חדשות ועדכונים

20 פברואר

הלב הקבור / שמעון אדף / קטע ראשון

:נכתב ע"י 2 תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

1.

כשמו כן הוא. אֶמִיר מור-טל לא היה מגיע לָעולם אלמלא החיבה העמוקה שרחש אביו למשחקי מילים. עובדה משונה כשלעצמה. אך להוציא אותה ואת צליל שמו הלא-שגרתי, לא היה דבר יוצא דופן או מעורר עניין באמיר. למעשה, אמיר מור-טל היה הילד הרגיל ביותר בעולם. שום תכונה לא ייחדה אותו. גם מראהו היה פשוט ונמלט על נקלה מהזיכרון: שיער שחור חלק, עור שחום, נחיריים רחבים, עיני שקד מוארכות מעט, אישוני דבש, שכשנפל עליהם האור, הפכו שקופים והקנו לו הבעה שבירה.
הוא נולד וגדל במבוא ים, עיירה בדרום ישראל שאיש לא הבין כיצד זכתה לשמה. חוף הים היה מרוחק כחמישה-עשר קילומטרים מן היציאה מן העיר. יש מי שטען שמייסדיה חשבו על השם משום שהעיר נבנתה בדיוק על הקו שבו המדבר מאבד את שלטונו ורוחות הים וריחותיו מתחילים למלא את האוויר. אחרים הצביעו על רחוב משופע וסיפרו שמי שעומד בתחתיתו מקבל את התחושה שאם יעפיל לראשו, יתגלה לו מראה הגלים.
בשנותיו בגן הילדים ובבית הספר מעולם לא נבחר אמיר לגלם תפקיד ראשי בהצגת בית הספר, או לכהן באחת מוועדות הכיתה. בשיעורי ספורט ובמשחקים של אחר הצהריים לא בלט בשום אופן, לא במעלותיו ולא בחסרונותיו. ציוניו היו ממוצעים לכל הדעות, לא מרשימים ולא מדכדכים, וכך גם ההערכות של מוריו. הוא צפה בשעמום קל בתוכניות הטלוויזיה שעל אודותיהן דיברו יתר תלמידי הכיתה, שיחק במשחקי המחשב הפופולריים, שבהם, בלא שיפתיע בכך איש, לא שבר שום שיא ולא נכשל כישלון חרוץ. כישוריו בתחום הלשוני לא היו סיבה לגאווה, גם לא לבושה, למרבה חמתו של אביו. שכן, שמואל מור-טל היה כרוך מגיל צעיר אחר שעשועי שפה מכל מין וסוג: לשון נופל על לשון, תשבצי היגיון, כתיבת צפנים ופענוחם, מילים שנשכחו, מילים מוזרות שמצא במילונים בשפות שונות, וגם אחר דיונים על אודות השפה ומוצא הלשונות.

לעתים קרובות היה שמואל מור-טל מנסה לגרום לבנו לגלות מעט עניין בדבר מה, והיה מקשה בפניו קושיות שהיו מבוססות על חידודי לשון. אמיר היה מושך בכתפיו ואומר, "אבל מה זה מעניין?"
שמואל היה משיב בכעס מרוסן, "לעולם אל תזלזל במילים. יום יבוא ותבין כמה כוח טמון בהן." ואמיר היה עונה, "בסדר." ושמואל היה מוסיף, "לא לחינם ניתנו לך לב ועיניים."
אמיר הכיר את הטקס הזה בעל-פה והיה מסכם אותו במשפט ששינן לו אביו, "כן, כן. שמענו. לב להבין ועיניים לראות."

ואז, כמעט תמיד, היה שמואל מספר לו כיצד, בזכותם של חידודי הלשון, קנה את אהבתה של אמו.
השניים נפגשו במסיבה שערכו בני הזוג פלג, ואמו של אמיר, עדינה, עוד התהלכה בשם נעוריה, חליבה. הם הוצגו זה בפני זה בשמותיהם המלאים ונותרו לעמוד נבוכים לבדם במרכז הסלון, אוחזים בכוסות יין. שמואל שבר את השתיקה המעיקה. הוא אמר, מחייך קלות, "מעטיני הפרה הלא-גסה נולדה האישה הכי יפה בחדר."

עדינה פערה זוג עיניים ירוקות לעומתו, אבל לא אמרה מילה. היא תהתה אם ניסה להעליב אותה או להחמיא לה. שמואל פרץ בצחוק למראה הקמטים על מצחה. היה זה צחוק של מבוכה, בשיפולי בטנו הרגיש שאם לא ייזהר, הוא עלול לטבוע בעומק עיניה. הוא גמע מכוס היין שהחזיק בכף ידו הרועדת, והיה נדמה שהיין נוסך בו תעוזה. הוא אמר, "סליחה, תראי, לא… זו בעצם הגדרת תרתי משמע… כלומר…" הוא השתעל כשחריפות היין החליקה בגרונו, והמשיך, "תעני לי, מה יוצא מעטיני הפרה?"
"חלב?" ענתה עדינה בהיסוס.
"כן. ואיך מכוּנה הפעולה של הוצאת

החלב?"
"חליבה."
"טוב מאוד. עכשיו, מה פירוש 'לא גסה'?"
"עדינה…" אמרה עדינה בהשתאות ושמואל צפה בעיניה המאירות כשירדה לסוף דעתו.
"ביחד זה יוצא 'חליבה עדינה' או 'עדינה חליבה'…" אמר, והוסיף, נפעם, נכבש לחלוטין בכוח מבטה, "האישה הכי יפה בחדר. אהמ… אי… איזה ירוק-יקרות זורח בעינייך." ועדינה הסמיקה.
לפעמים היתה עדינה מוסיפה את גרסתה, מספרת מה חשה באותם רגעים שבהם טרח מישהו להבין אילו משמעויות גלומות בשמה, ועוד כינה אותה האישה הכי יפה בחדר. איך בחנה את הגבר הגבוה, כבד המשקל, שכל עמידתו אומרת התנצלות על מידותיו; טיפות זיעה ביצבצו על מצחו למרות המזגן שהימהם לעצמו ברוך מקיר הסלון, ואדוות התפשטו בגביע היין שהחזיק מהטלטול שטילטלה אותו כף ידו הנרעדת. ואיך אמרה לעצמה, זה יהיה בעלי.

וכך היה. שנה לאחר המסיבה התחתנו. חצי שנה לאחר מכן חזרה עדינה חליבה-מור-טל מבדיקת האולטרה-סאונד ובישרה לבעלה, בשעה שהעבירה את כף ידה בחיבה על בטנה המתעגלת והולכת, שייוולד להם בן. שמואל לא היסס. הוא אמר, "אם כך, שמו בישראל יהיה אֶמִיר," ושפתיו נפשקו בחיוך שובבי, נמתחות על השיניים וקצה הלשון מבצבץ מביניהן. היא הכירה את החיוך המתגרה שלו, הדוחק בה לנסות ולעמוד על כוונתו, לפתור את החידה שהשליך אליה. כמה אהבה את הרגעים האלה שמתוך כובד האדם השקוע בטרדות היומיום, הבליח החן הנערי, הגולמי שלו. "זה משחק המילים הראשון שחשבתי עליו בחיים," הוסיף שמואל, "כשהייתי בן חמש-עשרה. כל כך הצטערתי שההורים שלי לא חשבו עליו בעצמם."

שם היתה עדינה נעצרת בדרך כלל בסיפורה ומתבוננת בחמדה באמיר. היא לא היתה ממשיכה ומגוללת את מה שאירע מאז. באותו ערב שבו החליט שמואל על שמו של בנם, יצאה אל החצר. היא לחשה את השם "אמיר מור-טל" אל אוויר הסתיו העומם, הברה אחר הברה, כמו הגתה לחש עתיק. וההבנה הבליחה בה. כל אחר הצהריים נעו המחשבות בירכתי מוחה, מתפתלות סביב שמו העתידי של בנה. ועכשיו באה החידה על פתרונה. השם הכיל את אחת הכפילויות הלשוניות שכה נשאו חן בעיני שמואל: באנגלית, אם נהגה השם במבטא הנכון, משמעותו היתה בן תמותה פשוט, אדם רגיל. אולם דווקא בעברית היה צליל השם לא שכיח, יוצא דופן. הו, חשבה, שמואל, שמואל. אחר לחשה בשנית את השם "אמיר מור-טל". רוח לא צפויה החלה לנשב והרעידה את ענפי עץ האקליפטוס הזקן שצמח בחצר וביקעה את העלווה. מבעד הענפים המוסטים נשקפה קבוצת כוכבים שלא ראתה מעודה. היא נרעדה כשתפסה איזו צורה התוו נקודות האור המצוחצחות ככפתורים – זוג עיניים, רוחש רע, חומד, מתאמץ לחזות בילד שגדל ברחמה. היא הפנתה את גבה למבטם המרגל ונכנסה הביתה.

במרוצת שנות חייו הראשונות של אמיר שמה לב ששמואל בוחן את בנו ללא הרף, תוהה לאן ייטה אופיו: האם לקוטב הנדיר של שמו, כפי שנרמז בצלילו, או לקוטב התדיר, כפי שעלה ממשמעותו. לעתים חשה כאילו הניח שמואל לפני בנו נזר זהב וגחלים בוערות והמתין לראות באיזו משתי האפשרויות יבחר. בתחילה היה נדמה לה שהיא מוצאת עדויות לנדירותו של אמיר. פעם נופף בדובי שלו לעברה במשחקו והיא ראתה את הדובי קורן; בעומק החרוזים הכהים של עיניו נפערו אישונים, האחד זהוב והשני קודר כלילה, והביטו אליה. בפעם אחרת, כשהחזיקה אותו מול הראי והורתה לו על השתקפותו, נתקפה סחרחורת; לרגע קצר, בראי מולה, אחזה באמיר אישה זרה, מעוותת, לבושה שמלת תחרה שחורה. בוקר חורפי אחד גילתה שאמיר יצא ממיטתו באמצע הלילה וזחל אל המטבח בכוחות עצמו. רשת של קורי כפור דקיקים, כחולים, כיסתה את הכלים המלוכלכים שהשאירה בכיור בערב הקודם.

בכל אחד מהמקרים הללו, לאחר שלהב של אֵימה חלף על עורה, כיבתה את ניחושיה, פטרה את מראה העיניים כחזיון תעתועים. ודאי יש לזה הסבר הגיוני כלשהו, ניחמה את עצמה, ולא גילתה דבר באוזני שמואל. כך גם בחרה שלא לספר לו על הדברים שאמרה לה אִמה שׁוּליקָה באחד מביקוריה. שוליקה הביאה עמה רצועת משי, שזורה מפתילי תכלת וארגמן, וביקשה לכרוך אותה סביב פרק ידו של אמיר. כשעדינה אמרה לה, "די, אמא, די עם האמונות התפלות שלך," ענתה לה שוליקה, "אל תגידי לי די. הילד הזה, יותר מדי עיניים מחפשות אותו." עדינה נאנחה והניחה לשוליקה לעשות כרצונה.
היא לא זכרה מתי הוכרעה הכף, אבל היא הוכרעה. ככל שהלך ופג קסם הינקות, המייחד את הילדים כולם, הפך אמיר לרגיל יותר ויותר. "כשמו כן הוא," חזר ואמר שמואל בטרוניה לעדינה בכמה הזדמנויות. ועדינה כפתה על עצמה להחריש, אף כי ההערה הנשנית העלתה בה רוגז. במוחה טענה כנגדו, היית צריך לחשוב על זה כשהעדפת משחק מילים על פני היגיון פשוט.
לבסוף גבר עליה יצרה והיא העירה לו, בכל הרכות שיכולה לגייס, "שמולי, אני לא יכולה לשמוע יותר את המשפט הזה. אמיר הוא ילד טוב. קצת ממוצע. אבל אי-אפשר לדעת מה יצא ממנו. אתה היית ילד מיוחד?" ושמואל אמר, "היו לי תחומי עניין. אני בולע מילונים מאז שלמדתי לקרוא." "טוב," אמרה עדינה בפיזור דעת ופתחה את דלת מייבש הכביסה לבדוק את תכולתו, "אפשר לברך על זה שהתזונה שלו מאוזנת יותר משלך. אבל לא נראה לך שאתה נסחף קצת? נתת לילד את השם הכי מיוחד בעולם, שאומר את הדבר הכי סתמי. אבל שָם זה נגמר. מציאות לחוד ומשחקי מילים לחוד." "אין לך מושג כמה את טועה," ענה שמואל והלך למטבח לבדוק אם מכונת שטיפת הכלים סיימה את פעולתה.

עדינה נצרה את הדברים בלבה. ובכל פעם שניעור דיון על חוסר עניינו של בנם בעולם וסתמיותו, היתה חשה בצביטה קלה. כמה שנאה לראות את ההבעה המאוכזבת על פניו של בעלה. למחרת כל דיון כזה היה אמיר מוצא על השולחן בחדרו ספר חדש, שהיה מוכר לו משיחות של בני כיתתו. הוא ידע שאמו הניחה אותו שם לאחר שהתייעצה עם המחנכת שלו. הוא היה לוקח אותו וקורא בו בהפגנתיות בסלון, מול מבטו של אביו. מדי פעם, כשאביו שקע בקריאה משלו ולא הבחין, היה נושף בבוז למקרא שורות מסוימות, שגוללו עלילה מגוחכת במופלאותה. איזה שטויות, היה חושב. הוא לא היה מחליף את חייו בחייה של אף דמות מהספרים האלה בעד שום הון שבעולם. הרפתקאות? כשפים? התרגשויות? מה אלה לעומת הרוגע והביטחון שבידיעה שלעולם לא יקרה לו דבר שיפתיע אותו. משום שלא די בכך שאמיר היה ילד רגיל להחריד באופיו ובטעמיו, גם לא אירע לו מעודו, ככל שזכר, שום אירוע חריג. לפחות לא עד שהיה בן אחת-עשרה.

20 פברואר

הלב הקבור / שמעון אדף / ביקורות

:נכתב ע"י 2 תגובות נכתב ב מן העיתונות

מאמר על הספר מאת אלי אשד, אתר e-mago, מרץ 2007.
ראיון עם שמעון אדף מאת  שירי לב-ארי  לכבוד צאת הספר, 'הארץ', ספטמבר 2006.
המלצה על הספר מאת לילך וולך, 'נענע10', ספטמבר 2006.

20 פברואר

להרוג ולנשום / נטעלי בראון / ביקורות

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב מן העיתונות

ראיון עם נטעלי בראון מאת עמליה רוזנבלום לכבוד צאת הספר, 'וואלה!', דצמבר 2006.
שני שירים מתוך הספר, אתר 'בננות', אוקטובר 2006.
ביקורת מאת טלי לטוביצקי, אתר 'הארץ', אוקטובר 2006.

20 פברואר

כל כללי הטקס / אלן בנט / קטע ראשון

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

מתוך הסיפור "הבגדים שלעורם"

 אצל בני הזוג רנסום היתה פריצה. "שוד," אמרה גברת רנסום. "פריצה," תיקן מר רנסום. אתרים נפרצים; אנשים נשדדים. מר רנסום היה פרקליט במקצועו, וייחס חשיבות למילים. אם כי גם פריצה לא היתה המילה הנכונה. פורצים בוררים; הם בוחרים; הם לוקחים פריט אחד ומתעלמים מאחרים. יש גבול למה שפורצים מסוגלים לקחת: לעתים רחוקות הם לוקחים כורסאות, למשל, ולעתים רחוקות עוד יותר ספות. הפורצים האלה דווקא לקחו. הם לקחו הכול.
בני הזוג רנסום הלכו לראות את האופרה "כך עושות כולן" (או "קוֹזי פַן טוּטֶה",   ואפילו "קוֹזי", כפי שלמדה גברת רנסום לכנותה.) מוצרט שיחק תפקיד חשוב   בנישואיהם. הם היו חשוכי ילדים, ואילולא מוצרט היו מן הסתם נפרדים כבר   לפני שנים. מר רנסום תמיד התרחץ כשחזר מן העבודה, ואז אכל ארוחת ערב. אחרי ארוחת הערב הוא התרחץ פעם נוספת, הפעם במוצרט. הוא התפלש במוצרט; הוא התענג עליו; הוא הניח לווינאי הקטן לשטוף מעליו את כל הלכלוך והגועל שנאלץ לספוג במשרד במשך היום. בערב המסוים הזה הוא ביקר במרחצאות הציבוריים… בית האופרה בקובנט גרדן… שם ישבו ממש מאחורי שר הפנים. גם הוא התרחץ   ושטף מעליו את דאגות היום, דאגות שעמדו לכלול, ולו מבחינה סטטיסטית, גם את   בני הזוג רנסום.
אולם בערבים רגילים התרחץ מר רנסום לבדו, ומוצרט התגשם מבעד לאוזניות   וערמת ציוד סטריאו מורכב ומאוזן בקפידה, שגברת רנסום לא הורשתה לגעת בו. היא האשימה את המערכת בפריצה וטענה כי זה מה שחיפשו הפורצים מלכתחילה. גנֵבת מערכות סטריאו היא עניין נפוץ; בניגוד לגנבת שטיחים מקיר לקיר.
"אולי הם עטפו את המערכת בשטיח," אמרה גברת רנסום.
מר רנסום רעד מכעס ואמר שסביר יותר שהשתמשו במעיל הפרווה שלה, ולשמע דברים אלה חידשה גברת רנסום את בכיה.
"קוזי" לא היתה מוצלחת במיוחד. גברת רנסום לא הצליחה לעקוב אחר העלילה, ומר רנסום, שכלל לא ניסה, חשב שההופעה לא התקרבה לקרסוליהן של ארבע ההקלטות שלו. המשחק נראה לו מסיח את הדעת. "אף אחד מהם לא יודע מה לעשות   עם הידיים," אמר לאשתו בהפסקה. גברת רנסום חשבה שזה נכון גם לגבי איברים נוספים, אך החרישה. היא תהתה אם תבשיל הקדֵרה שהשאירה בתנור יתייבש מדי   בעוצמה ארבע. אולי שלוש היה עדיף. הוא אולי התייבש, אך לא היה מקום לדאגה.   הגנבים לקחו את התנור עם התבשיל שבתוכו.
בני הזוג רנסום גרו בבניין דירות אדוארדיאני בצבע חום כהה לא הרחק   מריג'נטס פארק. זה היה יעיל מבחינת הגישה לסיטי, אף שגברת רנסום היתה   מעדיפה מקום מרוחק יותר, שבו דמיינה את עצמה משוטטת בגינתה עם מגש, או משהו כזה. אך מזלה לא שפר עליה בכיוון הזה. סיגלית אפריקנית שהעוזרת נתנה לה בחג המולד נפחה סוף-סוף את נשמתה באותו בוקר, והיא נאלצה להסתירה בארון, מחוץ לטווח ראייתה של גברת קלֶג. עוד מאמץ מיותר. הארון נעלם גם  הוא.
לא היו להם שכנים ראויים לשמם, ורק לעתים נדירות החליפו עם מי מהם מילה. מפעם לפעם נתקלו באנשים במעלית, ושני הצדדים החליפו חיוכים זהירים. פעם הזמינו דיירים חדשים בקומה שלהם לכוסית שרי, אך התברר שהוא "פריק של ביג בנד", כפי שכינה זאת, ואילו היא פקידת קבלה במרפאת שיניים עם יחידת דיור בפורטוגל, אז כך או כך זה היה ערב מוזר והם מעולם לא חזרו על הניסיון. בימים אלה נראה שתחלופת הדיירים מהירה והמעלית נעשית הפכפכה יותר ויותר. אנשים הגיעו ועזבו ללא הרף, כמה מהם ערבים.
"בחיי," אמרה גברת רנסום, "זה מתחיל להיראות כמו בית מלון."
"הלוואי שהיית מפסיקה להגיד 'בחיי'," אמר מר רנסום. "זה לא מוסיף שום דבר   למשמעות."
במשרד היה לו די ממה שהוא כינה "דרך הדיבור הרשלנית הזאת", והוא חש כי   לפחות בין כותלי ביתו מותר לו לדרוש אנגלית תקנית. וכך קרה שגברת רנסום,   שגם כך היה לה מעט מאוד לומר, נהגה כעת לומר עוד פחות.
כשבני הזוג רנסום עברו לנֵייזבּי מֶנשנס, הבניין התנאה בשוער לבוש מדים בצבע שזיף, שתאמו את צבע הבניין. הוא מת יום אחד אחר הצהריים בשנת 1982, בשעה שהזמין מונית לגברת בּראבּוֹרן מהקומה השנייה, שוויתרה עליה לטובת הבהלתו לבית החולים. איש מממשיכיו לא הפגין להיטות דומה ביחס לתפקידו או גאווה דומה ביחס למדיו, ולבסוף התמזג תפקיד השוער עם זה של מנהל הבית, שמעולם לא נראה בדלת, ולעתים רחוקות במקומות אחרים, ומקום רביצתו הקבוע היה חדר שטיפת הכלים שמאחורי חדר הדוּד, שם בילה את מרבית זמנו בכורסה שזרק אחד הדיירים.
בלילה המדובר ישן מנהל הבית, אך שלא כדרכו, לא בכורסה אלא בתיאטרון.   בחיפושיו אחר בחורה ברמה החליט להירשם לקורס למבוגרים שבו התעתד ללמוד ספרות. בהזדמנות כלשהי אמר למרצה שברצונו להפוך לקורא נלהב. למרצה היו כמה רעיונות מסעירים, גם אם לא מגובשים במיוחד, בכל הנוגע לקשר בין אמנות לעבודה, וכששמע שהאיש מנהל בית במקצועו, קנה לו כרטיסים למחזה באותו שם, בתקווה שהתובנות שיגיע אליהן יתרמו לאינטראקציה בקבוצה. שביעות רצונו של מנהל הבית מן ההצגה לא היתה רבה מזו של בני הזוג רנסום מ"קוזי", והתובנות שליקט היו מוגבלות: "בכל הנוגע לניהול בית," דיווח לכיתה, "זה היה קשקוש." המרצה התנחם בתקווה שבלא ידיעתו של מנהל הבית, הערב אולי פתח כמה דלתות. במובן מסוים הוא צדק: הדלתות שנפתחו היו דלתות דירתם של בני הזוג רנסום.
המשטרה הגיעה בסופו של דבר, אך לשם כך היה צורך ביותר מאשר הרמת טלפון. הגנבים כבר הרימו טלפון, למעשה את כל שלושת הטלפונים, והקפידו לסלק גם את הכבלים ואת הפאנלים, כך שבהעדר תשובה בדירה ממול ("בטח מבלים יחד בפורטוגל," אמר מר רנסום, "או בהופעת ביג בנד"), הוא נאלץ לשרך רגליים בחיפוש אחר טלפון ציבורי. "זה לא צחוק," כפי שאמר לגברת רנסום, כעת כשטלפונים ציבוריים משמשים גם כשירותים ציבוריים. השניים הראשונים שמר רנסום ניסה לא עשו אפילו את זה … משתנות בלבד, והטלפון נתלש זה מכבר. טלפון נייד היה נותן מענה כמובן, אך מר רנסום התנגד לחידוש הזה ("מסגיר את חוסר יכולת הארגון של בעליו"), כשם שהתנגד לרוב החידושים פרט לאלה שבתחום השעתוק הסטריאופוני.
הוא שוטט ברחובות נטושים ותהה כיצד אנשים מסתדרים. הפאבים היו סגורים,   והמקום היחיד הפתוח היה מכבסה שבחלונה נראה טלפון מטבעות. מר רנסום ראה בכך מזל משמים. כיוון שמעולם לא היתה לו סיבה לפקוד מוסד כזה, הוא לא ידע שכביסה דורשת אביזר מעין זה; אך כיוון שמכבסות היו זרות לו, הוא גם לא היה בטוח אם מי שאינו מתכוון לכבס רשאי להשתמש בו. עם זאת, בטלפון השתמשה כעת האישה היחידה במקום, זקנה בעלת שני מעילים שבבירור לא כיבסה את בגדיה זה זמן מה, ולפיכך אזר מר רנסום עוז להיכנס.

20 פברואר

כל כללי הטקס / אלן בנט / ביקורות

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב מן העיתונות

ראיון עם המחבר מאת יאיר קידר, Ynet, יוני 2008.
ביקורת על הספר מאת טלי כוכבי מתוך הבלוג שלה, דצמבר 2007.
ביקורת על הספר מאת חנה הרציג, 'הארץ', נובמבר 2006.
כתבה על המחבר לכבוד צאת הספר מאת ירון פריד, ספטמבר 2006.

20 פברואר

שלושה מהם / אהרן מגד / קטע ראשון

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

קטע ראשון מתוך הנובלה "על עצים ואבנים"

דוֹרָאנגו, קולורדו. תאר לך. קצה העולם.

עזוב את הכלים, אני בעצמי אוריד אותם. שב, שב.

מזמן שגאולה והילדים נסעו, אני עושה הכול בעצמי. אפילו מבשל משהו.

על הכורסה. יותר נוח.

נסעתי, אם כן, לשלושה חודשים. שיכנעתי את הבוס שלי שבתור דובר המחלקה הדבר הוא חיוני, חיוני מאוד בשבילי, ללמוד את הניסיון האמריקני בשימור הטבע…

שמע, את הסיפור הזה אני שומר בלבי כבר ארבע שנים. לא סיפרתי אותו לאיש. גם לא לגאולה. אתה הראשון.

הגעתי לדוראנגו, קולורדו. עיירה הררית קטנה, חביבה, עם איזה עשרת אלפים תושבים. וילות, מרכז קניות גדול, שתיים-שלוש כנסיות, שלושה בנקים, מוזיאון מקומי. נקי, נקי מאוד.

למה דוראנגו דווקא? מפני שיש שם נוף. נוף משגע, כמו שאומרים. לא אני אומר. אותי נוף משעמם בדרך כלל. אבל נוף יש שם. הרוֹקי מַאוּנטנס – הרי הסלעים. הרכס של סן חואן. שני נהרות בסביבה, אנימה ולוס פינוס. אגם. ושמורות נוף, כמובן: הפארק הלאומי של מסה ורדה, המונומנט הלאומי הובנויפ, השמורה האינדיאנית של יוטה הדרומית. קניונים, פסגות, יערות אורן, פלגים, עצים מאובנים, פרה-היסטוריים, מונוליטים. שלושה-עשר וחצי אלף אקרים פארק לאומי, אדוני. בלי מספרים זה לא הולך באמריקה. שלושה-עשר וחצי אלף. תקעו לי את זה בראש.

גרתי במוטל. חיים לא קשים, אם לדבר בלשון צנועה. היתה לי הקצבה של עשרים וחמישה דולר ליום פלוס הוצאות כנגד קבלות. מספיק, מספיק בהחלט. אפשר לחסוך למתנות למשפחה, לרשמקול, למצלמה משוכללת. מה זה מוטל באמריקה? כמו מלון של ארבעה כוכבים כאן. טלוויזיה בחדר, כפתור רדיו מעל למיטה – מוזיקת רקע במשך כל היום אם אתה רוצה – מיטה שמעלה בך דמיונות של גן עדן תורכי. אמבטיה עם סרטי גומי בתחתיתה, כדי שלא תחליק חלילה ותשבור את הראש. ארבע כוסות לשטיפת שיניים – ארבע כוסות חדשות בכל יום, בתוך עטיפות צלופן שכתוב עליהן "למען ההיגיינה שלך". סרט נייר חדש מתוח בכל יום מעל לאסלת בית השימוש, שכתוב עליו "הנהלת המוטל הזה ערֵבה לניקיון האסלה הזאת ותשמח לשרת אותך בכל עת, תודה" – כך שתהיה בטוח שאיש לא חירבן שם כשנעדרת מן החדר. וילונות בדגמים מודרניים, מיזוג אוויר אוטומטי, עשר מנורות מכל צד – הם משוגעים, האמריקנים האלה. זה הצחיק אותי! בכל פעם שהייתי ניגש להשתין, הייתי צוחק. ושש מגבות! בכל יום שש מגבות חדשות, מבהיקות, מכל הגדלים. מה אתה יכול לעשות בשש מגבות? אתה מנגב את הפנים באחת, את הרגליים בשנייה, את התחת בשלישית, מה תעשה בעוד שלוש מגבות? נעשה לך לא נוח מרוב נוחיות! לא שאני חושב על אלה שאין להם בשעה שאני מנגב את המפשעה – לא, אין לי נקיפות מצפון ממין זה בדרך כלל  אבל כשאתה רגיל מילדותך להתנגב בנייר עיתון כדי לחסוך בנייר טואלט – אתה חושב שהבזבוז הזה הוא חטא. חטא במובן דתי, אם אתה מבין למה אני מתכוון.

לומר לך משהו? כשהייתי נכנס לחדר האמבטיה ורואה את הסרטים ההיגייניים, את הכוסות בצלופן ואת שש המגבות – הייתי חושב על אלוהים. אל תצחק. לא הכול הגיוני. לעתים רחוקות מאוד אני חושב על אלוהים, ודווקא שם חשבתי. חשבתי על זה שבאמריקה אין פחד אלוהים. כאילו ארץ בלי אלוהים.

בעצם, גם הטבע שם הוא כזה. בלי פחד אלוהים.

קשה לי להסביר לך את זה. טבע "שטחי", כאילו. טבע יכול להיות "שטחי"? אבל כך זה נראה לי. בלי עומק, בלי זיכרונות. הרים בלי עקֵדה, למשל. בלי אלוהים שמנסה את האדם והוא פוחד. בלי מזבחות, בלי קורבנות. משהו כזה.

מוזר: עברתי את כל אמריקה, מחוף אל חוף. יש בה הכול, כל מיני הנופים שבעולם – יערות, אגמים, מישורים אינסופיים, פסגות מושלגות, קניונים עמוקים ואדירים – וכל זה לא מרשים! לא מרשים, אדוני! כל ארץ קטנה באירופה, שיכולה להיכנס לכיס הקטן של טקסס – יותר מרשימה. שאלתי את עצמי למה זה, והחלטתי שפני הנוף הם בבואה של פני האנשים. נדמה לך שזה אבסורד, שצריך להיות להפך. אבל בכל זאת זה כך. כלומר, אולי גם להפך, אבל גם כך. כשם שאומרים שכלב בית, למשל, או חתול, מקבלים לאט לאט, במשך השנים, את תווי הפנים של בעליהם, כך אפשר לומר גם על הנוף. והנוף האמריקני קיבל את תווי הפנים של האנשים האמריקנים. אין בו מסתורין. היערות הכי אפלים שם, אין בהם מסתורין. אין אגדות.

יערות, אני אומר. אין יער באמריקה, יש "פארק לאומי". אין פסגה, יש "מונומנט לאומי". מגוחך, איך שהם קוראים לצוקים החדים – צוקים יפים באמת, של אבן חול צבעונית, על יד קולורדו ספרינְגְס – "מונומנט לאומי". באים במכונית, מסתכלים, אומדים את הגובה, קוראים בפרוספקט המודפס בצבעי טכניקולור איסטמן קודאק שהגובה הוא ארבעה-עשר אלף רגל, שיא בכל המרחב שבין נברסקה ליוטה, אז יש סיפוק מזה. הם מרוצים מן ההישג הסטטיסטי, ונוסעים הלאה.

טבע בתור הישג סטטיסטי! תאר לעצמך!

בתשע הייתי יוצא מן המוטל, ניגש אל הדראגסטור הסמוך, בולע פרוסת לחם צמר גפן עם ביצת עין ליד הדלפק, מקנח בקפה מֵימי, מחייך אל המגישה, שם שני אגדי גפרורים בכיס אחד, שניים בכיס שני – "לשירותך, באיחולי בעל הבית" – והולך אל המשרד המקומי של רשות שמורות הטבע, אל מר אופלָאהֶרטי. אדם נחמד מאוד, ממוצא אירי, לא צעיר. שיער שיבה חלק מבריק, משקפיים בלי מסגרת, גוף גמיש של משחק טניס, וחיוך עייף, אירוני. החיוך כאילו היה אומר: תראה, מיסטר רביב, שנינו יודעים שכל זה שטויות. כל מה שאספר לך, אתה יכול לדעת גם בלעדַי, ובעצם גם אין לי הרבה מה לספר. הדברים פשוטים מאוד. אבל הממשלה שלך שלחה אותך ללמוד כאן, מסיבות שהן עניינך, והממשלה שלי נתנה לי הוראות להדריך אותך, מסיבות שהן עניינה, אם כן בוא נעשה כמיטב יכולתנו. בכיף.

ובכן, אנחנו נכנסים לביואיק שלו, יוצאים לדרך, והוא מספר לי על שבטי האינדיאנים, על המוסוקוצ'ואים ועל הקאלאפיואנים ועל הצ'נוקים ועל גנרל ג'ורג' קאסטר, שהביס את ראש השבט "פר רובץ" או "עורב קטן" ב-1876, ועל המורמונים שנשאו נשים רבות, ועל הבהלה לזהב… נכנסים לאזור מיוער, הררי, פראי, נוסעים בכביש צר, עקלקל, לאורך פלג מים עמוק ומפותל, ומגיעים לאיזו בקתה חצי הרוסה, עשויה גזעי עצים עבים, מכוסים אזוב, ולידה גשר עץ על פני הפלג, וליד הגשר שרידים של מבנה עץ גבוה, כמו גרדום. כאן, אומר לי מר אופלאהרטי, היתה מגרסת הזהב הראשונה בארצות הברית. ב-1858 גילו המתיישבים הלבנים שהגיעו בעגלות מן המזרח, שיש זהב במי הפלג. התנפלו על המים והתחילו מסננים את החצץ שבאפיק למצוא פירורי זהב. עשו זאת בידיים, בין האצבעות, אחר כך החכימו והעמידו מגרסה, שאת גלגליה הניעו בכוח המפל הקטן שלפניך. הנה גם נפת הברזל, עוד נשארה מאז. מה עשתה רשות שמורות הטבע? קודם כול, סללה את הכביש הזה, שאורכו עשרים ושבעה מייל, עבודה לא קלה בהתחשב בתנאי המקום, הסלעים, היער וכד'. שנית, קבעה שלטים, עשויים לוחות עץ אורן "טבעי", וחרתה עליהם בחריכה את שמות המקומות ותולדותיהם, מימי האצטקים, האינדיאנים, הכובשים הספרדים, המתיישבים. שלישית, הוציאה תקנות שאין לגעת בשרידים וכל העובר ייענש. רביעית, כבשה שבילים ביער על כמה רכסים מסביב, שבהם נותרו עוד אוהלי אינדיאנים… אתה רוצה לעלות לשם, מיסטר רביב? לא כדאי, אני חושב. עלייה קשה, ברגל. בעצם, אין הרבה מה לראות. והוא מחייך את החיוך העייף, האירוני, שלו: מה תלמד מזה, לאחר הכול?

מה אלמד, באמת? – מצחיקים, השלטים שלהם. ההסברים. כמו לילדים מפגרים. הכול מכוון למכנה המשותף השכלי הנמוך ביותר, זה הפרינציפ.

כך עובר חצי יום. מעונן. מתחיל לטפטף. חוזרים לדוראנגו, שותים בירה בבר, אני מספר לו על ישראל. הוא סקרן מאוד. קרא את בטלהיים, על החינוך המשותף בקיבוצים. את נלסון גליק, על בעיות המים. הנשים, בקיבוץ – הוא אומר מתוך חמדנות של אשמאי – מתרחצות עירומות? בים כנרת, למשל?

למחרת אנו נוסעים ל"מעונות הצוקים". רכס מסולע עם נקיקים, חורבות של אצטקים, שיש בו שמורה של קולומבינות, פרחים קטנים, לבנים, בעלי חמישה עלי כותרת, "יוניות" בעברית. "פרח המדינה" של קולורדו. חניונים, ספסלי עץ, שולחנות עץ. בניין קטן, מודרני, ובו מוזיאון טבע של הסביבה. פוחלצים, מאובנים, סכיני צור פרהיסטוריות, חצים אינדיאניים, כמה בובות אתניות בלבושיהן האותנטיים, בית שימוש מהודר עם מתקן אוויר חם לייבוש הידיים. מר אופלאהרטי מחייך: אולי מאה מבקרים בשבוע. אין מזנון. אם אין מזנון, ובו קוקה קולה, חלב, סנדוויצ'ים, מסטיק, גלויות מצוירות, מי משוגע לבוא? כבר הוציאו מכרז, אבל שום בעל עסק לא צופה רווחים במקום כזה…

הבנק. אני מגיע לעצם הסיפור.

אנשים אדיבים מאוד, כפי שאמרתי. ישרים ואדיבים כמו ספר דקדוק. מחייכים אליך, "בוקר טוב", "אחר צהריים טוב", "ערב טוב", בדראגסטור, בסופרמרקט, במוטל. יודעים שאתה אורח ומייעצים לך עצות. אוהבים מאוד לייעץ, בין שאתה שואל ובין שלא. כדאי לך לקנות גלולות "פוליקיור" נגד נזלת. נסה מי גילוח "סמוד", לא תתחרט. הדרך הטובה ביותר להגיע לאוק-קרוק היא ב"גרייהאונד" של עשר שלושים וחמש, כי האוטובוס של אחת-עשרה עובר דרך סאלידה, וזה לוקח יותר זמן. עניבת "פלאור בלום", זו שאתה רואה עלי, עולה בשלושים וחמישה סנט פחות מכל עניבה אחרת והיא טובה מכולן. יש להם סיפוק, גאווה, כשהם נותנים לך עצות חינם, מדריכים אותך בחיים.

ואחת העצות הראשונות היתה, לפתוח חשבון בבנק. כולם משלמים בצ'קים, גם סכומים פעוטים ביותר. ופנקס הצ'קים – לא הכסף המזומן – הוא מעין תעודת יושר. תעודת אזרחות. מרגע שיש לך פנקס צ'קים של אחד הבנקים המקומיים, כאילו התקבלת לחברה. אינך זר. אתה אזרח, שווה בין שווים בדמוקרטיה האמריקנית.

ובכן פתחתי חשבון ב"צ'ייס מנהטן" המקומי. אדיבות, שקט, מצוחצח, משרתים אותך כמו בבית מרקחת. המנהל מסביר פנים, שואל במה יוכל לעזור לך, מבטיח לך שתוכל להימצא גם במשיכת-יתר כמה ימים. הוא מאמין לך, לא תברח. הקופאי, מיסטר קלארק, בחור צעיר, בלונדי, בעל עיניים קטנות, שקועות בפנים שמנות, שמביעות קצת טמטום וטוב לב, פונה אליך בשמך כבר ביום השני, "בוקר טוב, מיסטר רביב," "איך המרגָש היום, מיסטר רביב," "מתגעגעים הביתה, מיסטר רביב? אני מתאר לי שכן, קשה הרבה זמן בלי האישה והילדים. אצלכם ודאי חם עכשיו, מיסטר רביב." נותנים יחס אישי, מה שקוראים. בנק בעיר קטנה באמריקה.

אמרתי שאין שם אלוהים. אבל הבנק, אני חושב, הוא כמו כנסייה פרוטסטנטית. חלל גבוה, מלא רוממוּת. המנהל הוא כוהן גדול, הוא מנחם, הוא מרגיע, מבטיח אושר לצאן מרעיתו. שליח של השגחה עליונה. והלבלרים הם המשמשים בקודש. והאווירה, השקט הזה, שיש בו רוממות, אולי גם מורא… כן, אני חושב שגם מורא.

בוקר אחד, שלושה שבועות לפני גמר "הקורס" שלי -

למה אני מספר לך את זה? ארבע שנים שמרתי את הסיפור הזה בלבי. לא גיליתי לאיש. גם לא לגאולה.

אבל אני מוכרח לספר את זה פעם. לנקז, יותר נכון.

אספר לך. אחר כך. אם תהיה לך סבלנות.

19 פברואר

שלושה מהם / אהרון מגד / ביקורות

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב מן העיתונות

המלצה על הסיפור "על עצים ואבנים" מתוך הקובץ מאת דויד בר יוסף, האתר המקומי של זכרון יעקב, דצמבר 2006.
המלצה על הסיפור "'החי על המת" מתוך הקובץ מאת אמציה שיינפלד, NRG, ספטמבר 2006.
פתיחת הסיפור "על עצים ואבנים" מתוך הקובץ, 'נענע 10', ספטמבר 2006.
ראיון עם אהרון מגד מאת מרב יוידולביץ', Ynet, אוגוסט 2006.

19 פברואר

אורנה ואלה: ספר המתכונים / ביקורות

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב מן העיתונות

הספר ברשימת עשרת ספרי הבישול שהם חובה בכל מטבח מאת תיגל נשיא, mako, ינואר 2012.

ביקורת מאת אריאנה מלמד, Ynet, יוני 2006.

מאמר על הספר מאת צבי טריגר, אתר 'הארץ'.

ביקורת מאת רננה פרס, נענע10, פברואר 2008.

19 פברואר

יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה / סיוון בסקין / ביקורות

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב מן העיתונות

אזכור של סיוון בסקין ברשימת משוררי העשור של דניאל עוז, Ynet, דצמבר 2009.
המלצות על הספר מאת הסופרים גל אמיר וניר ברעם, 'נענע 10', יוני 2006.
מאמר על שירתה של סיוון בסקין מול זו של דוד אבידן מאת גלעד מאירי, מגזין 'מקום לשירה', מאי 2006.
ראיון עם המחבר לקראת צאת הספר מאת יהושוע סימון, 'גלובס', אפריל 2006.
שני שירים מתוך הספר, Ynet, מרץ 2006.

19 פברואר

בתוך הבונקר של היטלר / יואכים פסט / קטע ראשון

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

פרק ראשון

הקרב מתחיל

בשעה שלוש לפנות בוקר פילחו פצצות תאורה את שמי הלילה והציפו את ראש הגשר שליד קיסטְרין באור אדום בוהק. כעבור רגעים אחדים של שקט מתוח נשמע קול רעם שהרעיד את גדות נהר האוֹדֶר הרבה מעבר לעיר פרנקפורט. כאילו הופעלו ביד רפאים נעלמה, החלו סירנות ליילל וטלפונים טירטרו במקומות שונים ומרוחקים, עד ברלין; ספרים נפלו מן המדפים. זה היה ה-16 באפריל 1945, היום שבו פתח הצבא האדום במבצע לכיבוש ברלין, כשהוא מטיל לשדה המערכה כוחות עצומים: עשרים ארמיות, שני מיליונים וחצי חיילים, יותר מארבעים אלף מרגמות ותותחים ובנוסף עליהם מאות משגרי רקטות מרובי קנים, הקטיושות, שבגלל צורתן נקראו בפי הגרמנים "עוגבי סטלין" – בממוצע שלוש מאות קני ירי לכל קילומטר. מסביב לכפרים לֶטשין, זֶלוֹב, פרידֶרסדוֹרף ודוֹלגֶלין התרוממו עמודים של אש ויצרו חומה של רשפים, גִצים, גושי עפר שניתזו מהאדמה ושברי אבנים שהתעופפו לכל עבר. יערות שלמים עלו בלהבות. ניצולים סיפרו אחר כך על סופות לוהטות שחלפו ביעף על פני הקרקע, הציתו אש בכל מקום והפכו לאפר ולאבק את כל מה שנקרה בדרכן.

כעבור חצי שעה נפסק פתאום שאון התופת. לרגעים מספר השתררה דממה מוזרה, שנשמעו בה רק לחישות האש ונהימות הרוח. ואז, קרן אור יחידה זינקה מתוך הקווים הסובייטיים היישר אל השמים. זה היה האות להדלקתם של 143 זרקורים שהוצבו במרחק מאתיים מטר זה מזה, וכוונו אל האופק במטרה להציף את שדה הקרב באור מסמא. קרני האור המסנוורות גילו במסלולן קרקע מחורצת וסדוקה, והשתברו רק במרחק כמה קילומטרים, משפגעו בגבעות זלוב, יעד המתקפה הראשון של מרשל גיאורגי ק' ז'וּקוֹב, המפקד העליון של החזית הביילורוסית הראשונה. הפקודה שנתן לפקודיו לפני תחילת הקרב היתה: "למחוץ את האויב ולהתקדם אל ברלין בדרך הקצרה ביותר. יש לכבוש את בירת גרמניה הפשיסטית ולהניף בה את דגל הניצחון!"

חזיון האורות התיאטרלי, שזכה במטות התכנון האסטרטגי של הסובייטים לכינוי "נשק הפלא" של ז'וקוב, התגלה כחרב פיפיות ועלה לרוסים בקורבנות רבים. למרות הסתייגויות שביטאו כמה מעמיתיו, דבק המרשל בתוכניתו להשתמש בזרקורים כדי "להכות בסנוורים" את האויב, שממילא יהיה מבולבל ונרפה בעקבות הרעשה ארטילרית מתמשכת, עד שיאבד את יכולתו להילחם. ז'וקוב האמין שבדרך זו יתאפשר לחייליו, כבר בניסיון ההסתערות הראשון, לטפס על הרכס התלול שהגיע לגובה שלושים מטר בערך והיה מלא במדרונות ובמכתשים. אבל חומת האש יצרה מסך סמיך של עשן וערפל קרב, שריחף על פני המישור וחסם את אורות הזרקורים. הכוחות המסתערים איבדו את דרכם והתרוצצו חסרי אונים בערפילים הקודרים של דמדומי הבוקר. נוסף על כך התברר שמטה הפיקוד העליון הסובייטי שגה לגמרי בהערכת תנאי השטח, שהיה משובץ לאורכו ולרוחבו תעלות, ביצות ובורות ניקוז, ובאותו זמן, בעונת האביב, הוצף במימי שיטפונות. כלי גרר, משאיות עמוסות בחיילים, וציוד כבד מסוגים שונים בוססו בקרקע הבוצית, שקעו, נתקעו, ולבסוף ננטשו.

על אף כל זה, ההשפעה המכרעת על תוצאות ההתקפה היתה נעוצה בעובדה אחרת. מפקד קבוצת הארמיות ויסלָה של הצבא הגרמני, גנרלאוֹבֶּרסט גוֹטהַרד הַיינריצי, הכיר היטב את הטקטיקות של המפקד הרוסי, וזמן קצר לפני שהחל הקרב הסיג את אנשיו מעמדות ההגנה הקדמיות. כתוצאה מכך פגעה הארטילריה הסובייטית בקווי הגנה כמעט ריקים מאדם. כשפתחו חיילי הרגלים הסובייטים בהסתערות, בליווי ריכוזי שריון גדולים, והגיחו מתוך העשן בדגלים מונפים ובקריאות קרב רמות, הם נתקלו במגינים הגרמנים שכמעט לא ספגו אבדות. הכוחות הגרמניים, שהיו חלשים בהרבה מהכוחות המסתערים והורכבו משאריות של יחידות שנשחקו במהלך המלחמה, ישבו והמתינו עד שהתוקפים התקרבו אליהם, ואז ירו בלי הבחנה אל תוך מסת הצללים הרוחשת שלפניהם. כשטורי השריון הסובייטי הצפופים החלו להסתמן באור ההולך ומתחזק, מאות תותחים נגד מטוסים שקניהם הונמכו פתחו לעברם באש שטוחת מסלול. עם עלות השחר נהדפה ההתקפה. לכוחות המסתערים נגרמו אבדות כבדות.

על טעותו הראשונה הוסיף ז'וקוב טעות שנייה. הוא היה מאוכזב ומיואש מן הכישלון, וגם חשש מסטלין שלא הסתיר את כעסו. לפיכך החליט המרשל לשנות את האסטרטגיה שנקבעה מראש, והטיל למערכה את שתי ארמיות השריון שהוצבו עד אז בעמדות עורפיות. התוכניות המקוריות של המתקפה ייעדו אותן לפעולה רק מרגע שתושג פִּרצה משמעותית בקווי ההגנה הגרמניים, אך עכשיו הן שעטו לעבר שדה הקרב ורק הגבירו את המהומה ששררה בעורפם של חיילי הרגלים המסתערים. הטנקים הזדחלו בדרכים הפקוקות, נדחקו בין הכוחות התועים, הפריעו לשינוי מיקומן של סוללות הארטילריה וחסמו את דרכי הגישה להובלת אספקה ותגבורות; ומאחר שנשלחו לשדה הקרב בלי תיאום אסטרטגי, יצרו אנדרלמוסיה איומה שהביאה עד מהרה לידי שיתוק מוחלט של כל מערך המבצעים הסובייטי. אחד ממפקדי הארמיות שהיו כפופים לז'וקוב, גנרל וסילי א' צ'וּיקוֹב, כתב ברשימותיו מ-16 באפריל שהיחידות הסובייטיות לא ביצעו את משימותיהן ובכמה מקומות לא התקדמו "אפילו צעד אחד". התוכנית הראשונית, לכבוש את ברלין ביום החמישי למתקפה, נכשלה.

במפקדה של היטלר בברלין, בבונקר התת-קרקעי שמתחת למתחם לשכת הקנצלר, המתינו זה כמה ימים למתקפה בתחושה מעורבת של קוצר רוח, ציפייה מתוחה והשלמה קהת חושים. החדשות הראשונות מהחזית על ההצלחה הזמנית בעצירת המתקפה הסובייטית הפיחו תקוות מבולבלות לניצחון, שהפכו מיד להזיות ולדמיונות שווא. בכל זאת היטלר הורה להתכונן להגנה על רובע הממשלה, ובייחוד על מתחם בניין לשכת הקנצלר, לפרוץ חרכי ירי בכל מקום ולהציב בעמדות הירי תותחים נגד טנקים ומרגמות. בשעות אחר הצהריים פירסם "פקודת יום לחיילים בחזית המזרחית" שבה דיבר על תאוות הרצח של "אויבנו בנפש הבולשוויקי-יהודי" והביע את ביטחונו המוחלט בכך שהפלישה מאסיה תסוכל "גם הפעם… והפולשים ידממו למוות בשערי בירת הרייך הגרמני… אתם, החיילים הלוחמים במזרח," נאמר עוד, "יודעים בעצמכם מה הגורל הנורא המאיים בראש ובראשונה על נשים, נערות וילדים גרמנים. בזמן שהזקנים, הגברים, הנערים והילדים יירצחו, יהיו הנשים והנערות לזונות של קסרקטינים. כל השאר יוצעדו בסך אל סיביר."

כבר בינואר 1945 הגיע הצבא האדום אל האוֹדֶר וצלח את הנהר בכמה נקודות ליד העיר קיסטרין, שלושים קילומטרים מצפון לפרנקפורט על האודר. במהלך הקרבות הצליח להקים ראש גשר שאורכו ארבעים קילומטרים ועומקו עד עשרה קילומטרים בכמה מקומות, והעמיד בסכנה כוללת את מערך הנסיגה הגרמני, "קו הניבלונגים", עד נהר הנַייסֶה. הצבא הגרמני הגיב רק בתחילת מרס. הוא החל לכרות מחפורות, להציב מכשולים נגד טנקים ולהקים עמדות הגנה מבוצרות בתוך ברלין ובכל מבואותיה. אך עד מהרה קרה משהו בלתי נתפס. מסיבות לא ברורות, כשהארמיות הסובייטיות הפסיקו את התקדמותן לזמן מה, גם בברלין שבתו העבודות לבניית מערכת הביצורים, ותהיה זו ארעית ומאולתרת בלבד. הפסקתן היתה קשורה במידה רבה להיטלר עצמו, שהתבצר בהחלטתו להגן על ברלין מגדות האודר. אף אחת מיחידות הצבא שהוצבו בחזית לא הורשתה לעזוב את הגִזרה שנקבעה לה ולסגת לעבר עיר הבירה. "להחזיק בקו או למות!" – זה מטבע הלשון שחזר ונשנה באינספור פקודות, הנחיות ופניות אחרות.

אל מול כוחות הצבא האדום ניצב קורפוס פנצר 56 של גנרל הלמוּט וַיידלינג, ומעט דרומה משם נפרשה ארמיה 9 בפיקודו של גנרל תיאודור בוּסֶה. גנרלאוֹבֶּרסט היינריצי, שיחידות אלה נמנו עם קבוצת הארמיות שבפיקודו, ניסה לשווא להתריע מפני הסכנה שיכותרו אם יצליח ז'וקוב להבקיע את קווי ההגנה. הוא גם שב והזהיר שהכוחות המתגוננים לא יוכלו להדוף את ההתקפה אלא למשך זמן קצר; לאחר מכן, המחסור בכוחות רגלים מנוסים, בתחמושת ובאספקה, ויותר מכול תשישותם המוחלטת של החיילים, ישימו סוף לכל מאמצי הבלימה. גם אזהרות אלה לא מצאו אוזן קשבת. היטלר האמין ללא סייג בכך שדי בכוח הרצון עצמו להתגבר על כל נחיתות בציוד ובכוח אדם. אמונה זו, יחד עם הבטחותיהם היהירות והריקות של גרינג, הימלר ומפקד הצי הגרמני, רב-אדמירל קרל דֶניץ, שיקמו לפי שעה את תחושת הביטחון בכך שהניצחון יושג – תחושה שנעלמה זה מכבר ושהיטלר לבדו הקפיד להחיותה באופן מלאכותי. לבסוף נאספו כמה בטליונים של פוֹלקסשטוּרם, מיליציה עממית שהוקמה לשם הגנת הרייך ואליה גוייסו נערים רכים בשנים או קשישים, כולם לא כשירים לשירות צבאי רגיל. הם נשלחו באוטובוסים לקווי החזית במטרה לעצור את הארמיות ואת הקורפוסים הממונעים של ז'וקוב. עוד הרדיו מדווח ש"אלפי ברלינאים יצאו עם יחידותיהם אל החזית", וכבר הסתיימה המשימה בעבור חלקם: מטוסי קרב סובייטיים, ששלטו בכל המרחב האווירי של עיר הבירה, איתרו כמה משיירות הרכב בדרכן לחזית והשמידו אותן בגיחות צלילה מעטות.

תחזיותיו של היינריצי התממשו במלואן. ז'וקוב אירגן מחדש את גייסותיו והורה לחדש את המתקפה מיד עם רדת החשכה. לנחישותו וללהיטותו בהפעלת הכוחות תרמו הדיווחים על הישגיו הנאים של יריבו, מרשל איוון ק' קוֹניֶב, בחלקה הדרומי של החזית. לא זו בלבד שקונייב הצליח לחצות את הנייסֶה ביותר ממאה ושלושים נקודות, ובכך להשיג את פריצת הדרך המכריעה שהיתה חיונית להמשך המתקפה, אלא שכתוצאה מכך האמין שעכשיו יוכל להצדיק את דרישתו התכופה להשתתף בכיבוש ברלין, ושהוא רשאי, ברגע האחרון ממש, לתבוע זכות על גביע הניצחון שהובטח לז'וקוב. תחרות סמויה נפתחה בין המצביאים, בעידודו של סטלין התחבולני, שכיוון כמה עקיצות כלפי ז'וקוב מפני שחִנו של הלה סר בעיניו לזמן מה. באחד מדיווחי המצב ביקש מצב החזית בתחילת המתקפה הרוסית על ברלין ב-16 באפריל 1945. כבר בינואר הגיע הצבא האדום לנהר האוֹדֶר והקים ליד קיסטרין ראש גשר באורך כמעט ארבעים קילומטרים ובעומק עד עשרה קילומטרים בנקודות מסוימות.

קונייב מהדיקטטור רשות להסיט את האגף הימני של כוחותיו ולנוע צפונה דרך ליבֶּן ולוּקֶנוַלדֶה כדי להגיע בתוך כמה ימים אל צוֹסֶן שמדרום לברלין. סטלין שאל אותו אם ידוע לו שבצוסן נמצא "מטה הפיקוד העליון של הוורמאכט". משהשיב קונייב בקצרה "כן!" אמר לו סטלין: "טוב. אני מסכים. תוציא את שתי ארמיות השריון להתקפה על ברלין."

צפונה משם, בגזרה המרכזית של חזית האודר, הגיעו סוף סוף חייליו של ז'וקוב לבתים הראשונים של זֶלוֹב בחצות. במשך זמן מה ניטש קרב קשה על שרשרת הגבעות דמוית הפרסה. יחידות הוורמאכט הורכבו לא אחת מעתודות שהוטלאו בחיפזון; במקומות שונים לאורך החזית עמדו בפני כוחות עדיפים פי עשרה. מרוצצות מן הלחימה השוחקת, התפרקו לבסוף במהירות. בנוסף על כך, הלך וגבר חששו של היינריצי מפני האפשרות שגייסותיו השועטים של קונייב יופיעו פתאום בעורף ארמיה 9 ויכתרו אותה. למחרת, משנודע לו כי אחת מיחידות העלית שבפיקודו, דיוויזיית הצנחנים שהחזיקה ברכסים של זלוב, איבדה את העשתונות ופתחה במנוסה, החליט להתקשר ל"בונקר של הפיהרר".

כפי שקרה לא אחת בעבר, הסבריו והצעותיו הדחופות לא זכו להבנה. הצעתו להסיג את החיילים מהמוצבים שבפרנקפורט על האודר כדי לחסום פִרצה באורך קילומטר בקווי ההגנה, נענתה בדחייה נחרצת. בהמשך, כשדרש מגנרל הַנס קרֶבּס, המינוי הטרי לראש המטה הכללי, לאשר נסיגה לכוחות שבפיקודו שלו, לא נשמעה מעברו האחר של הקו אלא נשימתו הכבדה של קרבס. לבסוף אמר קרבס: "היטלר לעולם לא יסכים לזה. הישארו בעמדותיכם!"

ב-19 באפריל שלטו הרוסים בכל שרשרת הגבעות מזלוב בדרום עד לוְריצֶן בצפון. פחות ממאה שנים קודם לכן, חבל הארץ שהשתרע למרגלותיהן הזכיר לעובר אורח "ארצות פלא רחוקות… כל כולן שלווה, צבעים וניחוחות נעימים". כעת הפך לארץ שוממת וקודרת, מצולקת במכתשים שפערו בה פגזים אינספור. שרידי קו ההגנה הגרמני התפוררו עכשיו זה אחר זה במלחמת חפירות עקובה מדם. לפי מקורות הצד הסובייטי נפלו בקרבות יותר משלושים אלף מחייליו. הערכות מהימנות יותר מעלות את מספר החללים הרוסים לשבעים אלף לעומת שנים-עשר אלף הרוגים בצד הגרמני. מעתה נשארו בקושי שבעים קילומטרים עד ברלין, ובדרך לעיר הבירה לא היה עוד קו חזית רציף אלא רק כמה בסיסים צבאיים ויחידות בודדות שהוצבו בכפרים, בחלקות יער ובגבעות נמוכות. יומיים לאחר מכן כבר נחתו בהֶרמַנפּלאץ, אחת מכיכרות ברלין, פגזים סובייטיים ראשונים שנורו מתותחים ארוכי טווח בידי מפעיליהם הלהוטים לקרב. במרחץ הדמים המבעית נהרגו עוברים ושבים וקונים שעמדו בתור בחזית חנות הכולבו "קַרשטאט", בלי שיחושו בסכנה האורבת מלמעלה.

כמה ימים קודם לכן הגיעו הכוחות האמריקניים לנהר האֶלבֶּה בסמוך לבּארבּי, ושם עצרו. "ברלין כבר אינה מטרה צבאית," הכריז גנרל דווייט ד' אייזנהאואר, המפקד העליון של בעלות הברית באירופה. לעמיתיו ההמומים הסביר שהעיר נועדה ליפול בידי הרוסים, זה הוסכם מראש, ולכן המלחמה בחלקו הצפוני של הרייך הסתיימה מבחינתם. באותו זמן החליט פֶלדמרשַל ולטר מוֹדֶל, לאחר שדחה כמה הצעות לכניעה, לעצור את קרב ההגנה בחבל הרוּהר ולפזר את קבוצת הארמיות שבפיקודו. יותר משלוש מאות אלף חיילים גרמנים ושלושים גנרלים נפלו בשבי. "האם עשינו את כל מה שיכולנו," שאל מודל את ראש מטהו, "כדי להצדיק את מעשינו במשפטה של ההיסטוריה? האם יש עוד משהו שאפשר לעשות?" לאחר שבהה בחלל זמן מה, הוסיף: "בעבר, המצביאים המובסים היו בולעים רעל." זמן קצר לאחר מכן הלך בעקבותיהם.