתחרר בערבות.

רצח בגלל סיבה פעוטה כמו סירוב להגיש משקה זיעזע את מצפון האומה. השילוב בין שמו הרע של ויקי ראי לבין יופיה של רובי גיל הבטיח שהמקרה יישאר בכותרות למשך שבועות על גבי שבועות. הקיץ חלף והיה לסתיו, ועברנו לנושאים חדשים. כשהמקרה הגיע לבסוף לבית המשפט, הדו"ח הבליסטי קבע כי שני הקליעים נורו משני אקדחים שונים. כלי הרצח "נעלם" למרבה המסתורין מחדר הכספות של המשטרה, ששם הוא אוחסן. שישה עדים, שטענו כי ראו את ויקי ראי שולף את האקדח, חזרו בהם מהצהרותיהם. לאחר משפט שארך חמש שנים, קיבל ויקי ראי זיכוי מלא רק לפני מעט יותר מחודש, ב-15 בפברואר. כדי לחגוג את פסק הדין הוא אירגן מסיבה בבית הנופש שלו במהראולי. ושם הוא מצא את מותו.

יהיו שיקראו לזה צדק פואטי. אך במשטרה קוראים לכך פשע על פי סעיף 302 בחוקי העונשין ההודיים – הריגה מכוונת שדינה כדין רצח – וכבר הוחל בחיפוש אחר הרוצח בכל רחבי הארץ. מפכ"ל המשטרה מפקח אישית על החקירה, וללא ספק דירבן אותו החשש שמא משרת החלומות של סגן מושל דלהי (שעליה דווח בטור זה לפני שישה שבועות) תתנדף כעשן אם ייכשל בפענוח המקרה הזה.

שקדנותו נשאה פרי. מקורותי מוסרים לי כי שישה חשודים עצורים כעת בחשד לרצח ויקי ראי. מתברר שמפקח המשנה ויגַ'אי יַאדֵב שהה בבית הנופש בשעת הרצח, במסגרת תפקידו בשמירה על תנועת כלי הרכב באזור. הוא סגר את האזור מיד לאחר הרצח והורה לערוך חיפוש על גופם של כל אחד ואחד מבין שלוש מאות ומשהו האורחים, המלצרים, האורחים הלא-קרואים והמעריצים שהתקבצו שם. המקום ממש שרץ כלי נשק. במהלך החיפוש, התגלו אקדחים בידי שישה אנשים, והם עוכבו לחקירה. אני משוכנע כי הם הביעו את מחאתם. אחרי הכול, נשיאת אקדח אינה עברה כשלעצמה, בתנאי שיש לך רישיון נשק. אך כשאתה לוקח איתך אקדח למסיבה שבה המארח נורה למוות, אתה נהפך בו במקום לחשוד.

החשודים הם חבורה רבגונית, עירוב מסקרן של הרעים, היפים והמכוערים. נמצא ביניהם את מוֹהָן קוּמָאר, לשעבר מזכיר הממשלה של אוּטָר פְּראדֶש, שנודע לשמצה על שחיתויות ופרשות אהבים במידה שאין לה אח ורע בתולדות השירות הציבורי של הודו. השני הוא אמריקאי מטופש שטוען כי הוא מפיק בהוליווד. את התבשיל מתבלת השחקנית הידועה שַבְּנַאם סַקְסֶנָה, שוויקי ראי נכבש בקסמיה, אם להאמין לטורי הרכילות שבעיתוני הקולנוע. ישנו אפילו בן כפר שחור משחור, ובגובה של לא יותר ממטר וחצי, מאיזו פינה נידחת בגְ'הַרקַנְד, שנחקר בזהירות מחשש שהוא אחד המורדים הנַקסָליטים[1] שרוחשים בכל הארץ. החשוד מספר חמש הוא בוגר אוניברסיטה מובטל בשם מוּנָה, שמתפרנס יפה מעבודה צדדית כגנב טלפונים ניידים. את מסדר הזיהוי משלים מר גַ'גָנָאט ראי בכבודו ובעצמו, שר הפנים של אוטר פראדש. אביו של ויקי ראי. האם יכול אב להידרדר למקום נחות מזה?

ששת האקדחים שהתגלו מגוונים אף הם. ישנו אקדח וֶבְּלי אנד סקוט אנגלי, אקדח גְלוֹק אוסטרי, אקדח וַלתֶר PPK גרמני, אקדח בֶּרֶטֶה איטלקי, אקדח בְּלֶק סְטאר סיני ואקדח זול מתוצרת מקומית הידוע בשם קָאטָה. השוטרים ככל הנראה משוכנעים שכלי הרצח הוא אחד מששת האקדחים האלה, והם מחכים לדו"ח הבליסטי כדי להתאים בין הקליע לאקדח, ולהצביע על האשם.

בַּרקָה דאס ראיינה אותי אתמול בתוכנית הטלוויזיה שלה. "הקדשת הרבה מן הקריירה שלך לחשיפת המעללים של ויקי ראי ולהטחת האשמות בו בטור שלך בעיתון. מה אתה מתכנן לעשות עכשיו, כשהוא כבר מת?" היא שאלה אותי.

"למצוא את מי שרצח אותו," השבתי.

"לשם מה?" היא ביקשה לדעת. "האם אתה לא שמח שוויקי ראי מת?"

"לא," אמרתי, "כי מסע הצלב שלי מעולם לא היה נגד ויקי ראי. הוא היה נגד המערכת שמאפשרת לעשירים ולבעלי הכוח להאמין שהם מעל לחוק. ויקי ראי היה רק סימפטום גלוי למגפה שתקפה את החברה שלנו. אם הצדק באמת עיוור, אז רוצחו של ויקי ראי צריך לבוא על עונשו בדיוק כפי שוויקי ראי היה צריך לבוא על עונשו."

ואני אומר זאת שוב לקוראַי. בדעתי לאתר את רוצחו של ויקי

ראי. עיתונאי חוקר ראוי לשמו, אסור לו להיות מוטה בידי דעותיו הקדומות. עליו לפעול על פי ההיגיון הקר עד הסוף, ולא חשוב להיכן או למי הוא יוביל. עליו להישאר איש מקצוע נטול פניות, שמחפש רק את האמת לאמיתה.

רצח הוא אולי עניין לא נעים, אך האמת אינה נעימה ממנו. יהיה קשה לקשור את כל הקצוות, אני יודע. יהיה צורך לסרוק בדקדקנות את קורות חייהם של כל ששת החשודים. יהיה צורך לבסס שורה של מניעים. יהיה צורך להשוות עדויות. ורק אז נוכל לגלות את האשם האמיתי.

מי יהיה זה מבין ששת החשודים? הפקיד או הזנזונת? הזר או בן הכפר? הדג השמן או דג הרקק?

כל שאני יכול לומר לקוראַי בשלב זה הוא: עקבו אחרי מה שקורה בטור הזה.


[1] הנקסליטים הם מהפכנים הודים קומוניסטים, המאדירים את מנהיגותו של מאו, מבקשים להפיל את הממשל הדמוקרטי ועוסקים בפעילויות טרור. (כל ההערות הן מאת המתרגמת והיועצות המדעיות)

04 אוקטובר

המזוודה / קטע ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

השמורה

בשעה שתים־עשרה הגענו ללוּגה. עצרנו בכיכר תחנת הרכבת. המדריכה הצעירה המירה את נימת דיבורה הנמלצת בסגנון ארצי יותר:
"שם מצד שמאל יש נוחיות…"
שכני לספסל התרומם בעניין:
"במובן של בית שימוש?"
כל הדרך הוא שיגע אותי: "חומר מלבין, שש אותיות?… בהמה שסועת פרסה המצויה בסכנת הכחדה?… גולש סקי אוסטרי?…"
התיירים יצאו אל הכיכר שטופת השמש. הנהג טרק את דלת האוטובוס וכרע ליד הרדיאטור.
תחנת הרכבת… בניין צהוב מלוכלך למדי, שעון, אותיות ניאון רוטטות שדהו בשמש…
חציתי את הלובי עם דוכן העיתונים ופחי הצמנט הכבדים. בכוח האינטואיציה איתרתי את המזנון.
"באמצעות המלצר," אמרה הקופאית ברפיון.
על חזהּ מתון־השיפוע התנדנד פותחן בקבוקים.
התיישבתי ליד הדלת. תוך דקה הופיע מלצר בעל פאות לחיים עצומות מלבֶד.
"במה תחפוץ נפשך?"
"תחפוץ נפשי," אמרתי, "שכולם יהיו שוחרי טוב, מצניעי לכת ונעימי הליכות."
המלצר ששֹבע מרבגוניותם של החיים, דמם.
"תחפוץ נפשי במאה גרם וודקה, בירה ושני כריכים."
"עם מה?"
"עם נקניק, נראה לי…"
שלפתי את החפיסה, הצתתי סיגריה. ידי רעדו בצורה דוחה ביותר. "העיקר שהכוס לא תישמט…" ובנוסף על הכול, התיישבו בקרבתי שתי קשישות תרבותיות. נראה שהן מהאוטובוס שלנו.
המלצר הביא קנקן, בקבוק ושני חטיפים מתוקים.
"הכריכים נגמרו," אמר בנימה טרגית מזויפת.
שילמתי. הרמתי את הכוס, ומיד הנחתי אותה. ידי רעדו כידיו של חולה אפילפסיה. הקשישות התבוננו בי בגועל. ניסיתי לחייך:
"הביטו בי באהבה!"
הקשישות נרעדו ועברו לשולחן אחר. שמעתי הברות ביקורתיות לא ברורות.
שילכו לעזאזל, חשבתי. אחזתי בכוס בשתי ידי, לגמתי. אחר כך קילפתי ברשרוש את עטיפת החטיף.
הוקל לי מעט. התרוממות נפש מטעה החלה להיווצר בתוכי. תחבתי את בקבוק הבירה לכיס. לאחר מכן התרוממתי וכמעט הפלתי את הכיסא. ליתר דיוק, את כורסת האלומיניום. הקשישות הוסיפו להתבונן בי בבהלה.
יצאתי אל הכיכר. הגדר סביב הגינה הציבורית היתה מכוסה בלוחות דיקט מעוקמים. גרפים ששורטטו עליהם הבטיחו הרי בשר, צמר, ביצים ועוד מוצרים אינטימיים בעתיד הקרוב.
הגברים עישנו ליד האוטובוס. הנשים תפסו את מקומותיהן ברוב רעש. המדריכה הצעירה אכלה גלידה בצֵל. ניגשתי אליה:
"נעים להכיר."
"אורוֹרה," היא אמרה והושיטה יד דביקה.
"ואני," אמרתי, "מכלית הנפט 'דֶרְבֶּנְט'."  הבחורה לא נעלבה.
"כולם צוחקים על השם שלי. התרגלתי… מה איתך? אתה אדום!"
"אני מבטיח לך, זה רק מבחוץ. מבפנים אני דמוקרט חוקתי."
"לא, באמת, אתה חש ברע?"
"מרבה לשתות… רוצָה בירה?"
"מדוע אתה שותה?" היא שאלה. מה יכולתי להשיב?
"זהו סוד," אמרתי, "עניין חשאי קטן…"
"החלטת להתקבל לעבודה בשמורה?"
"בדיוק כך."
"מיד ניחשתי."
"האם אני דומה לחוקר ספרות?"
"ליווה אותך מיטרופאנוב. חוקר פושקין בעל ידע מרשים ביותר. אתה מכיר אותו היטב?"
"מכיר אותו היטב." אמרתי, "מהצד הרע…"
"מה זאת אומרת?"
"עזבי, אל תשימי לב."
"קרא את ספריהם של גוֹרדין, שצ'וׂגוֹלֶב, ציאבלוֹבסקאיה…  את זיכרונותיה של קֶרְן…  וחוברת עממית כלשהי על הנזק שבאלכוהול."
"את יודעת, קראתי כל כך הרבה על הנזק שבאלכוהול! החלטתי להפסיק לתמיד… לקרוא."
"אי־אפשר לדבר איתך…"
הנהג הביט בכיווננו. התיירים התיישבו.
אורורה גמרה את הגלידה שלה, וניגבה את אצבעותיה.
"בקיץ," היא אמרה, "משלמים בשמורה יפה למדי. מיטרופאנוב מרוויח בסביבות מאתיים רובלים."
"וזה מאתיים רובלים יותר ממה שהוא שווה."
"מסתבר שאתה גם רשע!"
"איך לא אהיה רשע," אמרתי. הנהג ציפצף פעמיים.
"ניסע," אמרה אורורה.
באוטובוס מתוצרת לבוב היה צפוף. מושבי הבד להטו. צוהב הווילונות הגביר את תחושת המחנק.
דיפדפתי ב"יומנים" של אלכסיי וולף.  הוא תיאר את פושקין בחיבה, לפעמים בסלחנות. הנה היא, הקִרבה המאיימת על חדות הראייה. ברור לכול שלגאונים מוכרחים להיות מכרים. אך מי יאמין שמכרו הוא גאון?!
נימנמתי. לתודעתי הגיע במעומעם איזה מידע מיותר על אודות אמו של רילייב…
העירו אותי כבר בפְּסְקוֹב.  חומות המבצר העתיק שטויחו מחדש עוררו תחושת דכדוך. מעל הקשת המרכזית הציבו המעצבים סמל מכוער בסגנון בלטי, עשוי ברזל יצוק. המבצר הזכיר דגם ענק של מבנה.
באחד המבנים הצדדיים שכנה סוכנות הנסיעות המקומית. אורורה קיבלה אי־אילו אישורים, והוסענו ל"הֶרָה" — המסעדה המקומית היוקרתית ביותר.
התלבטתי — להוסיף או לא להוסיף? אם אוסיף — ארגיש מחר לגמרי רע. לא הייתי רעב… יצאתי לשדרה. עצי התרזה רחשו בכבדות, בגובה נמוך. השתכנעתי זה מכבר: די שתשקע בהרהורים, ואתה מיד נזכר בדבר מה עצוב. למשל, בשיחה האחרונה עם אשתי…
"אפילו אהבתךָ למילים, אהבה מטורפת, חולנית, פתולוגית — היא אהבה מזויפת. אין זה אלא ניסיון להצדיק את אורח החיים שאתה מנהל. ואתה מנהל אורח חיים של סופר מפורסם, ללא התנאים המינימליים לכך… עם מידות רעות כשלך צריך להיות לפחות המינגוויי…"
"את באמת סבורה שהוא סופר טוב? אולי גם ג'ק לונדון הוא סופר טוב?"
"אלוהים אדירים! מה זה קשור לג'ק לונדון?! מישכנתי את זוג המגפיים היחידי שלי… אני יכולה לסלוח על הכול. והעוני לא מפחיד אותי… הכול, למעט בגידה באמון!"
"למה את מתכוונת?"
"לשתיינות הנצחית שלך. להתנהגות… אני אפילו לא רוצה לומר את זה… אי־אפשר להיות אמן על חשבון אדם אחר… זה נבזי! אתה מדבר כל כך הרבה על אצילות נפש! ואילו אתה עצמך — אדם קר, קשה, מתפתל…"
"אל תשכחי שאני כותב סיפורים זה עשרים שנה."
"אתה רוצה לכתוב ספר גדול? בזה מצליח אחד ממאה מיליון!"
"אז מה? מנקודת מבט רוחנית, ניסיון כזה הוא שווה ערך לספר הגדול ביותר. אם תרצי, הוא אפילו נעלה יותר מבחינה מוסרית. מכיוון שהוא אינו מאפשר תגמול…"
"אלו מילים. מילים יפות אינסופיות… נמאס לי… יש לי ילדה שאני נושאת באחריות עליה…"
"גם לי יש ילדה."
"שאתה מתעלם ממנה במשך חודשים. אנחנו זרות לך…"
(בשיחה עם אישה יש נקודה כואבת אחת. אתה מציג עובדות, טענות, נימוקים. אתה פונה אל ההיגיון ואל השכל הישר. ולפתע מגלה שהיא נגעלת מעצם הצליל של קולך…)
אמרתי, "לא עשיתי מעשים רעים בכוונה…"
צנחתי אל הספסל השטוח. שלפתי עט ופנקס. כעבור דקה רשמתי:

 אהובתי, אני בחבל פושקין,
 כאן בלעדייך — אבל ושממה,
 ונע ונד אני, אחוז אימה,
 ומשוטט לי בשמורה, כמו פּוּשר…
וכו' וכו'.
שירי הקדים מעט את המציאות. עד שמורת פושקין נותרו כמאה קילומטר.
נכנסתי לחנות סדקית. רכשתי מעטפה עם דיוקנו של מגלאן. שאלתי משום מה:
"יש לך מושג מה הקשר למגלאן?"
המוכר השיב בהרהור:
"אולי מת… או קיבל אות גבורה…"
הדבקתי בול, סגרתי, השחלתי לתיבה… בשש התקרבנו למבני כפר הנופש. עד כה היו גבעות, נהר, אופק מרווח עם גבול היער הבלתי אחיד. בקיצור, נוף רוסי ללא קישוטים מיותרים. אותם סממנים שגורים, שתמיד מעוררים רגש מריר בלתי מוסבר.
רגש זה מאז ומעולם נראה לי חשוד. באופן כללי, משיכה לחפצים דוממים מרגיזה אותי. (בעיני רוחי פתחתי את פנקס הרשימות.) יש משהו פגום באספני המטבעות והבולים, בטיילים בלתי נלאים, בחובבי הקקטוסים ודגי האקווריום. סבלנותו המנומנמת, ארוכת השעות, של הדייג, אומץ לבו נטול המניע והתוצאה של מטפס ההרים, ביטחונו העצמי הגא של בעל הפודל המלכותי — כל אלה זרים לי…
אומרים שהיהודים אדישים לטבע. כך נשמעת אחת הטענות כלפי העם היהודי. כאילו אין ליהודים טבע משלהם, ואילו לטבע של עמים אחרים הם אדישים. ובכן, אולי יש בזה משהו. כנראה הדם היהודי שלי בא לידי ביטוי…
בקיצור, אינני אוהב מתבוננים נלהבים. ואינני רוחש אמון להתלהבות שלהם. לדעתי, האהבה לעצי הלִבנה חוגגת על חשבון האהבה לאדם. ומתפתחת כתחליף זול לפטריוטיות…
אני מסכים, הרחמים והאהבה לאם חולה ומשותקת הם עזים
יותר. אך להתפעל מייסוריה, להפוך אותם לנושא הביטוי האמנותי — זה שפל… נו טוב…
הגענו לכפר הנופש. איזה אידיוט בנה אותו במרחק ארבעה קילומטרים ממקווה המים הקרוב. ברֵכות, אגמים, נהר מפואר, ואילו כפר הנופש — בשמש הלוהטת. אם כי יש חדרים עם מקלחות פרטיות… מדי פעם יש מים חמים…
נכנסנו למשרד הסיורים. ישבה שם גברת כזאת, חלומו הרטוב של קצין בדימוס. אורורה דחפה לה את טופס הנסיעה. חתמה, קיבלה תלושים לארוחת צהריים עבור הקבוצה. לחשה משהו לבלונדינית המפוארת הזאת, שמיד הביטה בי. מבטה ביטא סקרנות שטחית שאינה מוותרת, דאגה עניינית וחרדה קלה. היא אפילו הזדקפה איכשהו. הניירות רישרשו ביתר מרץ.
"אתם לא מכירים?" שאלה אורורה. התקרבתי.
"אני רוצה לעבוד בשמורה."
"אנו זקוקים לאנשים," אמרה הבלונדינית.
בסופו של המשפט הזה הורגשו שלוש נקודות מובהקות. כלומר, אנו זקוקים למומחים טובים ומקצועיים. ואילו אנשים מהרחוב — אינם נחוצים…
"אתה מכיר את התצוגה?" שאלה הבלונדינית, ובמפתיע הציגה את עצמה: "גלינה אלכסנדרובנה."
"הייתי כאן אולי שלוש פעמים."
"זה לא מספיק."
"אני מסכים. לכן באתי שוב…"
"עליך להתכונן כראוי. ללמוד את חוברת ההוראות למדריך. בחייו של פושקין עדיין יש כל כך הרבה חומר שטרם נחקר… כמה דברים השתנו מאז השנה שעברה…"
"בחייו של פושקין?" התפלאתי.
"סלחו לי," קטעה אותי אורורה, "התיירים ממתינים לי. שיהיה בהצלחה…"
היא נעלמה — צעירה, מלאת חיים, מושלמת. מחר אשמע באחד מחדרי המוזיאון את קולה הנערי, הצלול:
"הרהרו בכך, חברים!… 'הן אהבתיך בלב טהור וזך…' את המנון הטוהר רב ההשראה הזה העמיד אלכסנדר סרגייביץ' כמשקל־נגד לעולם יחסי העבדות…"
"לא בחייו של פושקין," אמרה הבלונדינית ברוגז, "אלא בתצוגת המוזיאון. למשל, הורידו את דיוקנו של חניבעל."
"מדוע?"
"איזה אקטיביסט טוען שזה לא חניבעל. אותות ההצטיינות, כביכול, לא מתאימים. כאילו, זה הגנרל זַקוֹמֶלְסקי."
"ומי זה באמת?"
"ובאמת — זקומלסקי."
"אז למה הוא שחור כל כך?"
"נלחם באסיאתים, בדרום. חם שם. אז הוא השתזף. וגם הצבעים נעשים כהים יותר עם הזמן."
"אז טוב עשו שהורידו?"
"מה זה כבר משנה — חניבעל, זקומלסקי… התיירים מעוניינים לראות את חניבעל. הם משלמים על זה כסף. מה יש להם לעשות עם זקומלסקי?! אז המנהל שלנו תלה את חניבעל… כלומר, את זקומלסקי על תקן חניבעל. ואיזה אקטיביסט לא אהב את זה… סלח לי, אתה נשוי?"
גלינה אלכסנדרובנה העלתה את השאלה הזאת באופן פתאומי, והייתי אומר, מבויש.
"גרוש," אמרתי, "למה?"
"הבנות שלנו מתעניינות."
"אילו בנות?"
"הן לא נמצאות עכשיו. מנהלת החשבונות, מנהלת פיתוח ההדרכה, המדריכות…"
"ומדוע הן מתעניינות בי?"
"לא בך. הן מתעניינות בכולם. יש לנו כאן הרבה רווקות. הבחורים התפזרו… את מי הבנות שלנו רואות? את התיירים? ומה התיירים שווים? במקרה הטוב, יש להם חופשה של שמונה ימים. מלנינגרד באים אפילו ליממה. או לשלוש… ואתה הגעת לזמן רב?"
"עד הסתיו. אם הכול ילך יפה."
"איפה אתה לן? אתה רוצה שאתקשר לבית מלון? יש לנו כאן שניים, אחד טוב ואחד גרוע. איזה אתה מעדיף?"
"על זה," אמרתי, "צריך לחשוב."
"הטוב — יקר יותר," הסבירה גליה. 
"בסדר," אמרתי, "ממילא אין לי כסף…"
היא מיד התקשרה לאנשהו. במשך דקות ארוכות ניסתה לשכנע מישהו במשהו. לבסוף העניין היה מסודר. אי־שם נרשם שם המשפחה שלי.
"אני אלווה אותך."
זה זמן רב לא הייתי מושא של טרחה נשית אינטנסיבית כל כך. בהמשך היא אף תתבטא בעקשנות רבה יותר. ואפילו תיהפך לאמצעי לחץ.
בתחילה ייחסתי את זה לאישיותי הדהויה. לאחר מכן השתכנעתי כמה עצום המחסור במין הגברי באזור הזה. נהג הטרקטור המקומי, בעל רגליים עקומות ומחלפות של זונת תחנות רכבת, היה מוקף במעריצות טורדניות סמוקות לחיים.
"מת לבירה!" היה אומר ברפיון.
והבחורות אצו רצו לקנות בירה… גליה נעלה את דלת משרד הסיורים. שמנו פעמינו דרך היער לכיוון הכפר.
"אתה אוהב את פושקין?" היא שאלה לפתע.
משהו בתוכי נרעד, אך השבתי לה:
"אוהב… את 'פרש הנחושת', את הפרוזה…"
"והשירים?"
"את שיריו המאוחרים אני מאוד אוהב."
"ואת המוקדמים?"
"את המוקדמים אני גם כן אוהב," נכנעתי.
"הכול כאן חי ונושם פושקין," אמרה גליה, "ממש כל ענף, כל עשב. אתה ממש מצפה שהוא תכף יצא מעבר לפינה… מגבעת הצילינדר, השכמייה, הצדודית המוכרת…"
תוך כדי כך יצא מעבר לפינה ליוֹניה גוּרְיָינוב, בעברו המלשן של האוניברסיטה.
"בּוֹרְקה, יא מזדיין," הוא צעק בפראות, "זה אתה?!"
הגבתי בשמחה בלתי צפויה. הנה בן חלאה נוסף תפס אותי עם המכנסיים למטה. אף פעם אני לא מספיק להתרכז…
"ידעתי שתבוא," המשיך גוריינוב להשתולל…
בהמשך סיפרו לי את המקרה הבא. היתה פה חגיגה בתחילת העונה. חתונה או יום הולדת של מישהו. באירוע נכח נציג הקג"ב המקומי. התחילו לדבר עלי. מישהו מהמכרים המשותפים אמר:
"הוא בטאלין."
מישהו סתר אותו:
"לא, הוא כבר שנה בלנינגרד."
"ואני שמעתי שהוא בריגה, אצל קראסילניקוב…"
שוב ושוב הושמעו גרסאות חדשות. הקג"ביסט בלס בריכוז תבשיל ברווז. לאחר מכן הרים את ראשו והתבטא בתמציתיות:
"יש נתונים — הוא מתכוון לבוא לשמורת פושקין…"
"מחכים לי," אמר גוריינוב, כאילו ניסיתי לעכב אותו.
הוא הביט בגליה:
"ואת יפית. בטח עשית כתרים בשיניים?"
כיסיו היו כבדים ותפוחים.
"איזה חרטטן!" אמרה גלינה במפתיע. וכעבור דקה: "כמה טוב שפושקין לא רואה את זה."
"כן," אמרתי, "זה לא רע."
את קומת הקרקע של בית המלון "רֵעוּת" איכלסו שלושה מוסדות. מרכול, מספרה ומסעדת "קֶשֶת־ים".  חשבתי שלא יזיק להזמין את גלינה לארוחה בתמורה לכל העזרה שלה. סכום הכסף שלקחתי איתי היה קטן באופן מביש. מחווה רחבת לב אחת איימה באסון.
שמרתי על שתיקה…

04 אוקטובר

לב מתעורר / קטע ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

פרולוג

זהו סיפור על אדם שלִבּו הומר: ארבעים ושתיים שנה פעם בו לב אחד, עכשיו פועל בו לב אחר. האיש הזה הוא אחי. שמו אוּרי. את השם אורי בחרו לו הורינו עוד לפני שנולד. עם השנים דבקו בו שמות נוספים, שגם בהם הכרתי אותו, ועכשיו אינני יודעת איך פונים אליו אנשים ובאילו שמות או כינויים חושבים עליו. כשנפגשנו, את זה לא עלה על דעתי לשאול.

אורי היה כמעט בן עשרים ושתיים כשמתו הורינו. מפקד פלוגה בן עשרים ושתיים כמעט. ספק ג'ינג'י. שפתיו בקועות תמיד.
בערב שבו סטתה משאית מנתיבה ומעכה את מכונית הרנו המשפחתית שלנו, שעות אחדות לפני שהכול קרה, אחי העמיד את חייליו למסדר זיכרון לכבודו של ג'ון לנון, כי בשמונה בדצמבר ג'ון לנון נרצח, ואחי זכר את התאריך כי הוא אהב את לנון, והחיילים אהבו את המ"פ שלהם.
אני הייתי בת שש־עשרה, יותם בן חמש־עשרה, ואורי היה חוזר ואומר לי שאנחנו חייבים לשמור על יותם, כי משלושתנו הוא זה שנפגע במיוחד.
חיינו אז יחד: נער יתום ונערה יתומה, ומפקד פלוגה לשעבר יתום. כי אחי הגדול נפרד מחייליו ובא לשמור על שנינו.

שש שנים מבדילות בין אחי הבכור לביני. גם כילד אורי לא היה גבוה, אבל בקטנותי די היה בהפרש שבינינו כדי שיקים אותי מהחול, ויישא אותי אל הברזייה, וירחץ את ברכי ואת פני במי ברז שהתחממו בשמש.

כשגדלתי, את המכונית הראשונה שלי — אלפא רומיאו משומשת עם ידית הילוכים שקופה שבתוכה טנק מזהב — אחי מצא וקנה לי בתקופה הקצרה שבה שירַתי כחיילת בצפון. הדאיג אותו שאני נוסעת בטרמפים. ואחר כך, הדאיגה אותו הנהיגה שלי. וגם אחרי שנעשיתי נהגת מנוסה, במשך כל השנים, בכל פעם שהיינו נפגשים הוא היה מלווה אותי בסוף כל פגישה אל האוטו, ומתבונן בי מתמרנת אל מחוץ לחנייה ונשאר על מקומו להסתכל גם כשהתרחקתי, עד שהייתי נעלמת מעיניו.
אם אעצום את עיני אראה אותו במראה הצדדית של המכונית, עומד בגו ישר, כפות ידיו מונחות זו על זו לפני הגוף, עד שיד אחת מתרוממת לנופף לי.
אף פעם לא נע ממקומו על המדרכה ולא שלח יד לטלפון הנייד שלו כל עוד השתקף לי במראה.

זהו סיפורו של אחי, שהחליפו לו את הלב.
זהו הסיפור שלי על אחי.
אהבתי אותו, ואחרי שלבו הומר לא ידעתי עוד את מי אני אוהבת.
א.

אבינו עלה לארץ מניו זילנד. כשהיו שואלים אותו, "מה גורם לאדם לעזוב מקום כמו ניו זילנד לטובת ישראל?" הוא היה משיב: "ובאיזה מקום אחר הייתי יכול לפגוש את תלמה? תלמה היא ישראל. זה מה שהיא."
הורינו הכירו בקיץ, במגידו — שניהם התנדבו לעבוד שם בחפירות — ועוד במחנה במגידו החליטו להינשא. אמנו ניאותה לעזוב את הקיבוץ שלה, את אחותה ואת הוריה, ולעבור לחיות בירושלים — אבינו כתב באותה שנה את הדוקטורט שלו — ורק לדבר אחד לא הסכימה וזה לאמץ את שם משפחתו.
שם משפחתו של סם היה ליכט. אמנו אמרה שלא תגדל איתו ילדים שייאלצו לשאת שם גלותי, ואבינו, שעוד התקשה אז עם השפה, גייס את הארכיאולוגים שיחפשו להם תחליף עברי.
סם היה מוכן לקבל כל הצעה: "מצדי, היה יכול להיות גם למך" — בתוך השמחה מישהו אכן הציע "למך" — אבל תלמה עמדה על המשמר.
וכך, שלושה שבועות אחרי שהורינו נפגשו לראשונה, אבי חזר לירושלים כשהוא חולה בצהבת ויראלית קלה, ועוד לפני שהלך לקופת חולים ניגש למשרד הפנים והעניק למשפחתו העתידית את השם "מאור".
אחי הבכור נרשם בתעודת הלידה שלו כאורי מאור, אבל כשנולדתי "אורי" כבר שימש רק לעתים נדירות. בגן הילדים שאליו הלך היו עוד שני בנים ששמם אורי. בתחילה, למשך זמן קצר כינו אותו אורי מ"ם, ואורי מ"ם התגלגל במהרה ל"אורים".
"אורים אמר שאנחנו יכולים לקחת את הכדור", "אם אורים הולך אז אני גם".
אורים. כשלמדתי לדבר, אחי כבר היה אורים, ולמרות שאמנו ניסתה לפעמים להחזיר את "אורי" — "יש לי שני בנים עם שמות יפים, אחד יותם ואחד אורי. למה 'אורים'?" — גם היא נדבקה בלשון הרבים, וגם בפיה הוא היה לרוב אורים.

עד שהתגייס לצנחנים אחי היה אורים. אצל חברים שהכירו אותו מילדות הוא נשאר אורים תמיד, ותמיד היו סביבו גם חברים מילדות. בתנועת השביט שלו אחי לא השאיר מאחוריו איש, הוא רק ספח אליו עוד ועוד, ואצל אלה שנספחו ודבקו בו מיום גיוסו — אחי הוא "מאור".
אינני יודעת איך קרה ש"מאור" הלך והחליף את "אורים", אבל אני זוכרת טלפונים בסופי־שבוע, וקולות חדשים שמבקשים לדעת אם מאור נמצא, ואת כולנו עונים: "כן, רק רגע," או "לא, הוא נשאר שבת."
"מאור". ולמרות שמאור הוא השם של כולנו, מעולם לא התבלבלנו, ולכולנו ברור היה את מי מבקשים.
במהלך השבעה שישבנו על הורינו הבית היה מלא בלובשי מדים שלחצו את ידי ואמרו: "אני חבר של מאור, מהגדוד, מהפלוגה, מקורס מ"כים." וגם אחרי שהשבעה נגמרה אנשים של מאור המשיכו לבוא ולשבת. לעתים לקחו כרית ושמיכה לישון על הספה בסלון או על השטיח, לרוב הוציאו את הנעליים הצבאיות למרפסת או הניחו אותן בחוץ, על הסף, גרביים תחובים בפנים. ערבים רבים היו נעליים מונחות על הסף. ככה היה גם אחרי שאחי העביר אותנו לדירה שבשכונת נווה שאנן, ואחי אמר שחברים הם עוגן ושחשוב מאוד ששלושתנו נשמור על העוגן.

"מאור" עזב את הפלוגה, וכדי להיות עם יותם ואיתי סידר לעצמו תפקיד בירושלים, בתל המשרדים הענק של מפקדת הפיקוד.
התל העיק עליו. ראיתי איך היה מסתכסך עם עצמו בבקרים. ידעתי שהוא מתגעגע לחיילים שלו, ששולי מכנסיהם קשים מבוץ, שהוא מתגעגע לתנועה, ולחוץ ולחושך, ולתנועה של כוחות תחת שמים ליליים. אבל הוא אמר לי שהכול שטויות, ממש לא חשוב. שממילא הראש שלו כבר לא בצבא, ועכשיו כשהוא בפאזה של לארגן את הראש, נוח לו מאוד להעביר את הזמן בתור פקיד עם משכורת.
כשאורים היה חורץ דברים ככה, לא היה אפשר לחקור אותו עוד, וככה בנחרצות הוא אירגן לעצמו את הראש ואירגן את כולנו והעביר את הזמן שנשאר לו עד תום השירות. ובתוך כל זה — הזמן בכל זאת העסיק אותו: לא הזמן הרגיל של האנשים הרגילים, אלא מה שבילדותו הוא כינה "הזמן הגדול".
אבינו התעניין בארכיאולוגיה. אורים הפליג לעברים רחוקים יותר, ולעתים היה מקנטר את אבא וגורף אותו ואת כל הארכיאולוגים ב"אתם, העכשוויסטים".
ימים אחדים לאחר השבעה ראיתי את הארגז שבו היה אוסף המאובנים שלו, מונח ליד מיטתו. מתישהו הארגז הזה נעלם, אולי לארון, אינני יודעת. אבל באותם ימים שבהם היה מונח על הרצפה, שמתי לב גם שאורים חזר לקרוא את "המסע על הביגל".
את הספר נתנו לו הורינו מתנה כשנכנס לתיכון, וכבר אז, כשקרא אותו לראשונה, הוא החל לרקום את חלום המסע שלו: יום אחד הוא יבנה העתק של הביגל ויצא וישחזר את שלושת מסעותיה, ראשית דווקא את השני, המפורסם מביניהם, זה שבו השתתף דרווין, ולאחר מכן גם את השניים האחרים, כי אם כבר בונים ספינה, שווה למצות את הפוטנציאל ולהקיף גם את אוסטרליה.
עיניו ברקו כשהיה מסביר שזה יהיה כמו מסע קון טיקי, המסע ההוא שבו תור היירדַל הוכיח כי הפולינזים הקדומים יכלו לחצות את האוקיינוס על רפסודה. אותו רעיון, למעשה — אבל גדול יותר, הרבה יותר גדול. והוא כבר ישכנע את הנשיונל ג'יאוגרפיק, אולי את החברה המלכותית הגיאוגרפית, אולי אפילו איזשהו מפיק הוליוודי — שזה פרויקט שכדאי להשקיע בו.
הביגל, שיצאה לחקור יבשות במאה התשע־עשרה, חשובה הרי לא פחות מאפולו 11 שטסה לירח, ולאמיתו של דבר לא הביאה שום חידושים מדעיים גדולים, וסרט על הביגל, עם בני ערובה מארץ האש וקברניט שיורה לעצמו בראש, יהיה מרתק יותר מכל סרט הרפתקאות שנעשה אי־פעם. על דבר אחד הוא עומד להתעקש עם המממנים שלו, וזה שהכול יהיה אמיתי ושלא ידחפו לו לסרט "שום צבי גלפגוס מפלסטיק".

כשהכיר את אורית, אחי צירף אותה לצוות הספינה שלו. כמו צמד להטוטנים היו שניהם מציתים רעיונות, משליכים אותם זה לזה ותופסים. לא תמיד היה אפשר לדעת אם הם מתכוונים ברצינות, אבל אני זוכרת אותם מדברים בשני קולות על שִחזור מסעה של הביגל. אמא היתה איתם במטבח, רכונה מעל למכונת הכביסה, אני נכנסתי לרגע, אורים ישב בלי חולצה, זאת אומרת שהיה אז קיץ. ואורית כבר השתחררה מהצבא, או שהשתחררה שנה קודם וכבר היתה סטודנטית, וחיכתה לאחי שישתחרר ולמסע הראשון שיעשו יחד, ושאחריו אחי ילמד גיאולוגיה או פליאונטולוגיה ויוליך משלחות, כי ברור שלעולם לא יהיה מאלה שננעלים באקדמיה.