חדשות ועדכונים

20 פברואר

הבן האובד / הנס אולריך-טרייכל / קטע ראשון

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

1.

אחי רבץ לו על שמיכת צמר לבנה וצחק אל המצלמה. זה היה בזמן המלחמה, אמרה אמא, בשנה האחרונה של המלחמה, בבית. הבית, זה היה המזרח, והאח נולד במזרח. כשאמא ביטאה את המילה "בבית", היא התחילה לבכות, כפי שהתחילה לבכות לעתים קרובות כשדיברו על האח. קראו לו ארנולד, כמו לאבא. ארנולד היה ילד שמח, אמרה אמא כשהתבוננה בתצלום. אחרי זה לא אמרה עוד שום דבר, וגם אני לא אמרתי שום דבר והתבוננתי בארנולד, שרבץ לו על שמיכת צמר לבנה והיה שמח. אני לא יודע על מה ארנולד היה שמח, היתה מלחמה וחוץ מזה הוא היה במזרח, ולמרות זאת הוא היה שמח. קינאתי באח על שהיה שמח, קינאתי באח על שמיכת הצמר הלבנה, וקינאתי בו גם על מקומו באלבום התמונות. ארנולד היה ממש בתחילת האלבום, עוד לפני תמונות החתונה של ההורים ודיוקנאות הסבים והסבתות, ואילו אני הייתי באלבום הרחק מאחור. חוץ מזה, התצלום של ארנולד היה די גדול, ואילו רוב התצלומים שאני הופעתי בהם היו קטנים ואפילו זעירים; תצלומים שההורים צילמו במה שנקרא מצלמת-קופסה, ובמצלמה הזאת יכלו, כנראה, לצלם רק תמונות קטנות או ליתר דיוק זעירות. בתצלומים שאני הופעתי בהם, היה צריך להתבונן בקפדנות רבה כדי שיהיה אפשר כלל לזהות משהו. באחד התצלומים הזעירים האלה, לדוגמה, נראתה ברֵכה ובתוכה כמה ילדים, ואחד הילדים האלה היה אני. אלא שבתצלום היה אפשר לראות רק את הראש שלי, כי אני, שאז עוד לא ידעתי לשחות, ישבתי בתוך המים והם הגיעו לי כמעט עד הסנטר. חוץ מזה, הראש שלי הוסתר חלקית על ידי ילד שעמד לפנַי בתוך המים, כך שבתצלום שהופעתי בו, רק חלק קטן מראשי נראה גלוי על פני המים. בנוסף על כך, על החלק הגלוי של ראשי נראה צל שהטיל מן הסתם הילד שעמד לפנַי, כך שכל מה שבאמת היה אפשר לראות ממני זה העין הימנית. אחי ארנולד, כבר כשהיה תינוק, נראָה לא רק כמו אדם מאושר אלא גם כמו אדם חשוב, ואילו אני נראיתי בדרך כלל ברוב תמונות הילדות שלי רק באופן חלקי, ולפעמים כמעט לא היה אפשר לראות אותי כלל. לדוגמה, כמעט לא היה אפשר לראות אותי כלל בתצלום הטבילה שלי. אמא החזיקה כרית לבנה, ועליה היתה מונחת שמיכה לבנה. מתחת לשמיכה הזאת הייתי אני, היה אפשר להבחין בזה, כי השמיכה הוסטה הצידה מעל הקצה התחתון של הכרית, ומתחתיה הציצה החוצה כף רגל של תינוק. מבחינה מסוימת המשיכו כל שאר התצלומים שצולמתי בילדותי את המסורת שנולדה עם התצלום הראשון הזה, אלא שבתצלומים המאוחרים היה אפשר לראות במקום הרגל את היד הימנית, חצי צדודית או עין אחת, כמו בתצלום שלי בברֵכה. הייתי יכול להשלים עם הנוכחות החלקית של דמותי באלבום המשפחתי, אלמלא עשתה לה אמא הרגל לפתוח שוב ושוב את האלבום כדי להראות לי את התמונות. בכל פעם הסתכם העניין בכך, שהתצלומים הקטנים והזעירים שצולמו במצלמת-הקופסה, אותם תצלומים שהיה אפשר לראות בהם אותי או יותר נכון חלקי גוף שלי, נסקרו ברפרוף די מהיר, ואילו התצלום של אחי ארנולד, שנראה לי בגודל טבעי כביכול, נתן הזדמנות להתבוננות בלתי נלאית. כתוצאה מכך, ישבתי בדרך כלל על הספה ליד אמא בפרצוף חמוץ ובמצב רוח רע והייתי מתבונן בארנולד שהיה שמח וטוב לב, בעוד אמא מתרגשת בבירור יותר ויותר. כבר משחר ילדותי השלמתי עם הדמעות של אמא, ולא המשכתי לתהות עוד, למה התחילה אמא לבכות לעתים קרובות כל כך למראה ארנולד השמח. וגם העובדה שארנולד אמנם היה אחי, אבל מעולם לא ראיתי אותו במו עינַי, כמעט לא הטרידה אותי בשנים הראשונות, ואפילו הייתי די מרוצה מזה שאיני צריך לחלוק איתו את חדר הילדים שלי. אבל יום אחד הסבירה לי אמא משהו על גורלו של ארנולד, כשגילתה לי שארנולד גווע ברעב בזמן הבריחה מהרוסים. "גווע ברעב," אמרה אמא, "גווע ברעב בידיים שלי." כי גם היא עצמה גוועה ברעב כמעט לגמרי, פחות או יותר, בזמן המסע הארוך מהמזרח למערב, ולא היה לה חלב וגם לא שום דבר אחר להאכיל בו את הילד. על השאלה שלי, אם גם לאף אחד אחר לא היה חלב בשביל הילד, לא אמרה אמא שום דבר, וגם על כל השאלות האחרות שלי על הנסיבות המפורטות של הבריחה ועל גוויעתו ברעב של אחי ארנולד – לא ענתה. אם כן, ארנולד מת, מה שהיה מן הסתם עצוב מאוד, אבל הֵקל עלי את ההתמודדות עם תמונתו. ארנולד השמח והמוצלח אפילו נעשה עכשיו נחמד בעינַי, והייתי גאה שיש לי אח מת, שגם נראה שמח ומוצלח כל כך. התאבלתי על ארנולד והייתי גאה בו, חלקתי איתו את חדר הילדים שלי ואיחלתי לו את כל החלב שבעולם. היה לי אח מת, והרגשתי שגורלי שפר עלי. לאף אחד מחברי למשחק לא היה אח מת, בוודאי ובוודאי לא אח שגווע ברעב בזמן הבריחה מהרוסים.

 

ארנולד נהיה חבר שלי, וגם היה נשאר חבר שלי אלמלא יום אחד קראה לי אמא לְמה שהיא כינתה "שיחת הבהרה". שיחת הבהרה היתה משהו שאמא מעולם לא קראה לי אליו, וגם אבא מעולם לא קרא לי לשיחת הבהרה. בכל ימי ילדותי ובשנים הראשונות לנעורי מעולם לא נקראתי לשיחת הבהרה או אפילו למשהו דומה ולוּ בקירוב לשיחת הבהרה. אבא הסתפק בחלוקת פקודות קצרות והוראות עבודה כדי להגיע איתי לכלל הידברות, ואמא אמנם דיברה איתי לפעמים, אבל כל הדיבורים הוליכו בדרך כלל אל האח ארנולד וממנו אל דמעות או שתיקה. שיחת ההבהרה נפתחה במילותיה של אמא, שאמרה שעכשיו אני כבר גדול מספיק כדי לדעת את האמת. "איזו אמת," שאלתי את אמא, כי חששתי שאולי מדובר בי. "מדובר," אמרה אמא, "באח שלך ארנולד." מבחינה מסוימת חשתי הקלה שגם הפעם מדובר בארנולד, אבל מצד שני זה גם הרגיז אותי. "מה עם ארנולד?" שאלתי, ואמא כבר נראתה שוב על סף דמעות, ועל זה הגבתי מיד בשאלה ספונטנית אבל לא מאוד חכמה, אם קרה משהו לארנולד, ואמא פטרה אותה במבט כעוס. "ארנולד," אמרה אמא בלי הקדמות נוספות, "ארנולד לא מת. הוא גם לא גווע ברעב." עכשיו גם אני כעסתי וגם הייתי קצת מאוכזב. אבל במקום לשתוק שאלתי את אמא, גם הפעם בלי לחשוב הרבה, ממה ארנולד מת בעצם. "הוא בכלל לא מת," אמרה אמא שוב ובלי שום התרגשות, "הוא הלך לאיבוד." ואז היא סיפרה לי את הסיפור על ארנולד שהלך לאיבוד, שחלק ממנו הבנתי וחלק ממנו לא הבנתי.

20 פברואר

הבן האובד / הנס-אולריך טרייכל / ביקורות

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב מן העיתונות

ראיון עם המחבר מאת אסף אוני, 'הארץ', אפריל 2007.
כתבה על הספר מאת עדינה שטרן, 'הארץ', מרץ 2007.
ביקורת על הספר מאת אריאנה מלמד, Ynet, מרץ 2007.
ביקורת על הספר מאת שחר גלילי, 'הארץ'

20 פברואר

האישה בלבן / וילקי קולינס / ביקורות

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב מן העיתונות

ביקורת על הספר מאת דן לחמן, e-mago, מאי 2007.
ביקורת על הספר מאת מאיה פלדמן, Ynet, מרץ 2007.
אוסף המלצות של קוראים, אתר 'סימניה'.

20 פברואר

האישה בלבן / וילקי קולינס / קטע ראשון

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר.

 

רחוב הארלי, לונדון
פברואר 1861

מתחיל את הסיפור ווֹלטר הַרטְרַייט
מפונדק קלמנטס, מורה לציור

1.

 

זהו סיפור על מה שסבלנותה של אישה יכולה לשאת ועל מה שנחישותו של גבר יכולה להשיג.

אילו היה אפשר לסמוך על מערכת המשפט שתרד לעומקה של כל פרשה חשודה ושתנהל כל הליך של חקירה בסיוע מצומצם בלבד של שמן הזהב והשפעותיו המרככות, ייתכן שהאירועים הממלאים דפים אלה היו מגיעים לבית משפט וזוכים למידה ראויה של תשומת לב הציבור.

ואולם שלטון החוק, במקרים בלתי נמנעים אחדים, הוא משרתו העסוק מאוד של הכיס התָפוּח, ולסיפור לא נותר לפיכך אלא להיות מסופר בפעם הראשונה כאן. הקורא ישמע אותו עכשיו כפי ששופט היה מן הסתם עלול לשמוע אותו. מתחילתו של הגילוי ועד סופו לא יימסרו שום נסיבות בעלות חשיבות על סמך עדויות מפי השמועה. כשירצה המקרה ומחבר שורות הקדמה אלה (וולטר הרטרייט שמו) יהיה קרוב יותר מאחרים למאורעות המיועדים להיכתב, יתארם הוא בעצמו. ולכשיכזיב ניסיונו, יפרוש מתפקיד המספר, ואת המשימה שנטל על עצמו ימשיכו, מהמקום שבו הפסיק, אחרים שביכולתם לתאר את הנסיבות העומדות כאן לעיון, ויעשו כן על סמך ידע אישי ובאותה בהירות ונחרצות שאפיינה את דברי קודמיהם.

את הסיפור המובא בזאת יגולל אפוא יותר מעֵט אחד, כדרך שבבית משפט מגולל יותר מעד אחד את סיפור מעשה הפשע, וגם לשמה של אותה מטרה: להציג את האמת, ותמיד מהפן הישיר והבהיר ביותר שלה, ולהתחקות אחר התפתחותה של שורה אחת שלמה של מאורעות, באמצעות הזמנת הדמויות שהיו קשורות אליהם ביותר בכל שלב ושלב לספֵּר, כל אחת בתורה, על התנסותה שלה, מילה במילה.

יבוא אפוא וולטר הרטרייט, מורה לציור בן עשרים ושמונה, ויישמע ראשון.

2.

זה היה יומו האחרון של חודש יולי. הקיץ הארוך והחם התקרב אל סיומו; ואנחנו, עולי הרגל היגעים של מדרכות לונדון, התחלנו להעלות במחשבתנו את העָבים שעל שדות החיטה ואת רוחות הסתיו שעל חוף הים.

אותי, בעוונותי, הותיר הקיץ המתפוגג בבריאות לקויה, ברוח נכאה, וגם, אם האמת חייבת להיאמר, בחסרון כיס. בשנה האחרונה לא כילכלתי את משאבי המקצועיים בזהירות הנקוטה בידי בדרך כלל; ובגלל פזרנותי יכולתי לצפות רק לסתיו של קיום חסכני בין הבית של אמי בהמפסטד לבין מעוני שלי בעיר.

הערב, אני זוכר, היה דמום ומעונן; האוויר הלונדוני היה בשיא כובדו. זמזומה הרחוק של התנועה ברחוב היה בשיא עמימותו; הדופק החלש של החיים הפועמים בגופי, והלב הכביר של העיר שסביבי, כמו הלכו ושקעו, ברפיון הולך ורב, יחד עם השמש השוקעת. התעוררתי ובחיקי ספר ששיקע אותי בתנומה במקום בקריאה, ויצאתי את מעוני אל אוויר הערב הצונן של הפרוורים. זה היה אחד משני הערבים בשבוע שהייתי רגיל לבלות עם אמי ועם אחותי. לפיכך שמתי פעמַי צפונה בכיוון המפסטד.

לתיאור המאורעות שעלי עוד למסור אני נדרש כאן לציין כי אבי מת זה שנים אחדות לפני התקופה שאני כותב עליה עתה, וכי אחותי שרה ואני היינו היחידים ששרדנו ממשפחה בת חמישה ילדים. אבי היה מורה לציור לפנַי. הודות למאמציו, הוא ראה ברכה רבה בעמלו; ודאגתו האוהבת לעתידם של התלויים ביגיע כפיו הניעה אותו, מאז נשא לו אישה, לייחד לביטוח חייו נתח מהכנסותיו, שעלה בהרבה על זה שרוב הגברים מוצאים לנכון להפריש למטרה זו. הודות לזהירותו המופלאה והסתפקותו במועט נשארו אמי ואחותי, אחרי מותו, אדוניות לגורלן, כשם שהיו בחייו. אני המשכתי בקו הזה, והיו לי כל הסיבות להכיר תודה על האפשרויות שעמדו לפני בצאתי לחיים.

הדמדומים השקטים עדיין רטטו על רכסיו הגבוהים של שדה הבור הפתוח, ונוף לונדון שמתחתי שקע אל תוך תהום שחורה בצלו של הערב המעונן, והנה הגעתי אל שער הבית של אמי. רק צילצלתי בפעמון, וכבר נפתחה הדלת לרווחה בתנופה, ובמקום המשרתת הופיע ידידי האיטלקי הנכבד פרופסור פֶּסקָה, וזינק בגיל החוצה כדי להקביל את פני בחיקוי נוכרי צורמני של ברכת שלום אנגלית עליזה.

בזכות עצמו, וגם, אם יורשה לי להוסיף, בזכותי שלי, ראוי פרופסור פסקה לכבוד של עריכת היכרות רשמית. יד המקרה עשתה אותו לנקודת המוצא של סיפור המשפחה המוזר שאותו מבקשים דפים אלה לגולל.

את ידידי האיטלקי הכרתי לראשונה בכמה בתים חשובים שבהם הוא לימד את שפתו ואני לימדתי ציור. על תולדות חייו ידעתי רק שהוא נשא לפנים משרה באוניברסיטת פדובה; שהוא עזב את איטליה מסיבות פוליטיות (שאת טיבן הוא נמנע בעקביות מלציין באוזני איש); ושזה שנים רבות הוא יושב בלונדון כמורה לשפות מבוסס ומכובד.

פסקה לא נחשב לננס ממש – כי מבנה גופו הצטיין בהתאמת איברים מושלמת מכף רגל ועד ראש – אך היה, כמדומני, האיש הקטן ביותר שראיתי מחוץ לזירת מופעים.[2] הופעתו החיצונית שיוותה לו בכל מקום מראה יוצא דופן, אך המוזרות הלא-מזיקה של אופיו הבליטה אותו עוד יותר בין שורות בני המין האנושי. הרעיון שהכתיב את חייו היה, ככל הנראה, החובה להפגין את הכרת התודה לארץ שהעניקה לו מקלט ואמצעי קיום, ואת זאת הוא עשה במאמצים עילאיים להפוך את עצמו לאנגלי. את המחמאה שחלק לאומה בכללותה הוא הביע במטרייה שנשא תמיד ובשימוש תמידי בחותלות ובמגבעת לבנה, אלא שדעתו של הפרופסור עדיין לא היתה נוחה מהדבר, ולפיכך שאף להפוך לאנגלי גם בהרגליו ובבילוייו, ולא רק במראהו החיצוני. משקבע כי אומתנו מתייחדת משאר האומות בחיבתה לעיסוק בספורט, הקדיש את עצמו האיש הקטן, בתום לבו וללא כל הכנה מוקדמת, לסוגי הספורט והבילוי האנגליים שלנו כל אימת שנמצאה לו שעת כושר להצטרף לפעילויות אלה, וזאת מתוך שכנוע עמוק כי בעזרת כוח הרצון הוא יוכל לאמץ את סוגי הפעילות הספורטיבית הלאומית שלנו, בדיוק כשם שאימץ את החותלות הלאומיות שלנו ואת המגבעת הלבנה הלאומית שלנו.

ראיתיו מסַכֵּן את איבריו בלי חשבון בציד שועלים ובמגרש הקריקט, וזמן-מה לאחר מכן ראיתיו מסכן את חייו, בדיוק באותה פזיזות, בימהּ של בּרַייטוֹן.

נפגשנו שם במקרה, ורחצנו יחד בים. אילו עסקנו בפעילות מיוחדת לאוּמה שלי, הייתי, כמובן, משגיח על פסקה בשבע עיניים, אך הואיל ונוכרים מסוגלים בדרך כלל לדאוג לעצמם בתוך המים לא פחות טוב מאנגלים, לא עלה כלל על דעתי כי אמנות השחייה[3] לא היתה אלא עוד סוג של פעילות שנוספה לרשימת הפעולות הגופניות היאות לגברים שהפרופסור חשב שיוכל ללומדן ללא כל הכנה מוקדמת. זמן קצר לאחר שהתרחקנו שנינו מהחוף נעצרתי, וכשנוכחתי כי ידידי אינו לצדי, סבתי לאחור כדי לראות היכן הוא. לבעתתי ולתדהמתי לא ראיתי ביני לבין החוף דבר זולת שתי ידיים לבנבנות נאבקות לרגע קט מעל פני המים, ואחר כך נעלמות מן העין. כשצללתי לחפשו, מצאתי את האומלל מוטל מקופל על הקרקעית, בשקע של חלוקי אבן, ונראה קטן בהרבה מכפי שראיתיו אי-פעם בעבר. בדקות המעטות שחלפו בעת שהובלתי אותו למקום מבטחים, השיב האוויר את רוחו, והוא עלה על מדרגות תא הרחצה[4] בעזרתי. עם התאוששותו החלקית, שבה גם האשליה הנהדרת שהיתה לו בעניין השחייה. ברגע ששיניו הנוקשות איפשרו לו לדבר, הוא חייך בלי הבעה ואמר שזה ודאי קרה בגלל עווית. כששב לאיתנו לגמרי, הוא התיישב לידי על החוף, ובתוך רגע הבקיע אופיו הדרומי החם את כל המעצורים האנגליים המלאכותיים. הוא העתיר עלי את הביטויים המופלגים ביותר של חיבה – קרא בלהט, בסגנון ההפרזה האיטלקי האופייני לו, כי מעתה ואילך יעמדו חייו לרשותי – והכריז כי לעולם לא ידע אושר עד שתימצא לו שעת כושר להוכיח את תודתו בשירות כלשהו שיעשה למעני, שירות שאולי אזכור עד אחרון ימי.

עשיתי כמיטב יכולתי לעצור את שטף דמעותיו והצהרותיו החגיגיות בכך שהתעקשתי להתייחס אל ההרפתקה כולה כאל נושא טוב לבדיחה, והצלחתי לבסוף, כפי שהנחתי שיקרה, למתן את תחושת החובה העזה שפסקה חש כלפי. לא אז ולא אחר כך, כשחופשתנו הנעימה הגיעה אל סיומה, לא העליתי על דעתי ששעת הכושר לשרתני, שאליה נכסף בשקיקה כזאת ידידי האסיר-תודה, נועדה לבוא במהרה; שהוא יעוט עליה בהתלהבות וללא שהות; ושבעשותו כן הוא יטה את זרם קיומי כולו אל אפיק חדש, וישנה אותי בעיני עצמי כמעט עד לבלי הכר.

ובכל זאת, כך היה. אילולא צללתי לחלץ את פרופסור פסקה ששכב מתחת למים על מצע של חלוקי אבן, יש מקום להניח בכל הסבירות שבן אנוש מסוגל לה כי לעולם לא הייתי מקושר אל הסיפור שדפים אלה יגוללו – ואפשר שלעולם לא הייתי אף שומע את שמה של האישה שחיה בכל מחשבותי, שתבעה לה חזקה על כל מעייני מרצי, שהיתה לדמות המנחה היחידה שמכתיבה עתה את תכלית חיי.


[1] עורך דין, משורר ורופא, שכנראה סיפק לקולינס את הפרטים הרפואיים הנוגעים לעלילת הרומן (הערות השוליים הן מאת המתרגמת, אלא אם כן יצוין אחרת).

[2] הצגת גמדים היתה אירוע בידור נפוץ במאה התשע-עשרה.

[3] שחייה היתה מקובלת אז הרבה פחות מאשר היום. ב-1859 נוסד "מועדון השחייה של לונדון", במטרה "להפיץ את אמנות השחייה ולהציבה בשורה הראשונה של פעילויות הפנאי הלאומיות שלנו".

[4] תא נייד על גלגלים שהיה אפשר לקרבו אל שפת המים, וששחיינים ביישנים יכלו לרדת ממנו אל המים באין רואה.

20 פברואר

אקס ליבריס / אן פדימן / קטע ראשון

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

נישואי ספריות

לפני חודשים אחדים החלטנו בעלי ואני לאחד את שתי הספריות שבביתנו. באותה עת מלאו להיכרותנו עשר שנים שמתוכן חיינו יחד שש שנים, והיינו נשואים במשך חמש. ספלי הקפה הלא זהים שלנו חיו בנועם זה בצד זה, לבשנו זה את חולצות הטריקו של זה ובשעת הדחק גם חלקנו גרביים. נישואי התערובת בין אוספי התקליטים שלנו עברו ללא תקרית ראויה לציון ואנו בטוחים שהעשירו את שנינו. וכי איך אפשר אחרת כאשר המוטֶטים של ז'וסקן דה-פְּרֶה (שלי) התכרבלו להם בחמימות עם האוסף הכי גרוע של ג'פרסון אֵיירפּלֵיין (של ג'ורג')? לעומת זאת, הספריות שלנו לא התמזגו ממש. שלי נחה לה בקצה הצפוני של הלופט שלנו, ושל ג'ורג' בקצהו הדרומי. אמנם הסכמנו שאין כל היגיון בכך ש"בילי באד" שלי יערוג ממרחקים אל "מובי דיק" שלו, ובכל זאת לא נקפנו אצבע לקרב בין רחוקים.

בלופט הזה באנו בברית הנישואים בנוכחות העותקים הנפרדים של מלוויל. ללא שום קושי הבטחנו לאהוב זה את זה בעוני ובעושר, בבריאות ובחולי. הבטחנו זה לזה לנטוש את כל אהובינו הקודמים בלי שמץ היסוס. כמה טוב שספר התפילות לא אומר מילה על נישואי ספריות ופרֵדה מעותקים כפולים. נושאים אלה מחייבים שבועה רצינית הרבה יותר והיו עלולים לאיים על עצם קיומו של הטקס. שנינו סופרים ושנינו השקענו בספרים שלנו רגשות שהרבה אנשים מפתחים כלפי מכתבי אהבה ישנים. לחלוק מיטה ועתיד משותף הרי זה משחק ילדים לעומת בעלות משותפת על "כל השירים של ייטס", הספר שממנו קראתי בקול את "מתחת לבֶּן בּאלבֶּן" בעודי ניצבת על קברו של המשורר בחצר הכנסייה בדראמקליף. ומה עם בעלות משותפת על "מבחר שירי ת"ס אליוט" של ג'ורג'? הספר שנתן לו במתנה בכיתה ט' רובּ פארנסוורת, חברו הטוב ביותר, שכתב לו את ההקדשה: "מיטב האיחולים מג'רי צ'יוורס" (ג'רי צ'יוורס, אחד משמות החיבה של רוב, היה השוער של קבוצת "בוסטון ברואינס", והזיווג בין שירה להוקי קרח היה קרוב לוודאי הראשון בהיסטוריה).

הרתיעה שחשנו כלפי רעיון השידוך בין המלווילים שלנו ניזונה גם מהבדלים מהותיים באופיינו. ג'ורג' נוטה לחבר דברים ואילו אני נוטה להפריד ביניהם. הספרים שלו היו מעורבבים באופן הדמוקרטי ביותר וחסו בצל כותרת כוללנית אחת – ספרות. קצתם ניצבו מאונכים, קצתם מאוזנים והאחרים פשוט רבצו להם בנחת מאחורי ספרים אחרים. הספרים שלי נראו כמו מדינות הבלקן אחרי חלוקתה מחדש של יוגוסלביה, ממוינים ומסווגים על פי ארץ המוצא של כותביהם ועל פי הנושא. בלבו של ג'ורג', כמו בלבם של אנשים רבים הסובלים בשקט אי-סדר של אחרים, מפעם אמון בסיסי בחפצים תלת-ממדיים. אם הוא מחפש משהו, המשהו הזה פשוט יתייצב לפניו. מאחר שהוא מאמין בכך בכל לבו, זה בדיוק מה שקורה בדרך כלל. אני לעומתו מאמינה שספרים, מפות, מספריים וסרטי הדבקה נודדים בלא להותיר עקבות, וכי אם לא יוצמדו בחוזקה למקומם יסתלקו ברגע של אמת למחוזות רחוקים וזרים. לכן נתונים ספרי תחת משטר קשוח ומידור קפדני.

לאחר חמש שנות נישואים וילד גמרנו אומר, ג'ורג' ואני, שבָּשלה העת. אנחנו מוכנים ומזומנים לאינטימיות העמוקה הכרוכה במיזוג הספרים שלנו. עדיין לא ממש חשבנו איך ליישב בין גישת-הגן-האנגלי שלו לבין גישת-הגן-הצרפתי שלי. לפחות בטווח המיידי היתה ידי על העליונה בטיעון המוחץ שאם תאוחד הספרייה שלנו על פי השיטה שלי, ג'ורג' יוכל תמיד למצוא את ספריו, אבל אם היא תאוחד על פי שיטתו, לא אוכל למצוא בה את ידי ואת רגלי. הסכמנו על מיון לפי נושאים: היסטוריה, פסיכולוגיה, טבע, מסעות וכדומה, ואת המדור ספרות חילקנו למדורי משנה על פי ארץ המוצא. ג'ורג' חשב אמנם שזאת תוכנית נוקדנית מדי, אבל הסכים שהיא טובה יותר מהתוכנית שעליה שמע מידידים שלנו: ידידים שלהם השכירו את ביתם לחודשים אחדים למעצב פנים. בשובם הביתה גילו שספרייתם על כל תכולתה אורגנה מחדש על פי הצבע והגודל. זמן קצר אחר כך מצא מעצב הפנים את מותו בתאונת דרכים. אני חייבת להודות שבערב שבו שמעתי את הסיפור הסכימו כל הנוכחים שבסופו של דבר נעשה כאן צדק.

אלה היו חוקי היסוד. הצרות האמיתיות התחילו כשהכרזתי על כוונתי לארגן את הספרות האנגלית בסדר כרונולוגי ואת הספרות האמריקנית בסדר אלפביתי של שמות מחברים. להגנתי אמרתי שאוסף הספרות האנגלית שלנו משתרע על פני שש מאות שנים ופרישתו על גבי המדפים, בסדר כרונולוגי, תגולל את ההיסטוריה במלוא תנופתה ממש לנגד עינינו. כל סופרי התקופה הוויקטוריאנית חייבים להישאר יחד, הרי לא יעלה על הדעת לפרק משפחה. חוץ מזה, סוזן זונטאג סידרה את הספרים שלה בסדר כרונולוגי. בריאיון ל"ניו יורק טיימס" סיפרה שהצטמררה רק לעצם המחשבה על פינצ'ון ליד אפלטון ]באנגלית Plato[. אבל רוב האוסף האמריקני שלנו הוא בן העשורים האחרונים של המאה העשרים וכדי למיין אותו בסדר כרונולוגי ניאלץ להתפלפל כשני בחורי ישיבה. לכן טענתי שסדר אלפביתי הוא הכרחי. בסופו של דבר, למען שלום בית ולא למען ההיגיון שבדבר, נכנע ג'ורג'. רגע קשה במיוחד העיב על ההסדר שלנו כשג'ורג' העביר את כתבי שייקספיר שלי ממדף למדף ואני אמרתי: "תשמור על הסדר הכרונולוגי של המחזות!"

"את רוצה לשמור על סדר כרונולוגי ביצירות של מחבר אחד?" נשימתו נעתקה. "הרי אף אחד לא יודע בוודאות מתי בכלל נכתבו המחזות!"

"אז מה?" הטחתי בו, "כל אחד יודע שהוא כתב את 'רומיאו ויוליה' לפני 'הסערה'. הייתי רוצה שיהיה אפשר לראות את זה גם על מדף הספרים שלנו."

ג'ורג' מודה שזו היתה אחת הפעמים היחידות שבהן חשב ברצינות על גירושים.

העברת הספרים דרך קו מייסון-דיקסון מהצד הצפוני שלי לצד הדרומי שלו ארכה כשבוע. בכל ערב היינו מניחים את הספרים המיועדים למיזוג על הרצפה, מערבבים אותם ובוחנים אם השילוב עולה יפה בטרם נניח אותם על המדפים. במשך שבוע ימים נאלצנו לדלג כילדים בדרכנו מהשירותים למטבח, מהמטבח לחדר השינה וחוזר חלילה. טיפלנו בכל אחד ואחד ממאות הספרים שלנו, ובעצם נכון יותר לומר שליטפנו כל אחד. באחדים היו הקדשות שכתבו אהובים מן העבר. באחדים היו הקדשות שכתבנו זה לזה. אחרים היו משולים לכמוסת זמן – ב"סופרים הבריטים החשובים" שלי רשמתי את שמות כל משוררי החובה לבחינת הגמר באנגלית בתיכון, בשנת 1970. מבין דפי "בדרכים" של ג'ורג' נשרה גלויה ועליה בול של עשרה סנט.

בעוד הספרים נערמים והולכים על הרצפה, ניהלנו ויכוחים סוערים לא רק על "איזה ספר יעמוד ליד איזה ספר?" אלא גם על "איפה בכלל נמקם אותם?" אני התגוררתי בלופט תשע שנים בטרם הצטרף אלי ג'ורג', וספרות אנגלית תפסה בו תמיד את המקום המרכזי והבולט ביותר על הקיר שמול הכניסה (בקוטב הנגדי של סולם החשיבות, מימין לשולחן הכתיבה, ניצבה ארונית קטנה עם דלת ועליה מדריך המיקוד ו"דיאטת סקארסדייל השלמה"). ג'ורג' חשב שאת מקום הכבוד הזה חייבים להקצות לספרות אמריקנית. לו הייתי מסכימה להציג את עצמי בפני העולם כחסידה של א"ג' ליבּלינג ולא של וולטר פֵּייטר, הייתי מודה בעצם שהקיץ הקץ על חלום נעורי להיות מרצה באקדמיה, ובכך הייתי מעניקה את הבכורה למקצועי – עיתונאות. נכנעתי למציאות והסכמתי שהקיר הייצוגי שלנו ייצג גם את בעלי וגם אותי, אך הדמעות חנקו את גרוני.

במיוחד בשביל המדפים שליד המיטה יצרנו סיווג חדש – ספרים שכתבו חברים ובני משפחה. את הרעיון שאבתי מידידה שאף היא סופרת (המיוצגת אף היא עכשיו על המדפים האלה). היא נימקה זאת בהרגשה הטובה שמעניק לה מראה חבריה האהובים המקובצים יחד. לג'ורג' היו ספקות בעניין. הוא חשב שזהו פתח לעלבון כפי שעלול לקרות אם, למשל, נַגְלה את מרק הלפרין מהקנון האמריקני, שבו נח על פי האלף-בית בצד ארנסט המינגוויי, ונאלץ אותו לחלוק מדף עם פיטר לראנג'יס שפירסם את שישה-עשר החלקים של "מועדון השמרטפיות" בשם עט נשי (בסופו של דבר ג'ורג' שינה את דעתו כי חשב שלמרק ולפיטר יש בעצם הרבה מה לומר זה לזה).

המשוכה הקשה ביותר בדרכנו הופיעה לקראת סוף השבוע, כשהגענו למיון העותקים הכפולים שלנו והיינו חייבים להחליט איזה ספר להשאיר ועל איזה לוותר. התברר ששנינו שמרנו עותקים כפולים של ספרינו האהובים ביותר על כל צרה שלא תבוא אם ניאלץ להיפרד. אם ג'ורג' ייפטר סופית מהעותק המרופט של "אל המגדלור" ואני אפטר סופית מ"זוגות" בעטיפתו הוורדרדה שאותו קראתי שוב ושוב בשנות העשרה (כאשר מסעות המחקר של אפדייק לנבכי מורכבותם של חיי הנישואים נראו אקזוטיים מעל ומעבר לכל דמיון), עד שהתפרק לשלושה חלקים ונאלצתי להדק אותם בגומייה – אם נגיע לכך לא תהיה לנו ברֵרה אלא להישאר יחד לתמיד, פשוט לא תהיה כל דרך חזרה.

יחד היו לנו כחמישים עותקים כפולים. החלטנו להעדיף כריכה קשה על כריכה רכה, אלא אם כן מהדורת הכריכה הרכה כללה הערות שרשמנו בשולי העמודים. השארנו את "מידלמארץ'" שלי, שאותו קראתי בגיל שמונה-עשרה ושעל דפיו נבטו ניסיונותי הראשונים לכתוב ביקורת ספרות (עמוד 37 – "זוועה"; עמוד 261 – "זיבולי שכל"; עמוד 294 – "גועל נפש"), את "הר הקסמים" של ג'ורג', ואת "מלחמה ושלום" שלי. בגלל "נשים אוהבות" פרץ בינינו ויכוח מייסר ממש. ג'ורג' קרא את הספר כשהיה בן שש-עשרה והתעקש שאין כל טעם לקרוא את הספר שוב ושוב אלא במהדורה הישנה של הוצאת בנטם בכריכה רכה, בעטיפה המקורית המתארת בצבעים זוהרים שתי נשים, האחת בעירום מלא והשנייה בעירום חלקי. אני קראתי את הספר כשהייתי בת שמונה-עשרה, השנה שבה לא כתבתי ביומן שלי. הרי לא באמת הייתי צריכה להזכיר לעצמי את השנה שבה איבדתי את בתולי. כל זה היה ברור כשמש מההערות שרשמתי בשולי הספר במהדורת וייקינג (עמוד 18 – "אלימות תחליף למין"; עמוד 154 – "ייסורי המין"; עמוד 158 – "מין"; עמוד 159 – "כוח המין"). מה כבר יכולנו לעשות חוץ מאשר לוותר ולהשאיר את שני העותקים?

אחרי חצות. עוד מאמץ קטן ואנחנו מסיימים. הכפולים שלנו בתוספת כמאה מדוללים מכאיבים נערמו בקפידה, מוכנים לעשות את דרכם אל בתים אחרים. שנינו, מיוזעים ומתנשפים מתחת לשני המלווילים המאוחדים שלנו, הצמדנו שפתיים.

עכשיו הספרייה המאוחדת שלנו מסודרת בקפידה וללא דופי, אבל היא נראית כאילו חסר בה משהו, ממש כמו חיי לפני ג'ורג'. וכך, בחלוף השבועות, השתלט סגנונו של ג'ורג', באופן הדרגתי ומעודן, על הספרייה המאוחדת שלנו, ואי-אפשר לומר שלא התקבל בברכה מסוימת. בדומה לקווים הזוויתיים של יסודות בניין חדש, המתרככים ומאבדים את חדותם כאשר עשבים סחופי רוח מטפסים עליהם ואופניים נשכחים צצים בסמוך, כך החלה גם התבנית שלנו מתרככת בהשפעת הברית שהתרקמה בין בעלי לבין הסדר הקורס. שידות הלילה שלנו החלו כורעות תחת כובד משקלם של ספרים חדשים שלא מוינו. המחזות של שייקספיר החליפו מקום ללא הרף. יום אחד שמתי לב שה"איליאדה" ו"עלייתה ונפילתה של האימפריה הרומית" מצאו את דרכם למדף החברים וקרובי המשפחה. כאשר חקרתי את ג'ורג' על הפרת ההסכם, הוא הדגים לי את המרחק באצבעותיו: "נו טוב, גיבון ואני הרי ממש קרובים."

כשג'ורג' נסע לפני שבועות אחדים, החלטתי לקרוא שוב את "מסעות עם צ'רלי". נכנסתי למיטה עם הספר שקראתי בפעם הראשונה בקיץ שבו מלאו לי שבע-עשרה. נהניתי מאוד ממגעו המוכר של הנייר הישן, המתפורר, ומהעטיפה שעליה נראה סטיינבק יושב בשיכול רגליים ליד הפודל שלו. כשהגעתי לעמוד 192, בקטע המתאר את הידלדלות יערות עצי הסֶקוֹיה בקליפורניה, נתקלתי בכתב ידו הצעיר של ג'ורג' שהייתי מזהה אותו בכל מקום ובכל עת: "למה אנחנו הורסים את הסביבה?"

כאשר דנו בגורל העותקים הכפולים החלטנו מן הסתם לא לוותר על העותק של ג'ורג'. הספרים שלו והספרים שלי הם עכשיו הספרים שלנו. סוף סוף מימשנו את נישואינו במלוא מובן המילה.

20 פברואר

התמונה מסתכלת עלי / אביעד גבעון / קטע ראשון

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

1.

חבל שהג'יפ של המג"ד לא דרס אותי. תמיד כשאני מתכננת משהו עד הסוף מישהו מחרבן לי הכול ברגע האחרון. הפעם זה היה אורי ליפסון, הש"ג, שדחף אותי מהכביש ברגע האחרון. מכולם דווקא הוא. אנשים חושבים שאם שכבת איתם פעם אחת זה כבר נותן להם את הזכות להציל לך את החיים. עכשיו אני גם חייבת לחייך אליו כל פעם שאני רואה אותו בבסיס וזה מה שהכי מעצבן אותי. אני שונאת חיוכים מזויפים. תמיד נדמה לי שרואים שהם מזויפים ואז זה דווקא מעליב במקום לעשות מה שחיוך אמור לעשות. זה לא שאורי לא חמוד, פשוט עכשיו אני כאילו אמורה להרגיש שאני חייבת לו את החיים שלי ואני שונאת להרגיש חייבת, ועוד משהו כמו את החיים, ככה שעכשיו כל פעם שאני יוצאת מהחדר, אני חושבת מה יקרה אם אני אפגוש אותו ואם הוא יראה שהחיוך שלי מזויף. דליה, החברה הכי טובה שלי, דווקא אומרת שהחיוך המזויף שלי יותר יפה מהחיוך הטבעי שלי. אני לא יודעת אם זה אמור להעליב או שאני צריכה לקחת את זה בתור מחמאה. אני גם לא יודעת לקבל מחמאות. כמו למשל כשאילן מהאפסנאות אמר לי שהרווח בין השיניים שלי זה ממש סקסי, אז כדי להעביר נושא שאלתי אותו אם בא לו שאני אמצוץ לו. מיד אחר כך התחרטתי. אני בכלל שונאת למצוץ ואפילו לגעת לבנים בזה שלהם בידיים או משהו כזה. אבל כולן בבסיס יודעות שאילן אוהב את זה, אז אחרי שכבר העברתי נושא והוא הוריד את המכנסיים, אמרתי לו שפתאום נזכרתי שהרס"ר אמר לי להיות בתשע מול השק"ם לתדריך יציאה. לא ממש שיקרתי כי הוא באמת אמר לי להיות בתשע. רק שהוא אמר בתשע בבוקר. אז אילן שאל איך זה שאני יוצאת בלילה מהבסיס והייתי צריכה לשקר כדי לצאת מזה, אז אמרתי לו שגילו אצל סבתא שלי סרטן ואני צריכה להספיק להגיע לבית חולים כי הרופאים אומרים שאו-טו-טו. אני מקווה שהוא לא נעלב כי הוא דווקא די חמוד, אפילו דליה היתה אומרת את זה, ואין הרבה בנים שדליה אומרת את זה עליהם. בכלל היא קצת חושבת את עצמה או משהו כזה. היא בטח חושבת שהיא תשיג מישהו כמו טום קרוז או בראד פיט מינימום. ציירים תמיד חושבים את עצמם. היא באמת מציירת הכי יפה שראיתי בחיים שלי, אבל לא נראה לי שבראד פיט כזה מבין בציור. גם לא טום קרוז.

בכל אופן, אחרי זה הייתי צריכה להישאר בחדר כל הלילה שאילן לא יראה במקרה שאני לא יצאתי הביתה. אני חייבת להפסיק לשקר. זה פשוט יוצא לי בטבעיות. קראתי באיזה ספר שיש שבט אסקימוסי אחד שהילדים שם לומדים לשקר כבר מגיל שנתיים ואפילו מכונת אמת לא יכולה לזהות מתי הם משקרים. לפעמים אני חושבת שאולי אני צאצאית של השבט הזה. רק שאני לא סובלת בכלל קור ואפילו עם המעיל תמיד קר לי. בכלל אני לא סובלת מעילים צבאיים. נראה לי שמי שעיצב אותם רצה שבנות בצבא ייראו כמו חבית או גזע של עץ זית. אולי הוא היה שונא נשים או משהו כזה. זה בטח אותו אחד שעיצב את הסוודרים האלה. דליה הולכת תמיד בלי מעיל, אפילו כשיורד גשם. היא גם הולכת עם חצאית צבאית שהיא קיצרה כי היא אומרת שזה הרבה יותר סקסי לבנות מאשר מכנסיים. היתרון היחיד בחצאית, לדעתי, זה שלא צריכים להוריד אותה כששוכבים. כי נגיד עם מכנסיים את חייבת להוריד אותם עד הסוף ולא תמיד יש מספיק זמן. למשל פעם אחת, היינו בניווט כזה באזור הר תבור. כשכבר לפעמים לוקחים אותנו לטיולים, אז חייבים להפוך את זה לניווט, כאילו שיש מישהו קרבי בבסיס שלנו. אז מה שקרה זה שאחד החיילים, שאני אפילו לא יודעת איך קוראים לו, שאל אותי אם אני רוצה לנווט איתו ביחד. לא ממש ניווטנו, יותר הלכנו אחרי איזה שניים שניווטו ככה ממרחק של איזה שלושים מטר. פתאום הוא שאל אם אני רוצה להחזיק ידיים, ואחרי איזה רבע שעה מצאנו איזה מקום כזה, מאחורי גזע של עץ זית, ואז הוא התחיל להוריד לי את המכנסיים. דווקא רציתי להמשיך, אבל פחדתי שעד שאני אוריד ועד שאני אלבש ועם כל הזמן שייקח לו באמצע אולי נאבד את אלה שהולכים לפנינו ואז נלך לאיבוד ויחפשו אותנו עד הלילה. אז אמרתי לו שאני לא יכולה כי אני במחזור. אז הוא רצה שנעשה את זה מאחורה. חצוף. נותנים להם יד והם רוצים את כל התחת. אם יש משהו שאני בחיים לא אעשה זה לתת למישהו להיכנס לי מאחורה. הספיק לי פעם ששיקרתי לרס"ר מטבח שיש לי שלשול, ובגלל זה הרופא היה צריך לדחוף לי אצבע שזאת הרגשה גועלית. אני לא מבינה איך זה שיש בנות שמוכנות שיעשו להן את זה. אני גם לא מבינה איך אנשים הולכים להיות רופאים. כנראה הם לא יודעים לאן הם יצטרכו לדחוף יום אחד את האצבעות שלהם. אחרי הבדיקה הזאת הרגשתי יום שלם כאילו אני יושבת על מקל וגם כל הדרך לחדר הסתכלתי אחורה.

כשהגעתי לחדר ראיתי שדליה באה לבקר אותי. דליה שאלה אותי מה קרה וגם חשבתי לספר לה אבל פתאום זה היה נראה לי ממש מביך לספר כזה דבר כשדוחפים לך אצבע. אפילו שאני מספרת לדליה הכול. אנחנו כאלה חברות הכי טובות כבר מכיתה ט' כי שתינו למדנו באותו בית-ספר. דליה עברה מהבית-ספר שלה אחרי שהיא ציירה על הדלת של המנהל את המזכירה והמנהל נותנים ידיים, וכולם יכלו לזהות שזה הם כי היא באמת ציירת טובה. אז העיפו אותה מהבית-ספר שלה והיא באה ללמוד אצלנו. היא אומרת שככה זה עם אמנים, הם לא מצליחים להחזיק מעמד במסגרות. אחרי שנה העיפו גם את המנהל שלה כי תפסו אותו עם המזכירה למרות שהם היו נשואים, רק לא אחד לשנייה. אז דליה ישבה לידי ואני למדתי ממנה כל מיני דברים שהיא המציאה כמו איך לגרום לבנים להבין שאת מעוניינת בהם. דליה אומרת למשל, שאם את נושפת את העשן של הסיגריה בפנים של מישהו זה מין סימן כזה ידוע שאת רוצה אותו. חבל שאני לא מעשנת. דליה דווקא מעשנת המון. היא אומרת שזה חלק מהאמנות שלה ושאם לא היו ממציאים את הסיגריה אז היא היתה ממציאה אותה.

בסוף סיפרתי לה כי נמאס לי שהיא שואלת אותי כל הזמן למה אני יושבת רק על צד אחד של הטוסיק. דליה אמרה שאני סתם עושה מזה עניין. היא תמיד אומרת שאני עושה מכל דבר עניין. היא אמרה שהיא מכירה לפחות כמה בנות רק בכיתה שלנו שהיו מזדיינות בתחת כדי לא לאבד את הבתולים שלהן. אמרתי לה שאני לא מאמינה לה ושאני לא רוצה לדעת מי ובכלל אני לא מוכנה לדבר על זה. אז היא אמרה שככה זה אצל דתיות, בגלל שהן חושבות שאם הן בתולות בחתונה שלהן זה אומר שהן טהורות. זה מה שהיא הכי שונאת בכיתה שלנו, שלמדו איתנו בנות שכשאת מסתכלת עליהן ברחוב את בטוחה שהן דתיות אבל כשהן עם החבר שלהן לבד, אז את יכולה להישבע שהן חילוניות. היא בכלל לא סובלת את הצביעות הזו שהשיא שלה לטענתה זה בית-הספר שלנו. אני דווקא חושבת שבית-הספר שלנו, שזה בית-ספר לילדים שההורים שלהם דתיים, הוא פתרון טוב בשביל בנות כמוני וכמו דליה. קודם כול, בגלל שאנחנו לומדות בכיתות מעורבות בנים-בנות. אני לא חושבת שיש עוד תיכון כזה בירושלים, שלומדים בו בנים ובנות ביחד, שלא נחשב תיכון חילוני. וחוץ מזה, לא חייבים לבוא לתפילות, שזה מה שהכי שנאתי כשלמדתי בחטיבה. כל התפילה הייתי מדמיינת כל מיני דברים כדי להעביר את הזמן. בתיכון יכולתי לשבת בחצר עד שהתפילה נגמרת. זה מה שהרוב היו עושים. היו כמה כאלה שהגיעו תמיד לתפילה ובטח גם שמרו שבת וכל זה, אבל הם לא היו בחבורה שלנו ולא יצא לי בכלל לדבר איתם. גם לא רציתי. אם היינו לומדות בבית-ספר דתי רגיל, או יותר נכון באולפנה לבנות, היינו משתגעות. עובדה שאת דליה זרקו מהבית-ספר שלה. מצד שני, אין סיכוי שההורים שלי היו שולחים אותי לתיכון חילוני לגמרי. הם היו מעדיפים שיאשפזו אותי במוסד סגור לפני שיגידו שהבת שלהם חילונית. אבל דליה לא הפסיקה לקטר מאז שהיא עברה ללמוד איתנו. היא תמיד רצתה לעבור ללמוד בתיכון חילוני. לי נראה שהיא קצת מגזימה כי היא אוהבת לעשות רושם שהיא מופרעת כזאת שצריכים להעיף מכל מסגרת. בכלל, לפעמים נראה לי שהיא עדיין מאמינה באלוהים אבל אי-אפשר להוציא את זה ממנה. דליה המשיכה לדבר על בנות מהכיתה שלנו בתיכון עד שהייתי צריכה לכסות את האוזניים שלי ולזמזם לעצמי בקול כשהיא התחילה לספר על אחת מהכיתה שלנו שהיא שמעה שלפני החתונה שלה תפרו לה בניתוח את הבתולים. אפילו כשאני כותבת את זה עכשיו, מתכווץ לי שם.

דליה נהייתה משהו כמו מלכת הכיתה בערך חודש אחרי שהיא עברה אלינו או אפילו פחות. זו היתה גם התקופה שהכי אהבתי בתיכון. לא שלפני שדליה הגיעה היה כזה נורא, אבל איתה זה תמיד היה אחרת. אנחנו המצאנו לנו כמה כללים איך להתנהג בבית-ספר ככה שכולם יחשבו שאנחנו הכי שוות. כמו למשל לאחֵר לכל שיעור, במיוחד לשעת אפס. כתבנו את זה על דף ותלינו עותק אחד אצלי בחדר ואחד אצלה. זה אפילו עבד יותר ממה שחשבנו. נגיד, אחד הכללים היה שאנחנו אף פעם לא אומרות שלום לאף אחד במסדרון, אפילו לא לבנים שווים שאנחנו רוצות. רק אם מישהו אומר לנו שלום, אז אנחנו עונות לו ככה כאילו אנחנו עושות לו טובה. הרבה תלמידים חשבו בהתחלה שאנחנו סנוביות כאלה, אבל מהר מאוד אנשים רצו להיות בחבורה שלנו ואנחנו היינו מחליטות את מי צריכים לשנוא היום וכל מיני דברים כאלה. דליה החזיקה מעמד קצת פחות ממני. לפחות עם שלום לוי מהשמינית, זה שקיבל ראשון את הרישיון שלו וגם עבר את המבדקים לטיס. אני דווקא חושבת שהוא כזה שוויצר. מאז הרישיון הוא תמיד בא עם הג'יפ של אבא שלו לבית-ספר. אבל דליה דווקא אמרה לו שלום בחניה ועוד לפני שהוא אמר לה, ואפילו נשפה עליו עשן מהסיגריה שלה. אחרי זה הוא לקח אותה בג'יפ שלו אחרי בית-ספר ואני חזרתי אותו יום לבד הביתה בפעם הראשונה מאז שדליה הגיעה לבית-ספר שלנו. אחרי שבוע לא יכולתי לסבול את זה יותר, אז הלכתי אל שלום כשדליה היתה בחוג ציור שלה. אחרי ששכבתי איתו הוא ביקש שאני לא אספר את זה לדליה כי יש דברים שעדיף בשבילה שהיא לא תדע, ככה הוא אמר. רק שאני מספרת לדליה הכול, והיא יכולה להחליט בעצמה מה היא לא רוצה לדעת. היא דווקא לקחה את זה ממש בסדר. זאת אומרת, היא אמרה שהיא באמת היתה לא בסדר, ושהכללים שלנו עדיין מחייבים אותה. שלום היה נראה ממש עצבני בשבוע שאחרי, אבל לנו לא היה אכפת. אפילו לא התייחסנו אליו וגם הפצנו שמועה אצל כל הבנות של השכבה שבקושי עומד לו. בסוף שמעתי שהוא גם נפל מקורס טיס.

האמת היא ששלום לא היה היחיד שדליה ואני שכבנו איתו שתינו. לא ביחד, אני מתכוונת. אבל שתינו גם היינו הראשונות בכל השכבה. אחרי שלום היה איזה אחד מהשביעית, עידו רכס, שכל הבנות בשכבה היו ממש דלוקות עליו, אבל הוא לא הסתכל בכלל על בנות שתי כיתות מתחתיו. רק דליה ואני יכולנו ככה למשוך קצת את תשומת הלב שלו. הפעם דווקא אני הייתי הראשונה. אחרי הטקס של יום הזיכרון הוא ליווה אותנו הביתה, ודליה השאירה אותנו לבד ליד הבית שלה ואמרה לעידו ללוות אותי הביתה. הוא אמר שהוא במילא התכוון ללוות אותי. מזל שההורים שלי לא היו בבית. אחרי שהוא לא הצליח ללמד אותי לעשן גראס שכבנו ואז הוא שאל אותי על דליה כל מיני שאלות כאלה כמו אם יש לה חבר. אין דבר יותר מעליב אחרי שאת שוכבת עם מישהו מאשר לשמוע כל מיני שאלות כאלה על חברה שלך. אבל אני עשיתי כאילו זה בכלל לא מזיז לי וסיפרתי לו כל מיני סיפורים על דליה. אני חושבת שהיא יצאה ממש שווה בסיפורים שסיפרתי לו, כי באמת למחרת היא סיפרה לי שעידו יבוא אליה אחרי בית-ספר ושאלה אם אני רוצה גם לבוא. אני רק עשיתי פרצוף כזה ככה שהיא בטוח תבין מה אני חושבת על כל העסק הזה. דליה התעלמה כאילו היא לא הבינה את הפרצופים שלי פתאום, ואמרה שאם אני לא רוצה אז היא תראה אותי מחר וזאת היתה הפעם השנייה שהלכתי לבד חזרה הביתה מאז. אחרי זה כמעט שלא היו עוד פעמים כאלה, כי רוב הבנים ששכבנו איתם מאז לא היו מבית-ספר בכלל. חוץ משניים אולי, שאני שכבתי איתם ואחד מהם זה היה בכלל בבית-ספר, כשברחנו יחד משיעור חינוך מיני. תמיד שנאתי את השיעור הזה. הבנים תמיד מקשיבים כאילו זה השיעור הכי מעניין בעולם והמורה כל כך נהנית ללמד פתאום שזה ממש מגעיל.

מאז יצא לי לשכב עם הרבה יותר בנים מדליה. לא שאנחנו עושות תחרות או משהו כזה. פשוט לה היה חבר, ובמשך ארבעה חודשים היא שכבה כמעט רק איתו. אחרי זה היה לה עוד חבר ומאז השמינית היא הפסיקה משום מה לשכב עם בנים. היא אומרת שזה בא על חשבון האמנות שלה ושהיא לא יכולה להתרכז ככה בעצמה. אני חושבת שהיא פשוט רוצה למצוא מישהו שהיא אוהבת אותו ולא רק הוא אותה. עוד לא ראיתי את הבן אדם שדליה הצליחה לאהוב. זאת אומרת, היו לה הרבה חברים אבל הם אהבו אותה. כנראה שהיא כזאת מנותקת רגשית או משהו כזה. למרות שאת עצמה היא דווקא מאוד אוהבת, ורוב הציורים שלה זה דיוקנים עצמיים כאלה. לפעמים היא גם מציירת אותי ואני תולה את זה על הארונית שלי בחדר בבסיס.

20 פברואר

התמונה מסתכלת עלי / אביעד גבעון / ביקורות

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב מן העיתונות

ביקורת על הספר מאת גלעד סרי-לוי, עיתון 'הצופה', ינואר 2007.
ביקורת על הספר מאת עמרי הרצוג, אתר 'הארץ', ינואר 2007.
ביקורת על הספר מאת קרן דותן, אתר 'האתר', ינואר 2007.

20 פברואר

הלב הקבור / שמעון אדף / קטע ראשון

:נכתב ע"י 2 תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

לעמוד הספר

1.

כשמו כן הוא. אֶמִיר מור-טל לא היה מגיע לָעולם אלמלא החיבה העמוקה שרחש אביו למשחקי מילים. עובדה משונה כשלעצמה. אך להוציא אותה ואת צליל שמו הלא-שגרתי, לא היה דבר יוצא דופן או מעורר עניין באמיר. למעשה, אמיר מור-טל היה הילד הרגיל ביותר בעולם. שום תכונה לא ייחדה אותו. גם מראהו היה פשוט ונמלט על נקלה מהזיכרון: שיער שחור חלק, עור שחום, נחיריים רחבים, עיני שקד מוארכות מעט, אישוני דבש, שכשנפל עליהם האור, הפכו שקופים והקנו לו הבעה שבירה.
הוא נולד וגדל במבוא ים, עיירה בדרום ישראל שאיש לא הבין כיצד זכתה לשמה. חוף הים היה מרוחק כחמישה-עשר קילומטרים מן היציאה מן העיר. יש מי שטען שמייסדיה חשבו על השם משום שהעיר נבנתה בדיוק על הקו שבו המדבר מאבד את שלטונו ורוחות הים וריחותיו מתחילים למלא את האוויר. אחרים הצביעו על רחוב משופע וסיפרו שמי שעומד בתחתיתו מקבל את התחושה שאם יעפיל לראשו, יתגלה לו מראה הגלים.
בשנותיו בגן הילדים ובבית הספר מעולם לא נבחר אמיר לגלם תפקיד ראשי בהצגת בית הספר, או לכהן באחת מוועדות הכיתה. בשיעורי ספורט ובמשחקים של אחר הצהריים לא בלט בשום אופן, לא במעלותיו ולא בחסרונותיו. ציוניו היו ממוצעים לכל הדעות, לא מרשימים ולא מדכדכים, וכך גם ההערכות של מוריו. הוא צפה בשעמום קל בתוכניות הטלוויזיה שעל אודותיהן דיברו יתר תלמידי הכיתה, שיחק במשחקי המחשב הפופולריים, שבהם, בלא שיפתיע בכך איש, לא שבר שום שיא ולא נכשל כישלון חרוץ. כישוריו בתחום הלשוני לא היו סיבה לגאווה, גם לא לבושה, למרבה חמתו של אביו. שכן, שמואל מור-טל היה כרוך מגיל צעיר אחר שעשועי שפה מכל מין וסוג: לשון נופל על לשון, תשבצי היגיון, כתיבת צפנים ופענוחם, מילים שנשכחו, מילים מוזרות שמצא במילונים בשפות שונות, וגם אחר דיונים על אודות השפה ומוצא הלשונות.

לעתים קרובות היה שמואל מור-טל מנסה לגרום לבנו לגלות מעט עניין בדבר מה, והיה מקשה בפניו קושיות שהיו מבוססות על חידודי לשון. אמיר היה מושך בכתפיו ואומר, "אבל מה זה מעניין?"
שמואל היה משיב בכעס מרוסן, "לעולם אל תזלזל במילים. יום יבוא ותבין כמה כוח טמון בהן." ואמיר היה עונה, "בסדר." ושמואל היה מוסיף, "לא לחינם ניתנו לך לב ועיניים."
אמיר הכיר את הטקס הזה בעל-פה והיה מסכם אותו במשפט ששינן לו אביו, "כן, כן. שמענו. לב להבין ועיניים לראות."

ואז, כמעט תמיד, היה שמואל מספר לו כיצד, בזכותם של חידודי הלשון, קנה את אהבתה של אמו.
השניים נפגשו במסיבה שערכו בני הזוג פלג, ואמו של אמיר, עדינה, עוד התהלכה בשם נעוריה, חליבה. הם הוצגו זה בפני זה בשמותיהם המלאים ונותרו לעמוד נבוכים לבדם במרכז הסלון, אוחזים בכוסות יין. שמואל שבר את השתיקה המעיקה. הוא אמר, מחייך קלות, "מעטיני הפרה הלא-גסה נולדה האישה הכי יפה בחדר."

עדינה פערה זוג עיניים ירוקות לעומתו, אבל לא אמרה מילה. היא תהתה אם ניסה להעליב אותה או להחמיא לה. שמואל פרץ בצחוק למראה הקמטים על מצחה. היה זה צחוק של מבוכה, בשיפולי בטנו הרגיש שאם לא ייזהר, הוא עלול לטבוע בעומק עיניה. הוא גמע מכוס היין שהחזיק בכף ידו הרועדת, והיה נדמה שהיין נוסך בו תעוזה. הוא אמר, "סליחה, תראי, לא… זו בעצם הגדרת תרתי משמע… כלומר…" הוא השתעל כשחריפות היין החליקה בגרונו, והמשיך, "תעני לי, מה יוצא מעטיני הפרה?"
"חלב?" ענתה עדינה בהיסוס.
"כן. ואיך מכוּנה הפעולה של הוצאת

החלב?"
"חליבה."
"טוב מאוד. עכשיו, מה פירוש 'לא גסה'?"
"עדינה…" אמרה עדינה בהשתאות ושמואל צפה בעיניה המאירות כשירדה לסוף דעתו.
"ביחד זה יוצא 'חליבה עדינה' או 'עדינה חליבה'…" אמר, והוסיף, נפעם, נכבש לחלוטין בכוח מבטה, "האישה הכי יפה בחדר. אהמ… אי… איזה ירוק-יקרות זורח בעינייך." ועדינה הסמיקה.
לפעמים היתה עדינה מוסיפה את גרסתה, מספרת מה חשה באותם רגעים שבהם טרח מישהו להבין אילו משמעויות גלומות בשמה, ועוד כינה אותה האישה הכי יפה בחדר. איך בחנה את הגבר הגבוה, כבד המשקל, שכל עמידתו אומרת התנצלות על מידותיו; טיפות זיעה ביצבצו על מצחו למרות המזגן שהימהם לעצמו ברוך מקיר הסלון, ואדוות התפשטו בגביע היין שהחזיק מהטלטול שטילטלה אותו כף ידו הנרעדת. ואיך אמרה לעצמה, זה יהיה בעלי.

וכך היה. שנה לאחר המסיבה התחתנו. חצי שנה לאחר מכן חזרה עדינה חליבה-מור-טל מבדיקת האולטרה-סאונד ובישרה לבעלה, בשעה שהעבירה את כף ידה בחיבה על בטנה המתעגלת והולכת, שייוולד להם בן. שמואל לא היסס. הוא אמר, "אם כך, שמו בישראל יהיה אֶמִיר," ושפתיו נפשקו בחיוך שובבי, נמתחות על השיניים וקצה הלשון מבצבץ מביניהן. היא הכירה את החיוך המתגרה שלו, הדוחק בה לנסות ולעמוד על כוונתו, לפתור את החידה שהשליך אליה. כמה אהבה את הרגעים האלה שמתוך כובד האדם השקוע בטרדות היומיום, הבליח החן הנערי, הגולמי שלו. "זה משחק המילים הראשון שחשבתי עליו בחיים," הוסיף שמואל, "כשהייתי בן חמש-עשרה. כל כך הצטערתי שההורים שלי לא חשבו עליו בעצמם."

שם היתה עדינה נעצרת בדרך כלל בסיפורה ומתבוננת בחמדה באמיר. היא לא היתה ממשיכה ומגוללת את מה שאירע מאז. באותו ערב שבו החליט שמואל על שמו של בנם, יצאה אל החצר. היא לחשה את השם "אמיר מור-טל" אל אוויר הסתיו העומם, הברה אחר הברה, כמו הגתה לחש עתיק. וההבנה הבליחה בה. כל אחר הצהריים נעו המחשבות בירכתי מוחה, מתפתלות סביב שמו העתידי של בנה. ועכשיו באה החידה על פתרונה. השם הכיל את אחת הכפילויות הלשוניות שכה נשאו חן בעיני שמואל: באנגלית, אם נהגה השם במבטא הנכון, משמעותו היתה בן תמותה פשוט, אדם רגיל. אולם דווקא בעברית היה צליל השם לא שכיח, יוצא דופן. הו, חשבה, שמואל, שמואל. אחר לחשה בשנית את השם "אמיר מור-טל". רוח לא צפויה החלה לנשב והרעידה את ענפי עץ האקליפטוס הזקן שצמח בחצר וביקעה את העלווה. מבעד הענפים המוסטים נשקפה קבוצת כוכבים שלא ראתה מעודה. היא נרעדה כשתפסה איזו צורה התוו נקודות האור המצוחצחות ככפתורים – זוג עיניים, רוחש רע, חומד, מתאמץ לחזות בילד שגדל ברחמה. היא הפנתה את גבה למבטם המרגל ונכנסה הביתה.

במרוצת שנות חייו הראשונות של אמיר שמה לב ששמואל בוחן את בנו ללא הרף, תוהה לאן ייטה אופיו: האם לקוטב הנדיר של שמו, כפי שנרמז בצלילו, או לקוטב התדיר, כפי שעלה ממשמעותו. לעתים חשה כאילו הניח שמואל לפני בנו נזר זהב וגחלים בוערות והמתין לראות באיזו משתי האפשרויות יבחר. בתחילה היה נדמה לה שהיא מוצאת עדויות לנדירותו של אמיר. פעם נופף בדובי שלו לעברה במשחקו והיא ראתה את הדובי קורן; בעומק החרוזים הכהים של עיניו נפערו אישונים, האחד זהוב והשני קודר כלילה, והביטו אליה. בפעם אחרת, כשהחזיקה אותו מול הראי והורתה לו על השתקפותו, נתקפה סחרחורת; לרגע קצר, בראי מולה, אחזה באמיר אישה זרה, מעוותת, לבושה שמלת תחרה שחורה. בוקר חורפי אחד גילתה שאמיר יצא ממיטתו באמצע הלילה וזחל אל המטבח בכוחות עצמו. רשת של קורי כפור דקיקים, כחולים, כיסתה את הכלים המלוכלכים שהשאירה בכיור בערב הקודם.

בכל אחד מהמקרים הללו, לאחר שלהב של אֵימה חלף על עורה, כיבתה את ניחושיה, פטרה את מראה העיניים כחזיון תעתועים. ודאי יש לזה הסבר הגיוני כלשהו, ניחמה את עצמה, ולא גילתה דבר באוזני שמואל. כך גם בחרה שלא לספר לו על הדברים שאמרה לה אִמה שׁוּליקָה באחד מביקוריה. שוליקה הביאה עמה רצועת משי, שזורה מפתילי תכלת וארגמן, וביקשה לכרוך אותה סביב פרק ידו של אמיר. כשעדינה אמרה לה, "די, אמא, די עם האמונות התפלות שלך," ענתה לה שוליקה, "אל תגידי לי די. הילד הזה, יותר מדי עיניים מחפשות אותו." עדינה נאנחה והניחה לשוליקה לעשות כרצונה.
היא לא זכרה מתי הוכרעה הכף, אבל היא הוכרעה. ככל שהלך ופג קסם הינקות, המייחד את הילדים כולם, הפך אמיר לרגיל יותר ויותר. "כשמו כן הוא," חזר ואמר שמואל בטרוניה לעדינה בכמה הזדמנויות. ועדינה כפתה על עצמה להחריש, אף כי ההערה הנשנית העלתה בה רוגז. במוחה טענה כנגדו, היית צריך לחשוב על זה כשהעדפת משחק מילים על פני היגיון פשוט.
לבסוף גבר עליה יצרה והיא העירה לו, בכל הרכות שיכולה לגייס, "שמולי, אני לא יכולה לשמוע יותר את המשפט הזה. אמיר הוא ילד טוב. קצת ממוצע. אבל אי-אפשר לדעת מה יצא ממנו. אתה היית ילד מיוחד?" ושמואל אמר, "היו לי תחומי עניין. אני בולע מילונים מאז שלמדתי לקרוא." "טוב," אמרה עדינה בפיזור דעת ופתחה את דלת מייבש הכביסה לבדוק את תכולתו, "אפשר לברך על זה שהתזונה שלו מאוזנת יותר משלך. אבל לא נראה לך שאתה נסחף קצת? נתת לילד את השם הכי מיוחד בעולם, שאומר את הדבר הכי סתמי. אבל שָם זה נגמר. מציאות לחוד ומשחקי מילים לחוד." "אין לך מושג כמה את טועה," ענה שמואל והלך למטבח לבדוק אם מכונת שטיפת הכלים סיימה את פעולתה.

עדינה נצרה את הדברים בלבה. ובכל פעם שניעור דיון על חוסר עניינו של בנם בעולם וסתמיותו, היתה חשה בצביטה קלה. כמה שנאה לראות את ההבעה המאוכזבת על פניו של בעלה. למחרת כל דיון כזה היה אמיר מוצא על השולחן בחדרו ספר חדש, שהיה מוכר לו משיחות של בני כיתתו. הוא ידע שאמו הניחה אותו שם לאחר שהתייעצה עם המחנכת שלו. הוא היה לוקח אותו וקורא בו בהפגנתיות בסלון, מול מבטו של אביו. מדי פעם, כשאביו שקע בקריאה משלו ולא הבחין, היה נושף בבוז למקרא שורות מסוימות, שגוללו עלילה מגוחכת במופלאותה. איזה שטויות, היה חושב. הוא לא היה מחליף את חייו בחייה של אף דמות מהספרים האלה בעד שום הון שבעולם. הרפתקאות? כשפים? התרגשויות? מה אלה לעומת הרוגע והביטחון שבידיעה שלעולם לא יקרה לו דבר שיפתיע אותו. משום שלא די בכך שאמיר היה ילד רגיל להחריד באופיו ובטעמיו, גם לא אירע לו מעודו, ככל שזכר, שום אירוע חריג. לפחות לא עד שהיה בן אחת-עשרה.

20 פברואר

הלב הקבור / שמעון אדף / ביקורות

:נכתב ע"י 2 תגובות נכתב ב מן העיתונות

מאמר על הספר מאת אלי אשד, אתר e-mago, מרץ 2007.
ראיון עם שמעון אדף מאת  שירי לב-ארי  לכבוד צאת הספר, 'הארץ', ספטמבר 2006.
המלצה על הספר מאת לילך וולך, 'נענע10', ספטמבר 2006.

20 פברואר

להרוג ולנשום / נטעלי בראון / ביקורות

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב מן העיתונות

ראיון עם נטעלי בראון מאת עמליה רוזנבלום לכבוד צאת הספר, 'וואלה!', דצמבר 2006.
שני שירים מתוך הספר, אתר 'בננות', אוקטובר 2006.
ביקורת מאת טלי לטוביצקי, אתר 'הארץ', אוקטובר 2006.