חדשות ועדכונים

05 מרץ

מבצע לונדון / פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

1

גיא

 

"גיא," אמרה אמא של גיא ונגעה בו בכתף.

גיא שמע אותה, אבל רק בקושי. הוא היה במיטה, מכוסה לגמרי בשמיכה, כולל הראש.

"גיא, קום כבר," היא אמרה, והפעם הסירה מעל ראשו את השמיכה וטילטלה אותו קלות בכתף. "נו! קום!"

"מה? מה? איזה יום היום?" שאל גיא ושיפשף את עיניו.

"היום יום רביעי והשעה שמונה בערב. אתה ישן כמעט כל היום, ואחר כך לא תישן בלילה," אמרה אמו, בקול שנשמע מתלונן אבל בעצם היה מלא חיבה וגם קצת שעשוע. "אני לא יודעת מה בדיוק עשיתם שם בקייטנת השֶטַח הזאת, אבל מאז שחזרת אתה לא מפסיק לישון."

"מה, כבר יום רביעי?" גיא פקח את עיניו, איכשהו, ומוחו התחיל לצאת מהערפל הסמיך שהיה שרוי בו.

אה, כן, יום רביעי. ביום שני, שלשום, הם חזרו מטוקיו, מהמבצע האחרון עד כה שעשו בשירות המוסד, או בעצם, בשירות חנן, איש המוסד שהפעיל אותם. הפעם חנן חזר איתם מטוקיו לארץ בטיסה, באותו מטוס פרטי שהביא אותם לשם. לפני שעלה לטיסה הוא נפרד בחיבוק חזק וארוך מסוּזן מוֹרגַן, סוכנת הסי-אַיי-אֵיי שעזרה להם. המבצע הזה, שבו הם שיחררו את המנהיגים החשובים בעולם שנחטפו בידי טרוריסטים יפנים, זכה לסיקור תקשורתי אדיר. עיתונאים וצלמי טלוויזיה מכל העולם הגיעו למלון "אימפֶּריאל", שבו אירעה החטיפה, וסיקרו את מסיבת העיתונאים שראש ממשלת יפן ערך בַּמקום. ברגע שנגמרה מסיבת העיתונאים, גיא וכל אנשי הצוות יצאו לנמל התעופה. אף אחד לא רצה שמישהו יקלוט שבצוות החילוץ היו גם ילדים. חנן ואלונה, סגניתו, טענו שמספיק גרוע גם ככה שהמנהיגים עצמם ראו אותם, כולל רפאל תַדמוֹר, ראש ממשלת ישראל.

אז הם חזרו לארץ, ולהורים הם אמרו שהם חזרו מקייטנת שטח בינלאומית שאירגן חנן, שהוצג באוזניהם כבר לפני שנה כראש "המכון לחשיבה אֶסטרָטֶגית לנוער". זה היה התירוץ הקבוע שלהם מאז המבצע במנהטן, והוא עבד מצוין, כי ההורים אף פעם לא חשדו בראש המכון וגם לא שאלו שאלות מעֵבר למה שחנן ואלונה סיפרו להם.

"נו, אתה ער?" שאלה אמא של גיא, שעדיין עמדה ליד מיטתו.

"כן, כן, אני ער," ענה גיא בקוצר רוח.

"אתה יודע שצעקת המון מתוך שינה? כל הלילה צעקת, 'נועם, נועם,' ואחר כך גם צעקת, 'דריה, דריה מתה.' אבא ואני ניסינו להעיר אותך, אבל היית שקוע עמוק בתוך הסיוט הזה."

גיא שתק. הוא לא ידע מה לענות.

"דריה זאת הילדה החדשה שהצטרפה אליכם למכון, נכון? למה חלמת שהיא מתה?"

"אמא, עזבי אותי, אני לא זוכר," אמר לה גיא והביט היישר בעיניה, כדי שתאמין לו.

"טוב, טוב, אני עוזבת אותך," אמרה אמו. "אבל תקום כבר, טוב?" היא הסתובבה ויצאה מחדרו. מהמסדרון שמע אותה גיא ממלמלת לעצמה, "סיוט כזה והוא אפילו לא זוכר…"

אבל גיא זכר טוב מאוד את הסיוט הזה. הוא חלם שדריה נפלה מהתקרה, התרסקה על הרצפה ומתה. זאת לא היתה הפעם הראשונה שהוא חלם את זה, והוא קיווה שהסיוט יפסיק לחזור על עצמו בקרוב מאוד. דריה, שהצטרפה אליהם לצוות ממש ביום הנסיעה לטוקיו, הפכה בעיני גיא מהר מאוד לחלק בלתי נפרד מהחבורה הקטנה שלהם. הוא חיבב אותה ממש מהרגע הראשון שפגש אותה, כשהם חיפשו לוחמת חדשה באוֹדישֶנים לתוכנית ריאליטי, ועכשיו — בזכות האומץ והתושייה שגילתה בטוקיו — הוא גם העריך אותה מאוד.

איזה מזל שבמציאוּת לא קרה לדריה שום דבר, הוא חשב לעצמו ואז התיישב במיטה, שיפשף שוב את עיניו ובלֵית ברירה קם. הראש כאב לו נורא — מרוב שינה או בגלל הגֶ'ט-לֶג אחרי הטיסה מיפן — והוא הבין שהוא מוכרח להתחיל להתרגל בחזרה לשעון ישראל. הוא לא רצה להחמיץ את עשרים הימים שנשארו מהחופש הגדול ולבזבז אותם על שינה.

גיא הרים את הטלפון הנייד מהשולחן שליד המיטה, שם הוא היה מחובר לחשמל ונטען במשך הלילה. הוא ראה שיש לו לא מעט הודעות — מהחברים מהכדורסל, מרועי ומנועם — אבל החליט לקרוא אותן אחרי שיתאושש קצת.

בצעדים כבדים מעייפות הוא יצא מהחדר והלך לחדר האמבטיה לשטוף פנים. כשיצא בחזרה למסדרון הוא שמע שאבא שלו חזר בינתיים מהעבודה. אביו ואמו ישבו עכשיו בסלון והתווכחו. התווכחו עליו. הוא נעצר להקשיב.

"זאת הפעם האחרונה שהוא יוצא לקייטנות האלה," אמר אבא של גיא. "אני לא רוצה שהוא יחזור לי משם עם סיוטים."

"אוי, בחייך," אמרה אמו לאביו. "אתה מגזים. לכל אחד יש סיוטים לפעמים. והוא תמיד כל כך נהנה שם."

אביו לא ענה, רק השמיע איזו נהמה של חוסר הסכמה, ואמו הוסיפה, "ורק לא מזמן היתה אצלנו בבית אלונה, זאת שמארגנת את הקייטנות עם ראש המכון ההוא. היא היתה כל כך נחמדה. אני בטוחה שהבעיה היא לא בקייטנות. אולי זאת פשוט תופעה של גיל ההתבגרות, ו—"

בשלב זה נכנס גיא לסלון. הוא ממש לא רצה לשמוע את הוריו מדברים על תופעות גיל ההתבגרות שמתגלות או לא מתגלות אצלו.

"גיא," אמר אביו, שישב במקומו הקבוע בכורסת העור הלבנה שליד הספה. "אני רואה שהתעוררת סוף-סוף."

גיא לא ענה, רק התקדם לעבר הספה ונשכב עליה. הראש התפוצץ לו.

"חבל שישנת אתמול בערב," אמר אביו. "פיספסת את מסיבת העיתונאים של רפאל תדמור, שחזר לארץ אחרי האירוע המחריד ההוא בטוקיו."

"לא נורא," אמר גיא, שרצה מאוד שהשיחה על האירוע בטוקיו תיגמר מיד.

"מעניין," אמר אבא של גיא. "תמיד אתה מפספס את החדשות הכי מעניינות. גם בפסח, כששיחררו את הילדים המסכנים האלה מהכת בטורונטו, לא היית כאן."

"מה אתה רוצה?" אמרה אמו של גיא לאביו. "בארץ כמו שלנו עדיף לפספס את החדשות. קצת שקט עוד לא הזיק לאף אחד."

גיא נשם לרווחה. רק חסר שההורים שלו יתחילו לחשוד במשהו.

בתנועה איטית ועייפה הוא הרים את הטלפון והתחיל לעבור על ההודעות. את ההודעה של נועם הוא קרא ראשונה, כמובן.

05 מרץ

1947 / פתיחה

:נכתב ע"י 2 תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

חזרה לעמוד הספר

 

הזמן לא ממש זורם כמתוכנן.

באחד בינואר 1947 מדווח עיתון ה"טיימס" שהבריטים לא יכולים לסמוך על השעונים שלהם. כדי להיות בטוחים לגמרי שהשעה הנגלית לעיניהם היא אכן השעה הנכונה, עליהם להאזין למשדרים מיוחדים של תחנת הרדיו של הבי-בי-סי, שמדווחים מהי השעה באמת. פעולתם של השעונים החשמליים אמנם משתבשת עקב הפסקות החשמל התכופות, אבל גם השעונים המכניים דורשים כִּוונוּן. אולי זה בגלל הקור. אולי הכול יסתדר בעתיד.

במהלך המלחמה הוטלו קרוב לחמישים אלף טון פצצות על הממלכה המאוחדת של בריטניה. למעלה מארבעה מיליון וחצי בניינים ניזוקו. ערים קטנות באזורים הכפריים כמעט נמחקו כליל, כמו עיר הנמל הסקוטית שאף העניקה למתקפות האוויריות עליה כינוי המבוסס על שמה: קלַיידבּנק בּליץ.

בעיר האוסטרית וינֶר נוֹישטָאדט עמדו פעם ארבעת אלפים בניינים. כעת רק שמונה-עשר מתוכם עומדים על תלם. בבודפשט כמחצית הבניינים אינם ראויים למגורים. בצרפת נהרסו בסך הכול ארבע מאות ושישים אלף בניינים. בברית המועצות נהרסו עד היסוד אלף שבע מאות עיירות וכפרים. בגרמניה הופצצו מהאוויר כשלושה מיליון ושש מאות אלף דירות — כל דירה חמישית במדינה. מחצית מהבתים בברלין ננטשו. בגרמניה כולה נותרו יותר משמונה-עשר מיליון בני אדם ללא בית. עשרה מיליון נוספים — באוקראינה. כולם נאלצים להתקיים כעת עם גישה מוגבלת למים ואספקת חשמל ארעית.

זכויות אדם אינן קיימות, ואין כמעט איש שמכיר את המושג "ג'נוסייד" — רצח עם. מי שהצליחו לשרוד רק החלו למנות את מתיהם. רבים נוסעים הביתה ולא מוצאים אותו. אחרים נוסעים לכל מקום, למעֵט אל המקום שממנו הם באו.

האזורים הכפריים של אירופה נמחקו, נבזזו, וכעת חלקם מוצפים במים, עקב פעולות חבלה בסכרים שגרמו לשיטפונות. אדמות חקלאיות, יערות, חוות — מקורות חייהם, מזונם ופרנסתם של בני אדם — קבורים תחת אפר, מכוסים בוץ.

יוון איבדה שליש מיערותיה בזמן הכיבוש הגרמני. מעל אלף כפרים הועלו באש. ביוגוסלביה יותר ממחצית עדרי הצאן והבקר הושמדו, והביזה של הדגן, החלב והצמר הובילה להרס מוחלט של הכלכלה המקומית. הצבאות של סטלין והיטלר זרעו חורבן במהלך התקדמותם, אבל גם הצטוו להרוס כל דבר הנקרה בדרכם במהלך נסיגתם. טקטיקת "האדמה החרוכה" לא השאירה דבר לאויב. במילותיו של היינריך הימלר: "אסור שאף אדם, אף בקר, אף גרגיר חיטה ושום מקטע של מסילת רכבת יישארו מאחור […] האויב צריך למצוא ארץ שרופה והרוסה עד היסוד."

עכשיו, בתום המלחמה, כולם מחפשים שעוני יד — גונבים אותם, מחביאים אותם, שוכחים היכן הניחו אותם, מאבדים אותם. הזמן נותר לא ברור. כשהשעה היא שמונה בערב בברלין, השעה בדרֶזדֶן היא שבע, אבל בבּרֶמֶן — תשע. זמן רוסי חל בָּאזור הגרמני שבשליטת הרוסים, בעוד שהבריטים מנהיגים שעון קיץ בחלק הגרמני שבשליטתם. כשמישהו שואל מה השעה על פי השעון, הרוב עונים שזה נעלם. כלומר, השעון. או שמא הם מתכוונים לשעה?

 

ינואר

ערבּ א-זבּיד

חָמדֶה ג'וּמעה היא נערה בעלת דעות נחרצות, אבל איפשהו יש גבול. והוא הולך וקרב.

כשהאיש מגיע לכפר עם תיבת הקסמים שלו, הוא קורא לילדים להתאסף סביבו. הקטנים מביניהם אמורים לבקש מאמותיהם מעט גרגירי דגן; הגדולים אמורים להביא מאכלים שהם גנבו — אבל כולם פשוט חייבים לבוא ולראות את תיבת הקסמים, שלדברי האיש אוכלת סוכר ומחרבנת סוכריות. הם צוחקים ומשלמים לו בבורגול, בעדשים ובשיבולת שועל. הוא מספר להם מעשיות ומראה להם את התמונות, ואלה הופכות לסיפורים כשהוא תוקע מקל בתיבת הקרטון ומסובב.

חמדה היא בת שש-עשרה, ולא יודעת שובע מקסם התמונות הנעות. היא גונבת לחם מאמה כדי לשלם לאיש, לוקחת מלוא החופן עדשים מהמזווה. היא נזכרת בדוֹד שלה, שיש לו הרבה תרנגולות וחמישה תרנגולים. כשהדוד ישן שנת צהריים, היא מתגנבת לאוהל שלו וגונבת ביצים — כל זה רק כדי לראות שוב את התמונות נעות, לשמוע על גיבורים ולוחמי חופש ולהרגיש איך העולם מתרחב. אבל כשהיא יוצאת החוצה מהאוהל של הדוד, עם הביצים בידיה, הוא מתעורר, תופס אותה וסוטר לה. הביצים נשברות, ובאותו הלילה חמדה ישנה בסינר מטונף במערה, רחוק מזעמו. והזעם חולף.

בכל ערב, כשהאיש עם תיבת הקסמים גומר לספר את סיפוריו, הוא מסיים באותן המילים:

"זוהי החשיכה, זהו הלילה."

 

וושינגטון

בחדר הסגלגל שבבית הלבן יושב הנשיא טרומן וכותב ביומנו. הוא התעורר מוקדם בבוקרו של שישה בינואר, והספיק לעבוד כמה שעות בטרם הלך אל תחנת הרכבת, כדי לפגוש את משפחתו. זאת היתה הליכה טובה של שלושים וחמש דקות, הוא מציין ביומן. הוא מאושר על שובם הביתה של אשתו והילדים. הכלא הלבן הגדול הוא מקום מהגיהינום כשנמצאים בו לבד. הרצפות חורקות בשעות הלילה. הוא יכול לדמיין בקלות את ג'יימס ביוקנן הקשיש מהלך לו אנה ואנה, אכול דאגה מכך שהעולם לא נמצא בשליטתו.[1] לאמיתו של דבר, רוחות רפאים רבות וחסרות מנוחה של נשיאים אמריקאים עולות ויורדות במדרגות, ובפיהן תלונות על כל מה שהם היו צריכים לעשות טוב יותר, ועל כל מה שהם לא הספיקו לעשות. כמה מקודמיו המתים מדירים את רגליהם מהמקום, כותב טרומן ביומנו הכחול. פשוט אין להם זמן, הם עסוקים מדי בהנהגת ממלכת השמים ובשליטה על ממלכת הגיהינום. אבל השאר — כל אותם נשיאים אומללים ומיוסרים שלא זכו לכבוד הראוי להם במהלך ההיסטוריה — לא מוצאים מנוחה. הבית הלבן הוא מקום מהגיהינום.

 

לונדון

בשבעה בינואר נודע כי חמש מאות נשים שהועסקו בשירות התחבורה הציבורית של לונדון ייאלצו לעזוב את מקום עבודתן. הן נשלחות הביתה. בחודשים הבאים יפוטרו כל נהגות האוטובוסים והחשמליות בלונדון. בסך הכול כעשרת אלפים נהגות. הגברים חזרו.

 

מָאלמוֹ

תנועות בגבול, עצים שנראים כמו קווים שחורים על נוף לבן. צעדים על קרקע קפואה מותירים מאחוריהם מעט עקבות. העולם מלא בפליטים שרוצים לעזוב, שרוצים לצאת. בכמה גבולות הפיקוח פחות הדוק מאשר באחרים, הדרכים צרות ומפותלות, התושבים המקומיים עסוקים בענייניהם.

יש גבול בין גרמניה לדנמרק. יש גבול נוסף בין דנמרק לשוודיה. גבולות ימיים, גבולות יבשתיים, קווים שמשורטטים על מפות נייר, אבל מצוינים בשטח באמצעות אבן, גדר עץ, אלפי גבעולי עשב שמרשרשים ברוח.

רבים בורחים ממה שהם חוו. אחרים בורחים מתוצאות מעשיהם. שתיקה. חשאיוּת. הודעות מוצפנות, אף פעם לא לישון יותר מלילה אחד באותו המקום. זרם של גברים נע מגרמניה לדנמרק, ומשם ממשיך הלאה, לשוודיה. לאורך המסע, סייענים דואגים להם לאוכל ולמקום לינה.

פֶּר אֶנגדָאל רוצה שיחזירו לו את הדרכון שלו. הוא נענה בשלילה, ומוצא את עצמו כלוא בתוך ארצו, כשמצד אחד הוא מבקש לשמר אותה כפי שהיא, ומצד אחר הוא רוצה שגבולותיה ייפרצו בכוח. זהו חזון שנושא בחובו סתירה, ואנגדאל יעבוד ללא לאות על מנת להפוך אותו למציאות. המשטרה החשאית השוודית מסווגת אותו כנאצי. הדרכון שלו הוחרם מאחר שביקר במהלך המלחמה את וידקוּן קוויזלינג, ראש ממשלת נורווגיה דאז, ולאחר מכן נסע לפינלנד ונפגש עם כמה מבכירי הוורמאכט. חרף ניסיונות רבים מצד אנגדאל לקבל את דרכונו בחזרה, העניין מתמהמה — ולפיכך, כדי לפגוש אותו, צריך להגיע אליו, למאלמו. יש לו משתפי פעולה נאמנים שנוסעים ומארגנים דברים במקומו. אין כמעט שום מסמכים מאותה התקופה, ורק כמה שמות ספורים מוזכרים בניירות שאנגדאל מותיר אחריו. את פיסות המידע על מה שקורה בחודשים האלה, שמרכיבים יחד את שנת 1947, אפשר לחשוף, לאסוף ולחבר אך ורק בדרכים עקיפות, על מנת להציג תמונה של תקופה שבה הכול נדמָה אפשרי, משום שהכול כבר קרה.

הם מגיעים מכל אירופה. רובם לחמו בדיוויזיות האס-אס בחזית המזרחית, ויש גם קבוצה גדולה של גברים יוצאי המדינות הבלטיות שעומדים בפני סכנת הסגרה לברית המועצות. כולם זקוקים לעזרה כדי לברוח מתוצאות מעשיהם בזמן המלחמה, והגבר ללא הדרכון עומד לרשותם.

פר אנגדאל הוא מנהיג הפאשיסטים השוודים, אבל את גל הפליטים הלבנים שמבקשים סיוע הוא מעוניין להשאיר מחוץ לתנועה, תחת מעטה של דיסקרטיות ושמות צופן. לכן ביתו שלו, במֶסטֶר הֶנריקסגָטָן 2 שבמאלמו, הופך למרכז של פעילות חשאית. קליטתם של הנמלטים לובשת אופי ספרותי, כשהמנהיג הפאשיסט, שגם כותב שירה, משתמש בשמות של ספרים כמילות קוד לַמושגים "פליט", "מקום מחבוא" ו"העברה" — כל זאת כדי להסיח את דעתה של המשטרה השוודית.

כמה מגיעים? לא ברור. מי הם? לא ידוע. אבל בין אלפי הגברים הנמלטים האלה, גבר אחד או שניים הופכים ליותר משֵם, אולי אפילו לחברים אישיים. כמו פרופסור יוהָאן פוֹן לֶרס, מקורבו ובן חסותו של שר התעמולה יוזף גבלס, אחד האידיאולוגים המשפיעים ביותר שעמדו מאחורי תעמולת השנאה של הנאצים. הוא תיעב יהודים במסירות ובקנאות, והיה בשר מבשרה של ההנהגה הנאצית. שֵם גדול, מבוקש גדול. פון לרס נשבה בידי כוחות הצבא האמריקאיים ונכלא בעיר דָרמשטָאדט, אבל בורח אחרי שמונה-עשר חודשים. הוא מותיר מאחוריו שובל מעורפל ומבלבל של עקבות. במשך כמה שנים הוא מצליח להיעלם לחלוטין, אבל צץ בוודאות אל פני השטח ב-1950, בבואנוס איירס. יש הטוענים שהוא הסתתר שנים רבות בצפון גרמניה, אחרים אומרים שהוא חי בעילום שם באיטליה.

מה שברור הוא שבסוף 1946 הוא מגיע לעיר הסחר העתיקה פלֶנסבּוּרג, שנמצאת במרחק של כעשרה קילומטרים מהגבול הדני. שם פוגש אותו מתנדב אס-אס דֶני בשם וָגנֶר קריסטֶנסֶן, שמעביר אותו מרחק של בקושי קילומטר לכפר הדני פָּדבּוֹרג.

"לקחנו את הפליטים לאורכו של שביל, חצינו בִּיצה והעברנו אותם את הגבול."

קריסטנסן הצעיר מחבב את יוהאן פון לרס — הקשר ביניהם יישמר — והוא מלווה את חברו החדש לאורכה של דנמרק עד קופנהגן, שם אחרים תופסים פיקוד ומארגנים לו הפלגה על פני מצר אוֹרֶסוּנד, אל שוודיה.

"הם נאלצו להגיע אלי כי לא הורשיתי לצאת מהמדינה," ייזכר אנגדאל בהמשך, במידת-מה של גאווה, תוך שהוא מקפיד לא להסגיר אף שֵם.

אנגדאל וחבריו מצליחים לסדר מקומות עבודה לכמה אלפי נאצים נמלטים. מספנת קוֹקוּמס ויצרן מכונות החישוב אָדוֹ שמחים לקבל עובדים, בתנאי שאנגדאל לא יכתוב על כך מילה בעיתון שלו, "וֶגֶן פרָאמוֹט" ("הדרך קדימה"). כולם הבינו במה מדובר: זה בסדר גמור לפעול, אבל בסתר, בחושך מוחלט.

פר אנגדאל: משורר, עיתונאי, מנהיג פאשיסטי. המשטרה בשוודיה רואה בו את מייסד הנאציזם השוודי הלכה למעשה.

"גם לפני המלחמה היה ידוע שהוא הנאצי השוודי עם הקשרים הטובים ביותר בשורות הנאציזם העולמי," נכתב בדו"ח מקוצר של המשטרה, מראשית שנות החמישים. "הוא היה אישיות רצויה בברלין וברומא […] כבר בסוף 1945 יצר אנגדאל קשר עם התאים הנאציים והפאשיסטיים ששרדו מחוץ לשוודיה."

 

רומא

כמה ימים בלבד לפני ששנת 1946 תהפוך לשנת 1947, נאספים חמישה גברים בשדירת רֶג'ינָה אֶלֶנָה שברומא: עיתונאי, ארכיאולוג, רואה חשבון, מנהיג איגוד מקצועי, וגבר שטוען שהוא בנו הלא חוקי של בניטו מוסוליני. ביחד הם מקימים את "מובימנטו סוצ'אלה איטליאנו" (Movimento Sociale Italiano), תנועה המבוססת על אותם הרעיונות והאידיאלים שבהם החזיקה מפלגתו הפאשיסטית של מוסוליני. התנועה (MSI) מושכת במהרה המוני תומכים ומצליחה לגייס סכומי כסף גדולים מתורמים פרטיים. אחרי כמה חודשים בלבד נפתחים סניפים מקומיים בכל רחבי איטליה, והתנועה יכולה להתחיל במלאכתה: לתקוף את הדמוקרטיה ולהתעמת עם הקומוניזם. אבל לא רק באיטליה. המטרה של התנועה היא גם ליצור אירופה חדשה.

פָלָאנגיסטים בספרד; פֶּרוֹניסטים בארגנטינה; פאשיסטים בריטים בהנהגת אוסוואלד מוסלי; ניאו-נאצים שמתאספים באופן לא חוקי בוויסבאדן, תחת הנהגתו של קרל-היינץ פּריסטר; ופר אנגדאל בשוודיה. הם אורבים מתחת לפני השטח, ומתנועעים בזמן שהעולם מסתכל בכיוון הנגדי. כבר עכשיו הם יוצרים מערכת שליחים מאורגנת היטב בינם לבין עצמם, במטרה לעקוף הגבלות על דרכונים, ויזות ומטבע זר. בקרוב הגברים יתקרבו זה לזה, ואפילו יתאחדו. כמו שקט שאצור במטוטלת, לפני שזו נעה בכיוון ההופכי.

 

פולין

בתשעה-עשר בינואר מתקיימות בחירות בפולין. אבל בשבועות שקדמו לתאריך כחצי מיליון פולנים הואשמו בשיתוף פעולה עם הנאצים, וכעונש על כך נשללת מהם זכות הבחירה. למעלה משמונים אלף חברי המפלגה האנטי-קומוניסטית (Polskie Stronnictwo Ludowe) נעצרים בסמוך למועד הבחירות. כמאה מתוכם נרצחים בידי המשטרה החשאית הפולנית.

כתוצאה מכך הקומוניסטים זוכים בניצחון מוחץ.

בוועידת ילטה שהתקיימה בשנת 1945, הבטיח סטלין בחירות חופשיות בפולין — אבל עבור השיטה הרב-מפלגתית בפולין, זהו יום הוצאתה להורג.

 

אל-מחמוּדיה

חסן אל-בָּנָא, בנו של שען מצרי, מבקש לסובב את מחוגי השעון ולהשיבו אל זמן האסלאם. פעם הוא היה ילד תאב ידע, עקשן ועצמאי כמו אמו, וחברותי יותר מאביו. הזמן של העולם כוּונַן בבית המלאכה של האב, שם חיכו לוחות שעון אילמים למחוגים, וגלגלי שיניים קטנים ובוהקים הונחו בקופסאות, וקול תקתוקו של שעון מתוקן היה גמול מספק דיו למאמץ שהושקע בתיקונו. התקתוק הברור והקבוע העיד כי גם בשעון וגם בזמן הושב הסדר על כנו, ממצב של כאוס למצב של שליטה.

מחוץ לבית המלאכה של האב השתרעה מצרים, על שדות החיטה שלה: ארץ לא חופשית, שבה הגברים משתופפים תחת מבטי הבוז של הבריטים. והפסוקים בספר הקוראן ניצבו צפופים בזה אחר זה, כמו גבעולי החיטה בשדות.

הילד למד גם הוא את מלאכתו של אביו. כשנמצאים בחדר מלא בשעונים, שעה אחת יכולה להפוך לחבר ולאויב גם יחד. פירוק של שעון, בחינת המנגנון המכני הפנימי שלו, ולאחר מכן הפעלתו מחדש — כל אלה הופכים את הזמן לכוח שאפשר לשלוט בו.

 

פריז

מטוס שנושא בתוכו את סימון דה בובואר ממריא בכיוון ניו יורק. עשרה נוסעים בלבד נמצאים במטוס של ארבעים מושבים. כבר בשלב העלייה למטוס היא מרגישה אבודה. היא כמו משאירה מאחור את חייה בפריז. משהו אחר, חדש, עומד לצוץ ולהתגלות, והוא יהפוך אותה למישהי אחרת. המטוס באוויר. התאריך הוא עשרים וחמישה בינואר. היא כותבת: "אני בשום מקום. אני באיזשהו מקום אחר. מהו הזמן?"

 

ניו יורק

ההווה הוא זמן שבו זכויות אדם אוניברסליות אינן קיימות. אבל האם לאנושות חסר דבר-מה שהיא לא ערה כלל לקיומו? האם דתות העולם, שביקשו להגן על האדם כאילו היה רסיס אלוהי, סיפקו לאדם הגנה ראויה?

העולם קם מתוך אפר אדם. כאן ועכשיו, בלשכה הזמנית של ארגון האומות המאוחדות, שממוקמת במפעל המטוסים שבלֵייק סָקסֶס, ערכים אוניברסליים צפויים להיוולד: מחשבות חדשות, הנחות יסוד חדשות לטובת האנושות, מוסריוּת חדשה. זכויותיו של אדם כלשהו, אסור שיהיו תלויות בעצם היותו נוצרי או בודהיסט, בשאלה אם הוא נולד למשפחה בעלת אמצעים או חסרת אמצעים, בשמו, במינו, בארץ הולדתו או בצבע עורו.

אל במת ההיסטוריה העולמית עולה אישה בת שישים שתוביל את המשימה. לא מזמן נשלל רישיון הנהיגה שלה בעקבות נהיגה רשלנית. אי-שם מתחת לשטף יומיומי של אירועים פוליטיים ורגשות צער שהיא חשה על מות בעלה, פרנקלין ד' רוזוולט, אי-שם מתחת לשכבת מחשבות על הזדקנות ואימהוּת ולעובדה שאנשים לא מורגלים במנהיגה-אישה, רוחשות המילים שילוו את קבוצת העבודה מיומה הראשון עד יומה האחרון, בין אם הן נמצאות בכתביו של הפילוסוף הקונפוציאני מֶנציוּס ובין אם הן לקוחות מהפרק השנים-עשר באיגרת אל הרומים שבברית החדשה: "אל נא יכבָּשך הרע, כְּבוֹש אתה את הרע בטוב."

אלינור רוזוולט עורכת את הפגישה הראשונה שלה עם קבוצת העבודה בעשרים ושבעה בינואר. יש משהו אופורי באוויר, באותו המפגש. לעולם לא עוד, אומרים אנשים בעולם זה לזה ואיש לעצמו. לעולם לא עוד, אומרים חברי קבוצת העבודה בבואם לנסח ולברוא זכויות אדם. ספק אם הם עצמם מודעים לגודל המשימה המוטלת עליהם.

לעולם לא עוד. הם חוזרים על המילים בדבקות, כאילו אלוהים קיים.

 

מאלמו

רוח של חודש ינואר נושבת ברחובות העיר מאלמו. האורח המזדמן הֶר פון לֶרס מעורר תשומת לב הודות לשנאה שלו. הוא למד משפטים, התפרנס מעבודתו כעיתונאי נאצי, התגייס לוואפן אס-אס — ומאותו הרגע לא נדרש זמן רב עד ששר התעמולה יוזף גבלס יבחין בכישוריו וימנה אותו לאחד מיועציו הבכירים.

יוהאן פון לרס מתגלה כנכס מרכזי במלאכת הפצת השנאה. בעלון סאטירי-ביקורתי בשם "היהודים רואים אותך" הוא פירסם את שמותיהם של כמה וכמה אנשים שלעניות דעתו הם יהודים — פוליטיקאים גרמנים בולטים, אנשי אקדמיה ואמנים — בליווי תצלומים שלהם, והפציר בחבריו למפלגה לרצוח אותם. אחד האנשים ברשימה הוא אלברט איינשטיין, שכבר עזב את גרמניה בשנת 1933, לפני שהעלון פורסם. "עדיין לא נתלה," כתב לצד תצלומו פון לרס. אבל רבים אחרים ששמם הופיע ברשימה נחטפו ונרצחו, כאילו מילותיו של פון לרס היו בעלות תוקף של פקודה.

עכשיו, כאמור, הוא מבקר במאלמו.

מי קונה את כרטיס הנסיעה שלו? מי מקבל את פניו בנמל? מי לוקח אותו אל פר אנגדאל?

הוא נשאר זמן-מה במאלמו, ושני הגברים מתרועעים זה עם זה. מי יודע על מה הם דיברו, מה חיבר ביניהם, בין המנהיג הפאשיסט השוודי לשונא היהודים הרהוט ביותר של יוזף גבלס? האם יכול להיות שבזמן הזה חלומות החלו להתגשם, ומחשבות על עתיד חדש לבשו מילים? האם באותו הרגע, במהלך הימים הראשונים של 1947, כשיוהאן פון לרס לצדו, זיקק פר אנגדאל את חזונו על אירופה שלאחר המלחמה?

זרם חיילי האס-אס שבוחרים להימלט דרך המדינות הנורדיות נמשך. פר אנגדאל רואה את עצמו כמרכז העצבים בְּגוף שמורכב מתאים נפרדים שלא מכירים זה את זה, אבל עובדים למען מטרה משותפת: להציל את הגברים האמיצים שנמצאים תחת סכנת ענישה והסגרה לכוחות האויב. נדמה כי אנגדאל מוּנע מאהדה עזה לאנשי אס-אס, ובמיוחד לאלה מהמדינות הבלטיות שסכנת גירוש לברית המועצות מרחפת מעל ראשם. "היינו שם. אנחנו יודעים במה מדובר. ראינו אנשים שאין להם שום מקום בטוח באמת בעולם, אנשים שארצותיהם נכבשו, נרדפים כמו חיות פרא…"

הוא כותב על האוניות שיוצאות משוודיה לספרד או לאמריקה הלטינית, אבל מציין באוטוביוגרפיה שלו שרוב אנשי האס-אס הועברו למערב גרמניה, הנחשבת בטוחה יחסית. הוא ומשתפי הפעולה שלו עזרו כנראה לכארבעת אלפים אנשים, אולי קצת פחות מזה.

כעבור כמה שנים ינחת יוהאן פון לרס בבואנוס איירס, אחת המושבות הגדולות ביותר של פושעים נאצים. הנשיא חואן פֶּרוֹן יפתח בפניהם בשמחה את שערי מדינתו, לא רק מפני שהוא מזדהה עם הרעיונות שלהם אלא גם כי הוא מקבל תשלום נדיב עבור הטִרחה מקרנות של הרייך השלישי. יוהאן פון לרס ופר אנגדאל ימשיכו אפוא לרקום את חלומם המשותף, הן לחוד והן ביחד.

 

[1] ג'יימס ביוקנן (1868-1791), נשיאה החמישה-עשר של ארצות הברית, היה הנשיא האמריקאי היחיד שנותר כל חייו רווק. בתום כהונתו פרצה מלחמת האזרחים האמריקאית, ולכן הוא נחשב בעיני רבים לאחד הנשיאים הגרועים בתולדות ארצות הברית.

 

 

26 דצמבר

הטירה / פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

1

הגעה

 

ק' הגיע מאוחר בערב. הכפר היה מכוסה שלג כבד. הר הטירה לא נראה כלל, ערפל ועלטה אפפו אותו, שום נצנוץ של אור, ולוּ הקלוש ביותר, לא רמז על הטירה הגדולה. שעה ארוכה עמד ק' על גשר העץ המוליך מדרך המלך אל הכפר ונשא עיניו אל מה שנדמָה כרִיק גמור.

אחר כך הלך לחפש לו מקום לינה; בפונדק עוד לא שכבו לישון; לפונדקי אמנם לא היה חדר פנוי, אך כיוון שהופתע והתבלבל מאוד למראה האורח המתאחר, הציע לו שיישן על שק של קש במסבאה; ק' הסכים. כמה איכרים עוד ישבו ושתו בירה, אך הוא לא רצה לדבר עם איש, במו ידיו הביא את שׂק הקש מעליית הגג ונשכב ליד התנור. היה חם, האיכרים שתקו, הוא עוד בחן אותם קצת בעיניו העייפות, אחר כך נרדם.

אך כעבור זמן-מה כבר העירוהו משנתו. איש צעיר בלבוש עירוני ופרצוף של שחקן, עיניו צרות וגבותיו עבות, עמד לידו עם הפונדקי. גם האיכרים עדיין היו שם, אחדים סובבו קצת את כיסאותיהם כדי להיטיב לראות ולשמוע. הצעיר התנצל בנימוס על שהעיר את ק', הציג עצמו כבנו של נציב הטירה ואמר: "הכפר הזה הוא קניינה של הטירה, כל מי שגר או לן פה, כאילו גר או לן, מבחינה ידועה, בטירה עצמה. איש אינו רשאי לעשות זאת בלי היתר מטעם הרוזן. אבל אתה אין לך היתר כזה, או מכל מקום לא הצגת אותו לפנינו."

ק' הזדקף למחצה על משכבו, החליק את שערותיו ליישרן, סקר את האנשים מלמטה למעלה ואמר: "לאיזה כפר נקלעתי? יש פה טירה בכלל?"

"בוודאי," אמר הצעיר במתינות, ופה ושם נראה מישהו נד בראשו לק', "טירתו של האדון הרוזן וֶסטוֶוסט."

"וחייבים לקבל היתר לינה?" שאל ק', כמבקש להשתכנע שלא בחלום שמע את הדברים שנאמרו לו קודם.

"כן, חייבים," היתה תשובתו של הצעיר, והוא פשט את זרועו בלעג ושאל את הפונדקי ואת האורחים: "ואולי לא?"

"אם כן, אצטרך להשיג את ההיתר הזה," אמר ק' בפיהוק והדף מעליו את השמיכה, כמבקש לקום.

"כן, אבל ממי?" שאל הצעיר.

"מהאדון הרוזן," אמר ק'. "אין שום ברירה אחרת."

"עכשיו, בחצות, להשיג היתר מהאדון הרוזן?" קרא הצעיר ונרתע צעד אחד לאחוריו.

"אי-אפשר?" שאל ק' בשוויון נפש. "אם כן, למה הערת אותי בכלל?"

אלא שעתה יצא הצעיר מגדרו. "נימוסים של נוודים!" קרא, "אני דורש ממך לנהוג כבוד בממוּנים מטעם הרוזן! הערתי אותך כדי להודיעך שאתה חייב לצאת מיד מתחומי נחלתו של הרוזן."

"די, נמאסה עלי הקומדיה הזו," אמר ק', מנמיך מאוד את קולו, ונשכב שוב ומשך עליו את השמיכה, "הגזמת קצת, ידידי הצעיר, ולעניין התנהגותך עוד אחזור מחר. הפונדקי והאדונים שם הם עדַי, אם אני זקוק בכלל לעדים. ועוד אומַר לך, ברשותך, שאני הוא מודד הקרקעות שהוזמן לכאן על ידי הרוזן. העוזרים שלי יגיעו מחר בכרכרה עם המכשירים הנחוצים. לא רציתי לוותר על טיול בשלג, אבל לצערי תעיתי בדרך שוב ושוב, ולכן הגעתי מאוחר כל כך. בעצמי ידעתי, עוד לפני שבאת להטיף לי, שכבר מאוחר מכדי להתייצב בטירה. לכן גם הסתפקתי בלינה פה בפונדק, עד שהפרעת אותי משנתי בחוסר נימוס שכזה, אם להתבטא בעדינות. ובכך תמו ההסברים שלי. לילה טוב, רבותי." וק' הפך פניו אל התנור.

"מודד קרקעות?" עוד שמע שאלה מהוססת מאחרי גבו, ואז נפלה דממה. אבל הצעיר התעשת מיד ופנה אל הפונדקי, קולו מעומעם דיו להישמע כאילו הוא חס על שנתו של ק', ורם דיו בשביל שישמע הלה את דבריו בבהירות: "אברר זאת בטלפון." מה, גם טלפון יש להם בפונדק הכפרי הזה? הם מצוידים פה מעל ומעבר! פרט זה כשלעצמו הפתיע את ק', הגם שבכללו של דבר ציפה לכך דווקא. התברר שהטלפון קבוע כמעט מעל לראשו, ומתוך ישנוניות לא השגיח בו. והנה, אם ייאלץ הצעיר לטלפן, הרי ייבצר ממנו, גם אם ישתדל מאוד, לחוס על שנתו של ק', השאלה היתה רק אם יניח לו זה לטלפן. ק' החליט לאפשר זאת. אלא שעתה לא היה כל טעם להעמיד פני ישן, ולפיכך חזר ונשכב על גבו. הוא ראה את האיכרים מצטופפים יחד במורך ומסתודדים, בואו של מודד קרקעות אינו עניין של מה בכך. דלת המטבח נפתחה, דמותה הכבירה של הפונדקית מילאה את הפתח, הפונדקי ניגש אליה על בהונותיו, לספר לה את החדשות. עתה הגיעה שעתו של הקשר הטלפוני. נציב הטירה ישַן, אבל סגן הנציב, בעצם אחד הסגנים, פלוני מר פְריץ, ענה לטלפון. הצעיר, שהציג עצמו בשם שווארצֶר, סיפר איך מצא את ק' — איש לבוש סחבות בשנות השלושים לחייו — ישן לו בנחת על שק של קש, תרמיל גב זעיר משמש לו כר ומקל מסוקס מונח לידו. למותר לציין שהאיש נראה לו חשוד, וכיוון שהפונדקי הזניח את חובתו בעליל, היתה זו חובתו שלו, של שווארצֶר, לחקור בעניין. על כך שהעירוהו משנתו, על השאלות שנשאל, על האיום שהושמע באוזניו כדין, לגרשו מנחלת הרוזן — על כל אלה הגיב ק' בתרעומת מופגנת, ומי יודע, אולי אף בצדק, שכן לטענתו בא לכאן כמודד קרקעות, והרוזן הוא שהזמינו. מובן שמבחינה פורמלית, לפחות, יש לבדוק את הטענה הזו, שעל כן מבקש שווארצֶר מהאדון פריץ לברר בלשכה המרכזית אם אמנם מחכים שם למודד כזה, ולהחזיר לו תשובה מיד.

שקט השתרר עתה, פריץ היה עסוק בבירורים שם למעלה, כאן למטה חיכו לתשובה, ק' לא שינה את תנוחתו, אף לא פנה לאחוריו, שום סקרנות לא ניכרה בו, עיניו בהו נכחו. מתוך סיפורו של שווארצֶר, שהתמזגו בו רשעות וזהירות, נמצא ק' למד שמידה ידועה של השכלה דיפלומטית הוקנתה בטירה אפילו לזוטרים כמו שווארצֶר זה. וגם חריצות לא חסרה להם שם, הלשכה המרכזית מקיימת תורנות לילה, וגם ממהרת להשיב, כמדומה, שהנה פריץ מטלפן כבר. אך ההודעה שבפיו היתה קצרה מאוד, כנראה, שכן כעבור דקה השליך שווארצֶר את השפופרת בחמת זעם. "הרי זה בדיוק מה שאמרתי," צעק, "אין פה שום מודד קרקעות, אלא סתם נווד שקרן, וקרוב לוודאי אף גרוע מזה." לרגע סבור היה ק' שכולם, שווארצֶר, האיכרים, הפונדקי והפונדקית, עומדים להסתער עליו, וכדי לחמוק מן המכה הראשונה, לפחות, מיהר לזחול אל מתחת לשמיכה, אבל כעבור רגע חזר והוציא את ראשו אט-אט, שכן הטלפון צילצל בשנית, וכמו שנדמָה לו, בקול רם במיוחד. אף על פי שלא סביר היה להניח שגם הפעם מדובר בק', בכל זאת קפאו הכול במקומם, ושווארצֶר חזר וניגש לטלפון. כעת עמד והקשיב לאיזה הסבר ממושך, ובסופו אמר חרש: "טעות אפוא? זה מביך אותי מאוד. ראש הלשכה טילפן בעצמו? מוזר, מוזר. איך אסביר זאת עכשיו לאדון המודד?"

ק' זקף את אוזניו. הטירה מינתה אותו אפוא למודד. מצד אחד אין הדבר נוח לו כלל, שהרי מתברר שיודעים עליו בטירה כל מה שצריך לדעת, יחסי הכוחות נשקלו והוחלט לצאת למאבק בחיוך. אך מן הצד האחר הדבר נוח לו דווקא, שכן הוא מעיד, לדעתו, שממעיטים בערכו שם, וכי יזכה לחירות רבה יותר משהעז לייחל מלכתחילה. ואם מקווים שם להפיל עליו אימה מתמדת מכוח אותה הכרה שהוענקה למעמדו כמודד קרקעות — הכרה הנובעת מעליונות רוחנית, כמובן — הרי שטעות בידם, רק צמרמורת קלה חלפה בגופו, לא יותר.

לשווארצֶר, שניגש אליו במורך, סימן ק' בניע יד להתרחק; את ההפצרות שיעבור אל חדרו של הפונדקי דחה מעליו, ורק ניאות לקבל מידי הלה כוסית משקה לשינה, ומידי הפונדקית קערת רחצה עם סבון ומגבת, אף לא היה עליו לדרוש כלל שיפַנו את האולם, שכן הכול כבר נדחפו לצאת, מסיבים פניהם הצדה מחשש פן יכיר אותם למחרת; המנורה כובתה, סוף-סוף הניחו לו. הוא שקע בשינה עמוקה וישן עד הבוקר, העכברושים שחלפו על פניו ביעף פעם או פעמיים כמעט שלא הפריעוהו.

לאחר ארוחת הבוקר, שלדברי הפונדקי שולמה כולה, כמוה ככל שאר הוצאותיו של ק', על ידי הטירה, ביקש ק' לצאת מיד אל הכפר. בשל התנהגותו של הפונדקי אמש הקפיד ק' להמעיט ככל האפשר בדיבור עמו, אך כיוון שהלה כירכר סביבו בלי הפוגות בתחינה אילמת, נכמרו עליו לבסוף רחמיו של ק', והוא הזמינו לשבת איתו קצת.

"עוד לא פגשתי את הרוזן," אמר ק', "האם נכון מה שאומרים עליו, שהוא משלם כסף טוב בעד עבודה טובה? מי שיוצא למסע רחוק כמוני, כה רחוק מהאישה והילד, רוצה מן הסתם גם להביא משהו הביתה."

"בעניין זה אין לאדוני מה לדאוג, מעולם לא נשמעו פה תלונות על שכר דל מדי."

"יפה," אמר ק', "איני ביישן מטבעי, ואני מסוגל לומר את דעתי גם באוזניו של רוזן, אך ברור שעם האדונים הללו מוטב לבוא לידי הסכמה בדרכי שלום."

הפונדקי ישב מול ק' על קצה אדן החלון, נוחות רבה מזו לא העז להרשות לעצמו, וכל אותה שעה הביט בק' בעיניים חומות גדולות, נפחדות. בתחילה ממש נטפל אל ק', ואילו עכשיו דומה היה שכל רצונו לברוח משם. האם חשש שמא יישָאל על אודות הרוזן? האם חשש שאין לסמוך על ק', שנחשב "אדון" בעיניו? ק' ביקש להסיח את דעתו של האיש. הוא העיף מבט בשעון ואמר: "עוד מעט יבואו העוזרים שלי, תוכל לאכסן אותם פה?"

"כמובן, אדוני," אמר הלה, "אבל הם ודאי יתגוררו איתך בטירה, לא?"

כלום ויתר האיש בקלות כה רבה ואף בחפץ לב על לקוחות אפשריים, ובייחוד על ק', שאותו שילח אל הטירה בנחרצות שכזאת?

"זה עוד לא בטוח," אמר ק'. "קודם כול עלי לברר איזו עבודה ייתנו לי. אם אצטרך לעבוד כאן למטה, למשל, יהיה סביר יותר שגם אגור כאן למטה. חוץ מזה אני חושש שהחיים שם למעלה בטירה לא ימצאו חן בעיני. חירותי חשובה לי."

"אינך מכיר את הטירה," אמר הפונדקי חרש.

"אכן," אמר ק'. "אין לחרוץ משפט מהר מדי. לפי שעה איני יודע על הטירה אלא זאת, שהשׂכילו שם לבחור מודד קרקעות ראוי לשמו. ואולי יש להם שם גם יתרונות אחרים." והוא קם על רגליו כדי לפטור לשלום את הפונדקי שנשך את שפתיו בעצבנות. לא קל היה לקנות את אמונו של האיש הזה.

בדרכו החוצה צדה עינו של ק' תמונת דיוקן כהה, תלויה על הקיר במסגרת כהה. עוד מעל גבי יצועו השגיח בה, אך מרחוק לא הבחין בפרטים ונדמָה לו כי התמונה עצמה הוצאה מן המסגרת, וכי אין הוא רואה אלא את הלוח השחור שנותר מאחוריה. עכשיו התברר שזו בכל זאת תמונה, דיוקן של גבר כבן חמישים. ראשו היה שמוט עמוק כל כך על חזהו, עד שעיניו נראו אך בקושי, ודומה היה שמצחו הכבד, הגבוה, וחוטמו הגדול המעוקל הם שמשכו ככה את גולגולתו כלפי מטה. בשל תנוחה זו של הראש היה זקנו המגודל מעוך מתחת לסנטר, וחזר והזדקר למטה ממנו. ידו השמאלית, פרושֹת אצבעות, היתה תחובה לו בשׂערו העבות, אך כוחה לא עמד לה למשוך את הראש כלפי מעלה. "מי זה," שאל ק', "הרוזן?" ק' עמד לפני התמונה ואף לא טרח להפוך פניו אל הפונדקי. "לא," אמר הפונדקי, "זה נציב הטירה." "אכן, נציב נאה יש להם שם בטירה," אמר ק', "חבל שיש לו בן לא-יוצלח שכזה." "לא," אמר הפונדקי, ומיד משך אליו קצת את ק' ולחש באוזנו: "שווארצֶר הגזים אתמול, אביו הוא סגן נציב בסך הכול, ואפילו מן הזוטרים שבהם." אותו רגע היה הפונדקי בעיני ק' כילד קטן. "נוכל שכמותו!" אמר ק' ופרץ בצחוק, אך הפונדקי לא צחק כלל ואמר: "גם אביו שלו הוא בעל שררה." "נו, באמת!" אמר ק', "כולם בעלי שררה בעיניך. אולי גם אני?" "אתה," אמר האיש במורך, אך בכובד ראש, "אינך בעל שררה בעיני." "אני רואה שבכל זאת יש לך טביעת עין," אמר ק', "בינינו לבין עצמנו, אני באמת לא בעל שררה. ומשום כך, מן הסתם, אני רוחש כבוד לבעלי השררה לא פחות ממך, אך כיוון שאני חסֵר את הכנוּת שלך, לא תמיד אני מוכן להודות בזה." וק' טפח קלות על לחיו של הפונדקי, לנחמו ולהטות את לבו אליו. ואכן, הלה התחייך קצת. לאמיתו של דבר היה נער כמעט, פניו רכות ועליהן רק חתימת זקן, לא יותר. איך הזדמנה לו בכלל אותה אישה עבת בשר ומזדקנת שלו, שנראתה בעד הצוהר מתרוצצת במטבח ומרפקיה זקורים לה הרחק מגופה? אבל ק' לא רצה להוסיף ולדחוק בו עתה, לא רצה שיתפוגג החיוך שהצליח לחלץ ממנו סוף-סוף, על כן רק סימן לו שיפתח לפניו את הדלת, ויָצא החוצה אל הבוקר החורפי הנאה.

כעת ראה למעלה את הטירה, קווי המתאר שלה משורטטים בבהירות באוויר הצלול, מודגשים עוד ביתר שאת מחמת השלג, שהיה מונח שם בשכבה דקה והבליט כל צורה וצורה. למעלה על ההר היה השלג מועט, כמדומה, בהשוואה לכמוּתו העצומה כאן בכפר, וק' התנהל בכבדות לא פחותה מזו שהלך בה אמש בדרך המלך. השלג הגיע פה עד חלונות הבקתות ממש, וקצת למעלה מהם כבר שב ורבץ מלוא כובדו על הגגות הנמוכים — ואילו למעלה, בראש ההר, היה הכול ממריא-נוסק אל על, קליל וחופשי, או מכל מקום כך נדמה היה מכאן.

הטירה, כפי שנראתה מכאן, מרחוק, תאמה בכללותה את ציפיותיו של ק'. לא מבצר אבירים עתיק ולא בניין-פאר חדש, אלא מתחם רחב ידיים, שֶכָּלל כמה מבנים בני קומתיים והמון מבנים נמוכים, מצופפים יחדיו; מי שאינו יודע שטירה לפניו, עשוי לחשוב שזו עיירה. רק מִגדל אחד ראה מולו ק', ונבצר ממנו להבחין אם היה זה חלק מבית מגורים או מגדל של כנסייה. עורבים חגו סביבו להקות-להקות.

ק' המשיך ללכת, עיניו נעוצות בטירה, שום דבר אחר לא העסיק אותו. אך ככל שהתקדם בדרכו, כן איכזבה אותו הטירה, שהרי ככלות הכול לא היתה אלא מין עיירה עלובה, מצבור של בתי כפר שיתרונם אולי בכך שהם בנויים אבן כולם, אלא שהטיח נשר מעליהם זה כבר, והאבן נדמתה כמתפוררת. זכר עיירת הולדתו חלף בראשו ביעף; זו לא נפלה כלל ממה שמכנים פה טירה, ואילו חיפש איזה אתר תיירות נאה לבקר בו, כי אז לא היה שום טעם להרחיק נדוד כל כך, אדרבא, ביתר תבונה היה נוהג אילו חזר לבקר במולדת הישנה ההיא, שימים רבים כל כך לא שב לראותה. במחשבותיו השווה את מגדל הכנסייה שבמולדת עם המגדל פה למעלה. המגדל ההוא — נחוש, נחרץ, מתחדד והולך כלפי מעלה בקו ישר, ובראשו גג רחב של לבֵנים אדומות, בניין שכולו ארציוּת — וכי מה עוד יש בכוחנו לבנות? — אך תכליתו נעלה יותר מזו של המון הבתים הנמוכים האלה, ומבעו צלול ובהיר יותר מזה של יום החולין העכור. המִגדל פה למעלה, היחיד שנראה לעין — מגדל של בית מגורים, כפי שהתברר כעת, אולי של הבניין הראשי — היה מבנה עגול חסר ייחוד, מכוסה בחלקו קיסוס שהוסיף לו לוויית חן, עם חלונות קטנים שהזדהרו עתה בשמש — משהו מטורף היה בו, בזוהַר הזה — וראשו עשוי כמין עליית גג שכתליה המשוננים מזדגזגים על פני תכול הרקיע בקו מהוסס, מרוסק, מקרטע, שנדמָה כמצויר ביד חרֵדה או מרושלת של ילד. הדבר העלה על הדעת דייר נכא רוח, שראוי היה לו להסתגר מאחרי מנעול ובריח בַּמרוחק שבחדרי הבית, ותחת זאת הוא פורץ את הגג ומתרומם מלוא קומתו, להציג עצמו לעיני העולם.

ק' עמד שוב מלכת, כאילו היה בעצם העמידה כדי לחזק את כוח השיפוט שלו. אך מנוחתו הופרעה פתאום. מאחורי כנסיית הכפר, ששם נשאר עומד — בעצם היתה זו רק קַפֶּלָה שהורחבה לכדי מין אסם על מנת להכיל את קהילת המאמינים — נמצא בית הספר. הבניין הנמוך המוארך, מיזוג מוזר של הארעי עם הישן נושן, היה מוקף גן מגודר, שכעת היה לשדה שלג. אותו רגע יצאו הילדים החוצה עם המורֶה. בדבוקה צפופה צרו עליו, תלו בו את עיניהם ופיטפטו מכל עבר בלי הפוגה, ק' לא הבין אף מילה מדיבורם המהיר. המורה, צעיר קטן קומה וצר כתפיים, ועם זאת זקוף עד מאוד בלי להיראות מגוחך, השגיח בק' עוד מרחוק, שהרי מלבד תלמידיו לא נראה סביב אלא ק' לבדו. בהיותו זר במקום הקדים ק' שלום למורה, ומה עוד שהאיש הקטן אמר כולו מין סמכותיות שכזאת. "בוקר טוב, אדוני המורה," פנה אליו. הילדים נאלמו דום באחת, והדממה הפתאומית הסבה מן הסתם נחת-רוח למורה, כמין הכנה למה שיאמר הוא עצמו. "אתה מתבונן בטירה?" שאל, סֵבר פניו נעים יותר מכפי שציפה ק', אך מנימת דבריו השתמע כי מעשהו של ק' אינו לרצון לו. "כן," אמר ק', "אני זר פה, רק אמש הגעתי לכפר." "הטירה לא מוצאת חן בעיניך?" שאל המורה בחופזה. "מה?" שאל אותו ק', מבולבל במקצת, ומיד חזר על השאלה בנוסח מרוכך: "אם הטירה מוצאת חן בעינַי? ולמה הנחתָ שאינה מוצאת חן בעינַי?" "היא אינה מוצאת חן בעינֵי זרים," אמר המורה. כדי שלא להיכשל בלשונו הסב ק' את השיחה לעניין אחר ושאל: "אתה ודאי מכיר את הרוזן?" "לא," אמר המורה וכבר עמד להפוך גבו אליו, אבל ק' לא ויתר ושאל שוב: "מה? אינך מכיר את הרוזן?" "וכי מנַין אכיר אותו?" לחש המורה, ומיד הוסיף בקול, בצרפתית: "עליך להביא בחשבון שיש פה ילדים תמימים." אחרי הדברים האלה ראה עצמו ק' רשאי לשאול: "האם יורשה לי לבקר פעם אצל אדוני המורה? בכוונתי להישאר פה ימים רבים, וכבר עכשיו אני מרגיש בודד ועזוב מעט, איני שייך לאיכרים, ומן הסתם גם לא לטירה." "אין שום הבדל בין האיכרים לבין הטירה," אמר המורה. "ייתכן," אמר ק', "אך לגבי מצבי אין זה משנה דבר. האם יורשה לי לבקר אצלך פעם?" "אני גר ברחוב הברבור, בבית הקַצָב." הדבר נשמע אמנם כציון כתובת ולא כהזמנה דווקא, ואף על פי כן אמר ק': "טוב, אבוא." המורה ניענע בראשו ופנה לדרכו יחד עם הילדים, ששבו ופצחו מיד בצווחות רמות. חיש מהר נעלמו כולם במורד סמטה תלולה.

אבל ק' נשאר מבולבל ואף נרגז מן השיחה. לראשונה מאז בואו נתקף עייפות של ממש. בתחילה נדמָה לו שהדרך הארוכה לכאן לא ייגעה אותו כלל — הן הלך לו בשוֹפי ונחת, יום אחר יום, צעד אחר צעד! — אבל עכשיו, שלא בטובתו, התחיל המאמץ העצום נותן בו את אותותיו. בכוח שאין לעמוד בפניו נמשך לבו אחר היכרויות חדשות, אך כל היכרות חדשה הגבירה את עייפותו. אם יצליח לכפות על עצמו, במצבו היום, להאריך את טיולו עד פתח הטירה, לפחות, הרי שעשה די והותר.

הוא המשיך ללכת אפוא, אבל הדרך היתה ארוכה, שכן הרחוב הזה, רחובו הראשי של הכפר, לא הוליך אל הר הטירה אלא רק עבר בסמוך לו, ומיד אחר כך, כמו להכעיס, התפתל הצדה, ואף על פי שלא התרחק מן הטירה, גם לא התקרב אליה. ק' עדיין ציפה שהרחוב יִפנה בסופו של דבר אל הטירה, ורק מכוח הציפייה הזאת הוסיף ללכת; מחמת העייפות, כנראה, לא מצא בו די כוח לעזוב את הרחוב הזה, ואף השתומם לנוכח אורכו של אותו כפר שאין לו סוף — שוב ושוב אותם בתים קטנים, וזגוגיות מכוסות כפור, ותלוליות של שלג, ואף לא נפש חיה מסביב — אך לבסוף עקר עצמו מלפיתתו של הרחוב ונבלע בתוך סמטה צרה, בשלג עמוק שבעתיים; המאמץ לחלץ את רגליו המבוֹֹססות ושוקעות היה עצום, זיעה הציפה אותו, ופתאום עמד תחתיו, נבצר ממנו להמשיך.

אך הנה התברר שלא היה כה בודד ועזוב: מימינו ומשמאלו היו בקתות של איכרים, הוא אסף בידו קצת שלג ולש אותו לכדור והשליכו על אחד החלונות. מיד נפתחה הדלת — הדלת הראשונה שנפתחה לפניו מאז יצא אל הכפר — ואיכר זקן במקטורן פרווה חום עמד בפתח, ראשו מוטה הצדה וכולו מאור פנים וחולשה. "אולי תיתן לי להיכנס אליך קצת," אמר ק', "אני עייף מאוד." הוא לא שמע אף מילה ממה שאמר הזקן, אסיר תודה היה כשדחפו לעברו קרש שמילט אותו חיש קל מן השלג, וכעבור צעדים ספורים כבר עמד בתוך החדר.

26 דצמבר

סטייל משלך / פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

הקדמה אישית

או: למי מיועד הספר הזה?

 

נולדתי גנדרנית איומה. לגן רציתי ללכת מחופשת לנסיכה (לא הרשו לי) וכשחזרתי הביתה מיד לבשתי חצאית ארוכה על הראש ודמיינתי שיש לי שיער ארוך (הוא היה קצר). פלישה למגירת האיפור והתכשיטים של אמי היתה שיא האושר, וכשהלכתי לישון אצל סבתא שלי בסוף־השבוע, אוהו, איזו חגיגה זאת היתה. הכול היה מותר! להתקשט ולהתגנדר בכותונות ורדרדות עם תחרה וסרטים, למרוח לק, להתאפר ואז להתיישב מול הטלוויזיה עם כל המחרוזות והצמידים כדי לראות את הסרט הערבי של יום שישי.

גיל ההתבגרות הוקדש לניסיונות להיראות קוּל, ואחריו באו שנות העשרים והשלושים. אוי, איזה בלגן. כבר הייתי כתבת אופנה מנוסה וסטייליסטית עסוקה, צברתי ידע מקצועי וניסיון, אבל כמתלבשת תעיתי ותהיתי. בתוכי התגוששו בת האיים שבדמיוני נועדתי להיות והאורבנית המינימליסטית שהתאמצתי להיראות. בבקרים ובערבים, לפני פגישות עבודה או יציאה לבילוי, עמדתי אבודה מול ארון מלא גחמות, רסיסי חלומות, פריטים שנקנו כלאחר יד, מציאוֹת מסנוורות שזוהרן פג, גיבוב בגדים אקראי משנים עברו.

זמן רב ניהלתי מערכת יחסים מורכבת עם עולם האופנה. מצד אחד הוקסמתי, מצד שני נרתעתי מתופעת העדר שעומדת בבסיס כל אופנה. עלי מוהר הגדיר זאת היטב: ״אופנה היא מאמץ קולקטיבי כביר להיות יחיד ומיוחד.״ חוויתי את הפרדוקס הזה באופן יומיומי כשכתבתי על אופנה, תשע שנים בעיתון ״חדשות״, ומשנסגר, שתים־עשרה שנים נוספות בעיתון ״הארץ״. מצד אחד רציתי לייצג את העיסוק שלי באופנה וללבוש בגדים בהתאם. מצד שני, סלדתי מהרעיון שהלבוש שלי מעיד על ציות לצו אופנתי כלשהו.

ככל שהעמקתי להתבונן בבגדים וככל שהתבגרתי בעצמי, הבנתי שלא אופנה מעניינת אותי, אלא מורכבות היחסים בין נשים לבגדים. ראיתי אופנות חולפות וחוזרות, התעייפתי מטרנדים לעונה, השלמתי עם ההבנה שאני לא פאשניסטה, ואחרי עשרים ואחת שנים של סיקור התחום בארץ ובעולם החלטתי לפרוש. ויתרתי על תואר מבקרת האופנה של עיתון ״הארץ״, על ערימת המגזינים החודשית ועל הנסיעה השנתית לפריז.

כשסוף־סוף השתחררתי מהצורך לייצג את העיסוק באופנה, חיפשתי מחדש את הביטוי העצמי הנכון לי באמצעות בגדים. כשחיפשתי לשווא שמלות קיץ מאריגי כותנה, אווריריות ופשוטות מהסוג שלובשות עקרות בית בסרטים איטלקיים ישנים, קניתי בדים, מצאתי תופרת וייצרתי אותן לעצמי. אחר כך הצטרפתי ליוזמה של הקמת קו.קו. – חברת אופנה שמבקשת לתת מענה לנשים ישראליות שמחפשות סגנון נקי, קלאסי ומעודכן. בשלוש שנות עבודה מהצד שמייצר ולא רק מבקר, כולל מפגש יומיומי עם לקוחות, אספתי עוד תובנות – על עצמי, על נשים בגילי ועל מה שמתאים למקום שאנחנו חיים בו. מקום שבו החורף קצר וקר והקיץ ארוך ומהביל, שאין בו לא קודים של לבוש ולא סגנון חיים מעוגן בתרבות ים־תיכונית שמשוועת להתפתח פה.

בשלב כלשהו בתהליך, כשלמדתי קואוצ׳ינג במטרה לקבל כלים טובים יותר להתנהלות, התחדדה בי ההבחנה בין ״חיים על מסלול ההישרדות״ לבין ״חיים על מסלול הצמיחה״, כפי שהיטיבה להגדיר זאת המורה שלי, נטאלי בן דוד. במסלול ההישרדות את עסוקה בכיבוי שריפות. את פועלת רק מתוך תגובה לנסיבות חיצוניות. לעומת זאת, במסלול הצמיחה את בתהליך של התפתחות תמידית, את פועלת מתוך כוונה ומודעות עצמית. ובהתאמה לבגדים, כשאת במסלול ההישרדות את קונה בלחץ בגד לפני אירוע או נסיעה, רק כי אין לך ברירה. הארון שלך מפוצץ בבגדים שרכשת רק משום שהם נמכרו בהנחה גדולה. במסלול הצמיחה את בוחרת את הבגדים שמתאימים לך בהכרה מלאה, מתוך ביטחון ופתיחות, ואת נראית ומרגישה נהדר.

את הספר הזה כתבתי אחרי תהליך ארוך, שבסופו הגעתי למצב שבו הארון שלי ואני מתואמים. זה הספר שהייתי רוצה שיהיה לי ליד המיטה בתחילת המסע שלי, כדי לחסוך מבוכות אינספור, המון כסף וזמן יקר, ובעיקר כדי להימנע מהפער בין מי שאני לאיך שאני נראית ולאיך שאני לבושה.

היום, כשאני פותחת את הארון, הכול גלוי לעיני ומתאים ללבישה. את הנוירוטיות שאפיינה את יחסינו בעבר החליפו שלווה ודעה צלולה. למדתי לדייק. נעזרתי בקומץ חברים שעל טעמם אני סומכת: דנה מנוסי ודן שארפ, נורית קריב וג׳יזל שדות (את כולם עוד תפגשו שוב בהמשך הספר). כל אחד מהם עוסק באופן ישיר או עקיף בעיצוב, ומיטיב להתלבש בעצמו באופן מעורר השראה. לא בעזרת תקציב גדול ולא תוך מרדף אחרי טרנדים, אלא בזכות חוש לסגנון, יכולת הבחנה דקה ותשומת לב לפרטים.

הספר "זטייל משלך" מאגד בתוכו הסברים, דוגמאות, עצות מעשיות, טיפים והדרכות, אבל פיתוח הסגנון האישי שלך מחייב התנסות מעשית מתמדת. חשבי על ספר בישול שאת אוהבת להשתמש בו, שיש בו מתכונים מצוינים ומדויקים. ככל שאת מתנסה יותר בבישול את מבינה יותר אילו טעמים מסתדרים ביחד; מהם העקרונות הבסיסיים שאי־אפשר לוותר עליהם, כמו מרכיבים משובחים ותבלינים טריים; מהם חומרי הגלם שחייבים להיות במזווה תמיד. ככל שאת מכירה את מתכוני הבסיס לעומק, כך את יכולה לאלתר, להיות יצירתית בדרכך הייחודית, לפתח ביטחון ולזכות בקריאות התפעלות. כשאת עוברת תהליך שמקרב אותך אל עצמך ואל מי שאת בהווה, את יכולה לדעת בביטחון שבחרת בגרסה הבוגרת הכי טובה שלך. את מבססת לעצמך הרגלים טובים לחיים ובגדים שמתאימים לך, ונהנית משקט פנימי, מסדר בארון ובראש.

העובדה שאנחנו חיים במקום ללא קודים ברורים של לבוש, שבו קשה לקבל השראה ברחוב עצמו, מקשה עלינו לצאת מהבית בלי להתבלבל. במשך השנים עמלתי לנסח לעצמי כללים פשוטים ובהירים כדי להתלבש תמיד בהתאם למקום ולזמן, ובעזרתם בניתי לי מסגרת שמגינה עלי מטעויות ומאפשרת לי חופש. אלה לא דיברות ולא חוקים. אין שום דבר קדוש, וחוקים נועדו להישבר. חופש הבחירה הוא מעל לכול, ולכל אחת הטעם שלה. ובכל זאת, לפני ששוברים את הכללים, רצוי להכיר אותם. בעולם כבר הצטבר ידע רב, וכדאי להשתמש בו. מספיק נשים התבלבלו בשבילנו ומספיק נשים אירגנו בעבורנו את המידע כך שנוכל להלך על קרקע יציבה, ומשם לעוף.

 

 

04 נובמבר

השיבה / פרק ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

1

פתח מילוט

 

שעת בוקר מוקדמת, מרץ 2012. אמי, אשתי דיאנה ואני יושבים בשורת כיסאות מוברגים לרצפה באולם ההמתנה של נמל התעופה הבינלאומי בקהיר. הכרוז מודיע כי טיסה מספר 835 לבֶּנגאזי תצא במועדה. מפעם לפעם אמי מעיפה בי מבטי חרדה. גם דיאנה נראית מודאגת. היא מניחה את כף ידה על זרועי ומחייכת. כדאי שאקום ואתהלך קצת, אני אומר בלבי, אבל גופי נשאר נוקשה. מעולם לא ידעתי שאני מסוגל לשבת כך בלי נוע.

הטרמינל כמעט ריק. רק איש אחד יושב מולנו. שמן, נראֶה מיוגע, כנראה באמצע שנות החמישים לחייו. משהו בצורת הישיבה שלו — כפות הידיים השלובות בחיקו, נטיית הגו שמאלה — מרמז על ויתור. האם הוא מצרי או לובי? האם הוא נוסע לביקור בארץ השכנה או שמא חוזר הביתה אחרי המהפכה? האם היה אוהד של קדאפי או מתנגד שלו? אולי היה אחד מהמהססים ששמרו על השגותיהם לעצמם?

קולו של הכרוז נשמע שוב. הגיעה העת לעלות למטוס. מצאתי את עצמי עומד בראש הטור, דיאנה לצדי. יותר מפעם אחת לקחה אותי דיאנה אל עיר הולדתה שבצפון קליפורניה. אני מכיר את הצמחים ואת צבע האור ואת המרחקים במקום שגדלה. עכשיו, סוף-סוף, אני לוקח אותה אל ארצי. היא ארזה את ההַסֶלבְּלַד והלַייקה, שתי המצלמות החביבות עליה, ומאה סלילי צילום. דיאנה עובדת בדייקנות רבה. ברגע שהיא אוחזת בחוט היא הולכת בעקבותיו עד קצהו. הידיעה הזאת הסעירה וגם הדאיגה אותי. אין בדעתי לתת ללוב דבר יותר ממה שכבר לקחה.

אמי פסעה הלוך ושוב ליד החלונות הנשקפים אל מסלול ההמראה ושוחחה בטלפון הנייד שלה. אנשים — גברים בעיקר — החלו למלא את הטרמינל. דיאנה ואני עמדנו עכשיו בראש טור ארוך שהתעקל מאחורינו כמו נהר. העמדתי פנים ששכחתי משהו ומשכתי אותה הצדה. רעיון רע הוא לשוב אחרי כל השנים הללו, חשבתי פתאום. משפחתי עזבה ב-1979, לפני שלושים ושלוש שנה. זה היה השבר שהפריד את הגבר מהילד בן השמונה שהייתי אז. המטוס עמד לחצות את התהום הזאת. אין ספק שמסעות שכאלה הם מעשה פזיז. המסע הזה עלול לגזול ממני מיומנות שעמלתי קשה לטפחה: איך לחיות הרחק ממקומות ומאנשים אהובים. צדק יוסף ברודסקי. צדקו גם נבוקוב וקונרד. הם היו אמנים שלא שבו מעולם. כל אחד מהם ניסה, בדרכו שלו, להיגמל מארצו. מה שהנחת מאחור נמוג ואיננו. אם תשוב, תעמוד פנים אל פנים מול ההיעדר או ההשחתה של מה שהיה יקר ללבך. אבל דמיטרי שוסטקוביץ' ובוריס פסטרנק ונגיב מחפוז אף הם צדקו: לעולם אל תעזוב את מכורתך. אם תעזוב, יתנתקו קשריך עם המקור. תהיה כמו גזע עץ מת, קשה וחלול.

מה עושים כאשר אינך יכול לעזוב ואינך יכול לשוב?

*

באוקטובר 2011 שקלתי שלא לשוב עוד ללוב לעולם. אבל כשפסעתי בברודוויי בניו יורק באוויר הקר והצובט, צץ פתאום רעיון השיבה. רעיון זך וטהור, כמדומה, מחשבה שנולדה במוחי באופן עצמאי. כמו ברגעי שכרות בנעורי, הרגשתי נועז ובלתי מנוצח.

נסעתי לניו יורק חודש אחד לפני כן בהזמנתו של קולג' בַּרנַרד, להרצות על רומנים על גלות וניכור. אבל קשרַי עם העיר היו ותיקים יותר. הורי עקרו למנהטן באביב 1970, כשאבי מונה למזכיר הראשון של המשלחת הלובית באו"ם. אני נולדתי בסתיו של אותה שנה. שלוש שנים אחר כך, ב-1973, חזרנו לטריפולי. מאז ביקרתי בניו יורק אולי ארבע או חמש פעמים, ותמיד לזמן קצר. וכך, אף שזה עתה חזרתי אל עיר הולדתי, כמעט לא הכרתי את המקום.

בשלושים ושש השנים מאז עזבנו את לוב קשרנו משפחתי ואני קשרים עם כמה וכמה ערים חלופיות: ניירובי, שאליה נסענו כשברחנו מלוב, ב-1979, ואנחנו מוסיפים לבקר בה מאז ועד היום; קהיר, ששם התחלנו בחיי גלות לזמן בלתי ידוע בשנה שלאחר מכן; רומא, שהיתה אתר נופש בשבילנו; לונדון, שאליה באתי לצורך לימודים כשמלאו לי חמש-עשרה, ושם, במשך עשרים ותשע שנה, עמלתי בהתמדה ובעקשנות לבנות לי חיים; פריז, שלשם עקרתי בשנות השלושים המוקדמות לחיי, מותש וכעוס בגלל לונדון. נשבעתי שלא לחזור עוד לאנגליה, אבל שנתיים אחר כך חזרתי בכל זאת. בכל הערים האלה ציירתי לי את עצמי חי בשלווה יום אחד באי הרחוק הזה, מנהטן, שבו נולדתי. הייתי מדמיין לי איך ישאל אותי מכר חדש, בארוחת ערב אולי, או בבית קפה, או בחדר המלתחה אחרי שחייה ארוכה, את אותה השאלה הנושנה המייגעת "מאיפה אתה?" ואני, בלא מורך, משוחרר מסערת הנפש הרגילה, אענה כלאחר יד, "ניו יורק." בפנטזיות האלה ראיתי את עצמי מפיק הנאה מעצם הדבר שאמירה כגון זאת תהיה גם אמת וגם כזב, כמו מעשה קסם.

עצם הדבר שעברתי למנהטן בשנתי הארבעים, בעת שלוב נקרעה לגזרים, ושהדבר אירע ב-1 בספטמבר — היום שבו, בשנת 1969, הדיח סרן צעיר ששמו מוּעַמַר קדאפי את המלך אידריס, והחל התהליך שיעצב רבים מהמאפיינים החשובים של חיי: היכן אני חי, השפה שאני כותב בה, השפה שאני משתמש בה עכשיו כדי לכתוב זאת — כל אלה הקשו עלי להימנע מן המחשבה שפעל פה סוג כלשהו של רצון אלוהי.

*

שנות השמונים, בכל היסטוריה פוליטית של לוב, מציינות פרק מחריד במיוחד. מתנגדי המשטר נתלו בכיכרות ציבוריות ובזירות ספורט. מתנגדים שברחו מן הארץ נרדפו — מקצתם נחטפו ונרצחו. בשנות השמונים גם קמה בלוב בפעם הראשונה תנועת התנגדות חמושה ונחושה לדיקטטורה. אבי היה אחת הדמויות הבולטות ביותר באופוזיציה. לארגון שהשתייך אליו היה מחנה אימונים בצ'אד, מדרום ללוב, וכמה תאי מחתרת בתוך הארץ. הקריירה של אבא בצבא, התקופה הקצרה ששימש דיפלומט, והאמצעים הכספיים הפרטיים שעלה בידו להשיג באמצע שנות השבעים, כשנהיה איש עסקים מצליח — הוא ייבא למזרח התיכון מוצרים מגוונים כגון מכוניות מיצובישי ונעלי ספורט "קונברס" — עשו אותו לאויב מסוכן. המשטר הרודני ניסה לשחד אותו וגם להפחיד אותו. אני זוכר שישבתי על ידו יום אחד אחרי הצהריים בדירתנו בקהיר כשהייתי בן עשר או אחת-עשרה, משקל ידו מונח על כתפי. על הכיסא ממול ישב אחד האנשים שקראתי להם "דוד" — אנשים שאיכשהו ידעתי שהם בעלי ברית שלו או תומכים. המילה "פשרה" נאמרה, ואבא השיב, "אני לא אנהל משא ומתן. לא עם פושעים."

בכל פעם שהיינו באירופה היה נושא עמו אקדח. לפני שנכנס למכונית היה מורה לנו לעמוד במרחק ניכר, והיה כורע על ברכיו ומסתכל מתחת לשלדה, מאהיל בכפות ידיו על עיניו ומציץ מבעד לחלונות, מחפש סימנים של חוטי חשמל. אנשים כמוהו נורו למוות בתחנות רכבת ובבתי קפה, מכוניותיהם היו מתפוצצות. בשנות השמונים, כשעדיין הייתי בקהיר, קראתי בעיתון על מותו של כלכלן לובי ידוע. בצאתו מרכבת בסְטַאציוֹנֶה טֶרמִינִי ברומא ניגש אליו אדם זר, הצמיד אקדח לחזהו ולחץ על ההדק. בצילום בעיתון נראה המת מכוסה בגיליונות של עיתון מאותו היום, מן הסתם, שהגיעו לו עד קרסוליו. רק נעלי העור המצוחצחות שלו הזדקרו, גלויות, כלפי מעלה. בפעם אחרת היתה כתבה על סטודנט לובי שנורה ביוון. הוא ישב על מרפסת בית קפה בכיכר מוֹנַסטירַאקי שבאתונה. קטנוע נעצר, והאיש שישב מאחורי הנהג כיוון אקדח אל הסטודנט וירה יריות אחדות. קריין חדשות לובי של השירות העולמי של הבי-בי-סי נרצח בלונדון. באפריל 1984 נערכה הפגנה לפני בניין שגרירות לוב בכיכר סנט ג'יימס. אחד מעובדי השגרירות פתח חלון בקומה הראשונה, הוציא מקלע וריסס את ההמון. שוטרת אחת, איבוֹן פלטשר, נהרגה, ואחד-עשר מפגינים לובים נפצעו, כמה מהם באורח אנוש.

המצוד שניהל קדאפי אחר מבקרים גולים של המשטר — שעליו הכריז מוסא קוּסא, ראש מודיעין החוץ, בעצרת פומבית בראשית שנות השמונים — כָּלל גם בני משפחה של מתנגדים. אחי היחיד, זיאד, היה בן חמש-עשרה כשיצא ללימודים בפנימייה בשווייץ. כעבור שבועות מעטים, בעיצומה של תקופת הלימודים, חזר לקהיר. כולנו נסענו לאסוף אותו מנמל התעופה. כשהופיע בזרם הנוסעים היוצאים היו פניו חיוורות יותר משזכרתי אותן. ימים אחדים קודם לכן ראיתי את אמא משוחחת בטלפון פעמים אחדות, וכשסובבה את החוגה רעדה אצבעה.

בית הספר השווייצרי שכן במקום מרוחק, גבוה על האלפים. את התחבורה הציבורית אל הכפר הקרוב ביותר סיפק רכבל, שפעל שעות אחדות בלבד באמצע היום. במשך יומיים ברציפות הבחין זיאד שעל השביל מחוץ לשער הראשי של בית הספר חונה מכונית. בפנים ישבו ארבעה גברים. היה להם שיער ארוך שהיה אופייני כל כך לחברי הוועדות המהפכניות של קדאפי. לילה אחד בשעה מאוחרת נקרא זיאד אל הטלפון במשרד בית הספר. האיש בקצה האחר של הקו אמר, "אני חבר של אביך. אתה חייב לעשות בדיוק מה שאומר לך. עליך לעזוב מיד ולתפוס את הרכבת הראשונה לבאזל."

"למה? מה קרה?" שאל זיאד.

"אני לא יכול להגיד לך עכשיו. אתה חייב למהר. קח את הרכבת הראשונה לבאזל. אני אהיה שם ואסביר הכול."

"אבל עכשיו אמצע הלילה," אמר זיאד.

האיש לא הציע שום הסבר נוסף ורק חזר ואמר בפשטות, "קח את הרכבת הראשונה לבאזל."

"אני לא יכול לעשות את זה. אני לא יודע מי אתה. בבקשה אל תתקשר הנה יותר," אמר זיאד וניתק את השיחה.

האיש צילצל אל אמא, והיא טילפנה אל בית הספר והורתה לזיאד לעזוב תכף ומיד ואמרה לו מה לעשות.

זיאד העיר משנתו את המורה החביב עליו, צעיר בוגר קיימברידג' שהגיע למקום כי חשב מן הסתם כמה נחמד יהיה ללמד ספרות אנגלית במרומי האלפים, ובהפסקות לגלוש על השלג.

"אדוני, אבא שלי עומד לעבור ניתוח וביקש לראות אותי לפני שייכנס לחדר הניתוחים. אני חייב לתפוס את הרכבת הראשונה לבאזל. אתה מוכן בבקשה להסיע אותי לתחנה?"

המורה צילצל לאמי, והיא אישרה את סיפורו של זיאד. היה צורך להעיר את מנהל בית הספר. גם הוא צילצל לאמא, ואחרי שהשתכנע בדק המורה של זיאד את לוח הזמנים של הרכבת. הרכבת הבאה לבאזל עמדה לצאת בתוך ארבעים דקות. אם ימהרו, אולי יגיעו בזמן.

היה עליהם לעבור על פני המכונית החונה על השביל. לא היתה דרך אחרת לצאת. כשחלפו על פני הגברים שבמכונית התכופף זיאד, לכאורה כדי לקשור את שרוכי נעליו. המורה נהג בזהירות במורד הדרך ההררית המתפתלת. כעבור דקות אחדות הופיעו מאחור פנסי מכונית. "אני חושב שהם עוקבים אחרינו," אמר המורה, אבל זיאד העמיד פנים שאינו שומע.

כשהגיעו לתחנה זינק אל הרחבה והסתתר בשירותים. הוא שמע את הרכבת נכנסת ונעצרת וחיכה שניות אחדות עד שנוסעים ירדו ויעלו, ואז רץ וקפץ על הרכבת. הדלתות הוגפו והרכבת זזה. זיאד היה בטוח שהצליח לחמוק מהם, אבל אז ראה את ארבעת הגברים פוסעים במעבר. הם ראו אותו. אחד מהם חייך אליו. הם הלכו בעקבותיו מקרון לקרון ודיברו אליו חרש, "ילד, נדמה לך שאתה גבר? אז בוא הנה ותַראה לנו." בקרון הקדמי מצא זיאד את הכרטיסן מפטפט עם הנהג.

"האנשים האלה שם עוקבים אחרי," אמר לו זיאד, והפחד בוודאי חילחל בקולו, כי הכרטיסן האמין לו מיד וביקש ממנו לשבת על ידו. ארבעת הגברים ראו זאת ונסוגו אל הקרון הסמוך. כשהגיעה הרכבת ראה זיאד אנשים במדים מחכים על הרציף. חברו של אבי, זה שצילצל באותו הלילה, עמד ביניהם.

אני זוכר את זיאד מספר לנו את כל הפרטים הללו כשישבנו סביב שולחן האוכל. תחושה של ביטחון ושל הכרת טובה הממה ואפפה אותי כולי, ועמה גם פחד חדש, נוקב ופועם, במעמקי לבי. אבל דבר מכל זה לא ניכר על פני. כל אותה שעה, בעוד זיאד מספר את סיפורו, העמדתי פנים שאני נסער בשל ההרפתקה שלו. רק מאוחר יותר בערב ההוא קלטתי את מלוא משמעותו של האירוע. שוב ושוב חשבתי על הדברים שאמרו הגברים, שזיאד חזר עליהם בלחישה כמה פעמים, מחקה בשלמות את הנעימה המאיימת ואת המבטא הטריפוליטאי: "ילד, נדמה לך שאתה גבר? אז בוא הנה ותראה לנו."

זמן קצר אחרי כן, כשהייתי בן שתים-עשרה, נזקקתי לרופא עיניים מומחה. אמא העלתה אותי על מטוס ואני טסתי לבדי מקהיר לז'נבה, שם היה אבא אמור לפגוש אותי. הוא ואני שוחחנו בטלפון לפני שיצאתי אל נמל התעופה.

"אם, מסיבה כלשהי, לא תִראה אותי באולם מקבלי הפנים, לך אל דלפק המודיעין ובקש מהם לקרוא בקול את השם הזה," אמר, ונקב באחד השמות הבדויים שהיה משתמש בהם בנסיעותיו. הכרתי היטב את השם הזה. "בשום אופן," חזר ואמר, "אל תאמר להם את שמי האמיתי."

בנמל התעופה בז'נבה לא ראיתי אותו. עשיתי כדבריו וניגשתי אל דלפק המודיעין, אבל כשהאישה מאחורי הדלפק שאלה אותי מה השם נתקפתי בהלה. לא הצלחתי לזכור אותו. כשראתה כמה פני סמוקות חייכה והגישה לי את המיקרופון. "רוצה להודיע בעצמך?" לקחתי את המיקרופון וקראתי פעמים אחדות, "אבא, אבא", עד שראיתי אותו רץ לקראתי, חיוך גדול על פניו. הייתי נבוך, ובצאתנו מנמל התעופה אני זוכר ששאלתי אותו, "למה אסור היה לי פשוט לומר את שמך? ממה אתה פוחד, בעצם?" כשפסענו בתוך ההמון עברנו על פני שני גברים שדיברו ערבית במבטא לובי מושלם. המפגש עם הדיאלקט שלנו באותן השנים היה מטריד תמיד ועורר בי, בעוצמה שווה, גם פחד וגם געגועים. "אז איך הוא נראה, ג'אבאללה מטר הזה, בעצם?" שאל אחד מהם את חברו. השתתקתי, ומאז ואילך לא התלוננתי עוד על סידורי הנסיעה הסבוכים של אבי.

נסיעה עם הדרכון האמיתי שלו לא באה בחשבון כלל מבחינתו של אבא. הוא השתמש במסמכים מזויפים עם שמות בדויים. במצרים הרגשנו בטוחים. אבל במרץ 1990 נחטף אבא מדירתנו בקהיר על ידי המשטרה החשאית המצרית והוסגר לידי קדאפי. הוא נלקח לכלא אַבּוּ סַלים, בטריפולי, שנודע בשם "התחנה האחרונה" — המקום שאליו שלח המשטר את האנשים שרצה לשכוח.

באמצע שנות התשעים סיכְּנו כמה וכמה אנשים את חייהם כדי להבריח שלושה ממכתביו של אבי אל משפחתי. באחד מהם הוא כותב, "האכזריות של המקום הזה עולה בהרבה על כל מה שקראנו על אודות בית הכלא של מבצר הבסטיליה. האכזריות היא בכל דבר, אבל אני חזק יותר משיטות הדיכוי שלהם… המצח שלי לא יודע להשתחוות."

במכתב אחר מופיע המשפט שלהלן: "לפעמים יכולה לחלוף שנה תמימה בלי שתראה את אור השמש או תצא מתוך התא הזה."

כתיבתו, בפרוזה שלווה, מדויקת ופה ושם אירונית, מעידה על סבלנות מדהימה:

"ועכשיו תיאור של הארמון האצילי הזה… התא הוא קופסת בטון. הקירות עשויים מלוחות בנייה טרומיים. יש דלת פלדה שהאוויר אינו יכול לחדור מבעדה, וחלון בגובה שלושה מטרים וחצי מעל לרצפה. הריהוט הוא בסגנון לואי ה-16: מזרן ישן מרופט ששימש אסירים רבים לפני, קרוע במקומות אחדים. העולם פה ריק."

מהמכתבים האלה, ועל פי עדויות של אסירים שהצלחתי לאסוף בסיועם של הארגונים אמנסטי אינטרנשיונל, משמר זכויות האדם (Human Rights Watch) והארגון השווייצרי הלא-ממשלתי "טרַיַאל" (NGO TRIAL), ידוע לנו שאבא שהה באבו סלים לפחות ממרץ 1990 עד אפריל 1996, ואחר כך נלקח מתאו אל אגף סודי אחר באותו הכלא, או הועבר אל בית כלא אחר, או הוצא להורג.

 

04 נובמבר

הנוסע / פרק ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

1

בֵּקֶר התרומם, מעך את הסיגר במאפרה, כיפתר את המקטורן והניח את ידו הימנית על כתפו של זילברמן במחווה אבהית. "שיהיה בהצלחה, אוטו. נראה לי שעד מחר כבר אחזור לברלין. אם יקרה משהו, פשוט תתקשר אלי להמבורג."

זילברמן הינהן. "רק עשה לי טובה," הוא ביקש, "אל תלך להמר שוב, תסתפק בכך שיש לך מזל באהבה. וחוץ מזה, אתה מפסיד שם כסף… את הכסף שלנו."

בקר פלט צחוק נרגז. "למה אתה לא אומר, 'את הכסף שלך'?" הוא שאל. "מתי אי-פעם קרה ש—"

"לא, לא," מיהר זילברמן לקטוע אותו. "אני מתבדח, אתה יודע, אבל בכל זאת: אתה באמת קל דעת. ברגע שאתה מתחיל להמר, אתה לא מסוגל להפסיק, ואם כבר פדית קודם את ההמחאה ההיא…"

זילברמן השתתק, ואז המשיך לדבר בשלווה.

"יש לי אמון מלא בך. הרי בסופו של דבר אתה אדם נבון. ובכל זאת, חבל על כל מארק שאתה משאיר על שולחן ההימורים. אנחנו שותפים לעסק, וכשאתה מפסיד את הכסף שלך, זה מפריע לי כאילו היה מדובר בכסף שלי."

פניו הרחבות והטובות של בקר, שלרגע נחרצו בהן קמטי דאגה, התמלאו אור.

"אין צורך להעמיד פנים, אוטו," אמר בנינוחות. "אם אני מפסיד, אני מפסיד את הכסף שלך, כמובן, הרי לי אין אפילו פרוטה שחוקה." הוא צחק צחוק מתגלגל.

"אנחנו שותפים," חזר זילברמן בהדגשה.

"כמובן," אמר בקר ושוב הרצין. "אז למה אתה מדבר אלי כאילו אני עדיין עובד שלך?"

"אתה כועס עלי?" שאל זילברמן, ובקולו נמהלו אירוניה דקה וצל של בהלה.

"שטויות!" הרגיע בקר. "חברים ותיקים כמונו! שלוש שנים בחזית המערבית, עשרים שנות שותפות וחברות קרובה — בנאדם, אתה לא יכול להכעיס אותי, לכל היותר אתה יכול לעצבן אותי קצת."

הוא שוב הניח יד על כתפו.

"אוטו," הוא פתח שוב בנימה בוטחת, "בזמנים הפכפכים כאלה, בעולם המתעתע הזה, אפשר לסמוך רק על דבר אחד, והוא החברות, חברות אמת בין גברים! ותן לי להגיד לך משהו, אוטו יקירי, בשבילי אתה בן אדם, בן אדם גרמני, לא יהודי."

"אבל אני דווקא כן, אני יהודי," אמר זילברמן, שהכיר את חיבתו של בקר למילים עם הרבה מאוד פאתוס ומעט מאוד טאקט, וחשש שחברו, בדברנותו המחוספסת אך הלבבית, עוד עלול לפספס את הרכבת. אבל בקר היה בעיצומה של השתפכות רגשית ולא הסכים לקצר אותה ולו בשנייה.

"אני רוצה להגיד לך עוד משהו," הכריז בקר, בלי להשגיח בעצבנות של חברו, אותו חבר שבפניו הוא שפך את לבו כבר יותר מדי פעמים: "אני נציונל-סוציאליסט. אלוהים יודע שמעולם לא באתי אליך בטענות. אם היית יהודי כמו כל היהודים האחרים, כלומר יהודי אמיתי, אולי הייתי נשאר מורשה חתימה שלך, אבל בטוח לא הייתי שותף שלך! אני לא 'גוי מחמד', לא הייתי ולא אהיה כזה, אבל אתה ארי שהוחלף בלידתו, אני משוכנע בכך. מַארְן, אִיזֶר, סוֹם,[1] היינו שם ביחד, בנאדם! שלא יספרו לי שאתה…"

זילברמן תר במבטו אחר המלצר. "גוסטב, אתה תפספס את הרכבת!" קטע את דברי חברו.

"לא אכפת לי מהרכבת," שב בקר והתיישב. "אני רוצה לשתות איתך עוד כוס בירה," הכריז בהתרגשות.

זילברמן דפק באגרופו על השולחן. "מצדי תמשיך לשתות בקרון האוכל," הטיח בו נרגז. "אני חייב ללכת לסגור את העסקה."

בקר נחר בבוז. "כרצונך, אוטו," השיב כעבור רגע בכניעה. "אם הייתי אנטישמי, לא בטוח שהייתי מוכן שידברו אלי בנימה הזאת. אני לא מוכן שאף אחד ידבר אלי ככה! אף אחד! חוץ ממך."

הוא התרומם שוב, לקח את תיק המסמכים מהשולחן, ניענע בראשו בפליאה מעושה ואמר בגיחוך: "זה נראה לכם יהודי, זה?" הוא שוב נד בראשו לעבר זילברמן, ועזב את אולם ההמתנה של נוסעי המחלקה הראשונה.

זילברמן עקב אחריו במבטו. בדאגה הבחין בחברו הצועד ברגליים נוקשות, מתנודד קלות ונתקל בשולחנות, כמו תמיד כשהוא שיכור כהוגן.

זה לא מתאים לו, חשב זילברמן. הוא היה צריך להישאר מורשה חתימה. ככה הוא היה אמין, דיסקרטי והגון, עובד נהדר. אבל המזל הטוב קילקל אותו. רק שלא יחסל את העסק בסוף. רק שלא ילך להמר!

זילברמן קימט את מצחו. "המזל גורם לו להתרשל," מילמל בדכדוך.

רק אז הופיע המלצר, אחרי שזילברמן חיפש אותו כבר כמה פעמים ולא מצא.

"למי צריך לחכות פה, לרכבת או למלצר?" שאל זילברמן בעוקצנות. הוא תמיד סלד מכל דבר שהריח מרשלנות, וכעת גם לא היה במצב רוח ידידותי.

"סלח לי, אדוני," השיב המלצר, "אדון אחד באולם המחלקה השנייה חשב שהאדם שיושב מולו הוא יהודי, והתלונן על כך. אבל הוא בכלל לא היה יהודי, הוא היה דרום-אמריקאי, ומאחר שאני יודע קצת ספרדית, ביקשו את עזרתי."

"זה בסדר."

זילברמן קם על רגליו. הוא קפץ את פיו עד ששפתיו היו לפס דק, ועיניו האפורות שלחו מבט מקפיא לעבר המלצר.

המלצר ביקש לפייסו. "הוא באמת לא היה יהודי," רצה להרגיעו. ככל הנראה חשב שהלקוח הזה הוא חבר מפלגה קפדן במיוחד.

"טוב, לא משנה. הרכבת להמבורג כבר יצאה?"

המלצר הביט אל השעון התלוי מעל היציאה לרציפים.

"שבע ועשרים," הוא חשב בקול רם, "הרכבת למַגדֶבּוּרג יוצאת עכשיו. הרכבת להמבורג יוצאת בשבע עשרים וארבע. אם תמהר, עוד תספיק לתפוס אותה. הלוואי שיכולתי גם אני לרוץ אחרי רכבת, אבל אחד כמוני…"

הוא סילק במפית כמה פירורי לחם ממפת השולחן.

"יהיה עדיף," הוא שב לנושא הקודם, "אם יחייבו את היהודים לשים סרט צהוב סביב הזרוע. ככה לפחות לא יהיה שום בלבול."

זילברמן סקר אותו. "אתה באמת אכזרי כל כך?" הוא שאל בקול שקט, והתחרט על מילותיו עוד בזמן שהגה אותן.

המלצר הביט בו כאילו לא הבין אותו כהלכה. הוא השתומם מן הסתם, אך לא עלה בו כל חשד, שכן לא היה בהופעתו של זילברמן שום סממן אשר — לפי תורת הגזע — היה יכול להסגיר את מוצאו היהודי.

"כל זה בכלל לא ענייני," אמר לבסוף האיש בזהירות. "אבל לאחרים זה יכול להועיל. גיסי, למשל, נראה קצת כמו יהודי, אבל הוא ארי, כמובן, ותמיד נאלץ לספק הסברים והוכחות. איש לא יכול לעמוד בזה לאורך זמן."

"לא, זה באמת בלתי נסבל," הסכים זילברמן. אחר כך שילם את החשבון ועזב את המקום.

לא ייאמן, הוא חשב, פשוט לא ייאמן…

אחרי שיצא מתחנת הרכבת, עלה על מונית ונסע לביתו. הרחובות היו מלאים, והוא הבחין בלובשי מדים רבים. מוכרי עיתונים צעקו את הכותרות, וזילברמן התרשם שהיקף המכירות אדיר. לרגע שקל לקנות עיתון, אך נמלך בדעתו. החדשות, שככל הנראה יהיו רעות ואולי גם עוינות כלפיו, ממילא יגיעו אליו בקרוב.

אחרי נסיעה קצרה הגיע לבניין מגוריו. גברת פרידריך, אשת השוער, עמדה בחדר המדרגות ובירכה אותו לשלום בנימוס, ובמובן מסוים שמח זילברמן על שלא שינתה את יחסה כלפיו. בזמן שעלה במדרגות השיש המכוסות שטיח קטיפה אדום, שוב עלה דבר-מה בדעתו — מחשבה שבזמן האחרון פוקדת אותו שוב ושוב: מציאות חייו חצויה ללא עוררין.

אני חי כאילו לא הייתי יהודי, הוא תמה. כעת אני תחת איום, ובכל זאת עודני אזרח אמיד ועד כה לא סבלתי כל פגיעה. איך זה ייתכן? אני גר בדירה מודרנית של שישה חדרים. אנשים מדברים ומתייחסים אלי כאילו אני לגמרי משלהם. אני כמעט יכול לחוש בנקיפות מצפון, ובו בזמן אני רוצה להטיח את המציאות, את היותי יהודי והיותי — מאז אתמול — האחר והשונה, בפרצופם של כל הצבועים שמעמידים פנים שעודני מה שהייתי. מה הייתי? לא, מה אני? מה אני, בעצם? קללה הולכת על שתיים שלא רואים עליה שהיא קללה!

כל זכויותי נשללו ממני. רק מתוך נימוס או מכוחו של הרגל נוהגים רבים כאילו עוד יש לי זכויות. כעת כל קיומי מבוסס על זיכרונם הגרוע של אלה שרוצים לחסל אותי כליל. נשכחתי — אני כבר משויך לאשפתות, רק טרם הושלכתי לשם הלכה למעשה.

זילברמן הרים את מגבעתו ובירך את אשת הפקיד הבכיר צֵנְקֶל במילים "יום טוב, גברתי הנכבדה", כאשר זו יצאה מדלת דירתה.

"מה שלום אדוני?" היא שאלה בלבביות.

"שלומי טוב באופן עקרוני. ומה שלום גברתי?"

"תודה, שלומי בסדר. מה כבר יכול להיות עם אישה זקנה כמוני."

היא הושיטה לו את ידה לאות פרידה.

"אלה בוודאי זמנים קשים עבורך," היא הוסיפה בצער, "זמנים איומים…"

זילברמן הסתפק בחיוך קטן ומתחשב, חיוך זהיר ומהורהר, שלא היתה בו לא הסכמה ולא אי-הסכמה. "הקצו לנו תפקיד מיוחד, ביסודו של דבר…" הוא אמר לבסוף.

"אבל אלה גם זמנים כבירים," היא ניחמה אותו. "עושים לכם עוול, אך בדיוק משום כך עליכם לחשוב בהיגיון ולקבל את הדברים בהבנה."

"האין זאת דרישה מוגזמת במקצת, גברתי הנכבדה?" שאל זילברמן. "ואני, אגב, כבר לא חושב כלל. נפטרתי מההרגל הזה. ככה הכי קל לסבול את המצב."

"בך לעולם לא יפגעו," היא הבטיחה, ובתנועה נחושה נעצה באחת המדרגות את המטרייה שהיתה לפותה בידה הימנית, כאילו רצתה לרמוז שלא תניח לאיש לגעת בו. היא הינהנה אליו בראשה לאות עידוד וחלפה על פניו.

מיד כשנכנס לדירתו שאל זילברמן את המשרתת אם מר פִינדלֶר כבר הגיע. היא השיבה בחיוב, ואחרי שהסיר בזריזות את המגבעת והמעיל, נכנס לחדר העבודה. האורח חיכה לו שם.

תיאוֹ פינדלר עמד מול תמונה וסקר אותה בשאט נפש של ממש. כששמע את הדלת נפתחת, הסתובב במהירות וקידם את פני הנכנס בחיוך.

"נו?" הוא שאל, וכתמיד בשעת דיבורו חרץ במצחו קמטים עמוקים, קמטים שהיו גם, לתפיסתו, רבי-רושם. "מה שלומך, איש יקר? כבר חששתי שקרה לך משהו. לעולם אי-אפשר לדעת… הספקת לחשוב על ההצעה האחרונה שלי? מה שלום אשתך? בכלל לא ראיתי אותה היום. אני מבין שבקר נסע להמבורג."

פינדלר שאף אוויר מלוא הריאות, הוא היה רק בתחילת המונולוג.

"אתם אנשים מוכשרים, שניכם! מכם אפשר ללמוד. לבקר יש ראש יהודי. חה-חה, הוא כבר יצליח, הוא יצליח! הייתי שמח להשתתף בעסק הזה, אבל מאוחר מדי זה מאוחר מדי, נו טוב… מאיפה הקרצת את הציורים המכוערים האלה? אני לא מבין איך אפשר לתלות דבר כזה. הכול שם מבולגן לגמרי. אתה כזה בולשביק תרבותי, בחיי. ושלא תחשוב שאני אוסיף אפילו אלפייה אחת להצעה האחרונה שלי. בחיים לא, למעשה אני בכלל לא יכול.

"אתה חושב שאני איש עשיר. כולם חושבים ככה. אם רק ידעתי מאיפה הם הגיעו לרעיון הזה. אפילו מסים אני עוד חייב. אגב מסים, אולי תוכל להשיג לי בודק ספרים מיומן או להמליץ על אחד כזה? גם אני מבין קצת בנושא, אבל אין לי זמן לטפל בזה. המסים האלה, המסים הארורים האלה. מה, אני לבד צריך להחזיק את כל הרייך הגרמני על הכתפיים? תגיד לי, מה?

"אתה לא אומר כלום. מה יש? שקלת את העניין? אתה מקבל את ההצעה שלי? נדמה לי שלאשתך יש משהו נגדי. אני לא רואה אותה אף פעם. אני לא מבין. היא נוטרת לי טינה כי לא אמרנו לכם שלום בערב ההוא לא מזמן? איזו שיה תמימה, הרי לא יכולנו אחרת! המסעדה היתה מלאה בנאצים! אחר כך אשתי לחשה לי באוזן שהיינו צריכים להגיד לכם שלום. אבל אני אמרתי לה שזילברמן הוא איש חכם. הוא כבר יבין שאני לא יכול לסכן את עצמי בשבילו. מה?

"ובכן, זילברמן, קדימה, דבר כבר. אתה רוצה למכור את הבית או לא?"

נראה שפינלדר סיים את דבריו, והוא הביט בזילברמן בציפייה. הם התיישבו לשולחן העישון, אבל פינדלר צנח מהר מדי על הכורסה, וכעת שיפשף את מותנו השמאלי בפרצוף מיוסר ומרוכז במיוחד.

"תשעים אלף," אמר זילברמן, מתעלם משלל השאלות וההערות שפיזר בן שיחו בכוונה לבלבל אותו, כפי שזילברמן ידע היטב. "שלושים אלף במזומן, השאר בערבות של גורם שני."

פינדלר ניתר ממקומו כאילו חטף מכת חשמל.

"אל תספר לי סיפורים," הוא קרא, כמעט נעלב. "לא באנו לפה להשמיע בדיחות. חמישה-עשר אלף על השולחן בשביל הבית, אתה שומע? שלושים אלף מארק, הצחקת אותי! אתה יודע, אם היו לי שלושים אלף ביד, כבר הייתי מוצא משהו טוב יותר לעשות בהם מאשר לקנות ממך בית. שלושים אלף מארק!"

"אבל תביא בחשבון את ההכנסות משכירוּת. מאחר שמחיר הרכישה מגוחך ממילא, לפחות שסכום המקדמה יהיה סביר. שווי הבית מאתיים אלף מארק, ואתה קונה אותו ב—"

"שווי, שווי, שווי," קטע אותו פינדלר. "כמה אני שווה בעיניך? אין בעולם סכום שישקף את השווי שלי. אף אחד בעולם לא יכול לקנות אותי, אבל אף אחד גם לא היה מעלה בדעתו לשים עלי אפילו אלפייה על השולחן. אני בלתי מָכִיר. וגם הבית שלך בלתי מָכִיר. חה-חה, זילברמן, באמת, אני פונה אליך כחבר! אני לוקח ממך את הצריף הזה, ואם לא אני, אז המדינה תיקח אותו. והיא לא תיתן לך אפילו פרוטה וחצי."

מהחדר הסמוך נשמע צלצול הטלפון. זילברמן שקל לרגע אם לגשת אליו בעצמו, ואז זינק ממקומו, התנצל בפני פינדלר ויצא מהחדר.

אני אקבל את ההצעה שלו, חשב לעצמו בזמן שהרים את השפופרת. בסופו של דבר פינדלר הוא ברנש הגון יחסית.

"הלו, מי שם?"

המרכזייה לשיחות חוץ השיבה. "אנא הישאר על הקו, יש לך שיחה מפריז," אמר לו קולה הצונן של המרכזנית.

זילברמן הצית סיגריה בעצבנות. "אֶלְפְרִידֶה," הוא קרא בחצי קול.

אשתו, כפי ששיער, המתינה כל הזמן הזה בסלון. היא נכנסה לחדר — פתחה את הדלת וסגרה אותה מאחוריה בשקט.

"שלום, אלפרידה," הוא בירך אותה בעודו מכסה את הפומית בכף היד, "הגעתי רק לפני חמש דקות, מר פינדלר נמצא כאן. את יכולה לדבר איתו?"

היא התקרבה אליו, והם התנשקו בחטף.

"זה אדוארד," הוא לחש, "השיחה הזאת תופסת אותי ברגע מאוד לא מתאים. בבקשה לכי לשוחח עם פינדלר, אחרת הוא יצותת לשיחה שלי. היום זאת כמעט עבירה על החוק, לדבר בטלפון עם פריז."

"תמסור לו דרישת שלום חמה," היא ביקשה. "אני מאוד רוצה להגיד לו גם כמה מילים בעצמי."

"בשום פנים ואופן לא," הוא הדף אותה. "כל הקווים נמצאים תחת האזנה. ואת לא זהירה מספיק, את תפלטי דברים שאסור להגיד."

"אבל לא ייתכן שאני לא יכולה להגיד שלום לבן שלי."

"ייתכן בהחלט. בבקשה תביני."

היא הביטה בו בתחינה. "רק כמה מילים," היא אמרה, "אני מבטיחה להיזהר."

"אי-אפשר," הוא אמר בהחלטיות. "הלו? הלו… אדוארד? שלום אדוארד…" הוא סימן לה בידו שתיגש לחדר העישון.

היא הלכה.

"שמע," המשיך זילברמן את השיחה, "השגת לנו את הרישיונות?" הוא דיבר לאט מאוד ושקל היטב כל מילה לפני שנאמרה.

"לא," השיב אדוארד מהעבר השני של הקו. "זה קשה במידה בלתי רגילה. אתם לא יכולים להסתמך על זה שתקבלו את כל האישורים. אני מנסה הכול, אבל…"

זילברמן כיחכח בגרונו. הוא הרגיש שהוא חייב לדבר בנימה נחושה יותר.

"אי-אפשר ככה," אמר. "או שאתה מתאמץ להשיג אותם, או שאתה לא מתאמץ! אתה אמור להבין עד כמה זה חשוב. אני לא יודע מה לעשות עם הנימה הרופסת שלך."

"האפשרויות שעומדות בפני מוגבלות יותר ממה שנדמה לך, אבא," השיב אדוארד בעלבון. "לפני חצי שנה זה עוד היה הרבה יותר קל. אבל אז לא רצית. זאת לא אשמתי."

"באמת משנה עכשיו מי אשם?" שאל זילברמן בזעם. "אתה צריך להשיג את האישורים. על החוכמות שלך אני אשמח לוותר."

"שמע, אבא," התקומם אדוארד. "אתה דורש ממני לתלוש את הכוכבים מהשמים, ונוזף בי כי עוד לא הצלחתי להביא אותם!… אבל מה שלומכם? מה שלום אמא? תמסור לה דרישת שלום חמה ממני. הייתי שמח מאוד לדבר איתה."

"תשיג את האישורים תכף ומיד," חזר זילברמן במפגיע. "זה כל מה שאני מבקש! אמא מוסרת לך דרישת שלום. לצערי היא לא יכולה לדבר איתך עכשיו."

"טוב, אני עוד אשיג אותם," השיב אדוארד. "בכל אופן אני אעשה הכול."

זילברמן הניח את השפופרת.

זאת הפעם הראשונה שאני מבקש משהו מהבן שלי, הוא אמר לעצמו ברוגז ובאכזבה. הוא בטוח ייכשל! אם היה לי איזה שותף עסקי בפריז, בתוך יום או יומיים הוא כבר היה משיג לי אשרת כניסה, אבל אדוארד… ממנו אי-אפשר לבקש כלום. הוא פשוט לא רגיל לעשות דברים למעננו. כשמישהו נתמך בידי מישהו אחר במשך זמן כה רב, קשה לו להפוך את היחס. אדוארד רגיל שאני עוזר לו, ועכשיו אני דורש ממנו עזרה. סדר הדברים החדש הזה לא נוח לו!

זילברמן ניענע בראשו, נבוך מהרהוריו. אני לא הוגן כלפיו, הוא חשב, וגרוע מכך, אני סנטימנטלי.

הוא חזר לחדר העישון.

"אני בדיוק מסביר לאשתך," קיבל פינדלר את פניו, "שמאוד לא זהיר מצדך להמשיך ללכת לאותן המסעדות. אם תפגוש שם מישהו ממכריך הפחות אוהדים, אתה עלול להיכנס לצרות. אשתך ארית הרי, אשתך יכולה ללכת לכל מקום, אבל אתה — אלוהים עדי, אני רוצה בטובתך ואני לא שמח על הנסיבות שבגללן העצות שלי חיוניות. מוטב שתישאר בבית או אצל מכרים. אמנם אף אחד לא מזהה שאתה יהודי, אבל לך תדע מה יכול לקרות. אגב, מה שלום זילברמן הצעיר? לקח את הרגליים בזמן, מה? חה-חה, זמנים משוגעים, מה?"

"שמע, פינדלר," שב זילברמן ופתח, "אני נותן לך את הבית תמורת מקדמה של עשרים אלף מארק. אני פשוט רוצה שנסגור כבר."

"אל תדבר שטויות. למה שתרצה לעשות צחוק מידידך פינדלר? בין כה וכה ייקחו ממך את הכסף בגבול. למענך אולי אפילו אוסיף כמה מארקים מעל השווי האמיתי של הצריף הזה, אבל לא למען המדינה הפרוסית, חס וחלילה."

"כרגע אין לי שום כוונה לעזוב את גרמניה."

"טוב, ילדים, תעשו מה שמתחשק לכם. אני באמת חושב שמגיע לכם לחיות בנסיבות טובות יותר. הדם היהודי הוא הדבק שמחבר את העם הגרמני. אבל למה שדווקא ידידי זילברמן ייהפך לדבק? אני לא מבין. מי שיכול, מציל את עצמו. את זה אני מבין בהחלט."

"אתה לא חושב שמדובר בפשע מחריד נגד היהודים?" שאלה גברת זילברמן, שהזדעזעה מהמשפט "הדם היהודי הוא הדבק שמחבר את העם הגרמני", ועדיין לא נגמלה מההרגל לבקש הסבר מוסרי לאירועים השונים.

"ברור," אמר פינדלר ביובש. "הרבה דברים רעים קורים בעולם. וגם כמה דברים טובים. פעם ככה ופעם ככה. האחד חולה בשחפת, האחר יהודי, ושניהם יחד בריות אומללות במיוחד. ככה זה. מה את חושבת, אני לא סבלתי ממזל רע? ככה זה, ואין מה לעשות."

"את חוסר הטאקט שלך, מר פינדלר," אמרה גברת זילברמן בתרעומת, "אני מכירה כבר מזמן, אבל את הלב הקר וה…" — היא בלעה את המילה "אכזר" — "…זה חדש לי, בכל אופן."

פינדלר חייך בשוויון נפש. "אני אוהב את אשתי ואת בתי. עם שאר האנושות אני עומד בקשרים עסקיים. בכך מסתכם היחס שלי לסביבה. אני לא אוהב את היהודים, ואני לא שונא את היהודים. אין לי יחס מיוחד כלפי יהודים, אך אני מתפעל מכישרונם במסחר. כשנעשה להם עוול, אני מצטער על כך, אבל גם לא מתפלא. זאת דרכו של עולם. פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה."

"ואם היית בעצמך יהודי?"

"אבל אני לא! מזמן הפסקתי לשבור את הראש בשאלות של מה היה אילו. אני מסתפק במה שיש."

"אתה תמיד חושב רק על עצמך? אתה לא מסוגל לגלות חמלה כלפי אחרים בשעת צערם?"

"ומי יגלה חמלה כלפַּי כשיקרה לי משהו? אין חיה כזאת! לתיאו פינדלר אין אף אחד מלבד תיאו פינדלר. ושני אלה צריכים לדבוק זה בזה, כמו זפת ונוצות. חה-חה."

"ואתה אומר שאתה אוהב את אשתך ובתך," נסערה גברת זילברמן. "מי ש… אדיש כמו חיה, גם לא יוכל…"

"שמעי, גברתי הנכבדה, זה כבר עובר את הגבול. אמנם יש לי עור עבה ואני יכול לספוג מנה יפה של הומור, אבל עלבונות אני לא מקבל בשמחה!"

גברת זילברמן קמה ממקומה. "סלח לי, בבקשה," היא נפרדה ממר פינדלר בנימה צוננת ויצאה מהחדר.

"אלוהים, אתם עדיני רגש," צחק פינדלר, "אלוהים! נו טוב, טיפוסים כנים כמוני נאלצים לספוג לא מעט. בוא נחזור לעניין שלנו! מה אתה אומר ומה אתה מזמר, אה?"

הטלפון צילצל שוב.

"עשרים אלף," דרש זילברמן, "והשאר בערבות של גורם שני."

הדלת נפתחה, וגברת זילברמן ביקשה מבעלה לסור איתה לחדר הסמוך, כל ישותה אומרת סערת נפש גדולה. הוא לא שמח על ההפרעה הזאת. "תחשוב על זה," אמר לפינדלר בעת שיצא מהחדר.

"מה יש, אלפרידה?" שאל את אשתו.

היא הצביעה על הטלפון. "אחותך על הקו. דבר איתה. היא תספר לך הכול…"

הוא הרים את השפופרת.

"הִילדֶה?"

"כן, כן?" גימגמה אחותו בהתרגשות. "עצרו את גינטֶר!"

מרוב הפתעה הוא לא ידע מה לומר. "אבל למה?" שאל לבסוף. "מה קרה?"

"עוצרים את כל היהודים."

הוא משך אליו כיסא והתיישב.

"תירגעי בבקשה, הִילדֶה," אמר. "זאת בטח טעות. ספרי לי שוב בדיוק מה קרה…"

"אין זמן לזה. טילפנתי רק כדי להזהיר אותך. ארבעה גברים בבניין שלנו נעצרו. אוי, אם רק ידעתי מה קורה לגינטר עכשיו."

"אבל זה לא ייתכן! לא מוציאים אנשים חפים מפשע מהבית! אי-אפשר לעשות דבר כזה!"

הוא השתתק. כן, הוא חשב, דווקא אפשר.

"לבוא אלייך?" שאל כעבור רגע. "או שאת מעדיפה לבוא אלינו?"

"לא, אני לא עוזבת את הדירה, אני נשארת כאן. וגם אתה אל תבוא לפה, זה לא יעזור. להתראות, אוטו." היא ניתקה.

זילברמן חיפש את אשתו, טרוד.

"תקשיבי," הוא לחש, "עוצרים את כל היהודים! יכול להיות שמדובר רק בצעד זמני למטרות הפחדה. בכל אופן, עצרו את גינטר, אבל את זה את כבר יודעת."

זילברמן השתתק לרגע.

"מה עלינו לעשות? מה את חושבת שנכון לעשות, אלפרידה? את חושבת שעלי להישאר כאן? אולי ישכחו ממני. עד כה מעולם לא הוטרדתי ממש. חבל שבֵּקר לא פה. יש לו המון קשרים במפלגה. במקרה חירום הוא יוכל להתערב. אבל אם המעצרים הם הוראה מלמעלה, גם הוא לא יוכל לעזור. ועד שיחזור מהמבורג, אולי כבר יהרגו אותי בטעות. איזה קשקוש! בטח לא יקרה לי כלום. במקרה הכי גרוע פשוט תתקשרי לבֵּקר ותבקשי ממנו לחזור מיד."

"לפני חצי שנה עוד היינו יכולים לעזוב את גרמניה," אמרה אשתו בלחש. "בגללי נשארנו, כי לא הייתי מסוגלת להיפרד. אם יקרה לך משהו עכשיו, זאת תהיה אשמתי. רצית לנסוע מפה, אבל אני…"

"מה פתאום," הוא הדף את ההאשמות שהטיחה בעצמה. "אף אחד לא אשם. מי ששכח ללבוש אפוד מגן בזמן, אשם בכך שירו בו? אלה שטויות גמורות. וחוץ מזה, מבין שנינו את תמכת בעזיבה. אם זה היה תלוי בך, כבר היינו נוסעים מכאן. לך היה קל יותר להיפרד מהמשפחה שלך, מאשר לי מהעסקים שלי. אבל זה פשוט לא הסתדר. כל שאלות הלמה ומדוע שוות כקליפת השום עכשיו."

הוא נשק לה ושב אל מר פינדלר. הוא ניסה לשדר מזג שלֵו ומאופק כמקודם, אך משהו בפניו, מתיחות בולטת מדי, חיוך שנראה יותר כעווית, עורר את חשדו של פינדלר.

"ובכן, מה חדש?" ביקש פינדלר לברר. "חדשות רעות?"

"ענייני משפחה," השיב זילברמן וחזר לשבת מולו.

"נו, נו," מתח פינדלר את מילותיו ומצחו נחרש קמטים עוד יותר מתמיד. "בטח חדשות רעות, מה? חדשות מהמשפחה הן תמיד חדשות רעות. אני מכיר את זה."

זילברמן פתח את קופסת הסיגרים שהיתה מונחת על השולחן. "אתה רוצה לחזור לעסקה שלנו?" הוא ניסה להישמע רגוע ככל האפשר.

"נו, טוב," השיב פינדלר, "זה כבר לא נשמע לי כל כך מפתה. אני כבר לא יודע אם בכלל עוד מותר לרכוש נכסים מיהודים. אין לי מושג. ככל שזה תלוי בך, תנסה להפיל אותי בפח לפני שאבין מה קורה, מה?"

ה"מה" הנצחי הזה, המדושן עונג, כבר התחיל לייאש את זילברמן.

"אתה רוצה לקנות את הבית או שאתה רק רוצה לדבר על לקנות את הבית? מה אתה רוצה?"

"אח," הפטיר פינדלר ומתח את גופו על הכורסה, "ממש נקעתי את המותן קודם. מה אתה אומר על זה? כן… אתה לא חושב שכדאי לנו לחכות לתקנות החדשות? זה סיכון גדול מדי בשבילי. אני קונה בית ואחר כך לא אקבל אותו. הרי למדינה יש עוד הרבה תוכניות בשבילכם, היהודים."

"שיהיה חמישה-עשר אלף!"

"אני לא יודע, זילברמן, באמת אין לי מושג אם כדאי לי או לא. אם אתה רוצה, נחכה כמה שבועות. אם לא יקרה שום דבר בינתיים, אוכל לקנות את הבית גם אחר כך. אני גם חייב לדבר עם עורך הדין שלי לפני כן."

"אבל לפני עשר דקות…"

"ובכן, בינתיים עלו בי ספקות. אני גם לא רוצה להכניס אותך לצרות בגלל מכירת הבית. אבל בעיקר אני לא רוצה להיכנס אליהן בעצמי."

"לסיכום העניין: אעביר לך את הבית תמורת מקדמה של ארבעה-עשר אלף. אבל עליך לתת את הסכמתך עכשיו."

"ככה? טוב… בוא נדבר על זה שוב מחר. ארבעה-עשר אלף מארק הם סכום מכובד, זה בטוח! אני לא חלאה, וגם לא מצפה לקבל מתנות. אבל השאלה תלויה ועומדת: האם משתלם לי לקנות את הבית הזה במקדמה של ארבעה-עשר אלף מארק? וחוץ מזה, מובן שהתשלום יתבצע רק אחרי חתימת נוטריון ורישום בלשכת המקרקעין. ובמקרה של כוח עליון, ההסכם בינינו יתפוגג באוויר,

כמובן. ארבעה-עשר אלף מארק… נראה לך שכדאי לי לסגור איתך הערב בלחיצת יד?"

"אבל רצית לתת לי חמישה-עשר אלף כמקדמה. עכשיו אתה מתלבט בגלל ארבעה-עשר אלף?"

"אני פשוט חושב שהייתי יכול לעשות עסקאות אחרות, טובות יותר, עם הכסף הזה. כל אחד צריך לברר בעצמו איפה כדאי לו להישאר בחיים האלה, מה?" הוא התרווח ופלט אנחה.

זילברמן זינק ממקומו.

"מובן שאין לי שום השפעה על ההחלטה שלך," הוא אמר בכעס גדול. "אבל מאחר שהזמן דוחק, אודה לך אם תחליט עכשיו. ההצעה שלי לא תהיה תקפה אחר כך. אני אפילו לא יודע אם אתה שוקל אותה ברצינות."

"חדל להתמרמר כל כך," השיב פינדלר בזעף. "תמיד ידעתי שאתם היהודים אפילו לעסקים אינכם מוכשרים, ברגע שאתם נדרשים להתמודד עם האנשים הנכונים, נו…"

זילברמן הבחין כמה פינדלר נהנה לעשוק אותו. מענה חריף מאוד עמד על קצה לשונו, הוא רצה לומר לו שהוא, זילברמן, אינו יכול להתחרות עם סחטנים וגם אינו מתכוון לנסות זאת, ושהוא רגיל לנהל את עסקיו בהגינות. אך ייתכנו מצבים חריגים שבהם אפילו נוכל חסר מעוף יהיה בעמדת עליונות ברורה ביחס לאדם הנבון וההגון ביותר.

אלא שלפני שהספיק להטיח בפינדלר מילים קשות על התנהגותו הנלוזה, או לחלופין לעשות מעשה נבון יותר ולהשיב לו בנימה מתונה, נשמע צלצול קולני בדלת. בלי להשגיח בפרצופו המופתע של אורחו ובלי להתנצל בפניו ולו במילה, מיהר זילברמן לצאת מהחדר. במסדרון נתקל באשתו.

"אתה מוכרח להסתלק," היא לחשה נסערת.

"לא, לא, אני לא יכול להשאיר אותך לבד!"

מאחר שלא ידע מה לעשות, הלך בכיוון דלת הכניסה. היא עצרה אותו.

"אם לא תהיה כאן, לא יקרה לי כלום," הבטיחה לו וחסמה את דרכו בגופה. "הלילה תישן בבית מלון. תזדרז… לך כבר…"

הוא שקל בדעתו. הפעמון צילצל שוב, ואגרופים הכו בדלת.

"תפתח, יהודי, תפתח…" נשמע בליל של קולות וצרחות. פיו של זילברמן נפער. הוא נעץ מבט קפוא בדלת.

"אני הולך להביא את האקדח," הוא אמר, כמעט ללא קול. "הראשון שיפרוץ לדירה שלי יחטוף כדור! לאף אחד אין זכות להיכנס לכאן בלי רשות."

הוא חלף על פני אשתו בדרכו לחדר השינה.

"אנחנו עוד נראה," אמר, "אנחנו עוד נראה…"

אגרופים הכו שוב בדלת, והפעמון צילצל בעוצמה.

"מה יש?" שאל פינדלר, שיצא אל המסדרון כששמע את הרעש. "מה קרה? פשוט נפלא. אם 'האחים'[2] יתפסו אותי כאן, הם עוד עלולים להתבלבל בלהט הרגע ולחשוב שאני יהודי. הם ישברו לי את כל השיניים."

הוא העביר את ידו על פיו בתנועה רכה.

"אין לך דלת אחורית?" שאל את זילברמן, שנותר על עומדו והביט בו כאילו ביקש את עצתו ועזרתו. "ואת הבית הארור שלך אתה יכול לדחוף למישהו אחר, לכל הרוחות!" הוא הוסיף.

"אני מביא את האקדח שלי," חזר זילברמן על דבריו מוכנית, "והראשון שיפרוץ לדירה שלי יחטוף כדור!"

"נו, נו," הרגיע תיאו פינדלר, "אל תצא מהכלים. עדיף שתלך מפה. אני אדבר עם האנשים האלה. תקפיד לצאת מהדלת האחורית. — את הבית אני קונה בעשרת אלפים. מסכים?"

"אתה… שיהיה, בסדר, אני מסכים."

"טוב, אם ככה, צא מפה! אני צריך אותך חי בשביל הנוטריון."

"לך כבר!" התחננה אשתו.

הפעמון המשיך לצלצל, וזילברמן התפלא שאיש אינו פורץ את הדלת בבעיטה.

"ומה יהיה על אשתי?" שאל בחוסר אונים.

"אתה יכול לסמוך עלי," אמר פינדלר בחזה זקוף. "אני אדאג לכול! אבל עכשיו תסתלק מפה!"

"אם יקרה משהו לאשתי, אתה לא תקבל את הבית!"

"כן, כן, כן," ביקש פינדלר להרגיעו, "אבל אם לא תסתלק עכשיו, אתה מסכן גם אותי וגם את אשתך!"

פינדלר החליק את מקטורנו, העביר את ידו הימנית בשערו הסתור, נשם עמוק וניגש לדלת.

"כן? הרעים בקולו. "מה אתם רוצים?"

"תפתח את הדלת, יהודי!"

"ראיתם פעם אַמְטסוַולְטֶר[3] יהודי?" שאל פינדלר בהתחכמות.

"שתוק, חתיכת חזיר מטונף, תפתח את הדלת!"

פינדלר הסתובב, וידא שזילברמן לקח את המגבעת והמעיל ועזב את המסדרון, סימן לגברת זילברמן להתחבא באחד החדרים ואז הרעים בקולו: "אני חבר מפלגה!" הוא פתח את הדלת לרווחה. "כאן אין יהודים!" הוא הכריז.

מולו עמדו שישה או שבעה בחורים צעירים. לרגע הם נרתעו מחזותו האימתנית. הוא שלח יד לדש המקטורן כדי להוציא את פנקס החבר שלו.

"היהודים כולם רמאים," אמר אחד הבחורים. "זילברמן, חבר מפלגה — איזו חוצפה יהודית!"

"אבל אני לא זילבר—" תיאו פינדלר התקפל וקרס על הרצפה אחרי שאחד הבחורים בעט לו במפשעה.

 

[1]     שדות קרב במלחמת העולם הראשונה. (כל הערות השוליים הן של המתרגמת.)
[2]     כינוי לחברי המפלגה הנאצית.
[3]     תפקיד במערך הפיקוח האזרחי של המפלגה הנאצית.

 

 

08 ספטמבר

הכל בגלל רוזי / פרק ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב כללי

בחזרה לעמוד הספר

 

1

 

הבעיות התחילו כשעמדתי על רגל אחת וקילפתי צדפות. אם לא הייתי מדען, שמודע לנטייה האנושית לראות דפוסים במקומות שבהם הם לא קיימים, יכול להיות שהייתי מסיק שאֵל כלשהו מעניש אותי על חטא הגאווה.

מוקדם יותר באותו אחר צהריים מילאתי טופס הערכת ביצועים, והוצגה בפנַי השאלה, "מהי/מהן לדעתך החוזקה/החוזקות העיקריות שלך?"

זה היה מבנה שאלה מעורפל, שלא ציין לא את ההקשר ולא את רמת ההכללה. "מומחיות בגנטיקה" היתה התשובה המתבקשת, אבל על זה כבר העיד התואר שלי, פרופסור לגנטיקה. הידע שצברתי בנושא ליפּוֹסַרקוֹמה מיקסואידית עמד להיות כמעט לא רלוונטי, משום שפרויקט המחקר שלי בתחום זה התקרב לסיומו. "אובייקטיביות ואינטליגנציה" עשויות היו לרמוז שאני סבור כי קיימים אנשי אקדמיה שאין להם התכונות האלה, מה שנכון, אבל זה כנראה יישמע כמו אמירה חסרת טקט. ואני צריך להימנע מחוסר טקט.

עדיין חיפשתי תשובה לשאלה כשרוזי הגיעה הביתה.

"מה אתה עושה בפיג'מה?" היא שאלה.

"מכין ארוחת ערב. ובמקביל מנסה לפתור בעיה. ועושה תרגיל כפיפת ברך על רגל אחת."

"התכוונתי, למה אתה לובש פיג'מה?"

"התרחשה כאן תאונת בישול קלה שהיו מעורבים בה ערמונים שהתפוצצו. ניסיתי להאיץ את תהליך הבישול על ידי הגברת הטמפרטורה. והתוצאה — כתמי שמן על משטחים שונים." הצבעתי על סימני ההתזה שעל התקרה. "גם הבגדים שלי הושפעו מהמצב. אז נמנעתי מהפסד זמן נוסף ועברתי מיד לפיג'מה, במקום ללבוש איזה בגד בית."

"שכחת שדייב וסוניה באים לארוחת ערב?"

"ברור שלא. היום יום רביעי השני בחודש. היום שבו אני מחליף את הראש של מברשת השיניים שלי."

רוזי עשתה חיקוי של הקול שלי, סימן לכך שהיא במצב רוח טוב: "אורחים. פיג'מה. שילוב לא תקף."

"דייב וסוניה כבר ראו אותי בפיג'מה. בנסיעה לקייפ
קנוורל —"

"אל תזכיר לי את זה."

"אם מתפנה לי זמן להחליף בגדים, אני צריך להקדיש אותו למילוי הטופס להערכת ביצועים." הסברתי לה מה הבעיה.

"תכתוב פשוט מה שכתבת בשנה שעברה."

"לא מילאתי אותו בשנה שעברה. או בשנה שלפניה. או —"

"שתים־עשרה שנה באוניברסיטת קולומביה, ולא היית צריך למלא, אפילו לא פעם אחת, טופס הערכת ביצועים?"

"אני אף פעם לא ממלא את הטופס עד הסוף. תמיד יש איזו משימה בעדיפות גבוהה יותר. למרבה הצער, הפעם דייוויד בורנסטין התעקש. אם הטופס לא יהיה עד מחר על שולחנו, הוא איים לנקוט פעולת ענישה לא מוגדרת."

"אתה תקוע בַּשאלה על חוזקות?"

"נכון."

"תכתוב פשוט 'פתרון בעיות'. זאת תשובה טובה, והיא לא אמורה לחזור אליך כמו בומרנג. אם לא תמצא תרופה לסרטן, אף אחד לא יגיד לך, 'אבל אמרת שאתה טוב בפתרון בעיות'."

"את נתקלת באותה שאלה?"

"רק בערך עשרים פעם בחודש האחרון."

פרויקט המחקר הרפואי של רוזי באותה העת עמד גם הוא לפני סיום, והיא חיפשה משרה בכירה יותר. התברר שזוהי משימה קשה, כי רוב התפקידים דרשו עבודה עם מטופלים. הטענה שלה היתה: "אני רופאה מחורבנת אבל חוקרת טובה. למה לבזבז זמן על דברים שאני לא טובה בהם?" אני החלתי את אותו ההיגיון על החובה למלא את טופס הערכת הביצועים.

"ואני מניח שגם את נתת את התשובה האופטימלית," אמרתי. "'פתרון בעיות'."

"אני בדרך כלל עונה: 'יודעת לעבוד בצוות', אבל במקרה שלך…"

"זה עלול לחזור אלי כמו בומרנג."

רוזי צחקה. "אני אסיים למלא את הטופס שלך, ולך יהיה זמן להתלבש כמו שצריך. עבודת צוות, רואה?" היא כנראה הבחינה בהבעת הפנים שלי. "תוכל לעבור עליו אחרי שאסיים."

כשהמשכתי לקלף את הצדפות הנותרות, הירהרתי בהצעה של רוזי. הרגשתי סיפוק מכך שבת הזוג שלי זיהתה בי תכונה שלא הגדרתי לעצמי עד היום. אני באמת טוב בפתרון בעיות.

יש לי יתרון של גישה לא טיפוסית ("מוזרה", בפי אחרים) לניתוח מצבים ולמתַן תגובה עליהם. במשך עשרים וחמש שנות הקריירה שלי הגישה הזאת איפשרה לי להתגבר על מכשולים יומיומיים ולבצע פריצות דרך גדולות. היא גם הניבה הטבות בחיי האישיים.

בגיל עשרים הייתי סטודנט למדעי המחשב, חסר כל יכולת חברתית — אפילו בסטנדרטים של סטודנטים למדעי המחשב בני עשרים — ועם סיכוי אפסי למצוא בת זוג.

כעת, בעיקר הודות ליישום מכוון של טכניקות לפתרון בעיות, הועסקתי בעבודה מרתקת עם שכר נאה, הייתי נשוי לאישה הכי יפה והכי מתאימה לי בעולם (רוזי), והייתי אבא לילד בן עשר מוכשר ומאושר (האדסון), שהראה סימנים לכך שהוא עצמו צפוי להיות פותר בעיות חדשני.

הצלחתי לזהות את האבא הביולוגי של רוזי מבין שישים וחמישה מועמדים; להציל את עסקי הקירור של חבר שלי דייב מכישלון פיננסי; ואחרי ניתוח מפורט של העדפות הלקוחות בבר שבו רוזי ואני עבדנו במשרה חלקית — ליצור קוקטייל שזכה בפרס חביב הקהל בתחרות שהתקיימה בניו יורק.

הייתי במצב בריאותי מצוין, בין השאר בגלל שיעורים קבועים באמנויות לחימה ותוכנית כושר ששילבתי בפעילויות אחרות. מבחינה פסיכולוגית זכיתי לתמיכה מצד קבוצת הגברים המקומית שלי: דייב, ומוזיקאי שפרש לגמלאות בשם ג'ורג'.

החשיבה היצירתית שלי הניבה במשך שתים־עשרה שנות נישואים חיי שִגרה שענו לצורך של רוזי במידה של ספונטניות, אבל לא פגעו באופן מוגזם במידת היעילות. הייתי רוצה יותר סקס בחיים שלי, אבל התדירות שלו ממילא היתה מעל הממוצע ביחס לבני גילנו ולמשך מערכת היחסים שלנו, והוא היה טוב לאין שיעור משהיה בתקופה שקדמה להיכרות עם רוזי.

ההפסד המשמעותי היחיד היה אובדן החברוּת ארוכת השנים עם המנטור שלי, ג'ין. אבל גם אם מביאים את הגורם הזה בחשבון — לוּ הייתי משרטט גרף של שביעות הרצון שלי מהחיים, העקומה היתה באותה העת בנקודה הכי גבוהה שלה.

חזרתי אל צדפה שלא מצאתי בה נקודת כניסה לסכין שלי. במגירה התחתונה היה אוסף של כלים, בהם צבת. אם אשתמש בצבת כדי לשבור את קצה הקונכייה, אצור רווח שאליו אוכל להחדיר את הסכין. הרשיתי לעצמי לחוש לרגע מסופק. דון טילמן: פותר הבעיות הטוב ביותר בעולם.

רוזי הופיעה עם המחשב הנייד שלי. "איך אתה רוצה להשיב על השאלה: אילו תחומים היית רוצה לשפר? כתבתי 'אופנה'."

"כבר הערת לי על הפיג'מה."

"אני צוחקת. אבל תמיד יש מקום לשיפור. אתה גורב גרביים מיוחדים לטרקים, נכון?"

"רב־תכליתיים. חמים ביותר."

פניתי לעברה, בהתאם למוסכמה שעל פיה אנשים צריכים להסתכל זה בזה כשהם מנהלים שיחה. במקביל, כופפתי רגל אחת וירדתי לכיוון הרצפה כדי להגיע לצבת — תוך מתיחת הרגל החופשייה שלי לאחור ושמירה על זווית אנכית בשוק, כנדרש בתרגיל כפיפת ברך — בעודי מחזיק את הצדפה והסכין ביד השנייה.

כשהושטתי יד למגירה שמאחורי, הרגשתי משהו דביק. כשבחנתי את המצב לאחר מכן, התברר לי מה בדיוק קרה שם. רוזי הורתה לאחרונה להאדסון לפנות את מרכיבי ארוחת הבוקר שלו בתום השימוש. הוא בוודאי היה מרוכז בעניין אחר בזמן שהוא פינה מהשולחן והניח את בקבוק סירופ המייפל על הצד באיזושהי מגירה, בלי לסגור את הפקק.

משכתי את ידי בחזרה במהירות — תגובה פרימיטיבית למשהו לא צפוי. כתוצאה מכך, איבדתי את שיווי המשקל.

הפתרון הטוב ביותר היה להניח על הרצפה את כף הרגל המתוחה לאחור, אבל מאחר שאינסטינקטיבית לא רציתי לעצור באמצע את התרגיל, נאחזתי במגירה אחרת, דבר שלא העניק לי תמיכה יעילה ויציבה. יכול להיות שהחלקתי בגלל שמן שנותר מהתפוצצות הערמונים. התוצאה הסופית היתה שנפלתי, אם כי לא בכבדות.

רוזי צחקה. "מולטי־טסקינג," היא אמרה. "לכישורי המולטי־טסקינג שלך בהחלט לא יזיק שיפור." ואז הוסיפה, "אוי, שיט, נפצעת."

האבחנה של רוזי היתה נכונה. תקעתי את סכין הצדפות מאחורי הברך. היא כרעה על ברכיה כדי לבחון את הפציעה.

"אל תזיזי אותו!" האדסון עמד בפתח, לבוש גם הוא בפיג'מה, כמנהגו אחרי הלימודים בימי רביעי.

"זה בסדר," אמרה רוזי. "הוא לא נפצע בעמוד השדרה."

"מאיפה את יודעת?" שאל האדסון.

"אני רופאה, זוכר?"

זה היה טיעון לא משכנע, בהתחשב בכך שרוזי עצמה לא העריכה במיוחד את יכולותיה בעבודה מול מטופלים. הסכין נכנסה די עמוק, ושלולית דם נקוותה על הרצפה.

"אנחנו צריכים להתקשר למוקד חירום," אמר האדסון.

"רעיון מצוין," אמרתי.

"איפה הטלפון שלך?" שאלה רוזי.

"בנרתיק שלו. אני שוכב עליו."

"אל תזוז!" אמר האדסון ונדחק בין רוזי לביני.

"אנחנו יכולים להשתמש בטלפון שלךְ?" שאלתי את רוזי.

"האדסון, לך תחפש אותו בתיק שלי."

"את מבטיחה לא להזיז אותו? מבטיחה?"

"מבטיחה. רק תביא את הטלפון שלי."

"הם כנראה ייקחו אותי לבית החולים," אמרתי. "עד אז יעבור מספיק זמן והצדפה הבעייתית תיפתח באופן טבעי."

"דון, תשכח מארוחת הערב."

"תצטרכי להגיש את טופס הערכת הביצועים. המועד האחרון —"

האדסון חזר עם הטלפון של רוזי. היא הקישה על המסך ואמרה, "שיט." הנחתי שהסוללה שלה נגמרה — תופעה שכיחה שנוצרת בהיעדר משטר טעינה.

למרבה המזל, באותו הרגע צילצל פעמון הדלת. דייב וסוניה הם, בהתאמה, סוחר עצמאי ומבקרת פיננסית. לא היה כמעט שום ספק שלאחד מהם יהיה טלפון מתפקד. האדסון פתח בשלט־רחוק את מנעול הדלת.

כצפוי, סוניה נכנסה להיסטריה, והיתה ביקורתית ומעשית. "אוי, אלוהים, ידעתי שתהיה לך תאונה יום אחד. זה מטורף שאתה חוזר הביתה מהעבודה וצריך לבשל. אתה יכול לזוז?"

"אל תתחילי," אמרה רוזי. "רק תתקשרי למוקד החירום."

"אני מטפל בזה," אמר דייב. "זה בסדר מצדך, דון?"

"בהחלט."

רוזי בהתה במסך הנייד שלה.

"הכול בסדר?" שאלה סוניה. זאת היתה שאלה מוזרה, אבל רוזי בטח הבינה שהכוונה ב"בסדר" זה "בסדר, פרט לעובדה שדון שוכב על הרצפה מדמם בזמן שדייב מתקשר להזמין אמבולנס".

"קיבלתי את העבודה." היא אמרה את זה שוב, בקול רם יותר, והתחילה לבכות. "קיבלתי את העבודה. זאת שחשבתי שאין לי שום סיכוי לקבל."

"איזו עבודה?" שאלתי והסתכלתי אליה מהרצפה.

"העבודה אצל ג'וּדאס."

"ג'ודאס" היה פרופסור סיימון לֶפֶבר, עמית לשעבר מאוניברסיטה באוסטרליה ש"יצא" עם חברתנו קלודיה במשך כמה שנים, עד שנתפס במעשה של בגידה.[1]

"ג'ודאס מגיע לניו יורק?"

"לא, העבודה היא במלבורן. ידעתי שאתה לא מקשיב
לי."

סביר יותר שדווקא כן הקשבתי, אבל העדפתי להתעלם מפרטים — כמו שמות של אנשים ומיקום — כדי להתמקד בפרמטרים חשובים יותר. אני אוכל למצוא עבודה באוניברסיטה בכל מקום שבו נגור, במיוחד משום שזה לא חשוב בעיני אם המשרה שלי תהיה בכירה או לא. ועכשיו הגיע תורה של רוזי לקדם את הקריירה שלה, אחרי שלקחה על עצמה את מרבית הנטל במשימת גידולו של האדסון.

"זאת יכולה להיות בעיה?" שאלה רוזי.

"ברור שלא. חדשות מצוינות. ואני לא אצטרך למלא את טופס הערכת הביצועים. אנחנו צריכים להרים כוסית כדי לחגוג את זה. מיד."

רוזי ניענעה בראשה. "אנחנו חוזרים הביתה. אני צריכה להתקשר לפיל." פיל הוא אבא של רוזי.

ההצלחה של רוזי פיצתה מעל ומעבר על הכאב שמאחורי הברך שלי. עקומת שביעות הרצון מהחיים נסקה שוב לגובה. בפעם האחרונה. האדסון עמד בפתח ואחז בראשו בשתי
ידיו.

ייתכן שהפרספקטיבה הוויזואלית יוצאת הדופן שלי, כששכבתי על הרצפה (בשילוב העובדה שהאדסון לבש פיג'מה), גרמה לי לגלות להפתעתי עד כמה הוא גבה באחרונה, ובו בזמן, כמה צעיר הוא עדיין נראה. עם השיער הכהה שלו, הארוך ביחס לבני גילו, והמשקפיים במסגרת השחורה, הוא נראה בדיוק כמוני בגיל עשר. המצוקה הניכרת שלו תרמה להבחנה
הזאת.

המטבח נדם, וכולנו הבטנו בו.

"אתה בסדר, האדסון?" שאלה סוניה.

"לא. אני לא רוצה לנסוע לאוסטרליה. אני לא רוצה לעבור לבית ספר אחר. אני לא רוצה לשנות כלום."

 

 

[1]     Judas — יהודה איש קריות שבגד בישו.

 

 

 

 

 

08 ספטמבר

שיעור נהיגה / פרק ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

1

 

סוניה יושבת בתוך מכונית, היא הביאה איתה את המילון שלה. הוא כבד, והוא מונח בתיק שלה על המושב האחורי. היא במחצית הדרך של תרגום המותחן החדש של יוֹסטָה סוֶונסוֹן, שכבר בספרו הקודם ניכר כי רמת הכתיבה שלו נמצאת במגמת ירידה. היא חשבה: עכשיו זה הזמן, אני עדיין יכולה להרשות לעצמי, וכך התחילה לחפש באינטרנט בתי ספר לנהיגה, ולבסוף נרשמה אצל פוֹלקֶה ברובע פרֶדריקסבֶּרג שבקופנהגן. כיתת הלימוד היתה קטנה וקירותיה צבועים בכחול, ועמד בה ריח של עשן ישן ומלתחות ציבוריות, אבל בלימודי התיאוריה היא הצליחה יפה. חוץ מפולקה, היה בכיתה רק עוד אדם אחד בגילה של סוניה, הוא נתפס על נהיגה בשכרות ושמר על מרחק מכולם. לרוב, סוניה בלטה בחזותה בין כל התלמידים הצעירים, ובקורס עֶזרה ראשונה השתמש בה המדריך לצורכי הדגמה. הוא הצביע על מקום בצווארה שבו — כך הם נדרשו לדמיין — נחסמה נשימתה. הוא הדגים עליה תמרון היימליך, כשאצבעותיו נעוצות בפניה, מתחת לצווארון החולצה שלה ובמעלה ובמורד זרועותיה. ברגע מסוים הוא תפס בה באחיזת חנק, אבל זה לא היה נורא כל כך. הדבר הנורא באמת קרה כשהם עצמם התבקשו לתרגל את הפעולות. היא הרגישה מושפלת מכך שבחור בן שמונה־עשרה משכיב אותה על הצד. היא גם נתקפה בשל כך בסחרחורת, ואת זה אסור היה שמישהו יגלה. "את כזאת פייטרית," אמא תמיד אמרה לה, וסוניה היא אכן פייטרית: לא מוותרת. מוטב היה לה אילו ויתרה, אבל היא לא מוותרת. "ואז אתם לוחצים חזק על הלב שלושים פעמים ובודקים אם יש מעבר של אוויר," אמר מדריך העזרה ראשונה.

זהו, זה מה שחשוב בסופו של דבר, חשבה סוניה, מעבר של אוויר, והיא עברה את מבחן התיאוריה בהצלחה. העניין הוא שאצלה הבעיה תמיד טמונה בצדדים המעשיים, אז עכשיו היא יושבת בתוך המכונית. זה יפה שהיא הגיעה עד הלום, גם אם זה עדיין לא מספק: גם היא רוצה להיות נהגת יעילה ומיומנת. קֵייט, אחותה של סוניה, ופרנק, בעלה של קייט, הוציאו רישיון נהיגה בשנות השמונים. בבית, בעיירה הקטנה בָּאלינג, אנשים נסעו במכוניות עם מנועים משודרגים מתוצרת בית, וקרעו צמיגים בנסיעות בשולי הכביש. כל התאונות שקייט פוחדת מהן כיום, כאישה בוגרת, עוררו בה התרגשות בשנות נעוריה. היא נסעה בחשאי בגרוטאות על גלגלים, היא היתה פאם פאטאל במסיבות ריקודים, מוקד ההתעניינות במועדונים ובאולם ההתעמלות. סוניה לא הופתעה בכל פעם שנודע לה שקייט התגנבה הביתה במכונית, דרך כביש הגישה האחורי. בבאלינג, המכוניות התגנבו לא פעם דרך הכביש שמאחורי הכנסייה, וגם המכונית של סוניה נעה כעת בחשש, אבל זה מפני שהיא לא נהגת טובה. מה שקשה לה מאוד לתפוס זה את המכונית כמנגנון מכני, ושיעורי הנהיגה שלה רצופים בבעיות. הבעיה הגדולה מכולן יושבת כרגע לצדה של סוניה, בתוך המכונית. קוראים לה יִיטֶה, והעשן שלה הוא זה שנדבק לקירות כיתת התיאוריה. כל המשטחים בבית הספר לנהיגה מצופים בעשן סיגריות, ורוב העשן הזה עבר בריאות של יִיטֶה. כשסוניה מגיעה לבית הספר, ייטה יושבת במשרד של פוֹלקֶה, גולשת בפייסבוק או עוברת על התיקים הרפואיים של תלמידים אחרים. "מֶלָאני הזאת עם הקוקו לא קיבלה אישור מהרופא," היא קוראת לעבר סוניה שעומדת בפתח הדלת. "זה קשור איכשהו לעצבים שלה. ידעת מזה?"

סוניה לא ידעה מזה, וגם היא עצמה לא קיבלה אישור מהרופא. יש לה פגם באוזניים. משהו תורשתי מהצד של אמא שלה: שתיהן לא מצליחות לשמור על שיווי משקל כשהראש שלהן מוּטה בחדות לכיוון מסוים. במשך הרבה זמן היא חשבה שהתופעה הזאת פסחה עליה, אבל אז היא הופיעה, הסחרחורת בעקבות תנוחות גוף מסוימות. קוראים לזה ורטיגו פָּרוֹקסיזמָלי פריפרי, אבל יש בשם הזה יותר מדי לטינית עבור מישהי כמו סוניה, שהגיעה מהמקום שממנו היא הגיעה. וחוץ מזה, היא שולטת במצב, זה לא מונע ממנה לבצע דבר, ועכשיו כאמור היא יושבת בתוך המכונית. יוֹסטָה נמצא במושב האחורי, ויִיטֶה לצדה.

לייטה יש הרבה דברים על הראש, ולכן אין לה זמן ללמד את סוניה איך להעביר הילוכים. סוניה כבר לומדת אצל ייטה שישה חודשים, והיא עדיין מגמגמת עם ההילוכים. ייטה חשה בחולשה של סוניה, ומנצלת את ההזדמנות כדי לטפל במקומה בהילוכים, כי כשייטה מטפלת בעצמה בהחלפת ההילוכים, היא גם אחראית על נושאי השיחה: הבן שלה מתחתן, לנכד שלה יקראו באיזה שם מזעזע, הטעם של הכלה שלה בבגדים נורא, ואחותו של הבעל החדש של האמא של גיסהּ בדיוק מתה.

"אנשים מתאילנד לא יודעים לנהוג."

סוניה וייטה עוצרות ברמזור בפרדריקסברג. עשן הסיגריה האחרונה שמחוץ לחלון מסתנן לתוך חלל המכונית. עכשיו הוא מתערבב עם הזיעה שנוטפת מסוניה. היא מאותתת ימינה, ידה של ייטה על מוט ההילוכים, ובתוך כך סוניה פוקחת עין ומוודאת שאין שום רוכבי אופניים על הכביש.

"לאישה הזאת שלומדת אצלי עכשיו קוראים פּאקפַּאוֹ. פּאקפַּאוֹ? אור ירוק! הילוך שני, הילוך שני, אופניים!"

ייטה מעבירה להילוך שני, בזמן שסוניה חומקת מזוג אופניים.

"והיא נשואה לאיזה חזיר זקן בן שבעים וחמש. הוא הגיע למשרד, נפוח כולו וזה."

המכונית התקדמה בינתיים כברת דרך בכיוון מרכז העיר, הנסיעה חלקה, כך שייטה יכולה בשקט להעביר להילוך רביעי. היא מטפלת בזה בעצמה, בעזרת דוושת המצמד שבצד שלה, הצד של הנוסע, ואז מצביעה על מעדנייה.

"הם מכינים שם חמוצים טובים, ופאטה כבד טעים עם בייקון ונקניקיות קוקטייל. אני מתה על חג המולד, מצדי שיימשך כל השנה. גם את מתה על חג המולד?"

ראשית אוגוסט עכשיו, וסוניה לא אוהבת את חג המולד, הוא תמיד סובב סביב רשימת הקניות של קייט, אך למרות זאת היא מהנהנת אל ייטה בהסכמה. היא לא רוצה להתווכח עם ייטה, מאחר שבסופו של דבר ייטה היא זאת שנוהגת במכונית. לאמיתו של דבר, לייטה שמור מקום קטן בלב של סוניה, כי ייטה סיפרה לה שהיא במקור מחצי האי דיוּרסלָנד, מכפר קטן שבדרך אל נימטוֹפטֶה. אבא של ייטה ניהל את חנות המכולת המקומית, וזו שכנה מול בית הספר, כך שייטה יכלה לרוץ הביתה ולאכול שם בהפסקות האוכל.[1] היא עברה לקופנהגן בגיל עשרים. לאחיו הצעיר של שוטר הכפר היה חדר פנוי בדירה בווידוֹברֶה, פרוור של קופנהגן. גם הוא עבד במשטרה, האח הצעיר של שוטר הכפר, ולייטה תמיד היתה חולשה לגברים במדים. עכשיו היא גרה בסוּלרֶד, רחוק יותר מהחוף, אבל באותם הימים כל מה שעניין אותה היה לצאת לרקוד, לרקוד עד כלות, עד שכבר לא תסריח מריחות של חווה חקלאית דנית.

סוניה אמרה שקשה לה להאמין שייטה במקור מיוּטלָנד.[2] זה לא ניכר בדיאלקט שלה, והאמת היא שקשה לה באופן כללי להבין מה ייטה אומרת. ימינה זה "מִינה" ושמאלה זה "מוֹלה", וזה לא בגלל דיאלקט מסוים. זאת פשוט הדרך הקצרה ביותר שבה ייטה יכולה להנחית הוראות בלי לשנות את נושא השיחה.

"לא נשאר בך הרבה מיוטלנד," אומרת סוניה.

"את צריכה לשמוע — מינה — איך שאני מדברת בטלפון עם אחותי. רמזור ירוק, רמזור ירוק, תפני, לעזאזל, אופניים!"

סוניה פונה ימינה וחושבת איך היא עצמה, מן הסתם, נשמעת כשהיא מדברת בטלפון עם אחותה קייט. אבל היא כבר כמעט לא מדברת בטלפון עם קייט, ועכשיו הן נכנסות לרובע וֶסטֶרבּרוּ. לפניהן משתרע רחוב איסטֶה, עם הכאוס התחבורתי שבו, וייטה אומרת שהיא אוהבת פמוטים שוודיים מדורגים שמוצבים בחלונות. צריך גם שיהיו נצנצים על עץ חג המולד, אבל כלתה לא שותפה לדעה הזאת. אצלה כל הקישוטים על העץ צריכים להיות לבנים, וייטה לא מבינה את זה, כמו שהיא לא מבינה למה פולקה מקבל כל כך הרבה זָרים לבית הספר לנהיגה שלו.

"הם יכולים ללכת לבתי ספר לנהיגה משל עצמם," אומרת ייטה. "הם לא מבינים מה אני אומרת. זה סכנת חיים — מוֹלה — לנסוע איתם."

סוניה חושבת על המכולת בדיורסלנד. גם בבית, בבאלינג, היתה מכולת כזאת. מעברו האחר של הכביש עמד סניף של רשת סופרמרקטים קטנים, אבל הוא נקרא בפי כולם "סוּפֶּר־אוֹגֶה", על שם המנהל שלו. כיום אין בבאלינג אף חנווני, אף קצב, אף בית דואר. החקלאים בלעו זה את זה, עד שנשארו רק שניים, והם חיסלו כליל את דרכי הגישה אל הכפר וממנו, ששימשו בעבר כמסלולי חלוקה של עגלות חלב. כעת העיירה באלינג שוכנת בלב שדה תירס מוגזם בממדיו, כמו קיום חד־פעמי ומבודד של ציוויליזציה אנושית. מעבר לה, באזור אדמות הבּוּר, אין שום סימן להתייעלות. יש שם ברבורים שרים, וגם אם אף אחד במקום כבר לא עובד בחקלאות, המטבחים בבתי החווה עדיין מרווחים מאוד — כמעט כמו קָנטינות קטנות. בקצה אחד שלהם ניצב שולחן ארוך מצופה פורמייקה, עבור הפועלים שכבר אינם, ובצד של החלון מותקנים ארונות מטבח מודרניים. תמיד היה צריך לזוז ולפנות מקום על הספסל כשפועלים נכנסו לאכול וייטה ישבה עליו, בדיוּרסלָנד, ונידנדה את רגליה. בהפסקת האוכל הגדולה היא רצה הביתה לאכול, ושתי הרגליים שלה לא הגיעו לרצפה. היא גרבה גרבי ברך אדומים ולבשה חצאית סקוטית משובצת מצמר. אמא שלה הניחה מולה פרוסה של לחם לבן. אמא שלה אפתה את הלחם בעצמה: הוא היה יבש, וייטה מרחה על הפרוסה מרגרינה. ואז היא לקחה את חבילת הסוכר, ופיזרה גרגירי סוכר על הפרוסה. זה היה כיף למעוך את גרגירי הסוכר לתוך שכבת המרגרינה ולשמוע אותם חורקים. היא יכלה להקדיש לזה זמן רב. אחר כך היא הקשיבה איך גרגירי הסוכר ממשיכים לחרוק בתוך הפה שלה. הם נמסו ברוק, שהפך מתוק כמו סירופ. תכף יישמע פעמון בית הספר. כשהוא צילצל, אמא שלה היתה צועקת לה שהיא תאחר. ייטה נאלצה לחצות את הכביש בריצה, כשרגליה נעות כמו מקלות תיפוף.

"תבלמי, לעזאזל! את לא רואה את מעבר החציה המזוין?"

ייטה בולמת ומורידה להילוך ראשון. הן עוצרות ומביטות בגבר מבוהל במעיל רוח.

"את חייבת לעצור לאנשים!" אומרת ייטה.

"אני יודעת," אומרת סוניה.

"רק שזה ממש לא נראה ככה!" אומרת ייטה, ומרימה את הרגל מדוושת המצמד, הילוך ראשון, הילוך שני.

הטלפון הנייד של ייטה מצלצל. הן עוברות את רחוב וֶסטֶבּרוּ, הילוך שלישי, הבעל של ייטה חופשי היום בשעות שלפני הצהריים, והוא לא מוצא את השַלט של הטלוויזיה.

"זה בסלסילה, כן, בסלסילה, זאת שבצד — מינה, תאותתי, תאותתי, לעזאזל, מינה, לאט, לאט! — צלעות חזיר, אני חושבת."

הן נוסעות במעלה רחוב איסטֶה, בתוך ים של אופניים נוצצים שנראים כמו להקות דגים. הראייה של סוניה מעורפלת, היא כמעט לא נושמת, אבל בהצטלבות של אֶנגהָאבֶבֵיי היא מצליחה לפנות שמאלה בכוחות עצמה, פחות או יותר. ייטה כבר לא מדברת עם בעלה, אבל היא גילתה שקיבלה מכלתה מסרון עם תצלום. התצלום הוא של הנכד שלה בטקס ההטבָּלה, והקול של ייטה נעשה פתאום רך, כי גם סוניה צריכה לראות את התצלום, אבל סוניה מעדיפה לחכות, אם יוּרשה לה, אז ייטה מניחה את הטלפון הנייד שלה על לוח המחוונים.

קשה להציב גבולות בתוך המכונית. כתלמידת נהיגה עליה לוותר על הרצון החופשי שלה, ופעם אחת ייטה הכריחה אותה לעקוף עגלה של נקניקיות. הן נסעו בשלווה יחסית, אבל אז הגיעו למקום עם אי תנועה באמצע הכביש. אי תנועה ועגלת נקניקיות. לסוניה היה אסור לעקוף, אבל אנשים מאחור התחילו לאבד סבלנות ולצפור. "סעי, לעזאזל, תעקפי אותו!" צעקה ייטה, וכך סוניה נכנסה אל נתיב התנועה הנגדי, עקפה, ואז חזרה לנתיב שלה במהירות וכמעט דרסה את איש הנקניקיות. הוא הרי המשיך לצעוד לפני העגלה שלו. "הדם שלו כמעט היה על הידיים שלך," אמרה לה ייטה אז.

המקרה הזה עדיין רובץ בתוך הגוף שלה כמו תחושת בושה. בושה, וחרדה מפני הריגה ברשלנות, ועכשיו הן מתקרבות לשדירות ויגֶרסלֶב. השדירות מקיפות את וֶסטרֶה קירקֶגוֹר, בית הקברות של מערב העיר, וייטה מחליטה שהן יסתובבו וייסעו לאורך כל הדרך שמקיפה אותו.

"אני, דרך אגב, אוהבת את בית הקברות הזה," מנסה סוניה להגיד. "למטה, בקצה בית הקברות, יש קפלה עם חלונות מכוסים בדיקטים. אני חושבת שהפסיקו להשתמש בה. ויש שם גם שדירה של עצי צפצפה מעוקמים. ובריכה קטנה. אני אוהבת לשכב שם על שמיכה ולקרוא."

עבור ייטה, קריאה היא עניין לאנשים בחופשה, ובתי קברות — עניין למתים. יש מתים רבים במשפחה של ייטה. חלקם נהרגו בתאונות דרכים, אחרים מתו מסרטן או בתאונות עבודה. אמא של ייטה עדיין בחיים, אבל אחותה סובלת ממחלת ריאות חסימתית כרונית, ועכשיו סוניה אמורה לפנות. היא אמורה לפנות שמאלה. מראָה, כתף, איתות, לחיצה על דוושת המצמד. ייטה מעבירה להילוך שני, אבל סוניה בוחרת בעצמה את נתיב הפנייה. היא בחרה בנתיב הנכון, וזה לא דבר של מה בכך כשיש נתיבים רבים כל כך. הרמזור אדום, המכונית נמצאת בהילוך ראשון, והן יושבות ומחכות. בנתיב שמימינן עומד רכב מסחרי. עומד ונותן גז.

"אלה בַּבּוּנים," אומרת ייטה ומצביעה על הרכב המסחרי.

סוניה מביטה ברמזור. האור מתחלף עכשיו. היא מתקדמת. הרכב המסחרי מתקדם, ואז חותך לנתיב של סוניה וחוסם אותו. אסור לפנות שמאלה מהנתיב שמימין. סוניה יודעת את זה היטב, וגם ייטה יודעת. היא כבר פתחה את החלון שלצדה, וכף ידה מונפת החוצה בתנועת אצבע משולשת, כשהשנייה נשלחת אל ההגה כדי לצפור. ייטה נעזרת באצבע ובצופר גם יחד, והן עוצרות בַּצומת, באמצע הרמזור הירוק. גם הרכב המסחרי עוצר, ועכשיו החלון שלצד הנהג נפתח.

"טורקי מסריח!" צועקת ייטה.

"זונה מסריחה!" צועק נהג המסחרית.

סוניה חושבת על ראשי הממשלה המתים שטמונים בבית הקברות. כמה נעים ללכת לשם עם שמיכה. ואז לשכב ולהסתכל על הָנס הֶדטוֹפט,[3] בזמן שהברווזים מגעגעים וגג הקפלה הגדולה בוהק בשמש. זה כמו ירושלים של מעלה, כמו פיסה קטנה מדנמרק של פעם. רעש המכוניות רחוק מאוד. ריח של עצי טָקסוּס ותְאַשוּר עומד באוויר. זה כמעט כמו להיות באמצע שום מקום. בעיקרון, אַיָל אציל יכול היה לחלוף על פניה, והיא קנתה עוגייה לקפה שלה, היא תלשה בגניבה גבעולי קיסוס מהקרקע. המתים לא עושים שום רעש, ואם יתמזל מזלה, ציפור טרף תחוג מעל ראשה. ואז היא תשכב שם, ותברח.

 

 

[1]     בעבר משפחות חנוונים רבות בדנמרק התגוררו בקומה שמעל לחנות המכולת שבבעלותן.
[2]     יוטלנד הוא המחוז הגדול ביותר בדנמרק, ובו נמצאים חצי האי דיורסלנד והעיירה באלינג.
[3]   הנס כריסטיאן הדטופט־הנסן (1955-1903), ראש ממשלת דנמרק בשנים 1953-1947 מטעם המפלגה הסוציאל־דמוקרטית.

 

02 מאי

בובות על חוט / פתיחת הרומן

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

 פרק 1

החלום של מריסה

 

האם ערה היא או שרויה בחלום? היא עדיין חשה את החוֹם בגב כף רגלה הימנית, תחושה יוצאת דופן שחולפת בכל גופה ומזכירה לה שהיא לא לבדה במיטה הזאת. שטף של זיכרונות הציף את מוחה, אבל הסדר שלהם הלך והתבהר, כמו תשבץ שנשלם לאיטו. הן היו במצב רוח מרומם ומבוסמות מעט מהיין ששתו אחרי הארוחה, ומהשיחה על הטרור הן עברו לדבר על סרטים ונסחפו לרכילויות, כשלפתע הביטה צָ'בֶּלָה בשעונה וזינקה על רגליה, חיוורת: "העוצר! אלוהים אדירים, כבר אין לי זמן להגיע ללָה רינְקוֹנָדָה! איך לא שמנו לב לשעה." מריסה התעקשה שהיא תישאר לישון אצלה. אין שום בעיה, קיקֶֶה נסע לאָרֶקיפָּה, לישיבת הדירקטוריון שתתקיים מחר בבוקר מוקדם במבשלת הבירה, והדירה כולה לרשותן. צ'בלה התקשרה לבעלה. לוּסיאנוֹ, מלא הבנה כדרכו, אמר שאין בעיה, הוא ידאג ששתי הבנות יצאו בזמן לתפוס את האוטובוס לבית הספר. כן, שצ'בלה תישאר אצל מריסה וזהו. עדיף ככה ושלא יעצרו אותה על הפרת העוצר. עוצר מחורבן. אבל כמובן, הטרור מחורבן יותר.

אז צ'בלה נשארה לישון אצלה, וכעת חשה מריסה את כף רגלה על גב כף רגלה הימנית: לחץ קל, תחושה רכה, חמימה, עדינה. איך זה שהן מצאו את עצמן קרובות כל כך זו לזו במיטה הזוגית? היא היתה גדולה עד כדי כך שצ'בלה התבדחה: "מריסיטה, תגידי, כמה אנשים ישנים במיטה הענקית הזאת?" היא זכרה ששתיהן נשכבו כל אחת בפינתה, חצי מטר לפחות הפריד ביניהן. מי מהן החליקה לעבר רעותה בשנתה כך שכף רגלה של צ'בלה נחה כעת על גב כף רגלה?

היא לא העזה לזוז. היא עצרה את נשימתה כדי שלא להעיר את חברתה. אם תזיז את כף רגלה, תיעלם התחושה הנעימה שהלכה והתפשטה מגב כף רגלה במעלה גופה, שהיה דרוך כעת. אט-אט הבחינה בחשכת חדר השינה בכמה קרני אור שחדרו מבעד לחרכי התריסים ונחו על שידת הלילה, על דלת חדר הארונות, על דלת חדר האמבטיה, הציורים המלבניים שעל הקירות, המִדבר עם נחש-אישה של טילסָה, החדר עם הטוטם של סיסְלוֹ, מנורת הרגל, הפסל של בֶּרוֹקָל. היא עצמה את עיניה והקשיבה: נשימתה של צ'בלה היתה חלשה אך קצובה. היא ישנה, אולי שקועה בחלום. אם כן, היא זו שהתקרבה בשנתה לגוף חברתה.

מופתעת, נכלמת, תוהה שוב אם היא ערה או חולמת, הכתה במריסה ההכרה במה שגופה כבר ידע: היא היתה מרוגשת כולה. כף הרגל העדינה שחיממה את מפשעתה ליבתה את בשרה ואת חושיה, ואם היתה מחליקה את ידה בין רגליה לבטח היתה מוצאת שהיא רטובה. "השתגעת?" אמרה לעצמה, "את מתחרמנת מאישה? מה זה צריך להיות, מריסיטה?" היא עוררה את עצמה לבדה פעמים רבות, כמובן, ופעם אף אוננה כשכרית בין רגליה, אבל תמיד חשבה על גברים, עד כמה שהיא זוכרת, אף פעם לא על אישה, חס וחלילה! ואף על פי כן היא עם אישה עכשיו, רועדת מכף רגל ועד ראש; בוערת בתשוקה להרגיש את המגע לא רק ברגליה ואת קרבתה החמימה של חברתה לא רק במפשעתה, אלא בכל איברי גופה.

היא התנועעה בזהירות, בלב הולם, נושמת כמתוך שינה, זזה מעט על צִדה, וכך, אף שלא נגעה בחברתה, נוכחה שכעת היא במרחק מילימטרים ספורים בלבד מגבה, מעכוזה ומרגליה של צ'בלה. כעת שמעה היטב את נשימתה, ודומה כי חשה הבל נסתר שנפלט מהגוף הסמוך אליה כל כך, מגיע עד אליה ועוטף אותה. גופה פעל מאליו. כמו בלי משים היא הזיזה את ידה הימנית והניחה אותה על הירך של חברתה. עוצר מבורך, חשבה. היא חשה שלבה מאיץ את פעימותיו: צ'בלה עומדת להתעורר, ותסלק את ידה: "זוזי, אל תיגעי בי, השתגעת?", "מה קרה לך?", אבל צ'בלה לא זזה ונראתה כמי ששקועה בחלום עמוק. היא חשה את שאיפתה ונשיפתה והרגישה שהאוויר מגיע אליה, חודר לנחיריה ולפיה, ומחמם את קרביה. תשוקתה, שהיתה בשיאה, נקטעה למרבה האבסורד ברסיסי מחשבות על העוצר, על הפסקות החשמל, על החטיפות — בעיקר של קָצ'יטוֹ — ועל הפּצצות של הטרוריסטים. איזו מדינה, איזו מדינה!

הירך שתחת ידה היתה מוצקה ורכה, לחה מעט, אולי מקרם כלשהו. האם השתמשה צ'בלה לפני השינה באחד מהקרמים שבחדר האמבטיה של מריסה? היא לא ראתה אותה מתפשטת, רק הושיטה לה כתונת לילה שלה, קצרה מאוד. צ'בלה החליפה בגדים בחדר הארונות הגדול, וכשחזרה לחדר כבר היתה לבושה בכותונת. היא היתה חצי שקופה, והותירה חשופים את זרועותיה ורגליה וטפח מישבנה, ומריסה זוכרת שחלפה בה מחשבה: איזה גוף יפה, היא שמורה היטב אחרי שתי לידות, זה מפני שהיא הולכת לחדר הכושר שלוש פעמים בשבוע. היא המשיכה לזוז בשברירי מילימטרים, בחשש גובר להעיר את חברתה. כעת, נחרדת ומאושרת, היא הרגישה לרגעים, בהתאם לקצב נשימתה, טפח ירך, עכוז. רגלי שתיהן נגעו זו בזו והתנתקו ביעף. עכשיו היא תתעורר, מריסה, את עושה מעשה טירוף. אך היא לא נסוגה והוסיפה לחכות — לְמה חיכתה? — כשקועה בטראנס, למגע החטוף הבא. ידה הימנית עדיין מונחת על ירכה של צ'בלה, ומריסה שמה לב שהיא מתחילה להזיע.

כעת חברתה זזה. היא חשה שלבה עוצר מלכת. היא הפסיקה לנשום לכמה שניות. היא עצמה את עיניה בחוזקה, מעמידה פני ישנה. צ'בלה, בלי לזוז ממקומה, הרימה את זרועה, וכעת הרגישה מריסה את ידה של צ'בלה נחה על ידה המונחת על ירכה. האם היא מתכוונת לסלק את ידה? לא, להפך. ברוך, אפילו בחיבה, שילבה צ'בלה את אצבעותיה באצבעותיה שלה, וכעת גררה את היד המהודקת על עורה לעבר איבר מינה. מריסה לא האמינה למתרחש. היא חשה באצבעות ידה הלכודה בידה של צ'בלה, את שיער הערווה שהתרוממה קלות, ואת מערת הנרתיק, רטובה, פועמת, מתחככת בה. רועדת כולה, נפנתה מריסה על שדיה, בטנה ורגליה, ונצמדה לגב, לעכוז ולרגליים של חברתה, בעודה משפשפת בחמש אצבעותיה את איבר מינה בניסיון לאתר את הדגדגן, לנבור, לפשק את השפתיים הלחות של איברה התפוח מתשוקה, בהדרכת ידה האמונה של צ'בלה, שרעדה אף היא, נצמדה לגופה והתמזגה איתה.

מריסה השקיעה את פניה בסבך שערה העבות של צ'בלה. היא הסיטה אותו בעזרת תנועות ראשה, עד שמצאה את צווארה ואת אוזניה של חברתה, וכעת נשקה להם, ליקקה ונגסה בהם בשקיקה, ראשה ריק ממחשבות, מסונוורת מאושר ותשוקה. כמה שניות או דקה לאחר מכן התהפכה צ'בלה, וכעת היא זו שחיפשה את פיה. הן התנשקו בשקיקה נואשת, תחילה ברפרוף שפתיים ולאחר מכן בפה פתוח, לשונותיהן משתרגות, גומעות רוק, בעוד ידיה של כל אחת מסירות בפראות את כותונתה של רעותה, עד ששתיהן נותרו ערומות וגופיהן מפותלים זה בזה. הן הסתובבו מצד לצד, ליטפו שדיים ונשקו להם ולאחר מכן לבתי השחי ולבטן, חפנו אישה את איבר מינה של רעותה וחשו אותו פועם בעוז, ברגע על-זמני שנדמה כנצח.

מריסה, מבולבלת, מסופקת, הרגישה שבאופן בלתי נמנע היא שוקעת בשינה ולא יכולה להתנגד לה. היא עוד הצליחה לומר לעצמה שלאורך החוויה המדהימה הזאת שחוותה, לא היא ולא צ'בלה — שנראה כי אף היא נכנעה לשינה — לא החליפו ביניהן ולו מילה אחת. בעודה צוללת לתהום ללא תחתית, חשבה מריסה שוב על העוצר ודימתה לשמוע פיצוץ במרחק.

כעבור שעות, כשהתעוררה, כבר חדר לחדר השינה האור האפרפר של היום, שהתריסים בקושי הצליחו לסנן. היא היתה במיטה לבדה. הבושה הזדחלה בגופה. האומנם כל זה התרחש? לא ייתכן, לא, לא. אבל כן, ודאי שהתרחש. כששמעה רחש בחדר האמבטיה, היא עצמה את עיניה, מבוהלת, והעמידה פני ישנה. היא פקחה אותן למחצה, ומבעד לריסיה הבחינה בצ'בלה שכבר היתה לבושה ומטופחת למשעי, ועמדה לצאת.

"מריסיטה, אלף סליחות, הערתי אותך," היא שמעה אותה אומרת בקול הטבעי ביותר בעולם.

"מה פתאום," מילמלה מריסה, והיתה בטוחה שקולה נשמע בקושי. "את כבר הולכת? את לא רוצה לאכול קודם ארוחת בוקר?"

"לא, חמודה," ענתה חברתה. קולה היה יציב, ולא ניכר בו שמץ של מבוכה. היא היתה כתמול שלשום, בלי טיפת סומק בלחייה, ומבטה היה רגיל להפליא. עיניה הגדולות הכהות היו חפות מעורמה או משובבות, ושערה היה סתור מעט. "אני חייבת לעוף כדי להספיק לראות את הבנות לפני שהן יוצאות לבית הספר. אלף תודות על האירוח. נדבר, נשיקות."

היא הפריחה לעברה נשיקה מדלת חדר השינה ויצאה. מריסה התמתחה, פיהקה, עמדה לקום, אבל חזרה והתמתחה והתעטפה בסדינים. ברור שהדבר קרה, וההוכחה הטובה ביותר היא גופה הערום וכתונת הלילה המקומטת שלה המושלכת בקצה המיטה. היא הרימה את הסדינים וצחקה למראה הכותונת שהשאילה לצ'בלה, גם היא צרורה לרגליה. היא פרצה בצחוק שנקטע באחת. אוי אלוהים. האם חשה חרטה? מה פתאום. איזה אומץ יש לה לצ'בלה. האם כבר עשתה דברים כאלה בעבר? לא ייתכן. הן מכירות כל כך הרבה זמן, ותמיד סיפרו הכול זו לזו. אם לצ'בלה היתה הרפתקה מסוג כזה, היא היתה מתוודה בפניה. או אולי לא? האם הדבר ישנה את החברות ביניהן? ברור שלא. צ'בליטה היא חברתה הטובה, יותר מאחות. איך ייראו היחסים ביניהן מעתה והלאה? כמו קודם? עכשיו הן חולקות סוד ענקי. אוי אלוהים, היא לא מאמינה שדבר כזה היה יכול לקרות. במשך כל הבוקר, בעת שהתרחצה, התלבשה, אכלה ארוחת בוקר, חילקה הוראות לטבחית, לסוכן הבית ולמנקה, התרוצצו בראשה אותן השאלות: באמת עשית מה שעשית, מריסיטה? ומה יקרה אם ייוודע לקיקה שהיא וצ'בלה עשו מה שעשו? הוא יכעס? הוא יעשה לה סצנת קנאה כאילו בגדה בו עם גבר? האם תספר לו? לא, בחיים לא, את זה איש לא צריך לדעת, איזו בושה. בשעת צהריים הגיע קיקה מארקיפה והביא לה את העוגיות המפורסמות לָה איבֶּרִיקָה ואת שקית הפלפלים שביקשה. בשעה שנשקה לו ושאלה איך היה בדירקטוריון של מבשלת הבירה — "טוב, טוב, החלטנו להפסיק לשלוח בירות לאָייקוּצ'וֹ, זה לא משתלם, המכסה שמבקשים הטרוריסטים ואלה שמתיימרים להיות כאלה מרוששת אותנו" — היא עדיין היתה טרודה בשאלה: למה צ'בלה לא הזכירה את העניין אפילו ברמז, והלכה כאילו כלום לא קרה? נו, באמת, טיפשה שכמוך. מפני שגם היא מתה מבושה, היא לא רוצה להודות על האמת ומעדיפה להעמיד פנים כאילו דבר לא קרה. אבל כן קרה, מריסיטה. האם יקרה הדבר שוב, או לעולם לא?

כל השבוע לא היה לה אומץ להתקשר לצ'בלה, והיא ציפתה בשקיקה שזו תתקשר אליה. מוזר! אף פעם לא עברו כל כך הרבה ימים בלי שהתראו או דיברו. או שאולי, במחשבה שנייה, זה לא משונה כל כך. היא ודאי חשה מבוכה בדיוק כמוה, ובטח מחכה שמריסה תרים את הכפפה. יכול להיות שהיא כועסת? אבל למה? הרי צ'בלה היא זאת שעשתה את הצעד הראשון, לא? היא רק הניחה יד על רגלה בתנועה שהיתה יכולה להיות מקרית, בלי משים, בלי כוונה כלשהי. צ'בלה היא זאת שלקחה את ידה ועודדה אותה לגעת שם ואוננה עליה. איזה אומץ! כשחלפה בראשה המחשבה הזאת, התחשק לה לפרוץ בצחוק פרוע, והיא חשה שלחייה בוערות, מן הסתם האדימו מאוד.

מריסה הסתובבה כך, כשדעתה מוסחת, במשך כל אותו השבוע. היא היתה מרוכזת בזכר ההתרחשויות, ובקושי שמה לב שהיא נצמדת לפעילויות השגרה כפי שנקבעו ביומנה: שיעורי האיטלקית אצל דיאנה, מסיבת רווקות אצל האחיינית של מַרגוֹט שסוף-סוף מתחתנת, שתי ארוחות עם השותפים של קיקה שאליהן הוזמנו גם בנות הזוג, ביקור החובה אצל הוריה לתה של מנחה, יציאה לקולנוע עם דודניתה מטילדה לסרט שלא הצליחה להתרכז בו, מפני שהעניין ההוא לא נתן לה מנוח ולו לרגע. מדי פעם היא עדיין שאלה את עצמה אם לא היה זה חלום. היתה גם ארוחת הצהריים ההיא עם החברות מבית הספר, והשיחה הבלתי נמנעת — שברובה לא הצליחה להתרכז — על קצ'יטו המסכן, שנחטף לפני חודשיים כמעט. אומרים שהגיע מניו יורק מומחה מחברת הביטוח לנהל עם הטרוריסטים משא ומתן על שחרורו, ושנינה המסכנה, אשתו, הולכת לפסיכולוג כדי שלא להשתגע. היא היתה פזורת נפש כל כך, שבאחד הלילות, כשאנריקה והיא התעלסו, היא קלטה פתאום שהתלהבותו הצטננה והוא אמר לה: "אני לא יודע מה קרה לך, אהובה, אני חושב שבעשר שנות נישואים לא ראיתי אותך ככה פושרת. זה בגלל הטרור? עדיף שנלך לישון."

ביום חמישי, שבוע בדיוק אחרי מה שאירע, או לא אירע, חזר אנריקה מהמשרד מוקדם מתמיד. הם שתו ויסקי במרפסת, צפו בים האורות של לימה שלמרגלותיהם, ודיברו, כמובן, על הנושא שהעסיק באובססיביות כל בית במדינה בימים האלה, כלומר על הפיגועים והחטיפות של ארגון הטרור הקומוניסטי "הנתיב הזוהר" ושל התנועה המהפכנית טוּפּאק אָמארוּ, על הפסקות החשמל שאירעו כמעט בכל לילה בעקבות חבלות במגדלי החשמל והותירו באפלה שכונות שלמות בעיר, ועל קולות הנפץ של הטרוריסטים שהעירו את תושבי לימה באמצע הלילה או בשעת בוקר מוקדמת. הם נזכרו שלפני כמה חודשים, באמצע הלילה, הם ראו מהמרפסת הזאת, על אחת הגבעות באופק, לפידים דולקים בצורת מגל ופטיש, כמעין נבואה לעתיד לבוא אם אנשי הנתיב הזוהר ינצחו במלחמה הזאת. אנריקה אמר שהמצב נהיה בלתי נסבל לעסקים, אמצעי הביטחון שיש לנקוט העלו את ההוצאות בצורה מטורפת, וחברות הביטוח רוצות להמשיך להעלות את הפרמיות. אם הגזלנים יוסיפו לעשות כרצונם, בקרוב תגיע פרו למצב דומה לזה ששורר בקולומביה, שבה בעלי חברות נוהרים לפנמה ולמיאמי מאימת הטרוריסטים, כדי לנהל את העסקים שלהם משם, למרות כל הסיבוכים הבירוקרטיים, ההוצאות הנוספות וההפסדים הכרוכים בכך. הוא בדיוק אמר לה: "אולי גם אנחנו צריכים לעזוב לפנמה או למיאמי, יקירתי", כשקינטָנִיָה, סוכן הבית, הופיע במרפסת: "סניורה צ'בלה, סניורה." "תעביר לי את השיחה לחדר השינה," אמרה מריסה, וכשקמה שמעה את קיקה אומר לה: "תגידי לצ'בלה שאתקשר בקרוב ללוסיאנו כדי שנקבע להיפגש ארבעתנו."

רגליה רעדו כשהתיישבה על המיטה והרימה את השפופרת. היא שמעה, "הלו מריסיטה?" ואמרה, "איזה יופי שהתקשרת, הייתי עסוקה בטירוף וחשבתי להתקשר אלייך מחר בבוקר."

"הייתי במיטה עם שפעת חזקה," אמרה צ'בלה, "אבל אני כבר מרגישה יותר טוב. אני מתגעגעת אלייך נורא."

"גם אני," ענתה מריסה. "אני חושבת שאף פעם לא עבר שבוע בלי שנתראה."

"אני מתקשרת כדי להזמין אותך," אמרה צ'בלה. "חסר לך שתגידי לא. אני צריכה לנסוע למיאמי ליומיים-שלושה, יש בלגן בדירה שבבְּרִיקֶל אָוֶוניוּ, ואני צריכה לטפל בזה אישית. בואי איתי, עלַי. יש לי כבר כרטיסי טיסה לשתינו, השגתי בחינם עם נקודות שצברתי. נצא ביום חמישי באמצע הלילה, נהיה שם שישי ושבת, ונחזור בראשון. אם תגידי לא, אני אכעס רצח, יקירתי."

"ברור שאבוא איתך, בשמחה," אמרה מריסה. היא חשבה שלבה מתפקע. "עכשיו אני הולכת להגיד לקיקה, ואם הוא יתחיל עם 'אבל', אני מתגרשת ממנו. תודה רבה, מתוקה. מעולה, מתאים לי."

היא ניתקה את השיחה ונשארה לשבת על המיטה עוד רגע, עד שנרגעה. הקלה הלכה ופשטה בקרבה. אי-ודאות מהולה באושר. האירוע ההוא אכן קרה, ועכשיו היא וצ'בלה יטוסו ביום חמישי הקרוב למיאמי לשלושה ימים שבהם יוכלו לשכוח מהחטיפות, מהעוצר, מהפסקות החשמל ומכל הסיוט הזה. כשחזרה למרפסת, התבדח אנריקה: "מה את צוחקת מתחת לשפם? אפשר לדעת למה העיניים שלך נוצצות ככה?" "לא מגלה לך, קיקה." היא התחנחנה והקיפה בזרועותיה את צווארו של בעלה. "אפילו אם תהרוג אותי לא אגלה לך. צ'בלה הזמינה אותי למיאמי לשלושה ימים, ואמרתי לה שאם לא תיתן לי להצטרף אליה אני מתגרשת ממך."

 

15 אפריל

מבצע טוקיו / פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

1

גיא

 

"אם יש משהו בחיים שאפשר לסמוך עליו, זה שקו 89 יאחר ובסוף יגיעו שני אוטובוסים בבת אחת," אמרה נועם במבט חצי כעוס וחצי משועשע.

גיא חייך ואמר, "נראה אותך מנסה להסביר לחנן למה איחרנו."

אבל בדיוק אז הגיע האוטובוס — דווקא אחד ולא שניים — וגיא ונועם עלו עליו. בשעה זו אחר הצהריים היה האוטובוס די צפוף, אבל גיא איתר מיד במבטו מושב אחד פנוי מאחור. הוא פילס את דרכו אליו ומיהר להתיישב. המושב הזה יספיק בשביל שניהם.

נועם הרימה גבה במבט של "סליחה? אתה באמת חושב שאתה תשב לך בכיף ותיתן לי להמשיך לעמוד?" אבל גיא רק משך אותה אליו והושיב אותה על ברכיו.

נועם סובבה את ראשה לאחור ושאלה את גיא היושב מתחתיה, "יש סיכוי שנגיע בזמן?"

"סיכוי יש תמיד," אמר גיא בחיוך קורן. הוא ידע שנועם שונאת לאחר, ועוד יותר שונאת לאכזב את חנן, אבל היה לו מצב רוח טוב ולא התחשק לו לדאוג.

רועי לא היה איתם. כשגיא התקשר אתמול — כדי להודיע לו שחנן ביקש שכולם יגיעו מחר בארבע לדירת המבצעים בתל אביב — רועי אמר שייסעו בלעדיו ושהם כבר ייפגשו שם. הוא הסביר שהוא נוסע בבוקר עם אבא שלו לאשדוד, לעזור לו לעשות איזה משלוח בשביל העסק שלו. מאז שהתחיל החופש הגדול, לפני שבועיים, רועי עבד עם אבא שלו כמעט כל יום בחֶברה שלו לחומרי בניין, והם לא ראו אותו הרבה.

בעצם, הם לא ראו אותו הרבה מאז שחזרו מטורונטו בסוף חופשת פסח. לא כי הם רָבו או משהו. לא, מה פתאום. גיא לא יריב עם רועי לעולם, וגם כל מה שקרה בטורונטו לא שינה את היחסים ביניהם אפילו לא בסנטימטר. להפך, הם רק התקרבו. הרי רועי הציל את חייו של גיא, וגיא… גיא לא אהב לחשוב על עצמו בתור הגיבור הגדול שמציל אנשים, אבל האמת היא שזה תיאור די קרוב לְמה שקרה במציאות. אם רועי היה נשאר שם בבית, מי יודע מה אביאור, או בעצם יוסי אגמון, היה עושה לו, בטח אחרי שגיא ונועם ברחו מביתו יחד עם שני הילדים הקטנים החטופים. אבל כל זה באמת לא היה חשוב עכשיו. מה שהיה היה, וגיא השתדל ככל יכולתו לא לשקוע במחשבות על העבר, ובטח שלא במחשבות על מה-היה-קורה-אילו. הדבר היחיד שחשוב הוא שגיא ורועי נשארו החברים הכי טובים, בדיוק כמו תמיד.

הסיבה העיקרית שהם לא התראו הרבה מאז פסח היתה שבחודשים האחרונים שלפני החופש הגדול גיא השקיע הרבה מזמנו בלימודים. בכל זאת, המבחנים של סוף כיתה ט' הם מבחנים לא פשוטים, וגיא לא אהב להגיע למבחנים בלי להתכונן. נועם לא למדה הרבה ולא התכוננה הרבה, ובכל זאת קיבלה ציונים טובים, לא הרבה פחות טובים מהציונים שלו.

טוב, נועם… היא היתה הילדה הכי חכמה והכי מקסימה והכי יפה שהוא הכיר. נכון, לפעמים היא גם היתה עקשנית ואפילו מעצבנת, אבל גיא אהב אותה בכל מצב.

"אוי, נו, שב קצת יותר אחורה על הכיסא, אני תכף נופלת," היא אמרה עכשיו בקול מתלונן, וממש דחפה את גיא לאחור.

טוב, אולי לא ממש בכל מצב…

אבל אין מה לומר, החיים שלהם, מרגע שהתחיל החופש הגדול, היו מושלמים. גיא ונועם בילו רוב הזמן בבית שלו ולא עשו יותר מדי דברים. בשלב מסוים הצליח גיא לשכנע את נועם ללמוד לשחק בפלייסטיישן, ומהר מאוד היא עקפה אותו וניצחה אותו כמעט בכל משחק ששיחקו, כולל ב"מלחמת הכוכבים", שגיא היה אלוף בו. לפעמים הם גם היו בבית שלה ושיחקו עם יואבי, אחיה הקטן, כשחזר מהקייטנה. ולפעמים, פה ושם, גיא ירד למטה ושיחק כדורסל עם חברים במגרש בשכונה. כן, אפשר בהחלט לומר שהחיים האלה היו כיף אחד גדול.

אבל גיא ידע שהכיף הזה עומד להיגמר בקרוב. ולא רק כשהחופש הגדול ייגמר, אלא אולי ממש עכשיו, ברגע שיגיעו לפגישה עם חנן ועם אלונה, הסגנית שלו.

מאז המבצע בטורונטו גיא ראה את חנן רק פעם אחת, כשחנן בא לבקר אותו ולבדוק מה שלום הרגל שלו, שנפצעה מכדור האקדח של אביאור. אבל מאז לא היו שום פגישות ושום אימונים. אתמול, כשחנן התקשר וגיא ראה את השם שלו על צג הטלפון, גיא היה בטוח שהוא מתקשר כדי להודיע לו שבקרוב מתחילים שוב באימונים. הרי שולמית, ראש המוסד, נתנה הוראה להמשיך לאמן אותם כל הזמן, והחופש הגדול הוא תקופה מצוינת לאימונים. אבל חנן לא דיבר על אימונים. הוא הורה לגיא להגיע מחר עם חברי הצוות בשעה ארבע לדירה, והוסיף שיש לו הודעה חשובה. גיא ניסה להבין על פי נימת קולו אם ההודעה החשובה הזאת אולי קשורה לאיזה מבצע דחוף, אבל כרגיל, לא הצליח להבין מנימת קולו של חנן שום דבר. חנן רק אמר שיש לו הודעה חשובה ושיבואו בארבע, וחוץ משני הפרטים האלה לא הוסיף עוד דבר.

טוב, חשב לעצמו גיא והציץ בשעון שבטלפון. בקרוב מאוד נדע מהי ההודעה החשובה. ואם האוטובוס ימשיך להתקדם בקצב הזה, אז אולי אפילו יש סיכוי שלא נאחר.

 

2

נועם

 

נועם אמרה "בחיים לא" בדיוק כשרועי אמר "מה פתאום?" וגיא אמר, "תראה, חנן, זה פשוט לא ילך."

ההודעה שחנן מסר להם עכשיו היתה לא פחות ממדהימה. מדהימה ומרגיזה.

"אמרתי לךָ שהם יכעסו," אמרה אלונה לחנן. היא ישבה לידו על הספה הדו-מושבית בדירת המבצעים, והפנתה אליו לרגע את ראשה בזמן שרכנה מעל לשולחן הקטן שמול הספה ומזגה מים לתוך כוסות פלסטיק.

"חשבתי שאתם קצת יותר בוגרים, אבל אני רואה שטעיתי," אמר חנן, בקול שלא הביע שום רגש אלא פשוט קבע עובדה.

נועם ניסתה לחשוב אם יש משהו בדבריו. היא העריכה את חנן כל כך, שהיא אף פעם לא פסלה מיד שום דבר שהוא אמר. אבל לא, היא בהחלט לא הרגישה שהם לא מספיק בוגרים. היא הרגישה שהם צודקים לגמרי.

היא עצמה היתה המומה כל כך, שאחרי תגובת ה"בחיים לא", שנפלטה מפיה כבר בהתחלה, היא לא הצליחה לומר אפילו מילה. אבל רועי וגיא המשיכו להתווכח.

"אבל למה?" אמר רועי. "מה, אתם לא סומכים עלינו? יש איזה משהו שרציתם שנעשה ולא הצלחנו לעשות? אני פשוט לא מבין מה הסיפור."

"בדיוק," אמר גיא. "אם תסבירו לנו את ההיגיון אז אולי… בעצם, גם אז לא נסכים. תבינו, זה פשוט לא ילך. אתם לוקחים צוות מנצח… סליחה שאני אומר את זה בעצמי, אבל אנחנו באמת צוות מנצח — שלושה אנשים שעובדים יחד מצוין, שיודעים לחשוב יחד, לפעול יחד, אפילו לנשום יחד באותו הקצב — אז אתם לוקחים צוות כזה ופשוט מקלקלים. אני לא מבין בשביל מה זה טוב."

לרגע השתררה שתיקה, ולשבריר שנייה חשבה נועם שאולי חנן השתכנע, שאולי דבריו ההגיוניים והשקוּלים של גיא הכניסו לו קצת שׂכל לראש.

אבל לא, שבריר השנייה הסתיים, וחנן רק אמר, "בלי קשר לעניין עצמו, אני מזכיר לכם שזאת לא בדיוק החלטה שלכם. ההחלטה לצרף אליכם מישהו באופן קבוע הגיעה ישר משולמית. וכששולמית אומרת משהו, לא מתווכחים עם זה. אני מזכיר לכם שהיא ראש המוסד."

"אני חושב שצריך להגיד  רׂאשַת מוסד, כי היא אישה," מילמל גיא.

"עזוב כבר עם ההערות הלשוניות שלך," התפרצה נועם. "אתה לא רואה שזה לא מתאים עכשיו?"

נועם התחרטה על דבריה ברגע שאמרה אותם. למה תמיד זה ככה? למה תמיד אנחנו מַפנים את הכעס שלנו אל האנשים שאנחנו הכי אוהבים? אבל היא לא הצליחה לשלוט בעצמה. ההוראה של שולמית — להגדיל את הצוות שלהם — היתה מבחינתה מכה רצינית. העבודה עם גיא ועם רועי היתה בשבילה כל כך טבעית, כל כך נעימה. קודם כול, הם קיבלו אותה כמו שהיא, ולא ציפו ממנה להיות חייכנית וקלילה כמו כל שאר הבנות שהיא הכירה. וחוץ מזה, הם למדו לעבוד מצוין יחד. איך הם יוכלו עכשיו לעבוד עם עוד מישהו? להתאמן איתו, ללמוד לִצפות את התגובות ואת המעשים שלו, ללמוד לסמוך עליו — איך? זה בחיים לא יקרה. פתאום היא חשבה על טיעון שהיה לדעתה טיעון מוחץ.

"תגידו," היא אמרה לחנן ולאלונה, "לא הספיק לכם מה שהיה עם אופיר? לא למדתם מזה שום לקח? גם אז התנגדנו, ורק אתם חשבתם שזה רעיון כל כך מעולה לצרף אותו. ומה קרה בסוף? בגלל השחצנות שלו וההתנהגות המגעילה שלו כמעט התקלקל לנו כל המבצע בקהיר."

חנן נשם עמוק, ואז פלט בנשיפה את כל האוויר ששאף. "קודם כול," הוא אמר, "הפקנו הרבה לקחים ממה שקרה עם אופיר בקהיר, ואתם יכולים להיות בטוחים שדבר כזה לא יקרה שוב."

"וחוץ מזה, אל תשכחו שיש עוד דוגמה חוץ מאופיר," השלימה את דבריו אלונה. "והדוגמה הזאת היא שְׁטֶפי. עם שטפי עבדתם מצוין בברלין, ואתם בעצמכם תמיד אומרים שבלעדיה לא הייתם מצליחים לעשות שום דבר."

"אבל עם שטפי זה היה אחרת לגמרי!" אמר רועי. "את שטפי אנחנו בחרנו. זה היה מבצע שאנחנו יזמנו, ואנחנו בחרנו לשתף איתה פעולה!"

חנן נאנח שוב. "כן, כן, אנחנו יודעים. אבל אל תדאגו, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים. מה אתם חושבים, שאין לנו ניסיון בהקמת צוותים?"

"וכמו ששולמית אמרה," העירה אלונה, "צוות של שלושה אנשים זה פשוט קטן מדי. דווקא מפני שאנחנו מתרשמים מהיכולות שלכם ורוצים להיעזר בכם גם בעתיד, אנחנו חושבים שאתם צריכים להיות לפחות ארבעה."

"כן," אמר חנן. "מה אם אחד מכם יהיה חולה או סתם עסוק דווקא כשנצטרך אתכם? הרי אתם יודעים שצוות לא יכול להיות מורכב רק משני אנשים."

השתררה שתיקה, ונראה שכמו נועם, גם לגיא ולרועי לא היתה תשובה טובה לטיעון הזה.

ואז, בדיוק כשהמוח של נועם כבר ניסה להתרגל לרעיון שיצטרף אליהם עוד מישהו, נחתה על ראשה עוד מכה. והמכה הזאת היתה כואבת במיוחד, כי נועם היתה אמורה לצפות אותה, ובכל זאת לא עשתה זאת.