חדשות ועדכונים

19 פברואר

בתוך הבונקר של היטלר / יואכים פסט / קטע ראשון

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

פרק ראשון

הקרב מתחיל

בשעה שלוש לפנות בוקר פילחו פצצות תאורה את שמי הלילה והציפו את ראש הגשר שליד קיסטְרין באור אדום בוהק. כעבור רגעים אחדים של שקט מתוח נשמע קול רעם שהרעיד את גדות נהר האוֹדֶר הרבה מעבר לעיר פרנקפורט. כאילו הופעלו ביד רפאים נעלמה, החלו סירנות ליילל וטלפונים טירטרו במקומות שונים ומרוחקים, עד ברלין; ספרים נפלו מן המדפים. זה היה ה-16 באפריל 1945, היום שבו פתח הצבא האדום במבצע לכיבוש ברלין, כשהוא מטיל לשדה המערכה כוחות עצומים: עשרים ארמיות, שני מיליונים וחצי חיילים, יותר מארבעים אלף מרגמות ותותחים ובנוסף עליהם מאות משגרי רקטות מרובי קנים, הקטיושות, שבגלל צורתן נקראו בפי הגרמנים "עוגבי סטלין" – בממוצע שלוש מאות קני ירי לכל קילומטר. מסביב לכפרים לֶטשין, זֶלוֹב, פרידֶרסדוֹרף ודוֹלגֶלין התרוממו עמודים של אש ויצרו חומה של רשפים, גִצים, גושי עפר שניתזו מהאדמה ושברי אבנים שהתעופפו לכל עבר. יערות שלמים עלו בלהבות. ניצולים סיפרו אחר כך על סופות לוהטות שחלפו ביעף על פני הקרקע, הציתו אש בכל מקום והפכו לאפר ולאבק את כל מה שנקרה בדרכן.

כעבור חצי שעה נפסק פתאום שאון התופת. לרגעים מספר השתררה דממה מוזרה, שנשמעו בה רק לחישות האש ונהימות הרוח. ואז, קרן אור יחידה זינקה מתוך הקווים הסובייטיים היישר אל השמים. זה היה האות להדלקתם של 143 זרקורים שהוצבו במרחק מאתיים מטר זה מזה, וכוונו אל האופק במטרה להציף את שדה הקרב באור מסמא. קרני האור המסנוורות גילו במסלולן קרקע מחורצת וסדוקה, והשתברו רק במרחק כמה קילומטרים, משפגעו בגבעות זלוב, יעד המתקפה הראשון של מרשל גיאורגי ק' ז'וּקוֹב, המפקד העליון של החזית הביילורוסית הראשונה. הפקודה שנתן לפקודיו לפני תחילת הקרב היתה: "למחוץ את האויב ולהתקדם אל ברלין בדרך הקצרה ביותר. יש לכבוש את בירת גרמניה הפשיסטית ולהניף בה את דגל הניצחון!"

חזיון האורות התיאטרלי, שזכה במטות התכנון האסטרטגי של הסובייטים לכינוי "נשק הפלא" של ז'וקוב, התגלה כחרב פיפיות ועלה לרוסים בקורבנות רבים. למרות הסתייגויות שביטאו כמה מעמיתיו, דבק המרשל בתוכניתו להשתמש בזרקורים כדי "להכות בסנוורים" את האויב, שממילא יהיה מבולבל ונרפה בעקבות הרעשה ארטילרית מתמשכת, עד שיאבד את יכולתו להילחם. ז'וקוב האמין שבדרך זו יתאפשר לחייליו, כבר בניסיון ההסתערות הראשון, לטפס על הרכס התלול שהגיע לגובה שלושים מטר בערך והיה מלא במדרונות ובמכתשים. אבל חומת האש יצרה מסך סמיך של עשן וערפל קרב, שריחף על פני המישור וחסם את אורות הזרקורים. הכוחות המסתערים איבדו את דרכם והתרוצצו חסרי אונים בערפילים הקודרים של דמדומי הבוקר. נוסף על כך התברר שמטה הפיקוד העליון הסובייטי שגה לגמרי בהערכת תנאי השטח, שהיה משובץ לאורכו ולרוחבו תעלות, ביצות ובורות ניקוז, ובאותו זמן, בעונת האביב, הוצף במימי שיטפונות. כלי גרר, משאיות עמוסות בחיילים, וציוד כבד מסוגים שונים בוססו בקרקע הבוצית, שקעו, נתקעו, ולבסוף ננטשו.

על אף כל זה, ההשפעה המכרעת על תוצאות ההתקפה היתה נעוצה בעובדה אחרת. מפקד קבוצת הארמיות ויסלָה של הצבא הגרמני, גנרלאוֹבֶּרסט גוֹטהַרד הַיינריצי, הכיר היטב את הטקטיקות של המפקד הרוסי, וזמן קצר לפני שהחל הקרב הסיג את אנשיו מעמדות ההגנה הקדמיות. כתוצאה מכך פגעה הארטילריה הסובייטית בקווי הגנה כמעט ריקים מאדם. כשפתחו חיילי הרגלים הסובייטים בהסתערות, בליווי ריכוזי שריון גדולים, והגיחו מתוך העשן בדגלים מונפים ובקריאות קרב רמות, הם נתקלו במגינים הגרמנים שכמעט לא ספגו אבדות. הכוחות הגרמניים, שהיו חלשים בהרבה מהכוחות המסתערים והורכבו משאריות של יחידות שנשחקו במהלך המלחמה, ישבו והמתינו עד שהתוקפים התקרבו אליהם, ואז ירו בלי הבחנה אל תוך מסת הצללים הרוחשת שלפניהם. כשטורי השריון הסובייטי הצפופים החלו להסתמן באור ההולך ומתחזק, מאות תותחים נגד מטוסים שקניהם הונמכו פתחו לעברם באש שטוחת מסלול. עם עלות השחר נהדפה ההתקפה. לכוחות המסתערים נגרמו אבדות כבדות.

על טעותו הראשונה הוסיף ז'וקוב טעות שנייה. הוא היה מאוכזב ומיואש מן הכישלון, וגם חשש מסטלין שלא הסתיר את כעסו. לפיכך החליט המרשל לשנות את האסטרטגיה שנקבעה מראש, והטיל למערכה את שתי ארמיות השריון שהוצבו עד אז בעמדות עורפיות. התוכניות המקוריות של המתקפה ייעדו אותן לפעולה רק מרגע שתושג פִּרצה משמעותית בקווי ההגנה הגרמניים, אך עכשיו הן שעטו לעבר שדה הקרב ורק הגבירו את המהומה ששררה בעורפם של חיילי הרגלים המסתערים. הטנקים הזדחלו בדרכים הפקוקות, נדחקו בין הכוחות התועים, הפריעו לשינוי מיקומן של סוללות הארטילריה וחסמו את דרכי הגישה להובלת אספקה ותגבורות; ומאחר שנשלחו לשדה הקרב בלי תיאום אסטרטגי, יצרו אנדרלמוסיה איומה שהביאה עד מהרה לידי שיתוק מוחלט של כל מערך המבצעים הסובייטי. אחד ממפקדי הארמיות שהיו כפופים לז'וקוב, גנרל וסילי א' צ'וּיקוֹב, כתב ברשימותיו מ-16 באפריל שהיחידות הסובייטיות לא ביצעו את משימותיהן ובכמה מקומות לא התקדמו "אפילו צעד אחד". התוכנית הראשונית, לכבוש את ברלין ביום החמישי למתקפה, נכשלה.

במפקדה של היטלר בברלין, בבונקר התת-קרקעי שמתחת למתחם לשכת הקנצלר, המתינו זה כמה ימים למתקפה בתחושה מעורבת של קוצר רוח, ציפייה מתוחה והשלמה קהת חושים. החדשות הראשונות מהחזית על ההצלחה הזמנית בעצירת המתקפה הסובייטית הפיחו תקוות מבולבלות לניצחון, שהפכו מיד להזיות ולדמיונות שווא. בכל זאת היטלר הורה להתכונן להגנה על רובע הממשלה, ובייחוד על מתחם בניין לשכת הקנצלר, לפרוץ חרכי ירי בכל מקום ולהציב בעמדות הירי תותחים נגד טנקים ומרגמות. בשעות אחר הצהריים פירסם "פקודת יום לחיילים בחזית המזרחית" שבה דיבר על תאוות הרצח של "אויבנו בנפש הבולשוויקי-יהודי" והביע את ביטחונו המוחלט בכך שהפלישה מאסיה תסוכל "גם הפעם… והפולשים ידממו למוות בשערי בירת הרייך הגרמני… אתם, החיילים הלוחמים במזרח," נאמר עוד, "יודעים בעצמכם מה הגורל הנורא המאיים בראש ובראשונה על נשים, נערות וילדים גרמנים. בזמן שהזקנים, הגברים, הנערים והילדים יירצחו, יהיו הנשים והנערות לזונות של קסרקטינים. כל השאר יוצעדו בסך אל סיביר."

כבר בינואר 1945 הגיע הצבא האדום אל האוֹדֶר וצלח את הנהר בכמה נקודות ליד העיר קיסטרין, שלושים קילומטרים מצפון לפרנקפורט על האודר. במהלך הקרבות הצליח להקים ראש גשר שאורכו ארבעים קילומטרים ועומקו עד עשרה קילומטרים בכמה מקומות, והעמיד בסכנה כוללת את מערך הנסיגה הגרמני, "קו הניבלונגים", עד נהר הנַייסֶה. הצבא הגרמני הגיב רק בתחילת מרס. הוא החל לכרות מחפורות, להציב מכשולים נגד טנקים ולהקים עמדות הגנה מבוצרות בתוך ברלין ובכל מבואותיה. אך עד מהרה קרה משהו בלתי נתפס. מסיבות לא ברורות, כשהארמיות הסובייטיות הפסיקו את התקדמותן לזמן מה, גם בברלין שבתו העבודות לבניית מערכת הביצורים, ותהיה זו ארעית ומאולתרת בלבד. הפסקתן היתה קשורה במידה רבה להיטלר עצמו, שהתבצר בהחלטתו להגן על ברלין מגדות האודר. אף אחת מיחידות הצבא שהוצבו בחזית לא הורשתה לעזוב את הגִזרה שנקבעה לה ולסגת לעבר עיר הבירה. "להחזיק בקו או למות!" – זה מטבע הלשון שחזר ונשנה באינספור פקודות, הנחיות ופניות אחרות.

אל מול כוחות הצבא האדום ניצב קורפוס פנצר 56 של גנרל הלמוּט וַיידלינג, ומעט דרומה משם נפרשה ארמיה 9 בפיקודו של גנרל תיאודור בוּסֶה. גנרלאוֹבֶּרסט היינריצי, שיחידות אלה נמנו עם קבוצת הארמיות שבפיקודו, ניסה לשווא להתריע מפני הסכנה שיכותרו אם יצליח ז'וקוב להבקיע את קווי ההגנה. הוא גם שב והזהיר שהכוחות המתגוננים לא יוכלו להדוף את ההתקפה אלא למשך זמן קצר; לאחר מכן, המחסור בכוחות רגלים מנוסים, בתחמושת ובאספקה, ויותר מכול תשישותם המוחלטת של החיילים, ישימו סוף לכל מאמצי הבלימה. גם אזהרות אלה לא מצאו אוזן קשבת. היטלר האמין ללא סייג בכך שדי בכוח הרצון עצמו להתגבר על כל נחיתות בציוד ובכוח אדם. אמונה זו, יחד עם הבטחותיהם היהירות והריקות של גרינג, הימלר ומפקד הצי הגרמני, רב-אדמירל קרל דֶניץ, שיקמו לפי שעה את תחושת הביטחון בכך שהניצחון יושג – תחושה שנעלמה זה מכבר ושהיטלר לבדו הקפיד להחיותה באופן מלאכותי. לבסוף נאספו כמה בטליונים של פוֹלקסשטוּרם, מיליציה עממית שהוקמה לשם הגנת הרייך ואליה גוייסו נערים רכים בשנים או קשישים, כולם לא כשירים לשירות צבאי רגיל. הם נשלחו באוטובוסים לקווי החזית במטרה לעצור את הארמיות ואת הקורפוסים הממונעים של ז'וקוב. עוד הרדיו מדווח ש"אלפי ברלינאים יצאו עם יחידותיהם אל החזית", וכבר הסתיימה המשימה בעבור חלקם: מטוסי קרב סובייטיים, ששלטו בכל המרחב האווירי של עיר הבירה, איתרו כמה משיירות הרכב בדרכן לחזית והשמידו אותן בגיחות צלילה מעטות.

תחזיותיו של היינריצי התממשו במלואן. ז'וקוב אירגן מחדש את גייסותיו והורה לחדש את המתקפה מיד עם רדת החשכה. לנחישותו וללהיטותו בהפעלת הכוחות תרמו הדיווחים על הישגיו הנאים של יריבו, מרשל איוון ק' קוֹניֶב, בחלקה הדרומי של החזית. לא זו בלבד שקונייב הצליח לחצות את הנייסֶה ביותר ממאה ושלושים נקודות, ובכך להשיג את פריצת הדרך המכריעה שהיתה חיונית להמשך המתקפה, אלא שכתוצאה מכך האמין שעכשיו יוכל להצדיק את דרישתו התכופה להשתתף בכיבוש ברלין, ושהוא רשאי, ברגע האחרון ממש, לתבוע זכות על גביע הניצחון שהובטח לז'וקוב. תחרות סמויה נפתחה בין המצביאים, בעידודו של סטלין התחבולני, שכיוון כמה עקיצות כלפי ז'וקוב מפני שחִנו של הלה סר בעיניו לזמן מה. באחד מדיווחי המצב ביקש מצב החזית בתחילת המתקפה הרוסית על ברלין ב-16 באפריל 1945. כבר בינואר הגיע הצבא האדום לנהר האוֹדֶר והקים ליד קיסטרין ראש גשר באורך כמעט ארבעים קילומטרים ובעומק עד עשרה קילומטרים בנקודות מסוימות.

קונייב מהדיקטטור רשות להסיט את האגף הימני של כוחותיו ולנוע צפונה דרך ליבֶּן ולוּקֶנוַלדֶה כדי להגיע בתוך כמה ימים אל צוֹסֶן שמדרום לברלין. סטלין שאל אותו אם ידוע לו שבצוסן נמצא "מטה הפיקוד העליון של הוורמאכט". משהשיב קונייב בקצרה "כן!" אמר לו סטלין: "טוב. אני מסכים. תוציא את שתי ארמיות השריון להתקפה על ברלין."

צפונה משם, בגזרה המרכזית של חזית האודר, הגיעו סוף סוף חייליו של ז'וקוב לבתים הראשונים של זֶלוֹב בחצות. במשך זמן מה ניטש קרב קשה על שרשרת הגבעות דמוית הפרסה. יחידות הוורמאכט הורכבו לא אחת מעתודות שהוטלאו בחיפזון; במקומות שונים לאורך החזית עמדו בפני כוחות עדיפים פי עשרה. מרוצצות מן הלחימה השוחקת, התפרקו לבסוף במהירות. בנוסף על כך, הלך וגבר חששו של היינריצי מפני האפשרות שגייסותיו השועטים של קונייב יופיעו פתאום בעורף ארמיה 9 ויכתרו אותה. למחרת, משנודע לו כי אחת מיחידות העלית שבפיקודו, דיוויזיית הצנחנים שהחזיקה ברכסים של זלוב, איבדה את העשתונות ופתחה במנוסה, החליט להתקשר ל"בונקר של הפיהרר".

כפי שקרה לא אחת בעבר, הסבריו והצעותיו הדחופות לא זכו להבנה. הצעתו להסיג את החיילים מהמוצבים שבפרנקפורט על האודר כדי לחסום פִרצה באורך קילומטר בקווי ההגנה, נענתה בדחייה נחרצת. בהמשך, כשדרש מגנרל הַנס קרֶבּס, המינוי הטרי לראש המטה הכללי, לאשר נסיגה לכוחות שבפיקודו שלו, לא נשמעה מעברו האחר של הקו אלא נשימתו הכבדה של קרבס. לבסוף אמר קרבס: "היטלר לעולם לא יסכים לזה. הישארו בעמדותיכם!"

ב-19 באפריל שלטו הרוסים בכל שרשרת הגבעות מזלוב בדרום עד לוְריצֶן בצפון. פחות ממאה שנים קודם לכן, חבל הארץ שהשתרע למרגלותיהן הזכיר לעובר אורח "ארצות פלא רחוקות… כל כולן שלווה, צבעים וניחוחות נעימים". כעת הפך לארץ שוממת וקודרת, מצולקת במכתשים שפערו בה פגזים אינספור. שרידי קו ההגנה הגרמני התפוררו עכשיו זה אחר זה במלחמת חפירות עקובה מדם. לפי מקורות הצד הסובייטי נפלו בקרבות יותר משלושים אלף מחייליו. הערכות מהימנות יותר מעלות את מספר החללים הרוסים לשבעים אלף לעומת שנים-עשר אלף הרוגים בצד הגרמני. מעתה נשארו בקושי שבעים קילומטרים עד ברלין, ובדרך לעיר הבירה לא היה עוד קו חזית רציף אלא רק כמה בסיסים צבאיים ויחידות בודדות שהוצבו בכפרים, בחלקות יער ובגבעות נמוכות. יומיים לאחר מכן כבר נחתו בהֶרמַנפּלאץ, אחת מכיכרות ברלין, פגזים סובייטיים ראשונים שנורו מתותחים ארוכי טווח בידי מפעיליהם הלהוטים לקרב. במרחץ הדמים המבעית נהרגו עוברים ושבים וקונים שעמדו בתור בחזית חנות הכולבו "קַרשטאט", בלי שיחושו בסכנה האורבת מלמעלה.

כמה ימים קודם לכן הגיעו הכוחות האמריקניים לנהר האֶלבֶּה בסמוך לבּארבּי, ושם עצרו. "ברלין כבר אינה מטרה צבאית," הכריז גנרל דווייט ד' אייזנהאואר, המפקד העליון של בעלות הברית באירופה. לעמיתיו ההמומים הסביר שהעיר נועדה ליפול בידי הרוסים, זה הוסכם מראש, ולכן המלחמה בחלקו הצפוני של הרייך הסתיימה מבחינתם. באותו זמן החליט פֶלדמרשַל ולטר מוֹדֶל, לאחר שדחה כמה הצעות לכניעה, לעצור את קרב ההגנה בחבל הרוּהר ולפזר את קבוצת הארמיות שבפיקודו. יותר משלוש מאות אלף חיילים גרמנים ושלושים גנרלים נפלו בשבי. "האם עשינו את כל מה שיכולנו," שאל מודל את ראש מטהו, "כדי להצדיק את מעשינו במשפטה של ההיסטוריה? האם יש עוד משהו שאפשר לעשות?" לאחר שבהה בחלל זמן מה, הוסיף: "בעבר, המצביאים המובסים היו בולעים רעל." זמן קצר לאחר מכן הלך בעקבותיהם.

19 פברואר

בתוך הבונקר של היטלר / יואכים פסט / ביקורות

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב מן העיתונות

מאמר על הספר מאת דן לחמן, אתר e-mago, אפריל 2006.

19 פברואר

משלים פילוסופיים לילדים / מישל פיקומל / קטע ראשון

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

הָעֲשִׁירִים וְהָעֲנִיִּים

לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים, הָיְתָה שָׁנָה אַחַת חַמָּה וִיבֵשָׁה, וְאַף צֶמַח לֹא גָּדַל מִן הָאֲדָמָה. אֲנָשִׁים רַבִּים מֵתוּ בָּרָעָב. אֲבָל לֹא כֻּלָּם סָבְלוּ: בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַשָּׁנִים הַקּוֹדְמוֹת דָּאֲגוּ הָעֲשִׁירִים לְמַלֵּא אֶת הַמַּחְסָנִים שֶׁלָּהֶם בְּשֶׁמֶן, אֹרֶז וִירָקוֹת מְיֻבָּשִׁים.

חַדִידַה אָמְרָה לְבַעֲלָהּ נַאסְר אֶ-דִין: "הַחַיִּים בַּכְּפָר שֶׁלָּנוּ אֲיֻמִּים מַמָּשׁ! יֵשׁ תּוֹשָׁבִים שֶׁהֵם אֲנָשִׁים עֲשִׁירִים מְאוֹד, וּלְיָדָם גָּרִים אֲנָשִׁים שֶׁאֵין לָהֶם מָה לֶאֱכֹל. יֵשׁ לִי רַעֲיוֹן: כֻּלָּם מְכַבְּדִים וְאוֹהֲבִים אוֹתְךָ. אוּלַי תֵּלֵךְ לְשַׁכְנֵעַ אֶת הָעֲשִׁירִים לַחְלֹק אֶת עָשְׁרָם עִם הָעֲנִיִּים? אִם תְּשַׁכְנֵעַ אוֹתָם שֶׁכֻּלָּנוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת שָׁוִים, נִהְיֶה כֻּלָּנוּ מְאֻשָּׁרִים."

"אַתְּ צוֹדֶקֶת," הֵשִׁיב לָהּ נַאסְר אֶ-דִין. "זֶה מָה שֶׁאֶעֱשֶׂה."

הוּא יָצָא מֵהַבַּיִת וְשָׁב מְאֻחָר בָּעֶרֶב, עָיֵף וְעָצוּב.

"נוּ," שָׁאֲלָה אִשְׁתּוֹ בְּקֹצֶר רוּחַ, "הִצְלַחְתָּ?"

"רַק בַּחֲמִשִּׁים אָחוּז," הֵשִׁיב לָהּ נַאסְר אֶ-דִין.

"מָה זֹאת אוֹמֶרֶת בַּחֲמִשִּׁים אָחוּז?" שָׁאֲלָה הָאִשָּׁה.

"הִצְלַחְתִּי לְשַׁכְנֵעַ אֶת הָעֲנִיִּים," עָנָה נַאסְר אֶ-דִין.

מִסִּפּוּרִי נַאסְר אֶ-דִין הוֹדְגַ'ה, דְּמוּת עֲמָמִית שׁוֹפַעַת הוּמוֹר וְחָכְמָה בְּתַרְבֻּיּוֹת עֲרָב, טוּרְקִיָּה וּפָרַס מֵאָז הַמֵּאָה הַ-13 

 

סַדְנַת הַפִילוֹסוֹף

 בָּרוּר שֶׁקַּל יוֹתֵר לְשַׁכְנֵעַ אֶת הָעֲנִיִּים בְּרַעֲיוֹן הַחֲלֻקָּה הַשִּׁוְיוֹנִית מֵאֲשֶׁר אֶת הָעֲשִׁירִים! מְעַנְיֵן לָדַעַת מָה הָיָה קוֹרֶה לָעֲנִיִּים אִלּוּ הָיוּ מִתְעַשְּׁרִים פִּתְאוֹם. הַאִם הָיוּ מַמְשִׁיכִים לִהְיוֹת נְדִיבִים וְלִרְצוֹת לַחְלֹק אֶת מָה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עִם אֲנָשִׁים אֲחֵרִים? וְאַתֶּם, מָה אַתֶּם מַצְלִיחִים לַחְלֹק עִם אֲחֵרִים וּמָה קָשֶׁה לָכֶם לָתֵת לַאֲחֵרִים?

 

19 פברואר

משלים פילוסופיים לילדים / מישל פיקומל / ביקורות

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב מן העיתונות

ביקורת על הספר מאת נירה לוין, אתר "דףדף".
המלצה על הספר לכבוד החגים מאת יעל דר, אתר "הארץ", ספטמבר 2006.
המלצה על הספר מאת אריאנה מלמד, Ynet, מרץ 2006.
המלצה על הספר מאת שהם סמיט, אתר סטימצקי.

19 פברואר

אהבות ללא אהבה / לואיג'י פירנדלו / קטע ראשון

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

.

הגַל

1

ג'וּליוֹ אָקוּרְצי היה, מה שנהוג לכנות בחברה, בחור כהלכה: בן  שלושים ושלוש, אמיד, אלגנטי ולא חסר שנינות. נוסף על כך, לפי דעתם של  חבריו, הוא חונן במומחיות מיוחדת: הוא נהג להתאהב באופן קבוע בדיירות שלו.

היה בבעלותו בית בן שתי קומות. הוא השכיר את הקומה הראשונה, אשר  כללה מרפסת שהשקיפה על גינה קטנה וחיננית. אל הגינה היה אפשר לצאת רק מן  הקומה השנייה, דרך גרם מדרגות פנימי צר. בקומה השנייה גר הוא עצמו עם אמו  המשותקת, שהיתה מרותקת לכורסתה זה שנים.

מפעם לפעם היה נעלם מעיני חבריו, ואז היה אפשר להניח בביטחון שג'וליו  אקורצי שוב התחיל לחזר אחרי בת השכנים מהקומה התחתונה. 

הוא התייחס לאהבהבים אלה כאל אחת מטובות ההנאה שזימן לו רכושו. הדייר האב  היה מציין לעצמו בקורת רוח את הנימוסים המעודנים ואת תשומת הלב שמעריף  עליהם בעל הבית. הבת מעולם לא הצליחה לגמור בדעתה אם תשומת הלב הזאת  אכן נובעת מנימוסים מעודנים, כפי שטען האב, או מאהבה, כפי שלפעמים היה  נדמה לה שעליה להבין.

בעניין זה גילה אקורצי כישרון אמיתי. 

בחודשי השכירות הראשונים הוא נהג לנהל את חיזוריו ממרפסתו שמעל המרפסת  שבקומה הראשונה, וזה היה השלב הראשון, שכונה "אהבה מלמעלה למטה". אחר כך  היה עובר לשלב השני, "אהבה מלמטה למעלה", כלומר מהגינה הקטנה אל המרפסת.  מעבר זה היה מתרחש עם בוא האביב. אז היה שולח שוב ושוב זרי פרחים אל  הקומה הראשונה בידי הגנן הזקן: סיגליות, גרניום, לילך… הגיע עד לכדי כך  שהוא עצמו שילח, מתוך הגינה הקטנה ובחינניות רבה, אורכידיאה מרהיבה לעבר  שתי כפות הידיים הוורדרדות שהושטו אליו מלמעלה בציפייה. ממרומים היתה  הלבנה מסייעת למעמד זה, וג'וליו אקורצי היה רוכן בהיתול כדי ללטף את צִלה של  הנערה שהוטל מהמרפסת על משטח החול המוזהב של הגינה. הנערה היתה צוחקת  חרש מעבר למעקה השיש ומנענעת בראשה, או שהיתה נרתעת לאחור בפתאומיות  כדי לחלץ את צִלה מהלטיפה התמימה. אך בכך היה הכול חייב להסתיים, ואם לא,  היתה דרך המילוט מוכנה: הוא היה מודיע בצער לאב שהוא נאלץ "להעלות את  שכר הדירה בשנה הבאה". החוזים שחתם עם דייריו היו תמיד למשך שנה אחת  בלבד.

לפני שתקפה את אמו מחלה אנושה כל כך, ג'וליו אקורצי מעולם לא חשב ברצינות  לשאת אישה.

"אבל יכולת להיות מושא קנאתם של כל הבעלים!" נהגו לומר לו חבריו, "אתה  שמחפש נוחיות באהבה. אתה צריך רק להפוך את שתי הקומות שלך לקומה אחת." 

 

2

כאשר באו הגברת סַרְני ובתה לגור בקומה הראשונה, היתה אגאטה מאורסת  זה שלוש שנים למריוֹ קוֹרוַויָה, ששהה באותה עת בגרמניה לצורך סיום לימודי  הפילולוגיה שלו. אירוסים אלה עברו תהפוכות מעציבות, ונראה כי מועד הנישואים  עדיין אפוף ערפילי אי-ודאות. מריו קורוויה היה צפוי אמנם לחזור מגרמניה בעוד  זמן קצר, אך לא היתה כל דרך לדעת כמה זמן יהיה עליו לחכות עד שתתפנה  משרה במחלקה לפילולוגיה באוניברסיטה. 

ג'וליו אקורצי לא ידע על כך דבר, ולא הצליח להבין את הסיבה לארשת  המיוסרת שעל פניה של העלמה סרני. לעתים נדירות ראה אותה במרפסת בשעות  הערב, חיוורת, על כתפיה רדיד ביתי בצבע ורדרד, ולגופה שמלה שחורה. 

מהמרפסת העליונה הוא בחן כל תנועה קלה שלה. היא נהגה לעצור כדי להביט  בשתי קנריות בכלוב שהיה תלוי על אחד מעמודי המרפסת התחתונה, שני יצורים  ששרו בעליזות במשך כל היום, או שהיתה עומדת ומתבוננת בעציצי הפרחים  שניצבו בשורה על מעקה השיש ושאִמה, דונה אמליה סרני, טיפלה בהם בתשומת  לב מיוחדת. הנערה קטפה תמיד שתיים-שלוש סיגליות ואז נסוגה, כמו נתונה  למחשבות אחרות, מבלי שהעיפה מעולם מבט על הגינה הקטנה שתחתיה ומבלי  שהרימה את עיניה, ולו בחטף, לעבר המרפסת העליונה, שם היה אקורצי מכחכח  מפעם לפעם בגרונו או מזיז בכוונה את כיסאו בעודו נאכל בכעסו ובתסכולו בשל  אדישותה. 

הסיגליות האלה נכלאו בתוך מכתב ונמחצו על ידי חותמות דואר לרוב. היה עליהן  לעבור דרך ארוכה, לנסוע הרחק הרחק עד להיידלברג שעל נהר הריין בצפון…  אך מה ידע על כך ג'וליו אקורצי?

הוא הוקסם מהשלווה הרוגעת כל כך ששררה בדירה זו שבקומה הראשונה, אשר  שפעה פרחים רעננים ואור, שלווה ושקט מנזריים כמעט. דונה אמליה רבת ההוד,  פניה רגועות ועדיין יפות למרות שישים שנותיה, שקדה על עבודות הבית בצעדים  מדודים, ולא איבדה את שלוותה מעולם. אחר כך, בערב, טיפלה בפרחים, ואילו  הבוקר הוקדש לתפילה, שכן היתה אדוקה מאוד.

הבת ניהלה אורח חיים שונה. היא נהגה לקום ממיטתה בשעה מאוחרת ולנגן מעט  בפסנתר, יותר מתוך היסח הדעת מאשר לשם הנאה. אחר כך, משסיימה את ארוחת  הבוקר, נהגה לקרוא או לרקום. בערב היתה יוצאת לטיול קצר עם אמה או נשארת  בבית וקוראת או מנגנת. לא כנסייה ולא עבודות בית. ובכל זאת, בין האם והבת  שררה תמיד תמימות דעים מלאה, הסכמה שבשתיקה.

מפעם לפעם היתה מופרת דממת הבית עם בואה של הבת האחרת של דונה אמליה,  אשתו של צֶ'זָרֶה קורוויה, אחיו של מריו. היא הביאה איתה תמיד את שתי ילדותיה,  ודודתם קיבלה את פניהן בעליזות רבה.

רק אז, מבלי שידע מדוע, אחרי שהיה ספון בביתו כל היום, חש אקורצי שלבו  מתרחב מרוב שמחה. מהמרפסת העליונה היה רואה את הילדות ואת העלמה סרני  פורצות אל המרפסת התחתונה. הוא היה שומע את צחוקן ואת הצליל המלטף של  קולה ורואה אותה רוכנת אל הילדות, והן היו נופלות על צווארה, שופעות להיטות  וחיבובים. והוא היה מביט בהן ומחייך, עליז ומאושר.

"איפה אבא, רורו?"

"רחוק… רחוק…" היתה רורו עונה ומצמצמת את עיניה, מושכת את  שתי המילים ומותחת את הפרצופון שלה קדימה. 

צ'זרה קורוויה היה המכונאי הראשי של ספינות "החברה האיטלקית הכללית לשיט",  ונהג לצאת למסעות לאמריקה.

"מה יביא לךְ אבא כשיחזור, מימי?"

"הרבה דברים…" היתה מימי משיבה בשלווה.

ובינתיים, בפנים, דיברו האם והבת הגדולה על אגאטה ועל השינוי שחל בה מאז  האירוסים, ובעיקר מאז מחלתה האנושה, שהתגברה עליה, אם כי אך בקושי, הודות  לטיפול שקיבלה מבני משפחתו של מריו קורוויה.

"עקשנית שכזאת!" נאנחה האם. "לא מוכנה לחשוב בהיגיון, לא מוכנה להבין…  ובכל זאת הרגישה שהוא כבר לא אוהב אותה! יש לילות שאני שומעת אותה  בוכה בשקט… נשבר לי הלב, תאמיני לי, אבל אני לא מעיזה להגיד שום  דבר. כל הזמן אני פוחדת שתחזור לה המחלה הנוראית ההיא…" 

"איזה טירוף! איזה אסון!" קראה בתורה האחות, שמלכתחילה התנגדה לתוכנית  הנישואים הזאת.

ומה ידע על כל זאת ג'וליו אקורצי, שעמד באותו זמן על המרפסת העליונה והתרכז  כל כולו בעונג ששאב מהליטופים שהעניקה אגאטה לילדות ומהחיבובים שהרעיפו  הן על דודתן? 

 

3

לקראת סוף הקיץ חלתה אגאטה אנושות. היא נמנעה מכל פעילות שהיא.  ייסוריה החבויים ועצבותה החבויה התמוססו אט אט לכדי שיממון. לעתים תכופות  יותר ויותר היתה נשארת במיטתה, ערה וראשה מרוקן. היא איבדה את תאבונה ולא  הקשיבה לא לעידודים, לא לחיזוקים ולא לתלונות שהשמיעו אמה או אחותה.

ג'וליו אקורצי, שהיה המום מהחדשות המרות שסיפר לו יום אחד הגנן הזקן  שלו, הגיע עד לכדי כך שעצר את הרופא על המדרגות וחקר אותו. התשובה שקיבל  עוררה בו סערת נפש כפולה: רק עכשיו הבין שהעלמה סרני מאורסת, ושהיא מחכה  לארוסה שיגיע בעוד ימים אחדים לנוכח ההחמרה שחלה במצבה.

"אה, היא מאורסת!"

מאותו יום ואילך הוא איבד את שלוות נפשו. הוא ניסה לשכנע את עצמו, בכל  מחיר, שזאת ממש טיפשות להתעניין כך "במצב בריאותה של איזו דיירת". הוא  הכריח את עצמו לצאת מהבית, אך היו עוברות לא פחות משעתיים עד שגמר  להתלבש, משום שמפעם לפעם היה חייב לצאת למרפסת ולבדוק אם מישהו נמצא  במרפסת התחתונה. למה? גם הוא עצמו לא ידע! ודאי לא כדי לשאול עליה, זה לא  נראה לו מעשה נבון. אולי כדי לגלות, לפי הבעת פנים כלשהי, מהו מצב מחלתה.  ובכל פעם, כדי להגביל את ציפיותיו אלה, שאפילו הוא עצמו הבין כי הן ילדותיות,  היה מוצא מפלט במעשה ילדותי אחר: הוא היה סופר עד מאה.

"אם עד אז אף אחד לא יֵצא, אני נכנס."

והיה מתחיל לספור לאט: "אחת… שתיים… שלוש…"

אחר כך, תוך כדי ספירה, היו מחשבותיו נודדות, ורק שפתיו המשיכו ללחוש את  המספרים. לפעמים, כשכובעו על ראשו והוא כבר מוכן ליציאה, היה ממשיך לספור  עד שלוש מאות, ולבסוף מתעייף ויוצא בנחישות. היה עליו להכריח את עצמו שלא  להיעצר במישורת הקומה הראשונה ולהאזין בגנבה לנעשה שם. בדרכו חמק מחברים  ולא הצליח להסיח את דעתו. היה מסתובב מעט ללא כיוון מוגדר, משתעמם קשות,  ולבסוף, כאילו נדחף בכוחה של מחשבה פתאומית, היה חוזר בבהילות על עקבותיו.

"אולי הוא כבר הגיע!"

הוא ציפה בחרדה לארוסה של אגאטה. הוא נאכל בתשוקתו לראות את הארוס,  להכיר אותו, מבלי שידע בבירור את הסיבה לסקרנותו זו.

אמו, שזה זמן מה כבר לא עניין אותה דבר ושכבר עייפה מהכול עד כדי כך  שחיכתה למוות וקראה לו, חשה בשינוי שחל בבנה, ויום אחד אמרה לו, "ג'וליו, אל  תעשה שטויות!"

"איזה שטויות, אמא!" ענה אקורצי, שאופן דיבורה, צליל קולה וניע ראשה של אמו  עוררו בו רוגז יותר מאשר רחמים.

ובכל זאת, הוא אכן עשה שטויות. כן, הוא עצמו הכיר בכך והיה מוטרד בשל כך.  הוא עצר על המדרגות גם את אחותה של אגאטה, אֶרמיניָה, וחשש שהאופן שדיבר  איתה עלול לעורר בה חשד שהוא מטורף עד כדי כך שהוא מטפח רעיונות בקשר  לאחותה, אף שהיא מאורסת לאחר.

"מי יודע מה היא יכולה לחשוב עלי, מטומטם שכמותי…"

סיכומו של דבר, הוא לא היה מוכן להודות בפני עצמו שהוא מאוהב בעלמה סרני.

"ביני לבינה לא היה אף פעם שום דבר…"

לפיכך הוא הכריח את עצמו לחשוב על אגאטה כעל מישהי סתמית, שמעוררת בו  אך ורק רחמים בגלל מצב בריאותה הקשה.

"נערה מסכנה!" היה אומר לעצמו, "כל כך נחמדה!… והאידיוט הזה שלא  חוזר! אם יאחר עוד, הוא כבר לא יספיק לראות אותה…" 

 

4

ההתרוצצות במעלה המדרגות ובמורדן הלכה ונעשתה תכופה. ג'וליו, ממקומו  במישורת העליונה, היה רוכן מעל המעקה ובודק מי עולה ומי יורד. רופאים נוספים  מיהרו אל מיטת החולה, שתי נזירות של צדקה ואחר כך אדון קשיש וגבוה עם זקָן  לבן וארוך, דון ג'קומו קורוויה, שהגיע בדחיפות מכפרו. ג'וליו הבין שאמנם השלב  המסוכן של המחלה כבר חלף, אך החולה הגיעה למצב של חולשה קיצונית ונתקפה  מפעם לפעם בפרצי היסטריה, שהביאו אותה כמעט לכדי טירוף הדעת… 

"גזרו לה את השיער קצר קצר… כבר אי-אפשר להכיר אותה…"  סיפרה לו המשרתת. "כל הזמן היא קוראת לארוס שלה… כנראה הוא בכלל  לא רוצה לחזור… אילו רק היית רואה מה שקורה שם…"

"לא רוצה לחזור? איך זה יכול להיות! הוא ייתן לה למות ככה?" חשב ג'וליו ונאכל  מבפנים.

מפעם לפעם היתה דלת הקומה הראשונה נפתחת ברעש, ומישהו היה יוצא ומזנק  במהירות במורד המדרגות. ג'וליו היה מתעורר בבת אחת מהזיותיו ומחוויר…

"מה קורה?… היא גוססת?…"

והנה אנשים נוספים על המישורת התחתונה. דונה אמליה, ארמיניה בפנים מיוסרות … למי הן מחכות? כרכרה נעצרת לפני השער. אכן, זה הוא, מריו קורוויה,  הארוס! ולצדו האדון הקשיש עם הזקן הלבן והארוך. אביו. סוף סוף הוא חוזר!

"נו, מה שלומה?" שואל מריו את אמה בדאגה, חיוור וגבותיו מכווצות. אחר כך  נכנסים כולם, והדלת נסגרת.

מתי כבר שמע ג'וליו את הקול הזה? כן, הוא הכיר את מריו קורוויה על פי מראהו.  אז הוא הארוס של אגאטה? ומה קורה עכשיו שם למטה בחדרה של החולה? ג'וליו  התאמץ לדמיין לעצמו את הפגישה ביניהם. לאחר שעה בערך הוא ראה את מריו  קורוויה יוצא בלוויית אביו. הוא עקב אחריו במבטו, מהמרפסת העליונה, לאורך  הרחוב שטוף השמש. לאן הוא הולך? ומדוע? מדוע הוא מחווה בידיו ובראשו  בנמרצות כזאת בשעה שהוא מדבר עם אביו? והוא עזב את החולה אחרי זמן קצר  כל כך? ומה מצבה?

לקראת רדת הערב ראה ג'וליו את דון ג'קומו קורוויה חוזר לבית סרני ללא בנו.  אחר כך נודע לו שמריו יצא לרומא עוד באותו יום עצמו. חזרתו, אם כן, היתה  מעין חזיון רפאים. למחרת נסעה אגאטה עם אמה ועם דון ג'קומו קורוויה אל הכפר.

ג'וליו אקורצי ניחש שתוכנית הנישואים של מריו קורוויה ואגאטה סרני עברה מן  העולם.

מה התרחש שם? היא חלתה בגללו, והוא נטש אותה! אם כך, מדוע? מה הוא יכול  לדרוש עוד, הטיפש הזה? איך אפשר שלא לאהוב יצור שנראה לו עצמו, לג'וליו  אקורצי, ראוי כל כך לאהבה? והיא אולי אף מבכה את אובדנו.

הוא חשב כך והרגיש מין קנאה מעורפלת, מין צער עמום, כמעט טינה… והוא,  האם לא יוכל לעשות דבר? כבר כמעט החליט להתערב, עד כדי כך רב היה כעסו  על התנהגותו של הטיפש ההוא. להתערב! ובאיזה אופן? 

 "והם לקחו אותה לכפר שלו? מטומטמים! ובשביל מה? איך היא תוכל להסיח את  דעתה ממנו שם?" חשב בסערת רוחו, "היה הרבה יותר טוב אילו היתה מתה כאן …"

19 פברואר

אהבות ללא אהבה / לואיג'י פירנדלו / ביקורות

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב מן העיתונות

ביקורת על הספר מאת דן לחמן, אתר E-mago, אפריל 2006.
ביקורת על הספר ועל התרגום מאת יצחק לאור, אתר 'הארץ'.
ביקורת על הספר מאת דורון קורן, Ynet, פברואר 2006.

19 פברואר

פרספוליס 1+2 / מרג'אן סטראפי / ביקורות

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב מן העיתונות

ביקורת על "פרספוליס 1" מאת טלי כוכבי מתוך הבלוג שלה, יולי 2007.
ביקורת על "פרספוליס 1" מאת גלעד סרי לוי מתוך הבלוג שלו, מאי 2006.
ביקורת על "פרספוליס 1" מאת אריאנה מלמד, Ynet, דצמבר 2005.
המלצה על "פרספוליס 1" מאת עמית סנדי, אתר המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס.
ביקורת על "פרספוליס 2" מאת טלי כוכבי מתוך הבלוג שלה, יוני 2010.
ביקורת על "פרספוליס 2" מאת מתי שמואלוף, NRG, אוגוסט 2009.
ביקורת על "פרספוליס 2" מאת אסתי סגל מתוך הבלוג שלה, יולי 2009.
מאמר אודות הספרים והתרבות האיראנית מאת אורלי ר. רחימיאן, כתב העת 'קדמה', אוקטובר 2008.

19 פברואר

סיפורה של סוניצ'קה / מרינה צווטאייבה / קטע ראשון

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

.
חלק א':

פאבליק ויורה

לא, שום חיוורון לא היה בה, בשום חלק ממנה, הכול בה היה – הפוך לחיוורון, ובכל זאת היא היתה – pourtant rose , ובבוא הזמן הדבר יוכח ויומחש.

היה חורף של 1918-1919, עדיין חורף 1918, דצמבר. באיזה תיאטרון, על איזו במה, הקראתי בפני תלמידי הסטודיו את המחזה שלי, "סופת שלגים".3 בתיאטרון ריק, על במה מלאה.

"סופת שלגים" שלי הוקדשה: "ליוּרִי וּוֶרָה ז',4 לרעותם – אהבתי". יורי וּורה היו אח ואחות, ורה למדה איתי באחרונת הגימנסיות שלי: לא חברה לכיתה, אני למדתי כיתה מעליה, והייתי רואה אותה רק בהפסקות: גורת כלבים נערית דקיקה ומתולתלת, ובעיקר אני זוכרת את גבה הארוך עם הצמה החצי פרומה, ואילו מהמראה החזיתי – בעיקר – את פיה, בעל הבעת בוז טבעית, שזוויותיו פונות כלפי מטה, ואת עיניה, ההפוכות לפה הזה, בעלות הבעת צחוק טבעית, כלומר שזוויותיהן פונות כלפי מעלה. היפוך הכיוונים הזה הידהד בתוכי בהתרגשות בלתי מוסברת, שהיתרגמה אצלי לתפיסתה כיפהפייה, מה שמאוד הפליא את כל האחרים, שלא מצאו בה שום דבר מיוחד, מה שמאוד הפליא – אותי. מיד אומַר שבסופו של דבר צדקתי, שאחר כך היא אכן התגלתה כיפהפייה, עד כדי כך שבשנת 1927, בפריז, גררו אותה, כשהיא חולה אנושה, לשחק בסרטים בכוחותיה האחרונים.

עם ורה הזאת, לוורה הזאת, מעולם לא אמרתי מילה, ועתה, תשע שנים אחרי סיום בית הספר, כשהקדשתי לה את "סופת שלגים", חששתי שהיא לא תבין דבר בכל זה, משום שהיא מן הסתם אינה זוכרת אותי, ואולי כלל לא שמה לב אלי מעולם.

(אך מדוע אני מספרת על ורה כאשר הבטחתי את סוניצ'קה? ובכן, ורה היא השורשים, ההקדמה, ראשיתה הקדומה ביותר של סוניצ'קה. סיפור קצר מאוד – עם הקדמה ארוכה מאוד. ואחרית דבר.)

כיצד החלה סוניצ'קה? סוניצ'קה האמיתית שבחיי, כיצד היא החלה?

היה אוקטובר 1917. כן, אותו אחד. יומו האחרון, כלומר, היום הראשון שלאחר סיומו (במחסומים עדיין רעמו היריות האחרונות). נסעתי בקרון חשוך ממוסקבה לקרים. מעל ראשי, על הדרגש העליון, קול גברי צעיר הקריא שיר. הנה הוא:

והיא הגיעה – חלומם של האבות,

שבה הגו על קוניאק משובח,

היא דרך השלגים והקרבות

פרצה אלינו – ברובה נדרך!

רוחות מורדי דצמבר העזים

מעל נהר קפוא בקול מרטיט

פוקדות על הגדודים האחוזים

ברעם התזמורת הצבאית.

הן הקיסר במגפי ארד

קרא לגדוד פּרֵיאיבּרַאזֵ'נסקִי, כאשר

במפרצי הרחובות רעד

קול החליל – שהשתתק והסתתר…

והוא נזכר, בונה העיר החולמני -

המאזין ליריות ההפיכה -

בקול המטורף – המרדני -

הבלתי-מנוצח: "ארור הנך!"5

"מה זה, של מי הדבר הזה, לכל הרוחות?"

"המחבר הוא בן שבע-עשרה, הוא עדיין תלמיד גימנסיה. זהו חבר שלי, פַּאבלִיק א'."

צוער הגאה בחברו המשורר. צוער קרבי, שלחם חמישה ימים. מפצה על התבוסה – בשירה. רוחו של פושקין: הרעות ההיא.6 ומלמעלה – התשובה:

"הוא מאוד דומה לפושקין: קטן, קופצני, מתולתל, עם פאות לחיים קטנות, החבר'ה אפילו קוראים לו פושקין. הוא כל הזמן כותב. כל בוקר – שיר חדש."

דעי, נסיכה: הן אעלה על כל מוקד,

אם רק אדע שיסתכלו עלי

עינייך…

"וזה – מתוך 'בובתה של הנסיכה', מחזה שהוא כתב. את המשפט הזה הננס אומר לנסיכה. הננס מאוהב בנסיכה. הננס – זה הוא. הוא באמת קטן, אבל בכלל לא ננס."

היחידה – ובעלת ריבוא שמות…

הדבר הראשון, הראשון ביותר, שעשיתי בשובי מקרים – איתרתי את פאבליק. פאבליק גר אי שם ליד כנסיית ישו המושיע, ומשום מה הגעתי אליו מהכניסה האחורית, והמפגש התרחש במטבח. פאבליק היה בתלבושת אחידה של בית ספר, עם הכפתורים הבוהקים הללו, מה שאף חיזק את דמיונו לפושקין התלמיד. פושקין הקטן, רק עם עיניים שחורות: פושקין המיתי.7

לא אני ולא הוא כלל לא היינו נבוכים בגלל המטבח, ונדחפנו זה לזו דרך כל הסירים והמחבתות – כך שצילצלנו – מבפנים – לא פחות מכל המחבתות והקלחות הללו. המפגש דמה לרעידת אדמה. על פי האופן שבו הבנתי מיהו, הוא הבין מי אני. (אינני מתכוונת לשירים, אפילו אינני בטוחה שהוא הכיר אז את שירי.) לאחר עמידה בשיתוק קסום – איני יודעת כמה זמן, יצאנו שנינו – דרך אותה דלת אחורית, נשפכים בשירים ובדיבורים…

בקיצור, פאבליק הלך – ונעלם. נעלם אצלי, בסמטת בּוֹריסוֹגלֶבּסקי, לתקופה ארוכה. ישב ימים, ישב בקרים, ישב לילות… כדוגמה לישיבה הזאת אביא רק שיחה אחת:

אני, בביישנות: "פאבליק, מה דעתך: האם אפשר לקרוא למה שאנחנו עושים עכשיו מחשבה?"

פאבליק, בביישנות כפולה: "זה נקרא – לשבת בעננים ולשלוט בעולם."

לפאבליק היה חבר שהוא תמיד היה מספר לי עליו: יוּרָה ז'. "אני ויורה… כשהקראתי את זה ליורה… יורה כל הזמן שואל אותי… אתמול אני ויורה בכוונה התנשקנו בקול רם, כדי שהחבר'ה יחשבו שיורה סופסוף התאהב… ותחשבי: הסטודיונרים רצים החוצה, ובמקום נערה – רואים אותי!!!"

בערב מצוין אחד הוא הביא את "יורה" – אלי.

"מרינה, תכירי, זהו חבר שלי – יורה ז'." בדגש שווה על כל מילה, במילוי אחיד של כל מילה.

לאחר שהרמתי את עיני – הדבר גזל זמן רב, מכיוון שיורה לא נגמר – גיליתי את עיניה ופיה של ורה.

"אלוהים, אתה לא אחיה… כן, ברור שאתה אחיה… לא ייתכן שאין לך אחות בשם ורה!"

"הוא אוהב אותה הכי הכי בעולם!"

התחלנו לדבר, יורי ואני. דיברנו יורי ואני, פאבליק שתק ובשתיקתו גמע אותנו – ביחד, ואותנו – לחוד, בעיניו הענקיות, הכבדות, הלוהטות.

באותו ערב, שהיה – לילה עמוק, שהיה – לפנות בוקר, אחרי שנפרדתי מהם תחת עצי הצפצפה שלי, כתבתי להם שיר, לשניהם יחד:

ישנים שלובי זרועות

שני רעים, שתי אהבות,

בתנומה בלתי נשכחת…

שרו ושתו ביחד…

עטפתים שמיכות חמות,

אהבתים מאז לנצח.

בעיניהם העצומות

אני קוראת ידיעה כפולה:

זריחה: כפילות התהילה,

ושקיעה: כפילות הקץ.

לא אפריד זרועות שלובות!

מוטב לי כי במדורות

אשרף בגיהנום!

אבל במקום המדורות יצאה – "סופת שלגים".

כדי לעמוד במילה שלי – לא להפריד את הזרועות הללו – הייתי צריכה לחבר בתוך אהבתי – זרועות אחרות: של האח והאחות. פשוט יותר: כדי לא לאהוב את יורי לבדו ובכך לא לעשוק את פאבליק, שבחברתו יכולתי רק "לשלוט בעולם", הייתי צריכה לאהוב את יורי ועוד משהו, אבל המשהו הזה לא יכול היה להיות פאבליק, כי יורי ופאבליק כבר היו נתונים מראש – נאלצתי לאהוב את יורי ואת ורה, כאילו אני מפזרת בזאת את יורי, ולמעשה – מגבירה, מרכזת אותו, מכיוון שכל מה שלא היה באח, נמצא באחות, וכל מה שלא היה באחות, נמצא באח. זכיתי באהבה מלאה מדי, מלאה ברמות בלתי נסבלות. (זה שוורה נמצאת חולה בקרים ואינה יודעת דבר על כל זה – לא שינה דבר.)

היחסים נקבעו – מההתחלה.

בשתיקה הוסכם ונקבע שהם תמיד יבואו יחד – וילכו יחד. אבל מכיוון שאף מערכת יחסים אינה יכולה להיקבע מיד, בבוקר מצוין אחד קיבלתי טלפון:

"את?"

"אני."

"האם מותר לי מתישהו לבוא אלייך ללא פאבליק?"

"מתי?"

"הערב."

(אך היכן סוניצ'קה? סוניצ'קה כבר מתקרבת, כבר כמעט מעבר לדלת, אף על פי שמבחינה כרונולוגית נותרה עוד שנה.)

אך החטא מיד הביא עלינו את עונשו: אני ויורי ז' פשוט השתעממנו לבדנו, מכיוון שעל הדבר החשוב באמת, כלומר עלי ועליו, עליו ועלי, עלינו, לא היה לנו אומץ לדבר (לבדנו התנהגנו אף יפה יותר מאשר בנוכחות פאבליק!), ואילו כל היתר – לא הלך. הוא נגע בכל מיני חפצים קטנים על שולחני, שאל על כל מיני דיוקנאות, ואני – אפילו על ורה לא העזתי לדבר איתו, עד כדי כך ורה היתה – הוא. כך ישבנו, דגרנו לא ברור על מה, דגרנו על רגע הפרידה היחיד, כשליוויתי אותו מהדלת האחורית אל המדרגות הלולייניות ועצרתי על המדרגה העליונה, והוא בכל זאת נותר גבוה ממני בראש שלם – שום דבר, רק מבט: כן? – לא – אולי כן? עדיין – לא – וחיוך כפול: השתאותו המתפעלת, ניצחוני הלא-קל. (עוד ניצחון כזה ואבדנו.)

כך חלפה שנה.

את "סופת שלגים" שלי אז, בינואר 1918, לא הקראתי לו. לתת ביחידות ניתן רק לעשיר מאוד, ומכיוון שבישיבות הארוכות שלנו הוא לא נראה לי כזה, ואילו פאבליק – כן, נתתי אותה במתנה לפאבליק, כנקמה אסירת תודה על "הנסיכה", שגם היא לא הוקדשה לי; עבור יורי, לעומת זאת, בחרתי, חיכיתי להקראה הקשה לי ביותר (והענייה ביותר, מבחינתי), בפני הסטודיו השלישי כולו (כל החבר'ה האלה היו סטודיונרים של ואכטאנגוב:8 גם יורי, גם פאבליק, וגם ההוא שהקריא את "חירות" בקרון החשוך ומיד לאחר מכן נהרג בצבא), ובעיקר – בפני ואכטאנגוב, שהיה האלוהים והאב-המפקד של כולם.

הרי מטרתי היתה לתת לו כמה שיותר. יותר – עבור שחקן – זה אומר יותר אנשים, יותר אוזניים, יותר עיניים.

והנה, מעל שנה אחרי ההיכרות עם הגיבור, שנה אחרי כתיבתה של "סופת שלגים" אותה במה מלאה ואולם ריק.

(אני יודעת שהדיוק שלי משעמם. לקורא לא אכפת מהתאריכים, והם פוגמים באיכותה האמנותית של היצירה. אך עבורי הם חיוניים ואפילו קדושים; עבורי כל שנה ואפילו כל עונה של אותה תקופה מיוצגת על ידי פרצוף: 1917 – פאבליק א', חורף 1918 – יורי ז', אביב 1919 – סוניצ'קה… פשוט אינני רואה אותה מחוץ לתשע הזה, האחד הכפול והתשע הכפול, האחד והתשע המתחלפים… הדיוק שלי הוא הנאמנות האחרונה שלי, post mortem.)

אז – אותה במה מלאה ואולם ריק. הבמה המוארת והאולם השחור.

מהשנייה הראשונה של ההקראה פני בערו, עד כדי כך – שפחדתי ששערי יתלקח, אפילו הרגשתי אותו מרשרש, כמדורה רגע לפני הבערה הגדולה.

הקראתי – אני יכולה לומר – בתוך ערפל ארגמני, לא רואה את המחברת, לא רואה את השורות, בעל-פה, איכשהו הקראתי, בנשימה אחת – כמו ששותים! – אבל גם – כמו ששרים! – בקול השירי ביותר, הנוגע ביותר ללב מכל קולותי.

יצוף בשיממון החדרים…

ירח גבה-האור.

ואת, אישה, דבר לא תזכרי.

אינך צריכה…

(בעקשנות)

לזכור.

לנוודת – חלום.

לנווד – הדרכים.

תזכרי! – תשכחי.

(היא נמה. מהחלון נשמע צלצול הפעמונים המתרחקים ללא שוב.)9

19 פברואר

סיפורה של סוניצ'קה / מרינה צווטאייבה / ביקורות

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב מן העיתונות

מאמר על הספר מאת דן לחמן, אתר e-mago, אוקטובר 2005.
ביקורת על הספר ועל תרגומו מאת אריאנה מלמד, Ynet, נובמבר 2005.
מאמרעל חייה של המחברת לכבוד צאת הביוגרפיה שלה מאת מרינה גרוסלרנר, 'הארץ', יוני 2007.

19 פברואר

צדיק נעזב / מאיה ערד / ביקורות

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב מן העיתונות

קטעים נבחרים מתוך המחזה, NRG, ספטמבר 2005.
ראיון עם המחברת מאת רנה ורבין, אתר 'אופקים חדשים', דצמבר 2005.
ביקורת על הספר מאת טלי כוכבי, הבלוג 'עכשיו תורי', דצמבר 2007.