חדשות ועדכונים

20 פברואר

ג'וליוס וינסום / ג'רארד דונובן / ביקורות

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב מן העיתונות

המלצה על הספר מאת גדעון לוי, 'הארץ', ינואר 2008.
ביקורת על הספר מאת ענבל מלכה, Ynet, ינואר 2008.
המלצה על הספר מאת רות אלמוג,  'הארץ', דצמבר 2007.
ביקורת על הספר מאת דן לחמן, אתר e-mago, דצמבר 2007.

20 פברואר

שרשרת זהב / קובץ בעריכת נירה הראל / ביקורות

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב מן העיתונות

ביקורת על הספר מאת טלי כוכבי, בלוג 'עכשיו תורי', מרץ 2008.
המלצה על הספר בפורטל 'לגדול', אוקטובר 2007.
הספר בסקירה אודות ספרי מופת לילדים מאת רותה קופפר, 'עכבר העיר אונליין', אוקטובר 2007.
אסף הראל מראיין את עורכת הספר – אימו, Ynet, ספטמבר 2007.
דיון עומק באיורים בספר מאת מרית בן ישראל, בלוג 'עיר האושר', מאי 2005.
רשומה על הספר מאת נירה לוין, אתר 'דףדף'.

20 פברואר

תעלוליה של ילדה רעה / מריו ורגס יוסה / קטע ראשון

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

הצ'ילֶניטַס[1]

הקיץ ההוא היה קיץ אגדי. פֶּרֶס פְּרָדוֹ והתזמורת של שנים-עשר המקצוענים באו להפיח חיים במסיבות הקרנבל במועדון "טֶראסַס" שבמירַפְלוֹרֶס וב"לוֹן טֶניס" של לימה, בכיכר אָצ'וֹ נערכה תחרות מַמבּוֹ ארצית, שהיתה הצלחה גדולה למרות איומו של החשמן חואן גוּאלבֶּרטוֹ גֶוָרָה, הארכיבישוף של לימה, להחרים את כל הזוגות שישתתפו, והשכונה שלי, שכונת אַלֶגרֶה, של הרחובות דיאגו פֶרֶה, חואן פָנינג וקולון שברובע מירַפלוֹרֶס, קיימה תחרויות כדורגל, רכיבת אופניים, אתלטיקה ושחייה עם השכונה של רחוב סן מרטין, וניצחנו, כמובן.

דברים מופלאים קרו בקיץ ההוא של 1950. קוֹחינוֹבָּה לָניַיס הציע חברוּת בפעם הראשונה בחייו – לג'ינג'ית סֶמינָאוּאֶל – וזו, להפתעת כל מירַפלוֹרֶס, נענתה לו. קוֹחינוֹבָּה שכח מהצליעה שלו, והתהלך מאז ברחובות בחזה נפוח כמו צ'רלס אטלס. טיקו טירַוַנטֶה גמר עם אילסֶה והציע חברות ללָאוּריטָה, ויקטור אוֹחֶדָה הציע חברות לאילסֶה וגמר עם אינחֶה, חואן בֶּרטוֹ הציע חברות לאינחֶה וגמר עם אילסֶה. היתה כזאת תזזית רגשית ברובע, עד שכולנו התהלכנו נסערים, אהבות הסתיימו ונולדו מחדש, והזוגות שיצאו מהמסיבות בשבתות לא תמיד היו אותם זוגות שנכנסו אליהן. "איזו הפקרות!" הזדעזעה דודתי אלברטה, שחייתי איתה מאז מות הורי.

בחופי מירפלורס נשברו הגלים פעמיים, רחוק. בפעם הראשונה במרחק של מאתיים מטר מקו החוף, ואנחנו, האמיצים בחבורה, שחינו עד שם לצלול לתוכם ולהיסחף איתם כמאה מטר, עד למקום שהגלים גוועו ואחר כך שבו וגאו בזינוקים עליזים ונשברו שוב, בהתנפצות השנייה, שנשאה אותנו בפרוזדורי הגלים עד לחצץ של החוף.

בקיץ המופלא ההוא, במסיבות של מירפלורס, כולם חדלו לרקוד ואלס, קוֹרידוֹ, בּוֹלֶרוֹ והוּאַרָצָ'ה, כי המַמבּוֹ כבש כל חלקה טובה. המַמבּוֹ, רעידת אדמה שהניעה, הקפיצה, כירכרה ופיתלה את כל זוגות הילדים, הנערים והבוגרים במסיבות הרובע. ואותו דבר קרה מן הסתם גם מחוץ לגבולות מירפלורס, מחוץ לעולם ולחיים, בלינסֶה, בבּרֶניָה, בצ'וֹריוֹס, או גם ברבעים האקזוטיים עוד יותר של לָה ויקטוריה, מרכז לימה, רימַק ופּוֹרוֶניר, שאנחנו, בני מירפלורס, מעולם לא הנחנו שם את כף רגלנו וגם לא התכוונו לעשות זאת אי-פעם.

וכשם שעברנו מוואלס והוּאַרָצָ'ה, מסמבה ומפולקה לממבו, כך גם זנחנו את הגלגיליות לטובת האופניים, ואחדים, טָטוֹ מוֹנחֶה וטוני אֶספֶּחוֹ, למשל, עברו לאופנוע, ואחד או שניים אפילו למכונית, כמו לוּצ'ין המגודל, שגנב לפעמים לאביו את השברולט עם הגג הנפתח ולקח אותנו לסיבוב במזחים, מטֶרָאסַס עד נקרת אַרמֶנדָריס, במאה קילומטר לשעה.

אבל המאורע המרעיש ביותר במירפלורס בקיץ ההוא היה בואן, מצ'ילה הרחוקה, של שתי אחיות שנוכחותן הבולטת ואופן דיבורן המיוחד, המהיר, תוך בליעת ההברות האחרונות של המילים וסיום המשפטים בקריאה מתנשמת שנשמעה כמו "פּוּאֶה",[2] סובבו את ראשי כולנו, כל בני מירפלורס שעברו זה עתה ממכנסיים קצרים לארוכים. ואת ראשי שלי יותר מכל השאר.

הצעירה ביניהן נראתה הבכורה ולהפך. שמה של הבכורה היה לילי, והיא היתה נמוכה במקצת מלוסי, שהיתה צעירה ממנה בשנה. לילי היתה בת ארבע-עשרה או חמש-עשרה לכל היותר, ולוסי בת שלוש-עשרה או ארבע-עשרה. שם התואר "בולטת" כמו נברא בשבילן, אם כי לוסי התבלטה פחות מאחותה, לא רק משום ששערה היה בלונדיני פחות וקצר יותר והיא התלבשה בסגנון מאופק יותר מלילי, אלא משום שהיתה שתקנית יותר, ובשעת הריקודים, אף שידעה את כל הצעדים המיוחדים ופיתלה את מותניה בחציפות כמו ששום בת מירפלורס לא היתה מעיזה לעשות, היא נראתה כנערה עצורה, נחבאת אל הכלים וכמעט משעממת בהשוואה לסביבון, לשלהבת, לרוח הסוערת שהיתה לילי ברגע שהפטפון הופעל, הממבו התפרץ, ואנחנו התחלנו לרקוד.

לילי רקדה בקצב מענג ובחן, וחייכה וזימזמה את מילות השיר, והרימה את זרועותיה, חשפה את ברכיה וניענעה את מותניה ואת כתפיה כך שכל גופה הקטן, הלבוש חולצה וחצאית שנצמדו אליו ואל חמוקיו באופן מגרה כל כך, נראה כגועש, רוטט ומשתתף בריקוד מכף רגל ועד ראש. מי שרקד איתה ממבו היה תמיד במצוקה, כי איך אפשר לעקוב אחר המערבולת הגועשת של הידיים והרגליים הקופצניות האלה בלי להסתבך? בלתי אפשרי! מן הרגע הראשון נשארת מאחור, מודע לכך שמבטיהם של כל הזוגות האחרים נעוצים במעלליה של לילי. "איזה ילדונת!" הזדעזעה דודתי אלברטה, "היא רוקדת כמו טוֹנגוֹלֶלֶה,[3] כמו רקדנית רומבה בסרט מקסיקני." "טוב, בוא לא נשכח שהיא צ'ילנית," היתה עונה לעצמה. "הנשים בארץ הזאת לא בדיוק מצטיינות במוסריות."

אני התאהבתי בלילי על כל הראש, באופן הכי רומנטי – קראו לזה גם "להתאהב כמו עגל" – ובקיץ הבלתי נשכח ההוא הצעתי לה חברות שלוש פעמים. הפעם הראשונה היתה ביציע של "ריקרדו פַּלמָה", הקולנוע ששכן בפארק סנטרל במירפלורס, בהצגת בוקר ביום ראשון, והיא סירבה ואמרה שהיא עדיין צעירה מדי לחבר. בפעם השנייה הצעתי לה ברחבת ההחלקה על גלגיליות שנחנכה בדיוק בקיץ ההוא למרגלות פארק סַלַסאר, והיא סירבה ואמרה שהיא עוד צריכה לחשוב על זה, כי אפילו שאני קצת מוצא חן בעיניה, ההורים שלה ביקשו ממנה שלא יהיה לה חבר עד סוף השביעית, והיא עדיין בשישית. והפעם האחרונה היתה כמה ימים לפני הבלגן הגדול, בגלידרייה "ריקָה" שבשדרות לַרקוֹ, והיא שוב סירבה, כמובן, כי למה שתגיד לי כן אם ממילא אנחנו נראים כמו זוג? לא שמו אותנו תמיד יחד באמת או חובה אצל מרתה? לא ישבנו יחד בחוף של מירפלורס? היא לא רקדה איתי יותר מאשר עם כל אחד אחר במסיבות? אז למה לה להגיד לי כן רשמית אם ממילא כל רובע מירפלורס כבר חושב שאנחנו זוג? בגִזרת הדוגמנית שלה, בעיניה הכהות השובבות ובשפתיה הבשרניות, לילי היתה ההתגרות בהתגלמותה.

"הכול בךְ מוצא חן בעיני," הייתי אומר לה. "אבל הכי הרבה, הדיבור שלך." אופן דיבורה היה משעשע ומקורי, בשל נימתו ומנגינתו, השונות כל כך מאלה הפרואניות, וגם בשל ביטויים, מילים וצירופים מסוימים שהיו מבלבלים אותנו לגמרי כשניסינו לפענח את מובנם ולגלות אם מסתתר בהם איזה לעג. לילי לא חדלה לומר דברים דו-משמעיים, לָחוּד חידות ולספר בדיחות נועזות עד כדי כך, שנערות הרובע רצו להיקבר באדמה מרוב מבוכה. "הצ'ילֶניטַס האלה פשוט איומות," פסקה דודתי אלברטה, והסירה ושוב הרכיבה את משקפיה בארשת המורה שלה, מודאגת שמא צמד הזרות האלה ישחיתו את המוסר במירפלורס.


[1]"הצ'ילֶניות הקטנות" (כל ההערות הן מאת המתרגמת).

[2] קיטוע של המילה pues, המקבילה ל-well באנגלית.

[3] כינויה של הרקדנית יולנדה מונטס, ילידת 1932, שהופיעה בסרטים מקסיקניים משנות הארבעים עד שנות השמונים.

20 פברואר

תעלוליה של ילדה רעה / מריו ורגס יוסה / ביקורות

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב מן העיתונות

ראיון עם מריו ורגס יוסה לכבוד זכייתו בפרס נובל, 'הארץ', אוקטובר 2010.
מאמר על חייו ויצירתו של מריו ורגס יוסה מאת שרי גוטמן, 'וואלה!', אוקטובר 2010.
המלצה על הספר בבלוג 'הספר החם' ב'תפוז', מאי 2010.
המלצה על הספר מאת גדעון לוי, 'הארץ', נובמבר 2007.

לעמוד הספר.

20 פברואר

מסעותי עם צ'רלי בחיפוש אחר אמריקה / ג'ון סטיינבק / קטע ראשון

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

חלק ראשון

כשהייתי צעיר מאוד ורבץ עלי הדחף להיות במקום  אחר, הבטיחו לי אנשים בוגרים שבגרות תרפא את הגירוי הזה. כשעל פי מניין  השנים נחשבתי לאדם בוגר, היתה התרופה שרשמו לי גיל העמידה. בגיל העמידה  הובטח לי שגיל מופלג יותר ירגיע את הקדחת שבי, ועתה, כשאני בן חמישים  ושמונה, אולי סניליות תעשה את העבודה. שום דבר לא פעל. ארבע צפירות צרודות  של צופר אונייה עדיין מסמרות את השיער שלעורפי ומקפיצות את רגלי לנקישה.  קול של מטוס סילון, של מנוע מתחמם, אפילו קול נקישות של פרסות הברזל של  סוסים, נושאים עמם את הרעד הנושן, את הפה היבש והעין הבוהה, את כפות  הידיים החמות ואת הקיבה המתהפכת גבוה מתחת לצלעות. במילים אחרות, אני לא  משתפר; ובמילים אחרות יותר, בטלן נשאר בטלן. אני חושש שהמחלה חשוכת  מרפא. אני מציין את העובדה הזאת לא כדי שאחרים ילמדו ממנה, אלא כדי  להבהיר אותה לעצמי.

כשווירוס האי-שקט מתחיל להשתלט על אדם סורר, והדרך הרחק מ"כאן"  נראית רחבה וישרה ומתוקה, חייב הקורבן קודם כול למצוא בתוך תוכו סיבה טובה  ומספקת לצאת לדרך. לבטלן המעשי זה לא קשה. יש לו גַן שלם של סיבות שהוא  יכול לבחור מהן. אחר כך עליו לתכנן את מסעו בזמן ובמרחב, לבחור כיוון ויעד.  ולבסוף עליו ליישם את המסע. איך ללכת, מה לקחת, כמה זמן להישאר. חלק זה  של התהליך הוא בלתי-משתנה ואלמותי. אני מציין אותו רק כדי שהחדשים במחוזות  הבטלנוּת, כמו נערים ונערות בגיל ההתבגרות שרק מתחילים לחטוא בכך, לא יחשבו  שהם המציאו את זה.

מרגע שהמסע כבר מתוכנן, מצויד ומוכן לפעולה, נכנס לתמונה גורם חדש ומשתלט  על העניין. מסע, ספארי, סיור, הוא ישות, ושונה מכל הטיולים האחרים. יש לו  אישיות, מזג, ייחודיות ומיוחדות. מסע הוא אדם בפני עצמו; אין שניים שדומים  זה לזה. וכל התוכניות, אמצעי ההגנה, הפיקוח והכפייה הם חסרי תועלת. אחרי  שנים של מאבק מתברר לנו שאנחנו לא יוצאים למסע; המסע מוציא אותנו. מומחי  סיורים, לוחות זמנים, הזמנת מקומות, שהם בבחינת עובדות קשיחות  ובלתי-נמנעות, כל אלה מתנפצים אל מול אישיותו של המסע. רק לאחר שמכירים  בעובדה זו יכולים בטלנים אמיתיים להירגע ולזרום עם זה. רק אז מתפוגגים  התסכולים. במובן זה, מסע הוא כמו חיי נישואים. הדרך הבטוחה לטעות היא  לחשוב שאתה שולט בזה. אני מרגיש טוב יותר עכשיו, לאחר שאמרתי את הדברים  האלה, אם כי רק מי שחווּ זאת על בשרם יבינו.

תוכניתי היתה ברורה, תמציתית והגיונית, אני חושב. במשך שנים רבות  נסעתי במקומות רבים בעולם. באמריקה אני גר בניו יורק, או קופץ לשיקגו או לסן  פרנסיסקו. אבל ניו יורק היא אמריקה לא יותר משפריז היא צרפת או לונדון היא  אנגליה. לפיכך גיליתי שאינני מכיר את ארצי. אני סופר אמריקני שכותב על  אמריקה, אך עד כה עבדתי על פי זיכרון, והזיכרון הוא במקרה הטוב מאגר פגום  ומעוות. לא שמעתי את השפה של אמריקה, לא הרחתי את העשב ואת העצים ואת  השפכים, לא ראיתי את הריה ואת מימיה, את צבעיה ואת טיב אורהּ. ידעתי על  השינויים מספרים ומעיתונים. אך יותר מזה, לא הרגשתי את הארץ במשך עשרים  וחמש שנה. בקיצור, כתבתי על משהו שלא הכרתי, ונראה לי שאצל מי שמכנה את  עצמו סופר זה ממש עניין פלילי. חציצה של עשרים וחמש שנה עיוותה את  זיכרונותי.

פעם נסעתי לי ברכב מסחרי ישן של מאפייה, גרוטאה עם דלתות כפולות  ומזרן על הרצפה. עצרתי היכן שאנשים התעכבו או התקבצו, הקשבתי והסתכלתי  והרגשתי, ובתוך כך קיבלתי תמונה של ארצי, שדיוקה נפגם רק בגלל מגרעותי שלי.

וכך מנוי וגמור היה עמי להסתכל שוב, לנסות לגלות מחדש את הארץ המפלצתית  הזאת. אילולא כן לא יכולתי לספר, בכתב, את האמיתוֹת האבחנתיות הקטנות, שהן  היסודות של האמת הגדולה יותר. קושי חריף אחד עלה אל פני השטח. בעשרים  וחמש השנים המפרידות התפרסם שמי ונודע למדי בציבור. מניסיוני אני יודע שאם  אנשים שמעו עליך, דברים טובים או רעים, הם משתנים; מחמת ביישנות או  תכונות אחרות שפרסום מעורר אצלם, הם הופכים למשהו שבנסיבות רגילות הם לא.  כיוון שכך, נדרשתי במסע הזה להשאיר את שמי ואת זהותי בבית. הייתי צריך  להיות עיניים ואוזניים מהלכות, מעין לוח העתקה נייד. לא יכולתי לחתום בספרי  אורחים של בתי מלון, לפגוש אנשים שאני מכיר, לראיין אחרים או אפילו לשאול  שאלות חקרניות. יתרה מזאת, שני אנשים – או יותר – מפריעים את ההרכב  האקולוגי של כל אזור. הייתי מוכרח לנסוע לבדי, ומוכרח להיות מסוגל לספק את  צרכי בעצמי, מעין צב מצוי שנושא את ביתו על גבו.

משהבאתי את כל זאת בחשבון, כתבתי למשרד הראשי של חברה  גדולה שמייצרת משאיות וטנדרים. פירטתי את מטרתי ואת צרכי. רציתי טנדר  במשקל שלושה רבעים של טון, שיכול לנסוע בכל מקום ובתנאים שעלולים להיות  קשים, ועל הטנדר הזה רציתי שייבנה בית קטן, כמו תא מגורים בסירה. קרון נגרר  קשה לתמרן בדרכים הרריות, בלתי-אפשרי ולעתים בלתי-חוקי להחנות אותו, והוא  גם נתון למגבלות רבות. לא חלף זמן רב וקיבלתי מפרט של כלי רכב חזק, מהיר  ונוח, שנושא מגורון – בית קטן עם מיטה כפולה, כיריים של ארבע להבות, תנור  חימום, מקרר  ואורות שפועלים על גז בוטאן, בית שימוש כימי, מקום לבגדים,  מקום אחסון, חלונות מרושתים כנגד חרקים – בדיוק מה שרציתי. הוא הובא בקיץ  אל בקתת הדיג הקטנה שלי בסאג הרבור, ליד קצה לונג איילנד. אמנם לא רציתי  להתחיל לפני חג העבודה, לפני שהאומה חוזרת לחיים רגילים, אבל רציתי בכל זאת  להתרגל לשריון הצב החדש שלי, לצייד אותו וללמוד אותו. הוא הגיע באוגוסט, יופי  של דבר, חזק וגם גמיש. היה קל לנהוג בו כמעט כמו במכונית נוסעים. ובהשראת  ההערות העוקצניות שמסעי המתוכנן עורר פה ושם בקרב ידידַי, קראתי לו  רוֹסינַנטֶה, שהיה כזכור שמו של הסוס של דון קיחוטה.

כיוון שלא שמרתי בסוד את עניין הפרויקט, התעוררו כמה ויכוחים בין ידידי  ויועצי. (מסע מתוכנן משריץ יועצים בלהקות.) נאמר לי, שהואיל והמו"ל שלי מפיץ  את התצלום שלי ככל שרק תשיג ידו, לא אוכל בשום פנים ואופן לנוע במקומות  בלי שיזהו אותי. הרשו לי לומר מראש, כי לאורך אלף ושש מאות קילומטרים,  בשלושים וארבע מדינות, לא זיהו אותי אפילו לא פעם אחת. אני חושב שאנשים  מזהים דברים רק בהקשר. אפילו אותם אנשים שהיו אולי מכירים אותי ברקע  שאמור להיות לי, לא זיהו אותי בשום מקרה ברוסיננטה.

אמרו לי שהשם רוסיננטה, שצויר על צד הטנדר שלי באותיות ספרדיות בסגנון  המאה השש-עשרה, יעורר סקרנות ושאלות במקומות מסוימים. אינני יודע כמה  אנשים זיהו את השם, אך מה שבטוח הוא שאיש מעולם לא התעניין בו.

אחר כך אמרו לי שמטרתו של זר בשוטטות באזור הכפר עלולה לעורר שאלות  ואפילו חשד. מסיבה זו החזקתי רובה ציד, שני רובים רגילים וכמה חכות דיג  בטנדר שלי, כי מניסיוני אני יודע שאם אדם יוצא לצוד או לדוג, אנשים מבינים  את מטרתו ואף מריעים לה. האמת היא שימי הציד שלי תמו. אינני הורג או לוכד  עוד שום דבר שאינני יכול להכניס למחבת; אני קשיש מדי לספורט של הרג. בסופו  של דבר התברר כי התפאורה הזאת היתה מיותרת.

אמרו שלוחיות הרישוי הניו-יורקיות שלי יעוררו עניין ואפילו שאלות, כי הן סימני  הזיהוי החיצוניים היחידים שהיו לי. וכך אמנם היה – אולי עשרים או שלושים  פעם במהלך המסע כולו. אבל מגעים כאלה התנהלו בדפוס קבוע, שהיה משהו כמו:

מקומי: "ניו יורק, מה?"

אני: "כן."

מקומי: "הייתי שם באלף תשע מאות שלושים ושמונה, או אולי שלושים ותשע?  אליס, זה היה בשלושים ושמונה או בשלושים ותשע כשנסענו לניו יורק?"

אליס: "זה היה בשלושים ושש. אני זוכרת, כי זאת היתה השנה שאלפרד מת."

מקומי: "בכל מקרה, שנאתי את העיר הזאת. לא הייתי גר שם גם אם היו משלמים  לי."

דאגה אמיתית עוררה העובדה שעמדתי לנסוע לבד, להיות חשוף לתקיפה, לשוד  ולפגיעה גופנית. ידוע לכול שהדרכים שלנו מסוכנות. וכאן אני מודה שהיו לי  פקפוקים מטופשים. שנים אחדות עברו מאז הייתי לבד, חסר שֵם, חסר ידידים,  ובלי שמץ מהביטחון שאדם מקבל ממשפחה, מחברים ומשותפים. אין שום אמת  בסכנה ממשית. רק תחושה של בדידות רבה ושל חוסר אונים בתחילה – מעין  תחושה של גלמודיות. מסיבה זו לקחתי איתי בן לוויה אחד למסעי – פודל  ג'נטלמן צרפתי זקן שנודע בשם צ'רלי. למעשה, שמו הוא שַרְל לֶה שְיֶין. הוא נולד  בבֶּרסי שבפאתי פריז ואוּלף בצרפת, ואף שהוא יודע קצת אנגלית פודלית, הוא  מגיב במהירות רק לפקודות בצרפתית. אם לא כן עליו לתרגם, וזה מאט אותו. הוא  פודל גדול מאוד, בצבע שנקרא bleu, והוא באמת כחול כשהוא נקי. צ'רלי  הוא דיפלומט מלידה. הוא מעדיף משא ומתן על פני מלחמה, וטוב שכך, כי הוא  גרוע מאוד במלחמות. רק פעם אחת בעשר שנותיו הוא הסתבך בצרה – כשפגש  כלב שסירב לשאת ולתת. צ'רלי איבד אז חתיכה מאוזנו הימנית. אבל הוא כלב  שמירה טוב – יש לו שאגה כשל אריה, שמתוכננת להסתיר מזרים שמשוטטים  בלילה את העובדה שהוא אינו מסוגל לחלץ את עצמו מארגז קרטון. הוא ידיד ובן  לוויה טוב לנסיעה, ומעדיף לנסוע יותר מכל דבר אחר שהוא יכול להעלות על  דעתו. אם הוא מופיע באריכות בדיווח הזה, זה מפני שהוא תרם רבות למסע. כלב,  בייחוד אקזוטי כמו צ'רלי, הוא קשר בין זרים. שיחות רבות בדרך החלו ב"איזה מין  כלב הוא?"

הטכניקות של פתיחת שיחה הן אוניברסליות. כבר ידעתי פעם וכעת גיליתי  מחדש, שהדרך הטובה ביותר למשוך תשומת לב, עזרה ושיחה היא ללכת לאיבוד.  אדם שרואה את אמו גוועת ברעב באמצע הדרך ובועט בבטנה כדי לפנות לעצמו  מעבר ישמח להקדיש שעות אחדות מזמנו ולתת הוראות שגויות לזר גמור שטוען כי  הלך לאיבוד.

מתחת לעצי האלון הגדולים שבביתי בסאג הרבור עמד לו רוסיננטה, יפה  וערוך לנסיעה, ושכנים באו לבקר, ביניהם שכנים שאפילו לא ידענו שיש לנו.  ראיתי בעיניהם משהו שהייתי עתיד לראות בכל אזור בארץ – תשוקה בוערת  ללכת, לנוע, לצאת לדרך, לכל מקום, הרחק מ"כאן". הם דיברו בשקט על רצונם  לנסוע באחד הימים, להסתובב במקומות, חופשיים ונטולי עוגן, לא לעבר משהו,  אלא הרחק ממשהו. ראיתי את המבט הזה ושמעתי את הכיסופים האלה בכל מקום  ובכל מדינה שביקרתי בהם. כמעט כל אמריקני משתוקק לנוע. ילד קטן אחד, כבן  שלוש-עשרה, בא כל יום. הוא עמד בצד בביישנות והסתכל ברוסיננטה; הוא הציץ  פנימה בפתח הדלת, אפילו נשכב על הקרקע והתבונן בקפיצים הערוכים למשא  כבד. הוא היה נער שקט וקטן והווה בכול. הוא אפילו בא בלילה לבהות ברוסיננטה.  אחרי שבוע הוא לא הצליח עוד להתאפק. המילים שאמר פילסו את דרכן בנחישות  דרך ביישנותו. הוא אמר, "אם תיקח אותי איתך, אני… אני אעשה הכול. אני אבשל,  אני אשטוף את כל הכלים ואעשה את כל העבודה ואדאג לך."

לדאבוני הרב הבנתי היטב את כמיהתו. "הלוואי שיכולתי," אמרתי. "אבל  הנהלת בית הספר והוריך והרבה אנשים אחרים אומרים שאני לא יכול."

"אני אעשה הכול," הוא אמר. ואני בטוח שהוא היה עושה הכול. אני חושב שהוא  הרים ידיים רק ממש ברגע שנסעתי בלעדיו. היה לו החלום שהיה לי כל חיי, ולכך  אין שום מרפא.

ציוד רוסיננטה היה תהליך ארוך ונעים. לקחתי הרבה יותר מדי דברים, אבל לא  ידעתי מה אמצא בדרך. כלים לשעת חירום, חבלי גרירה, מתקן קטן לנשיאת  משאות כבדים, כלי חפירה, מוט הרמה וכלים שונים לבנייה ולתיקון ולאלתור. אחר  כך היו מיני מזון לשעת חירום. ידעתי שבשלב מאוחר של המסע אהיה בצפון-מערב  הארץ ותקוע בשלג. התכוננתי לשבוע לפחות של מצב חירום. מים לא היו בעיה;  רוסיננטה נשא מְכל של מאה ועשרים ליטר.

חשבתי שאולי אכתוב קצת בדרך, אולי מאמרים, רשימות בוודאי ומכתבים ללא  ספק. לקחתי ניירות, ניירות העתקה, מכונת כתיבה, בלוקים לרשימות, ולא רק את  אלה, אלא גם מילונים, אנציקלופדיה קטנה וכתריסר ספרי עזר אחרים, ספרים  כבדים. יכולת האשליה העצמית שלנו היא כנראה בלתי-מוגבלת. ידעתי היטב שרק  לעתים רחוקות אני רושם לעצמי דברים, ואם אני כבר עושה זאת, אני מאבד את  הרשימות או שאינני יכול לקרוא אותן. גם ידעתי משלושים שנות ניסיון במקצועי  שאינני מסוגל לכתוב בזמן אמת, כשהדברים חמים בשטח. זה חייב לתסוס. אני  חייב לעשות את מה שידיד אחד שלי מכנה "לטחון את זה" במשך זמן מה עד שזה  שוקע. ולמרות ההיכרות העצמית הזאת, ציידתי את רוסיננטה בכלי כתיבה שיכלו  להספיק לעשרה כרכים. וכן העמסתי לתוכו משהו כמו שבעים וחמישה קילוגרמים  של ספרים מהסוג של אלה שאנחנו אף פעם לא מספיקים לקרוא, שהם כמובן  הספרים שגם לעולם לא נספיק לקרוא. דברים בקופסאות, כדורים של רובים משני  סוגים, ארגזי כלים, והרבה יותר מדי בגדים, שמיכות וכרים, והרבה-הרבה יותר מדי  נעליים ומגפיים, לבני ניילון מרופדים לאזורים של טמפרטורות שיורדות מתחת  לאפס, כלי פלסטיק וספלים מפלסטיק וקערה לשטיפת כלים מפלסטיק ומְכל נוסף  של גז. הקפיצים העמוסים יתר על המידה נאנקו וירדו עוד ועוד. אני מניח עכשיו  שנשאתי איתי אולי פי ארבעה יותר מדי מכל דבר.

צריך לזכור, צ'רלי הוא כלב קורא מחשבות. בימי חייו הוא היה  עד למסעות רבים, אך לא אחת נאלצנו להשאירו בבית. הוא יודע תמיד שאנחנו  עומדים לנסוע זמן רב לפני שהמזוודות יוצאות החוצה, והוא מפסיע ודואג ומייבב  ונכנס למצב של היסטריה קלה, למרות גילו המתקדם. בשבועות של ההכנות הוא  הסתובב כל הזמן בין הרגליים ונהיה מטרד לא קטן. הוא התחיל להסתתר בטנדר,  זחל פנימה וניסה להיראות קטן.

חג העבודה התקרב, יום האמת, שבו מיליוני ילדים יחזרו לבית הספר ועשרות  מיליוני הורים יפנו את הכבישים המהירים. הייתי מוכן לצאת בהקדם האפשרי.  ובערך באותו זמן נמסר שסופת ההוריקן דוֹנה עושה את דרכה מהקריביים לעברנו.  בקצה לונג איילנד היה לנו ניסיון רב בסופות שכאלה, והתייחסנו אליהן בכבוד רב.  כשהוריקן מתקרב, אנחנו מתכוננים לעמוד במצור. המפרץ הקטן שלנו מוגן טוב  למדי, אבל לא טוב מספיק. בעת שדונה התקדמה לעברנו לאִטה, מילאתי את  מנורות הנפט, הפעלתי את משאבת היד של הבאר וקשרתי כל דבר שזז. יש לי  סירה עם תא מגורים באורך של שישה מטרים וחצי, "איליין היפה". חיזקתי אותה  בלוחות ולקחתי אותה ללב המפרץ, הטלתי עוגן-וָו ענקי ומיושן ושרשרת בעובי של  שני סנטימטרים, ועגנתי אותה כך שיישאר לה טווח תנועה ארוך. עם הציוד הזה  היא יכלה לנוע ברוח של יותר ממאתיים קילומטרים לשעה, אלא אם כן יישבר  החרטום שלה.

דונה המשיכה לזחול לעברנו. הוצאנו רדיו שפועל על סוללות כדי לשמוע בו  דיווחים, כי ידענו שתהיה הפסקת חשמל אם דונה אמנם תכה. אך היתה עוד דאגה  אחת – רוסיננטה, שעמד בין העצים. בסיוט בהקיץ שהיה לי, ראיתי עץ קורס על  הטנדר ומוחץ אותו כאילו היה נמלה. הרחקתי את רוסיננטה מכל מקום של נפילה  ישירה אפשרית עליו, אך זה לא מנע את האפשרות שצמרת שלמה של עץ תעופף  במרחק של חמישה-עשר מטר באוויר ותמחץ אותו.

השכם בבוקר ידענו על פי הרדיו שאנחנו הולכים לחטוף את זה, ובעשר  בבוקר כבר שמענו שעין הסערה תעבור מעלינו ושהיא תגיע אלינו בשעה אחת  ושבע דקות – או איזה זמן מדויק שכזה. המפרץ שלנו היה שקט, בלי שום אדווה,  אך המים עדיין היו כהים ו"איליין היפה" רכבה לה בנחת ובעצלתיים סביב מקום  עגינתה.

המפרץ שלנו מוגן טוב יותר מרוב האחרים, כך שכלי שיט קטנים רבים  באו לעגון אצלנו. ואז ראיתי בפחד שרבים מבעליהם אינם יודעים להטיל עוגן.  לבסוף נכנסו למפרץ שתי סירות, נאות ביותר, כשאחת גוררת את האחרת. עוגן קל  הורד, והן הושארו במקומן, כשחרטומה של אחת קשור אל ירכתי רעותה, ושתיהן  בתוך רדיוס התנועה של "איליין היפה". לקחתי מגאפון לקצה המזח וניסיתי למחות  נגד האיוולת הזאת, אך הבעלים לא שמע או לא ידע או שלא היה לו אכפת.

הרוח הכתה בדיוק ברגע שבו נאמר לנו כי תכה, וקרעה את המים כאילו היו סדין  שחור. היא הלמה כמו אגרוף. צמרת שלמה של עץ אלון התרסקה ארצה, ושרטה  בתוך כך את הבית שבו עמדנו והסתכלנו במתרחש. המשב הבא עקר את אחד  החלונות הגדולים והעיפו פנימה. דחפתי את החלון בחזרה החוצה ודפקתי את  הצירים למעלה ולמטה בגרזן. החשמל והטלפון נותקו במכה הראשונה, כפי שידענו  שיקרה. וכן ידענו שצפויים להגיע גלים בגובה של כמעט שלושה מטרים. התבוננו  ברוח הקורעת באדמה ובים כלהקה מסתערת של טריירים. העצים צללו והתכופפו  כמו עשב, והמים שהרוח טרפה תפחו והעלו קרום של קצף. סירה התנתקה ועלתה  כמזחלת על החוף, ואחריה עוד אחת. בתים שנבנו בעונה הנעימה של האביב  וראשית הקיץ ספגו כעת גלים בחלונות הקומה השנייה שלהם. הבית שלנו עומד על  גבעה קטנה בגובה של עשרה מטרים מעל פני הים. אך הים הגואה שטף את המזח  הגבוה שלי. כששינתה הרוח כיוון, העברתי את רוסיננטה כדי שיישאר תמיד בצד  המוגן בידי עצי האלון הגדולים שלנו. "איליין היפה" רכבה באבירות והתנדנדה כמו  שבשבת הלאה מהרוח המשתנה.

הסירות שנקשרו זו לזו הסתבכו, חבל הגרירה נתקע מתחת למדחף ולהגה ושני  הגופים חבטו והתחככו זה בזה. כלי שיט אחר גרר את העוגן שלו ועלה על החוף אל  גדה בוצית.

לצ'רלי יש עצבי ברזל. יריות או רעמים, פיצוצים או רוחות עזות, דברים שכאלה  משאירים אותו אדיש לחלוטין. בתוך כל הסערה המייללת הוא מצא לו מקום חמים  מתחת לשולחן ופשוט נרדם.

20 פברואר

מסעותי עם צ'רלי בחיפוש אחר אמריקה / ג'ון סטיינבק / ביקורות

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב מן העיתונות

המלצה על הספר מאת יורם קניוק, 'הארץ', יולי 2007.
ביקורת על הספר מאת יעל לוטן, Ynet, יולי 2007.
מאמר על הספר מאת דן לחמן, אתר e-mago, יוני 2007.

20 פברואר

נער החידות ממומביי / ויקאס סווארופ / ביקורות

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב מן העיתונות

כתבה על הספר מאת מיה סלע, 'עכבר העיר אונליין', ינואר 2009.
ביקורת על הספר מאת לילך וולך, נענע10, מאי 2007.
ביקורת על הספר מאת דפנה לוי, Ynet, מאי 2007.
ביקורת על הספר מאת יאיר שכטר, נענע10, יוני 2007.

20 פברואר

נער החידות ממומביי / ויקאס סווארופ / קטע ראשון

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

הניצחון

עצרו אותי כי ניצחתי בחידון.

הם באו לעצור אותי אתמול מאוחר בלילה, בשעה שאפילו הכלבים המשוטטים כבר הלכו לישון. הם פרצו את הדלת שלי, כבלו אותי באזיקים והצעידו אותי אל הג'יפ עם האור האדום המהבהב שחיכה בחוץ.

לא נשמעו שום צרחה או צעקה. איש מהתושבים לא יצא מהצריף שלו. רק הינשוף הזקן שעל ענף התמרינד ההודי שרק במחאה על מעצרי.
מעצרים בדְהַארָבי* הם דבר שבשגרה, כמו הכייסים ברכבת המאספת. לא עובר יום בלי שאיזה תושב מסכן נלקח לתחנת המשטרה. יש תושבים שצורחים ובועטים כל הדרך לתחנה, והשוטרים ממש צריכים לגרור אותם, ויש שהולכים לשם בשקט. השקטים מחכים, ואולי אפילו מצפים, למשטרה, ובעצם מרגישים הקלה למראה הג'יפ עם האור האדום המהבהב.

* שכונת צריפי פח בקרבת שדה התעופה של מומביי (כל ההערות הן של המתרגמת).

במבט לאחור אולי הייתי צריך לצרוח ולבעוט. לזעוק שאני חף מפשע, לעשות רעש, להתסיס את השכנים. לא שזה היה עוזר. גם אם הייתי מצליח להעיר כמה תושבים, הם לא היו נוקפים אצבע להגן עלי. בעיניים טרוטות הם היו צופים במחזה, מפטירים הערה נדושה כמו "הנה הולך עוד אחד", מפהקים ומיד חוזרים לישון. עזבתי את שכונת העוני הגדולה ביותר באסיה בלי שתהיה לזה כל השפעה על חייהם. הם ימשיכו לחכות בתור למים בבוקר, ולהתאמץ להגיע כל יום בזמן לרכבת של שבע וחצי.

הם גם לא יטרחו לברר את הסיבה למעצר שלי. אבל בעצם, כששני השוטרים פרצו לצריף שלי, גם אני לא טרחתי לברר. כשכל קיומך "לא-חוקי", כשאתה חי על סף עוני בשממה עירונית שאתה נלחם בה במרפקים על כל סנטימטר של מרחב וצריך לעמוד בתור אפילו כדי לחרבן, האפשרות שתיעצר נראית כמעט בלתי נמנעת. אתה מתרגל לחשוב שיבוא יום ושמך יתנוסס על צו מעצר וג'יפ עם אור אדום מהבהב יבוא לקחת אותך.

יהיו שיגידו שהבאתי את זה על עצמי. כי השתתפתי בחידון ההוא בטלוויזיה. הם ינופפו לעברי באצבע ויזכירו לי את מה שאומרים תמיד זקני דהארבי, שאסור לחצות את הקו המפריד בין עשירים לעניים. אחרי הכול, מה למלצר חסר כול ולחידון שמפעילים בו את המוח? הרי אסור לנו להשתמש במוח. אנחנו אמורים להשתמש רק בידיים וברגליים.

אילו רק ראו אותי עונה על כל השאלות האלה. אחרי ההופעה הייתי זוכה מהם ליחס של כבוד. חבל שעוד לא שידרו את התוכנית בטלוויזיה. ובכל זאת דלפה השמועה שזכיתי במשהו. כמו שזוכים בלוטו. כששאר המלצרים שמעו את החדשות, הם החליטו לעשות לי מסיבה גדולה במסעדה. שרנו ורקדנו ושתינו עד מאוחר בלילה. זאת היתה הפעם הראשונה שלא אכלנו את האוכל המעופש של ראמזי לארוחת הערב. הזמנו עוף בּיריאני ושיש-קבאב ממלון חמישה כוכבים במָארין דרַייב. הברמן הסנילי הציע לשדך לי את הבת שלו. אפילו המנהל הנרגן חייך אלי בחיבה וסוף-סוף נתן לי את המשכורת שהיה חייב לי. באותו ערב הוא לא כינה אותי בן זונה מנוול או כלב חולה.

עכשיו גוֹדבּוֹל קורא לי ככה ואפילו גרוע יותר. אני יושב ברגליים משוכלות בתא ששטחו שלושה מטרים על שני מטרים עם דלת מתכת חלודה וחלון מרובע קטן ומסורג שדרכו חודרת לחדר אלומת אור שמש מאובקת. בית המעצר חם ולח. זבובים מרחפים בזמזום מעל השיירים העיסתיים של מנגו רקוב שהכתימו את רצפת האבן. ג'וק מסכן מתקדם בכבדות לעבר רגלי. אני מתחיל להיות רעב. הבטן שלי מקרקרת.

אמרו לי שבקרוב ייקחו אותי לחדר החקירות לתשאוּל שני מאז נעצרתי. אני מחכה בלי סוף, ואז מישהו מגיע ללוות אותי. זה המפקח גודבול בכבודו ובעצמו.

גודבול לא זקן מאוד, אולי באמצע שנות הארבעים שלו. ראשו מקריח והפרט הבולט בפניו העגולות הוא שפם גדול. צעדיו כבדים, ובטנו המפוטמת משתפלת מעל מכנסי החאקי שלו. "זבובים מחורבנים," הוא מקלל, ומנסה לחבוט בזבוב שמסתובב לו לפני הפרצוף. הוא מחטיא.

מצב רוחו של המפקח גודבול לא טוב היום. הזבובים מציקים לו. החום מעיק עליו. פלגי זיעה ניגרים על מצחו. הוא מנגב אותם בשרוול חולצתו. יותר מכול מטריד אותו שמי. "ראם מוחמד תומס – איזה מין שטות זאת? שם שמבלבל בין כל הדתות? אמא שלך לא הצליחה להחליט מי אבא שלך?" הוא אומר, ולא בפעם הראשונה.
אני מתעלם מהעלבון. כבר התחסנתי נגד עלבונות.

מחוץ לחדר החקירות עומדים שני שוטרים בהַקשב מתוח, סימן שמישהו חשוב יושב בפנים. בבוקר הם לעסו פּאן וסיפרו בדיחות גסות. גודבול פשוט דוחף אותי לתוך החדר, ושם עומדים שני גברים ליד קיר ועליו תרשים המונה את כל החטיפות והרציחות של אותה שנה. אני מזהה אחד מהם. זה אותו האיש – עם שיער כמו של אישה, או כוכב רוק – שהיה בהקלטה של החידון בטלוויזיה והעביר הוראות למנחה דרך אוזניות. את האיש השני, הלבן והקירח לגמרי, אני לא מכיר. הוא לובש חליפה בצבע בורדו ועניבה בכתום עז. רק איש לבן ילבש חליפה ועניבה בחום המחניק הזה. הוא מזכיר לי את קולונל טיילור.

מאוורר התקרה פועל במהירות המרבית, אבל בחדר אין חלון, והאוויר מחניק. החום עולה מהקירות הלבנים הבוהקים ונלכד בתקרת העץ הנמוכה. קורה ארוכה וצרה חוצה את החדר לשני חלקים שווים. החדר ריק מלבד שולחן חלוד במרכזו, שלושה כיסאות מסביב ואהיל מתכת שמשתלשל מקורת העץ ממש מעל השולחן.
גודבול מציג אותי לפני האיש הלבן כמו שמנהל קרקס מציג לראווה את אריה השעשועים שלו. "זהו ראם מוחמד תומס, אדוני."

האיש הלבן טופח קלות על מצחו בממחטה ומביט בי כאילו אני זן חדש של קוף. "אז זה הזוכה המפורסם שלנו! אני מוכרח לומר שהוא נראה מבוגר יותר ממה שחשבתי." אני מנסה לזהות את המבטא שלו. הוא מדבר עם אותו אנפוף שאני מכיר מהתיירים העשירים, שבאים ממקומות רחוקים כמו בולטימור ובוסטון, ומציפים את אָגרה.

האמריקני מתרווח בכיסא. יש לו עיניים בצבע כחול-עמוק, ואף ורוד. הנימים הירוקים שעל מצחו נראים כמו ענפים קטנים. "שלום," הוא פונה אלי. "אני ניל ג'ונסון. אני מייצג את ניו-אייג' טלמדיה, החברה המעניקה את הזיכיון להפקת החידון. זה בילי נַנדָה, המפיק."

אני שותק. קופים לא מדברים. בייחוד לא אנגלית.

הוא פונה לננדה. "הוא מבין אנגלית, נכון?"

"השתגעת, ניל?" ננדה נוזף בו. "איך אתה מצפה שידבר אנגלית? הוא סתם מלצר דביל מאיזה מסעדה באיזה חור!"

צליל סירנה מפלח את האוויר. שוטר נכנס בריצה לחדר ולוחש משהו באוזנו של גודבול. המפקח ממהר החוצה וחוזר בלוויית איש נמוך ושמן שלובש מדים של קצין משטרה בכיר. גודבול פונה אל ג'ונסון בחיוך קורן החושף את שיניו הצהובות. "מר ג'ונסון, המפכ"ל סאהיבּ הגיע."
ג'ונסון קם על רגליו. "תודה שבאת, אדוני המפכ"ל. אני חושב שאתה כבר מכיר את בילי."
המפכ"ל מהנהן לאישור. "הגעתי ברגע שקיבלתי את ההודעה משר הפנים."
"אה, כן… הוא חבר ותיק של מר מיכאילוב."
"אז מה אני יכול לעשות למענך?"
"המפכ"ל, אני זקוק לעזרתך בדבר 'מי יגיע'."
"מה זאת אומרת 'מי יגיע'?"
"קיצור של 'מי יגיע למיליארד?'"
"מה זה?"
"זה חידון הטלוויזיה, שהחברה שלנו העלתה לאוויר ממש עכשיו – בשלושים וחמש ארצות. בטח ראית את המודעות שפירסמנו בכל מומביי."
"כנראה פיספסתי אותן. אבל למה מיליארד?"
"למה לא? ראית פעם את 'מי רוצה להיות מיליונר?'?"
"'קָאוּן בָּנֶגָה קְרוֹרֶפָּטִי?' כל הארץ דיברה על התוכנית הזאת. במשפחה שלי לא פיספסו את זה אף פעם."
"למה צפית בתוכנית?"
"כי… היא היתה כל כך מעניינת."
"האם היא היתה מעניינת באותה מידה אם הפרס הגדול היה עשרת אלפים, ולא מיליון?"
"אה… נראה לי שלא."
"בדיוק. אתה מבין, הפיתוי הכי גדול בעולם הוא לא סקס, אלא כסף. וככל שהסכום גבוה יותר, כך גדל הפיתוי."
"אני מבין. אז מי מנחה את החידון שלך?"
"פְּרֶם קוּמאר."
"פרם קומאר? השחקן סוג ב' הזה? אבל הוא הרבה פחות מפורסם מאָמיטַבּ באצ'אן, שהנחה את 'קְרוֹרֶפָּטִי'."
"אל תדאג. הוא יהיה מפורסם. נכון, במידה מסוימת היינו חייבים לבחור בו, כי יש לו 29 אחוזים בחברה-הבת ההודית ניו-אייג' טלמדיה."
"טוב. הבנתי. אז תגיד, איך בדיוק הבחור הזה, מה שמו, ראם מוחמד תומס, נכנס לתמונה?"
"הוא השתתף בתוכנית החמש-עשרה שלנו בשבוע שעבר."
"ומה קרה?"
"הוא ענה נכון על כל שתים-עשרה השאלות וזכה במיליארד רוּפּי."
"מה?! אתה צוחק!"
"לא, אני לא צוחק. היינו המומים בדיוק כמוך. הבחור הזה הצליח לזכות בפרס הכי גדול בהיסטוריה. התוכנית עדיין לא שודרה, לכן לא הרבה אנשים יודעים על זה."
"תשמע, אם אתה אומר שהוא זכה במיליארד, הוא זכה במיליארד. אז מה הבעיה?"
ג'ונסון משתתק. "בילי ואני יכולים לדבר איתך רגע בארבע עיניים?"
המפכ"ל מסמן לגודבול לצאת. המפקח שולח לעברו מבט זעוף ויוצא. אני נשאר בחדר, אבל איש לא מתייחס אלי. אני רק מלצר. ומלצרים לא מבינים אנגלית.
"טוב. עכשיו ספר לי," אומר המפכ"ל.
"תראה, אדוני המפכ"ל, למר מיכאילוב אין כרגע אפשרות לשלם מיליארד רופי," אומר ג'ונסון.
"אז למה הוא הציע את הסכום מלכתחילה?"
"אתה יודע, זה גימיק מסחרי."
"אני עדיין לא מבין. גם אם זה גימיק, הרי התוכנית שלכם תצליח יותר עכשיו, כשמישהו כבר זכה בפרס הגדול, לא? עד כמה שאני זוכר, בכל פעם שמתחרה זכה במיליון ב'מי רוצה להיות מיליונר?', שיעורי הצפייה הוכפלו."
"זאת שאלה של תזמון, אדוני המפכ"ל. תזמון. תוכניות כמו 'מי יגיע' לא יכולות להסתמך על מזל, על גורל. הן צריכות להתנהל על פי תסריט. ולפי התסריט שלנו, היו צריכים לעבור שמונה חודשים לפחות לפני שיהיה לנו זוכה, ועד אז הרווח מהפרסומות היה מחזיר לנו את רוב הכסף שהשקענו. אבל עכשיו הבחור הזה תומס הרס לנו את כל התוכניות."
המפכ"ל מהנהן. "טוב, אז מה אתם רוצים שאני אעשה?"
"אני רוצה שתעזור לנו להוכיח שתומס רימה. שלא ייתכן שהוא ידע את התשובות לכל שתים-עשרה השאלות בלי שמישהו עזר לו. רק תחשוב. הוא אף פעם לא למד בבית ספר. הוא אף פעם לא קרא עיתון. אין סיכוי שהוא היה יכול לזכות בפרס הגדול."
"תראה… אני לא כל כך בטוח." המפכ"ל מגרד בראשו. "כבר היו מקרים שילדים ממעמד נחות התגלו כגאונים בבגרותם. אפילו את איינשטיין סילקו מהלימודים בתיכון, לא?"
"אדוני המפכ"ל, אנחנו יכולים להוכיח ברגע זה שהבחור הזה רחוק מלהיות איינשטיין," אומר ג'ונסון. הוא מסמן לננדה.
ננדה מתקרב אלי, מעביר את אצבעותיו דרך שערו השופע. הוא פונה אלי בהינדי. "מר ראם מוחמד תומס, אם אתה באמת כזה גאון שהצלחת לזכות בתוכנית שלנו, אנחנו רוצים שתוכיח לנו את זה ותשתתף בעוד חידון, עכשיו. השאלות יהיו פשוטות מאוד. כמעט כל אחד עם רמת משכל ממוצעת ידע את התשובות." הוא מושיב אותי על כיסא. "אתה מוכן? הנה שאלה מספר אחת. מהו המטבע של צרפת? האפשרויות הן: א. דולר; ב. לירה שטרלינג; ג. אירו; או ד. פרנק."
אני שותק. פתאום כף ידו הפתוחה של המפכ"ל מתנופפת לעברי וסוטרת לי חזק על הלחי. "תגיד לי, אתה חירש? תענה או שאני אשבור לך את הלסת," הוא מאיים.
ננדה מתחיל לקפץ מסביב כמו משוגע – או כמו כוכב רוק. "בבקשה, אפשר לעשות את זה בדרך מתורבתת?" הוא שואל את המפכ"ל. ואז הוא מביט בי. "כן? מה תשובתך?"
"פרנק," אני עונה בזעף.
"טעות. התשובה הנכונה היא אירו. טוב, שאלה מספר שתיים. מי היה הראשון שדרך על הירח? א. אדווין אלדרין; ב. ניל ארמסטרונג; ג. יורי גגרין; או ד. ג'ימי קרטר?"
"לא יודע."
"ניל ארמסטרונג. שאלה מספר שלוש. הפירמידות נמצאות: א. בניו יורק; ב. ברומא; ג. בקהיר; או ד. בפריז?"
"לא יודע."
"בקהיר. שאלה מספר ארבע. מיהו נשיא ארצות הברית? א. ביל קלינטון; ב. קולין פאוול; ג. ג'ון קרי; או ד. ג'ורג' בוש?"
"לא יודע."
"ג'ורג' בוש. אני מצטער לומר, מר תומס, שלא ענית נכון על שום שאלה."
ננדה פונה אל המפכ"ל וחוזר לדבר אנגלית. "אתה רואה, אמרתי לך שהבחור אידיוט. לא היתה לו שום דרך לענות על השאלות בשבוע שעבר חוץ מלרמות."
"יש לך מושג איך הוא היה יכול לרמות?" שואל המפכ"ל.
"שום מושג. הכנתי לך שני עותקים של החומר שצולם בדי-וי-די. המומחים שלנו עברו על החומר בשבע עיניים, אבל עד עכשיו לא מצאנו כלום. משהו בסופו של דבר יתגלה."
הרעב עולה לי עכשיו מהבטן לגרון ומסחרר אותי. אני מתקפל לשניים ומשתעל.
ג'ונסון האמריקני הקירח שולח לעברי מבט נוקב. "אתה זוכר, אדוני המפכ"ל, את המקרה של המייג'ור בצבא, שלפני כמה שנים זכה באנגליה במיליון פאונד ב'מי רוצה להיות מיליונר?'? החברה סירבה לשלם. המשטרה פתחה בחקירה והצליחה להרשיע את המייג'ור. התברר שהיה לו שותף, איזה פרופסור, שישב בקהל ובאמצעות שיעולים לפי קוד מוסכם סימן לו את התשובות הנכונות. ברור שמשהו דומה קרה כאן."
"אז אנחנו צריכים לחפש משתעל בקהל?"
"לא. אין שום עדות לשיעול. הוא בטח השתמש בסימן אחר."
"אולי זמזום של איתורית או טלפון נייד?"
"לא, אנחנו כמעט בטוחים שלא היה עליו שום מכשיר. ואיתורית וטלפון נייד לא היו פועלים באולפן."
רעיון מבזיק בראשו של המפכ"ל. "אתה חושב שהושתל במוחו שבב זיכרון?"
ג'ונסון נאנח. "אדוני המפכ"ל, אני חושב שצפית ביותר מדי סרטי מדע בדיוני. תראה, יהיה מה שיהיה ההסבר, אתה חייב לעזור לנו למצוא אותו. אנחנו לא יודעים מי היה השותף שלו. אנחנו לא יודעים באיזו שיטת איתות הוא השתמש. אבל אני בטוח במאה אחוז שהבחור הזה נוכל. אתה חייב לעזור לנו להוכיח את זה."
"שקלתם לשחד אותו?" מציע המפכ"ל בתקווה. "הרי הוא בטח לא יודע כמה אפסים יש במיליארד. אני מתאר לעצמי שהוא די ישמח אם תזרקו לו כמה אלפי רופי."
מתחשק לי לתת למפכ"ל אגרוף בפרצוף. אני מודה שלפני החידון לא ידעתי כמה בדיוק שווה מיליארד. אבל זה שייך להיסטוריה. עכשיו אני יודע. ואני נחוש בדעתי לקבל את הפרס שלי. על כל תשעת האפסים.
תשובתו של ג'ונסון מרגיעה אותי. "אנחנו לא יכולים לעשות את זה," הוא אומר. "זה יחשוף אותנו לתביעה משפטית. אתה מבין, הוא זוכה אמיתי או נוכל. לכן הוא יקבל את המיליארד או ילך לכלא. אין כאן פשרות. אתה חייב לעזור לי להבטיח שהוא ילך לכלא. מר מיכאילוב יחטוף התקף לב אם יצטרך עכשיו לחלק מיליארד רופי."
המפכ"ל מישיר מבט אל עיניו של ג'ונסון. "אני מבין," הוא מדבר לאט. "אבל מה יֵצא לי מזה?"
ג'ונסון, שכמו חיכה לאות, אוחז בזרועו ומוליך אותו לפינה. הם מדברים בקול חרישי. אני קולט רק שתי מילים: עשרה אחוזים. אין ספק שהמפכ"ל נלהב למשמע הדברים. "בסדר, בסדר, מר ג'ונסון, העניין מבחינתך סגור. עכשיו תן לי להכניס את גודבול."
המפקח נקרא פנימה. "גודבול, מה הצלחת להוציא ממנו עד עכשיו?" שואל המפכ"ל.
גודבול שולח לעברי מבט מאיים. "כלום, המפכ"ל סאהיב. הדביל חוזר כל הזמן על אותו סיפור, שהוא פשוט 'ידע' את התשובות. אומר שהיה לו מזל."
"מזל, אה?" לועג ג'ונסון.
"כן, אדוני. עד עכשיו לא השתמשתי בשיטות חקירה מדרגה שלישית, אחרת הוא כבר היה מתחיל לזמר מזמן. ברגע שתרשה לי, אדוני, אשיג מיד את השמות של כל השותפים שלו."
המפכ"ל שלח מבט בוחן בג'ונסון ובננדה. "זה בסדר מצדכם?"
ננדה מנענע בראשו נמרצות, בעוד שערו מתנופף מצד לצד. "בשום אופן. שום עינוי. הידיעה על המעצר כבר הגיעה לעיתונים. אם יגלו שהתעללו בו, זה יהיה הסוף שלנו. יש לי כבר מספיק צרות, בלי לדאוג שאחטוף תביעה מטעם הארגון לזכויות האזרח."
המפכ"ל טופח לו על השכם. "בילי, ממש נהיית אמריקני. אל תדאג, גודבול הוא מקצוען. לא יהיה שום סימן על הגוף שלו."
מיץ מרה עולה בקיבתי כמו בלון. בא לי להקיא.
המפכ"ל מתכונן ללכת. "גודבול, עד מחר בבוקר אני רוצה לדעת איך קוראים למשתף הפעולה ופרטים מלאים על שיטת הפעולה. תשתמש בכל אמצעי כדי להוציא ממנו את המידע. אבל תיזהר. תזכור, הקידום שלך תלוי בזה."
"תודה, אדוני. תודה." על שפתיו של גודבול עולה חיוך מעושה. "ואל תדאג, אדוני. כשאגמור עם הנער הזה, הוא יהיה מוכן להודות ברצח מהטמה גנדי."
אני מנסה להיזכר מי רצח את מהטמה גנדי. ידוע שממש לפני מותו הוא אמר "הֵיי ראם!"*. אני זוכר את זה כי אמרתי, "זה השם שלי!" והאב טימותי הסביר בחביבות שזהו שמו של האל ראם, אל הינדו שגורש אל הג'ונגל לתקופה של ארבע-עשרה שנים.

* הו אלוהים. ראם (ראמה) הוא אחת מהתגלמויות וישנו וגיבור האפוס ההודי ראמאיָנה

בינתיים חזר גודבול אחרי שליווה את המפכ"ל ואת שני הגברים החוצה. הוא נכנס מתנשף לחדר החקירות וטורק אחריו את הדלת. ואז הוא מסמן לי ביד. "קדימה, בן זונה, תתפשט!"

כאב חד ופועם ניגר מכל נקבובית בגופי. ידי כפותות לקורת העץ בחבל גס, שני מטרים מעל הרצפה, ורגלי מיטלטלות באוויר, ונדמה כאילו רגלי וידי נקרעות מגופי. אני עירום לגמרי. הצלעות שבחזי בולטות כמו בחזה של תינוקות רעבים באפריקה.
גודבול מתעלל בי כבר יותר משעה, אבל עדיין לא גמר. בערך כל חצי שעה הוא בא עם מכשיר עינויים חדש. עד עכשיו החדיר לפי הטבעת שלי מוט עץ שמרח עליו אבקת צ'ילי. הרגשתי כאילו שיפוד מותך וצורב ננעץ בתוכי. נחנקתי ורציתי להקיא מכאב. אחר כך הוא תחב את ראשי לדלי מים והחזיק אותו שם, עד שריאותי עמדו להתפקע. ירקתי ונשנקתי וכמעט נחנקתי.
עכשיו הוא מחזיק בידו חוט חשמל חשוף, שנראה כמו זיקוק די-נור של חגיגות הדיוואלי. הוא מקפץ סביבי כמו מתאגרף שיכור ופתאום מזנק עלי. בחוט החשמל החשוף הוא חובט בכרית כף רגלי השמאלית. הזרם החשמלי מוזרק לכל גופי כמו רעל לוהט. אני מתכווץ ומפרפר בפראות.
גודבול צועק עלי. "בן זונה, אתה עדיין לא מוכן לגלות לי איך רימית בתוכנית? מי גילה לך את התשובות? תגיד לי וייגמר העינוי הזה. תקבל ארוחה טובה. תוכל אפילו ללכת הביתה."
אבל הבית נראה מקום רחוק עכשיו. וארוחה חמה תגרום לי להקיא. אם לא אוכלים הרבה זמן, הרעב מתפוגג ונעלם, ונשאר רק כאב עמום בחלל הבטן.
גל הבחילה הראשון מתחיל לשטוף אותי עכשיו. אני מאבד את ההכרה. מבעד לערפל סמיך אני רואה אישה גבוהה עם שיער שחור גולש. הרוח הומה מאחוריה ופורעת את השיער השחור כפחם המכסה את פניה. היא לובשת סארי לבן מאריג דק שמתבדר ורוטט כמו עפיפון. היא פורשת את זרועותיה וקוראת, "בני… בני… מה הם עושים לך?"
"אמא!" אני צורח ומושיט את זרועותי אליה מעבר לתהום האפופה אד וערפל, אבל גודבול לופת אותי בגסות בצווארי. אני מרגיש כאילו אני רץ בלי להתקדם. הוא סוטר לי בחוזקה, והערפל מתפזר.
גודבול מושיט לי שוב עט. עט שחור עם ציפורן מוזהבת. דיו כחולה מתנוצצת בקצהָ. "חתום על הצהרת ההודאה," הוא מצווה.
הצהרת ההודאה פשוטה למדי. "אני, ראם מוחמד תומס, מצהיר בזאת שבעשרה ביולי השתתפתי בחידון 'מי יגיע למיליארד?' ומודה שרימיתי. לא ידעתי את התשובות לכל השאלות. אני מסיר בזאת את תביעתי לפרס הגדול או לכל פרס אחר. אני מתנצל. הודאתי זאת ניתנה בדעה צלולה ובלי שמישהו הפעיל עלי לחץ. על החתום: ראם מוחמד תומס."
אני יודע שזאת רק שאלה של זמן עד שאחתום על ההצהרה. אני לא אהיה מסוגל להחזיק מעמד עוד זמן רב. תמיד אמרו לנו לעולם לא להסתבך עם המשטרה. מקומם של נערי רחוב כמוני בתחתית שרשרת המזון. מעלינו – העבריינים הקטנים, כמו הכייסים. מעליהם – הסחטנים והמלווים בריבית. מעליהם ראשי המאפיה. מעליהם – בתי העסק הגדולים. אבל מעל כולם – המשטרה. בידיה הכלים לאכוף סמכות בכוח הזרוע. ואין מי שיפקח עליה. מי יוכל לפקח על המשטרה? לכן אני אחתום על ההצהרה. אחרי עוד עשר, אולי חמש-עשרה, הצלפות. אחרי עוד חמש, אולי שש, מכות חשמל.
פתאום אני שומע מהומה ליד הדלת. שוטרים צועקים. קולות מורמים. הדלת מיטלטלת, נהדפת ונפתחת. אישה צעירה מתפרצת לחדר. גובהה ממוצע ומבנה גופה דק. יש לה שיניים יפות וגבות מקושתות חינניות. באמצע מצחה היא עונדת בּינְדי גדול וכחול. לבושה מורכב משַלוואר קָמיז, מצעיף דוּפָּטה כחול ומסנדלי עור. שערה השחור והארוך פזור. תיק חום תלוי על כתפה השמאלית. היא בהחלט מקרינה נוכחות.
גודבול במבוכתו הרבה נוגע בחוט החשמל החשוף בידו ומייבב מכאב. הוא מתכונן לתפוס בצווארון של מי שהתפרץ כך לחדר, ואז קולט שמדובר באישה. "מי את, שאת מתפרצת ככה לחדר? את לא רואה שאני עסוק?"
"שמי סְמיטָה שָאה," האישה מודיעה לגודבול בשלווה. "אני עורכת הדין של מר ראם מוחמד תומס." ואז היא מביטה לעברי, רואה את מצבי ומיד מסיטה את עיניה.
גודבול המום. המום כל כך, עד שאינו מבחין שאני המום באותה מידה. מעולם לא ראיתי את האישה הזאת. אין לי כסף אפילו למונית, וברור שאין לי כסף לעורך דין.
"מה אמרת?" גודובל נוהם. "את עורכת הדין שלו?"
"כן. ומה שאתה עושה למרשי לחלוטין אינו חוקי ולא קביל. אני דורשת שזה ייפסק מיד. הוא שומר לעצמו את הזכות לתבוע אותך על פי סעיפים 330 ו-331 בחוק דיני העונשין בהודו. אני לא רואה שום תיעוד לתלונה שהוגשה במשטרה. שום עילה למעצר לא נמסרה כנדרש על פי סעיף 22 בחוקה, ואתה מפר את סעיף 50 בסדר הדין הפלילי. עכשיו, אלא אם כן אתה יכול להמציא לי את צו המעצר שלו, אני מוציאה את מרשי מתחנת המשטרה לשיחה בארבע עיניים."
"אה… המממ… אני… אני אצטרך לדבר עם… עם המפכ"ל. חכי בבקשה." אלה המילים היחידות שגודבול מצליח להוציא מפיו. הוא מביט באישה בחוסר אונים, מנענע בראשו וחומק מהחדר.
אני מתפעל. לא ידעתי שלעורכי דין יש כזה כוח על השוטרים. יידרש עדכון של שרשרת המזון.
אני לא יודע באיזה שלב גודבול חוזר לחדר, מה הוא אומר לעורכת הדין או מה עורכת הדין אומרת לו, כי התעלפתי. מכאב ומרעב ומאושר.

אני יושב על ספת עור, בידי ספל תה מהביל. על שולחן כתיבה מלבני פזורים ניירות, ולצדם משקולת נייר מזכוכית ומנורת שולחן אדומה. קירות החדר צבועים בוורוד. על המדפים מונחים ספרים שחורים עבי כרס עם אותיות זהב כתובות על שדרותיהם. תעודות ממוסגרות תלויות על הקירות. באחת מפינות החדר, בעציץ, גדלה לוּנַרְיה.
סמיטה חוזרת לחדר ובידיה צלחת וכוס. אני מריח אוכל. "תיארתי לעצמי שאתה בטח רעב, אז הבאתי לך קצת צַ'פָּטי, תערובת ירקות וקולה. זה כל מה שהיה לי במקרר."
אני תופס את ידה. היא חמה ולחה. "תודה," אני אומר. אני עדיין לא יודע איך היא הגיעה לתחנת המשטרה, או למה. היא אמרה לי רק שקראה על המעצר שלי בעיתונים והגיעה מהר ככל שיכלה. כעת אני בביתה ברובע בַּנְדְרָה. אני לא מתכונן לשאול אותה מתי היא הביאה אותי לכאן או למה. כשקורה נס, לא שואלים שאלות.
אני מתחיל לאכול. אני אוכל את כל הצ'פטי. בולע את כל הירקות. שותה את כל הקולה. אני אוכל עד שהעיניים שלי יוצאות מחוריהן.

עכשיו כבר מאוחר בערב. אכלתי וישנתי. סמיטה עדיין איתי, אבל עכשיו אני יושב בחדר השינה שלה, על מיטה גדולה ועליה כיסוי מיטה כחול. חדר השינה שלה שונה מזה של המעסיקה שלי לשעבר, כוכבת הקולנוע נילימָה קוּמארי. את מקום המראות העצומות, גביעי הפרס ואותות ההצטיינות תופסים מדפים עם ספרים ודובון חום גדול עם עיניים מזכוכית. אבל גם לה, כמו לנילימה, יש מקלט טלוויזיה של "סוני" ואפילו מכשיר די-וי-די.
סמיטה יושבת איתי על קצה המיטה, ומחזיקה בידיה קופסת תקליטורים. "תראה, הצלחתי להשיג עותק של קלטת התוכנית שלך בדי-וי-די. עכשיו אנחנו יכולים לבחון את ההקלטה לפרטי פרטים. אני רוצה שתסביר לי בדיוק איך ענית על כל השאלות. ואני רוצה שתאמר לי את האמת."
"את האמת?"
"אני כאן כדי להגן עליך, גם אם רימית. מה שאתה מספר לי לא יכול לשמש נגדך בבית משפט."
ספקות ראשונים מתחילים להתגנב למחשבותי. האם האישה הזאת אמיתית? ואולי ג'ונסון הקירח שתל אותה כדי להוציא ממני עובדות מפלילות? האם אני יכול לבטוח בה?
צריך להחליט. אני מוציא את מטבע המזל שלי. אם יֵצא עץ, אני משתף איתה פעולה. אם פּאלי, אני אומר לה שלום. אני מטיל את המטבע. יוצא עץ.
"את מכירה את אלברט פֶרנַנדֶס?" אני שואל אותה.
"לא, מי זה?"
"יש לו בדהארבי מפעל לא-חוקי לייצור אבזמים לרצועות שעונים."
"אז?"
"הוא משחק מַטקָה."
"מטקה?"
"הימורים לא-חוקיים בקלפים."
"אני מקשיבה."
"אז אלברט פרננדס משחק מטקה, וביום חמישי שעבר היה לו משחק מדהים."
"מה קרה?"
"הוא קיבל קלפים מנצחים חמש-עשרה פעמים ברצף. את מאמינה? חמש-עשרה פעמים ברצף. באותו ערב הוא לקח חמישים אלף רופי."
"אז? אני עדיין לא מבינה את הקשר."
"את לא מבינה? לו היה מזל בקלפים, ולי היה מזל בַּתוכנית."
"אתה רוצה להגיד לי שפשוט ניחשת את התשובות, ולגמרי במזל קלעת נכון בשתים-עשרה מתוך שתים-עשרה שאלות?"
"לא. לא ניחשתי את התשובות. ידעתי אותן."
"ידעת את התשובות?"
"כן. לכל השאלות."
"אז איפה נכנס כאן המזל לתמונה?"
"היה לי מזל שהם שאלו רק שאלות שאת התשובות להן ידעתי, לא?"
הבעת חוסר האמון המוחלט שעולה על פניה של סמיטה מסגירה את מחשבותיה. אני לא יכול יותר. אני מתפרץ מרוב עצב וכעס. "אני יודע מה את חושבת. גם את, כמו גודבול, שואלת את עצמך מה עשיתי בחידון ההוא. גם את, כמו גודבול, חושבת שאני מסוגל רק להגיש עוף מטוגן וּויסקי במסעדה. שנועדתי לחיות כמו כלב, ולמות כמו פשפש. נכון?"
"לא, ראם." היא תופסת את ידי. "אני לעולם לא אחשוב ככה. אבל אתה חייב להבין: כדי שאוכל לעזור לך, אני חייבת לדעת איך הגעת למיליארד. ואני מודה שקשה להבין את זה. אלוהים, אפילו אני לא הייתי מסוגלת לענות על חצי מהשאלות האלה."
"גברתי, גם אנחנו העניים יכולים לשאול שאלות ולבקש תשובות. ואני מתערב איתך, שאם העניים היו עושים חידון, העשירים לא היו מסוגלים לענות על אף שאלה אחת. אני לא יודע מה המטבע של צרפת, אבל אני יכול לספר לך כמה כסף שאליני טאי חייב למלווה בשכונה שלנו. אני לא יודע מי היה האיש הראשון על הירח, אבל אני יכול לספר לך מי היה הראשון שהפיק די-וי-די לא-חוקי בדהארבי. את היית יכולה לענות על השאלות האלה בחידון שלי?"
"בבקשה, ראם, אל תתעצבן. אין לי שום כוונה לפגוע בך. אני באמת רוצה לעזור לך. אם לא רימית, אני חייבת לדעת איך ידעת."
"אני לא יכול להסביר את זה."
"למה?"
"את שמה לב כשאת נושמת? לא. את פשוט יודעת שאת נושמת. אני לא הלכתי לבית ספר. לא קראתי ספרים. אבל אני מודיע לך שידעתי את התשובות האלה."
"אז אני צריכה לשמוע את כל סיפור חייך כדי להבין מה המקור לתשובות שלך?"
"אולי."
סמיטה מהנהנת בראשה. "אני חושבת שזה המפתח. בסופו של דבר, חידון הוא לא מבחן ידע כמו שהוא מבחן זיכרון." היא מסדרת את צעיף הדופטה שלה ומישירה מבט לעיני. "אני רוצה להקשיב לזיכרונות שלך. אתה יכול להתחיל מהתחלה?"
"את מתכוונת לשנה שנולדתי? לשנה הראשונה?"
"לא, לשאלה הראשונה. אבל לפני שנתחיל, תבטיח לי, ראם מוחמד תומס, שתספר לי את האמת."
"את מתכוונת כמו שהם אומרים בסרטים, 'את האמת, את כל האמת ורק את האמת'?"
"בדיוק."
אני נושם נשימה עמוקה. "כן, אני מבטיח. אבל על איזה ספר את רוצה שאשבע? הגיטה,* הקוראן או התנ"ך, מצדי כל אחד מהם יהיה בסדר."

* בּהגָוואד גיטה (שפירושו שירת האל) – טקסט הינדו מקודש הכתוב בסנסקריט, והוא חלק מהאפוס מַהאבְּהארַטָה.

"אני לא זקוקה לאף ספר. אני העדה שלך, בדיוק כמו שאתה העד שלי."
סמיטה שולפת את התקליטור המנצנץ מתוך האריזה ומכניסה אותו למכשיר הדי-וי-די.

1,000 רופי:
מותו של גיבור

צלצול הפעמון נשמע בפעם השלישית. מסך הקטיפה הסגול עוד מעט יוּרם. האורות מתעמעמים בהדרגה, עד שאפשר לראות רק את שלטי ה"יציאה" האדומים, שזוהרים כמו גחלים לוחשות באולם המוחשך. מוכרי הפופקורן והמשקאות הקרים מתחילים לצאת מהאולם. סאלים ואני מתיישבים במקומותינו.
סאלים הוא החבר הכי טוב שלי. זה הדבר הראשון שצריך לדעת עליו. והדבר השני – שהוא משוגע על סרטים הינדואים. אבל לא על כל הסרטים ההינדואים. רק אלה שארמאן עלי מככב בהם.
אומרים שקודם היה אמיטבּ באצ'אן. אחריו בא שָהרוח' קהאן. ועכשיו תורו של ארמאן עלי. גיבור סרטי הפעולה החשוב ביותר. "האל היווני" של הודו, שמפעים לבבות של מיליונים.
סאלים אוהב את ארמאן. חדרו הקטן בצ'ול* הוא מקדש. קירותיו מכוסים בכרזות מכל מיני סוגים, וכולן מציגות את הגיבור במגוון תנוחות. ארמאן בז'קט עור. ארמאן על אופנוע. ארמאן בלי חולצה, חושף את חזהו השעיר. ארמאן ובידו רובה. ארמאן על גב סוס. ארמאן בתוך ברֵכה מוקף בחבורת יפהפיות.

* שכונת עוני של חדרים להשכרה.

אנחנו יושבים במושבים A21 ו-A22 בשורה הראשונה ביציע של אולם הקולנוע "ריגַל טוֹקיז" ברובע בַּנדרה. לא היינו אמורים לשבת שם. על הכרטיסים שבכיס הקדמי שלי לא כתוב יציע שורה 150, אלא שורה 25 בקדמת האולם. הסדרן היה במצב רוח טוב באותו היום ועשה לנו טובה. הוא אמר לנו לעלות ליציע וליהנות, כי השורות הראשונות באולם ממש ריקות. גם היציע היה כמעט ריק. חוץ מסאלים וממני יושבים בשורות שלפנינו לא יותר מעשרים אנשים.
כשסאלים ואני הולכים לסרט, אנחנו בדרך כלל יושבים בשורות הראשונות באולם. שם אנחנו יכולים לשרוק ולקרוא קריאות ביניים. סאלים חושב שככל שיושבים קרוב יותר למסך, כך מרגישים קרוב יותר לפעילות שמתרחשת עליו. הוא אומר שככה הוא יכול לרכון קדימה וכמעט לגעת בארמאן. הוא יכול לספור את הוורידים שבולטים בשרירי הזרועות שלו, יכול לראות את הלבן שבעיניים החומות-ירוקות שלו, את הזיפים הדקים שעל הגומה בסנטר שלו, ואת נקודת החן השחורה והקטנה שעל האף המפוסל שלו.
אני לא אוהב במיוחד את ארמאן עלי. אני חושב שהמשחק שלו זהה בכל הסרטים. אבל גם אני אוהב לשבת בשורות הראשונות, הכי קרוב שאפשר למסך הענק. השדיים של הגיבורה נראים משם שופעים יותר.
עכשיו המסך עולה, והאקרן מתעורר לחיים. תחילה הפרסומות. ארבע בחסות חברות פרטיות, ואחת ממשלתית. אומרים לנו שאם נאכל קורנפלקס לארוחת הבוקר, נצטיין בבית הספר ונהיה לאלופי קריקט; שאם נשתמש בבושם "ספַּייס" ("ארמאן משתמש בבושם הזה," מסביר לי סאלים), ננהג במכוניות מרוץ ונזכה בנערות מהממות ביופיין; שאם נשתמש בסבון "רומא", נקבל קידום בעבודה ונלבש בגדים מבהיקים בלובנם; שאם נשתה ויסקי מתוצרת "רד אנד וייט", נחיה חיי מלכים; ושאם נעשן סיגריות, נמות מסרטן הריאות.
אחרי הפרסומות יש הפוגה קצרה בזמן שמחליפים סלילים. אנחנו משתעלים ומכחכחים בגרוננו. ואז שקופית עם אישור הצנזורה מופיעה על המסך. באישור נאמר שסיווג הסרט הוא U/A,* הסרט מונה 17 סלילים שאורכם הכולל 4,639.15 מטרים. על האישור חתומה אחת, גברת מ' קיין, יושבת ראש ועדת הצנזורה. היא החותמת על כל אישורי הצנזורה. סאלים תמיד שואל אותי על הגברת הזאת. הוא ממש מקנא בה על העבודה שלה. היא רואה את סרטיו של ארמאן לפני כולם.

* מתאים לבני כל הגילים בלוויית הורה או מבוגר; לא מתאים לילדים בני 12 ומטה.

שמות המשתתפים מתחילים לחלוף על המסך. סאלים מכיר את כל המשתתפים בסרט הזה. הוא מכיר את המלביש, את מעצב השיער, את המאפר. הוא מכיר את שמות מנהל ההפקה, מנהל הכספים, המקליט וכל העוזרים. האנגלית שלו לא כל כך טובה, אבל הוא מסוגל לקרוא שמות, אפילו את אלה שבאותיות הקטנות ממש. הוא כבר ראה את הסרט הזה שמונה פעמים, ובכל פעם הוא לומד בעל-פה שם חדש. אבל אילו יכולתְ לראות עכשיו את הבעת הריכוז על פניו, הייתְ חושבת שהוא הצליח להיכנס להקרנת הבכורה עם כרטיסים שנקנו בשוק השחור.
לא עוברות שתי דקות, וארמאן עלי מופיע על המסך ומזנק זינוק מרשים מתוך הליקופטר בצבע כחול-לבן. עיניו של סאלים בורקות. אני רואה על פניו את אותה ההתרגשות התמימה שראיתי לפני שנה, בפעם הראשונה שראה את ארמאן. פנים מול פנים.

סאלים נכנס לחדר בריצה ונופל על המיטה, כשפניו כלפי מטה.
אני נבהל. "סאלים!… סאלים!" אני צועק. "מה קרה? איך זה שחזרת כל כך מוקדם?" אני הופך אותו על גבו. הוא צוחק.
"קרה היום הדבר הכי מדהים בעולם. זה היום הכי מאושר בחיים שלי," הוא מכריז.
"מה קרה? זכית בלוטו?"
"לא. משהו יותר טוב מזכייה בלוטו. ראיתי את ארמאן עלי."
קצר נשימה מצליח סאלים לספר לי את הסיפור כולו. איך הבחין בחטף בדמותו של ארמאן עלי כשעשה את הסיבוב היומי בגהאטקוֹפּאר. הכוכב יצא מהמרצדס-בנץ שלו ונכנס למלון חמישה כוכבים. סאלים נסע באוטובוס בדרך ללקוח, עם המשלוח האחרון של ארוחת צהריים. ברגע שהבחין בארמאן זינק מכלי הרכב המאיץ, כמעט שנדרס תחת גלגלי מארוּטי, ורץ לעבר השחקן שנכנס בדלת המסתובבת של המלון. שומר גבוה ושרירי במדים עצר אותו בכניסה ומנע את כניסתו למלון. "ארמאן!" קרא סאלים בניסיון נואש להסב את תשומת לבו של הכוכב. ארמאן שמע את הקריאה, נעצר והסתובב. עיניו פגשו את עיניו של סאלים. הוא חייך קלושות, החווה תנועה קלה בראשו, לאות שהבחין בו, והמשיך לצעוד לתוך לובי המלון. סאלים שכח לגמרי ממשלוח ארוחת הצהריים ורץ הביתה לספר לי את החדשות על החלום שהתגשם. לקוח של "גָאוולי משלוחי ארוחות" נשאר רעב באותו אחר צהריים.
"ארמאן נראה אחרת מאיך שהוא נראה על המסך?" שאלתי.
"לא. הוא אפילו נראה יותר טוב בחיים," אומר סאלים. "הוא גבוה יותר ויפה יותר. השאיפה שלי בחיים היא ללחוץ לו את היד, לפחות פעם אחת. בטח לא ארחץ אותה חודש אחר כך."
אני חושב לעצמי כמה טוב לאדם שהשאיפות שלו פשוטות ולא מסובכות, כמו ללחוץ יד של כוכב קולנוע.

בינתיים, על המסך, היד הזאת מחזיקה רובה ומכוונת אותו אל קבוצה של שלושה שוטרים. בסרט הזה ארמאן מגלם גנגסטר. גנגסטר טוב לב. הוא שודד את העשירים ומחלק את הכסף לעניים. בין לבין הוא מתאהב בגיבורה, פְּרִייָה קאפּוּר, כוכבת עולה, שר שישה שירים וממלא את משאלתה של אמו האהובה ולוקח אותה למסע עלייה לרגל אל מקדש וַיישְנוֹ דֶבִי.* לפחות זה הסיפור עד ההפסקה.
* מקדש האלה מאטה ויישנו דבי, שממוקם במערה בהרי טְריקוּטָה שבצפון הודו.

כשפרייה קאפור מופיעה על המסך, היא מתקבלת בשריקות מהשורות הראשונות של האולם. היא שחקנית גבוהה ויפה, שזכתה בתואר מיס עולם לפני כמה שנים. הגוף שלה מחוטב כמו פסל של יפהפייה קלאסית, עם שדיים גדולים ומותניים צרים. היא השחקנית האהובה עלי בימים אלה. היא מרבה לשרבב שפתיים בסרט הזה, והיא כל הזמן אומרת "סתום ת'פה". אנחנו צוחקים.
"השאיפה שלך היא ללחוץ את ידו של ארמאן," אני אומר לסאלים. "אבל מה לפי דעתך השאיפה של ארמאן בחיים? נראה שיש לו הכול – יופי, מוניטין וכסף."
"אתה טועה," משיב סאלים ברצינות. "אוּרוָואשי לא שלו."

העיתונים מלאים בסיפור הפרידה ארמאן-אורוואשי, אחרי רומן סוער של תשעה חודשים. ההשערה היא שארמאן שבור לגמרי; שהוא הפסיק לאכול ולשתות; שאולי יש לו מחשבות אובדניות. אורוואשי רַנדהאוָוה חזרה לדוגמנות.
אני רואה את סאלים בוכה. עיניו אדומות ורטובות מדמעות. הוא לא אכל כל היום. מסגרת זכוכית דמוית לב הממסגרת את תמונתם של ארמאן ואורוואשי – שעלתה לו כמעט במחצית משכורתו הזעומה – מוטלת על הרצפה מנופצת למאות רסיסים.
"באמת, סאלים, אתה מתנהג כמו ילד. אתה לא יכול לעשות שום דבר בעניין," אני אומר לו.
"אילו רק יכולתי לפגוש את ארמאן. אני רוצה לנחם אותו. להחזיק לו את היד ולתת לו לבכות לי על הכתף. אומרים שהבכי מקל את כאבי הלב."
"מה זה יעזור? אורוואשי לא תחזור לארמאן."
פתאום סאלים מרים את עיניו. "אתה חושב שאני יכול לדבר איתה? אולי אצליח לשכנע אותה לחזור לארמאן. להגיד לה שהכול היה טעות. לספר לה כמה הוא עצוב וכמה הוא מתחרט."
אני מנענע בראשי לשלילה. אני לא רוצה שסאלים יסתובב בכל מומביי לחפש את אורוואשי רנדהאווה. "זה לא רעיון טוב לדחוף את האף שלך לעניינים של אנשים אחרים או לקחת על עצמך צרות של אנשים אחרים, סאלים. ארמאן עלי הוא גבר מבוגר. הוא יתמודד עם הצרות שלו בדרך שלו."
"אז לפחות אשלח לו מתנה," אומר סאלים.
הוא קונה בקבוק גדול של דבק "פֶוויקול" ומתיישב להדביק יחד את רסיסי הזכוכית של המסגרת דמוית הלב. הוא עובד על זה שבוע, אבל בסופו של דבר הלב מתאחה ברשת של פסים שחורים מצטלבים שהם התזכורת היחידה לקווים שלאורכם נשבר.
"עכשיו אני אשלח את זה לארמאן." הוא אומר. "זה סמל לזה שאפילו לב שבור אפשר לאחות."
"בדבק?" אני שואל.
"לא. באהבה ובאכפתיות."
סאלים עוטף את המסגרת בבד ושולח אותה לכתובת ביתו של ארמאן עלי. אני לא יודע אם היא הגיעה לידיו של ארמאן או לא; אם נשברה בדואר, אם אנשי הביטחון ניפצו אותה או אם מזכירתו של ארמאן זרקה אותה לפח. מה שחשוב הוא שסאלים מאמין שהיא הגיעה לגיבור שלו ועזרה לו לרפא את הכאב שלו; הוא מאמין שהיא איחתה את שבריו של ארמאן ואיפשרה לו שוב ליצור שובר קופות, כמו זה שאני צופה בו עכשיו בפעם הראשונה וסאלים – בפעם התשיעית.

מזמור תפילה מתנגן על המסך. ארמאן ואמו עולים לעבר מקדש ויישנו דבי.
"אומרים שאם מבקשים משהו ממאטה ויישנו דבי עם כל הלב, היא ממלאת את הבקשה. תגיד, מה היית מבקש?" אני שואל את סאלים.
"מה אתה היית מבקש?" הוא מחזיר בשאלה.
"אני בטח הייתי מבקש כסף," אני אומר.
"אני הייתי מבקש שארמאן ואורוואשי יחזרו להיות ביחד," הוא אומר לי בלי לחשוב אפילו שנייה.
על המסך כתוב הפסקה באותיות דפוס שמנות ואדומות.
*
סאלים ואני נעמדים ומתמתחים. אנחנו קונים סַמוֹסוֹת* רכות מהמוֹכר בקולנוע, שמביט בעצב בכיסאות הריקים. הוא לא ירוויח הרבה היום. אנחנו מחליטים ללכת לשירותים. יש שם אריחים לבנים יפים, סוללה של משתנות וכיורים נקיים. לכל אחד יש משתנה קבועה שלו. סאלים ניגש תמיד אל המשתנה האחרונה מימין, ואני אל היחידה שליד הקיר השמאלי. אני מרוקן את השלפוחית שלי וקורא את הכתובות שעל הקיר. "זיין אותי"… "טינוּ השתין כאן"… "שִינָה זונה"… "אני אוהב את פְּרִיָאנְקָה".

* סמוסה – חטיף כיסון מטוגן שהמלית שלו (בשר או ירקות) מתובלת.

פריאנקה? אני מתעצבן על אמן הגרפיטי ששיבש את הכתובת האחרונה. אני יורק לתוך כף ידי ומנסה למחוק את האותיות המיותרות, אבל הן נכתבו בטוּש שחור שלא נמחק ומסרבות להיעלם. בסופו של דבר אני משתמש בציפורני כדי לגרד אותן מהקיר ומצליח להחזיר את הכתובת לניסוחה המקורי, כפי שכתבתי אותה לפני ארבעה חודשים: "אני אוהב את פרייה".

צלצול הפעמון השני נשמע. ההפסקה נגמרה. הסרט עומד להתחיל שוב. סאלים כבר סיפר לי את תקציר המשך העלילה. ארמאן ופרייה ישירו עכשיו שיר בשווייץ, לפני שאנשי הכנופיה היריבה רוצחים את פרייה. מתוך נקמה ארמאן יהרוג מאות מהבחורים הרעים, יחשוף פוליטיקאים וקציני משטרה מושחתים ולבסוף ימות מות גיבורים.
אנחנו חוזרים למושבים A21 ו-A22. האולם מוחשך שוב. פתאום נכנס בדלת היציע גבר גבוה ומתיישב במושב A20 שליד סאלים. מבין מאתיים המושבים העומדים לבחירתו הוא בוחר במושב A20 . אי-אפשר לראות את פניו, אבל אני מצליח להבחין שזה גבר זקן בעל זקן ארוך וגולש. הוא לובש מה שנראה כמו חליפת פָּתאן.*

* לבוש הודי מקובל בקרב הגברים בצפון-מערב הודו: מכנסיים שגזרתם רפויה ומעליהם טוניקה ארוכה ורפויה.

הגבר הזה מסקרן אותי. למה הוא נכנס לסרט רק בחצי השני? האם הוא שילם חצי מחיר על הכרטיס? סאלים לא מוטרד. הוא מותח את צווארו קדימה בציפייה לסצנת האהבה של ארמאן ופרייה שעומדת להתחיל.
ארמאן הגיע לשווייץ כביכול כדי לאתר איש קשר, אבל בעצם כדי לחזר אחרי פרייה ולשיר שיר בלוויית עשרים רקדניות לבנות בשמלות מסורתיות, שהן בהחלט דקיקות ועדינות מדי לארץ הררית וקרה. כשהשיר והריקוד מסתיימים, הוא יושב במלון, בחדר שבו אש מפצפצת בוערת באח.
פרייה עושה אמבטיה. אנחנו שומעים קולות של מים זורמים, ופרייה מזמזמת מנגינה. ואז אנחנו רואים אותה באמבט. היא מסבנת את רגליה ואת גבה. היא מרימה רגל מכוסה בקצף ומשתמשת בראש המקלחת הידני כדי לשטוף אותה. אנחנו מקווים שגם את החזה השופע שלה היא תשטוף ככה ותעלים את הקצף, אבל היא מאכזבת אותנו.
לבסוף היא יוצאת מהאמבט, סביב גופה כרוכה רק מגבת ורודה. שערה השחור כפחם פזור וגולש מאחורי כתפיה, רטוב ומבריק. רגליה הארוכות חלקות ובלי שערות. ארמאן לוקח אותה בזרועותיו ומכסה את פניה בנשיקות. שפתיו נעות למטה אל השקע שבצווארה. מוזיקה רכה ורומנטית מתחילה להתנגן. פרייה פותחת את הכפתורים בחולצתו, וארמאן מסיר אותה באטיות וחושף את חזהו הגברי. נוגה הלהבה אופף את שני הנאהבים בגוון זהוב. פרייה משמיעה קולות גניחה חרישיים. היא מקשתת את גבה ומניחה לארמאן ללטף את צווארה. ידו מתגנבת אל גבה ומושכת את המגבת שלה. האריג הוורוד משתחרר ונופל לרגליה. מבט חטוף ומתסכל נופל על ירך וגב, אבל לא על השדיים. סאלים בטוח שפה הצנזורה חתכה את הסרט, ולכן הוא מקנא בגברת קיין.
עכשיו פרייה אחוזה בזרועותיו של ארמאן. מראים לנו את גבעת שדיה, את נשימתה הכבדה, את הזיעה שעל מצחה. שריקות בוז נשמעות מן השורות הראשונות באולם. הגבר הקשיש היושב ליד סאלים מתפתל במבוכה במושבו ומשכל את רגליו. אני לא בטוח, אבל נדמה לי שידו מעסה את מפשעתו.
"הזקן שלידך מתחיל להתלהב," אני לוחש לסאלים. אבל הוא מתעלם מהזקן וממני. בפה פעור הוא מביט בגופים המחוברים ונדחקים זה אל זה בקצב מתואם לפי המוזיקה שברקע. המצלמה נעה על פני גבו העולה ויורד של ארמאן ומתקרבת אל האח, שם הלהבות הזהובות-צהובות לוחכות את גזרי העץ בלהט הולך וגובר. התמונה מתעמעמת עד מסך שחור.

כשאני נכנס לצ'ול, בוערת במטבח שלנו אש בממדים דומים, אבל במקום גזרי עץ, סאלים משתמש בנייר. "מנוולים!… כלבים!" הוא ממלמל בזמן שהוא קורע לגזרים חבילה עבה של נייר מבריק.
"מה אתה עושה, סאלים?" אני שואל בבהלה.
"אני מתנקם במנוולים שמשמיצים את ארמאן," הוא אומר ומשליך עוד דפי נייר למדורה.
אני שם לב שסאלים תולש עמודים מתוך כתב עת.
"איזה כתב עת זה? הוא נראה חדש לגמרי."
"זה הגיליון האחרון של 'סטארבֶּרסט'* אני אשמיד את כל העותקים שאשיג. בדוכן העיתונים הצלחתי לקנות רק עשרה עותקים."

.* כתב עת לענייני קולנוע ובידור.

אני חוטף עותק שעדיין לא נקרע. תמונתו של ארמאן עלי מתנוססת בשער בתוספת כותרת צעקנית: האמת העירומה על האיש הזה.
"אבל האליל שלך מופיע על השער. למה אתה משמיד את הגיליון?" אני צועק.
"בגלל מה שכתוב בפנים על ארמאן."
"אבל אתה לא יודע לקרוא."
"קראתי מספיק, ואני יודע להקשיב. שמעתי שיחה בין גברת בּארוֶוה לגברת שירקֶה על ההאשמות הגסות שמטיחים בארמאן בגיליון הזה."
"כמו מה?"
"שאורוואשי עזבה אותו משום שהוא לא הצליח לספק אותה מינית. שהוא הומו."
"אז?"
"אתה חושב שהם יכולים ללכלך ככה על הגיבור שלי ולצאת מזה נקיים? אני יודע שהכתבה הזאת היא אוסף של שטויות. היריבים של ארמאן בתעשייה מקנאים בהצלחה שלו. הם המציאו את העלילה הזאת כדי להרוס את השם שלו. אני לא אתן להם להצליח. אני אלך ואצית את משרדי 'סטארברסט'."
סאלים רותח מכעס. ואני יודע למה. הוא שונא הומואים. להכתים את האליל שלו בזיקה להומוסקסואליות הוא שיא העלבון לפי הכללים שלו.
גם אני שמעתי על סוטים ועל מה שהם עושים לילדים תמימים. במסדרונות אפלים. בשירותים ציבוריים. בגנים עירוניים. בבתי מחסה לקטינים.
למרבה המזל, בגיליון הבא "סטארברסט" חוזרים בהם מהאמירות האלה ומצילים נער שליח אחד מלהפוך למצית.

בינתיים העניינים מתחממים מחוץ למסך, במושב A20. הזקן מתקרב אל סאלים. רגלו מתחככת מדי פעם ברגלו של סאלים. בפעם הראשונה סאלים חושב שזאת אשמתו. בפעם השנייה הוא חושב שזה מקרי. בפעם השלישית הוא משוכנע שזה מכוון.
"מוחמד," הוא לוחש לי, "אני הולך לתת למנוול שלידי בעיטה אדירה אם הוא לא מפסיק לטייל עם הרגל שלו."
"תראה כמה הוא זקן, סאלים. בטח הרגל שלו פשוט רועדת," אני תורם תובנה משלי.
קטע הקרב מתחיל, וסאלים מרוכז במתרחש על המסך. ארמאן נכנס למאורת האנשים הרעים ומתחיל שם מחול שדים. הגיבור משתמש בכל סוגי התחבולות וההַתקָלות – אגרוף, קרטה, קונג פו – כדי להחטיף מכות ליריביו.
גם ידיו של הזקן נכנסות לפעולה. הוא מצמיד את המרפק שלו אל מסעד היד המשותף ומניח לזרוע שלו לנוע לאורך זרועו של סאלים מתוך מגע קל שבקלים. סאלים בקושי שם לזה לב. הוא שקוע בסרט, שבדיוק מגיע לשיאו.
הסצנה המפורסמת ביותר בסרט – ובה ארמאן עלי מת אחרי שהוא הורג את כל הבחורים הרעים – מתקרבת. הווסט שלו ספוג בדם. הגוף שלו מחורר כולו בפצעי קליעים. מכנסיו מכוסים באבק ובטינופת. הוא גורר את עצמו על הקרקע לעבר אמו שבדיוק נכנסת לתמונה.
סאלים בוכה. הוא רוכן קדימה ואומר בצער נוקב, "אמא, אני מקווה שהייתי בן טוב. אל תבכי עלי. זכרי, טוב מות גיבורים מחיי מוג לב."
ראשו של ארמאן מונח בחיקה של אמו. הוא מחקה את סאלים: "אמא, אני מקווה שהייתי בן טוב. אל תבכי עלי. זכרי, טוב מות גיבורים מחיי מוג לב." גם האם בוכה בעוד היא מערסלת בחיקה את ראשו השותת דם. דמעות זולגות מעיניה על פניו של ארמאן עלי. הוא אוחז בידה. חזהו מפרכס.
דמעות זולגות אל חיקי. אני רואה אמא אחרת שמנשקת את תינוקה פעמים רבות על מצחו לפני שהיא מניחה אותו בארגז בגדים ומסדרת מחדש את הבגדים סביבו. ברקע הרוח נוהמת. צופרים נשמעים. המשטרה מגיעה, כרגיל, מאוחר מדי. אחרי שהגיבור עשה בשבילם את כל העבודה. עכשיו הם כבר לא יכולים לעשות כלום בשבילו.
אני רואה את ידו השמאלית של האיש המזוקן ממשיכה לנוע. עכשיו היא נחה ברכות בחיקו של סאלים. סאלים שקוע כל כך בסצנת המוות שהוא לא קולט את זה. הזקן אוזר אומץ. הוא מחכך את כף ידו בג'ינס של סאלים. בזמן שארמאן נושם את נשימותיו האחרונות, האיש מגביר את הלחץ על המפשעה של סאלים, עד שהוא כמעט אוחז בה.
סאלים מזנק. "חתיכת בן זונה מנוול! סוטה מטונף! אני אהרוג אותך!" הוא צורח וסוטר לאיש על פניו. חזק.
האיש מוציא במהירות את ידו מחיקו של סאלים ומנסה לקום. אבל לפני שהוא מספיק להתרומם לגמרי, סאלים שולח אליו יד. הוא לא מצליח לתפוס את הצווארון של האיש, אבל הוא תופס בזקן שלו. סאלים מושך בו, והוא נשאר לו ביד. האיש מזנק ממושבו בצעקה חנוקה וממהר לעבר היציאה, בקושי חמישה מטרים משם.
בדיוק באותו הרגע יש הפסקת חשמל באולם והגנרטור נכנס לפעולה. המסך דומם, ואורות החירום המסנוורים נדלקים. האיש נלכד באור כמו צבי שמופתע מאור פנסים קדמיים של מכונית. הוא זז בעצבנות, בחוסר אונים.
באותה פתאומיות שבה כבו, כך נדלקים עכשיו האורות. התקלה היתה רגעית. הקרנת הסרט מתחדשת על המסך, אורות החירום כבים. האיש ממהר אל מאחורי הווילונות השחורים, רץ לעבר שלט ה"יציאה" האדום, פותח את הדלת בתנופה חזקה ונעלם.
אבל באותו שבריר שנייה סאלים ואני ראינו הבזק של עיניים חומות-ירוקות. אף מפוסל. גומה בסנטר.
בעוד שמות המשתתפים מתחילים לנוע על פני המסך, סאלים עומד ובידו עדיין גוש שיער אפור וסבוך המדיף ריח קלוש של בושם ודבק. הפעם הוא לא רואה את שמותיהם של המעצב, איש יחסי הציבור, התאורן, במאי הקרבות והצלם. הוא בוכה.
ארמאן עלי, הגיבור שלו, מת.

סמיטה נועצת בי מבט ספקני. "מתי כל זה קרה?"
"לפני שש שנים בערך. כשסאלים ואני גרנו בצ'ול בגהאטקוֹפּאר."
"ואתה מבין את המשמעות של מה שסיפרת לי עכשיו?"
"מה?"
"שאם הסיפור הזה ייוודע ברבים, זה יכול להרוס את ארמאן עלי, לחסל את הקריירה הקולנועית שלו. כל זה יקרה בוודאות, אם מה שסיפרת לי הרגע נכון."
"אז את עדיין לא מאמינה לי?"
"לא אמרתי את זה."
"אני יכול לראות את הספק בעיניים שלך. אם את עדיין לא מאמינה לי, זה עניינך. אבל את לא יכולה להתעלם מהעדות שבדי-וי-די הזה. שנצפה בשאלה הראשונה?"
סמיטה מהנהנת ולוחצת על כפתור "הפעל" בשלט-רחוק.

אורות האולפן מתעמעמים. אני בקושי רואה את הקהל שיושב סביבי במעגל. מרכז האולם מואר בזרקור, ושם אני יושב על כורסת עור מסתובבת ומולי פּרֶם קוּמאר. שולחן בצורת חצי עיגול חוצץ בינינו. על המסך הגדול שלפני יוקרנו השאלות. על שלט האולם המואר כתובה המילה "שקט".
"אקשן מצלמות, שלוש, שתיים, אחת, אתם באוויר."
אות התוכנית הולך ונחלש וקולו של פרם קומאר ממלא את האולם. "חזרנו אליכם, וכולנו מוכנים ומזומנים להיווכח מי יהיה זה שיעשה היום היסטוריה ויהיה הראשון שיזכה בפרס הכספי הגדול ביותר שהוענק אי-פעם. כן, גבירותי ורבותי, אנחנו מוכנים ומזומנים לגלות מי יגיע למיליארד!"
השלט המואר מתחלף ועכשיו כתוב בו: "מחיאות כפיים". הקהל מתחיל למחוא כפיים. נשמעות גם שריקות וקריאות עידוד.
פרם קומאר אומר, "איתנו הערב שלושה מתחרים בני מזל שהמחשב שלנו בחר באקראי. מתחרה מספר שלוש הוא קַפּיל צָ'אוּדהָרי ממאלדה שבבנגל המערבית. מתחרה מספר שתיים הוא פרופסור הארי פּאריק מאַחמדאבּאד, אבל המתחרה הראשון שלנו הערב הוא ראם מוחמד תומס בן השמונה-עשרה, בן עירנו מומביי. גבירותי ורבותי, קבלו אותו במחיאות כפיים סוערות."
כולם מוחאים כפיים. כששוככות התשואות, קומאר פונה אלי. "ראם מוחמד תומס, שֵם מעניין מאוד. הוא מבטא את עושרה ואת רבגוניותה של הודו. במה אתה עוסק, מר תומס?"
"אני מלצר בבר-מסעדה של ג'ימי בקוֹלַבָּה."
"מלצר! כמה מעניין! תגיד לי, כמה אתה מרוויח כל חודש?"
"בסביבות תשע מאות רופי."
"זה הכול? ומה תעשה אם תזכה היום?"
"לא יודע."
"אתה לא יודע?"
"לא."
פרם קומאר מזעיף פנים לעומתי. אני לא נאמן לתסריט. אני אמור "להיכנס לאווירה" ולהיות "משעשע" בזמן "שיחת החימום". הייתי צריך לומר שאקנה מסעדה או מטוס או מדינה. יכולתי לומר שאעשה מסיבה גדולה; שאתחתן עם מיס הודו; שאסע לטימבוקטו.
"אוקיי, אני אסביר לך את הכללים. אתה תישאֵל שתים-עשרה שאלות, ואם תענה על כל אחת את התשובה הנכונה, אתה עתיד לזכות בפרס הגדול ביותר בעולם: מיליארד רופי! אתה רשאי לצאת מהמשחק בכל שלב עד שאלה מספר תשע ולקחת את מה שהרווחת עד אז, אבל אחרי שאלה מספר תשע אתה לא יכול לפרוש. בשלב הזה הכלל הוא 'התמודד או הַפסד'. אבל בוא נדבר על כך כשנגיע לשלב הזה. עכשיו, אם אתה לא יודע את התשובה לשאלה, אל תיבהל, כי לרשותך שני גלגלי הצלה – חבר טלפוני וחצי-חצי. טוב, נראה לי שאנחנו מוכנים לשאלה הראשונה שמזכה באלף רופי. מוכן?"
"כן, אני מוכן," עניתי.
"אוקיי, הנה שאלה מספר אחת. שאלה נחמדה וקלה על קולנוע עממי שאני בטוח שכל היושבים בקהל יכולים לענות עליה. אנחנו כולנו יודעים שבשנים האחרונות היו ארמאן עלי ופרייה קאפור אחד הזוגות המוצלחים ביותר על המסך. אבל האם אתה יכול לנקוב בשמו של שובר הקופות הראשון שבו ארמאן עלי כיכב עם פרייה קאפור. האם זה היה: א. 'אש'; ב. 'גיבור'; ג. 'רעב'; או ד. 'בגידה'?"
המוזיקה ברקע משתנה לנעימת ציפייה דרוכה בתוספת צליל תקתוקה של פצצת זמן.
"ד. 'בגידה'," אני משיב.
"אתה הולך לסרטים?"
"כן."
"וראית את 'בגידה'?"
"כן."
"אתה בטוח לגמרי, במאה אחוז, בתשובתך?"
"כן."
צליל התופים הולך וגובר. התשובה הנכונה מוקרנת על המסך.
"נכון בהחלט, במאה אחוז! זכית זה עתה באלף רופי! עכשיו נצא להפסקת פרסומות," מכריז פרם קומאר.
השלט באולפן משתנה ל"מחיאות כפיים". הקהל מוחא כפיים. פרם קומאר מחייך. אני לא.

20 פברואר

הבן האובד / הנס אולריך-טרייכל / קטע ראשון

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

1.

אחי רבץ לו על שמיכת צמר לבנה וצחק אל המצלמה. זה היה בזמן המלחמה, אמרה אמא, בשנה האחרונה של המלחמה, בבית. הבית, זה היה המזרח, והאח נולד במזרח. כשאמא ביטאה את המילה "בבית", היא התחילה לבכות, כפי שהתחילה לבכות לעתים קרובות כשדיברו על האח. קראו לו ארנולד, כמו לאבא. ארנולד היה ילד שמח, אמרה אמא כשהתבוננה בתצלום. אחרי זה לא אמרה עוד שום דבר, וגם אני לא אמרתי שום דבר והתבוננתי בארנולד, שרבץ לו על שמיכת צמר לבנה והיה שמח. אני לא יודע על מה ארנולד היה שמח, היתה מלחמה וחוץ מזה הוא היה במזרח, ולמרות זאת הוא היה שמח. קינאתי באח על שהיה שמח, קינאתי באח על שמיכת הצמר הלבנה, וקינאתי בו גם על מקומו באלבום התמונות. ארנולד היה ממש בתחילת האלבום, עוד לפני תמונות החתונה של ההורים ודיוקנאות הסבים והסבתות, ואילו אני הייתי באלבום הרחק מאחור. חוץ מזה, התצלום של ארנולד היה די גדול, ואילו רוב התצלומים שאני הופעתי בהם היו קטנים ואפילו זעירים; תצלומים שההורים צילמו במה שנקרא מצלמת-קופסה, ובמצלמה הזאת יכלו, כנראה, לצלם רק תמונות קטנות או ליתר דיוק זעירות. בתצלומים שאני הופעתי בהם, היה צריך להתבונן בקפדנות רבה כדי שיהיה אפשר כלל לזהות משהו. באחד התצלומים הזעירים האלה, לדוגמה, נראתה ברֵכה ובתוכה כמה ילדים, ואחד הילדים האלה היה אני. אלא שבתצלום היה אפשר לראות רק את הראש שלי, כי אני, שאז עוד לא ידעתי לשחות, ישבתי בתוך המים והם הגיעו לי כמעט עד הסנטר. חוץ מזה, הראש שלי הוסתר חלקית על ידי ילד שעמד לפנַי בתוך המים, כך שבתצלום שהופעתי בו, רק חלק קטן מראשי נראה גלוי על פני המים. בנוסף על כך, על החלק הגלוי של ראשי נראה צל שהטיל מן הסתם הילד שעמד לפנַי, כך שכל מה שבאמת היה אפשר לראות ממני זה העין הימנית. אחי ארנולד, כבר כשהיה תינוק, נראָה לא רק כמו אדם מאושר אלא גם כמו אדם חשוב, ואילו אני נראיתי בדרך כלל ברוב תמונות הילדות שלי רק באופן חלקי, ולפעמים כמעט לא היה אפשר לראות אותי כלל. לדוגמה, כמעט לא היה אפשר לראות אותי כלל בתצלום הטבילה שלי. אמא החזיקה כרית לבנה, ועליה היתה מונחת שמיכה לבנה. מתחת לשמיכה הזאת הייתי אני, היה אפשר להבחין בזה, כי השמיכה הוסטה הצידה מעל הקצה התחתון של הכרית, ומתחתיה הציצה החוצה כף רגל של תינוק. מבחינה מסוימת המשיכו כל שאר התצלומים שצולמתי בילדותי את המסורת שנולדה עם התצלום הראשון הזה, אלא שבתצלומים המאוחרים היה אפשר לראות במקום הרגל את היד הימנית, חצי צדודית או עין אחת, כמו בתצלום שלי בברֵכה. הייתי יכול להשלים עם הנוכחות החלקית של דמותי באלבום המשפחתי, אלמלא עשתה לה אמא הרגל לפתוח שוב ושוב את האלבום כדי להראות לי את התמונות. בכל פעם הסתכם העניין בכך, שהתצלומים הקטנים והזעירים שצולמו במצלמת-הקופסה, אותם תצלומים שהיה אפשר לראות בהם אותי או יותר נכון חלקי גוף שלי, נסקרו ברפרוף די מהיר, ואילו התצלום של אחי ארנולד, שנראה לי בגודל טבעי כביכול, נתן הזדמנות להתבוננות בלתי נלאית. כתוצאה מכך, ישבתי בדרך כלל על הספה ליד אמא בפרצוף חמוץ ובמצב רוח רע והייתי מתבונן בארנולד שהיה שמח וטוב לב, בעוד אמא מתרגשת בבירור יותר ויותר. כבר משחר ילדותי השלמתי עם הדמעות של אמא, ולא המשכתי לתהות עוד, למה התחילה אמא לבכות לעתים קרובות כל כך למראה ארנולד השמח. וגם העובדה שארנולד אמנם היה אחי, אבל מעולם לא ראיתי אותו במו עינַי, כמעט לא הטרידה אותי בשנים הראשונות, ואפילו הייתי די מרוצה מזה שאיני צריך לחלוק איתו את חדר הילדים שלי. אבל יום אחד הסבירה לי אמא משהו על גורלו של ארנולד, כשגילתה לי שארנולד גווע ברעב בזמן הבריחה מהרוסים. "גווע ברעב," אמרה אמא, "גווע ברעב בידיים שלי." כי גם היא עצמה גוועה ברעב כמעט לגמרי, פחות או יותר, בזמן המסע הארוך מהמזרח למערב, ולא היה לה חלב וגם לא שום דבר אחר להאכיל בו את הילד. על השאלה שלי, אם גם לאף אחד אחר לא היה חלב בשביל הילד, לא אמרה אמא שום דבר, וגם על כל השאלות האחרות שלי על הנסיבות המפורטות של הבריחה ועל גוויעתו ברעב של אחי ארנולד – לא ענתה. אם כן, ארנולד מת, מה שהיה מן הסתם עצוב מאוד, אבל הֵקל עלי את ההתמודדות עם תמונתו. ארנולד השמח והמוצלח אפילו נעשה עכשיו נחמד בעינַי, והייתי גאה שיש לי אח מת, שגם נראה שמח ומוצלח כל כך. התאבלתי על ארנולד והייתי גאה בו, חלקתי איתו את חדר הילדים שלי ואיחלתי לו את כל החלב שבעולם. היה לי אח מת, והרגשתי שגורלי שפר עלי. לאף אחד מחברי למשחק לא היה אח מת, בוודאי ובוודאי לא אח שגווע ברעב בזמן הבריחה מהרוסים.

 

ארנולד נהיה חבר שלי, וגם היה נשאר חבר שלי אלמלא יום אחד קראה לי אמא לְמה שהיא כינתה "שיחת הבהרה". שיחת הבהרה היתה משהו שאמא מעולם לא קראה לי אליו, וגם אבא מעולם לא קרא לי לשיחת הבהרה. בכל ימי ילדותי ובשנים הראשונות לנעורי מעולם לא נקראתי לשיחת הבהרה או אפילו למשהו דומה ולוּ בקירוב לשיחת הבהרה. אבא הסתפק בחלוקת פקודות קצרות והוראות עבודה כדי להגיע איתי לכלל הידברות, ואמא אמנם דיברה איתי לפעמים, אבל כל הדיבורים הוליכו בדרך כלל אל האח ארנולד וממנו אל דמעות או שתיקה. שיחת ההבהרה נפתחה במילותיה של אמא, שאמרה שעכשיו אני כבר גדול מספיק כדי לדעת את האמת. "איזו אמת," שאלתי את אמא, כי חששתי שאולי מדובר בי. "מדובר," אמרה אמא, "באח שלך ארנולד." מבחינה מסוימת חשתי הקלה שגם הפעם מדובר בארנולד, אבל מצד שני זה גם הרגיז אותי. "מה עם ארנולד?" שאלתי, ואמא כבר נראתה שוב על סף דמעות, ועל זה הגבתי מיד בשאלה ספונטנית אבל לא מאוד חכמה, אם קרה משהו לארנולד, ואמא פטרה אותה במבט כעוס. "ארנולד," אמרה אמא בלי הקדמות נוספות, "ארנולד לא מת. הוא גם לא גווע ברעב." עכשיו גם אני כעסתי וגם הייתי קצת מאוכזב. אבל במקום לשתוק שאלתי את אמא, גם הפעם בלי לחשוב הרבה, ממה ארנולד מת בעצם. "הוא בכלל לא מת," אמרה אמא שוב ובלי שום התרגשות, "הוא הלך לאיבוד." ואז היא סיפרה לי את הסיפור על ארנולד שהלך לאיבוד, שחלק ממנו הבנתי וחלק ממנו לא הבנתי.

20 פברואר

הבן האובד / הנס-אולריך טרייכל / ביקורות

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב מן העיתונות

ראיון עם המחבר מאת אסף אוני, 'הארץ', אפריל 2007.
כתבה על הספר מאת עדינה שטרן, 'הארץ', מרץ 2007.
ביקורת על הספר מאת אריאנה מלמד, Ynet, מרץ 2007.
ביקורת על הספר מאת שחר גלילי, 'הארץ'