חדשות ועדכונים

22 נובמבר

ליקום אין אופוזיציה / עודד כרמלי / ביקורות

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב מן העיתונות

המלצה על הספר מאת רן יגיל, NRG, נובמבר 2010.

ראיון עם עודד כרמלי מאת עמיחי שלו לכבוד צאת הספר, Ynet, נובמבר 2010.

ביקורת על הספר מאת ארז שוייצר, 'הארץ', נובמבר 2010.

שירים מתוך הספר, Ynet, אוקטובר 2010.

01 נובמבר

הכתובים הסודיים / קטע ראשון

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

פרק 1 

עדותה של רוזאן על עצמה

(מטופלת, בית החולים הפסיכיאטרי של אזור רוסקומון, 1957 – )

העולם מתחיל מחדש בכל לידה, ככה אבא שלי היה אומר. הוא שכח להגיד שעם כל מוות העולם נגמר. או לא חשב שהוא צריך להגיד את זה. כי חלק נכבד מהחיים שלו הוא עבד בבית קברות.

*

העיר שנולדתי בה היתה עיר קרה. אפילו ההרים התרחקו ממנה. גם ההרים, ממש כמוני, לא סמכו על המקום הקודר הזה.

נהר שחור זרם דרך העיר ולא האיר פנים לבני תמותה, אבל לברבורים הוא האיר פנים, וברבורים רבים מצאו בו מקלט ואפילו דהרו לאורכו בהמונים, כמו עדר של חיות מסתערות.

הנהר גם נשא את הפסולת אל הים, וגם שברי חפצים שהיו שייכים פעם לאנשים והתנתקו מהגדות, וגם גופות, אם כי לעתים נדירות, אה, ולפעמים גם תינוקות מסכנים שרק גרמו מבוכה. העומק של הנהר והמהירות שלו היו בני ברית נאמנים לסודיות.

אני מתכוונת לעיר סלייגו.

סלייגו בנתה אותי וסלייגו הרסה אותי, אבל כבר הרבה קודם הייתי צריכה להפסיק להיות מישהי שעָרים של בני אדם יכולות לבנות או להרוס אותה, ולדאוג לעצמי בעצמי. האימה והכאב בסיפור שלי התרחשו מפני שבצעירותי חשבתי שאחרים יוצרים את המזל או את הביש מזל שלי; לא ידעתי שבן אדם יכול לבנות חומה מלבֵנים דמיוניות ומלט דמיוני, חומה שתגן עליו מפני מתקפת הזוועות ותחבולות הזמן האפלות והאכזריות, וככה ליצור את עצמו בעצמו.

עכשיו אני לא שם, עכשיו אני ברוסקומון. בבניין ישן שהיה פעם בית אחוזה, אבל עכשיו הוא צבוע כולו בצבע קרם עם מיטות ברזל ומנעולים על הדלתות. וכל זה הוא הממלכה של ד"ר גרין. ד"ר גרין הוא בן אדם שקשה לי להבין אותו, אבל אני לא פוחדת ממנו. לאיזה דת הוא שייך אני לא יודעת, אבל הוא דומה מאוד לתומס הקדוש, עם הזקן והקודקוד הקירח.

אני לגמרי לבדי, אין אף אחד בעולם שמכיר אותי מחוץ למקום הזה; כל בני המשפחה שלי, המעטים מאוד שהיו פעם, בעיקר האמא הציפורית שלי אני משערת, כולם כבר אינם עכשיו. וגם רוב אלה שרדפו אותי כבר אינם, אני חושבת, וכל זה מפני שאני מאוד מאוד זקנה עכשיו, אולי אפילו בת מאה, אף על פי שאני לא יודעת ואף אחד לא יודע. סתם מין שארית כזאת, שריד של אישה, ואני אפילו כבר לא נראית כמו בן אדם, אלא כמו שרוך כחוש של עור ועצמות, בחצאית וחולצה מרופטות וז'קט קנווס, ואני יושבת כאן בכוּך שלי כמו אדום־חזה שלא יכול לשיר — לא, כמו עכבר שמֵת מתחת לרצפה במקום חמים ליד האח, ושוכב עכשיו כמו מומיה בפירמידות.

אף אחד לא יודע אפילו שיש לי סיפור. בשנה הבאה, בשבוע הבא או מחר אני בטח אסתלק מהעולם, ורק ארון קטן יצטרכו בשבילי, ובור צר. לא תהיה מצבה מעל הראש שלי, וזה לא חשוב.

אבל אולי כל הדברים של בני האדם הם קטנים וצרים.

שָקט לגמרי מסביב. היד שלי בריאה, יש לי עט כדורי נהדר מלא דיו כחולה שנתן לי החבר שלי הרופא, כי אמרתי שהצבע מוצא חן בעיני — הוא לא בן אדם רע למען האמת, אולי הוא אפילו פילוסוף — ויש לי חבילת ניירות שמצאתי בארון אחסון בין כל מיני דברים לא נחוצים, ויש קרש רופף ברצפה שמתחתיו אני מחביאה את האוצרות האלה. אני כותבת את תולדות החיים שלי על נייר שאף אחד לא רוצה — מה צריך יותר מזה. אני מתחילה דף חדש — הרבה דפים חדשים. כי עכשיו אני רוצה מאוד להשאיר דין וחשבון, איזושהי היסטוריה כנה ושבירה של עצמי, ואם אלוהים ייתן לי כוח, אני אספר את הסיפור הזה ואסגור אותו מתחת לקרש ברצפה, ואז אני אלך לי די בשמחה לנוח מתחת לאדמה של רוסקומון.

*

אבא שלי היה האדם הכי נקי בכל העולם הנוצרי, בכל סלייגו לפחות. הוא נראה לי חנוט לגמרי במדים שלו — לא היה בו שום דבר מקרי, הכול היה מסודר כמו ספר חשבונות. הוא היה מפקח של בית הקברות, ובשביל העבודה הזאת נתנו לו מדים מבריקים ממש, או ככה זה נראה לי כשהייתי ילדה.

היתה לו בחצר חבית שאספה את מי הגשמים, ובמים האלה הוא שטף את עצמו בכל יום בשנה. הוא אמר לי ולאמא שלי להסתובב עם הפנים לקיר של המטבח, וככה הוא עמד בלי פחד שיראו אותו בין האזוב והחזזית שבחצר, התפשט כולו וקירצף את עצמו בלי רחמים בכל מזג אוויר, גם כשמעמקי החורף נהמו כמו שור.

את הסבון הקַרבולי, שהיה מיועד לניקוי רצפה שמנונית, הוא התסיס לחליפה של קצף שהתאימה לו מאוד, ושיפשף את עצמו בחתיכת אבן אפורה, שאותה הוא נעץ בגומחה בקיר כשסיים, והיא בלטה מתוכה כמו אף. את כל זה ראיתי במבטים חטופים שהגנבתי ובהפניות ראש מהירות, כי לא הייתי בת נאמנה מהבחינה הזאת, ולא יכולתי לציית.

שום הופעה של קרקס לא היתה משעשעת אותי ככה.

אבא שלי היה זמר שאי־אפשר להשתיק אותו, הוא שר את כל השירים של האופרטות מהימים ההם. והוא גם אהב לקרוא דרשות של מטיפים שמתו מזמן. הוא אמר שככה הוא יכול לדמיין את הדרשות כשהיו חדשות פעם באיזה יום ראשון והמילים היו חדשות בפה של המטיפים. גם אבא שלו היה מטיף. אבא שלי היה פְּרֶסבּיטֶרי נלהב, אני יכולה כמעט להגיד אדוק, וזה לא היה מקובל כל כך בסלייגו. את הדרשות של ג'ון דאן[1] הוא הכי אהב, אבל התורה האמיתית שלו היתה "רֶליגיוׂ מדיצ'י" של סר תומס בראון,[2] ספר שעוד נמצא אצלי בין כל השרידים והמהומות של החיים שלי, בכרך קטן ובלוי. הוא נמצא כאן לפנַי, על המיטה שלי, ובתוכו השם של אבא שלי בדיו שחורה, ג'ו קְליר, והתאריך 1888, והעיר סאותהמפטון, כי בצעירותו הרחוקה הוא היה ספן, והפליג לכל נמל בעולם הנוצרי עוד לפני שהיה בן שבע־עשרה.

בסאותהמפטון קרה אחד האירועים הכבירים והמשפיעים בחיים שלו, כי שם הוא פגש את אמא שלי, סיסי, שהיתה חדרנית באכסניה של ספנים שהיתה הכי חביבה עליו.

הוא תמיד סיפר סיפור מוזר על סאותהמפטון, וכשהייתי ילדה זה נראה לי אמת ממש כמו כתבי הקודש. אולי זאת היתה אמת בכל זאת.

באחת הפעמים שהוא הגיע לנמל, הוא לא מצא מיטה באכסניה שהוא אהב ולכן הוא נאלץ ללכת הלאה לאורך שממה סחופת רוח[3] של טורי בתים ושלטים, עד שמצא בית בודד עם שלט של חדרים פנויים שהתנוסס בחוץ בשביל למשוך לקוחות.

הוא נכנס אל הבית, ואישה חיוורת בגיל העמידה קיבלה את פניו ונתנה לו מיטה במרתף.

באמצע הלילה הוא התעורר כי היה נדמה לו שהוא שומע מישהו נושם בחדר. הוא נתקף בהלה והתעורר לגמרי, כמו שקורה כשנבהלים כל כך, ואז שמע גניחה ומישהו שנשכב לידו במיטה, בחושך.

הוא הדליק את הנר שלו בעזרת קופסת ההצתה.[4] אף אחד לא נראה בחדר, אבל הוא ראה שהסדינים והמזרן מעוכים כאילו מישהו כבד שכב עליהם. הוא קפץ מהמיטה וקרא בקול, אבל לא היתה שום תשובה. רק אז הוא הרגיש בקרביים שלו רעב נורא, כמו ששום אירי לא הרגיש מאז הרעב הגדול.[5] הוא מיהר אל הדלת אבל נדהם לראות שהיא נעולה. עכשיו הוא התרגז מאוד. "תני לי לצאת, תני לי לצאת!" הוא קרא בבהלה ובעלבון. איך הזקנה הזאת מעיזה לכלוא אותו! הוא דפק ודפק, עד שבסוף בעלת הבית הגיעה ופתחה את הדלת בשלווה. היא התנצלה ואמרה שכנראה בלי לשים לב היא נעלה את הדלת נגד גנבים. הוא סיפר לה על ההפרעה שהיתה, אבל היא רק חייכה אליו ולא אמרה כלום, ואז היא עלתה בחזרה לחדר שלה. היה נדמה לו שנודף ממנה ריח מוזר של עלים, של אדמה ושיחים, כאילו היא זחלה ביער. ואז נהיה שקט, והוא כיבה את הנר וניסה להירדם.

קצת אחר כך זה קרה עוד פעם. הוא שוב זינק והדליק את הנר וניגש אל הדלת. היא שוב היתה נעולה! ושוב הרעב העמוק כירסם בבטן שלו. משום מה, אולי בגלל המוזרות של בעלת הבית, הוא לא היה מסוגל לקרוא לה שוב, ולכן הוא ישן כל הלילה בכורסה, מזיע ומוטרד.

כשהשחר עלה הוא התעורר והתלבש, וכשניגש אל הדלת הוא גילה שהיא פתוחה. הוא לקח את התיקים שלו ועלה למעלה. ואז הוא שם לב לעליבות של המקום, שלא היתה גלויה כל כך בלילה, בחושך. הוא לא היה מסוגל להעיר את בעלת הבית, והספינה שלו היתה צריכה להפליג, ולכן הוא נאלץ לעזוב את הבית בלי לפגוש אותה, השליך כמה שילינגים על השולחן הקטן במסדרון

והלך.

כשהוא יצא אל הרחוב והסתכל אחורה אל הבית, הוא נדהם לראות שרוב המשקופים של החלונות שבורים ושבגג השקוע חסרים רעפים.

הוא נכנס לחנות בפינה כדי להירגע קצת בשיחה עם יצור אנושי אחר, ושאל את החנווני לגבי הבית. הבית, אמר לו החנווני, סגור כבר כמה שנים ואף אחד לא גר בו. בכל מקרה אחר היו הורסים אותו, אבל הוא חלק מטור של בתים. לא יכול להיות שהוא ישן שם בלילה, אמר החנווני. אף אחד לא גר שם ואף אחד לא היה חושב אפילו לקנות את הבית הזה, כי אישה רצחה שם את בעלה — נעלה אותו במרתף עד שהוא מת מרעב. האישה עצמה נשפטה והוצאה להורג.

אבא שלי סיפר לי ולאמא שלי את הסיפור הזה בהתלהבות, כאילו הוא חי את הדברים מחדש תוך כדי דיבור. הבית הקודר, האישה החיוורת ורוח הרפאים הגונח, כל אלה צפו מאחורי העיניים שלו.

"אז מזל שהיה אצלנו חדר פנוי בפעם הבאה שהגעת לנמל, ג'ו," אמרה אמא שלי בקול הכי נייטרלי שלה.

"נכון מאוד, בחיי, נכון מאוד," אמר אבא שלי.

סיפור קטן של בן אדם, סיפור של ספן, שאיכשהו עוד כלל בתוכו את היופי המלא ניגודים של אמא שלי ואת הקסם העצום שאבא שלי מצא בה מאז ומעולם.

כי היופי שלה היה מין יופי ספרדי כזה, עם שיער כהה ועור כהה, ועיניים ירוקות כמו אזמרגדים אמריקאים, ששום גבר לא יכול לעמוד בפניהן.

והוא התחתן איתה וחזר איתה לסלייגו, ושם היא חיה את החיים שלה מאז והלאה, לא צמחה באפלה הזאת אלא נצצה בייאוש, כמו שילינג שהלך לאיבוד על קרקע בוצית. אישה יפה ממנה לא ראו אף פעם בסלייגו. היה לה עור רך כמו נוצות, וחזה שופע וחמים, כמו לחם טרי ושמחה.

כשהייתי קטנה, הכי נהניתי לצאת עם אמא שלי בשעת השקיעה לרחובות של סלייגו, כי היא אהבה לפגוש את אבא שלי בדרך כשהוא היה חוזר הביתה מהעבודה שלו בבית הקברות. רק הרבה שנים אחר כך, כשהייתי מבוגרת יותר והסתכלתי אחורה, הבנתי שהיתה איזושהי חרדה בהליכה הזאת לקראתו, כאילו היא לא סמכה על הזמן ועל מהלך הדברים הרגיל שיביאו אותו הביתה. כי אני באמת חושבת שאמא שלי סבלה בצורה משונה מתחת להילת היופי שלה.

הוא היה המפקח בבית הקברות, כמו שסיפרתי לך, והוא לבש מדים כחולים וכובע מצחייה שחור כמו נוצות של שַחרור.

זאת היתה התקופה של מלחמת העולם הראשונה, והעיר היתה מלאה חיילים, כאילו סלייגו בעצמה היא שדה קרב, אבל היא לא היתה שדה קרב, כמובן. הם היו רק חיילים בחופשה, אלה שראינו שם. אבל הם היו דומים מאוד לאבא שלי, בגלל המדים, ולכן, כשאמא שלי ואני הלכנו, היה נדמה שהוא צץ בכל מקום ברחובות האלה, ואני חיפשתי אותו בפראות ממש כמוה. השמחה שלי היתה שלמה רק כשהתברר בסוף שזה הוא, חוזר הביתה מבית הקברות בערבים החשוכים של החורף נניח, בצעד קליל. וכשהוא היה רואה אותי, הוא היה משחק איתי, משתולל כמו ילד. והרבה מבטים ננעצו בו, כי אולי התנהגות כזאת לא התאימה לעבודה המכובדת שלו כמפקח על המתים של סלייגו. אבל היתה לו יכולת נדירה כזאת לתת לכל הדברים להירגע בתוכו כשהוא היה בחברת ילד, ולהתנהג בטיפשות ובעליזות באור הגווע.

הוא היה המפקח על הקברים, אבל הוא היה גם הוא עצמו, וכשלבש את המדים הכחולים ואת הכובע עם המצחייה, הוא היה יכול להוביל כל בן אדם לכל קבר של קרוב משפחה או חבר בצורה חגיגית ומכובדת, אבל כשהיה לבד בביתן שלו בבית הקברות, שהיה בית תפילה קטן מבטון, היה אפשר לשמוע אותו שר להפליא את "חלמתי כי בהיכלֵי שיש אשכון" מ"הנערה הבוהמית",[6] אחת האופרטות שהוא הכי אהב.

וכשהיה לו חופש מהעבודה, הוא היה יוצא עם האופנוע שלו, אופנוע מֶצְ'לֶס, ודוהר בדרכים העקלקלות של אירלנד. אם הזכייה באמא שלי היתה אירוע כביר, אז בשנה הזאת, ברוכת המזל, בערך בזמן שנולדתי, הוא התחרה על האופנוע הנהדר שלו במסלול הקצר בָּאי מאן והגיע למקום המכובד שבאמצע השדה ואפילו לא נהרג, וזה תמיד העלה בו זיכרונות וגרם לו אושר, ואני בטוחה שזה עודד אותו בבית התפילה הקטן שלו בימים משמימים של חורף אירי, כשהיה מוקף בכל הנשמות הישֵנות האלה.

לאבא שלי היה עוד סיפור "מפורסם", זאת אומרת, מפורסם בבית הקטן שלנו, סיפור מהתקופה שהיה רווק, והתאפשר לו יותר להגיע למפגשי האופנוענים המעטים שהתקיימו בימים ההם. זה קרה בטוֹלאמור, וזה היה סיפור משונה במיוחד.

הוא נסע לבדו בדרך במהירות גדולה, ומולו התרוממה גבעה ארוכה ורחבה, שהובילה לסיבוב חד במורד, ושם הדרך נתקלה בגדר אבן עבה וגבוהה שמסמנת גבול של נחלה, כמו שבנו בתקופה של הרעב הגדול, מין עבודה שלא היתה נחוצה לאף אחד אבל איפשרה לעובדים להמשיך ולהתפרנס. בכל מקרה, הרוכב שלפניו טס במורד הגבעה, צבר מהירות עצומה ובמקום לבלום נראה שהוא אפילו מאיץ לקראת החומה שחוסמת, ובסוף, במהומה איומה של עשן ומתכת ורעש שנשמע כמו יריות של תותחים, הוא התנגש בה בלי רחמים. אבא שלי הסתכל בכל זה דרך משקפי הרכיבה המלוכלכים שלו וכמעט איבד את השליטה על האופנוע, עד כדי כך הוא הזדעזע; אבל אז הוא ראה מחזה שהוא לא היה יכול להסביר בשום אופן ואף פעם לא יוכל להסביר — הרוכב התרומם כאילו יש לו כנפיים, וחצה את החומה הענקית בתנועה מהירה ורכה, כמו שחף שדואה למעלה עם הרוח. לרגע אחד, לרגע אחד הוא באמת חשב שהוא רואה נפנוף של כנפיים, ומאותו יום, בכל פעם שהוא קרא על מלאכים בספר התפילות שלו, הוא נזכר במקרה המופלא הזה.

לא, אין לך שום סיבה לחשוב שאבא שלי העמיד פנים, כי הוא לא היה מסוגל לזה. נכון שבאזורים כפריים ואפילו בעיירות אנשים אהבו לספר שהם ראו נפלאות, כמו הבעל שלי טום והכלב עם שני ראשים בדרך לאֶניסְקְרוֹני. נכון גם שסיפורים כאלה משכנעים רק אם מי שמספר אותם מעמיד פנים שהוא מאמין בהם לגמרי — או שהוא בעצמו באמת ראה דברים מופלאים כאלה. אבל אבא שלי לא היה קוסם של שקרים וסיפורים.

אבא שלי הצליח להאט את האופנוע שלו ולעצור, ואז הוא רץ לאורך החומה, מצא אחד מהשערים הקטנים והמשונים האלה, דחף את הברזל החלוד ומיהר דרך הסרפדים והחומעה כדי למצוא את הידיד הפלאי שלו. ושם, בצד השני של החומה, הוא שכב, אמנם חסר הכרה אבל גם בלי שום פגע, ואבא שלי נשבע שזאת האמת. בסופו של דבר, האיש הזה, שהתברר שהוא אדון הודי שמוכר צעיפים וכל מיני פריטים אחרים שהוא סחב במזוודה לכל אורך החוף המערבי, בסוף הוא התעורר וחייך אל אבא שלי. שניהם התפעלו מההצלה הבלתי מוסברת הזאת, שבאופן טבעי נהפכה לשיחת היום בטולאמור עוד הרבה שנים אחר כך. אם אי־פעם יזדמן לך לשמוע את הסיפור הזה, יכול להיות שהמספר יקרא לו "המלאך ההודי".

האושר המוזר של אבא שלי היה ברור מאוד לעין כשהוא סיפר שוב את הסיפור הזה. כאילו בשבילו אירוע כזה הוא גמול על זה שהוא חי, חסד סיפורי קטן שגרם לו עונג כל כך גדול והעניק לו, גם בחלומות וגם כשהוא היה ער, הרגשה של זכות גדולה, כאילו פיסות קטנות כאלה של סיפורים ושל אירועים התחברו אצלו לבשורה מרופטת. ואם אי־פעם יכתבו ספר בשורה על החיים של אבא שלי — ולמה שלא יכתבו, הרי אומרים שהחיים של כל אדם יקרים באותה מידה בעיני אלוהים — אז אני מתארת לעצמי שהכנפיים האלה, שנראו רק לרגע על הגב של החבר ההודי שלו, יהיו כבר יותר ממשיות, ודברים שהוא רק רמז עליהם יהיו מוצקים יותר בסיפור החדש־ישן. אמנם לא יהיה אפשר להוכיח אותם, אבל הם יעלו לדרגה של נס, ככה שכולם יוכלו לשאוב מהם נחמה.

האושר של אבא שלי היה חסד יקר בפני עצמו, אולי כמו שהחרדה של אמא שלי היתה מקל שנתקע לה כל הזמן בגלגלים. כי אמא שלי אף פעם לא המציאה אגדות קטנות על החיים שלה, והיא היתה חסרת סיפורים במיוחד, אף על פי שבטח היו בחיים שלה סיפורים לא פחות טובים משל אבא שלי.

מצחיק, אבל פתאום אני חושבת שבן אדם שאין לו מעשיות קטנות שהוא מטפח בזמן שהוא חי, מעשיות שנשארות אחריו, סביר יותר שהוא יאבַד לגמרי לא רק להיסטוריה אלא גם לבני המשפחה שלו שיבואו אחריו. ברור שזה הגורל של רוב האנשים, והוא מצמצם חיים שלמים, מלאים ונהדרים, לשמות שחורים ועצובים באילנות יוחסין מנוונים, עם חצי תאריך שמידלדל אחריהם וסימן שאלה.

האושר של אבא שלי לא רק גאל אותו אלא גם דחף אותו לספר סיפורים, ובזכותו הוא חי בתוכי אפילו עכשיו, כמו נשמה שנייה, סבלנית ונעימה יותר, בתוך הנשמה העלובה שלי.

אולי האושר שלו היה מוזר וחסר כל בסיס. אבל למה אסור לבן אדם להשתדל להיות מאושר כמה שהוא רק יכול בפיתולים הארוכים והמוזרים של החיים? אני חושבת שזה בסדר גמור. אחרי הכול, העולם באמת יפה, ואם היינו כל יצור אחר חוץ מבן אדם, אולי היינו כל הזמן מאושרים בו.

*

את החדר המרכזי בבית הקטן שלנו, שגם ככה היה די צר, חלקנו עם שני חפצים גדולים, ואחד מהם היה האופנוע שהזכרתי קודם, שהיה צריך להגן עליו מהגשם. בחדר המגורים שלנו הוא חי חיים שקטים, אפשר להגיד, ואבא שלי היה יכול לשבת בכורסה שלו ובלי שום מאמץ להעביר מטלית עור על הכרום מתי שהוא רק רצה. החפץ השני שאני רוצה להזכיר הוא פסנתר קטן שאבא שלי קיבל במתנה מאלמן אסיר תודה, כי הוא חפר קבר לאשתו בלי שום תשלום, כי המשפחה השכולה סבלה מחסרון כיס. אז בערב קיץ אחד, זמן קצר אחרי הקבורה, הפסנתר הגיע בעגלה רתומה לחמור, והאלמן ושני הבנים שלו גררו אותו פנימה בחיוכים מלאי שמחה וגם במבוכה, והעמידו אותו בחדר הקטנטן שלנו. אני משערת שהפסנתר הזה לא היה שווה הרבה כסף, אבל בכל זאת היה לו צליל יפה מאוד, ולא ניגנו בו בכלל לפני שהוא הגיע אלינו, עד כמה שהיה אפשר לשפוט לפי מצב הקלידים, שהיו בלי שום רבב. על הדפנות בצד היו מצוירות תמונות של מקומות שלא נראו כמו סלייגו (כנראה תמונות של איזה איטליה דמיונית או משהו כזה) אבל בכל זאת יכלו להיות סלייגו, כי היו שם הרים ונהרות, ורועים ורועות שעמדו עם הכבשים הסבלניות שלהם. אבא שלי, שגדל בכנסייה של אבא שלו שהיה כומר, ידע לנגן בכלי הנהדר הזה, וכמו שאמרתי, הוא נהנה במיוחד מאופרטות ישנות של המאה הקודמת. בַּאלְף נחשב גאון בעיניו. היה לי מקום לידו על הכיסא של הפסנתר, ולכן די מהר, בזכות האהבה שלי אליו וההנאה העצומה שלי מהיכולת שלו, התחלתי לקלוט את עקרונות הנגינה, ולאט לאט התקדמתי והגעתי ליכולת של ממש, בלי שהרגשתי בכלל שאני מתאמצת או עומדת למבחן.

ואז יכולתי ללוות אותו כשהוא עמד באמצע החדר, עד כמה שהיה אמצע לחדר הזה, הניח יד אחת על המושב של האופנוע, נניח, דחף יד שנייה לתוך הז'קט כמו נפוליאון אירי, ושר בשלמות רבה, או ככה זה נשמע לי, את "בהיכלי שיש אשכון" או פנינים אחרות מהרפרטואר שלו. דרך אגב, השירים הקטנים האלה נקראים נפוליטנים, וברור שזה לא לזכר נפוליאון כמו שחשבתי, אלא מפני שהם הומצאו ברחובות נפולי, והשירים האלה היו עכשיו בגלות בסלייגו! הקול שלו נכנס לי לראש כמו מין דבש, שנשאר שם תוסס ומהדהד והבריח את כל פחדי הילדות שלי. כשהקול שלו התרומם, הוא התרומם כולו — הידיים, פאות הלחיים ורגל אחת שהתנדנדה קצת מעל השטיח הישן עם דוגמת הכלבים שחוזרת על עצמה, והעיניים שלו התמלאו עליצות מוזרה. יכול להיות שאפילו נפוליאון לא היה מכחיש שהוא אדם בעל סגולות מרוממות. ברגעים כאלה, גון הקול שלו בקטעים השקטים של השירים היה כל כך יפה, שעד היום הזה לא שמעתי יפה ממנו. כשהייתי צעירה, הרבה זמרים טובים הגיעו לסלייגו ושרו באולמות כשבחוץ ירד גשם, ואת כמה מאלה ששרו שירים פשוטים יותר אפילו ליוויתי בעצמי בפסנתר, טירטרתי להם תווים ואקורדים ואולי הפרעתי להם יותר מאשר עזרתי. אבל הקול של אף אחד מהם לא השתווה בעיני לייחודיות המשונה שהיתה בקול של אבא שלי.

*

ובן אדם שמסוגל להפיח בעצמו שמחה למרות האסונות שתקפו אותו בהמשך, כמו שהם תוקפים הרבה אנשים, בלי שום חסד או חמלה, בן אדם כזה הוא גיבור אמיתי.


[1]   John Donne (1572-1631), מגדולי המשוררים האנגלים, נולד למשפחה קתולית ועבר לכנסייה האנגליקנית בגיל 22. בגיל 43 התמנה לכומר אנגליקני ונשא דרשות שנחשבו מבריקות ורהוטות. (כל ההערות בספר הן של המתרגמת.)

[2]   Sir Thomas Browne (1605-1682), רופא והוגה דעות אנגלי, פירסם בשנת 1643 את ה"רליגיו מדיצ'י" ("דתו של רופא"), העוסק באמונה הנוצרית ומהווה מעין דיוקן עצמי פסיכולוגי.

[3]   "שממה סחופת רוח" — "windy waste" — לקוח משירו של ג"ק צ'סטרטון (G.K. Chesterton), "הבלדה על הסוס הלבן" (The Ballad of the White Horse), שהתפרסם ב־1911 ומתאר את קורותיו של אלפרד הגדול, מלך אנגליה הראשון במאה התשיעית.

[4]   לפני המצאת הגפרורים היה נהוג לשאת קופסה ובה חומרים להבערת אש — אבן צור, פלדה וחומר דליק יבש (כגון קש).

[5]   רעב תפוחי האדמה הגדול, הרעב ההמוני ששרר באירלנד בשנים 1846-1949, לאחר שפטריית הכימשון הרסה את כל יבול תפוחי האדמה, שהיה מקור מחייתם של רוב תושבי האי. ברעב נספו יותר מחצי מיליון בני אדם.

[6]   אופרה בשלוש מערכות מאת מייקל ויליאם באלף (M.W. Balfe),      (1808-1870), מלחין וזמר אירי. האריה המוזכרת כאן נקראת "I Dreamt that I Dwelt in Marble Halls".

01 נובמבר

אני, הנרי השמיני / קטע ראשון

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

פרולוג

ויליאם סוֹמֶרס לקתרין קארי נוֹליס:

קנט, אנגליה. 10 באפריל 1557

קתרין היקרה שלי,

אני גוסס. או, ליתר דיוק, נוטה למות — יש הבדל קל, גם אם אין בו נחמה. ההבדל הוא זה: הגוססים אינם יכולים עוד לכתוב מכתבים, ואילו הנוטים למות יכולים לעשות כן, ואכן עושים זאת לפעמים. יעיד על כך מכתב זה. קתרין היקרה, אנא חסכי ממני את טענותייך כי מצבי ודאי אינו קשה כל כך. לא ראית אותי שנים (כמה זמן עבר מאז גלית לבזל?); לא היית מזהה אותי עכשיו. אינני בטוח שאני מזהה את עצמי כל אימת שאני מתפתה בטיפשותי להסתכל בעצמי במראה — מה שמוכיח שהבלותנו חיה לפחות כמספר שנות חיינו. זוהי התכונה הראשונה שאנו רוכשים והאחרונה שנוטשת אותנו. ואני, שהתפרנסתי למחייתי בחצר המלך מלגלוג על הבלותם של אחרים — אני מסתכל במראה, כמו כולם. ורואה זקן מוזר שחזותו דוחה בעליל.

אבל הייתי כבר בן עשרים וחמש כשהמלך הארי הזקן (שהיה אז צעיר בעצמו) קיבל אותי אל משק ביתו. והוא מת זה עשר שנים, ועל כך אני כותב לך עכשיו. הבה ניגש ישר לעניין. את יודעת שמעולם לא הייתי אדם רגשני. (נדמה לי שאת זאת אהב בי הארי יותר מכל דבר אחר, כמי שהיה בעצמו רגשני ללא תקנה.) יש לי ירושה קטנה בשבילך. היא מאביך. הכרתי אותו טוב למדי, טוב אפילו ממך. הוא היה אדם נפלא, וחסרונו מורגש מאוד היום, אפילו בקרב אויביו, כך נדמה לי.

אני חי לי בשלווה בכפר בקנט. הוא רחוק דיו מלונדון כדי להגן עלי במידת מה מפני האשמות שווא, אך לא רחוק דיו כך שלא אשמע על האשמות שווא שטוֹפלים על אחרים. עדיין מעלים אנשים על המוקד בסמיתפילד; וכפי שוודאי שמעת בעצמך, קְרֶנמֶר ורִידְלי ולָאטימֶר טוּגנו אף הם. איזו שנאה לקרנמר ודאי יקדה במרי במשך כל השנים ההן! חשבי על הזמנים שהיא נאלצה לעמוד לידו בטקסים דתיים כאלה או אחרים… כמו ההטבלה של אדוארד, שם ממש הכריחו אותה לתת לו מתנות! קרנמר היקר, איש הכנסייה הכנוע של הנרי. אם היה אי־פעם מישהו שהיה קשה להעלות על הדעת שימות מות קדושים, הרי זה הוא. תמיד חשבתי שלָאיש אין שום מצפון. אני רואה שטעיתי. האם שמעת שראשית הוא התכחש לפרוטסטנטיות שלו, בסגנון קרנמרי אופייני, ואחר כך — הו, כמה נפלא! — התכחש להתכחשות שלו? זה היה מצחיק אילולא היה זה קטלני כל כך.

אבל אַת, ואלה שנמנים עם… האמונה שלך… חשתם בכך בשלב מוקדם, והשכלתם להיזהר ולהסתלק מאנגליה. אשאל אותך שאלה, אף כי ברור לי היטב שלא תשיבי עליה, לא על גבי נייר, אם את מקווה אי־פעם לחזור לכאן. עד כמה בדיוק את פרוטסטנטית? את יודעת שהמלך הזקן מעולם לא ראה בעצמו אדם פרוטסטנטי, אלא רק קתולי שהסתכסך עם האפיפיור וסירב להכיר בו. תרגיל נאה, אבל להנרי היו אז מחשבות גחמניות למדי. ואחר כך בנו אדוארד, הצדקן האדוק הקטן, היה פרוטסטנטי. אבל לא מסוג הטיפוסים הפראיים ההם, כמו האנאבפטיסטים. האם את נמנית עם הסוג הזה? אם כן, לא יהיה מקום בשבילך באנגליה. אפילו אצל אליזבת לא תהיי רצויה, אם היא תהיה אי־פעם למלכה. עלייך לדעת זאת, ולא לתלות תקוות בדברים שאין סיכוי שיקרו. באחד הימים תוכלי לשוב הביתה. אבל לא אם את אנאבפטיסטית או משהו דומה לכך.

אנגליה לעולם לא תהיה שוב קתולית. המלכה מרי דאגה לכך, ברדיפותיה בשם האמונה האמיתית ובאובססיה הספרדית שלה. הארי מעולם לא העניש איש אלא רק על חוסר נאמנות למלך. מי שחתם על "שבועת הירושה" היה יכול מבחינתו להאמין במה שרצה, בתנאי שנהג בג'נטלמניות בעניין זה, ולא התרוצץ מזיע והטיף בלהט בכיוון זה או אחר. ראשו של תומס מוֹר נערף לא מפני שהיה קתולי (אם כי הקתולים היו רוצים שאנשים יחשבו זאת, והם כמעט מצליחים בכך), אלא משום שסירב לחתום על השבועה. שאר בני ביתו עשו זאת. אבל מור נכסף למות מות קדושים ועשה — בגבורה? — רבות כדי להשיג זאת. הוא אילץ את המלך להרוג אותו, כפה זאת עליו פשוטו כמשמעו, וזכה בכתר השמיימי כביכול שהוא חשק בו כשם שהארי הזקן חשק באן בולין. הארי גילה עם הזמן שמושא תשוקתו אינו ערב כפי ששיווה בנפשו. נקווה שמור לא התפכח באותה מידה לאחר שהשיג את משאת לבו.

אני שוכח. אל לי להתלוצץ איתך בעניינים כאלה. גם את מאמינה במקום הזה. המאמינים דומים כולם. הם מבקשים לעצמם — מה היה שם ספרו של מור? — "אוטופיה". פירוש המילה "שום־מקום", את יודעת.

כפי שאמרתי, אני חי לי כאן בשלווה, בבית אחותי בקנט, עם אחייניתי ובעלה. יש להם בית כפרי קטן, ואדוארד… אני מהסס לכתוב זאת… הוא קברן וסתת מצבות. הוא חי מזה יפה. (ממשחקי מילים כאלה חייתי אני פעם.) אבל הוא מטפח את גנו כמו אחרים (היו לנו ורדים נהדרים השנה), משחק עם ילדיו ונהנה מארוחותיו. אין בו שמץ של דבר שמזכיר מוות; אולי רק אדם מסוגו יכול לחיות עם משלח יד שכזה. אם כי דומני שליצן קשור למוות באותה מידה, או שלפחות מספק את הניחוח שיכסה עליו.

באתי לכאן לפני ההכתרה של אדוארד. למלך־הנער וליועציו האדוקים לא היה צורך בליצן חצר, ולו נשארתי שם, הייתי כמפרש רפוי שמתנפנף אין אונים ברוח. וממילא חצרה של המלכה מרי אינה מסוג המקומות שנוהגים להתבדח בהם.

את זוכרת, קתרין, את הקיץ ההוא, כשאת ואני וכל משפחת בולין והמלך נפגשנו בהיוֶור? את ואחיך הנרי הובאתם לראות את סבכם וסבתכם מצד משפחת בולין. כל כך נעים בהיוור בקיץ. תמיד ירוק וקריר שם כל כך. ובגנים שם פרחו תמיד ורדי המושק היפים ביותר באנגליה. (זכור לך במקרה שם הגנן של סבך וסבתך? אינני רחוק עכשיו מהיוור, ואולי אוכל להיוועץ בו… בהנחה שהוא עדיין חי.) וזה במרחק של יום רכיבה נעימה מלונדון. את זוכרת איך נהג המלך לעמוד על הגבעה ההיא, הראשונה שממנה נשקפה היוור, ולתקוע בקרן הציד שלו? תמיד חיכית לשמוע את הצליל הזה, ואז יצאת בריצה לפוגשו. והוא תמיד הביא לך משהו. היית הנכדה הראשונה של בולין.

את זוכרת את דודך ג'ורג' באותו קיץ? הוא השתדל כל כך להיות האביר המושלם. הוא התאמן ברכיבה בשריון מלא, בזירת לוחמה סגורה בין עצים, והתאהב בנערה הפשוטה ההיא מ"האייל הלבן". היא העניקה מחסדיה לכל גבר שפקד את בית המרזח חוץ מאשר לג'ורג', כמדומני. היא ידעה שאם תעשה כן, ייפסק זרם הסונטות שנהג לכתוב לה, שהיללו את תומתה ואת יופיה ושהיא אהבה לצחוק להן.

אמך מרי ובעלה היו שם גם הם, כמובן. תמיד חשבתי שאמך עולה על אחותה אן ביופיה. אבל היא היתה טיפוס אחר. היא היתה שמש ודבש, ואחותה היתה אפלת הירח. היינו שם כולנו בקיץ ההוא, לפני שהכול נכנס למסלול מחריד כל כך. הגאות אכן נסוגה, והותירה את הזמן המועט ההוא כפיסת קרקע שבלטה בגאון מעל המציאות השטוחה והבוצית שסביבה.

אני מקשקש. לא, גרוע מכך, אני נעשה רומנטי ורגשני, משהו שאני מתעב אצל אחרים ולא אסבול בעצמי. עכשיו, אם לחזור לעניין החשוב: הירושה. אמרי לי איך אוכל להעבירה בבטחה לידייך דרך התעלה. לרוע המזל, מידותיו של הדבר בלתי נוחות למדי: הוא גדול מכדי שיהיה אפשר להסתירו בהצלחה על הגוף, וקטן מכדי שיוכל להגן על עצמו לבדו מפני הרס. לאמיתו של דבר, גורמים שונים יכולים להמיט עליו בנקל כליה — ים, אש, אוויר, ואפילו הזנחה.

אני מקווה שתשובתך תגיע בהקדם. סקרנותי לדעת ממקור ראשון איך נראה הבורא ומה טיבו נופלת ללא ספק מזו שלך ושל חברייך לכת, אך חוששני שכבר בעתיד הקרוב ייפול בחלקי הכבוד להתקבל לריאיון אצל השוכן במרומים, הידוע בחיבתו לגחמנות.

שלך תמיד,

ויל סומרס

 

קתרין קארי נוליס לוויליאם סומרס:

11 ביוני 1557, בזל

ויל היקר שלי,

אני מבקשת את סליחתך על הזמן הרב שנדרש לתשובה זו להגיע לידיך. מעטים בימינו השליחים שמוכנים לשאת בגלוי דברים מאנגליה, אלינו היושבים כאן בגלות. המלכה דואגת לכך. ואולם אני בוטחת בשליח זה, ובוטחת באותה המידה בזהירות שתנקוט בהשמדת מכתב זה מיד לאחר שתקרא אותו.

צר לי לשמוע על בריאותך הרופפת. אבל אתה, כמי שהיה ליצן החצר החביב על המלך הנרי, תמיד נטית להגזים בדבריך, ואני מתפללת לאלוהים שאין זו אלא עוד דוגמה לאמנותך. פרנסואה ואני מתפללים לשלומך מדי ערב. לא במיסה האלילית, שהיא נבובה ואף גרוע מכך, היא בדיחה, חיקוי עלוב (הו, אם רק תשמע זאת המלכה!), אלא בלבנו פנימה. חיינו כאן בבזל אינם רעים כל כך. בגדים יש לנו די הצורך לחימום גופנו, ואוכל שדי בו להזין אותנו, אך לא להשמיננו. יותר מזה יהיה עלבון לאל, שרבים מברואיו העניים סובלים בגופם ממחסור. אך אנו עשירים בדבר היחיד שראוי שיהיה לבני האדם — בחירות לפעול על פי צו מצפוננו. לכם אין עוד חירות שכזאת באנגליה. הקתולים ודאי כבר גזלו אותה לגמרי. אנו מתפללים מדי יום שהעריצות הזאת תוסר מכתפיכם, ושיקום משה כלשהו ויגאל אתכם משבייכם הרוחני.

אך בעניין הירושה. אני סקרנית. אבי מת ב־1528, כשהייתי אך בת שש. איזו סיבה היתה לך לחכות כמעט שלושים שנה כדי למסור אותה? היא ודאי לא יכולה להיות משהו נקלה או שיש בו משום בגידה. מה שמעורר בי עוד תהייה. דיברת על "אויביו". לא היו לו אויבים. ויליאם קארי היה ידיד טוב למלך, ואיש אציל. את זאת ידעתי לא רק מאמי, אלא גם מאחרים. בחצר העריכו אותו מאוד, ומותו במגפה העציב רבים. אני אסירת תודה לך על שזכרת לעשות זאת עכשיו, אך אילו קיבלתי זאת קודם לכן… לא, לא, אינני מאשימה אותך. אך אז יכולתי להכיר את אבי טוב יותר, ומוקדם יותר. טוב לו לאדם להכיר את אביו לפני שהוא עצמו נעשה לאדם מבוגר.

כן, אני זוכרת את היוור בקיץ. ואת דודי ג'ורג', ואותך, ואת המלך. כילדה הוא נראה לי יפה תואר ומלאכי. הוא ללא ספק היה בנוי לתפארת (השטן עשה זאת) והקרין נוכחות מסוימת, נוכחות מלכותית, הייתי אומרת. לא כל המלכים בורכו בכך; אדוארד מעולם לא גילה נטייה שכזאת, ואשר למלכה הנוכחית…

צר לי לומר ששמו של הגנן אינו זכור לי. משהו שיש בו האות ג'? אך אני זוכרת היטב את הגן, זה שמעבר לחפיר. היו שם סוללות של פרחים, והגנן (ששמו נשתכח ממני) זרע אותם כך שתמיד פרח משהו, מאמצע חודש מרס ועד לאמצע נובמבר. ופרח בכמויות אדירות, כך שהאחוזה הקטנה של הנרי תוכל תמיד לשפוע פרחים קטופים. מוזר שאתה מזכיר דווקא את ורדי המושק. הפרחים החביבים עלי היו החוטמיות, עם פעמוניהן הגדולים והכבדים.

החדשות שבישרת לי על קרנמר העציבו אותי. הוא היה אם כן אחד משלנו, למרות הכול. גם אני חשבתי תמיד שהוא מהטיפוסים שסרים למרותו של השליט, יהיה מי שיהיה. אני בטוחה שהוא הגשים את פסגת שאיפותיו, וכעת (כמאמרו של תומס מור, הטועה האומלל) הוא "שמח וטוב לב בגן העדן". אולי גם מור נמצא שם, אך למרות נאמנותו השגויה, לא בזכותה. אילו התאים את מפרשיו אל כיוון הרוח ושרד עד עכשיו, אני בטוחה שהוא היה נמנה עם השופטים שהיו מרשיעים את קרנמר. מור היה אויב אכזר של הפורשים; הוא אינו זוכה לכבוד מצדנו. במותו פחתו שורות רודפינו באדם אחד. מובן שרבים עדיין נותרו, אבל הזמן הוא ידידנו, ואנו נתגבר.

לך קשה להבין זאת, כי אתה נמנה עם הסדר הישן, והזהירות היתה תמיד סיסמתך. אבל כפי שאמר גמליאל, הפרקליט הפרושי, על הרדיפות שהיו נתונים להן הנוצרים הראשונים: "כי העצה או הפעולה הזאת אם מאת בני אדם היא — אזי תופר. אבל אם מאת אלוהים היא, לא תוכלו להפר אותה פן גם תימצאו נלחמים באלוהים!" זה כתוב בפרק החמישי של "מעשי השליחים". אם אין ברשותך עותק מתורגם של כתבי הקודש (לפי שהמלכה, כמדומתני, ציוותה להשמידם), אוכל לדאוג שתקבל עותק. לאחד מידידינו הנאמנים יש עסקים בלונדון, והוא דואג שנוכל לקבל דברים. השליח שלי כאן ימסור לך את שמו, ונוכל להחליף את מה שבידינו. אם כי אני בטוחה שתהיה הירושה אשר תהיה, היא ודאי אינה יכולה להיות יקרת ערך ככתבי הקודש.

לעולם אֲמָתךָ בַּמשיח,

קתרין קארי נוליס

 

ויל סומרס לקתרין נוליס:

21 ביולי 1557, קנט

קתרין המתוקה,

לתפילותייך היתה השפעה מבריאה, כי הנה התאוששתי מעט. אלוהים, כפי שנראה בעליל, שינה את מועד פגישתנו ודחה אותה לשעה נוחה יותר. כידוע לך, אינני שש לפקוד את לשכותיהם לא של רופאים ולא של כמרים. איש מהם לא התעסק בי זה ארבעים שנה ויותר, ולכך אני מייחס את העובדה שאני עדיין חי. מעולם לא הוקז דמי, מעולם לא משחו עלי משחות עשויות מפנינים כתושות (שהארי אהב כל כך), וכן מעולם לא טרחתי להתעניין בבגדיו של הכוהן הגדול המכהן. אין בכוונתי לפגוע ברגשותייך, קתרין, אך אינני מאמין בדבר, אלא רק בכך שהכול חולף במהירות. גם לדת אופנות משלה. אתמול היה זה חמש מיסות ביום — כן, הארי עשה את זה! — ועלייה לרגל אל גבירתנו מווֹלזינגהם. אחר כך כתבי קודש ודרשות. עכשיו שוב מיסות, עם שרֵפות לקינוח. ואחרי כן, מי יודע? התפללי לאל ההוא מז'נווה שבראת לעצמך בדמותך שלך.[1] מדוע לא? עוצמתו רבה עכשיו. אולי יש משהו בעבודת האל שהוא קבוע ושריר, הרבה מעבר לאופנות. אינני יודע. עבודתי התמקדה תמיד אך ורק בניסיון להסיט את פניהם של אנשים משינוי, מאובדן, ממוות. להסיח את דעתם בעת שהתפאורה מתחלפת מאחורי הקלעים.

קתרין: אל תשלחי לי שום כתבי קודש ושום תרגומים. אינני רוצה לקבל אותם, ולא להיות מקושר אליהם בדרך כלשהי. כלום אינך יודעת באיזו סכנה תעמידי אותי? וללא כל צורך. כבר קראתי אותם (אדרבה, הייתי מוכרח לקרוא אותם כדי שאוכל להתלוצץ עליהם עם המלך הארי בפומבי, ואף בד' אמות, ולמלא מקום בכל פעם שנבצר מקרנמר או ממלכתו האחרונה להשתתף בבילוי החביב עליו: דיון תיאולוגי ער). נשארתי נאמן לדתי ואין לי כל עניין להמירה באחרת. הואיל וקשה ביותר להבריח את כתבי הקודש הללו, את מוזמנת להעניק לאדם אחר את גמולי מאמצייך.

אך אדבר עם האיש שלך בעניין משלוח הירושה. עתה עלי לחדול מהמסתורין ולומר זאת בפשטות. הדבר הוא יומן. הוא נכתב בידי אביך. ערכו רב ביותר, ורבים היו רוצים להשמידו. הם יודעים על קיומו, אך עד כה הגבילו את מאמציהם לפנייה אל הדוכס מנורפוק בניסיון לברר את מוצאותיו, וכן פנו אל שרידי משפחת סימור, ואפילו אל לורד קלינטון, האלמן של בֶּסי בלאונט. במקודם או במאוחר הם ירחרחו את דרכם אלי, כאן בקנט.

זהו, אמרתי הכול, פרט לדבר אחד: היומן נכתב לא בידי ויליאם קארי, שנחשב לאביך, אלא בידי אביך האמיתי: המלך.

קתרין נוליס לוויל סומרס:

30 בספטמבר 1557, בזל

ויל,

המלך לא היה — ואינו! — אבי. איך אתה מעז לשקר כך ולהעליב את אמי, את אבי ואותי? ועכשיו בכוונתך לדלות מן העבר הרחוק את כל השקרים הללו? ואני חשבתי שאתה ידידי! אינני רוצה לראות את היומן. שמור אותו לעצמך, יחד עם כל מחשבותיך המוטעות והנתעבות! אין תמה שהמלך אהב אותך כל כך. הייתם כאיש אחד: נחותים ומלאי שקרים. אתה לא תכפיש את חיי ברפש של שקרים ורמזים גסים. ישוע אמר שעלינו לסלוח, אך גם אמר לנו לנער מכפות רגלינו את אבקן של ערים מלאות שקרנים, מחללי שם האל ודומיהם. ובכך מנערת אני אותך מכפות רגלי.

ויל סומרס אל קתרין נוליס:

14 בנובמבר 1557, קנט

קתרין, יקירתי,

אנא, הימנעי מלקרוע מכתב זה לגזרים במקום לקוראו. אינני מאשים אותך על התפרצותך. היא היתה נפלאה. פרדיגמה של היגיון מלא זעם, של מוסריות וכל השאר. (יאה למלך הזקן עצמו! הה, אילו זיכרונות העלתה בי ההתפרצות הזאת!) אבל עכשיו עלייך להודות: המלך היה אביך. אֶת זאת ידעת תמיד. אַת מדברת על פגיעה בכבוד אביך. האם תפגעי בכבודו של המלך בסירוב להודות במה שנכון? ייתכן שזו היתה הגדולה במידותיו הטובות (כן, גבירתי, היו לו מידות טובות), וגם כישרונו הגדול: להכיר תמיד בדברים כמות שהם, לא כפי שאנשים מניחים שהם. האם לא ירשת זאת ממנו? או שמא את, כאחותך למחצה המלכה מרי (גם אני מצר על קרבת הדם שלך אליה), עיוורת וחסרת כל יכולת לזהות אפילו את הדברים שניצבים ממש לנגד עינייך החלשות? אחותך למחצה האחרת, אליזבת, היא שונה, והנחתי שכזאת גם את. הנחתי שדם בולין, בשילוב הדם של טיודור, הוא שמסביר את קיומה של יכולת מופלאה לראות את המציאות במבט צלול וחד, שאינו מרופש בשום הבלים ספרדיים כלשהם. אך אני רואה כי טעיתי. את משוחדת ופתיה ומלאת רתחה דתית כמו המלכה הספרדית. המלך הארי אמנם מת אפוא. ילדיו, שייחל להם כל כך, דאגו לכך.

קתרין נוליס לוויל סומרס:

5 בינואר 1558, בזל

ויל,

על עלבונותיך יש להשיב. אתה מדבר על פגיעה בכבודו של המלך אבי. אילו אמנם היה אבי, האם לא פגע בכבודי שלי בכך שמעולם לא הכיר בי כבתו? (הוא הכיר בהנרי פיצרוי, עשה אותו לדוכס מריצ'מונד — הצאצא של הזונה ההיא בֶּסי בלאונט!) מדוע אם כן עלי להכיר בו או לכבד אותו? תחילה הוא פיתה את אמי לפני נישואיה, וכעת אתה אומר שגם הצמיח קרניים לבעלה. הוא אינו ראוי לכבוד, אלא לבוז. הוא היה איש רע וזרע אימה בכל אשר הלך. את הדבר הטוב היחיד שעשה, הוא עשה רק כתוצר לוואי של מעשה רע: תשוקתו אל דודתי, אן בולין, היא שעמדה מאחורי הקרע שיזם עם האפיפיור. (אכן, האל השתמש למטרותיו בחוטא. אך זה נזקף לזכותו של האל, לא של המלך.) אני יורקת על המלך המנוח, ועל זיכרונו! ואשר לדודניתי, הנסיכה אליזבת (בתה של אחות אמי, ולא שום דבר אחר), אני מתפללת שהיא… לא, מסוכן מדי להעלות זאת על הכתב, בלי קשר למהימנותם של השליח או של הנמען.

לך בדרכך, ויל. אינני רוצה עוד לקבל ממך שום מענה.

ויל סומרס לקתרין נוליס: 

15 במרס 1558, קנט

קתרין,

אנא נהגי בי בעוד מעט אורך רוח. ממכתבך המבולבל להפליא עלתה שאלה מהותית אחת. השאר היה כולו רעש והמולה. שאלת: אילו אמנם היה אבי, האם לא פגע בכבודי שלי בכך שמעולם לא הכיר בי כבתו?

התשובה ידועה לך: המכשפה ההיא (עכשיו עלי להעליבך שוב), אן בולין, הוציאה אותו מדעתו. היא ניסתה להרעיל את הדוכס מריצ'מונד. האם היית רוצה שגם בך תנסה לשלוח את ידה? כן, דודתך היתה מכשפה. ואמך שונה לגמרי. קסמיה היו כנים, ומחשבותיה והליכותיה כנות אף הן. היא סבלה בשל כך, שעה שדודתך המכשפה פרחה. על כנוּת משלמים תמיד ביוקר, וכידוע לך עכשיו, לאמך לא היה מצע נוח בחיים. הוא היה ודאי מכיר בך, ואולי גם באחיך (אם כי במקרה שלו, הוא היה בטוח פחות באבהותו), אילולא מנעה זאת ממנו המכשפה. היא קינאה, קינאה מאוד בגלל אמך המתוקה, אם כי אלוהים יודע שהיא עצמה נתנה למלך די סיבות לקנא: הערצת כל העולם לא הספיקה למכשפה, היא היתה חייבת ליהנות משירותיהם של כל הגברים בחצר. ובכן, כפי שהיא עצמה אמרה, המלך, משלא נותרו לו עוד כיבודים ארציים בשבילה, העניק לה את כתר הקדושה המעונה. הה! לא כל מי שהורגים אותו הוא קדוש מעונה. היא ביקשה לחבור אל תומס בקט ואפילו אל תומס מור, אך זה לא קרה. היא נכשלה בניסיונה השקוף לזכות בכבוד ובתהילה שלאחר המוות.

ועתה קחי יומן זה והשלימי עם עצמך. אם לא תוכלי, שמרי אותו ל… קרובתך, הנסיכה אליזבת, לזמן שבו… גם אני, מוטב שלא אומר יותר מזה. הדבר מסוכן, ואפילו צווארי הזקן והחרוש קמטים אינו שש במיוחד להרגיש את החבל מתהדק סביבו. אינני יכול לתתו בידיה כעת, אם כי, כפי שהבהרת היטב, היא הבחירה המובנת מאליה. מרגלים שורצים סביבה, והיא נתונה למעקב תמידי. מרי רוצה להחזיר אותה למצודה,[2] ולדאוג שלעולם לא תצא משם.

איך הגיע לידי יומן זה? ובכן, כידוע לך (או שמא לא. מדוע עלינו תמיד להניח שלחיינו הפרטיים נודעת חשיבות כללית ושהם ידועים לכול?) ראה אותי הארי, המלך, לראשונה כאשר אדוני, סוחר צמר מהעיר קָאלֶה, הזדמן לחצר. אז לא הייתי ליצן, רק צעיר ששעתו פנויה לשיטוט במסדרונות. שיעשעתי את עצמי כמנהגי הקבוע אז, כשידי היו פנויות מהעיסוקים המעניינים יותר של מיטה או משקה: דיברתי. המלך שמע, והשאר, כפי שאומרים פשוטי העם, הוא היסטוריה. (היסטוריה של מי?) הוא קיבל אותי לשירותו, נתן לי מצנפת ופעמונים, וקשר אותי אליו בדרכים רבות מכפי שיכולתי לשער בשעתי. הזדקנו יחד, אך כאן עלי להעלות על הכתב ולספר מה היה טיבו של הארי הצעיר. עין השמש, שסימאה את כולנו… כן, אפילו אותי, את ויל הציניקן. היינו אחים; וכששכב על ערש דווי בחדר המחניק ההוא בווייטהול, הייתי היחיד שהכיר אותו עוד כשהיה צעיר.

אך אני סוטה מהנושא. דיברתי על היומן. כשרק הגעתי אל הארי ב־1525 (זמן מה קודם שהמכשפה הקסימה אותו), הוא ניהל מעין יומן שבו רשם בקווים כלליים את אירועי היום. אחרי כן — אחרי החרפה של קתרין האוורד, "מלכתו" החמישית — כשהיה חולה כל כך, הוא החל לנהל יומן אישי, כדי להוליך שולל את הזמן ולהסיח את דעתו מהכאב ברגלו שייסר אותו יום יום, ומהמחלוקות הגוברות שהתגלעו סביבו. הה, כן, בתי — הוא אכן חש שהוא מאבד שליטה. הוא ידע על דבר קיומן של הסיעות שהתגבשו סביבו ושרק המתינו למותו. לפיכך הוא השתלח בכל העולם, ובסתר העלה את הדברים על הכתב.

לקראת הסוף הוא היה מסוגל רק לכתוב הערות כלליות, שאותן התכוון (האופטימיסט הנצחי) להרחיב בשלב מאוחר יותר. (ואמנם, חודש אחד בלבד לפני מותו הוא ציווה לנטוע בגנו עצי פרי שיישאו את פריים רק מקץ עשר שנים לפחות. צחוק הגורל הוא שהם פרחו בשנה שעברה, כך שמעתי, ומרי ציוותה לכרות אותם. אם נגזר עליה להיות עקרה, כי אז חייב הגן המלכותי בהכרח לחקות את האישיות המלכותית.) הוא לא הספיק לעשות זאת, ולא יעשה זאת לעולם. אני שולח את היומן בזאת, יחד עם כל שאר היומנים ובצירוף הערות והסברים שלי. היססתי אם לערוך את היומן, אך כשקראתי אותו הרגשתי כאילו אני שומע שוב את קולו של הארי, ומעולם לא נטיתי לקטוע את דבריו. הרגלים נושנים אינם חולפים, כפי שאת רואה. ואולם, ככל שהיטבתי להכירו, היומן גילה לי הארי לא מוכר — מה שמוכיח, אני משער, שכולנו זרים זה לזה, אפילו לעצמנו.

אך התחלתי את כל זאת בשאלה איך הגיע היומן לרשותי. התשובה פשוטה: גנבתי אותו. הם היו משמידים אותו. הם השמידו את כל מה שהיה קשור איכשהו למלך, או לזמנים ההם: קודם הרפורמיסטים, ואחר כך הקתולים. הרפורמיסטים ניתצו את הזגוגיות בכל כנסייה, והקתולים, כך שמעתי, הרחיקו לכת באכזריותם, ולכן אפילו אני חושש לכתוב זאת. סוכני המלכה הוציאו את גופתו של הארי — אביה, עצמה ובשרה! — שרפו אותה, והשליכו אותה לתמזה! הו, כמה מפלצתי!

יומן זה הוא אפוא השריד הארצי האחרון שנותר ממנו. האם תהיי בת בלתי טבעית כמו המלכה ותשרפי גם אותו? אם אינך בתו (כפי שאת טוענת), היי לו אם כן בת טובה מבתו האמיתית.

כמה נטול הומור כל זה. הומור הוא אכן הדבר התרבותי ביותר שיש לנו. הוא מחליק קצוות מחוספסים ומאפשר לשאת את כל השאר. הארי ידע זאת. אולי כדאי שאעסיק ליצן משלי, עתה כשאין עוד ספק שייעודי שלי כבר מוצה.

תבוא עלייך ברכת אלוהייך אפוף הסוד,

ויל

מצורף בזה היומן.

אני חש חובה לציין: בסי בלאונט לא היתה זונה.

 

פרק ראשון

אתמול שאל אותי שוטה אחד מה הזיכרון הראשון שלי, וציפה שאשקע לי שמח וטוב לב בזיכרונות הילדות הרגשניים שלי, כשם שזקנים רפי שכל אוהבים לעשות. הוא הופתע לגמרי כשגירשתי אותו מהחדר.

אך הנזק כבר נגרם, ואת מחשבותי לא יכולתי לגרש בקלות כזאת מראשי. מהו הזיכרון המוקדם ביותר שלי? יהיה אשר יהיה, נעים הוא לא. בכך אני בטוח.

האם הוא היה מגיל שש? לא, אני זוכר מתי נולדה אחותי מרי, וזה היה כשהייתי בן חמש. שמא ארבע? זה היה כשאחותי האחרת, אליזבת, מתה, וגם את זה, למרבה הזוועה, אני זוכר. שלוש? אולי. כן. כשהייתי בן שלוש שמעתי בפעם הראשונה תשואות — ואת המילים "רק בן שני".

היום היה נאה — יום קיץ חם ודמום. הלכתי עם אבא לאולם וֶסטמינסטֶר כדי לקבל שם כיבודים ותארים. הוא חזר איתי על הטקס עד ששיננתי אותו היטב: איך לקוד קידה, מתי להשתטח על הרצפה ואיך לפרוש מהחדר בנסיגה לאחור, בפני אליו ובגבי אל הדלת. הייתי מוכרח לעשות זאת, כי הוא היה מלך, והייתי צפוי לשהות במחיצתו.

"לעולם אינך מפנה גב אל מלך," הוא הסביר.

"גם אם אתה פשוט אבא שלי?"

"כן," הוא השיב בכובד ראש. "אני עדיין מלכך. ואני מעניק לך היום את התואר אביר מסדר האמבט, ועליך להיות לבוש בבגדי נזיר. ואז תיכנס שוב לאולם בגלימות טקסיות, ותוכתר בתואר הדוכס מיורק." הוא צחק צחוק יבש קל — כאוושת עלים המתעופפים בחצר מרוצפת אבנים עגולות. "זה ישתיק אותם, יוכיח להם שהטיוּדוֹרים איחדו את בית יורק! הדוכס מיורק האמיתי יהיה בני. שיראו זאת, כולם!" לפתע הוא הנמיך את קולו ודיבר בלחש. "אתה תעשה את זה לפני כל אצילי הממלכה. אסור לך לשגות, וגם לא לפחד."

הבטתי בעיניו האפורות הקרות שבצבע שמי נובמבר. "אני לא מפחד," אמרתי, וידעתי כי דיברתי אמת.

המוני אדם באו לצפות בנו כשרכבנו לווסטמינסטר, דרך צ'יפְּסַייד. היה לי פוני משלי, לבן, ורכבתי מיד מאחורי אבי, שהיה רכוב על סוסו הגדול והמעוטר. אפילו ברכיבה כמעט שלא עליתי בגובהי על שורות האנשים שנפרשו משני צדנו. ראיתי קלסתרי פנים ברורים, וראיתי גם את הבעותיהם. הם שמחו וקראו לעברנו שוב ושוב ברכות כשעברנו על פניהם.

נהניתי מהטקס. ילדים אינם אמורים ליהנות מטקסים, אבל אני נהניתי. (חיבה שמעולם לא אבדה לי. האם גם זה התחיל כאן?) מצא חן בעיני שכל העיניים באולם וסטמינסטר מופנות אלי בזמן שאני צועד לאורך האולם, לבדי, אל אבא. גלימות הנזיר היו מחוספסות ומגרדות, אך לא העזתי להסגיר כל סימן לאי־נוחות. אבא ישב על במה, בכס מלכות מגולף וכהה. הוא נראה מרוחק ולא אנושי, מלך לכל דבר. ניגשתי אליו, ברעד קל, והוא קם ונטל חרב ארוכה ועשה אותי אביר, חבר במסדר האמבט. כשהרים את החרב הוא נגע בה קלות בצווארי, ואני הופתעתי להיווכח עד כמה קרה הפלדה, אפילו ביום שבעיצומו של קיץ.

אחר כך נסוגותי לאיטי אל מחוץ לאולם, והלכתי לחדר ההמתנה, שם המתין לי תומס בולין, אחד האדונים נושאי הכלים של אבא, ועזר לי להחליף את הבגדים לגלימות הטקסיות האדומות והעשירות שהוכנו במיוחד לכבוד האירוע. משהחלפתי את בגדי, נכנסתי שוב לאולם, וחזרתי על הכול. הוכתרתי בתואר

הדוכס מיורק.

אחר כך הייתי אמור לקבל כיבודים, וכל האצילים והבישופים היו אמורים לבוא ולחלוק לי כבוד, להכיר בי בתור האציל רם המעלה ביותר באנגליה — אחרי המלך ואחי הבכור ארתור. כעת מובנת לי משמעות הדבר, אך אז לא הבנתי זאת. התואר "הדוכס מיורק" היה החביב על הטוענים לכתר, כך שכוונתו של אבא היתה לחלץ מפי אציליו שבועות אמונים, ובכך למנוע מהם להכיר בעתיד בטוענים אחרים לכתר — שכן, בסופו של דבר, לא ייתכנו שני דוכסים מיורק. (בדיוק כשם שלא ייתכנו שני ראשים ליוחנן המטביל, אף שהקתולים מתעקשים לסגוד לשניהם!)

אבל אני לא הבנתי זאת. הייתי אז רק בן שלוש שנים. זו היתה הפעם הראשונה שעמדתי במרכזה של התרחשות כלשהי, וכמהתי לתשומת לב. בעיני רוחי דימיתי שכל המבוגרים יתגודדו סביבי וידברו אלי.

אך לא כך היה הדבר. ה"הכרה" לא היתה אלא מבט רגעי וחטוף בכיווני, הטיית ראש קלה. תעיתי לגמרי ביער של רגליים (שכן כך זה נראה לי. בקושי הגעתי למותניו של גבר), שהסתדרו עד מהרה לקבוצות של שלושה, ארבעה או חמישה גברים. הסתכלתי סביבי, חיפשתי את המלכה אמי, אך לא ראיתי אותה. אבל היא הבטיחה לבוא…

תרועת חצוצרות יבבנית הכריזה שהמאכלים מוגשים עתה אל השולחן הארוך שנמתח לאורך הקיר המערבי של האולם. עליו היתה פרושה יריעת פשתן לבנה, וכל כלי ההגשה היו מזהב. הם נצצו באור הקלוש והבליטו את צבע האוכל שבתוכם. מגישי היין החלו להסתובב כה וכה ובידיהם כדי זהב גדולים. כשניגשו אלי, דרשתי לקבל מעט, דבר שעורר פרצי צחוק מכל הסובבים. המגיש היסס, אבל עמדתי על דעתי. הוא הושיט לי גביע כסף קטן ומילא אותו ביין אדום, ואני כיליתי את המשקה כולו בגמיעה אחת. אנשים צחקו, ודבר זה משך את תשומת לבו של אבא. הוא נעץ בי מבט רושף, כאילו חטאתי חטא חמור.

עד מהרה נתקפתי סחרחורת, והתכסיתי זיעה בגלימות הקטיפה הכבדות שלבשתי באוויר הסגור שבאולם ההומה אדם. רחש הקולות שמעלי היה בלתי נעים, ועדיין המלכה לא באה, ושום תשומת לב לא הופנתה לכיווני. השתוקקתי לחזור לאֶלתַם, ולעזוב את החגיגה המשמימה הזאת. החלטתי שאם זה טיבם של אירועים חגיגיים, אינני רוצה בהם שום חלק, וגם לא אקנא בארתור על זכותו להשתתף בהם.

ראיתי את אבא עומד במרחק מה ומשוחח עם אחד מיועציו האישיים — הארכיבישוף מוֹרטוֹן, אם אינני טועה. בהשפעתו המחזקת של היין (כי בדרך כלל לא נטיתי לגשת לאבא) החלטתי לבקש ממנו רשות לפרוש ולחזור מיד לאלתם. יכולתי לגשת אליו ללא הפרעה לאחר שעברתי את גושי האצילים ושאר אנשי החצר המרכלים. הודות לקוטני הגופני, איש לא ראה אותי כשהתקרבתי למלך ונעמדתי במרחק מה, בעודי חבוי למחצה בין קפלי הווילונות, וחיכיתי שיפסיק לדבר. למלך אין מפריעים, גם אם בבנו מדובר.

כמה מילים הגיעו עד אוזני. המלכה… חולה…

האם מחלה מנעה אפוא את אמי מלבוא? התקרבתי וכריתי אוזן.

"אבל היא חייבת לקבור את הצער הזה," אמר מורטון. "ולמרות זאת, כל טוען לכתר פותח מחדש את הפצע…"

"משום כך היה נחוץ הטקס היום. כדי לשים קץ לכל הדוכסים מיורק המזויפים הללו. אילו רק ראו כמה הדבר מכאיב להוד מעלתה. כל אחד… היא יודעת שהם כזבנים, מעמידי פנים, ולמרות זאת היה נדמה לי שהיא מסתכלת זמן ממושך מדי בפניו של לַמבֶּרט סימְנֶל. היא רוצה בכך, אתה מבין. היא מצטערת שריצ'רד, אחיה, אינו בחיים." קולו של המלך היה נמוך ועצוב. "משום כך היא סירבה לבוא ולראות את הנרי מקבל את תוארו. היא לא יכלה לשאת זאת. היא אהבה את אחיה."

"אבל גם את בנה היא אוהבת." זאת היתה שאלה מחופשת להצהרה.

המלך משך בכתפיו. "כפי שאם אמורה לאהוב את בנה."

"ולא יותר מזה?" מורטון נשמע להוט עכשיו.

"אם היא אוהבת אותו, הרי זה בגלל מי שהוא מזכיר לה — את אביה אדוארד. הנרי דומה לו, ראית זאת." אבא לגם עוד לגימה מגביעו הענקי, כך שפניו היו חבויות.

"הוא ללא ספק נסיך אצילי למראה," אמר מורטון והינהן, כך שסנטרו כמעט נגע בצווארו עטוי הפרווה.

"אני מסכים איתך בעניין מראהו. גם אדוארד היה יפה תואר. אתה זוכר את האישה ההיא שצעקה בכיכר השוק, 'בהן צדק, מגיעות לך עשרים לירות בעד פניך היפות'? אדוארד היפה. 'השמש במלוא זוהרה' הוא קרא לעצמו."

"אף שכולנו יודעים שהשם היה צריך להיות 'המלך שבמיטתה של גברת שוֹר'," אמר מורטון בצחקוק. "או שמא היתה זו מיטתה של אלינור באטלֶר?"

"איזו חשיבות יש לכך? הוא היה תמיד במיטתה של זו או אחרת. אתה זוכר את הבלדה הלגלגנית ההיא על המאנפפים במיטות נאפופים? אליזבת ווּדְוויל היתה נבונה דיה לנצל את התאווה הזאת. אינני רוצה לזלזל באִמהּ של המלכה, אך היא היתה מרשעת זקנה ומייגעת. חששתי שהיא לעולם לא תמות. ולמרות זאת, אנו משוחררים מנוכחותה זה שנתיים. השבח לאל!"

"אבל הנרי… האם הוא לא…" ניכר על מורטון שהוא מתעניין בחיים יותר מאשר במתים.

המלך הסתכל סביבו כדי לוודא שאיש אינו מאזין. נצמדתי עוד יותר אל קפל הווילון, והתפללתי להיהפך לרואה ואינו נראה. "רק בן שני. נתפלל לאלוהים שלעולם לא יהיה בו צורך. אם יהיה אי־פעם מלך," — הוא השתתק, ואז הנמיך את קולו ללחישה כשאמר את הדברים שאין לאומרם — "בית טיודור לא יחזיק מעמד, בדיוק כשם שבית יורק לא שרד אחרי אדוארד. הוא היה חייל אמיץ ויפה תואר — אני מודה — אך טיפש ביסודו וחסר רגישות. והנרי כמוהו. אנגליה יכולה לשרוד אדוארד אחד, אך לא שניים."

"זה לעולם לא יגיע לידי כך," אמר מורטון ללא היסוס. "יש לנו את ארתור, והוא יהיה מלך נפלא. סימני הגדוּלה ניכרים עליו כבר עכשיו. משכיל כל כך. ממלכתי כל כך. חכם כל כך — הרבה מעבר לשמונה שנות חייו."

"ארתור השני," מילמל אבא בעיניים חולמניות. "כן, זה יהיה יום גדול. והנרי, אולי, יהיה באחד הימים הארכיבישוף מקנטרבֶּרי. כן, הכנסייה היא מקום טוב בשבילו. אם כי שבועת הפרישוּת עלולה להרגיז אותו במקצת. האם גם אותך היא מרגיזה, מורטון?" הוא חייך בקרירות, כמי שמאשר את שותפותו לפשע. למורטון היו ממזרים לרוב.

"הוד מעלתך…" מורטון הפך את פניו בצניעות מעושה, וכמעט ראה אותי.

לבי הלם. התחפרתי עוד יותר בתוך הווילון. הבנתי שאסור להם לדעת שאני בקרבת מקום וששמעתי את דבריהם. רציתי לבכות — ואמנם חשתי שדמעות מפלסות את דרכן אל תוך עיני — אבל הייתי חסר רגישות מכדי לבכות. כך אמר המלך.

במקום זאת, לאחר שחדלתי לרעוד וגירשתי כל רמז לדמעות, נטשתי את מקום מחבואי ויצאתי אל בין האצילים המקובצים יחד, ודיברתי בעוז רוח עם כל מי שנקרה בדרכי. על כך הרבו אחר כך לדבר.

v

אך אל לי להיות צבוע. לפעמים היה טוב להיות נסיך. לא במובן החומרי, כפי שאנשים מניחים. בניהם של האצילים חיו במותרות גדולים מאלה שלנו. אנחנו היינו התחתית שבסולם ה"חסכנות" של המלך, והתגוררנו וישנו במגורים ספרטניים, כחיילים נאמנים. נכון, גרנו בארמונות, והמילה מעלה בדמיון תמונות של מותרות ושל יופי — שאותם עלי לזקוף במידת מה לזכותי, כי עמלתי קשות כדי להוציאם אל הפועל, בימי מלכותי שלי — אך בתקופת ילדותי היה המצב שונה. הארמונות היו שרידים מתקופה קדומה יותר — רומנטיים, אולי, ורוויי היסטוריה (כאן נרצחו בניו של אדוארד; כאן ויתר ריצ'רד השני על כתרו), אך בהחלט בלתי נוחים: חשוכים וקרים.

וכן לא היו אלה חיים הרפתקניים במיוחד. אבא לא הרבה לנסוע, וכשעשה זאת, הוא השאיר אותי בבית. עשר השנים הראשונות של חיי עברו עלי כמעט כולן בגבולות ארמון אלתם. כל הצצה אל מעבר לתחומי הארמון היתה, מכל בחינה ומובן, אסורה. למראית עין נועד הדבר להגנתנו. אך למעשה היתה זו דרך לבודד אותנו. שום נזיר לא חי חיי צניעות, הגבלות ושיממון כפי שהיו חיי בעשר השנים ההן.

וזה היה אך הולם, מפני שאבא היה נחוש בדעתו שכשאגדל אהיה כומר. ארתור יהיה מלך. ואני, הבן השני, מוכרח להיות איש כנסייה ולהקדיש את מרצי לשירות האל, ולא לתפוס בכוח את כיסאו של אחי. וכך, מגיל ארבע, קיבלתי הכשרה דתית משורה של כמרים נוגי עיניים.

אך למרות זאת, היה טוב להיות נסיך. זה היה טוב מסיבות חמקניות שאני כמעט מתקשה להעלות על הכתב. זה היה טוב בגלל ההיסטוריה שבדבר, אם תרצו. להיות נסיך זה להיות… מיוחד. לדעת, כשקראת את סיפורו של אדוארד המוודה או של ריצ'רד לב־הארי, שיש לך קשר דם מיסטי אליהם. זה הכול. אך זה הספיק. זה הספיק לי כששיננתי תפילות לטיניות לאינספור. דם של מלכים זרם בעורקי! נכון, הוא היה חבוי מתחת לבגדים הדהויים, והיה ברור שלעולם לא יעבור אל צאצאי, אך בכל זאת הוא היה שם — אש שיכולתי להתחמם לאורה.


[1]     הכוונה לז'אן קלווין, 1564-1509, רפורמטור פרוטסטנטי שפעל בז'נווה.

 

[2]     המונח "המצודה" מתייחס למצודת לונדון ((The Tower of London.

 

31 אוקטובר

בית הפגישות / קטע ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

וֶנוּס היקרה,

אם יש אמת במה שהם אומרים, וארצי גוועת, אז אני חושב שאולי אני מסוגל לספר להם למה. את מבינה, ילדה, המצפון הוא איבר חיוני, לא סתם תוספת כמו שקדים או אַדֶנוֹאידים. בינתיים אני מביע את איחולי. את מצטרפת עתה לנבחרת מכובדת של אנשים צעירים — מי שנידונו לספסר בפרקי הזיכרונות הנרקבים של קרוב משפחה קשיש. ובכל זאת, לא יהיה עלייך ללכת רחוק: הוצאת גַגארין ברחוב ג'ונס. בקשי לראות את מר נוֹסְרין. אל תדאגי: לא אלך בדרכו של הסוטה המבולבל ההוא שעליו קראנו, ששלח סרטי צילום שלמים מעשה ידיו למעבדה לפיתוח־תוך־שעה. נוסרין קיבל את שלו (והכול משולם). מלבד זה, הוא בן ארצי, כלומר, הוא יבין. הייתי רוצה, בבקשה, מהדורה הכוללת עותק אחד. הוא שלך.

תמיד שאלת אותי מדוע מעולם לא יכולתי "להיפתח", מדוע כל כך קשה לי "להוריד מעלי" ו"לשחרר לחץ" וכל זה. טוב, עם עבר כמו שלי, חיים במידה רבה בשביל ההפוגות שבהן לא חושבים עליו — וברור כי זמן שיוקדש לדיבור עליו לא יהיה אחת מהן. היתה עכבה עמומה יותר: פחד נוירוטי אמיתי שלא תאמיני לי. ראיתי שאת מסיטה את המבט, ראיתי שאת מסבה את פנייך ומנענעת לאט בראש מורכן. ומשום מה היה זה מראה בלתי נסבל. אמרתי שהפחד שלי נוירוטי, אבל אני יודע שהוא משותף לגברים רבים עם היסטוריה דומה. נוירוזה משותפת, חרדה משותפת. רגש ההמונים: עוד יהיה עלינו לשוב לנושא רגש ההמונים.

בהתחלה, כשכינסתי את העובדות לפנַי, מילים שחורות על דף לבן, מצאתי את עצמי בוהה בערמה קטנה וחסרת צורה של התבזות ואימה. אז ניסיתי לשוות לדבר הזה קצת מבנה. ברגע שהצלחתי לאתר חזות כלשהי של צורה ודפוס, הרגשתי פחות מבודד, והצלחתי לחוש בסיועם של כוחות אל־אישיים (שנזקקתי להם מאוד). הרמז הזה לאחדוּת אולי היה מתעתע. מאז ומתמיד פיזרה המולדת ביד רחבה אנטי־הֶאָרוֹת, אֶפּיפַניוֹת שליליות — אבל לא אחדוּת. אין שום אחדויות בארצי.

בשנות השלושים היה כורה בשם אלכסֵיי סְטַחאנוֹב, שסיפרו עליו שכרה יותר ממאה טונות פחם — המִכסָה היתה שבעה — במשמרת אחת. מכאן כת הסטחאנוביטים, או פועלי ה"מחץ": ממלאֵי עמקים ומְשטחי הרים, דחפורים ומַחפֵּרים אנושיים. הסטחאנוביטים, לעתים קרובות, היו נוכלים מובהקים; וכן, לעתים קרובות מאוד, הם נתלו בידי חבריהם, שתיעבו את הנורמות התופחות… היו גם כותבי "מחץ". הם נאספו מרִצפת בית החרושת, באלפיהם, והוכשרו לכתוב פרופגנדה במסווה של פרוזה בדיונית. התכלית שלי שונה, אך מוטב שתחשבי עלי כך — כעל כותב "מחץ" שמספר את האמת.

האמת תכאיב לך. פעם נוספת הלמה בי ההכרה (שריטה דקה, כמו חתך משולי נייר) שהמעשה המחפיר ביותר שלי בּוּצע לא בעבר הרחוק, כמו כל השאר, כמעט, אלא בזמן שאת כבר חיית לא מעט שנים, ורק חודשים ספורים לפני שהכירו לי את אמך. רוח הרפאים שלי מצפה לגינוי. אבל עשי אותו אישי, וֶנוּס; עשי אותו הגינוי שלך, ולא של הקבוצה שלך ושל האידיאולוגיה שלך. כן, שמעת אותי, גברת צעירה: האידיאולוגיה שלך. הו, זו אידיאולוגיה מתונה, אני מסכים (מתינות היא הרעיון היחיד שלה). לאף אחד אין כוונה לפוצץ את עצמו לרסיסים למענה.

שאַת תעכלי מה שעשיתי — זו, בכל מקרה, תהיה דרישה לא פשוטה מן האומץ שלך ומרוחב לבך. אבל אני חושב שאפילו איש נקמות מחמיר (ואת לא) היה שמח למדי על האופן שבו התגלגלו הדברים. אפשר היה לטעון נגדי, ולא הייתי מתווכח, שלא הייתי ראוי לאמך, ושלא הייתי ראוי לכך שחיית בביתי כמעט עשרים שנה. גם איני פוחד כעת מאוד שתנדי אותי מזיכרונך. לא נראה לי שתעשי זאת. כי את מבינה מה פירוש להיות עבד.

ונוס, צר לי על שעדיין מציק לך כל כך שלא הנחתי לך להסיע אותי לאוֹהֵייר. "זה מה שאנחנו עושים," אמרת: "אנחנו מסיעים זה את זה אל שדה התעופה וממנו." את קולטת כמה זה נדיר? אף אחד כבר לא עושה את זה, אפילו לא כאלה שזה עתה נישאו. בסדר — זה היה אנוכי מצדי לסרב. אמרתי שזה מפני שאיני רוצה להיפרד ממך לשלום במקום ציבורי. אבל אני חושב שמה שבאמת הטריד אותי הוא חוסר הסימטריה. את ואני, אנחנו מסיעים זה את זה אל שדה התעופה וממנו. ואני לא רציתי שום אל בשעה שידעתי שלא יהיה שום ממנו.

את מוכנה היטב ככל שצעיר מערבי יכול לקוות להיות, מצוידת בתזונה נכונה, בביטוח בריאות נדיב, בשני תארים, במסעות בנֵכר ובשפות זרות, ביישור שיניים, בטיפול פסיכולוגי, ברכוש ובהון; וצבע העור שלך יפהפה. הסתכלי עלייך — הסתכלי על הברק הזה שלך.

חלק ראשון

יֶניסֵיי, 1 בספטמבר 2004

אחי הקטן הגיע למחנה ב־1948 (אני כבר הייתי שם), בשיאה של המלחמה בין החיות־רעות לַבְּנות־כלבה…

טוב, זה אולי לא משפט פתיחה רע לסיפור עצמו, ואני קצר רוח לכתוב אותו. אבל עדיין לא. "עדיין לא, עדיין לא, בָּבוֹת־עינַי!" כך נהג המשורר אוֹדֶן לומר למילות השירים, אותן איגרות מתפרשׂות שנדמה כי שידלו אותו שיניח להן להיוולד בטרם עת. מוקדם מדי, עכשיו, למלחמה בין החיות־רעות לַבְּנות־כלבה. תהיה מלחמה בדפים האלה, אין מנוס מכך: לחמתי בחמישה־עשר קרבות, ובשביעי כמעט סורסתי על ידי קליע משני (בורג ברזל של יותר מקילוגרם), שתקע את עצמו בחלק הפנימי של הירך שלי. כשסופגים פציעה חמורה כל כך, בשעה הראשונה אינך יודע אם אתה גבר או אישה (או אם אתה זקן או צעיר, או מי אביך או מה שמך). אף על פי כן, שניים־שלושה סנטימטרים יותר למעלה, כמו שאומרים, ולא היה שום סיפור לספר — מכיוון שזהו סיפור אהבה. נכון, אהבה רוסית. אבל בכל זאת אהבה.

סיפור האהבה משולש בצורתו, והמשולש אינו שווה צלעות. לפעמים אני אוהב לחשוב שהמשולש שווה שוקיים: אין ספק שהוא מסתיים בשְפּיץ חד מאוד. עם זאת, בואי נהיה כנים ונודה שהמשולש נותר, באופן נחרץ, שונה צלעות. אני מקווה, יקירתי, שיש לך מילון לידך? הכבוד שרחשת למילונים מעולם לא נזקק לעידוד רב. שונה צלעות, מיוונית, סְקַלֶנוֹס: בלתי שווה.

זה סיפור אהבה. אז מובן שאני מוכרח להתחיל בבית הפגישות.

 

אני יושב בחדר האוכל דמוי החרטום בספינת קיטור לתיירים, "גיאורגי ז'וּקוֹב" שמה, על נהר יֶניסֵיי הזורם ממרגלות הרי מונגוליה אל אוקיינוס הקרח הצפוני, וכך מבקע את מישור אֵירוֹאסיה הצפוני — מרחק כאלפיים חמש מאות ורסטאות. בהתחשב במרחקים ברוסיה, ובכלל במאמץ המפרך של החיים ברוסיה, היית מצפה שוורסטה תהיה שווה — נגיד — לשלושים ותשעה מייל. למעשה זה בקושי יותר מקילומטר. אבל גם כך זו נסיעה ארוכה מאוד. הבְּרוֹשוּר מתאר את ההפלגה כ"טיול אל יעד שכל מי שיבקר בו יישאר אסיר תודה לכל החיים" — ניסוח שמצלצל קצת לא נעים. אל תשכחי, בבקשה, שנולדתי ב־1919.

שלא כמו בכל מקום אחר כמעט, כאן, ה"גיאורגי ז'וקוב" אינה אף לא אחת מן השתיים: לא פְּלוּטוֹקְרַטית בנוסח פוּטוּריסטי ולא חמורה למראה בנוסח פוּטוּריסטי. היא תמונה של קוֹמְפוֹרְטיסמוּס מַקשיש, צַאריסטי למעשה. מתחת לקו המים, היכן שהעובדים והצוות לנים ומתהוללים, האונייה היא כמובן חורבה מבאישה — אבל ראי את חדר האוכל, עם הווילאות הזהובים כדבש, הקטיפה האדומה כמו בבית בושת. והמטען שלנו קל. יש לי תא עם ארבעה דרגשים לגמרי לעצמי. שֵׁיט הגוּלאג, כך מספר לי הכַּלכּל, מעולם לא ממש תפס… מוסקבה באמת מרשימה — דמיונית להחריד בבצע הכסף שלה. ופטרסבורג, גם כן, אין ספק, אחרי יום ההולדת שלה שעלה מיליארד דולר: שנת השלוש מאות לעיר הבנויה בידי עבדים ש"נגנבה מן הים". כל המקומות האחרים הם שנמצאים כעת מתחת לקו המים.

שולי שדה הראייה שלי חגוּרים במלצרים בעמדות זינוק, מוכנים לעוט. יש לכך שתי סיבות. ראשית, הגענו ליום הלפני אחרון במסע שלנו, ועד עתה כבר התבססה הדעה, על סיפון ה"גיאורגי ז'וקוב", שאני זקן רע מזג עם פה מלוכלך — ורעמת השיער הענקית והמגודלת שלי איננה בצבע הלבן־פלומתי של תשוש המוח שאינו פוצה פה ומצפצף, אלא בצבע אפור מריר וסתור. הם גם יודעים כעת על היותי מכביר־טיפּים פסיכוטי. איני יודע למה. מלכתחילה הייתי, אני מניח, איש של עשרים אחוזים יותר מאשר של עשרה, ומאז זה טיפס באופן יציב; אבל עכשיו זה מגוחך. תמיד היו לי מזומנים מיותרים בשפע, אפילו בברית הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליסטיות. אבל כיום אני עשיר. למען הסדר הטוב (וזה באמת הסידור הטוב ביותר שלי), רק בזכות פטנט אחד, אבל בעל יישומים נרחבים: מנגנון שמשפר במידה משמעותית "גמישות" של גפיים תותבים… וכך יודעים כל המלצרים שאם ישרדו את התפרעויות בּיב הפֶּרֶש שלי, אזי בסוף כל ארוחה תמתין להם הכנסה מספקת למחייתם. לפנַי ניצב פתוח ספר שירים. לא מיכאיל לֶרמוֹנְטוֹב או מרינה צְווטאייבָה. סמיוּאל קוֹלרידג'. הסימנייה המשמשת אותי היא מעטפה שמנמנה ובתוכה מכתב ארוך. היא נמצאת ברשותי זה עשרים ושתיים שנה. רוסי זקן, כשהוא מגיע הביתה, מוכרח שתהיה לו מזכרת משמעותית משלו — הדֶאוּס אֶקס מַכּינָה שלו. טרם קראתי את המכתב, אך אקרא. אקרא, גם אם יהיה זה הדבר האחרון שאעשה.

כן, כן, אני יודע — זקנים לא אמורים לקלל. את ואמך צדקתן לגמרי כשגילגלתן עיניים בתגובה. זהו אכן חיזיון נטול קסם ומעורר רחמים, חרפות וגידופים של פה עתיק יומין, השיניים תותבות או חסרות, השפתיים המלוקקות משורבבות למחצה. ומעורר רחמים מפני שזוהי מחאה שקופה כל כך נגד אובדן הכוחות: להגיד פַאק זה הדבר המתועב היחיד שאנחנו עוד עלולים להסתבך בו. אבל ברצוני להדגיש את סגולות הריפוי של המילה בת שלוש האותיות. כל מי שבאמת ובתמים התאבל בחייו, מכיר את ההקלה שהמילה הזאת מביאה בסופו של דבר, להוריד את הראש ושעות על שעות לבכות ולקלל… אלוהים, ראי את ידַי. גדולות כמו לוחות לחיתוך גבינה, לא, כמו גבינה, כיכרות גבינה שלמים, עם החטטים והגבשושיות שלהן, עם המוּטָה שלהן, עם הירוקת. פגעתי ברבים, גברים ונשים, בידיים האלה.

ב־29 באוגוסט חצינו את חוג הקוטב הצפוני, ועל סיפון ה"גיאורגי ז'וקוב" היתה חגיגה אמיתית. אקורדיון, כינור, גיטרה מתוּכשטת, בחורות בחולצות מופקרות, שיכור באברקיים שניסה לחקות ריקוד קוֹזאקי וכל הזמן נפל מכיסא הבר שלו. עכשיו, כעבור יומיים, עדיין יש לי הנגאובר, והוא מוסיף ומחמיר בהתמדה. ובגילי, בשנות השמונים ה"מתקדמות", כמו שאומרים עכשיו (עדיף על "מאוחרות", עם הקונוטציות האומללות של זה), פשוט אין מקום להנגאובר. אוי ואבוי לי… אוי ואבוי, אוי ואבוי. לא האמנתי שעודני מסוגל לזהם את עצמי באופן יסודי כל כך. וגרוע יותר, הרמתי ידיים. את יודעת היטב לְמה אני מתכוון. הצטרפתי לכל השקות הכוסית (סיפקו לנו מְכל אשפה מיניאטורי, שננפץ את הכוסות שלנו בתוכו), ושרתי את כל השירים; התייפחתי על רוסיה, ובדִגלה עצרתי את שטף הדמעות. דיברתי באריכות רבה מאוד על מחנות — על נוֹרלאג, על פְּרֶדפּוֹסילוֹב. לקראת עלות השחר התחלתי למנוע בגופי מאנשים מסוימים לצאת מן הבר. אחר כך גרמתי נזק ניכר למדי לתא שלי, ונאלצתי לעבור ממנו למחרת, במטר סוחף של קללות ושטרות של עשרים דולר.

גיאורגי ז'וקוב, גנרל ז'וקוב, מרשל ז'וקוב: שירַתּי באחד הגייסות שלו (הוא פיקד על חזית שלמה) ב־1944 וב־1945. הוא גם מילא תפקיד בהצלת חיי — שמונה שנים אחר כך, בקיץ 1953. גיאורגי ז'וקוב הוא האיש שניצח במלחמת העולם השנייה.

האונייה שלנו גונחת, כאילו היא עומסת על כתפיה עוד ועוד משאות ודאגות. אני מחבב את הצליל הזה. אבל כאשר דלתות המטבח של האונייה נפתחות בקול רם, אני שומע את המוזיקה מקופסת הרעש, הבּוּמבּוֹקס (ארבע פעמות בתיבה, ואחד בן שבע־עשרה שצוֹוח על גילוי עצמי), והיא מגיעה לאוזני כמו כאב. בטבעיות, בניד־עפעף יחיד, המלצרים כובשים את המטבח בסערה. כשזקנים, רעש הוא כמו כאב. קור הוא כמו כאב. כשאעלה לסיפון הלילה, וזה מה שאעשה, אני מצפה שהשלג הרטוב יגיע אלי כמו כאב. זה לא היה כך כשהייתי צעיר. היקיצה: זה כָּאַב, והמשיך לכאוב יותר ויותר. אבל הקור לא כאב. דרך אגב, נסי לבכות ולקלל מעל לחוג הקוטב הצפוני, בחורף. כל דמעותייך יקפאו במהירות, ואפילו ניבולי הפה שלך ייהפכו לאגלי קרח וייפלו בצלצול לרגלייך. זה החליש אותנו, זה חתר עמוק מתחתינו, אבל זה לא היה כמו כאב. זה ענה על משהו. זה היה כמו זרקור שמפזז על פני יקום השנאה שלנו.

הבּוּמבּוֹקס פינתה עתה את מקומה לרדיו. אני מרים יד. זה מותר. היום הזה היה עֵד לתחילת המצור על חטיבת הביניים מספר אחת בצפון אוֹסֶטיה. כמה מן הילדים הבחינו במקרה באקדוחן ובאקדוחנית שהגיעו בכובעי גרב שחורים מעבר למסילת הרכבת — והם צחקו והצביעו עליהם, חשבו שזה משחק או תרגיל. ואז הוַאן עצרה, וממנה יצא הוא, המְרצח עם הזקן הכתום האדיר: "רוסים, רוסים, אל תפחדו. בואו. בואו…" השלטונות אומרים שלוש מאות או ארבע מאות, אבל האמת היא שיש הרבה יותר מאלף בני ערובה — ילדים, הורים, מורים. ומדוע זה אנחנו כבר מתכוננים למשהו קרוב לתוצאה הגרועה ביותר האפשרית? מדוע זה אנחנו כבר מתכוננים לתופעה המובנת בעיני כל העולם — גסותן של הידיים הרוסיות? מדוע ידינו גסות כל כך? מה הֵגֵס אותן?

עוד ספל קפה, עוד סיגריה, ואעלה לסיפון. המרחב הסיבירי, הענקיוּת בצבע הזית — זה היה מפחיד אותך, אני חושב; אבל זה מאפשר לרוסים להרגיש חשובים. הכמות העצומה של הקרקע, של הארץ, גודלו של חלקה בכוכב הלכת: זה מה שרודף אותנו, וזה מה שממוטט את שפיות המדינה… אנחנו מפליגים צפונה, אבל במורד הנהר. מה שמעורר הרגשה חריגה. למעלה על הסיפון נדמה שהאונייה לא זזה ושגדות הנהר ממול נמצאות בתנועה. אנחנו בלי נוע; גדות הנהר עולות ויורדות ומתערסלות כמו גלים. אתה נדחף קדימה בכוחה של עוצמה שנעה בכיוון ההפוך. יש גם תחושה שאתה מופיע מלוא קומתך מעבר לכתפו של העולם, ושׂם את פניך לעבר מפל אינסופי. Here be monsters.*

 

עינַי, במובן הקונראדי, חדלו להיות מערביות והחלו להיות מזרחיות. אני שוב בחיקה של משפחת אשפתות עצומה בגודלה. כעת עליה לדאוג לעצמה. כל הכסף כבר חולק בין הפושעים למדינה.

זה מוזר. להדפיס את המילה "קנזס" עדיין נראה מעשה סתמי באופן המשרה ביטחון. ולהדפיס את המילה "קְרַסנוֹיארסק" עדיין נראה מעשה גרוטסקי לחלוטין. יכולתי כמובן להדפיס "ק'", כמו סופר מעידן אחר. "הוא עשה דרכו אל מ', בירת ר'." אבל אַת ילדה גדולה עכשיו. "מוסקבה", "רוסיה": לא משהו שטרם ראית כמותו. שפת האם שלי — מתברר לי שאני רוצה להשתמש בה מעט ככל האפשר. אם רוסיה נעלמת, אז הרוסית כבר נעלמה. את מבינה, איחרנו מאוד לפתח שפה של רגש; התהליך נבלם אחרי בקושי מאה שנים, וכעת כל האסוציאציות וההדהודים המובלעים כבר הלכו לאיבוד. אני מוכרח רק לומר שיש בהחלט הרגשה של שימוש עקבי בשפה נקייה — לספר את הסיפור שלי באנגלית, ועוד באנגלית־אנגלית מיושנת. הסיפור שלי יהיה גרוע אפילו יותר ברוסית. שכן זהו באמת סיפור מעשה של עיצורים גרוניים ושורקים.

כל השאר בי, אף על פי כן, נהיה מזרחי — רֶה־רוּסיפיקַציה, מחדש. אז עמדי על המשמר, מעתה והלאה, מפני תכונות לאומיות נוספות: החופש מכל אחריות ומנקיפות מצפון, ההגנה הנמרצת על דעות ועל אמונות שלא רק שאינן מתיישבות זו עם זו אלא מוציאות זו את זו, החולשה לציניות ולהומור נאלח, הנטייה לדבר בלהט הרב ביותר מתוך חוסר הכנות הרב ביותר, והצימאון לוויכוח מופשט (מופשט עד כדי העמדת פנים) ברגעים לא סבירים — נגיד, בעיצומה של מנוסה מבוהלת מבית סוהר, בשיאו של מרד כולרה, או בשלב הקודר ביותר בטרור הרעב.

אה, ורק כדי לגמור עם זה. ברית הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליסטיות אינה מה שאיני אוהב. מה שאיני אוהב הוא מישור אירואסיה הצפוני. איני אוהב את "הדמוקרטיה המוּכוונת", ואיני אוהב עוצמה סובייטית, ואיני אוהב את הצארים, ואיני אוהב את הפיאודלים המונגולים, ואיני אוהב את שליטי השושלות התיאוקרטיות של מוסקבה הישנה ושל קייב הישנה. איני אוהב את האימפריה היבשתית רבת העממים בת תריסר אזורי הזמן. איני אוהב את מישור אירואסיה הצפוני.

הרשי נא לי את העונג שבחריגוּת הקלה בשימוש שלי בדיאלוג. איני נוהג כרוסי. אני נוהג כ"אנגלי". אני חש שזה נוהג נפסד, לצטט את עצמך. נסחי זאת כך.

 

כן, ככל הנוגע ליחיד, ונוס, ייתכן בהחלט שיש אמת בכך שאופי הוא ייעוד. ולהפך. אבל בקנה מידה רחב יותר, האופי חסר משמעות. בקנה מידה רחב יותר, ייעוד הוא דמוגרפיה; ודמוגרפיה היא מפלצת. כשבוחנים זאת, כשבוחנים את המקרה הרוסי, חשים בבחישות של כוח אדיר, כוח שאינו רק עיוור, אלא גם נטול כל רגש שהוא, כמו רעידת אדמה או גל גאות. שום דבר דומה לכך מעולם לא קרה קודם לכן.

הנה הוא מולי על צג המחשב שלי, הגְרף ובו שני הקווים הקמוטים החוצים זה את זה, אחד ורוד, אחד כחול. שיעור הילודה, שיעור התמותה. הם קוראים לו הצלב הרוסי.

הייתי שם כשארצי החלה למות: בלילה של ה־31 ביולי 1956, בבית הפגישות, בדיוק מעל לקו רוחב שישים ותשע.

*    ביטוי שמופיע במפות ימיות ישנות ומציין את הנוסח המקובל לתיאור אזורים שלא נחקרו. (כל ההערות המסומנות בכוכביות הן הערות המתרגם.)

11 אוקטובר

החקיין / קטע ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

פרק ראשון

הדבר הראשון שחשוב שתדעו התרחש כשהייתי בן ארבע־עשרה. למדנו את "דייוויד קופרפילד" בשיעור ספרות. שאר התלמידים התלוננו שהספר ארוך מדי. אני הצטרפתי לדעתם, אם כי בסתר לבי נהניתי מהספר, במיוחד כשמר מוֹס סיפר לנו על לונדון הוויקטוריאנית, מקום רוחש המצאות ואנרגיה, ובה בעת מוזנח, מושחת אפילו. כבר אז החלטתי שיום יבוא ואגור בלונדון.

כשהגענו לסוף הפרק השנים־עשר, מר מוס נתן לנו משימה מסוג חדש.

"אני רוצה," הוא אמר, "שתעמידו פנים שאתם דיקנס. כתבו את תחילת הפרק הבא. אם אתם רוצים, קראו את הפרק בספר קודם. הפרק שלכם חייב להיות שונה. אני נותן לכם יד חופשית מבחינת העלילה, אבל זה מוכרח להיות בסגנון של דיקנס." ואז הוא דיבר קצת על סגנון. אני בקושי הקשבתי. כן, חשבתי. אשמח לנסות את זה.

כששירבטתי משפטים להנאתי בחדרי, איבדתי את תחושת הזמן. כשהרגשתי שכתבתי מספיק, הדפסתי הכול במעבד תמלילים "אמסטרד" מיד שנייה, שאמי קנתה לי ממודעה בעיתון הערב. כמחשב הוא היה פשוט מביך. לא היה אפשר לשחק בו משחקים. השתמשתי בו להדפסת עבודות ולכתיבת סיפורים, אף שמאמצַי בכיוון הזה היו עד לאותה עת עלובים ונמחקו למחרת היום. כעבור שתיים או שלוש טיוטות, החיקוי של דיקנס הושלם. הדפסתי אותו, שבע רצון מעצמי ועם זאת משוכנע שמר מוס — מורה מהסוג העוקצני־קטנוני — ימצא שפע של פגמים בעבודתי.

כשמוס החזיר את העבודות כעבור שבוע, הוא עשה משהו שמעולם לא ראיתי מורה עושה קודם לכן. הוא החזיר את העבודות לכולם מלבדי. מוס היה בעל חזות ממוצעת, אף צר, גוף קטן ושרירי, ושיער כהה ושמנוני שאותו סיפר לעתים רחוקות מדי. הוא חזר אל שולחנו, פתח מגירה והרים את הדיקנס שלי. הוא הרים את העבודה כמו שופט כעוס ששולף כרטיס אדום.

"טרֵייס," אמר, "הצליח לייצר את שיעורי הבית המדהימים ביותר שנתקלתי בהם במהלך הקריירה הקצרה שלי כמורה. למעשה, הם מדהימים עד כדי כך שאני רוצה להקריא לכם אותם."

הבנים האחרים נעצו בי מבטים מלאי בוז: עוד פעם טרייס החכמולוג הזה, חשבו. ואז המורה התחיל לדקלם את הכאילו־דיקנס שלי, והשתמש באותה נימה ובאותו סגנון מוגזם במקצת שבהם הקריא לנו מ"דייוויד קופרפילד". הקשבתי היטב וניסיתי להבין איפה כשלתי. האם הכנסתי בטעות מילה מודרנית או שמא שגיתי בשמה של אחת הדמויות? לא הצלחתי למצוא שום דבר. כשמוס סיים, משהו בי כבר ציפה לשבחים.

"מה חשבתם?" הוא שאל את הכיתה.

השתררה אותה דממה ידועה שקידמה את פניה של כל שאלה שטרם קיבלנו תשובה עליה. היינו חבורה איכותית, ואף על פי כן איש מאיתנו לא שש להתרברב או להביע דעה שעלולה לעורר לעג אצל המורה. אז בני כיתתי שתקו.

"אתם לא חושבים שזה משכנע?" שאל מוס, שהדגיש כל הברה במילה האחרונה באופן שאולי, ואולי לא, היה עוקצני. "אתם לא חושבים שדיקנס היה גאה לכתוב פרוזה כזאת כשהוא רק — בן כמה אתה עכשיו, טרייס — בן ארבע־עשרה?"

גילי הצעיר היה בדרך כלל מקור להשפלה. כמה מן הבנים האחרים בכיתתי כבר היו בני שש־עשרה, אבל אותי הקפיצו כיתה, ויום הולדתי חל רק במארס. נעצתי עיניים נזעמות במכסה השולחן, ולא שמתי לב לצעדיו הקרבים של המורה. מר מוס תפס אותי מאחור, משך אותי בצווארון החולצה וסובב אותי אל מול פני הכיתה.

"אתה לא חושב שהכתיבה הזאת משכנעת קצת יותר מדי?" הוא נבח בעודו חונק אותי. "טוב, טרייס, עכשיו תגיד לי את האמת. מנין זה הגיע?"

"המצאתי את זה, אדוני," התחננתי.

"המצאתי את זה, אדוני," הוא השיב בחיקוי קולי. "אתה ממזר ערמומי, טרייס. חפרת וחפרת עד שמצאת תיאור מתאים, שינית כמה שמות והעתקת את הקטע. אתה חושב שאני טיפש, ילד?"

"לא, אדוני."

"אז תגיד לי מנין זה הגיע."

"באמת, אדוני, המצאתי את זה."

העיניים הקטנות והנוצצות של מוס החלו לצאת מחוריהן. "אם זאת הגישה שלך, נראה איך תרגיש כשתחטוף ריתוק מהמנהל."

הוא שלף טופס צהוב והחל למלא אותו. כשהגיע למקום המיועד לסיבת הריתוק, הוא כתב מילה אחת: העתקה.

"אבל לא העתקתי, המורה. אני…"

חשבתי שהוא עומד להכות אותי. אולי מפני שלא היה לי אבא, פחדתי עד מוות מאלימות גברית. בהזדמנויות הנדירות שבהן נקלעתי לקטטות, מעולם לא החזרתי מכה אלא רק התגוננתי מפני החבטות הקשות ביותר. כעת המורה זיהה את הפחד בעינַי ונשם עמוק.

"אם תגיד לי מנין העתקת את העבודה הזאת," אמר בנימה מתונה יותר, "אקרע את זה."

חשבתי לרגע וניסיתי נואשות להיזכר בשם ספר של דיקנס שאינו בנמצא בספריית בית הספר.

"'רשומות מאמריקה'," מילמלתי בבושת פנים.

מוס חייך בחדוות ניצחון. ואז, על רקע צלצול הפעמון, הוא לקח את הטופס הצהוב ואת העבודה שלי וקרע אותם ביסודיות לפיסות זעירות. את אלה הטיל מבין אצבעותיו אל תוך הפח כגללי ציפור. התלמידים החלו לאסוף את מיטלטליהם, אך מוס בלם אותם בהינף זרוע־השופט שלו. הוא נתן לנו הרצאה על גנֵבה ספרותית בעבודות בית, ואמר שאם אי־פעם ניתפס בהעתקה, ולוּ שולית שכזאת, תוצאות המבחנים שלנו יהיו בסכנה.

איחרנו להפסקת הצהריים, וכל הכיתה האשימה אותי.

2

אמי ואני גרנו בקצה שורת בתים בצורת חצי־עיגול, בבית שגבל במדשאה קטנה. הבתים ברחוב שימשו במקור כמבני דיור ציבורי לעניים. חברת שיכון קנתה את רובם והסֵבה אותם לשימושם של קשישים. תלמידי בית הספר נהגו להקניט אותי על כך שאני גר בבית אבות. אני מניח שזה אכן היה מקום מוזר לגדול בו כילד. לא היו שם ילדים נוספים, אבל הדיירים המבוגרים אימצו אותי אל לבם. בהזדמנויות המעטות שבהן אמא יצאה מהבית, היא לא סבלה ממחסור בשמרטפים.

היא כן סבלה ממחסור בבני זוג. שמו של אבי מעולם לא עלה על דל שפתיים. הוא נטש את אמא לפני שנולדתי, וגזל ממנה, כפי שהנחתי, את היכולת לבטוח בגברים. גם אמא שלה גידלה אותה לבדה. סבתא מתה כשהייתי בן חמש, אז בקושי זכרתי אותה. אמא היתה כל משפחתי.

הבית היה מלא בספרים, ואמא הקריאה לי מהם בכל לילה עד שהייתי מבוגר מספיק לקרוא כראוי בעצמי. כשרציתי מגוון רחב יותר של ספרים, כל שהיה עלי לעשות הוא ללכת לספרייה שאמא עבדה בה. כשהייתי קטן, היא קבעה כללים נוקשים לגבי הזמנים שבהם יכולתי לבקר בספרייה. זה היה חייב להיות פעם בשבוע, ובשעת התורנות שלה. היא חששה שאתנהג לא יפה בהעדרה ואבייש אותה. אבל לא הייתי ילד שובב במיוחד.

חוק הספרייה של אמא היה כמו תכסיס "כיבוי האורות" שלה. בכך שקבעה לי שעת שינה, אמא דאגה לכך שאגניב פנס מתחת לשמיכה כדי להמשיך לקרוא. ספרות הפכה למים גנובים. כשקצבה את ביקורי בספרייה, אמא גרמה לי להתמכר למקום, כך שבהמשך חיי, לא משנה היכן גרתי, הספרייה הציבורית תמיד נעשתה ביתי השני. אחרי תקרית דיקנס, עבר זמן רב עד שחיקיתי את סגנונו של סופר נוסף. קראתי כל הזמן, ולא יכולתי אלא לכתוב ספרים בראשי. הייתי מספר לעצמי את סיפור חיי המדומיין, שבו זכיתי הן בנערה והן בפרס נובל לספרות, בסגנונו של הסופר שבמקרה קראתי באותה עת. לפעמים, בלילה, חלמתי פרקים שלמים מספרים, כשהמילים מתהוות על הדף בעודי קורא.

זו היתה מין חלימה בהקיץ. התחלתי לכתוב ברצינות בכיתה ו', אחרי שבית הספר לקח אותנו לסוף־שבוע בפריז. זה היה הטיול הראשון שלי לחוץ־לארץ. לבקר בפריז באביב היה כמו להיכנס לתוך סרט (לא היתה לנו טלוויזיה בבית, אבל אמא ואני הלכנו לקולנוע לעתים קרובות). כשחזרתי, שיקעתי את עצמי בסופרים הצרפתים ובסופרים האמריקאים שחיו בפריז, והתחלתי לחטוא בכתיבה בעצמי.

כשהגיע זמני להירשם לאוניברסיטה, כבר נמאס לי לגמרי להיות הצעיר ביותר בכיתה, אז דחיתי את הכניסה בשנה. אמא רצתה שאנסה להתקבל לקיימברידג', אבל סירבתי. קיימברידג' מלאה בנערים עשירים מבתי ספר פרטיים. לא משנה כמה אצטיין, תמיד ארגיש שם זר, ללא הייחוס, הברק או הכסף הדרושים כדי להשתלב. תחת זאת נרשמתי מבעוד מועד לאוניברסיטת לונדון, ללימודי ספרות אנגלית עם חטיבה בצרפתית. בריאיון שאלו אותי למה אני רוצה להיות בלונדון. האם יש לי שם חברים?

"לא. נרשמתי כי אני רוצה לחיות כאן. אני רוצה להיות סופר, וסופרים מצליחים חייבים לגור בלונדון."

המראיין שאל אותי מי הם הסופרים החביבים עלי. זה היה קשה. לא ציינתי את דיקנס מפני שזה היה מובן מאליו. כנ"ל לגבי שייקספיר. צ'נדלר וקולינס לא באו בחשבון, כי הם כתבו מותחנים. קורט וונגוט נחשב לסיכון כי הוא כתב מדע בדיוני. אז הזכרתי את המינגוויי, שאת סיפוריו הקצרים קראתי ברכבת. וציינתי את ג'ויס, כי הוא היה קשה (עד כה קראתי רק את "דיוקן האמן כאיש צעיר" ואת "דבלינאים").

"מחזאים?" הוא שאל.

"בקט, כמובן."

הוא הרים גבה, ואני חשבתי שהוא עומד להתקיף אותי בשאלה מכשילה. מעולם לא ראיתי מחזה של בקט על במה, אם כי פעם ניסיתי לקרוא את "מחכים לגודו". הכרתי רק את הפרוזה שלו.

"אולי כדאי שתלמד בפריז ולא בלונדון," אמר המורה, בנימת אדיבות פתאומית. "שלושתם צברו את המוניטין שלהם שָם."

"למען האמת," השבתי, וההחלטה התגבשה במוחי בה בעת שהמילים נשפכו מפי, "שָם אני מתכוון לבלות את השנה החופשית שלי."

11 אוקטובר

תעלומה בשישה קולות / קטע ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

האמת לאמיתה

הטור של אָרוּן אַדְוָואני, 25 במרס

שישה אקדחים ורצח

לא כל המיתות דומות זו לזו. אפילו ברצח מתקיימת מערכת של קאסטות. דקירתו של נהג ריקשה חסר כול אינה אלא נתון סטטיסטי, שנקבר בעמודים הפנימיים בעיתון. אך רציחתו של אדם מפורסם הופכת מיד לכותרת ראשית. מפני שהעשירים והמפורסמים כמעט שאינם נרצחים. הם מנהלים חיים של חמישה כוכבים, ובדרך כלל, אלא אם כן הם לוקחים מנת יתר של קוקאין או שקורית להם איזו תאונה יוצאת דופן, הם גם מתים מוות של חמישה כוכבים, בגיל שֵיבה מכובד, לאחר שהגדילו הן את שושלתם והן את הונם.

זוהי הסיבה שהרצח של וִיוֶוק "ויקי" רַאי, בעליה בן השלושים ושתיים של "קבוצת ראי תעשיות" ובנו של שר הפנים של מדינת אוּטַר פְּראדֶש, מילא את עיתונינו ביומיים האחרונים.

במשך הקריירה הארוכה והמגוונת שלי כעיתונאי חוקר, הייתי אחראי לשורה ארוכה של חשיפות, משחיתות בחלונות הגבוהים ועד לחומרי הדברה בבקבוקי קוקה קולה. תגליותי הפילו ממשלות וסגרו מפעלים בינלאומיים. ולאורך התהליך, חזיתי מקרוב מאוד בתופעות אנושיות של תאוות בצע, זדון והשחתת המידות. אך שום דבר לא זיעזע אותי יותר מפרשת חייו של ויקי ראי. הוא היה דוגמה ומופת לכל מה ששפל ובזוי בארץ הזאת. במשך יותר מעשור עקבתי אחרי חייו ופשעיו, כעָש שנמשך בלית ברירה אל הלהבה. משיכתי אליו היתה משיכה חולנית, ממש כפי שאנו צופים בסרט אימה. אנו יודעים שמשהו נורא עומד להתרחש, ועל כן אנו יושבים מרותקים, עוצרים את נשימתנו ומחכים שיקרה הבלתי נמנע. קיבלתי אזהרות מבעיתות ואיומים על חיי. נעשו כמה ניסיונות להביא לפיטורַי מהעיתון הזה. הצלחתי לשרוד. ויקי ראי לא הצליח.

בשלב זה העובדות הקשורות ברציחתו כבר ידועות לכול, כמו הפיתולים האחרונים בעלילות אופרות הסבון בטלוויזיה. הוא נורה למוות ביום ראשון שעבר בחצות וחמש דקות, בידי תוקף לא ידוע בבית הנופש שלו במֶהְרָאוּלי שבפרברי דלהי. על פי דו"ח מחלקת הזיהוי הפלילי, הוא מת מפצע חדירה יחיד בלבו, שנגרם מפגיעת קליע שנורה מטווח אפס. הקליע חדר לְחזהו, עבר ישירות דרך לבו, יצא מגבו ונתקע בקורת עץ. על פי כל הסימנים, המוות היה מיידי.

לוויקי ראי היו אויבים, בכך אין כל ספק. רבים תיעבו את יהירותו, את סגנון חייו הבלייני, את הבוז המוחלט שרחש לחוק. הוא בנה אימפריית תעשייה מאפס. ואיש אינו יכול לבנות אימפריית תעשייה בהודו בלי לעגל פינות. קוראֵי הטור הזה ודאי זוכרים את דיווחַי על אודות האופן שבו סחר במניות בבורסה על סמך מידע פנימי, גזל במרמה את כספם של משקיעים, שיחד פקידים והונה את רשויות מס ההכנסה. והנה, הוא מעולם לא נתפס, ותמיד הצליח למצוא איזה מוצא או פִּרצה שיאפשרו לו להימלט ממלתעות החוק. זו היתה אמנות שהוא שיכלל כבר בגיל צעיר מאוד. הוא היה רק בן שבע-עשרה בפעם הראשונה שנאלץ להופיע בבית המשפט. אחד מחבריו של אביו העניק לו ליום הולדתו ב-מ-וו חדשה ונוצצת, מסִדרה חמש. הוא הוציא אותה לסיבוב עם שלושה מחבריו. הם חגגו ברוב רעש וצלצולים באיזה פאב אופנתי. בשעה שנהג בחזרה הביתה בשלוש לפנות בוקר, בתוך ערפל סמיך, ויקי ראי כיסח שישה חסרי בית שישנו על המדרכה. הוא נעצר במחסום משטרתי, שם גילו כי הוא שיכור כלוט. הוכנה נגדו תביעה על נהיגה פרועה במהירות מופרזת. אך עד שהגיעה התביעה לבית המשפט, כל בני המשפחה של הנספים כבר נקנו בכסף. שום עֵד לא הצליח לזכור מכונית ב-מ-וו שנסעה באותו לילה. הם יכלו לזכור רק משאית, עם לוחית רישוי מגוּג'ראט. ויקי ראי קיבל מהשופט הרצאה על הסכנות שבנהיגה במצב של שכרות, וכן זיכוי מוחלט.

שלוש שנים לאחר מכן הוא היה שוב בבית המשפט באשמת ציד והרג של צמד צבאים בשמורת טבע מוגנת בראג'סטָן. הוא טען כי לא ידע שצבאים הם זן מוגן. זה היה בעיניו מצחיק שארץ שאינה יכולה להגן על כלות צעירות מפני שרֵפה לצורך נדוניה, ועל ילדות מפני חטיפתן לצורכי זנות, מעמידה לדין אנשים על הרג צבאים. אך החוק הוא חוק. כך הוא נעצר ונאלץ להישאר בבית המעצר למשך שבועיים עד שהצליח לארגן לעצמו שחרור בערבות. כולנו יודעים מה קרה לאחר מכן. עד הראייה היחיד, קִישוֹר – שומר היער שנהג בג'יפ הפתוח – מת חצי שנה לאחר מכן בנסיבות מסתוריות. המשפט נגרר במשך שנים אחדות אך הסתיים, כצפוי, בזיכויו של ויקי ראי.

על רקע כל מעלליו אלה, היתה זו רק שאלה של זמן עד שוויקי ראי יבצע גם רצח. זה קרה לפני שבע שנים, בליל קיץ מהביל ב"מנגו", המסעדה האופנתית על הכביש המהיר בין דלהי לג'איפור, שם אירגן לעצמו מסיבה גדולה לכבוד יום הולדתו העשרים וחמישה. המסיבה החלה בתשע בערב ונמשכה עד הרבה אחרי חצות. להקת נגנים השמיעה את כל הלהיטים האחרונים, משקאות מיובאים זרמו כנהר, ואורחיו של ויקי ראי – מבחר של פקידי ממשל בכירים, אנשי החברה הגבוהה, בנות זוג מההווה ומהעבר, אנשים אחדים מתעשיית הקולנוע וכמה ספורטאים מפורסמים נהנו עד מאוד. ויקי שתה יותר מן הנחוץ. בערך בשתיים לפנות בוקר הוא התנודד אל הבר וביקש עוד כוסית טקילה מהברמנית, בחורה נאה, לבושה בחולצת טריקו לבנה ובמכנסי ג'ינס. שמה היה רוּבּי גִיל, והיא היתה דוקטורנטית באוניברסיטת דלהי שעבדה במשרה חלקית ב"מנגו" כדי לפרנס את משפחתה.

"אני מצטערת, אדוני, אסור לי לתת לך עוד משקאות. הבר כבר סגור," היא אמרה לו.

"אני יודע, מותק." הוא הבזיק לעברה את חיוכו המזהיר ביותר. "אבל אני רק רוצה עוד משקה אחד אחרון, ואז נוכל כולנו ללכת הביתה."

"אני מצטערת, אדוני. הבר סגור. אנחנו מוכרחים לציית להוראות," היא אמרה, בנימה די תקיפה הפעם.

"שיזדיינו ההוראות שלך," נהם ויקי לעברה. "את לא יודעת מי אני?"

"לא, אדוני, וזה גם לא אכפת לי. הכללים חלים על כולם. לא תקבל עוד משקה."

ויקי ראי נתקף זעם. "חתיכת כלבה מזדיינת!" הוא צווח, ושלף אקדח מכיס חליפתו. "זה ילמד אותך לקח!" הוא ירה בה פעמיים, פעם בפָּנים ובפעם בצוואר, בנוכחותם של לפחות חמישים אורחים. רובי גיל צנחה ומתה, ומסעדת "מנגו" נקלעה לטירוף מערכות. על פי הדיווחים, אחד מחבריו של ויקי תפס אותו בזרועו, הוליך אותו החוצה אל המרצדס שלו והסיע אותו הרחק מן המסעדה. חמישה-עשר ימים לאחר מכן נעצר ויקי ראי בלַקנאוּ, הובא לפני שופט, והצליח שוב להשתחרר בערבות.

רצח בגלל סיבה פעוטה כמו סירוב להגיש משקה זיעזע את מצפון האומה. השילוב בין שמו הרע של ויקי ראי לבין יופיה של רובי גיל הבטיח שהמקרה יישאר בכותרות למשך שבועות על גבי שבועות. הקיץ חלף והיה לסתיו, ועברנו לנושאים חדשים. כשהמקרה הגיע לבסוף לבית המשפט, הדו"ח הבליסטי קבע כי שני הקליעים נורו משני אקדחים שונים. כלי הרצח "נעלם" למרבה המסתורין מחדר הכספות של המשטרה, ששם הוא אוחסן. שישה עדים, שטענו כי ראו את ויקי ראי שולף את האקדח, חזרו בהם מהצהרותיהם. לאחר משפט שארך חמש שנים, קיבל ויקי ראי זיכוי מלא רק לפני מעט יותר מחודש, ב-15 בפברואר. כדי לחגוג את פסק הדין הוא אירגן מסיבה בבית הנופש שלו במהראולי. ושם הוא מצא את מותו.

יהיו שיקראו לזה צדק פואטי. אך במשטרה קוראים לכך פשע על פי סעיף 302 בחוקי העונשין ההודיים – הריגה מכוונת שדינה כדין רצח – וכבר הוחל בחיפוש אחר הרוצח בכל רחבי הארץ. מפכ"ל המשטרה מפקח אישית על החקירה, וללא ספק דירבן אותו החשש שמא משרת החלומות של סגן מושל דלהי (שעליה דווח בטור זה לפני שישה שבועות) תתנדף כעשן אם ייכשל בפענוח המקרה הזה.

שקדנותו נשאה פרי. מקורותי מוסרים לי כי שישה חשודים עצורים כעת בחשד לרצח ויקי ראי. מתברר שמפקח המשנה ויגַ'אי יַאדֵב שהה בבית הנופש בשעת הרצח, במסגרת תפקידו בשמירה על תנועת כלי הרכב באזור. הוא סגר את האזור מיד לאחר הרצח והורה לערוך חיפוש על גופם של כל אחד ואחד מבין שלוש מאות ומשהו האורחים, המלצרים, האורחים הלא-קרואים והמעריצים שהתקבצו שם. המקום ממש שרץ כלי נשק. במהלך החיפוש, התגלו אקדחים בידי שישה אנשים, והם עוכבו לחקירה. אני משוכנע כי הם הביעו את מחאתם. אחרי הכול, נשיאת אקדח אינה עברה כשלעצמה, בתנאי שיש לך רישיון נשק. אך כשאתה לוקח איתך אקדח למסיבה שבה המארח נורה למוות, אתה נהפך בו במקום לחשוד.

החשודים הם חבורה רבגונית, עירוב מסקרן של הרעים, היפים והמכוערים. נמצא ביניהם את מוֹהָן קוּמָאר, לשעבר מזכיר הממשלה של אוּטָר פְּראדֶש, שנודע לשמצה על שחיתויות ופרשות אהבים במידה שאין לה אח ורע בתולדות השירות הציבורי של הודו. השני הוא אמריקאי מטופש שטוען כי הוא מפיק בהוליווד. את התבשיל מתבלת השחקנית הידועה שַבְּנַאם סַקְסֶנָה, שוויקי ראי נכבש בקסמיה, אם להאמין לטורי הרכילות שבעיתוני הקולנוע. ישנו אפילו בן כפר שחור משחור, ובגובה של לא יותר ממטר וחצי, מאיזו פינה נידחת בגְ'הַרקַנְד, שנחקר בזהירות מחשש שהוא אחד המורדים הנַקסָליטים[1] שרוחשים בכל הארץ. החשוד מספר חמש הוא בוגר אוניברסיטה מובטל בשם מוּנָה, שמתפרנס יפה מעבודה צדדית כגנב טלפונים ניידים. את מסדר הזיהוי משלים מר גַ'גָנָאט ראי בכבודו ובעצמו, שר הפנים של אוטר פראדש. אביו של ויקי ראי. האם יכול אב להידרדר למקום נחות מזה?

ששת האקדחים שהתגלו מגוונים אף הם. ישנו אקדח וֶבְּלי אנד סקוט אנגלי, אקדח גְלוֹק אוסטרי, אקדח וַלתֶר PPK גרמני, אקדח בֶּרֶטֶה איטלקי, אקדח בְּלֶק סְטאר סיני ואקדח זול מתוצרת מקומית הידוע בשם קָאטָה. השוטרים ככל הנראה משוכנעים שכלי הרצח הוא אחד מששת האקדחים האלה, והם מחכים לדו"ח הבליסטי כדי להתאים בין הקליע לאקדח, ולהצביע על האשם.

בַּרקָה דאס ראיינה אותי אתמול בתוכנית הטלוויזיה שלה. "הקדשת הרבה מן הקריירה שלך לחשיפת המעללים של ויקי ראי ולהטחת האשמות בו בטור שלך בעיתון. מה אתה מתכנן לעשות עכשיו, כשהוא כבר מת?" היא שאלה אותי.

"למצוא את מי שרצח אותו," השבתי.

"לשם מה?" היא ביקשה לדעת. "האם אתה לא שמח שוויקי ראי מת?"

"לא," אמרתי, "כי מסע הצלב שלי מעולם לא היה נגד ויקי ראי. הוא היה נגד המערכת שמאפשרת לעשירים ולבעלי הכוח להאמין שהם מעל לחוק. ויקי ראי היה רק סימפטום גלוי למגפה שתקפה את החברה שלנו. אם הצדק באמת עיוור, אז רוצחו של ויקי ראי צריך לבוא על עונשו בדיוק כפי שוויקי ראי היה צריך לבוא על עונשו."

ואני אומר זאת שוב לקוראַי. בדעתי לאתר את רוצחו של ויקי

ראי. עיתונאי חוקר ראוי לשמו, אסור לו להיות מוטה בידי דעותיו הקדומות. עליו לפעול על פי ההיגיון הקר עד הסוף, ולא חשוב להיכן או למי הוא יוביל. עליו להישאר איש מקצוע נטול פניות, שמחפש רק את האמת לאמיתה.

רצח הוא אולי עניין לא נעים, אך האמת אינה נעימה ממנו. יהיה קשה לקשור את כל הקצוות, אני יודע. יהיה צורך לסרוק בדקדקנות את קורות חייהם של כל ששת החשודים. יהיה צורך לבסס שורה של מניעים. יהיה צורך להשוות עדויות. ורק אז נוכל לגלות את האשם האמיתי.

מי יהיה זה מבין ששת החשודים? הפקיד או הזנזונת? הזר או בן הכפר? הדג השמן או דג הרקק?

כל שאני יכול לומר לקוראַי בשלב זה הוא: עקבו אחרי מה שקורה בטור הזה.


[1] הנקסליטים הם מהפכנים הודים קומוניסטים, המאדירים את מנהיגותו של מאו, מבקשים להפיל את הממשל הדמוקרטי ועוסקים בפעילויות טרור. (כל ההערות הן מאת המתרגמת והיועצות המדעיות)

04 אוקטובר

המזוודה / קטע ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

השמורה

בשעה שתים־עשרה הגענו ללוּגה. עצרנו בכיכר תחנת הרכבת. המדריכה הצעירה המירה את נימת דיבורה הנמלצת בסגנון ארצי יותר:
"שם מצד שמאל יש נוחיות…"
שכני לספסל התרומם בעניין:
"במובן של בית שימוש?"
כל הדרך הוא שיגע אותי: "חומר מלבין, שש אותיות?… בהמה שסועת פרסה המצויה בסכנת הכחדה?… גולש סקי אוסטרי?…"
התיירים יצאו אל הכיכר שטופת השמש. הנהג טרק את דלת האוטובוס וכרע ליד הרדיאטור.
תחנת הרכבת… בניין צהוב מלוכלך למדי, שעון, אותיות ניאון רוטטות שדהו בשמש…
חציתי את הלובי עם דוכן העיתונים ופחי הצמנט הכבדים. בכוח האינטואיציה איתרתי את המזנון.
"באמצעות המלצר," אמרה הקופאית ברפיון.
על חזהּ מתון־השיפוע התנדנד פותחן בקבוקים.
התיישבתי ליד הדלת. תוך דקה הופיע מלצר בעל פאות לחיים עצומות מלבֶד.
"במה תחפוץ נפשך?"
"תחפוץ נפשי," אמרתי, "שכולם יהיו שוחרי טוב, מצניעי לכת ונעימי הליכות."
המלצר ששֹבע מרבגוניותם של החיים, דמם.
"תחפוץ נפשי במאה גרם וודקה, בירה ושני כריכים."
"עם מה?"
"עם נקניק, נראה לי…"
שלפתי את החפיסה, הצתתי סיגריה. ידי רעדו בצורה דוחה ביותר. "העיקר שהכוס לא תישמט…" ובנוסף על הכול, התיישבו בקרבתי שתי קשישות תרבותיות. נראה שהן מהאוטובוס שלנו.
המלצר הביא קנקן, בקבוק ושני חטיפים מתוקים.
"הכריכים נגמרו," אמר בנימה טרגית מזויפת.
שילמתי. הרמתי את הכוס, ומיד הנחתי אותה. ידי רעדו כידיו של חולה אפילפסיה. הקשישות התבוננו בי בגועל. ניסיתי לחייך:
"הביטו בי באהבה!"
הקשישות נרעדו ועברו לשולחן אחר. שמעתי הברות ביקורתיות לא ברורות.
שילכו לעזאזל, חשבתי. אחזתי בכוס בשתי ידי, לגמתי. אחר כך קילפתי ברשרוש את עטיפת החטיף.
הוקל לי מעט. התרוממות נפש מטעה החלה להיווצר בתוכי. תחבתי את בקבוק הבירה לכיס. לאחר מכן התרוממתי וכמעט הפלתי את הכיסא. ליתר דיוק, את כורסת האלומיניום. הקשישות הוסיפו להתבונן בי בבהלה.
יצאתי אל הכיכר. הגדר סביב הגינה הציבורית היתה מכוסה בלוחות דיקט מעוקמים. גרפים ששורטטו עליהם הבטיחו הרי בשר, צמר, ביצים ועוד מוצרים אינטימיים בעתיד הקרוב.
הגברים עישנו ליד האוטובוס. הנשים תפסו את מקומותיהן ברוב רעש. המדריכה הצעירה אכלה גלידה בצֵל. ניגשתי אליה:
"נעים להכיר."
"אורוֹרה," היא אמרה והושיטה יד דביקה.
"ואני," אמרתי, "מכלית הנפט 'דֶרְבֶּנְט'."  הבחורה לא נעלבה.
"כולם צוחקים על השם שלי. התרגלתי… מה איתך? אתה אדום!"
"אני מבטיח לך, זה רק מבחוץ. מבפנים אני דמוקרט חוקתי."
"לא, באמת, אתה חש ברע?"
"מרבה לשתות… רוצָה בירה?"
"מדוע אתה שותה?" היא שאלה. מה יכולתי להשיב?
"זהו סוד," אמרתי, "עניין חשאי קטן…"
"החלטת להתקבל לעבודה בשמורה?"
"בדיוק כך."
"מיד ניחשתי."
"האם אני דומה לחוקר ספרות?"
"ליווה אותך מיטרופאנוב. חוקר פושקין בעל ידע מרשים ביותר. אתה מכיר אותו היטב?"
"מכיר אותו היטב." אמרתי, "מהצד הרע…"
"מה זאת אומרת?"
"עזבי, אל תשימי לב."
"קרא את ספריהם של גוֹרדין, שצ'וׂגוֹלֶב, ציאבלוֹבסקאיה…  את זיכרונותיה של קֶרְן…  וחוברת עממית כלשהי על הנזק שבאלכוהול."
"את יודעת, קראתי כל כך הרבה על הנזק שבאלכוהול! החלטתי להפסיק לתמיד… לקרוא."
"אי־אפשר לדבר איתך…"
הנהג הביט בכיווננו. התיירים התיישבו.
אורורה גמרה את הגלידה שלה, וניגבה את אצבעותיה.
"בקיץ," היא אמרה, "משלמים בשמורה יפה למדי. מיטרופאנוב מרוויח בסביבות מאתיים רובלים."
"וזה מאתיים רובלים יותר ממה שהוא שווה."
"מסתבר שאתה גם רשע!"
"איך לא אהיה רשע," אמרתי. הנהג ציפצף פעמיים.
"ניסע," אמרה אורורה.
באוטובוס מתוצרת לבוב היה צפוף. מושבי הבד להטו. צוהב הווילונות הגביר את תחושת המחנק.
דיפדפתי ב"יומנים" של אלכסיי וולף.  הוא תיאר את פושקין בחיבה, לפעמים בסלחנות. הנה היא, הקִרבה המאיימת על חדות הראייה. ברור לכול שלגאונים מוכרחים להיות מכרים. אך מי יאמין שמכרו הוא גאון?!
נימנמתי. לתודעתי הגיע במעומעם איזה מידע מיותר על אודות אמו של רילייב…
העירו אותי כבר בפְּסְקוֹב.  חומות המבצר העתיק שטויחו מחדש עוררו תחושת דכדוך. מעל הקשת המרכזית הציבו המעצבים סמל מכוער בסגנון בלטי, עשוי ברזל יצוק. המבצר הזכיר דגם ענק של מבנה.
באחד המבנים הצדדיים שכנה סוכנות הנסיעות המקומית. אורורה קיבלה אי־אילו אישורים, והוסענו ל"הֶרָה" — המסעדה המקומית היוקרתית ביותר.
התלבטתי — להוסיף או לא להוסיף? אם אוסיף — ארגיש מחר לגמרי רע. לא הייתי רעב… יצאתי לשדרה. עצי התרזה רחשו בכבדות, בגובה נמוך. השתכנעתי זה מכבר: די שתשקע בהרהורים, ואתה מיד נזכר בדבר מה עצוב. למשל, בשיחה האחרונה עם אשתי…
"אפילו אהבתךָ למילים, אהבה מטורפת, חולנית, פתולוגית — היא אהבה מזויפת. אין זה אלא ניסיון להצדיק את אורח החיים שאתה מנהל. ואתה מנהל אורח חיים של סופר מפורסם, ללא התנאים המינימליים לכך… עם מידות רעות כשלך צריך להיות לפחות המינגוויי…"
"את באמת סבורה שהוא סופר טוב? אולי גם ג'ק לונדון הוא סופר טוב?"
"אלוהים אדירים! מה זה קשור לג'ק לונדון?! מישכנתי את זוג המגפיים היחידי שלי… אני יכולה לסלוח על הכול. והעוני לא מפחיד אותי… הכול, למעט בגידה באמון!"
"למה את מתכוונת?"
"לשתיינות הנצחית שלך. להתנהגות… אני אפילו לא רוצה לומר את זה… אי־אפשר להיות אמן על חשבון אדם אחר… זה נבזי! אתה מדבר כל כך הרבה על אצילות נפש! ואילו אתה עצמך — אדם קר, קשה, מתפתל…"
"אל תשכחי שאני כותב סיפורים זה עשרים שנה."
"אתה רוצה לכתוב ספר גדול? בזה מצליח אחד ממאה מיליון!"
"אז מה? מנקודת מבט רוחנית, ניסיון כזה הוא שווה ערך לספר הגדול ביותר. אם תרצי, הוא אפילו נעלה יותר מבחינה מוסרית. מכיוון שהוא אינו מאפשר תגמול…"
"אלו מילים. מילים יפות אינסופיות… נמאס לי… יש לי ילדה שאני נושאת באחריות עליה…"
"גם לי יש ילדה."
"שאתה מתעלם ממנה במשך חודשים. אנחנו זרות לך…"
(בשיחה עם אישה יש נקודה כואבת אחת. אתה מציג עובדות, טענות, נימוקים. אתה פונה אל ההיגיון ואל השכל הישר. ולפתע מגלה שהיא נגעלת מעצם הצליל של קולך…)
אמרתי, "לא עשיתי מעשים רעים בכוונה…"
צנחתי אל הספסל השטוח. שלפתי עט ופנקס. כעבור דקה רשמתי:

 אהובתי, אני בחבל פושקין,
 כאן בלעדייך — אבל ושממה,
 ונע ונד אני, אחוז אימה,
 ומשוטט לי בשמורה, כמו פּוּשר…
וכו' וכו'.
שירי הקדים מעט את המציאות. עד שמורת פושקין נותרו כמאה קילומטר.
נכנסתי לחנות סדקית. רכשתי מעטפה עם דיוקנו של מגלאן. שאלתי משום מה:
"יש לך מושג מה הקשר למגלאן?"
המוכר השיב בהרהור:
"אולי מת… או קיבל אות גבורה…"
הדבקתי בול, סגרתי, השחלתי לתיבה… בשש התקרבנו למבני כפר הנופש. עד כה היו גבעות, נהר, אופק מרווח עם גבול היער הבלתי אחיד. בקיצור, נוף רוסי ללא קישוטים מיותרים. אותם סממנים שגורים, שתמיד מעוררים רגש מריר בלתי מוסבר.
רגש זה מאז ומעולם נראה לי חשוד. באופן כללי, משיכה לחפצים דוממים מרגיזה אותי. (בעיני רוחי פתחתי את פנקס הרשימות.) יש משהו פגום באספני המטבעות והבולים, בטיילים בלתי נלאים, בחובבי הקקטוסים ודגי האקווריום. סבלנותו המנומנמת, ארוכת השעות, של הדייג, אומץ לבו נטול המניע והתוצאה של מטפס ההרים, ביטחונו העצמי הגא של בעל הפודל המלכותי — כל אלה זרים לי…
אומרים שהיהודים אדישים לטבע. כך נשמעת אחת הטענות כלפי העם היהודי. כאילו אין ליהודים טבע משלהם, ואילו לטבע של עמים אחרים הם אדישים. ובכן, אולי יש בזה משהו. כנראה הדם היהודי שלי בא לידי ביטוי…
בקיצור, אינני אוהב מתבוננים נלהבים. ואינני רוחש אמון להתלהבות שלהם. לדעתי, האהבה לעצי הלִבנה חוגגת על חשבון האהבה לאדם. ומתפתחת כתחליף זול לפטריוטיות…
אני מסכים, הרחמים והאהבה לאם חולה ומשותקת הם עזים
יותר. אך להתפעל מייסוריה, להפוך אותם לנושא הביטוי האמנותי — זה שפל… נו טוב…
הגענו לכפר הנופש. איזה אידיוט בנה אותו במרחק ארבעה קילומטרים ממקווה המים הקרוב. ברֵכות, אגמים, נהר מפואר, ואילו כפר הנופש — בשמש הלוהטת. אם כי יש חדרים עם מקלחות פרטיות… מדי פעם יש מים חמים…
נכנסנו למשרד הסיורים. ישבה שם גברת כזאת, חלומו הרטוב של קצין בדימוס. אורורה דחפה לה את טופס הנסיעה. חתמה, קיבלה תלושים לארוחת צהריים עבור הקבוצה. לחשה משהו לבלונדינית המפוארת הזאת, שמיד הביטה בי. מבטה ביטא סקרנות שטחית שאינה מוותרת, דאגה עניינית וחרדה קלה. היא אפילו הזדקפה איכשהו. הניירות רישרשו ביתר מרץ.
"אתם לא מכירים?" שאלה אורורה. התקרבתי.
"אני רוצה לעבוד בשמורה."
"אנו זקוקים לאנשים," אמרה הבלונדינית.
בסופו של המשפט הזה הורגשו שלוש נקודות מובהקות. כלומר, אנו זקוקים למומחים טובים ומקצועיים. ואילו אנשים מהרחוב — אינם נחוצים…
"אתה מכיר את התצוגה?" שאלה הבלונדינית, ובמפתיע הציגה את עצמה: "גלינה אלכסנדרובנה."
"הייתי כאן אולי שלוש פעמים."
"זה לא מספיק."
"אני מסכים. לכן באתי שוב…"
"עליך להתכונן כראוי. ללמוד את חוברת ההוראות למדריך. בחייו של פושקין עדיין יש כל כך הרבה חומר שטרם נחקר… כמה דברים השתנו מאז השנה שעברה…"
"בחייו של פושקין?" התפלאתי.
"סלחו לי," קטעה אותי אורורה, "התיירים ממתינים לי. שיהיה בהצלחה…"
היא נעלמה — צעירה, מלאת חיים, מושלמת. מחר אשמע באחד מחדרי המוזיאון את קולה הנערי, הצלול:
"הרהרו בכך, חברים!… 'הן אהבתיך בלב טהור וזך…' את המנון הטוהר רב ההשראה הזה העמיד אלכסנדר סרגייביץ' כמשקל־נגד לעולם יחסי העבדות…"
"לא בחייו של פושקין," אמרה הבלונדינית ברוגז, "אלא בתצוגת המוזיאון. למשל, הורידו את דיוקנו של חניבעל."
"מדוע?"
"איזה אקטיביסט טוען שזה לא חניבעל. אותות ההצטיינות, כביכול, לא מתאימים. כאילו, זה הגנרל זַקוֹמֶלְסקי."
"ומי זה באמת?"
"ובאמת — זקומלסקי."
"אז למה הוא שחור כל כך?"
"נלחם באסיאתים, בדרום. חם שם. אז הוא השתזף. וגם הצבעים נעשים כהים יותר עם הזמן."
"אז טוב עשו שהורידו?"
"מה זה כבר משנה — חניבעל, זקומלסקי… התיירים מעוניינים לראות את חניבעל. הם משלמים על זה כסף. מה יש להם לעשות עם זקומלסקי?! אז המנהל שלנו תלה את חניבעל… כלומר, את זקומלסקי על תקן חניבעל. ואיזה אקטיביסט לא אהב את זה… סלח לי, אתה נשוי?"
גלינה אלכסנדרובנה העלתה את השאלה הזאת באופן פתאומי, והייתי אומר, מבויש.
"גרוש," אמרתי, "למה?"
"הבנות שלנו מתעניינות."
"אילו בנות?"
"הן לא נמצאות עכשיו. מנהלת החשבונות, מנהלת פיתוח ההדרכה, המדריכות…"
"ומדוע הן מתעניינות בי?"
"לא בך. הן מתעניינות בכולם. יש לנו כאן הרבה רווקות. הבחורים התפזרו… את מי הבנות שלנו רואות? את התיירים? ומה התיירים שווים? במקרה הטוב, יש להם חופשה של שמונה ימים. מלנינגרד באים אפילו ליממה. או לשלוש… ואתה הגעת לזמן רב?"
"עד הסתיו. אם הכול ילך יפה."
"איפה אתה לן? אתה רוצה שאתקשר לבית מלון? יש לנו כאן שניים, אחד טוב ואחד גרוע. איזה אתה מעדיף?"
"על זה," אמרתי, "צריך לחשוב."
"הטוב — יקר יותר," הסבירה גליה. 
"בסדר," אמרתי, "ממילא אין לי כסף…"
היא מיד התקשרה לאנשהו. במשך דקות ארוכות ניסתה לשכנע מישהו במשהו. לבסוף העניין היה מסודר. אי־שם נרשם שם המשפחה שלי.
"אני אלווה אותך."
זה זמן רב לא הייתי מושא של טרחה נשית אינטנסיבית כל כך. בהמשך היא אף תתבטא בעקשנות רבה יותר. ואפילו תיהפך לאמצעי לחץ.
בתחילה ייחסתי את זה לאישיותי הדהויה. לאחר מכן השתכנעתי כמה עצום המחסור במין הגברי באזור הזה. נהג הטרקטור המקומי, בעל רגליים עקומות ומחלפות של זונת תחנות רכבת, היה מוקף במעריצות טורדניות סמוקות לחיים.
"מת לבירה!" היה אומר ברפיון.
והבחורות אצו רצו לקנות בירה… גליה נעלה את דלת משרד הסיורים. שמנו פעמינו דרך היער לכיוון הכפר.
"אתה אוהב את פושקין?" היא שאלה לפתע.
משהו בתוכי נרעד, אך השבתי לה:
"אוהב… את 'פרש הנחושת', את הפרוזה…"
"והשירים?"
"את שיריו המאוחרים אני מאוד אוהב."
"ואת המוקדמים?"
"את המוקדמים אני גם כן אוהב," נכנעתי.
"הכול כאן חי ונושם פושקין," אמרה גליה, "ממש כל ענף, כל עשב. אתה ממש מצפה שהוא תכף יצא מעבר לפינה… מגבעת הצילינדר, השכמייה, הצדודית המוכרת…"
תוך כדי כך יצא מעבר לפינה ליוֹניה גוּרְיָינוב, בעברו המלשן של האוניברסיטה.
"בּוֹרְקה, יא מזדיין," הוא צעק בפראות, "זה אתה?!"
הגבתי בשמחה בלתי צפויה. הנה בן חלאה נוסף תפס אותי עם המכנסיים למטה. אף פעם אני לא מספיק להתרכז…
"ידעתי שתבוא," המשיך גוריינוב להשתולל…
בהמשך סיפרו לי את המקרה הבא. היתה פה חגיגה בתחילת העונה. חתונה או יום הולדת של מישהו. באירוע נכח נציג הקג"ב המקומי. התחילו לדבר עלי. מישהו מהמכרים המשותפים אמר:
"הוא בטאלין."
מישהו סתר אותו:
"לא, הוא כבר שנה בלנינגרד."
"ואני שמעתי שהוא בריגה, אצל קראסילניקוב…"
שוב ושוב הושמעו גרסאות חדשות. הקג"ביסט בלס בריכוז תבשיל ברווז. לאחר מכן הרים את ראשו והתבטא בתמציתיות:
"יש נתונים — הוא מתכוון לבוא לשמורת פושקין…"
"מחכים לי," אמר גוריינוב, כאילו ניסיתי לעכב אותו.
הוא הביט בגליה:
"ואת יפית. בטח עשית כתרים בשיניים?"
כיסיו היו כבדים ותפוחים.
"איזה חרטטן!" אמרה גלינה במפתיע. וכעבור דקה: "כמה טוב שפושקין לא רואה את זה."
"כן," אמרתי, "זה לא רע."
את קומת הקרקע של בית המלון "רֵעוּת" איכלסו שלושה מוסדות. מרכול, מספרה ומסעדת "קֶשֶת־ים".  חשבתי שלא יזיק להזמין את גלינה לארוחה בתמורה לכל העזרה שלה. סכום הכסף שלקחתי איתי היה קטן באופן מביש. מחווה רחבת לב אחת איימה באסון.
שמרתי על שתיקה…

04 אוקטובר

לב מתעורר / קטע ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

פרולוג

זהו סיפור על אדם שלִבּו הומר: ארבעים ושתיים שנה פעם בו לב אחד, עכשיו פועל בו לב אחר. האיש הזה הוא אחי. שמו אוּרי. את השם אורי בחרו לו הורינו עוד לפני שנולד. עם השנים דבקו בו שמות נוספים, שגם בהם הכרתי אותו, ועכשיו אינני יודעת איך פונים אליו אנשים ובאילו שמות או כינויים חושבים עליו. כשנפגשנו, את זה לא עלה על דעתי לשאול.

אורי היה כמעט בן עשרים ושתיים כשמתו הורינו. מפקד פלוגה בן עשרים ושתיים כמעט. ספק ג'ינג'י. שפתיו בקועות תמיד.
בערב שבו סטתה משאית מנתיבה ומעכה את מכונית הרנו המשפחתית שלנו, שעות אחדות לפני שהכול קרה, אחי העמיד את חייליו למסדר זיכרון לכבודו של ג'ון לנון, כי בשמונה בדצמבר ג'ון לנון נרצח, ואחי זכר את התאריך כי הוא אהב את לנון, והחיילים אהבו את המ"פ שלהם.
אני הייתי בת שש־עשרה, יותם בן חמש־עשרה, ואורי היה חוזר ואומר לי שאנחנו חייבים לשמור על יותם, כי משלושתנו הוא זה שנפגע במיוחד.
חיינו אז יחד: נער יתום ונערה יתומה, ומפקד פלוגה לשעבר יתום. כי אחי הגדול נפרד מחייליו ובא לשמור על שנינו.

שש שנים מבדילות בין אחי הבכור לביני. גם כילד אורי לא היה גבוה, אבל בקטנותי די היה בהפרש שבינינו כדי שיקים אותי מהחול, ויישא אותי אל הברזייה, וירחץ את ברכי ואת פני במי ברז שהתחממו בשמש.

כשגדלתי, את המכונית הראשונה שלי — אלפא רומיאו משומשת עם ידית הילוכים שקופה שבתוכה טנק מזהב — אחי מצא וקנה לי בתקופה הקצרה שבה שירַתי כחיילת בצפון. הדאיג אותו שאני נוסעת בטרמפים. ואחר כך, הדאיגה אותו הנהיגה שלי. וגם אחרי שנעשיתי נהגת מנוסה, במשך כל השנים, בכל פעם שהיינו נפגשים הוא היה מלווה אותי בסוף כל פגישה אל האוטו, ומתבונן בי מתמרנת אל מחוץ לחנייה ונשאר על מקומו להסתכל גם כשהתרחקתי, עד שהייתי נעלמת מעיניו.
אם אעצום את עיני אראה אותו במראה הצדדית של המכונית, עומד בגו ישר, כפות ידיו מונחות זו על זו לפני הגוף, עד שיד אחת מתרוממת לנופף לי.
אף פעם לא נע ממקומו על המדרכה ולא שלח יד לטלפון הנייד שלו כל עוד השתקף לי במראה.

זהו סיפורו של אחי, שהחליפו לו את הלב.
זהו הסיפור שלי על אחי.
אהבתי אותו, ואחרי שלבו הומר לא ידעתי עוד את מי אני אוהבת.
א.

אבינו עלה לארץ מניו זילנד. כשהיו שואלים אותו, "מה גורם לאדם לעזוב מקום כמו ניו זילנד לטובת ישראל?" הוא היה משיב: "ובאיזה מקום אחר הייתי יכול לפגוש את תלמה? תלמה היא ישראל. זה מה שהיא."
הורינו הכירו בקיץ, במגידו — שניהם התנדבו לעבוד שם בחפירות — ועוד במחנה במגידו החליטו להינשא. אמנו ניאותה לעזוב את הקיבוץ שלה, את אחותה ואת הוריה, ולעבור לחיות בירושלים — אבינו כתב באותה שנה את הדוקטורט שלו — ורק לדבר אחד לא הסכימה וזה לאמץ את שם משפחתו.
שם משפחתו של סם היה ליכט. אמנו אמרה שלא תגדל איתו ילדים שייאלצו לשאת שם גלותי, ואבינו, שעוד התקשה אז עם השפה, גייס את הארכיאולוגים שיחפשו להם תחליף עברי.
סם היה מוכן לקבל כל הצעה: "מצדי, היה יכול להיות גם למך" — בתוך השמחה מישהו אכן הציע "למך" — אבל תלמה עמדה על המשמר.
וכך, שלושה שבועות אחרי שהורינו נפגשו לראשונה, אבי חזר לירושלים כשהוא חולה בצהבת ויראלית קלה, ועוד לפני שהלך לקופת חולים ניגש למשרד הפנים והעניק למשפחתו העתידית את השם "מאור".
אחי הבכור נרשם בתעודת הלידה שלו כאורי מאור, אבל כשנולדתי "אורי" כבר שימש רק לעתים נדירות. בגן הילדים שאליו הלך היו עוד שני בנים ששמם אורי. בתחילה, למשך זמן קצר כינו אותו אורי מ"ם, ואורי מ"ם התגלגל במהרה ל"אורים".
"אורים אמר שאנחנו יכולים לקחת את הכדור", "אם אורים הולך אז אני גם".
אורים. כשלמדתי לדבר, אחי כבר היה אורים, ולמרות שאמנו ניסתה לפעמים להחזיר את "אורי" — "יש לי שני בנים עם שמות יפים, אחד יותם ואחד אורי. למה 'אורים'?" — גם היא נדבקה בלשון הרבים, וגם בפיה הוא היה לרוב אורים.

עד שהתגייס לצנחנים אחי היה אורים. אצל חברים שהכירו אותו מילדות הוא נשאר אורים תמיד, ותמיד היו סביבו גם חברים מילדות. בתנועת השביט שלו אחי לא השאיר מאחוריו איש, הוא רק ספח אליו עוד ועוד, ואצל אלה שנספחו ודבקו בו מיום גיוסו — אחי הוא "מאור".
אינני יודעת איך קרה ש"מאור" הלך והחליף את "אורים", אבל אני זוכרת טלפונים בסופי־שבוע, וקולות חדשים שמבקשים לדעת אם מאור נמצא, ואת כולנו עונים: "כן, רק רגע," או "לא, הוא נשאר שבת."
"מאור". ולמרות שמאור הוא השם של כולנו, מעולם לא התבלבלנו, ולכולנו ברור היה את מי מבקשים.
במהלך השבעה שישבנו על הורינו הבית היה מלא בלובשי מדים שלחצו את ידי ואמרו: "אני חבר של מאור, מהגדוד, מהפלוגה, מקורס מ"כים." וגם אחרי שהשבעה נגמרה אנשים של מאור המשיכו לבוא ולשבת. לעתים לקחו כרית ושמיכה לישון על הספה בסלון או על השטיח, לרוב הוציאו את הנעליים הצבאיות למרפסת או הניחו אותן בחוץ, על הסף, גרביים תחובים בפנים. ערבים רבים היו נעליים מונחות על הסף. ככה היה גם אחרי שאחי העביר אותנו לדירה שבשכונת נווה שאנן, ואחי אמר שחברים הם עוגן ושחשוב מאוד ששלושתנו נשמור על העוגן.

"מאור" עזב את הפלוגה, וכדי להיות עם יותם ואיתי סידר לעצמו תפקיד בירושלים, בתל המשרדים הענק של מפקדת הפיקוד.
התל העיק עליו. ראיתי איך היה מסתכסך עם עצמו בבקרים. ידעתי שהוא מתגעגע לחיילים שלו, ששולי מכנסיהם קשים מבוץ, שהוא מתגעגע לתנועה, ולחוץ ולחושך, ולתנועה של כוחות תחת שמים ליליים. אבל הוא אמר לי שהכול שטויות, ממש לא חשוב. שממילא הראש שלו כבר לא בצבא, ועכשיו כשהוא בפאזה של לארגן את הראש, נוח לו מאוד להעביר את הזמן בתור פקיד עם משכורת.
כשאורים היה חורץ דברים ככה, לא היה אפשר לחקור אותו עוד, וככה בנחרצות הוא אירגן לעצמו את הראש ואירגן את כולנו והעביר את הזמן שנשאר לו עד תום השירות. ובתוך כל זה — הזמן בכל זאת העסיק אותו: לא הזמן הרגיל של האנשים הרגילים, אלא מה שבילדותו הוא כינה "הזמן הגדול".
אבינו התעניין בארכיאולוגיה. אורים הפליג לעברים רחוקים יותר, ולעתים היה מקנטר את אבא וגורף אותו ואת כל הארכיאולוגים ב"אתם, העכשוויסטים".
ימים אחדים לאחר השבעה ראיתי את הארגז שבו היה אוסף המאובנים שלו, מונח ליד מיטתו. מתישהו הארגז הזה נעלם, אולי לארון, אינני יודעת. אבל באותם ימים שבהם היה מונח על הרצפה, שמתי לב גם שאורים חזר לקרוא את "המסע על הביגל".
את הספר נתנו לו הורינו מתנה כשנכנס לתיכון, וכבר אז, כשקרא אותו לראשונה, הוא החל לרקום את חלום המסע שלו: יום אחד הוא יבנה העתק של הביגל ויצא וישחזר את שלושת מסעותיה, ראשית דווקא את השני, המפורסם מביניהם, זה שבו השתתף דרווין, ולאחר מכן גם את השניים האחרים, כי אם כבר בונים ספינה, שווה למצות את הפוטנציאל ולהקיף גם את אוסטרליה.
עיניו ברקו כשהיה מסביר שזה יהיה כמו מסע קון טיקי, המסע ההוא שבו תור היירדַל הוכיח כי הפולינזים הקדומים יכלו לחצות את האוקיינוס על רפסודה. אותו רעיון, למעשה — אבל גדול יותר, הרבה יותר גדול. והוא כבר ישכנע את הנשיונל ג'יאוגרפיק, אולי את החברה המלכותית הגיאוגרפית, אולי אפילו איזשהו מפיק הוליוודי — שזה פרויקט שכדאי להשקיע בו.
הביגל, שיצאה לחקור יבשות במאה התשע־עשרה, חשובה הרי לא פחות מאפולו 11 שטסה לירח, ולאמיתו של דבר לא הביאה שום חידושים מדעיים גדולים, וסרט על הביגל, עם בני ערובה מארץ האש וקברניט שיורה לעצמו בראש, יהיה מרתק יותר מכל סרט הרפתקאות שנעשה אי־פעם. על דבר אחד הוא עומד להתעקש עם המממנים שלו, וזה שהכול יהיה אמיתי ושלא ידחפו לו לסרט "שום צבי גלפגוס מפלסטיק".

כשהכיר את אורית, אחי צירף אותה לצוות הספינה שלו. כמו צמד להטוטנים היו שניהם מציתים רעיונות, משליכים אותם זה לזה ותופסים. לא תמיד היה אפשר לדעת אם הם מתכוונים ברצינות, אבל אני זוכרת אותם מדברים בשני קולות על שִחזור מסעה של הביגל. אמא היתה איתם במטבח, רכונה מעל למכונת הכביסה, אני נכנסתי לרגע, אורים ישב בלי חולצה, זאת אומרת שהיה אז קיץ. ואורית כבר השתחררה מהצבא, או שהשתחררה שנה קודם וכבר היתה סטודנטית, וחיכתה לאחי שישתחרר ולמסע הראשון שיעשו יחד, ושאחריו אחי ילמד גיאולוגיה או פליאונטולוגיה ויוליך משלחות, כי ברור שלעולם לא יהיה מאלה שננעלים באקדמיה.