חדשות ועדכונים

09 אוגוסט

מחברת המתכונים של אבא / פרק ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב כללי

בחזרה לעמוד הספר

1

שוב ושוב אני מסדר את ידיךָ על שמיכת בית החולים. הן לבנות כמו ממחטת נייר. הן נראות כמו שורשים שנלכדו בקרקעית נחל. ואני הכרתי אותן חיות וחמימות כל כך, פגומות ומוכתמות, מכף היד ועד כרית האצבע המורה. צחקתָ ואמרת שאתה "מלך הכוויות". לשווא החזקת תמיד מגבת קטנה בסינרך, שכחת להשתמש בה כשנקראת לדגל ונחפזת לאחוז במחבתות ולהפוך באצבעותיך את צלעות העגל ואת פילה הדג. נכוויתָ בלי לומר מילה, ובכל זאת השארת את ידיך בשמן הרותח או הוצאת את העוגות מן התנור.

אמרתָ שכווייה רודפת כווייה, אִמרה של האופה הזקן שלימד אותך לאפות לחם בילדותך. וכשנגעת בצלקות המיובלות, צחקת. אהבתי גם לשחק במפרק האחרון של האצבע המורָה שלך, שהיה מכופף כמו ענף של גפן, ורציתי שתספר לי שוב את הסיפור שמאחורי העיוות בצורתו. אמרת לי שזה קרה כשהיית לא גדול יותר ממני. ישבת ליד השולחן, ואמך הניחה עליו את מטחנת הבשר שלה כדי להכין תבשיל. המכונה העשויה ברזל יצוק, שהותר לך לסובב את הידית שלה בזמן שאמך הכניסה לתוכה פרוסות בשר חזיר, הקסימה אותך. אלא שיום אחד, כשהיא לא היתה בבית, הכנסת את האצבע למטחנה. צריך היה ללכת ברגל על הכביש הראשי לקרוא לרופא, ואחר כך לשוב איתו יחד בעגלה שלו. הרופא הסתכל על האצבע. באותם ימים לא בא בחשבון להציג שאלה לְרופא. הוא ציווה על אביך לגלף שתי לוחיות מעץ צפצפה. כשהידק ביניהן את האצבע, חשקת שיניים. אחר כך קשר אותן ברצועות פלנל שאביך חתך. הוא אמר שיחזור בעוד חודש.

כשהסיר את סד הקיבוע, היתה האצבע שלך ורודה, והמפרק האחרון שלה הצביע שמאלה. הרופא אמר שהאצבע ניצלה, אבל אולי יִפְטרו אותך משירות צבאי. אביך הזעיף את פניו והכריז שאתה תשרת בצבא כמו כולם. ואתה, אתה נדת בראשך ונאנחת בזמן שסיפרת לי זאת. "אילו היה יודע שאשרֵת עשרים חודשים באלג'יריה." המשכת לקרצף את תחתית המחבתות בציפורן האצבע המעוותת, ואמרת שזה בהחלט מסייע לך להגיע למקומות שהגישה אליהם קשה.

אני זוכר את האצבע המורָה שלך מונחת על גב סכין, לוחצת על שקית זילוף. התאמצת כאילו זהו המבחן שלך לקבלת תעודה מקצועית. פתאום אני מרים אותה. היא נראית קלה וזעירה, כמו עצם של תרנגולת בגידול תעשייתי. פעמים רבות התחשק לי לנשוך את האצבע שלך כדי לנסות ליישר את המפרק. עצם המחשבה על הפעולה הזאת הפילה עלי תמיד אימה. לא, לא אוכל לעולל לך את זה. גם אחרי שתמות לא אעשה את זה. תמיד רודף אותי הסיפור שסיפרנו זה לזה כשהיינו ילדים בבית הספר היסודי. סיפור על קברן. בזמן שהכין מתה לקבורה, אביו של אחד מחברַי ללימודים ניסה ליישר את רגלה של הנפטרת, שהתנוונה בגלל מחלת הסרטן. האיבר נשבר, והקברן פוטר.

שוב אני מלטף את ידיך. אני רוצה שהן יזוזו, ולו במילימטר. אבל הן כמו זוג המָריוֹת שתלית על קולט האדים אחרי שהרקדת אותן משמרת שלמה בהפיכת לביבות. אני מחפש בשידת הלילה את בקבוק הבושם שקניתי לך לחג המולד. "לגבר" של קָארוֹן. "אתה תראה. זה מתאים לאדון בגילו," אמרה לי המוכרת בתחנת הרכבת של לִיוֹן. בעשרים וחמישה בדצמבר, בבוקר, גילחתי אותך ועצרת את ידי:

"מה זה?"

"לריח טוב."

"אף פעם לא השתמשתי בזה."

הסכמת שאשים לך כמה טיפות על הצוואר, ורטנת: "טבח לא מתבשם. זה הורס את האף ואת בלוטות הטעם." ריחרחת את האוויר בחשדנות ואמרת, "אבל אתה בכל זאת מכריח אותי." אני מכסה את ידַי בבושם ומעסה בעדינות את אצבעותיך, את כפות ידיך.

לפני שלושה ימים, אחרי משמרת הערב, לא הייתי עייף. החלטתי לקחת את הטנדר ולצאת לטיול בעיר. הדלקתי לי סיגריית קאמל והקשבתי ל"No Quarter" של לד זפלין. "הרעש שלך," קראת לזה. הלילה היה קר, הרחובות ריקים. רגע התלבטתי אם ללכת לשתות בירה בקָפֶה דֶה לָה פֶּה. אבל רציתי לראות אותך. נסעתי עד בית החולים, הקלדתי בדלת השירות של המחלקה למחלות חשוכות מרפא את קוד הכניסה הדיגיטלי שנתנה לי פלוֹרַנס, אחות הלילה. במסדרון שררה אפלולית כתומה. דלת חדרך היתה פתוחה למחצה, ובאור מנורת הלילה נגלה לי משחק צללים משונה שיצרת באמצעות ידיך, בעיניים עצומות. שיפשפת את כפות ידיך זו בזו כאילו אתה לש את הבצק הגַרגירי של טארט הלימון שמופיע בתפריט הקינוחים שלך. אחר כך הרחקת את האצבעות זו מזו ושוב קירבת, בחוזקה. האם התאמצת לנעֵר פיסות קטנות של בצק? התיישבתי על המיטה והתבוננתי במעשיך. לחשתי לך, "אבא, לא איבדת את המיומנות." לא ציפיתי לתשובה. רק קיוויתי שאתה שומע אותי. צעדים עדינים התקרבו מאחורי גבי.

"מה הוא עושה?" שאלה פלורנס חרש.

"הוא לש בצק. חשבתי שהוא אופה עוגה, אבל זה לחם. עכשיו הוא מנקה את האצבעות מחתיכות הבצק שנדבקו אליהן."

"התנועות שלו יפות."

"מתי זה ייגמר?"

"זה תלוי בו."

09 אוגוסט

על עצמות המתים/ פרק ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

  1. ועכשיו שימו לב!

 "מיום שבחר בדרך הרת סכנות,
היה איש תם וישר מהלך בשפלות רוח
בגיא צלמוות."

 בגילי, ובעיקר במצבי, אני חייבת לרחוץ היטב את הרגליים לפני השינה, למקרה שאצטרך להתפנות באמבולנס באמצע הלילה.

אילו טרחתי באותו הערב לבדוק באלמנך גרמי השמים מה קורה שם למעלה, בכלל לא הייתי הולכת לישון. אבל נרדמתי ושקעתי בשינה עמוקה. הסתייעתי לשם כך בתה מצמח הכּשוּת, ובנוסף לקחתי גם שתי טבליות ולריאן. ולכן, כאשר באמצע הלילה העירו אותי דפיקות חזקות בדלת — דפיקות אלימות, פראיות, ולפיכך מבשרות רע — היה לי קשה להתאושש. קפצתי באחת ונעמדתי מתנודדת ליד המיטה, כי הגוף הרוטט, המנומנם, התקשה לעבור פתאום משינה תמימה אל המציאות. הרגשתי חולשה, הסתחררתי כמו הייתי על סף איבוד הכרה. זה קורה לי, למרבה הצער, לאחרונה, וזה קשור לתחלואים שלי. הייתי צריכה להתיישב ולחזור ולומר לעצמי: אני בבית, לילה, מישהו הולם בדלת, ורק כך הצלחתי להשתלט על עצבַּי. כאשר חיפשתי בחשיכה את נעלי הבית, שמעתי שהאיש שהלם בדלת מקיף עכשיו את הבית וממלמל לעצמו. למטה, בכוך המסתור לשעוני החשמל, יש לי מכל של גז פלפל שקיבלתי מדִיזִי בגלל הציידים הלא חוקיים, ובזה נזכרתי עכשיו. הצלחתי לגשש בחושך ולמשש את הצורה המוכרת, הקרירה, של מכל הריסוס, ורק אז, כשהתחמושת בידי, הדלקתי את האור בחוץ. הבטתי במרפסת הקדמית דרך האשנב הצדדי. נשמעה חריקת שלג, ובשדה הראייה שלי הופיע שכני, שאני קוראת לו תפלצת. ידיו הידקו סביב מותניו את שולי פרוות הכבשים הישנה שלו, זו שהוא נוהג ללבוש כשהוא עוסק במלאכות בית שונות. מתחת לפרווה הציצו רגליים בפיג'מת פסים ובנעליים כבדות, מתאימות למסעות בהרים.

"תפתחי," הוא אמר.

בפליאה גלויה הוא הסתכל בחליפת הפשתן הקיצית שלי (אני ישנה במה שהפרופסור ואשתו משליכים בסוף הקיץ; זה מזכיר לי אופנות שחלפו ואת שנות נעורי, וכך אני מחברת בין המועיל לסנטימנטלי), ובלי מילה נוספת נכנס פנימה.

"תתלבשי, בבקשה. רגל־גדולה מת."

מרוב תדהמה נעתקו המילים מפי, ובלי אומר נעלתי מגפי שלג גבוהים וזרקתי על עצמי את מעיל הפליז הראשון שהורדתי מהקולב. בחוץ, בְּכתם האור החיוור של מנורת המרפסת, הלך השלג והפך לקילוח איטי, ישנוני. תפלצת עמד לידי דומם, גבוה, כחוש, גרמי, כמו דמות ששורטטה בכמה קווי עיפרון. עם כל תנועה נשרו ממנו פתיתי שלג, כמו אבקת סוכר מעוגיות כוכבים.

"מה זאת אומרת מת?" שאלתי לבסוף בגרון חנוק בעודי פותחת את הדלת, אבל תפלצת לא ענה.

בכלל, הוא לא מדבר הרבה. אין ספק, מרקורי נמצא במזל המאופק שלו, כנראה גדי, או על חוד החרמש, בריבוע, אולי מול סאטורן. יכול להיות גם שמרקורי בנסיגה — הוא מתאפיין בסגירוּת.

יצאנו מן הבית, ומיד אפף אותנו האוויר הקר, הלח, המוכר הזה, המזכיר לנו כל חורף מחדש שהעולם לא נברא למען בני האדם, ומראה לנו במשך חצי שנה לפחות כמה הוא עוין כלפינו. הכפור התנפל באלימות על לחיינו, מן הפה החלו מיתמרים ענני אד לבנים. האור במרפסת כבה אוטומטית, ואנחנו צעדנו בשלג החורק בחשיכה, כשפנס המצח של תפלצת מבקיע את החושך רק במקום אחד, ממש לפניו, ונע יחד איתו. אני דישדשתי באפֵלה אחריו.

"אין לךְ פנס?" הוא שאל.

היה לי, כמובן, אבל רק בבוקר, באור יום, הייתי יכולה למצוא אותו. ככה זה תמיד עם פנסים, רואים אותם רק באור יום.

ביתו של רגל־גדולה עמד קצת בצד, גבוה משאר הבתים. הוא נמנה עם שלושת הבתים היחידים שגרו בהם במשך כל השנה כולה. רק הוא, תפלצת, ואני גרנו כאן ולא פחדנו מן החורף; שאר הדיירים נהגו לסגור את בתיהם היטב כבר באוקטובר, לרוקן את המים מהצנרת ולחזור לערים.

עכשיו ירדנו מן הדרך שהשלג נוקה ממנה קצת, זו שעוברת ביישוב שלנו ומתפצלת לשבילים המובילים לכל אחד מהבתים. אל ביתו של רגל־גדולה הוביל שביל כבוש בשלג העמוק, צר עד כדי כך שהיה צריך להניח את הרגליים זו לפני זו ולשמור כל הזמן על שיווי משקל.

"זה לא יהיה מראה יפה," הזהיר תפלצת כשהוא פונה אלי ומסנוור אותי לחלוטין לרגע.

לא ציפיתי לשום דבר אחר. הוא שתק רגע ואחר כך אמר כמצטדק:

"הטריד אותי האור במטבח שלו והיללות הנואשות של הכלבה. לא שמעת?"

לא, לא שמעתי. ישנתי, שיכורה מהכשוּת והוולריאן.

"ואיפה היא עכשיו, הכלבה הזאת?"

"לקחתי אותה משם, הבאתי אותה אלי, נתתי לה לאכול ונראה לי שהיא נרגעה."

שוב רגע של שקט.

"הוא תמיד הולך מוקדם לישון ומכבה את האור, בשביל החיסכון, והפעם הוא דלק ודלק. פס בהיר על השלג. רואים מחלון חדר השינה שלי. אז הלכתי לשם, חשבתי שאולי הוא השתכר, או שאולי הוא מתעלל בכלבה שהיא מייללת כל כך."

חלפנו על פני הריסות של אסם, וכעבור רגע חשף אור פנסו של תפלצת שני זוגות עיניים בורקות, ירקרקות, זוהרות מן החשיכה.

"תראה, איילות," אמרתי בלחש נרגש, ומשכתי בשרוול של מעיל פרוות הכבשים שלו. "הן התקרבו כל כך אל הבית. הן לא מפחדות?"

האיילות עמדו בשלג שהגיע כמעט עד בטנן. הן התבוננו בנו בשקט, כמו תפסנו אותן באמצע פולחן שאת משמעותו אנחנו לא יכולים לתפוס. היה חשוך, ולא ידעתי לומר אם אלה אותן עֲלָמוֹת שהגיעו לכאן בסתיו מצ'כיה, או שאולי איילות חדשות. ובעצם, מדוע רק שתיים? באותו הזמן היו לפחות ארבע מצ'כיה.

"לכו הביתה," אמרתי להן ונופפתי בידיים. הן נרעדו, אבל לא זזו. בשלווה גמורה הן ליוו אותנו במבטיהן עד הדלת ממש. הצטמררתי.

ובינתיים תפלצת בטש ברגליו בפתח הבית הקטן והמוזנח, כדי להוריד מהן את פתיתי השלג. החלונות הקטנים נאטמו ביריעות פלסטיק ובניירות, את דלת העץ כיסתה יריעת זפת.

ליד קירות המבואה נערמו עצים להסקה, בולי עץ בגדלים לא שווים. אין ספק, זה לא היה חלל נעים. הוא היה מלוכלך ומוזנח. בכל מקום הורגש ריח של רטיבות, עץ ואדמה — אדמה לחה, רעבתנית. וגם סירחון של עשן רב־שנים שהתנחל בקירות הבית בצורת שכבה שמנונית.

הדלת למטבח היתה פתוחה קמעה, ומיד ראיתי את גופתו של רגל־גדולה שרועה על הרצפה. מבטי רק נגע בו ונסוג מיד. עבר רגע ארוך עד שיכולתי לשוב ולהסתכל לשם. זה היה מראה מחריד.

הוא שכב בתנוחה מוזרה, מעוותת, כפות ידיו לצד צווארו, כמו מנסה לפתוח בכוח צווארון לוחץ. התקרבתי לאט, כמו מהופנטת, ראיתי עיניים פקוחות, נעוצות במקום כלשהו מתחת לשולחן. גופייה מלוכלכת, קרועה סמוך לצוואר. זה נראה כאילו הגופה נאבקה עם עצמה, ואחרי שהובסה — נפלה ומתה. נעשה לי קר מרוב אימה, דמי קפא בעורקי, והיה לי רושם שהוא נסוג פנימה, עמוק אל תוככי גופי. רק אתמול ראיתי את הגופה הזאת בחיים.

"אלוהים אדירים," מילמלתי. "מה קרה?"

תפלצת משך בכתפיו. "אני לא מצליח להתקשר למשטרה, אנחנו שוב ברשת הצ'כית."

שלפתי מהכיס את הנייד שלי, הקשתי את המספר שהכרתי מהטלוויזיה — 997 — וכעבור רגע נשמעה הודעה מוקלטת, בצ'כית. ככה זה כאן. הקליטה משתנה ממקום למקום בלי להתחשב בגבולות של שתי המדינות. לפעמים הגבול בין המפעילים מתביית לו לזמן ארוך על המטבח שלי, לפעמים הוא נמצא כמה ימים ליד ביתו של תפלצת, או במרפסת. קשה לנבא את גחמותיה.

"היית צריך לצאת אל מקום גבוה מחוץ לבית, אל הגבעה," הצעתי לו עצה שעבר זמנה.

"הוא יתקשח לגמרי לפני שהם יגיעו," אמר תפלצת בנימת דיבור שממש לא אהבתי אצלו, כאילו הוא החכם באדם. הוא הסיר את פרוות הכבשים שלו ותלה אותה על מסעד הכיסא.

"אנחנו לא יכולים לתת לו להישאר ככה. הוא נראה איום ונורא, ואחרי הכול הוא היה שכן שלנו."

התבוננתי בגופה המעוותת, המסכנה, של רגל־גדולה, והתקשיתי להאמין שרק אתמול פחדתי מן האיש הזה. לא חיבבתי אותו. ואולי זו אמירה מאופקת מדי — "לא חיבבתי". לאמיתו של דבר הוא נראה לי זוועתי, דוחה. בעצם אפילו לא חשבתי שהוא ברייה אנושית. ועכשיו הוא שכב על רצפה מלוכלכת, בלבנים מלוכלכים, קטן ורזה, חסר אונים ולא מסוכן בכלל. סתם, חתיכת חומר שבעקבות תהליכים בלתי נתפסים היתה לישות שברירית, מופרדת מכל דבר אחר. זה העציב אותי, נורא העציב, כי אפילו מישהו נאלח כמוהו לא ראוי למיתה. ומי בעצם ראוי? גם לי מחכה גורל דומה, וגם לתפלצת ולאיילות שבחוץ; יום אחד כולנו נהיה לא יותר מאשר גוף מת.

פניתי לתפלצת בתקווה למצוא אצלו קורטוב של נחמה, אבל הוא כבר היה עסוק בסידור המיטה המבולגנת — מרבץ סתור על ספה מתקפלת מתפרקת. ניסיתי על כן להתנחם בעצמי. עלה בדעתי שמותו של רגל־גדולה יכול להיות במובן מסוים ברכה. המוות שיחרר אותו מהבלגן בחייו. וגם שיחרר יצורים חיים אחרים מעונשו. כן, כך פתאום הבנתי כמה טוב יכול להיות המוות, כמה צודק, כמו חומר חיטוי, כמו שואב אבק. אני מודה, כך חשבתי אז ובעצם כך אני חושבת גם היום.

הוא היה שכן שלי, המרחק בין הבתים שלנו לא עלה על חצי קילומטר, אבל רק לעתים רחוקות היה לי קשר עם רגל־גדולה. למזלי. הייתי רואה אותו בדרך כלל מרחוק — דמות קטנה, מגוידת, תמיד מתנודדת מעט, החולפת על רקע הנוף. בלכתו נהג למלמל לעצמו, ולפעמים האקוסטיקה ורוחות הרמה היו מביאות לי שרידים של המונולוג הזה, שהיה פשוט ולא מגוון. אוצר המילים שלו היה מורכב בעיקר מקללות שאליהן צירף רק שמות פרטיים משתנים.

הוא הכיר כאן כל פיסת קרקע, נדמה לי שהוא נולד כאן ומעולם לא הרחיק מעבר לעיר הסמוכה קְלוֹדְזקוֹ. הוא היטיב להכיר את היער — ממה אפשר להרוויח, מה למכור למי. פטריות, אוכמניות, עץ בעירה גנוב, זרדים להבערת אש, מלכודות, המרוץ השנתי של רכבי שטח, ציד. היער פירנס את השד הקטן הזה, ועל כן היה עליו לכבד את היער. והוא לא כיבד אותו. פעם, באוגוסט, כשהיתה בצורת, העלה באש שדה אוכמניות גדול. הזמנתי את מכבי האש, אבל הם לא הצליחו להציל הרבה. מעולם לא נודע לי מדוע עשה את זה. בקיץ היה נודד בסביבה עם מסור וכורת עצים חיים, מלאי לשד. כאשר הערתי לו בנימוס, מתגברת רק בקושי על הכעס, הוא ענה בפשטות, "תעופי לי מהעיניים, מכשפה זקנה." רק במילים גסות יותר. להשלמת פרנסתו, תמיד היה גונב משהו, סוחב, מתחמן; אם הקייטנים השאירו בחצר פנס או מזמרה — רגל־גדולה היה מיד מריח הזדמנות וחוטף הכול, ואחר כך מוכר את זה בעיר. לדעתי הוא היה ראוי כבר לאיזה עונש, בכמה וכמה הזדמנויות, או אפילו למאסר.

לא יודעת איך הוא הצליח להתחמק כל פעם מחדש. אולי היו מלאכים ששמרו עליו. לפעמים המלאכים מתייצבים בצד הלא נכון.

ידעתי שהוא עוסק בציד בלתי חוקי בכל הצורות האפשריות. הוא התייחס ליער כאילו היה המשק הפרטי שלו — כל מה שביער שייך לו. הוא היה בוזז באופיו.

לילות רבים לא ישנתי בגללו. מחוסר אונים. כמה פעמים טילפנתי למשטרה — אם מישהו כבר הרים שם את השפופרת, הוא היה מקשיב לי בנימוס, ואחר כך כלום לא היה קורה. רגל־גדולה היה יוצא שוב למסלולו, עם צרור מלכודות על שכמו, והוא פולט צעקות מאיימות. כמו אליל קטן ורע. מרושע ומפתיע. תמיד שתוי במקצת, ואולי זה מה שגרם לו להיות מרושע כל כך. הוא היה ממלמל לעצמו ומכה במקל על גזעי העצים, כמו מבקש להניסם מדרכו. דומה היה שהוא נולד מעורפל חושים. לא אחת הייתי הולכת בעקבותיו ואוספת את המלכודות הפרימיטיביות, העשויות תיל פשוט, לולאות שקשורות לעצים צעירים כפופים במקצת, כך שהחיה הנלכדת היתה עפה למעלה כמו נורתה ממקלעת, ונשארת תלויה באוויר. לפעמים הייתי מוצאת חיות מתות — ארנבים, גיריות, איילות.

"אנחנו חייבים להעביר אותו לספה," אמר תפלצת.

לא מצא חן בעיני הרעיון הזה, לא מצא חן בעיני שאני צריכה לגעת בו.

"אני חושבת שעלינו לחכות למשטרה," אמרתי. אבל תפלצת הכין כבר מקום על הספה המתקפלת והפשיל את שרוולי הסוודר שלו. הוא הביט לעברי כשבעיניו הבהירות מבט חוקר.

"לא היית רוצה שימצאו אותך ככה. במצב כזה. הרי זה לא אנושי."

כן, כן, אין ספק שהגוף האנושי הוא לא־אנושי. במיוחד גוף מת.

הרי זהו פרדוקס אפל שאנחנו צריכים עכשיו לטפל בגופתו של רגל־גדולה, שדווקא עלינו הוטלה הצרה האחרונה הזאת. עלינו, על שכניו שהוא לא כיבד, לא חיבב ובכלל לא החשיב.

לדעתי, אחרי המוות צריך החומר להתכלות. זו היתה יכולה להיות השיטה הטובה ביותר לטיפול בגופות. הגופות המתכלות היו חוזרות אז ישירות לחורים השחורים שמהם הן באו. הנשמות היו נודדות במהירות האור אל האור. אם יש בכלל דבר כזה, "נשמה".

התגברתי על התנגדות עצומה ועשיתי את מה שאמר לי תפלצת. תפסנו את הגופה בידיה וברגליה והעברנו אותה לספה. נדהמתי להיווכח שהוא כבד ובכלל לא נראה חסר תנועה. הוא נוקשה, לא נעים, כמו כלֵי מיטה מעומלנים יתר על המידה. ראיתי גם את הגרביים, או בעצם את מה שכיסה את כפות רגליו במקומם — סמרטוטים מלוכלכים, רצועות בד שנקרעו מסדין ישן שפעם היה לבן ועכשיו הוא אפור ומוכתם. אני לא יודעת מדוע מראֵה סמרטוטי הרגליים האלה הכה בי חזק כל כך, בחזה, בסרעפת, בכל הגוף שלי, עד שלא יכולתי עוד לעצור את הבכי. תפלצת, לעומת זאת, הביט בי בחטף במבט צונן, גוער בבירור.

"צריך להלביש אותו לפני שהם יבואו," אמר תפלצת, וראיתי שגם הסנטר שלו רועד למראה העליבות האנושית הזאת (אם כי מסיבה כלשהי הוא לא היה מוכן להודות בכך).

תחילה ניסינו להוריד ממנו את הגופייה המלוכלכת והמצחינה, אבל לא היתה דרך להורידה דרך הראש. תפלצת הוציא מכיסו אולר משוכלל ומורכב, וחתך את הבד לאורך החזה. רגל־גדולה שכב עכשיו לפנינו על הספה המתקפלת חצי־עירום, שעיר כמו טרול, צלקות על חזהו ועל ידיו, מכוסה קעקועים שאי־אפשר לפענחם עוד, ושלא הצלחתי לזהות בהם שום דבר משמעותי. עיניו היו עצומות למחצה ושיוו לו מבט אירוני, ואנחנו חיפשנו בארון ההרוס משהו הולם להלבישו, לפני שהגופה תתקשח לתמיד ותהפוך למה שהיתה באמת — גוש של חומר. תחתוניו הקרועים הציצו מתחת למכנסי טרנינג כסופים, חדשים לגמרי.

בעדינות הסרתי את הסמרטוטים הדוחים וראיתי את כפות רגליו במערומיהן. נדהמתי. תמיד חשבתי שכפות הרגליים הן החלק האינטימי והאישי ביותר בגוף האדם, לא איברי המין, לא הלב ואפילו לא המוח — אלה איברים חסרי משמעות אמיתית, שזוכים ליחסי ציבור טובים מדי. בכפות הרגליים מסתתר כל המידע על האדם, לשם מתנקזת המשמעות האמיתית של קיומנו והדרך שבה אנחנו קשורים לאדמה. במגע עם האדמה, בנקודת המפגש שלה עם הגוף, מסתתר הסוד כולו — שאנחנו בנויים מיסודות של חומר, ובד בבד אנחנו זרים לו, מופרדים ממנו. כפות הרגליים הן התקע שלנו לשקע.

ועכשיו כפות הרגליים העירומות האלה היו בשבילי הוכחה שמוצאו אחר. לא ייתכן שהוא היה אדם. הוא צריך היה להיות איזו צורה חסרת שם, אחת מאלה — כמאמרו של בלייק שלנו — שמתיכות מתכות לנוזלים נוהרים, והופכות סדר לכאוס. אפשר שהיה סוג של דֶמון. יצורים דמוניים ניכרים תמיד על פי טביעות שונות בקרקע של כפות רגליהם.

כפות הרגליים האלה — ארוכות מאוד וצרות, על אצבעותיהן הדקות וציפורניהן השחורות וחסרות הצורה — נראו כמסוגלות ללפות ולאחוז דבר־מה. הבוהן ניצבה מעט בנפרד משאר האצבעות, כמו אגודל. על כולן צמחו שערות שחורות, סמיכות. מישהו ראה אי־פעם מראה כזה? תפלצת ואני החלפנו מבטים.

בארון הכמעט ריק מצאנו חליפה בצבע קפה, קצת מוכתמת, שלא נראתה מרופטת מאוד. מעולם לא ראיתי אותו לובש אותה. רגל־גדולה התהלך תמיד במגפי לבד ועור כבדים, במכנסיים משומשים מאוד, בחולצת משבצות ובווסט מרופד, בלי שום קשר לעונות השנה.

 

הלבשת המת העלתה בדעתי ליטוף. אני בספק אם זכה לרכּוּת כזאת בחייו. החזקנו אותו בעדינות מתחת לזרועותיו והחלקנו עליו את הבגדים. כובדו נשען על החזה שלי, ואחרי גל של גועל טבעי שגרם לי בחילה, עלה בדעתי פתאום לחבק את הגוף הזה, לטפוח על שכמו ולומר לו בקול מרגיע: אל תדאג, יהיה טוב. לא עשיתי את זה בגלל נוכחותו של תפלצת. הוא מן הסתם היה רואה בזה סטייה.

המחוות שוויתרתי עליהן הפכו למחשבות, והתחלתי לרחם על רגל־גדולה. אולי זנחה אותו אמו, והוא היה אומלל כל חייו העצובים. שנים ארוכות של אומללות מדרדרות את האדם לעליבות שהיא גרועה ממחלה קטלנית. מעולם לא ראיתי אצלו אורחים, לא משפחה ולא חברים. אפילו מלקטי הפטריות לא היו עוצרים ליד ביתו לפטפט. אנשים פחדו ממנו, לא אהבו אותו. נראה לי שהתחבר רק עם הציידים, וגם זה רק לעתים רחוקות. להערכתי היה כבן חמישים, והייתי נותנת הרבה כדי לראות את הבית השמיני שלו ולבדוק אם אין שם שילובים של נפטון ופלוטו, עם מארס באופק, כי כשהוא אחז במסור המשונן בידיו המגוידות, הוא הזכיר לי טורף שחי רק כדי לזרוע מוות ולגרום
סבל.

כדי להלבישו בז'קט הרים אותו תפלצת למצב ישיבה, ואז ראינו שהלשון הגדולה והנפוחה שלו כולאת משהו בתוך פיו. אחרי רגע של התלבטות חרקתי שיניים מרוב גועל וניסיתי, פעם אחר פעם, לתפוס את המשהו הזה בעדינות בקצה ולמשוך. בין אצבעותי היתה עצם ארוכה ודקה וחדה כמו פגיון. מפיו של המת נפלטו חרחור גרוני ואוויר שצליליו הזכירו ממש אנחה. שנינו זינקנו אחורה, ואין לי ספק שתפלצת הרגיש בדיוק מה שהרגשתי אני: אימה. מה עוד שכעבור רגע הופיע בפיו של רגל־גדולה דם אדום כהה, כמעט שחור, שהגביר עוד יותר את התחושה הזאת. זֶרם דק חורש רע שנזל לו החוצה.

קפאנו, מבועתים.

"טוב," אמר תפלצת בקול רועד, "הוא נחנק. העצם חנקה אותו. העצם נתקעה לו בגרון, הוא נחנק" — הוא חזר שוב ושוב בעצבנות. ואחר כך, כמו מרגיע את עצמו, זרק לעברי: "לעבודה. זה לא תענוג, אבל חובה כלפי הזולת לא תמיד צריכה להיות תענוג."

ראיתי שהוא מינה את עצמו למנהל משמרת הלילה הזאת וצייתי.

התמסרנו לגמרי לעבודה כפוית הטובה, וניסינו להלביש את רגל־גדולה באותה חליפה בצבע קפה ולהניחו בתנוחה מכובדת. מזמן לא נגעתי בשום גוף זר, שלא לדבר על גוף מת. חשתי איך מרגע לרגע נכנע הגוף הזה לחוסר תנועה, איך הוא מתאבן מדקה לדקה; לכן הזדרזנו כל כך. וכאשר שכב כבר רגל־גדולה בחליפה החגיגית, נעלמה מפניו סוף־סוף הבעה אנושית, והוא הפך לגופה, ללא כל ספק. רק האצבע המורה של ידו הימנית התמרדה וסירבה להישאר במצב המקובל של ידיים שלובות והזדקרה כלפי מעלה, כמו רצתה למשוך בכך את תשומת לבנו ולעצור לרגע את מאמצינו הקדחתניים, העצבניים. "עכשיו שימו לב!" אמרה האצבע הזאת. "עכשיו שימו לב, כי הנה יש פה משהו שלא הבחנתם בו, נקודת ההתחלה המהותית של תהליך שנסתר מעיניכם, תהליך שראוי למלוא תשומת הלב. הודות לו כולנו נמצאים במקום הזה ובזמן הזה בבית קטן ברמה, בתוככי השלג והלילה. אני בתור גוף מת, ואילו אתם כיצורי אנוש מזדקנים ולא כל כך חשובים. אבל זו רק ההתחלה. רק עכשיו הכול מתחיל להתרחש."

 

עמדנו, תפלצת ואני, בחדר הקר, הלח, בריקנות קפואה שהשתררה בשעה חסרת ייחוד ואפורה זו, וחשבתי לי שאותו משהו הנפרד מן הגוף שואב פיסת עולם, ולא חשוב אם אותו משהו הוא טוב או רע, אשם או צח כשלג, הוא משאיר אחריו אֵינוּת גדולה.

הבטתי מבעד לחלון. השחר החל עולה, ואט־אט מילאו את האֵינוּת הגדולה פתיתי שלג עצלים. הם נשרו אל האדמה בלי למהר, מתפתלים באוויר וסובבים על צירם כמו נוצות.

רגל־גדולה כבר הלך מאיתנו, וקשה היה לשמור על טינה או כעס כלפיו. נותר הגוף, מת, עטוי חליפה. עכשיו נראה הגוף שלֵו ומרוצה, כמו שמחה הרוח על שהשתחררה סוף־סוף מן החומר, והחומר שמח על שהשתחרר סוף־סוף מן הרוח. בזמן הקצר הזה נערכו גירושים מטפיזיים. הסוף.

התיישבנו במטבח שדלתו נשארה פתוחה, ותפלצת הושיט יד אל בקבוק הוודקה הפתוח שעמד על השולחן. הוא מצא כוסיות נקיות ומזג — תחילה לי, אחר כך לעצמו. דרך החלונות המכוסים שלג הסתנן השחר פנימה, איטי, חלבי כמו נורות בית חולים, ובאור הזה ראיתי שתפלצת לא מגולח וזיפי זקנו אפורים כמו השיער שלי. פיג'מת הפסים שלו ידעה כביסות רבות והיא הציצה, פתוחה ולא מסודרת, ממעיל פרוות הכבשים שלו, והמעיל עצמו היה מלוכלך בכל סוגי הכתמים שאפשר להעלות על הדעת.

שתיתי כוסית וודקה לא קטנה, והיא חיממה אותי מבפנים.

"אני חושב שמילאנו את חובתנו כלפיו. יש מישהו אחר שהיה עושה את זה?" תפלצת דיבר אל עצמו יותר מאשר אלי. "הוא היה בן כלבה קטן ועלוב, אז מה?"

הוא מזג לעצמו עוד כוסית וגמע אותה בלגימה אחת, אחר כך נרעד בגועל. ראו עליו שאינו רגיל למשקה.

"אני הולך לטלפן," אמר ויצא. חשבתי שהוא חש חולשה.

קמתי והתחלתי להתבונן בבלגן הנורא הזה. קיוויתי שאמצא תעודת זהות עם תאריך הלידה של רגל־גדולה. רציתי לבדוק את המערכת האסטרולוגית שלו.

על שולחן שהיה מכוסה שעוונית מרופטת עמדה תבנית עם חתיכות צלויות יתר על המידה של חיה כלשהי, ובסיר שליד, מכוסָה בשכבת שומן לבנה ודקה, נמה לה חמיצה. פרוסה שנחתכה מכיכר לחם, חמאה בעטיפת זהב. על הרצפה המצופה לינוליאום קרוע התגוללו עוד כמה שרידי חיה שנפלו יחד עם הצלחת מן השולחן, וגם כוס ופירורי עוגיות, והכול נרמס וכמו הוחדר לתוך הרצפה המטונפת.

ואז, על אדן החלון, על מגש פח, ראיתי משהו שהמוח שלי זיהה רק אחרי רגע ארוך, בניסיון להתחמק מן המראה: זה היה ראש איילה שנחתך בחיתוך חד וישר. לידו היו ארבע רגליים קטנות. העיניים הפקוחות למחצה עקבו בוודאי בעירנות אחרי כל פעולותינו.

אין ספק, היתה זו אחת העלמות המורעבות האלה, שבחורף נענות בתמימותן לניסיונות פיתוי בעזרת תפוחים קפואים, ואחר כך נלכדות ומתות בייסורים, חנוקות בתיל.

כאשר התחלתי להבין לאט־לאט מה קרה כאן, שנייה אחרי שנייה, תקפה אותי אימה. הוא לכד את האיילה במלכודת, הרג אותה, ביתר את גופה, צלה אותו ואכל. יצור אחד אכל יצור אחר, בִּדממה, בַּלילה, בלי מילים. איש לא מחה, רעם לא רעם. ובכל זאת פגע העונש בדמון הזה, אף שיד אדם לא הוליכה את המוות.

במהירות, בידיים רועדות, אספתי את השרידים האלה, את העצמות הקטנות, וערמתי אותן במקום אחד כדי לקבור אותן אחר כך. מצאתי שקית ניילון ישנה ולתוכה הכנסתי אותן, את העצמות הקטנות האלה, בזו אחר זו הן הוכנסו לתכריכי הפלסטיק. וגם את הראש הנחתי בזהירות בתוך השקית.

כל כך רציתי לדעת את תאריך לידתו של רגל־גדולה, שחיטטתי בעצבנות מסביב — על השידה, בין כמה ניירות, דפי לוח שנה ועיתונים, אחר כך במגירות; המקום הרגיל לשמירת מסמכים בכפרים. ושם היא היתה — בכריכה ירוקה מרופטת, בוודאי כבר פג תוקפה. בתמונה היה רגל־גדולה בן עשרים ומשהו, פנים ארוכות, לא סימטריות, ועיניים סגורות למחצה. הוא לא היה יפה אפילו אז. בשארית של עיפרון כתבתי את תאריך הלידה ואת מקום הלידה. רגל־גדולה נולד ב־21 בדצמבר 1950. הוא נולד כאן.

ועלי להוסיף שמצאתי עוד משהו במגירה הזאת: ערימת תצלומים, חדשים למדי, צבעוניים. ריפרפתי ביניהם מתוך הרְגל, ואחד מהם משך את תשומת לבי. התבוננתי בו מקרוב וכבר עמדתי להניחו בצד. אך שעה ארוכה לא הצלחתי להבין מה אני רואה. לפתע השתררה דממה, ואני הייתי ממש במרכזה. התבוננתי. גופי נדרך, הייתי מוכנה לקרב. ראשי הסתחרר, באוזני עלה וגבר זמזום, רחש, כמו מעבר לאופק צעד לעברנו צבא של רבבות — קולות, שקשוק מתכת, חריקת גלגלים, הכול רחוק. הכעס עושה את המוות בהיר וחודר יותר, רואים יותר. הוא אוסף רגשות אחרים ומשתלט על גוף. אין ספק שמתוך הכעס נובעת כל החוכמה, כיוון שכעס מסוגל לחצות כל גבול.

בידיים רועדות הכנסתי את התצלומים לכיס, ומיד אחר כך שמעתי איך הכול נע קדימה, איך מותנעים מנועי העולם כולו, ומכונותיו יוצאות לדרך — חרקה דלת, מזלג נשר לרצפה. עיני זלגו דמעות.

תפלצת עמד בדלת.

"הוא לא היה ראוי לדמעות שלך."

שפתיו היו קפוצות, ובריכוז רב הוא הקיש על הנייד שלו.

"כל הזמן עונה המרכזייה הצ'כית," אמר, "אנחנו צריכים לעלות לגבעה. את באה איתי?"

סגרנו את הדלת בשקט ויצאנו, מבוססים בשלג. על הגבעה התחיל תפלצת להסתובב סביב צירו עם שני הניידים בידיים פשוטות, מחפש קליטה. לפנינו השתרעה כל בקעת קלודזקו, רוחצת בזוהר הכסוף־אפור של השחר.

"מה שלומך, בן," אמר תפלצת לטלפון. "לא הערתי אותך, נכון?"

קול עמום השיב משהו שלא קלטתי.

"כי השכן שלנו מת. אני חושב שנחנק מעצם. עכשיו. הלילה."

הקול בצד השני שוב אמר משהו.

"לא, תכף אטלפן. לא היתה קליטה. כבר הלבשנו אותו אני וגברת דוּשֵייקוֹ, השכנה שלי, אתה יודע" — הוא העיף מבט לעברי — "כדי שלא יתקשח…"

ושוב קול מהעבר השני, עכשיו כמו עצבני יותר.

"מכל מקום, הוא כבר בחליפה…"

מישהו מן העבר השני התחיל לדבר הרבה ומהר, ועל כן הרחיק תפלצת את הטלפון מאוזנו והביט בו במיאוס.

אחר כך טילפנו למשטרה.

31 מאי

המוח שלי ואני / פתיחת הספר

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

פתח דבר

 

יום אחד, עוד הרבה זמן, אם אני אצליח ואעבור את המרחק הזה, מתישהו, אני אעבור פה בדרך במקרה, נניח ברכב, ואני אעצור בצומת, בסיבוב רעננה, ברמזור, והאור יהיה כתום מהבהב, בגלל איזה קלקול או תקלה, ואני אביט בבית חולים לוינשטיין, ואני אזכר. תמיד אני אזכר.

קודם כול באור שבקומה 2, מעל מגרש החנייה. איך מישהו עכשיו נכנס לשם, באמצע הלילה, ופורק שק של שאריות פאזל על השולחן, והאחות מתחילה לרשום תיק, מוקדם עוד לדעת אם המקרה הזה יתחיל להתחבר.

מניחים אותו לישון במיטה ליד החלון. הוא לא עוצם את העיניים. מבטו בזכוכית אל תוך הלילה, לא נרדם בגלל המחשבות. האמבולנס. המעלית הכי רחבה בעולם. כיסא הגלגלים. הכיסא ליד החלון. נגזר עליו השקט הזה. הוא לא זוכר איך מדברים. הוא מחכה. צריך זמן. ועוד זמן. עד שהוא ילמד לדבר. צריך לתת לו המון שקט לפני שיחזור לו הדיבור. לפרקים.

אני חושב שכל אחד מאיתנו, שהיה שם ויצא משם, יכול להעביר את הלילה במחשבות. כמו איזה בוגר מלחמה שעליה מדברים בלחש. בלי אותות מהמלחמה ההיא, רק אותות בגוף.

הסלואו מושן במסדרון המוכר הלילי של מחלקה 2.

ככה אני אעמוד ואחשוב. חצי שנה הייתי שם.

 

 בילינסון, תחילת ספטמבר 2012

(שלושה שבועות לפני המעבר לבית לוינשטיין)

פקחתי את עינַי.

אני רואה פרצופים.

אני רואה את אלכס אנסקי.

מוזר.

מה אלכס אנסקי עושה פה?

יכול להיות שהתעלפתי ברדיו?

כנראה שזו שבת.

הוא משדר שעה לפנַי.

רציתי להגיד משהו,

אבל עצמתי את עיני ונרדמתי.

 

פקחתי שוב את עינַי.

בילו.

אני מנסה לחייך אליו. אני מזיז את העיניים.

קרן רוברטס. היא מנסה להגיד משהו. מסתכל עוד הצידה:

שלמה גרוניך. מסתכל עלי כאילו הוא אלמנה.

אני רוצה להרגיע אותו. כמו תמיד.

גיא מרוז.

נרדמתי.

 

פקחתי עיניים.

המשפחה שלי. כמו תמונה. מיקה. ועמליה. ונילי. ומתן. ומרים. הם כולם מוציאים לי לשון. למה הם מוציאים לי לשון? מוזר. כולם ביחד. עם הלשון בחוץ! מה זה צריך להיות? למה הם מתכוונים? גם אני יכול להוציא לשון. מה הם רוצים? אז הוצאתי לשון. עמליה קפצה: "הוא הוציא לשון! הוא הוציא לשון! יש! הוא ידבר!"

נרדמתי.

 

הוא ואני, שנה וחצי אחרי…

 

בלילה־בלילה יש לנו, לאשתי ולי, לילה לא מוצלח. אני לא יודע לָמה, זה מאז שחזרתי מבית לוינשטיין. היא, יש לה סיבות משלה: ההסעות שלי לבית החולים ובחזרה, ההאכלה שלי, התרופות שלי, ונוסף לזה הבת שלנו, שהיא מעל גיל עשרים, שכחה את המפתח שלה. אני, יש לי עניינים שאני לא יודע מה הם, אבל הם שאריות מימים קודמים: זריקה נגד כאבים לכתף, ועוד לא יודע מה…

אני לא יודע כמה פעמים נילי קמה וחזרה, אבל אז קרה משהו מוזר, מוזר ביותר. הוא אפילו חצה את הגבול של הדברים המוזרים שקורים לנו עכשיו בָּרגיל. היא נכנסה למיטה, רכנה אלי ונתנה לי נשיקה. זה הכול. זה לא היה משהו שהרעיד עולמות, זה לא היה אישור שהיא אוהבת אותי, זה לא היה אישור שאני בסדר. זה היה כמו קו הגנה במירוץ המטורף, שבו אני סוס מירוצים במירוץ לא נגמר.

כי יוצא שכל הזמן אני במירוץ נגד משהו. בעיקר נגד הזמן, אבל לא רק. כי כשאני קם בבוקר הכול זה משימות. מהרגע שאני פוקח את עיני ומסיר את השמיכה עם היד הנכונה או עם היד הלא נכונה, אני נעמד, יציב או לא יציב, ומיד אני בפול־ווליום של ריכוז. ואני חייב להצטיין כי אני לא רוצה לבוא בטענות לאף אחד. הכול זה אינסוף פרטים שבשביל אחרים הם מה בכך.

כך זה, למשל, כבר בַּדלת של חדר האמבטיה, כי לנו אין על הרצפה שטיחון. אנחנו שנים מדברים על לקנות אותו. בינתיים מה שמונח שם זאת מגבת מלוכלכת של מישהו מאתמול. אבל אתמול היתה אצלנו העוזרת, אז אין שום מגבת מאתמול. אז אין לי יציבות. ולא נעים לי להתלונן. זאת בסך הכול התחנה הראשונה של היום.

או במקלחת: אם המים חמים מספיק והעמידה שלי יציבה, אני פתאום שם לב שהמנקה שמה כל דבר במקום. עכשיו לך תגיע עם היד הימנית למתקן של השמפו. אז עכשיו אתה צריך לסגור את המים, לפתוח את הבקבוק של השמפו, להחזיק את השמפו כדי שלא יתהפך, להרים את הפקק, לשים יד כדי שהנוזל יצא לכף היד, ועכשיו אתה צריך להפוך. ואם השגת גם את זה, אז ההצגה חוזרת על עצמה בערך שלוש פעמים עם הסבון הנוזלי.

הקרב הזה ממשיך בכל טקס הניגוב של הגוף. כך גם בטקס צחצוח השיניים, כך גם לגבי מה ללבוש, וכך גם לגבי ההחלטות מה לאכול, מה לשתות. כל נקודה היא הכרחית לגבי המצב־רוח שלך. אתה מתגייס בכל מאודך להסביר את מצבך, אלא שיכולת ההסבר שלך מוגבלת ביותר.

אני אסביר בפעם אחרת את אופי המירוץ שהופך אותך לפרש מירוצים, אבל פתאום יש את הנשיקה הזאת. פתאום. ואתה שואל את עצמך: מאיפה?

כשאתה מקבל סתם נשיקה, אתה בסדר. אתה בסדר. מנוחה למוח. באמצע הלילה, בלי סיבה לכלום, לא עשית כלום — וקיבלת אור ירוק. זו לטיפה למוח. כאילו באמצע הלילה אומרים לו: תירגע, תירגע, תמשיך לנוח. אני לא אויב שלך, אתה בכלל רצוי פה, אין מלחמה שאתה צריך להילחם בה. הרי הדין הוא שברגע שתפקח עיניים אתה נקרא לדגל. אבל עכשיו תישן. אוהבים אותך פה. בעיקר כשיש לילה נורא.

כשאני מקבל את הנשיקה אני מייצג שניים: הראשון זה אני, ואני מבין את הנשיקה לטובת המוח שלי. הוא השני. הוא ישן לידי. הוא לא יודע אם הוא חי, אם הוא ער. מין מצב כזה שספק אם הוא חי. הנשיקה היא עדות לכך שמצב העניינים בעולם הוא לטובתו. אתה יודע שמותר לך לתת לו רשות כמה שיותר לא להיות. הוא יכול פשוט לנוח. זה לא פשוט. הוא מקבל רשות למות בתוך החיים.

אני מייצג אותו, את המוח. הוא לא מבין הרבה בחיים. עכשיו שנינו צריכים לנוח.

 

*

המוח שלי יש לו קיום משל עצמו. יש לי מעט השפעה עליו. כשהוא קם, הוא מיד רוצה איכשהו להצטיין. הוא כל הזמן צריך להצדיק את הערך שלו. הוא לא זקוק לשום תמיכה או עידוד. עכשיו העירו אותו והוא יוצא למלחמה. אני יכול לבקש זמן לעצמי אבל הוא נטול פניות. קשה לדבר איתו על רגשות. כל מה שהוא יודע — או שהצלחת או שלא הצלחת. אני יכול להצדיק את עצמי איכשהו, לייצג אותו, בסיפורים — לא היה נוח, המזרן לא מהסוג הטוב, הייתי רעב, הייתי עייף… אבל הוא כמו עבד שלא מעניין אותו כלום. עבד רק לכללי התחרות הפנימיים של מה שהוא רשום אליו כנראה. גם המעבָר מעניין לעניין, נגיד מפיזיותרפיה לריפוי בעיסוק, לתקשורת, לתרגולת של אחת השיטות, אותו זה לא מעניין מה אני עושה. זה לא מעניין אותו. צא לדרך ועכשיו אנחנו נוכיח שאנחנו טובים יותר. גם אם אין מים חמים באמבטיה, גם אם יש מים חמים באמבטיה — הוא בשלו. לכן אני חייב להשגיח עליו. אני יודע שהוא זקוק למשהו, למנוחה אינסופית. אני רוצה להגיד לו: זה בסדר, אתה ממש בסדר, אתה ראוי למנוחה הזאת. ואם גם קיבלת פתאום נשיקה ואתה כאילו בכלל לא צריך אותה, אז מגיע לך.

כשעוד הייתי בבית החולים היה הדבר שב ומתרחש. החלוקה ביני לבינו. בין המוח לביני. לילה־לילה כשהיינו מתפנים לשינה והוא היה נרדם ממש שעות לפנַי, אז הייתי מרשה לעצמי קצת להרהר. וגם כשהאחות נכנסה לחדר ושאלה אם לקחו לי לחץ דם או נרדמתי, או אם לפַנות את הבקבוק של השתן, הייתי עושה לה: ששש… הוא ישן. והיא הבינה, חייכה אלי ואמרה: "אני מבינה, אני מבינה, זה בסדר. תמשיכו לישון."

 

במילה אחת: נילי

 

בגללה אני חי. נקודה. כשקיבלתי את האירוע, מד"א אומרים שאני התנגדתי. כאשר הפרמדיקים של מד"א עזבו את הבית ונסעו להם, אני הייתי מוטל על הרצפה בסלון, לא בהכרה, וכולם לא ידעו מה לעשות.

ואז נילי, בכוחות פלא, התעוררה לקרב הנוראי של החיים שלה. היא נלחמה נגד כל הסיכויים, גררה אותי מגולגל בשטיח לבית חולים מאיר, ואחר כך לבילינסון, ואחר כך לבית לוינשטיין, וגם שם היא לא נרגעה.

היא הושיטה את ידה לארץ המתים, שם היא החזיקה את היד שלי בעומק של הצד השני, כל הכוחות היו אז הפוכים, היו כנראה כוחות והם משכו אותי למטה, הם משכו אותי להמשיך במדרון, וחשבתי לא במודע שמספיק, אפילו שמעתי את ההד החלקלק של הפרוזדור, אבל היד של נילי, האצבעות, אמרו רק דבר אחד: תחזיק חזק, אל תיכנע.

 

31 מאי

דיאנה ודויד / פתיחת הרומן

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב כללי, קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

1

 

ערב אחד התחלתי לחשוד שלדויד יש מאהבת. זה היה יום שישי, סוף חודש יולי, ישבנו שלושתנו לאכול סביב השולחן. בשמונה ועשרים הסלולרי של דויד, שהיה מונח בין הצלחת שלו לבין הקערה של הביף בוֹרגיניוֹן, החל לצלצל, והוא מיד השתיקו. שאלתי אותו מי זה, והוא ענה, פציינטית. פציינטית? ביום שישי בערב? הוא משך בכתפיו וביקש מאורן להעביר לו את הפירה. לא חלפו שלוש דקות, והטלפון צילצל שוב. ניסיתי לזהות את השם שהופיע על המסך ולא יכולתי; דויד ואני ישבנו בשני הקצוות הרחוקים של השולחן המלבני, ואורן ישב בינינו. דויד התנצל וביקש את סליחתנו וקם מהשולחן. ויצא עם המכשיר לגינה. הוא סגר מאחוריו את דלתות הזכוכית והתרחק כך שלא יכולנו לראותו. כשחזר, פניו היו סמוקות. שאלתי אותו לָמה פציינטית מתקשרת אליו ביום שישי בערב. הוא אמר שיש לה בעיה עם גבולות.

מלבד שיחת הטלפון ההיא, לא נתקלתי עד הרגע ההוא בשום סימן לאישה אחרת. לא מכתב אהבה, לא שערה, לא בשׂומת זרה או כתמי שפתון. ובכל זאת, משום-מה, תחושה עזה — בעצם, ידיעה — שלדויד יש מאהבת, הכתה בי פתאום בערב ההוא.

גם ההיגיון שלי, לצערי, אותת לי שאין אפשרות אחרת, ושלמעשה הדבר בלתי נמנע. הרי תקופה ארוכה הייתי מנומנמת, עסוקה בלספר לעצמי סיפורים על הזוגיות שלנו, במקום להתבונן בנו באמת. תשע-עשרה שנים מלאו בעת ההיא לקשר שלנו, ועיקר שיחותינו נסוב אז סביב הרטיבות בקיר המטבח. שכבנו, במקרה הטוב, פעם בשבועיים, ובכל מעשה אהבה שלנו האגן המסורבל שלי נע כמו האגן של הבולדוג שלנו, שייקספיר, ועור הבטן שלי השתרבב כמו שפתיו.

בימים שבהם רק התחלנו לצאת, הגוף שלי היה בראש רשימת מעלותי: התאמנתי בנבחרת הטניס של האוניברסיטה והופעתי ללימודים בנעלי ספורט. נהגתי לאסוף את שערי השחור, שהיה אז ארוך ומלא, בלי להסתרק ובלי להביט במראה. וכל כך זריזה הייתי, שדויד הצמיד לי את הכינוי בִּיש. שזה, בצרפתית, אם אני זוכרת נכון, איילה. והנה עם הזמן הכול השתנה. אמנם הוא עדיין כינה אותי בּיש, אבל במקום איילה היה לו בולדוג. ביש מזל.

אם אני הולכת לאחור, לאותם ימים שבהם הכרנו — אך זו כמובן חוכמה שבדיעבד — הרי שכבר בערב ההיכרות שלנו החלה התרמית. אני נזכרת ברושם שהותרתי בו באותו ערב, ומרגישה אשֵמה. נוכלת, אפילו. הרי גם אם הכול אז היה אמיתי ונכון מאוד לרגע ההוא, על פני ציר הזמן היה הערב ההוא סוג של סטייה. קצת כמו לפגוש אדם באימון ראשון למרתון, ולהסיק מכך שהוא רץ מרתונים. הרי שום דבר ממה שדויד ראה בי אז לא המשיך להתקיים בי אחר כך.

נפגשנו בעיר מונפליה שבצרפת. דויד התגורר שם; אני הייתי בסוף לימודי הקולנוע, והסרט הקצר שכתבתי וביימתי התקבל לתחרות הרשמית של פסטיבל הקולנוע בעיר. קיבלתי הזמנה וכרטיס טיסה וחדר במלון, והלב התמים שלי דפק כמו משוגע מתוך חרדה שחלום חיי — לזכות בהכרה כבמאית סרטים — מתגשם כבר בגיל עשרים וארבע. הערב שבו פגשתי את דויד היה ערב ההקרנה. זה היה בחודש אוקטובר, מזג האוויר היה קריר, ורוב הזמן היוצרים הצעירים, ואני ביניהם, שָהִינו בקוֹרוּם, בית האופרה של מונפליה שבו התקיים הפסטיבל. אני זוכרת רצפה שכל כולה שטיח אדום. כורסאות עור, קירות מחופים עץ. הרבה אנשים יפים. אני עצמי, כפי שהתבקשתי, לבשתי אז שמלת ערב שחורה, שקניתי בקסטרו במיוחד לאירוע, עם תלושים שקיבלתי מאחותי. זו היתה שמלה פשוטה מאוד, אבל היו לה כתפיות דקות ומבריקות שהבליטו את כתפי הטניס שלי. את השיער אספתי לפקעת גבוהה, ולאוזנַי ענדתי עגילי פנינה שקניתי שעתיים לפני ההקרנה במדרחוב ליד המלון.

זה היה פסטיבל הקולנוע הראשון מחוץ לישראל שהסרט שלי הוקרן בו. וזה היה גם הפסטיבל הראשון — ובדיעבד היחיד — שבו הסרט זכה בפרס. דויד, שחי אז כאמור במונפליה, ביקר בפסטיבל כאורח. בין היתר הוא צפה גם בסרט שלי, ובתום ההקרנה ניגש אלי להחמיא לי על העבודה. הוא אחז ספר בצרפתית תחת זרועו ודיבר בעברית עם מבטא קל, כשהציג את עצמו כפסיכולוג קליני. הוא אמר שהתסריט — נערה שנלחמת בשֵד דמיוני — מצוין. הוא היה גבוה ממני בראש, למרות נעלי העקב שנעלתי. היו לו לא מעט שערות לבנות, ועור פניו היה מעט רפה. הנחתי שהוא מבוגר ממני, אך עדיין לא ידעתי אז שההפרש בינינו הוא שתים-עשרה שנה. עמדנו בתוך אולם ההקרנה, סמוך לבמה שעליה הציגו אותי קודם לקהל. דויד שאל אותי מהם מקורות ההשראה שלי, ולפני שהספקתי לחשוב על תשובה — מוזר שעד הרגע ההוא לא חשבתי על זה — המפיקה, שרצתה להמשיך להקרנה הבאה, אמרה לדויד שמחר בצהריים יתקיים מפגש עם היוצרים לשאלות ותשובות. דויד הינהן, והתנצל על כך שהוא עיכב אותנו. הוא שלף את הספר מתחת לזרוע כדי להניף את ידו באוויר במחווה של שלום ותודה, ואמר שיבוא למפגש מחר.

אני זוכרת שבתום הקרנות הסרטים בערב ההוא, ישבתי בחדר הבמאים הצעירים ואמרתי למתחרַי שלא יכולתי לסבול את הסרט שלי על המסך. שהוא הגעיל אותי. שהתביישתי בו. רובם היו במין היפר לא נורמלי, קולניים, שיכורים, מצלמים זה את זה במצלמות הדיגיטליות שעדיין היו אז חידוש טכנולוגי, והפנים שלהם נותרו מופתעות וסקרניות לנוכח אמירתי. הם ניסו להבין לְמה התכוונתי — דיסגסטינג? לייק ווֹמיט? לייק שיט? — ואף לא אחד מהם הזדהה עם התחושה הזאת. כך למדתי שאני חריגה. שלא רק כותרות הסרט שלי, עם התקציב הנמוך של החוג לקולנוע — פונט לבן ורוטט וחסר מעוף — היו שונות, אלא שגם אני עצמי הייתי שונה, עם הבחילה שנתקפתי בגללו. על כל פנים, במהלך השיחה איתם הבחנתי שאני מודעת יותר מהרגיל לשמלה שלבשתי, לתסרוקת, להבל הפה שלי. היתה בי איזו דריכות, אני זוכרת, שהיתה קשורה משום-מה דווקא לפסיכולוג ההוא. קיוויתי שבאמת יופיע למחרת למפגש עם היוצרים. הפָּנים שלו — או מה שהצלחתי לזכור מהן: משקפיים במסגרת מתכת כחולה, ועיניים עם עיוות בולט אך חינני של עין קטנה ועין גדולה — הפנים האלה ליוו אותי גם כשענדתי שוב, לקראת המפגש המדובר, את עגילי הפנינה ההם.

אבל הפעם הבאה שבה ראיתי את דויד היתה רק אחרי שלושה ימים, בבוקר שלמחרת הטקס שבו הוכתר הסרט שלי כזוכה בתחרות הסרט הקצר. כי למפגש ההוא עם היוצרים, שבו ציפיתי לראותו, הוא לא הגיע. אני זוכרת שחיפשתי אותו בקהל המצומצם לכל אורך המפגש, והתאכזבתי שהוא לא שם. ובכל פעם שדלת העץ הכבדה נפתחה, ומישהו נכנס לחדר — הלב שלי בעט בי בתקווה שזה הוא. ידעתי שאני מצפה לו, כן, ידעתי גם ששוקע בי עלבון לא רציונלי מכך שהוא לא בא. פירשתי את אי-הגעתו אז כאילו נחשפת בפנַי האמת הקשה, המעליבה, שאין אפשרות לחמוק ממנה: הסרט שלי לא באמת נגע באף אחד. בשלב ההוא לא רק שלא העליתי בדעתי שהעולם השתגע ושיומיים לאחר מכן הסרט הטיפשי הזה יזכה בפרס, אלא חשתי אפילו אשֵמה על כך שהוא סתם תופס מקום בתחרות, על חשבון סרטים טובים ממנו. את הפנייה הראשונה של דויד אלי, מיד אחרי ההקרנה, פירשתי אפוא כלא יותר ממחווה של נימוס, ונזכרתי במבוכתו כשאותה מפיקה הזמינה אותו למפגש עם היוצרים: הוא היה חיוור, חשבתי שנזכרתי, וללא ספק גימגם בצרפתית תשובה חסרת כוונה.

על רקע הלך הרוח הזה אפשר להבין עד כמה הייתי המומה בהמשך, עם הודעת הזכייה. הסרט שלי, עם הכותרות העלובות, שצולם בפילם 16 מ"מ ולא ב-35 מ"מ כמו שאר המתחרים, ושנראה בהשוואה אליהם, על המסך הגדול, כמו שארית של משהו, היה לסרט הקצר הטוב ביותר באותה שנה. רגע אחרי שהוכרז שמי — דיאנה שריינר — במבטא צרפתי שהקשה עלי לזהותו, עברו בי רעידות. הפה שלי יבש, הצוואר שלי שרף, המעיים הורעלו בהרגשה איומה שהנה, עוד רגע, הקהל הצרפתי באולם, שמוחא כפיים וצועק בראבו! עומד לערוף את ראשי בגיליוטינה. ובלילה שאחרי הזכייה, לראשונה מאז שהייתי בת ארבע, מצאתי את עצמי מרטיבה במיטה. התעוררתי בין סדיני המלון שהוזמן בשבילי, כשהם ספוגים בשתן. צררתי אותם זה בתוך זה, מילאתי אמבטיה והטבעתי אותם שם. את המזרן הפכתי, וליתר ביטחון פרשתי עליו שתי מגבות, ונשכבתי עליהן ושקעתי בשינה עמוקה, חסרת הכרה, כמו חייל אחרי קרב.

בבוקר שלמחרת הטקס — הבוקר שבו פגשתי את דויד בפעם השנייה — נקראתי שוב לקוֹרוּם, לריאיון ולצילומים לצורך יחסי ציבור. שאלו אותי מה הלאה, ועניתי שהלאה, לסרט הבא, שיהיה סרט באורך מלא. שאלו אותי אם גם הסרט הבא יעסוק במלחמה ביצרים, ושתקתי. אמרו שהשֵד בסרט שלי מסמל יצרים, וחיכו לאישורי. אבל לא יכולתי לאשר משהו שלא חשבתי עליו בכלל. הוקל לי כשהריאיון הסתיים. ברחתי משם החוצה. דויד חיכה לי — ממש חיכה לי, בזה כבר לא היה לי ספק — מחוץ למתחם שבו התקיימו הראיונות. הוא פנה אלי בתור כבוד הבמאית, כלת פרס הסרט הקצר הטוב ביותר, ושאל אם אסכים להצטרף אליו לארוחת צהריים במסעדה הטובה ביותר במונפליה.

היום, כשאני נזכרת בכל זה, ולמרות שבהמשך הִסביר את היעדרותו מהמפגש עם היוצרים בכך שפציינט שלו בלע כדורים, אני שוב לא בטוחה אם באמת העריך את הסרט שלי בעקבות הצפייה בו, או רק בגלל ההכרה הפומבית שלה זכה הסרט פתאום. רוב הזמן, אם לומר בכנות, אני נוטה לשער שאלמלא זכה לא היינו היום יחד. ומכאן גם אותה תחושה איומה שמלווה אותי לאורך הקשר שלנו: שבלי כוונה שיטינו זה בזה למן הרגע הראשון. הוא שיטה בי מפני שנמשך לזוהר הרגעי שלי בפסטיבל, ולא לסטודנטית בנעלי ההתעמלות, ואני שיטיתי בו בגלל שמלת הערב השחורה ועגילי הפנינה והזכייה החד-פעמית. אחרי מונפליה, הסרט השתתף בכמה תחרויות אבל לא זכה בכלום. ואת אותו סרט באורך מלא שהצהרתי שאעשה זנחתי כבר בשלב כתיבת התסריט.

שנים אחר כך, כשהייתי כבר אשתו ונטשתי לחלוטין את עולם הקולנוע, התמחיתי בתיווך נדל"ן. נפטרתי מתשוקת היצירה הכוזבת שתיעתעה בי בצעירותי והסבה לי רק סבל, והשקעתי את עצמי בבניית העסק, המשפחה והבית שלנו. פה ושם, ברגעים של קִרבה, דויד ואני המשכנו להיזכר בימי ההיכרות שלנו שם, במונפליה, ולשחזר את הדייט הראשון ההוא במסעדה הכי טובה בעיר. זאת היתה הפעם הראשונה שבה סעדתי עם מישהו שאוכל לובסטר, ובזמן שהוא פיצח את השריון הכתום, שיתפתי אותו בבחילה שעלתה בי במהלך ההקרנה ובחרדת הגיליוטינה שתקפה אותי בטקס הסיום. הרגשתי כל כך נוח לשתפו בחיי האישיים, שעוד רגע אחד, עם כוס היין השלישית, גם הייתי משתפת אותו במקרה ההרטבה במלון, שאירע בלילה שלפני אותה ארוחה. דויד הקשיב לי כבר אז קשב רב, ולא שפט, ולא התנשא, ולא ניסה לחשוף בפני שום מנגנון הרסני שפועם בי, ולא אמר שאתגבר על הכול בעזרת יצירה. להפך, הוא רק האזין ושתק, מה שגרם לי אז לחשוב בטעות שהוא רומז לכך שעשיית סרטים באמת לא טובה לי. שהיא מסוכנת לי, רעה, שעלי להתרחק ממנה ככל יכולתי. תקופה ארוכה אחרי מונפליה סיפרתי לעצמי שטוב שנחלצתי בזמן מהצרה הזאת, ושעלי לקבל יחד עם דויד בהכנעה את העובדה שאני לא מי ששנינו חשבנו; שעלי להסתפק בעסקאות הנדל"ן, באורן, בננו היחיד — דויד שבא מחינוך אירופאי שיכנע אותי שמספיק לנו ילד אחד — בחופשות סוף-שבוע באיטליה ובמריחת קרם נגד קמטים.

וכך נוצר בינינו פער, כן. ואם אני מעיזה להתבונן בו — הפער הזה הולך ומתעצם משנה לשנה. כי בניגוד אלי, האישה שרחוקה היום שנות אור מהבחורה שבה דויד התאהב, הרי שהוא, דויד, נשאר כל השנים קרוב לעצמו, לדי-אן-איי של אישיותו, ונראה שבעוד רגע אחד הוא יחגוג את שיא מימושו העצמי במופע זיקוקים.

הוא לא נעשה יותר צעיר, כמובן. השיער שלו, שבתחילת היכרותנו עוד היו בו שרידים של צבעו השחור, אמנם סמיך עדיין, אבל עכשיו הוא לבן כולו. הוא עדיין מסרק אותו מדי בוקר לאחור ולצד, מקבע אותו עם מייצב השיער שאמו שולחת לו מפריז, וחופף אותו עם שמפו רפואי נגד סבוריאה. יש לו קמטים מצדי העיניים, והעפעפיים שלו צונחים. העין הקטנה שלו, שאיתה הוא קורץ, נרמסת עכשיו תחת העפעף ושוכבת בתחתית המשקפיים המלבניים. מבנה הפנים שלו לא היה יפה אף פעם: מצחו רחב יותר מלסתו, וראשו נראה כמו פירמידה הפוכה. ואף על פי כן, איכשהו, במין מעשה קוסמוּת צרפתי, המראה שלו מאז ומתמיד הוא מראה של שחקן קולנוע. נשים מסובבות אחריו את הראש. הן מחייכות אליו חיוכים פלרטטניים, נוגעות כביכול בטעות בגבו. כן, אני מבחינה בפרטים האלה.

עד העת ההיא, כלומר, עד השיחה שקיבל ביום שישי בערב, אותה שיחה ששינתה את הכול, הייתי לפעמים מרשה לעצמי לומר לו משהו על כך. הייתי מעמתת אותו — רק בצחוק, כמובן — עם מה שהוא היה רואה בעצמו אך מעמיד פנים שאינו מבחין בו. כמו, למשל, איך אשתו של פול, חברו מילדות שעלה לארץ בעקבותיו, נמרחת עליו תמיד בנוכחותי; או איך חברותי צוללות איתו לשיחות עמוקות מדי בנפש וקרובות מדי בגוף. לעתים הייתי אוזרת אומץ ואומרת לו משהו גם על הפציינטיות, שבאופן לא מפתיע היוו את מרבית המטופלים בקליניקה שלו, ונשארו נאמנות לו גם כשעבר לקליניקה החדשה, נטולת החניה, בסמוך לפארק הירקון. כבר בראשית דרכנו המשותפת למדתי שהפציינטיות שלו מאוהבות בו, ושהוא, דויד, מודע לכל זה. הוא לא הסתיר את ההתאהבויות שלהן ממני, אלא דווקא שיתף אותי בכול. פעם פציינטית סיפרה לו, למשל, שבכל פעם שהיא שוכבת עם בעלה היא מפנטזת את דויד במקומו ומתפעלת מאיברו. דויד צחק כשהוא סיפר לי את זה, וגם אני העמדתי פנים שאני צוחקת. אבל במידה חבויה של רוע ציינתי לעצמי שטוב שהיא לא ראתה אותו עירום: איבר המין של דויד קטן ודק וחסר נוכחות גם בעת זקפה, וודאי שלא מעורר התפעלות. אף פעם לא דיברנו על כך, אבל מאז שהכרתי אותו הבחנתי שהוא לובש את תחתוניו תמיד בחופזה ותמיד במין כיפוף של הסתרה, ושאפילו הוא, האינטלקטואל, סובל מרגשי נחיתות פרימיטיביים בנוגע לאיבר שלו. מכל מקום, גם באמצעות שיתוף הסיפורים וגם באמצעות ניתוח ההתאהבויות, דויד ביקש לנטרל חששות כלשהם שהיו לי. הוא היה חוזר ומסביר לי, לעומק, שהפציינטיות שלו רק עושות השלכה; שבעיניים שלהן הוא לא דויד האדם — תמיד הגה את שמו במלרע, בהדגשה יתרה של הד' האחרונה — אלא דמות שהראש שלהן המציא כחלק מהתהליך שהן עוברות; שלפעמים הוא אבא שלהן, לפעמים הוא ילד שלהן, לפעמים הוא אמא שלהן, ולפעמים — כן, אפילו הוא, הרכרוכי — האביר שלהן על הסוס הלבן, הגבר האידיאלי שהן כביכול מייחלות לו.

האזנתי להסבריו בהכרת תודה — הוא באמת התכוון למה שאמר, ראיתי את זה בעיניים שלו — ואף על פי כן לא נרגעתי. כי גם אם האמנתי שהוא עצמו מוגן היטב מפני אותן נשים, ובאמת רואה את הסיבוכים הנפשיים במקום את ניסיונות הפיתוי, סבלתי מתופעת לוואי אחת רעה בעקבות אותם הסברים: ההבנה שגם הקשר שלנו, של דויד ושלי, התחיל מדמות מסוימת שהוא דמיין שאני, ולא ממי שהייתי באמת. הרי הוא עצמו ראה בי אז קולנוענית צעירה מלאת פוטנציאל, שעתידה לכבוש יום אחד אפילו את אולפני גומונט הצרפתיים. ורק את התחושה הזאת שלי, שהוניתי אותו למן הרגע הראשון שבו נפגשנו, לא חשפתי בפניו מעולם.

דויד כאמור נהג לשתף אותי תמיד בסיפורי הזימה של המטופלות שלו, וכך, באותה עת, שמתי לב שבמשך כל השנה האחרונה הוא לא סיפר לי שום סיפור מהסוג הזה. האם יכול להיות שהפציינטיות שלו לא חולמות עליו יותר? לא מתאהבות בו? קשה היה לי להאמין. המחשבה על כך שפציינטיות שלו עדיין מתאהבות בו, אבל, משום-מה, הוא לא מספר לי יותר עליהן, אוששה אף היא את המסקנה האכזרית שלדויד יש מאהבת.

31 מאי

אמונה / פתיחת הרומן

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

מפקד מרחב איילון, ניצב בני סבן, לא ניסה להסתיר את תדהמתו. הוא פתח במשיכה נרגזת את מגירת שולחן הכתיבה שלו ושלף ממנה נרתיק קטיפה כחול, שמתוכו הוציא מכשיר דמוי עט, עשוי מזכוכית כהה. "אני לא מאמין לך, אבי. אתה לא יכול להיות רציני," הוא אמר.

רב-פקד אברהם אברהם דווקא היה רציני מאוד. הפגישה ביניהם אמנם נקבעה רק באותו בוקר, אבל הוא תיכנן אותה מאז ראשית הקיץ וחיכה לה מאז ששב מחופשתו. סבן שאל, "זה לא מפריע לך, נכון? הסיגר?" ואברהם ניענע בראשו.

אילנה ליס, שהיתה מפקדת המרחב לפני סבן, נהגה להוציא מאותה מגירה כוס פלסטיק שקופה, לשפוך לתוכה מעט מים ואז להניח אותה על השולחן ולבקש מאברהם, "תדליק לנו סיגריה", אף שבתחנה אסור לעשן. הוא היה מצית סיגריה, מושיט לה ואז מצית סיגריה לעצמו — ובימים שבהם התחילו לעבוד יחד והיו צעירים, היה מכניס שתי סיגריות לפיו ומצית אותן בלהבה אחת ארוכה.

מכשיר האידוי של סבן פלט ענן ורוד, והוא המשיך לדבר אל אברהם מתוכו. הוא אמר, "אבל אתה בקושי שנתיים, אבי… אני לא מבין אותך. בן כמה אתה עכשיו? ארבעים ושש? שבע?"

"ארבעים ושלוש."

"ברצינות? עדיין. לאן אתה חושב שאתה יכול ללכת בגיל כזה?"

הוא לא ידע בדיוק לאן. הוא רצה לנסות לעבור לאחד מגופי החקירה הארציים של המשטרה. ליחידה לחקירות בינלאומיות או ליחידה לחקירות הונאה. ואולי אפילו לארגון ביטחוני אחר. ולמעשה, הוא היה כמעט בן ארבעים וארבע.

"איזה ארגון ביטחוני, אבי, על מה אתה מדבר? מה, אתה תהפוך לי עכשיו לסוכן שב"כ?"

כמו תמיד בזמן שהתרגש, סבן מיצמץ בעיניו. ואברהם חשב שהוא מחבב אותו יותר משהעריך שיחבב כאשר נפגשו במשרד הזה לראשונה. אז היה סבן האיש שהתיישב בכיסא של אילנה ליס, כשהיא נאלצה לצאת לחופשת מחלה. כמו שאברהם שיער, הוא התגלה כמפקד פחות מעורר השראה — בעיקר ניסה לא לחרוג מהתקציב ו"לשפר את המספרים שלנו" — אבל הוא לא שיקר לאברהם אף פעם והתקשה להסתיר נטייה להתרגשות יתר וללחץ, שעוררה באברהם אמון. אבל לדבר עם סבן על הסיבות שהובילו לבקשת ההעברה הוא לא רצה. מה יכול היה לומר לו? לתאר בפניו את הרגע ביער, כשמתוך צלילות מֵי האגם עלתה ההבנה שהוא רוצה לחקור תיקים אחרים?

"אני באמת לא מבין מה הבעיה," התעקש סבן. "אתה בקושי שנתיים מפקד אגף חקירות ומודיעין, אתה עושה עבודה די טובה, אפילו די טובה מאוד. תן לזה עוד שנה, עוד שנה וחצי, אולי אני אמשיך הלאה, מי יודע, ואתה תוכל להתקדם, תקבל סנ"צ, תנסה להיות ממ"ר. אבל למה עכשיו לטלטל את כל האונייה? הרי רק התחתנת. אתה צריך עוד שינויים?"

אילו אילנה היתה יושבת בכיסא הזה הם היו מדברים שעה ארוכה על מה שאברהם עבר בקיץ. אבל אילנה לא היתה בחדר, לפחות לא כמו פעם, מפני שלהבהוב של רגע אברהם כן ראה אותה, קמה ממקומה כדי לפתוח לו חלון, נוכחותה שקופה ומרחפת, והוא עצם את עיניו, כאילו כדי ללכוד תחת עפעפיו את התמונה לפני שתתפוגג.

 

*

 

אילנה מתה בתחילת הקיץ, ולצער הכבד על מותה נוספו זעם על כך שסירבה לראות אותו לפני כן ואשמה על שנעדר מההלוויה.

היא הסתגרה בביתה מאז פסח, ולא פגשה איש מלבד בני משפחה וחברים ספורים, שהוא לא היה אחד מהם. היא החליטה שאברהם לא יהיה אחד מהאנשים הקרובים שיקיפו אותה במחלתה ובמותה, אז הוא ויתר, הפסיק לטלפן ולשלוח הודעות, ורק מדי פעם צילצל לגארי להתעדכן בשלומה.

למריאנקה אמר שהוא מבין את אילנה, אבל האמת היתה שלא הבין. על מה הוענש? לָמה עמיתים שהכירו אותה פחות ממנו הורשו להיפגש איתה, ומאברהם נמנע אפילו ביקור אחד? הוא כמובן ידע שהיא לא תיזמנה את הרגע שבו לבה יפסיק לפעום כך שהוא לא יוכל להשתתף בהלוויה, ובכל זאת הרגיש שמותה בביתה ברמת השרון, בזמן שהוא נמצא בירח דבש בסלובניה עם מריאנקה, היה עדות נוספת לרצון שלה להכאיב לו.

בדיוק כמו מכתב הפרידה.

כאשר אליהו מעלול הודיע לאברהם על מותה, הוא טילפן מיד לגארי כדי להביע השתתפות בצערו ולהתנצל שלא יוכל לבוא להלוויה, וגארי אמר לאברהם שאילנה כתבה לו מכתב פרידה, ושהוא מוזמן לקחת אותו כשיחזור לישראל.

במשך כל ימי ירח הדבש שלו ושל מריאנקה, אברהם חשב על מה שייתכן שאילנה כתבה לו. הם התחתנו פעמיים, פעם בעיריית קוֹפֶּר, העיר שבה מריאנקה נולדה, ופעם בכנסייה קטנה בעיר, לחוף הים האדריאטי. מלבדם השתתפו בחתוּנות רק בּוֹיָאן וְאָנִיקָה מִילָאנִיץ', ההורים של מריאנקה — שלא הסתירו את צערם בכל פעם שנאלצו להתחבק עם הגבר שהרחיק מהם את בתם — ולצדם קרובי משפחה אחדים שאברהם לא הצליח ללמוד את שמותיהם, ושתי חברות נעורים של מריאנקה, אווה ומוניקה, שאמרו לה בהתפעלות שהוא מזכיר את גיבור הסדרה "פאודה", ובארוחת הצהריים שנערכה אחרי החתונה שאלו את אברהם אם גם הוא מתחפש לערבי במסגרת עבודתו ונלחם בארגוני טרור. באותו לילה התעקשו אווה ומוניקה לפרוץ לשנתו, ומכיוון שניסיונותיו לגרש אותן נכשלו, נאלץ אברהם להשלים עם נוכחותן המסעירה בחלום קצר, שלמזלו התחלף במהירות בחלום אחר, שבו היה נער מתבגר ונסע עם אביו במכונית סובארו לבנה בכביש העולה לירושלים. בחלום היה אביו בערך בגילו עכשיו, עישן כל הנסיעה וסיפר לאברהם הנער סיפור ארוך שבבוקר הוא לא זכר, וזאת היתה כנראה דרכו לשתף ביום נישואיו את אביו, שלא יכול היה לטוס בגלל מצבו הרפואי.

הם נשארו בקופר חמישה לילות ואז נסעו ליערות בְּמכונית פיאט ישנה בלי מזגן, שדוד של מריאנקה התעקש להשאיל להם. קראו ויצאו לטיולים ביער, שמהם מריאנקה חזרה עם סלסילות גדושות אוכמניות ופטריות לחות. לרגעים הוא עדיין התקשה להאמין שהאישה הזאת באה לחיות איתו בחולון. היא התחילה לעבוד בישראל במשרד חקירות שהתמחה בשירותי בילוש ומעקב לנשים בהליכי גירושים, ולפעמים נשכרה על ידי המשטרה לתרגם חקירות של תיירים או תשאולים מקוונים של עדים בחו"ל. ולא היה בעיניו שום דבר עצוב בכך שהתחתן במרחק אלפי קילומטרים מביתו, מהוריו ומחבריו, מפני שהחתונה הזאת היתה רק של שניהם, לא של אף אחד אחר. הכומר דיבר באנגלית, וכשאברהם לא הבין מה לעשות, מריאנקה לחשה באוזנו.

הם ישבו לפנות ערב מול האגם שמימיו ציירו בצבעים כהים את צמרות העצים שהקיפו אותו. מריאנקה ישבה בברכיים מקופלות על ספסל העץ שמחוץ לבקתה ששכרו וכתבה בעיפרון, במחברת אדומה, מילים בשפה שלא יבין, ואברהם קרא על החקירה האחרונה של קורט ולאנדר, שהובילה את הבלש שאהב אל מרתפי שירות הביון השוודי ולתוך צוללות גרעיניות, כדי לחשוף סודות אפלים מימי המלחמה הקרה. כשמריאנקה שאלה אותו, "על מה אתה חושב?" הוא אמר שעל כלום, כי כך היה רגיל, ואז התחרט וסיפר לה. "אני לא יודע אם אני מסוגל לחזור," הוא אמר, וכששאלה אם הוא מתכוון לחולון ענה, "לעבודה. לחקירות הרגילות." ומובן שזה היה קשור לאילנה, כמו שמריאנקה שיערה, אבל זאת לא היתה הסיבה היחידה.

רוב התיקים שבהם טיפל בשנים האחרונות היו תיקי אלימות טרגיים שהפענוח שלהם לא הועיל לאיש. למי זה עזר שגיליתי שרפאל שרעבי הרג את בנו, עופר? או שחיים שרה חנק למוות את ג'ניפר אשתו, וקבר אותה בחצר? זה כאילו שאני משתתף רק במלחמות לא חשובות, שאין דרך לנצח בהן. שיש בהן רק מפסידים.

"איך אתה יכול להגיד שאלה תיקים לא חשובים?" שאלה מריאנקה, ואברהם ענה, "ברור שהם חשובים למי שמעורב בהם, אבל הפענוח שלהם לא משנה שום תמונה גדולה. ואפילו לקורבנות ולקרובי המשפחה הפענוח לא עוזר." לעופר שרעבי או לג'ניפר סאלאזר זה בטח לא הועיל שמצאתי את מי שרצח אותם — אבל זה גם לא הועיל לבני המשפחה שלהם. חנה שרעבי נותרה לא רק בלי בנה אלא גם בלי בעל. והילדים של ג'ניפר סאלאזר חיים עכשיו לא רק בלי אֵם אלא גם ללא אב. "אני חושב שהדבר הכי חשוב שעשיתי בשנים האחרונות זה הלכידה של השימפנזה, את לא חושבת?"

מריאנקה הזכירה לו שזה היה אורנגאוטן.

ואברהם לא באמת לכד את הקוף אלא זיהה אותו, כורע על חומת אבן בשכונת וילות ליד חוף הים של ראשון לציון, והודיע ברשת הקשר היכן הוא נמצא. הוא היה בדרכו חזרה לתחנה אחרי ביקור בנמל אשדוד, בקשר לחקירה של הברחת כדורי ויאגרה מזויפים, כאשר שמע בקשר על בריחה של קוף מסוכן מגן חיות וירד מהכביש המהיר כדי לסייע בחיפושים. למחרת הופיעה תמונתו בעמוד האחורי של "ישראל היום", ודוברוּת המשטרה אילצה אותו להתראיין לאחת מתוכניות הבוקר בטלוויזיה בחברת זואולוגית מגן החיות שממנו גור הקופים ברח. המראיין שאל אותו, "ולא פחדת? הקוף יכול היה לתקוף אותך." ואברהם אמר שלא.

הקוף הצעיר הרי לא זז. כאילו הבין שניסיון הבריחה שלו מגן החיות נכשל, והתמלא ייאוש.

הוא לא התנגד כשהווטרינרית התקרבה אליו, ירד מהחומה אל זרועותיה, והם נכנסו ביחד לטנדר ונבלעו בו. ובכל זאת, כשהמראיין נפרד מאברהם, הוא הודה לו על אומץ לבו.

 

 

10 מאי

הסיפור של השיניים שלי / פרק ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

אני מנהל המכירות הפומביות הטוב בעולם, אבל אף אחד לא יודע את זה כי אני טיפוס דיסקרטי. קוראים לי גוּסטבוֹ סאנצֶ'ס סאנצֶ'ס, אבל מכנים אותי "אוטוסטרדה", מתוך חיבה, אני חושב. אני יכול לחקות את ג'ניס ג'ופלין אחרי שתי כוסיות רום. אני יכול לפרש עוגיות מזל סיניות. אני יכול להעמיד ביצה על שולחן כפי שעשה כריסטופר קולומבוס באנקדוטה הידועה. אני יודע לספור ביפנית עד שמונה: אִיצִ'י, נִי, סַאן, שִי, גוֹ, רוֹקוּ, שִיצִ'י, הָאצִ'י. אני יכול לצוף על הגב.

זה הסיפור של השיניים שלי, זה החיבור שלי על פריטי אספנות ועל הערך המשתנה של דברים. כמו כל סיפור, הסיפור הזה מתחיל בהתחלה, ואז בא האמצע, ואז בא הסוף. השאר, כמו שחבר שלי תמיד אומר, הוא ספרוּת: הִיפֶּרבּוֹלות, פָּרָבּוֹלוֹת, נראטיבים מעגליים, אלגוריות והשלמת פערים. אני לא יודע מה בא אחר כך. מן הסתם חרפה, מוות, ולבסוף תהילה שלאחר המוות. כשזה יקרה, זה כבר לא יהיה תפקידי לומר משהו בגוף ראשון. אני אהיה אדם מת, אדם מאושר, שיש להתקנא בו.

יש אנשים עם מזל, יש אנשים עם כריזמה. לי יש קצת משניהם. הדוד שלי, סוֹלוֹן סאנצ'ס פוּאֵנטֵס, איש מכירות שסחר בעניבות איכות איטלקיות, נהג לומר שיופי, כוח והצלחה מוקדמת מתפוגגים, ומהווים נטל כבד על בעליהם. החשש לאבדם הוא איוּם שמעטים יכולים לשאתו. אני מעולם לא הייתי צריך לדאוג בעניין הזה, משום שארעיות היא ממני והלאה. יש בי רק איכויות של קבע. אני ירשתי כל בדל של כריזמה מדודי סולון, והוא גם השאיר לי עניבה איטלקית אלגנטית. זה כל מה שאתה צריך בחיים האלה כדי להפוך לבעל ייחוס, הוא אמר.

נולדתי בפַּצ'וּקָה, עיר הרוחות היפה, עם ארבע שיניים שבקעו בטרם עת וגוף מכוסה כולו במעטה פלומה דק. אבל אני אסיר תודה על ההתחלה מבשרת הרעות הזאת, שכן כיעור, כפי שנהג לומר דודי האחר, אוריפידס לוֹפֶּס סאנצ'ס, מעצב את האופי. כשראה אותי אבי לראשונה, הוא הכריז שבנו האמיתי נלקח על ידי היולדת שבחדר הסמוך. באמצעים שונים — בירוקרטיה, סחיטה, איומים — הוא ניסה להחזיר אותי לאחות שמסרה אותי. אבל אמא לקחה אותי בזרועותיה ברגע שראתה אותי: דג-בועה נפוח, חום וזעיר. היא חונכה לקבל טינופת כגזרת גורל. אבא לא.

האחות הסבירה להורי שנוכחותן של ארבע השיניים בפי היא תופעה נדירה בארצנו, אך לא בלתי רגילה בקרב גזעים אחרים. קוראים לזה מערכת שיניים טרום לידתית.

איזה סוג של גזעים? שאל אבי, כמתגונן.

לבנים, אדוני, אמרה האחות.

אבל הילד הזה כהה כמו חור של מחט, השיב אבא.

גנטיקה היא מדע מלא אֵלים, מר סאנצ'ס.

זה כנראה פייס את אבי. לבסוף הוא קיבל עליו את הדין ונשא אותי הביתה בזרועותיו, עטוף בשמיכת פלנל עבה.

זמן לא רב אחרי שנולדתי עברנו לעיר אֶקאטֶפֶּק, שם התפרנסה אמא מניקוי בתים של אנשים אחרים. אבא לא ניקה דבר, גם לא את ציפורניו. הן היו עבות, גסות ושחורות. הוא נהג לכסוס אותן בשיניו. לא מתוך חרדה, אלא משום שהיה עצלן ושתלטן. בזמן שהכנתי שיעורי בית ליד השולחן, הוא נהג לבחון אותן חרש, שרוע ליד המאוורר בכורסת הקטיפה הירוקה שירשה אמא ממר קוֹרטַסאר, השכן שלנו מדירה 4א', שמת מטטנוס. כשבאו צאצאיו של מר קורטסאר לאסוף את מיטלטליו, הם השאירו לנו את התוכי שלו, קריטֶריָה — שאחרי כמה שבועות סבל מהתקף עצבות סופני — ואת כורסת הקטיפה הירוקה שבה נהג אבא להשתרע מדי ערב. מנותק מהעולם, הוא היה בוחן את כתמי הלחות על התקרה תוך כדי האזנה לרדיו הציבורי, ותולש חתיכות ציפורן, אצבע אחר אצבע.

הוא היה מתחיל בזרת, מועך פינה של הציפורן בין שיניו החותכות המרכזיות — העליונות והתחתונות — מנתק שבב זעיר, ובתנועה אחת קורע את חצי הסהר של הציפורן המיותרת. אחרי שהיה מנתק את השבב, היה מחזיקו בפיו רגע או שניים, מגלגל את לשונו ויורק: השבב היה נפלט ונוחת על המחברת ששימשה אותי להכנת שיעורי הבית. הכלבים היו נובחים ברחוב. הייתי מביט בעיון בחתיכת הציפורן המונחת שם, מתה ומלוכלכת, מרחק של מילימטרים ספורים מחוד העיפרון שלי. אז הייתי מתווה סביבה עיגול וממשיך בתרגילי הכתיבה שלי, תוך שאני פוסח על העיגול בזהירות. פיסות ציפורן היו ממשיכות לנשור מן השמים על מחברת הכתיבה שלי כמו מטאוריטים הנישאים על זרם הרוח מהמאוורר: קמיצה, אמה, אצבע ולבסוף אגודל. ואז היד השנייה. הייתי ממשיך לכתוב את האותיות סביב המכתשים הקטנים שנותרו על הדף בעקבות הפסולת המוטסת של אבא. כשהייתי מסיים, הייתי אוסף את הציפורניים לערימה קטנה ושׂם אותן בכיס מכנסי. מאוחר יותר, בחדר השינה שלי, הייתי מכניס אותן למעטפת נייר ששמרתי מתחת לכרית. במרוצת ילדותי גדל אוסף הציפורניים עד כדי כך, שמילאתי בו כמה מעטפות. סוף הזיכרון.

לאבא כבר אין שיניים. או ציפורניים, או פנים: גופתו נשרפה לפני שנתיים, ואמא ואני פיזרנו לפי בקשתו את אפרו במפרץ אקפּוּלקוֹ. שנה אחר כך קברתי את אמא ליד אחֶיה ואחיותיה בפּצ'וּקָה, עיר הרוחות היפה. תמיד יורד שם גשם, האוויר בקושי זז שם. אני נוסע לפצ'וקה כדי לראות אותה אחת לחודש, בדרך כלל בימי ראשון. אבל אני אף פעם לא מרחיק עד בית הקברות, כי אני אלרגי לאבקת פרחים, ויש שם הרבה פרחים. אני יורד מהאוטובוס לא רחוק מהשערים, על אי תנועה נחמד עם פסלי דינוזאורים בגודל טבעי, ונשאר בדיוק שם, בין חיות הפיברגלס העדינות — נרטב עד העצם, אומר את תפילת "אבותינו שבשמים" — עד שכפות הרגליים שלי מתנפחות ואני מרגיש עייף. אז אני חוצה שוב את הרחוב, מקפיד להתחמק מהשלוליות — העגולות כמו המכתשים ממחברת הילדוּת שלי — ומחכה לאוטובוס שיחזיר אותי לתחנה.

העבודה הראשונה שלי היתה בדוכן העיתונים ברוּבֶּן דַריוֹ, בפינת אָקִיטֶס וּמֵטַלֶס. הייתי בן שמונה, וכל שיני החלב שלי נשרו. במקומן צמחו אחרות, רחבות כאתי חפירה, כל אחת מצביעה לכיוון אחר. אשתו של הבוס שלי, אָסוֹל, היתה החברה האמיתית הראשונה שלי, אף שהיתה מבוגרת ממני בעשרים שנה. בעלה נהג לנעול אותה בבית. כל בוקר באחת-עשרה הוא היה שולח אותי לשם עם צרור מפתחות כדי לראות מה אסול עושה ולשאול אם צריך להביא לה משהו מהחנויות.

אסול היתה בדרך כלל שוכבת על המיטה בבגדיה התחתונים, ומר אוּנַמוּנוֹ שׂרוע על כל כולה. מר אונמונו היה זקן תימהוני בעל עצם חזה בולטת, שעבד כשדרן ברדיו הציבורי. לתוכנית שלו תמיד היה אותו פתיח: "כאן אונמונו. דיכאוני באופן מתון, אקלקטי באופן שובה לב, ופוליטי באופן סנטימנטלי." אידיוט. כשהייתי נכנס לחדר, היה מר אונמונו מזנק פתאום, תוחב את חולצתו ורוכס את מכנסיו בתנועות גמלוניות. אני בינתיים הייתי מסתכל על הרצפה, ולפעמים, מזווית העין, באָסול, שעדיין היתה שוכבת על המיטה, בוהה בתקרה ומחליקה את קצות אצבעותיה על בטנה החשופה.

לבסוף, כשהיה לבוש למשעי ומשקפיו על אפו, היה מר אונמונו ניגש אלי ונותן לי טפיחה על המצח בכף ידו.

לא לימדו אותך לדפוק, "אולימפיאדה"?

אסול היתה נחלצת להגנתי: קוראים לו אוטוסטרדה, והוא חבר שלי. ואז היא היתה פולטת צחוק עמוק ופשוט, שחשף שיני ארנב ארוכות בעלות חודים קהים.

אחרי שמר אונמונו היה חומק לבסוף החוצה — כולו דאגה — דרך הדלת האחורית, היתה אסול מתעטפת בסדין כמו בגלימה של גיבור-על ומזמינה אותי לקפוץ על המיטה. כשהיינו מתעייפים מלקפוץ, היינו נשכבים ומשחקים בנגיעות דרך הבגדים. היא תמיד היתה עדינה מאוד. כשהיינו גומרים עם זה, היא היתה נותנת לי פרוסת לחם ושקית של מים מינרליים עם קשית, ואז שולחת אותי בחזרה אל דוכן העיתונים. בדרך הייתי שותה את המים ושם את הקשית בכיס בשביל אחר כך. עם הזמן צברתי למעלה מעשרת אלפים קשיות, מילה שלי.

מה אסול עושה? היה שואל מר דריו בשובי לדוכן.

הייתי מחפה עליה, ממציא פרטים על איזו פעילות תמימה:

היא בדיוק ניסתה להשחיל חוט במחט כדי לתקן את גלימת ההטבלה של התינוק החדש של הבת דודה שלה.

איזו בת דודה?

היא לא אמרה.

זאת בטח סנדרה. או בֶּרטה. הנה הטיפ שלך, ועכשיו עוף לבית הספר.

סיימתי בית ספר יסודי, חטיבת ביניים ותיכון, ובלי שהבחינו בי עברתי בציונים טובים, כי אני מאלה שלא עושים רוח. אף פעם לא פתחתי את הפה, גם לא כשהקריאו שמות מתוך רשימה. השתיקה שלי לא היתה מחשש שיראו את השיניים העקומות שלי, אלא כי אני טיפוס דיסקרטי. למדתי הרבה דברים בבית הספר. סוף ההתחלה.

10 מאי

מבצע תל אביב / פרק ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

גיא

 

המרגל סימֵן לשותפה שלו, בתנועה קלה בכף ידו, שתבוא אחריו. השניים התקדמו בזחילה ובדממה מוחלטת במעלה הגבעה הכחולה. כשהגיעו לראשה הם ראו בעמק שמתחתם מבנה גדול ומואר, בצורת כיפה. המבנה שבו מוסתרת המפה שתציל את העולם.

אבל המבנה היה מוקף שומרים. החרק המעופף שליווה אותם ריפרף בפראות בכנפיו. לא, אמרו כנפיו המרפרפות, אל תרדו לשם, זה מסוכן. אבל הם ידעו שהם חייבים. הם זחלו עד לכניסה האחורית וירו בשומר ברובי הלייזר שבידיהם. השומר התפרק לחתיכות של חוטי מתכת וסוללות. בתוך הבניין חיכה להם המנהיג האפור בחיוך מרושע. אוי, לא. המרגלת שלפה את הנשק היחיד שנותר להם. הקפיצה הקוונטית בזמן גרמה לפיצוץ קטן סביבם. המנהיג האפור נעלם, והשעון הראה שהזמן חזר שעה אחת אחורה. זהו, אפשר להתחיל לחפש את המפה.

הסרט נגמר. גיא החליף מבטים עם נועם, ולפי הפרצוף שלה ראה שגם בעיניה הסרט היה דבילי ביותר.

"אחלה סרט, הה?" אמר רועי בחיוך ובעיניים מנצנצות. "והיה לי ברור שהם ישתמשו בסוף בקפיצה הקוונטית."

"אויש, בחייך, זה היה כל כך מטומטם," אמרה לו דריה בזמן שארבעתם כבר התקדמו במעבָר בין שורות הקולנוע, המלאות בבקבוקים ובקופסאות פופקורן ריקות ושמנוניות. "איך אתה יכול ליהנות מהשטויות האלה?"

אבל היא אמרה את זה בחיבה, וגיא ידע שהיא אוהבת את רועי מאוד, בדיוק כמו שרועי אוהב אותה.

כשכבר יצאו מהקולנוע והתרחקו מעט מכל האנשים, גיא אמר, "אני אומר לכם, אם גם לנו היו חרקים מעופפים שמזהירים אותנו מסכנות ואם יכולנו לקפוץ אחורה או קדימה בזמן, לא היינו צריכים להתאמץ כל כך עם ההוא מלונדון, או עם כל אחד אחר שפעלנו נגדו."

חבריו ציחקקו, ואז רועי אמר את מה שכולם ידעו מראש שהוא יגיד. "עוד מישהו רעב חוץ ממני?"

לאחר דיון קצר הם החליטו לאכול המבורגר, כאילו לא בחרו לאכול המבורגר בכל פעם ופעם שיצאו לבלות יחד.

גיא הסתכל על חבריו והיה מאושר. חופשת פסח התחילה סוף-סוף, וזה אומר ששנת הלימודים למעשה נגמרה. הימים שאחרי פסח עוברים תמיד מהר מאוד.

השנה הזאת של כיתה י' עברה בקלות רבה יותר ממה שגיא ציפה. בספטמבר, כשרק חזרו מלונדון, הוא היה מדוכא מאוד מסיום הפעילות שלהם במוסד עם חנן, האיש שגייס אותם והיה חלק בלתי נפרד מחייהם כבר תקופה די ממושכת. אבל חנן ושולמית, ראש המוסד, התעקשו להפסיק את הפעילות של הצוות. הרי הם הבטיחו את זה להורים ולראש הממשלה.

המבצע בלונדון לא השיג לגמרי את מטרתו — להביא את ניקולאי פטרוב לחקירה בארץ — אבל הסתיים בהצלחה גדולה הרבה יותר, כי המעקב שהילדים ניהלו מנע פיגוע עצום במהלך משחק באצטדיון וֶמבְּלי, בין נבחרות אנגליה וישראל. ההצלחה הזאת לא הביאה עמה שום תהילה פומבית — לא לאנשי המוסד שחשפו את הפיגוע ולא לכוחות הביטחון הבריטיים שעזרו להם. כי אף אחד בכל העולם, חוץ ממספר מצומצם מאוד של אנשים, לא ידע שהיה מתוכנן פיגוע ושהוא נמנע. אמנם היו פה ושם אנשים באצטדיון שראו שוטרים מְפַנים מהמקום בכוח שני אנשים, אבל מי היה יכול לנחש שמדובר בטרוריסט שעמד לפוצץ פצצה ובַמיליארדר הרוסי שמימן אותו?

כשהילדים חזרו לארץ, חנן ואלונה, הסגנית שלו, הזמינו את הוריהם לפגישה ורק אמרו להם באופן כללי שהילדים תיפקדו היטב ועשו שירות מצוין למוסד ולמדינה. מעבר לכך הם לא פירטו, וגם הילדים לא אמרו מילה. לזכות ההורים ייאמר שהם לא ביקשו לדעת. רק אמא של נועם שאלה אם עכשיו באמת הם יפסיקו לשלוח את הילדים למבצעים כמו שהם הבטיחו, וחנן ואלונה אישרו שכן.

ובזה הסתכם העניין. גיא וחבריו חזרו לחיות חיים של ילדים רגילים. ילדים שבבוקר הולכים לבית הספר ובערב הולכים לישון כי למחרת בבוקר צריך שוב ללכת לבית הספר. בין לבין, בשעות אחר הצהריים, הם ניסו כמיטב יכולתם לעשות דברים שהם אוהבים. גיא ונועם שָרצו שעות מול הפלייסטיישן ושיחקו במשחקים שהעלילות שלהם היו מטופשות וכיפיות בדיוק כמו הסרט שהם ראו עכשיו, ובשאר שעות הפנאי עזרו לאמא של נועם לטפל ביואבי, אחיה הקטן. נועם כבר לא היתה צריכה לשמור עליו בכל רגע ורגע. הוא כבר היה בכיתה ה' והלך לבד לחברים ואפילו לשיעורי הגיטרה שלו. אבל בכל זאת, ילד צריך לאכול לפעמים, וגיא עזר הרבה פעמים לנועם להכין ליואבי — ולעצמם — ארוחות ערב, כי אמא של נועם חזרה תמיד הביתה מאוחר מהעבודה. אמא של גיא היתה מרוצה מאוד מהסידור הזה, ואמרה שזה נס שגיא למד להכין משהו מורכב יותר מחביתה. היא אפילו הפסיקה להציק לו בבקשות שיחזור לנגן קצת בקלרינט, שאותו הוא זנח עוד בשנה שעברה.

דריה המשיכה גם היא בחייה הרגילים, עם חברותיה שלמדו יחד איתה בכיתה ח', ועם כל השטויות שהיא התעסקה איתן עוד לפני שהצטרפה לצוות, כולל תחזוק של דף המעריצות של כוכבת היוטיוב ניקָה.

מי שהפתיע את כולם, ובעיקר את גיא, היה רועי, שמיד אחרי חופשת סוכות הכריז שהוא מצטרף לצופים. זה היה מוזר, כי רועי התרכז תמיד בספורט ומעולם לא הביע שום עניין בצופים או בכל תנועת נוער אחרת, אבל באחת השיחות שהיו להם, רועי התוודה שהוא מתגעגע לפעילות שלהם עם חנן ושהוא מרגיש שהוא חייב לעשות משהו משמעותי במקומה.

גיא בהחלט הבין אותו. במהלך כל החודשים שעברו מאז המבצע בלונדון הם לא שמעו מחנן אפילו פעם אחת. טוב, גיא לא באמת ציפה לזה. בסוף פגישת הפרידה שהיתה להם, בדירת המבצעים במרכז תל אביב, אלונה חיבקה אותם חזק והבטיחה שתתקשר מדי פעם לשאול מה שלומם. היא באמת עשתה את זה פעם או פעמיים. אבל חנן לא הבטיח שום דבר, ובטח שלא חיבק אותם. הוא רק הניע קלות את תלתליו ואמר במבוכה, "טוב, אז תשמרו על עצמכם, כן?" ואז יצא מהדלת והלך.

מאז עברה יותר מחצי שנה. לפעמים גיא כמעט הרגיש שכל המבצעים שהם עשו — באמריקה, באירופה, במזרח התיכון, במזרח הרחוק — היו חלום. עכשיו, ברגע שהתיישבו במסעדת ההמבורגרים, הוא קיבל תזכורת לכך שהוא לא חלם שום דבר מכל זה.

"היי, נטָשָה, תעבירי לי את המלח," אמר רועי לנועם.

"נטשה? מה פתאום נטשה?" שאלה דריה.

גיא, נועם ורועי התפקעו מצחוק בזמן שסיפרו לה על הכינויים המבצעיים שבחרו לעצמם במבצע הראשון במנהטן: טוני, סטיב ונטשה, השמות הרגילים של איירון מן, קפטן אמריקה והאלמנה השחורה.

"מה פתאום נזכרתָ בזה?" שאלה נועם את רועי.

"לא יודע, אולי בגלל הסרט שראינו עכשיו."

דריה עיקמה את הפרצוף ואמרה שאולי הם גדולים ממנה בשנתיים אבל הם הרבה יותר ילדותיים ממנה.

כולם צחקו ונראו שמחים, ואז רועי החליף מבט עם גיא, וגיא הבין שהוא עומד לנצל את הרגע כדי לבשר לדריה את הבשורה שהוא חשש לבשר לה עד כה.

"הממ, דריה, את יודעת שלא רק בישראל יש חופשת פסח, אלא גם בעוד ארצות, נכון? אצלם זה נקרא פסחא."

דריה קימטה את המצח ושלחה אליו מבט מבולבל. "כן, אני יודעת," היא אמרה בקול שמבקש הסבר.

"אז זהו, שנדמה לי שלא אמרתי לך, אבל בסוף השבוע הבא תהיה לנו אורחת מגרמניה — שְׁטֶפי."

ההסבר לא ממש עשה את שלו. "שטֶפי? זאת שהכרתם בברלין?" הילדים לא סיפרו לדריה הרבה על המבצעים שעשו לפני שהצטרפה לצוות, אבל בכל זאת הזכירו פרטים פה ושם. "מה פתאום היא באה לארץ? ומה, אתה בכלל בקשר איתה?"

עכשיו נועם החליפה מבט עם גיא, בהבעה של "אמרתי לך". נועם, שידעה ששטפי עומדת להצטרף לאבא שלה, סֶבַּסטיאן, לביקור קצר בארץ, צפתה מראש שהביקור הזה לא ימצא חן בעיני דריה. והיא צדקה.

רועי מילמל משהו בתשובה, ואז כולם חזרו לדבר על נושאים אחרים וצחקו שוב על הסרט המטופש. אבל משהו באווירה בכל זאת התקלקל, גיא הרגיש את זה. דריה נראתה נעלבת, רועי עשה את עצמו שהוא לא שם לב לזה, ונועם התאמצה שכולם ישמרו על מצב רוח טוב.

תראה מה זה, אמר לעצמו גיא בזמן שנגס בהמבורגר והתבונן בחבריו. פעם דאגתָ בגלל פיגועים, בגלל בני ערובה, בגלל ילדים קטנים שאיזה משוגע חטף אותם. ועכשיו אתה דואג כי החבֵרה של החבר שלך מקנאה ועושה לו פרצופים.

פתאום הוא הרגיש — שוב — געגוע עז ועמוק לחיים שהיו לו פעם, חיים של מרגל.

 

05 מרץ

אהרוני: תחנות אוכל בחיי / פרק ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

איך הבנתי את ערכה של הפתעה אמיתית

 

זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שאבא בא לקחת אותי מהגן. זה היה כל כך יוצא דופן, שאני זוכר בדיוק מה לבשתי: היה לי מעיל צמר סרוג בצבע כחול, עם כפתור אחד באותו גוון של כחול בחלקו העליון, ולולאה אחת שנרכסה אליו מתחת לסנטר שלי. היה גם קפוצ'ון. הוא התנדנד מאחור כשניסיתי להתאים את מהירות הצעדים שלי לצעדיו של אבא, וכף ידי הקטנה נתונה בכף ידו הלחה ברחובות העיר התחתית של חיפה.

שאלתי מה קרה. "הפתעה," אמר האיש הנרגן בדרך כלל בקול רך, חיוך רחב ועיניים רכות, והצעדים הקטנים שלי הפכו לדילוגים של שמחה. "נחש מה ההפתעה," הוא אמר. מיד פלטתי תערובת של חפצים שנפשי חשקה בהם, דברי מתיקה, פנטזיות חסרות שחר על תלת־אופן, נסיעה לדודים האהובים בתל אביב. אבא, בתוך הלך הרוח הנדיר של חיוכים ורוך, הגן בעקשנות על ההפתעה חרף תחינותי.

תנו לי להסביר משהו: מעולם עד אז, וגם מאז, לא חגגו אצלנו ימי הולדת. זה היה בית צנוע, דירת שני חדרים בקומה השלישית של בניין שהיה מאוכלס בעיקר במשרדים, עם שני הורים עובדים אבל גם ארבעה ילדים. הכסף היה מועט, ומתנות מכל סוג שהוא לא ניתנו לנו מעולם, לא בימי הולדת ולא במועדים אחרים. גם לא היו לנו ציפיות לקבל אותן. לא פלא שבאותו יום הלך וגבר קצב פעימות לבי ככל שהתקרבנו הביתה. הפתעה, לכבודי. ככה סתם באמצע השבוע. בלי שום סיבה נראית לעין.

הגענו הביתה. אמא כבר חיכתה בפתח, מנגבת את ידיה הרטובות מבישול בסינר הישן, כולה חיוכים מאוזן לאוזן, שותפה מלאה לעניין. הם הובילו אותי לחדר האמבטיה הקטן שלנו, נקטו פאוזה קטנה להגברת הרושם והאפקט – ופתחו לרווחה את הדלת. זאת נפתחה כדרכה בקול חריקה צפצפני, ושם, בתוך האמבט שלנו, עמדה כבשה. כבשה ממש, אמיתית, ענקית. ראשה מופנה אלי, גבוה מראשי בכמה סנטימטרים טובים, עיניה מביטות ישר לעברי, והיא פועה פעייה ארוכה ורמה. הבטתי בה, הבטתי באבא, הבטתי באמא — ונסתי כל עוד נפשי בי.

הייתי מבוהל לגמרי. מעולם לא ראיתי כבשה, ואני לא בטוח אם ידעתי בכלל שזאת כבשה, אבל ידעתי שחיה גדולה ממני באופן ניכר עומדת באמבט שלנו. היא היתה קרובה אלי מאוד, הדיפה ריח חזק ולא מוכר, והשיבה פעייה עזה נוספת לעברי. לא היה שום דבר מלבב או שמח בהפתעה הזאת. כבשה חיה, נושמת ופועה באמבטיה? בבית שאפילו חיות מחמד קונוונציונליות מוקצות בו מחמת מיאוס?

לשווא ניסו הורי לדבר על לבי, לשכנע אותי שמדובר בבהמה טובת מזג, להביא אותי לכדי מפגש איתה. עקשנותי היתה מוחלטת ונחרצת. הייתי מבולבל מדי ומבוהל מדי מהמתנה המשונה. לא מתקרב, לא נוגע, לא רוצה.

 

עברו שנים עד שנודע לי כבשה על שום מה. הייתי אז בצבא, ואבי כבר לא היה בחיים. אני לא זוכר איך התגלגלה השיחה, אבל נדמה לי שהיא החלה מענייני בריאותה הרופפת של אמי. מעשה שהיה: בשכונה שלנו היה אחד, אבו־חי, איש ערירי ותימהוני מקהילת הבוכרים בחיפה, שבשל משוּנוּתו ועריריותו יוחסו לו כוחות חיזוי נבואיים. בוודאי מצד אמי, שהיתה מוצפת באמונות תפלות.

כשהיתה בהיריון איתי, כך סיפרה לי, אותו אבו־חי אמר לה שתלד בן זכר. כבר היו לה שניים, אבל אבי נמלא גאווה מהמחשבה על טרויקה של זכרים. לפנַי היתה אחות שנפטרה בת שלושה חודשים, כנראה ממוות בעריסה, אבל הוא עדיין רצה, כמובן, כמה שיותר בנים. (אמי נאלצה להעמיד פנים שגם היא, אבל תמיד ידעתי שמאוד רצתה גם בנות, ובסוף ימיה ביכתה את העובדה שהיתה מוקפת זכרים, "אפנדים" כלשונה.) וכשאבי שמע על הנבואה של אבו־חי, הוא הצהיר שאם אכן ייוולד לו בן שלישי, הוא יקנה כבש וישחט אותו לכבוד מר אבו־חי. נדר.

"אתה היית ילד חולני מאוד, רזה, עייף," אמרה לי אמא כשפרשה בפני את המעשה שהיה בענייניות גמורה. "יום אחד אמרתי לאבא שלך: הילד הזה כל הזמן חולה. זה בגלל שלא שחטת את הכבש לאבו־חי. נדר זה נדר." אני עצמי מכחיש עד היום שהייתי ילד חולני. ככל הזכור לי הייתי בריא לחלוטין, מלבד שברים פה ושם בגפיים, פנסים בעיניים, שריטות ופצעים שהיו עניין של מה בכך בשכונה שלנו בעיר התחתית בחיפה.

יומיים לאחר פגישתנו הראשונה קופד פתיל חייה של הכבשה. אל הבית הגיע שוחט, את הכבשה גררו מהאמבטיה אל המטבח הקטן שלנו, ופעיותיה הרעידו את הבניין כולו. במטבח הצפוף ממילא התגודדו אנשים רבים – כך לפחות זה נראה לי, המון עצום ורב – ואותי הביאו לזירת האירוע, ילד קטן דחוק בין רגלי המבוגרים, מציץ מתוך יער הרגליים שהפריד ביני לבין ההפתעה שלי. רק חלקים קטנים ממנה ביצבצו ונגלו לעיני פה ושם מבעד לכאוס הכללי. יד הונפה, להב סכין ניצנץ לרגע, קול תפילת השוחט התערב בצליל ההידוס של טלפיים רוטטות.

ואז נדם הכול. כתם אדום ומבריק הופיע על רצפת המטבח, הולך וגדל כמו מאיים לכבוש כל חלקה טובה בבית. אחריו התפשט ריח משונה שלא הכרתי כמוהו, וכל הסיטואציה על מרכיביה היתה יותר ממה שיכולתי לשאת. אחרי הכול, הייתי כבן חמש. שוב נסתי והתחבאתי במקום הרחוק ביותר מזירת ההתרחשות.

את ההפתעה אכלנו בארוחות הצהריים והערב של הימים הבאים בלוויית אורחים רבים. "אח, אח, אח, ישתבח שמו," היו ממלמלים הורי ומכרסמים בעונג מהבשר סביב הצלעות, מנסים בהצלחה מועטה לשדל אותי לטעום ממנו.

"מאז," שחה לי אמא לאחר כל השנים בחיוך של גאווה, "נהיית בריא כמו שור."

כאן מתבקשת כנראה אמירה על כך שהחוויה הרחיקה אותי מאכילת בשר בכלל ומבשר כבשים בפרט, אבל כפי שמעולם לא הייתי חולני, כך לרגע לא נעשיתי צמחוני. בכל הנוגע לכבש – ובכן, אני מקדיש את המתכון הבא לזכרה של ההפתעה שלי.

 

קבוֹבי רון
(בבוכרית: קבב בשמן)
של אמי, נֵקדָם אהרוני

זה תמיד היה אחד מהתבשילים האהובים עלי ממטבחה של אמא: קציצות בשר כבש ריחניות, מעוצבות כקבבים קצרים ושמנמנים, שחומים יפה מטיגון בשמן. היא היתה מצרפת אליהם תפוחי אדמה מטוגנים לצ'יפס זהובים, מוסיפה מעט מים, מכסה ומבשלת על להבה נמוכה כשעה. היה לה סיר ברזל יצוק שתחתיתו קעורה לגמרי, כמו ווק אבל עמוק מאוד, דֶגִי צ'וֹיָן שמו, שָׁם היה הפלא הזה מתרחש.

לכאורה – כלום. קציצות ותפוחי אדמה מטוגנים ואז מבושלים. ברור שהכול יאבד את פריכות הטיגון ויתרכך לגמרי, מה כבר יכול לצאת מזה? אז זהו, שמתרחש כאן פלא. תבשיל נהדר של תפוחי אדמה נמסים בפה, קציצות רכות ועסיסיות ו"רוטב" – בעצם משקע שנקווה בתחתית הסיר – טעים באופן מוזר ולגמרי לא הולם את מראהו הדל. סוג של אלכימיה. כשאמא היתה מכינה את הקבובי רורן בפסח, היא היתה מניחה את התבשיל על צלחת מרופדת שברי מצה גדולים, שהיו סופגים את הרוטב הפלאי הזה.

כשבגרתי מעט למדתי שזאת הגרסה הבוכרית לסופריטו, תבשיל שלאחר גירוש ספרד נפוץ כמו כל המטבח היהודי־ספרדי לכל הארצות שאליהן הגיעו יהודים, ובהן התפתחו גרסאות מקומיות שלו. גם לסופריטו יש, כצפוי, כמה וכמה גרסאות, חלקן עשויות נתחי עוף או נתחי בשר, יש המתבלים בכמון, בפפריקה, או בכורכום, אבל העיקרון זהה: קודם מטגנים עד להשחמה ואחר כך מבשלים שעה ארוכה במעט משמן הטיגון ומים.

 

מרכיבים

לקבבים:

1 ק"ג בשר כבש טחון

1 בצל גדול קצוץ דק

3 שיני שום קצוצות דק

צרור כוסברה קצוץ דק

מלח, פלפל שחור גרוס

1 כף גרגירי כמון

2 ביצים

שמן לטיגון

עוד צריך:

5 תפוחי אדמה גדולים, קלופים, חתוכים לקוביות של כ-3 ס"מ

כוס מים

מלח, פלפל גרוס

 

הכנה

מערבבים את הבשר הטחון עם שום, כוסברה, מלח, פלפל וביצים לתערובת אחידה. צרים מהתערובת בעזרת ידיים רטובות קבבים עבים וקצרים, כ-5 ס"מ אורכם.

מחממים סיר ובו שמן לטיגון עמוק. כשהשמן חם דיו, מטגנים בו את תפוחי האדמה (כשליש כמות בכל פעם) עד שהם זהובים־שחומים. מוציאים ומסננים. מפזרים עליהם מלח ופלפל ומנערים שיצופו בתיבול.

שמים בסיר רחב ושטוח שליש כוס שמן (לכו על שמן זית). מטגנים בשמן החם גם את הקבבים והבצלים, סביב סביב, עד שהם זהובים־שחומים.

מוסיפים לסיר את גרגירי הכמון, הבצל ותפוחי האדמה. מוסיפים מים רותחים, מביאים לרתיחה, מערבבים, מכסים את הסיר ומבשלים על להבה נמוכה כחצי שעה.

פותחים את הסיר, מערבבים את תכולתו בעדינות, מכסים וממשיכים לבשל עוד כחצי שעה.

 

 

05 מרץ

סיד / פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

א

רשומון פנימי

 

הרי ידעה כמה שנים חלפו מאז. במשך עשר השנים הראשונות ספרה כל שנה בתקווה שהזמן ישכיח. אחר כך חדלה למנות מתוך אותה תקווה, לשווא. בחלוף הזמן טמנה את התאריך בעשייה היומיומית. קניות דחופות במרכול, חזרות בתיאטרון, בישול ארוחה חמה לנוגי שחזרה מבית הספר, מהטירונות, מהאוניברסיטה, קריאת ספרים על מקומות רחוקים. היא התאמנה בשִכחה כמו שמתאמנים לקראת חיזוק שריר או הרפייתו. מהיום את שוכחת, אמרה לעצמה בכל יום. מעכשיו את לא זוכרת שום דבר. חשבה שהצליחה, אבל עמוק בתוך המחשבות שניסתה לא לחשוב, ידעה שכמו בלילות שבהם שכבה על גבה, מכוסה עד צוואר, עצומת עיניים, כביכול ישנה אבל בעצם לא נרדמת, דרוכה, ערה, כך גם העניין הזה של השִכחה הוא העמדת פנים. הרי ידעה בדיוק של סכין מנתחים כמה שנים חלפו, ואף על פי כן ניסתה להיזכר. חמש-עשרה? לא. הבת שלה תהיה בת שלושים עוד מעט. אלוהים. שלושים. מבחינתה, נוגה בת עשר. טוב, נו, בת עשרים. אבל שלושים?! אם כך חלפו מאז עשרים ושבע שנים. מפני שנוגה היתה בת שלוש, והיא היתה בדרכה לאסיפת הורים בגן. לכאורה חיים קודמים, רחוקים, שהתיישנו ונבלעו לתוכה בלי קול. אלא שדברים אחדים נשמרים חנוטים, כמו טריים. ודווקא אלה שהיתה רוצה שיכמשו וינשרו מעליה כעלים מתים, ממשיכים לחיות כמו טפילי מעיים.

מה קרה אז? מה בדיוק קרה? היא לא זוכרת. לא. היא כן זוכרת. זוכרת בפרטי פרטים. מעולם לא שכחה, אלא שעכשיו, אולי בגלל השלושים המדומה הזה של נוגי, התעוררה אצלה פתאום אזעקת הזמן.

 

בשלב כלשהו החלה לבקש מנועם ומהחברות שלה שילוו אותה הביתה. עד הדלת ממש. שיעלו איתה לקומה השנייה וימתינו שתיכנס ותנעל את הדלת. כמה זמן? כמה זמן ליוו אותה ככה הביתה? עד לדלת? שנתיים, אולי. לא. שלוש שנים. וכשביקשה, נועם המשיך ללוות אותה גם אחרי שנפרדו. היא לא הסבירה, ולתהיותיהם השיבה שנתקפה חרדה. חרדה מפנֵי מה, הקשתה יסמין, והיא השיבה, כללית.

נועם התעקש שמשהו בה השתנה. היא התעקשה שלא, שמלבד הפחד הזה, מלבד האפלה שמילאה לה את הגוף, הכול נותר אותו דבר.

ודאי שהשתנתה. עכשיו, שנים לאחר מכן, נדמה לה שהיתה אז כמגדל קוביות שקובייה אחת הוזזה בו וכל השאר נותרו תלויות על בלימה, לפני ההתמוטטות.

כשהיה נועם חוזר בשעת אחר צהריים מאוחרת מן הנסיעות הארוכות, מהדרכת קבוצות טיפוליות במכון ומהרצאות בבתי ספר על התאבדות בני נוער וסכנות האינטרנט, והיא טרם הלכה לעבודתה בתיאטרון, שם שימשה אחראית אביזרים, רקוויזיטורית, היה נכנס לבית בחיוך הרחב שלו וקורא, איפה הנשים שלי? היא היתה מצטנפת בכורסה מול הטלוויזיה ובוהה בטלנובלה התורנית, אהבה ושנאה דוברות ספרדית. ממתי את מסתכלת בשטויות האלה, היה צוחק, נוגי כבר ישנה? והיא היתה לוחצת על כפתור הכיבוי וממשיכה לבהות במסך המוחשך. ואז היה ניגש לחדרה של נוגי, מתקן את השמיכה שנשמטה מגופה הקטן, וחוזר לסלון על בהונות, בעוד היא נותרה מצונפת בכורסה כבובה שקפאה. נועם היה נוטל מן המקרר גבינה ולחם ועגבנייה או אולי שאריות מרק ירקות שהכין יומיים קודם לכן, ומספר לה בקול — שהשתדל להיות נלהב גם כשלא הגיבה — על המפגש עם התיכוניסטים, איך ציחקקו בתחילה, ואיך לאט-לאט נכבשו והקשיבו לו — רשרוש שקית במבה לא נשמע — ואיזה שאלות, תקשיבי, בחורה אחת שאלה… עד שנכלם והשתתק.

לא. לא. בהתחלה דיברה. דיברה בלהיטות קודחת, כאילו אסור לה לשתוק לרגע. דיברה בלי הפסקה על החזרות ל"חשמלית" של טנסי וויליאמס, איזה מין שם זה "טנסי"? השם המקורי שלו הוא תומס לַניֵיר, ידעתָ? והיתה לו אחות שברירית שהיתה מאושפזת רוב חייה בבית חולים לחולי נפש. בעצם הוא כתב על חייו שלו. היא צחקה בקול רם מדי, דיברה על השחקנית הראשית, על הבמאי שאמר לה להזיז את הכּוּּס שלה מהבמה ולהביא את הרקוויזיט, מטאטא במקרה הזה, ושכּכה הוא מדבר, האידיוט, בא לה לתקוע לו את המטאטא בתחת הגדול שלו; על הגננת שההורים רוצים להחליף אותה מפני שנתנה לילדים סוכריות. ממש סוכריות, ועוד טופי, שנדבק לשיניים! על כך שהיא מוכרחה לעשות הליכות או יוגה או משהו אחר; על הסיכוי לשלום במזרח התיכון, שאז עוד האמינו בו, על הכול מלבד.

לא. לא. דווקא שתקה. שתיקות ארוכות כמנהרות שחורות. עד שנועם התייאש ממנה.

באותו ערב רחוק, כשחזרה מאסיפת ההורים, הוא שאל איך היה ומה אמר אבא של יותם, החרא הזה שכמעט הלך איתו מכות באסיפה הקודמת מפני שהוא ביקש לצמצם הוצאות, הילדים לא מוכרחים שניצל טבעול, הוא עצמו גדל על מזונות הכי פשוטים, עוף מכובס ופירה עם מרגרינה, ולא נראה שיש לו בעיות בריאות. ואבא של יותם קפץ ונזף בו שעל ילדים לא חוסכים, וששניצל טבעול הוא מזון מזין מאוד ואנחנו לא בצנע או בשואה. נועם, מצדו, זינק אף הוא ממקומו וצעק שמילדים מפונקים יוצאים מבוגרים שחושבים שהכול מגיע להם, וככה נוצרים קפיטליזם, גזענות, כיבוש ואדישות למצב. ואז אבא של יותם התנפל עליו, והם עמדו לרגע חבוקים בחיבוק אלים באמצע מעגל ההורים בגן, כאילו היו שני בנים בגיל של הילדים שלהם, וגננת גדולה היתה צריכה להרגיע אותם ולומר להם שסכסוכים פותרים בשיחה, לא באלימות.

השכונה מן הצד השני של הרחוב הראשי היתה אמידה, בעוד שהם גרו בצד ה"ותיק", הצנוע, ובגן היו ויכוחים אינסופיים על מה להוציא את הכסף וכמה, ועל כן העדיפו שניהם שהיא תלך לאסיפות האלה, לה היתה יותר סבלנות להורים המעצבנים, העשירים האלה, אם כי גם היא לא ויתרה להם.

היא לא השיבה כששאל אותה מה היה באסיפה, והוא התעצבן ושאל למה היא לא עונה, חשב שכועסת, שאל אם כועסת, והיא משכה בכתפיה ועמדה באמצע החדר והסתירה לו את החדשות בטלוויזיה.

מה את עומדת ככה? זוזי, מותק, את מסתירה.

בדיוק הראו את ההמונים במזרח ברלין שטיפסו על החומה והרסו אותה בפטישים, בידיים חשופות.

יא אללה, הפילו את חומת ברלין, הוא קרא, זוזי, מה את עומדת ככה? מה עשיתי? על מה את כועסת?

לא כועסת, פלטה.

הפילו את החומה! שמעת? מה קרה לך?

הידיים היו תלויות לצדי הגוף והמבט בהה בקיר ונדד לספה שריפדו מחדש בריפוד ירקרק פרחוני, ולחלון הגדול מזכוכית אטומה שפנה לרחוב, ואור פנס הרחוב הכתום השתקף בעדו ככתם מטושטש.

זוזי, אָלִי, נו. מה קורה איתך?

כאילו טבעה בסלון, טבעה באוויר.

לא. לא. לא עמדה כלל, להפך, מיהרה. מיהרה וחלפה על פניו, לא עצרה אפילו כששאל אותה איך היה, כשהזכיר את האבא ההוא שכמעט הרביץ לו, לא עצרה. שעטה הלאה, למסדרון, לשירותים. התיישבה על האסלה, בחושך, לא הדליקה אור. שמעה את נועם קורא מבחוץ, היי, אָלִיָה, את שומעת? מחר אני לא יכול לקחת את נוגה לגן. צריך לצאת ממש מוקדם. יש לי הרצאה בבית ספר בירוחם. שמעת? יא אללה! הפילו את חומת ברלין! הקול שלו הגיע מרחוק, כאילו לא אליה דיבר, וכאילו מישהי אחרת, לא היא, הקשיבה, מישהי אחרת, לא היא, השתינה, תלשה פיסת נייר טואלט, ניגבה, קמה, התיישבה שוב על האסלה. נועם המשיך לדבר בסלון, קולו עלה וירד, התגבר ונחלש, ונשמע לה עמום כמתוך ארון נעול, אלא שהיא זאת שננעלה.

לא. לא ישבה על האסלה. לא דהרה על פני הבית, להפך, הלכה לאט, כאילו העמיסו לפתע על גבה תרמיל מלא אבנים, והיא משתדלת ללכת זקופה, אבל האבנים מושכות אותה מטה, כמו את אופליה. הלכה לאט. אולי אמרה משהו, אולי הגיבה למילים של נועם, כן, אמרה, נכון, יופי. בסדר. טוב. מילים אוטומטיות, מילים שאפשר לומר לכל אחד על כל דבר.

לא. לא דיברה, ואם כן, אמרה מילים של מה בכך, מילים שחולפות בלי להותיר קול. היא נכנסה מיד למקלחת למרות שנועם קרא שעדיין אין מים חמים, בקושי היו לאמבטיה של נוגי. הוא הדליק את הבוילר, חכי חצי שעה, בואי, בואי, אלִי, תראי, זה אירוע היסטורי, נוכל לספר לנכדים שלנו שראינו בטלוויזיה איך הפילו את החומה — היא חלפה על פניו, נכנסה ועמדה כך, בבגדיה, תחת הזרם הפושר והחלש (הצינור ישן וחלוד, אמר להם רפי, האינסטלטור, צריך להחליף, אבל הם המתינו שהמצב הכלכלי יתאזן) שהלך והצטנן. אחר כך קילפה מעליה את החולצה הרטובה שנדבקה לגוף ואת המכנסיים והתחתונים, ובעטה אותם לפינת חדר האמבטיה והמשיכה לעמוד תחת המים שכבר היו קרים ממש. לא קרה שום דבר, לא קרה שום דבר, הרגיעה את עצמה, שום פגיעה ממש, מלבד כאב במפרקי הידיים ובצוואר, ועמימות משונה, כאלו התעוררה מהרדמה אחרי ניתוח ומשהו בה השתנה, אבל לא ברור מה. אחר כך עמדה מול המראה שמעל לכיור ובדקה אם יש סימנים. כמעט שאין. אולי טיפונת כחלחלוּת. כמעט לא מורגש. בחוץ נועם צעק — לא ייאמן! הם מפילים את החומה בידיים שלהם! היא השעינה את ידיה על הכיור ובהתה בחרסינה הלבנה. אולי חשבה על האנשים שייאושם גרם להם להתנפץ שוב ושוב על החומה בניסיונותיהם להימלט. על החיים תחת פחד. על חדרים נסתרים שכל מעשה אלימות היה אפשרי בהם. ומה מרגישים האנשים האלה עכשיו, כשיצאו לחופשי, בעוד היא מתכנסת בתוך עצמה, בונה סביבה חומה הולכת ומתגבהת. אולי חשבה רק על אישה אחת, בגילה, שיש לה ילדה, כמו נוגי, ואיך היא צועקת ורצה לחומה הזאת עם פטיש קטן ששלפה מארגז הכלים, ובתוך השמחה הפרועה, כשאפשר פתאום לנתץ את כל מה שהפחיד אותה כל כך, כל מה שהיה יכול להרוג, היא עדיין חשה את המחנק, את הצער שחרת בה הפחד. ואולי לא חשבה דבר. הראש שלה היה ריק ממחשבות, ממילים, מחמלה.

נועם נקש בדלת. מה קורה איתך, את בסדר? היא יצאה עטופה במגבת, נעמדה והתבוננה בו. חריצי עייפות חרצו את לחייו, והעיניים שלו היו אדומות. מבטה שוטט על פניו כמי שמחפשת סימון מקום על פני מפה גדולה. שפתיה נפערו כאילו רצתה לספר לו דבר-מה, ונחשקו. היא פנתה ממנו, הלכה ישר למיטה, וקברה את פניה בכר. מעבר לגווה הגיעו לאוזניה מלמוליו: כועסת. בטח שכועסת. על מה עכשיו, לעזאזל?! קולה המנומנם של נוגי קרא לה מהחדר השני, אמא, בואי, אמא.

בכוח הקימה את עצמה והלכה לחדר הקטן שהיה פעם מרפסת ונועם סגר אותה עם קירות גבס שיהיה לילדה חדר משלה, וכרעה למרגלות מיטת הנוער שקיבלו מתמר ומיקי, אחיו הגדול של נועם וזוגתו כשהילד שלהם היה כבר בן ארבע-עשרה וקנו לו "מיטה וחצי", ושלושתם יחד צבעו אותה בצבעי פסטל, תכלת-ירוק. היא זוכרת, הפנים של נוגי הוכתמו בצבע, והם לא הפסיקו לצחוק.

נוגה שכבה מכוסה עד צוואר, פניו מרוטות הפרווה של הדובי יצחק הציצו לצד פניה מקצה השמיכה. חלמתי חלום גועלי, נוגי אמרה, חלום על משה-משה, היו לו פנים מפחידות. נוגי תמיד קראה לחלומות המפחידים "משה-משה", אולי כי לרופא הילדים קראו ד"ר משה, והיא פחדה ממנו.

היא כרעה ליד מיטתה של נוגה והניחה את ראשה על השמיכה המצוירת ציפורים צבעוניות. לא. לא. היא קמה ועמדה בקצה החדר, סתם עמדה, בהתה בתקרה שנצצו בה מדבקות של כוכבים וירח. אמא, קראה נוגי, אמא.

היא נשקה לנוגי, גררה רגליים לחדר השינה, וצנחה על המזרן.

מה קרה? חקר אותה נועם, אבל היא עצמה עיניים ושתקה לתוך השמיכה. הוא שאל, מה עשיתי? היא ניענעה בראשה. לחשה: כלום, לא כועסת. נועם הניח יד מהססת על ירכה מעל לשמיכה. הסיטה את הרגל ממגעו בתנועה חדה. קרה משהו? מישהו שם העליב אותך?

לא. לא. לא. תתחילי מאיך הגעת הביתה. איך בכלל חזרת משם. את הפרט הזה היא לא זוכרת. בכל אופן, לא זוכרת בבירור. נדמה לה ששאלה אם מישהו יכול להסיע אותה הביתה. לא יכלו. אף אחד לא הגיע עם רכב. רצתה לבקש שילוו אותה. מדרכות ארוכות וכבישים אינסופיים נמתחו בין הגן הקטן לבית. היא לא תוכל לחצות בדרך הזאת. לחלוף על פני המקום המדויק. ומה אם הסכנה עדיין אורבת לה שם? או בכל מקום אחר בדרך? ייתכן שהנואשות ניכרה בקולה, מפני שאמא של ילד שלא היה חבר של נוגה והיא אפילו לא ידעה את שמה, אמרה שהיא הולכת לכיוון אבל פונה ימינה לקלונימוס. כלומר יהיה עליה ללכת לבדה מרחק ארבעה רחובות. איך חלפה על פני הרחובות הללו? עדיין לא הומצא הטלפון הנייד. לא יכלה להתקשר לנועם שיבוא. או לדורית או ליסמין. רצה. רצה כמו בנעוריה, כשחזרה עם חברותיה מבילוי במועדוני ריקודים במונית שירות, והן, כולן, ירדו לפניה. היא גרה הכי רחוק. ומהרחוב הראשי היתה עוד כברת דרך אפלולית, מוארת בפנס רחוב בודד שאורו רק הדגיש את האפלה. והכבישים הריקים. בשכונת ילדותה לא הסתובבו בחוץ בערב. ודאי לא בשתיים אחר חצות. ולא, היא לא פחדה ממישהו שיגיח, אלא מן החוץ עצמו. את כל הדרך היתה עושה בריצה. בנשימה נעתקת. עד שנענה המנעול לסיבוב המפתח, עד שנעלה את הדלת מאחוריה ונשענה עליה, כמי שהגיעה למקום מבטחים.

וככה רצה. האור שעלה מן המרפסות הפתוחות היטשטש לכדי פס אחד ארוך. כמו כווייה.

לא. לא ככה. היא נזכרת. האמא של הילד שלא היה חבר של נוגי ולפעמים אפילו הציק לה בארגז החול, הלכה לצדה ופיטפטה. פטפוט שמוציא מן הדעת. המליצה על ג'ימבורי במרכז לחינוך גופני של מורה ידועה במרכז העיר, וכמה זה עוזר לילד, ושיעורי מוזיקה, השכלה מוזיקלית בגיל הרך הכי אפקטיבית. היא היתה עם עומר בקונסרבטוריון, והמורה מדהימה, הכירה לילדים כלי נגינה ונתנה להם להתנסות. וכמה שיבחה את חוש הקצב של עומר, וחינוך מוזיקלי מעודד ילדים לסובלנות ולהקשבה, להתחשבות באחר, הרי לא חוסכים על ילדים. זאת ההשקעה לעתיד —

ובינתיים הגיעו לקלונימוס. ולא נעים לה להיזכר, היא החלה לבכות. בכי חרישי. לא מתפרץ. מגומגם. אין לה מושג מנין צץ הבכי הזה. והרי לא הרגישה כלום. שום דבר לא הרגישה, כאילו לא היא הולכת שם עם האישה הזאת אלא מישהי אחרת, זרה, אפילו לא דומה לה. מנין הגיע הבכי? האישה נבהלה. מה קרה? את מרגישה לא טוב? עכשיו היא זוכרת. כן. מפני שרצתה לספר אבל לא יצאו לה מילים, וגם אחר כך לא יצאו, כאילו המילים יכולות לברוא ולהעלים מציאות.

האישה הציצה בשעונה, והמשיכה ללכת לצדה גם אחרי שחצו את רחוב קלונימוס, וחדלה מפטפוט הנמלים ששיגע אותה, רק שאלה איפה היא גרה, והלכה איתה עד לבית. הבכי פסק, אבל האבנים בחזה הכבידו, ולא היה נעים, אף פעם לא היתה נזקקת כזאת, להפך. תמיד בעצמה ולבד, גם עם נועם, אפילו אחרי הלידה, עם החום הגבוה והדלקת בתפרים, קמה והכינה מרק. נועם ניסה להציע לה תה או סלט, אבל רק היא יודעת איך היא אוהבת את התה שלה ואת הירקות חתוכים קטן-קטן. נועם היה קורע את העגבניות והמלפפונים ומשליך לקערה בלי סדר, ואת שקיק התה היה משאיר במים זמן רב מדי. עד שתסביר איך בדיוק לעשות הכול, כבר יותר קל לקום ולהכין. אפילו כשהיתה ילדה חיממה את האוכל על הגז, אכלה לבדה, הדיחה את הכלים לפני שאמה חזרה, אִם חזרה. אביה תמיד סיפר לה במין גאווה שהחלה ללכת כבר בגיל תשעה חודשים, וכשרצה לתת לה יד, הרימה כתף בסירוב. בַד, אמרה, בַד. כל כך עצמאית היית, אמר וחייך אל נועם, כמבין את התמודדותו עם העצמאות הזאת. וכשעברה לעיר הגדולה לאחר השחרור מהצבא ארזה את הפטפון ואת התקליטים שקנתה בשכר השמרטפות ועברה לדירה קטנה עם שני שותפים. בלי עזרה.

ואחר כך פגשה את נועם לראשונה בהרצאה של פרופסור קרייטלר על הפסיכולוגיה של האמנויות. הוא איחר, ונכנס בצעדים זהירים, לא להפריע, התיישב במקום הפנוי לצדה, הצמיד את פיו לאוזנה ושאל בלחש מה נושא ההרצאה היום. היא לחשה חזרה: מחול. הוא השיב שאף פעם לא הבין כלום במחול. היא ענתה שלא תמיד צריך להבין הכול. פרץ צחוק נמלט מגרונו, וסטודנטית שישבה לפניהם סובבה את ראשה ורעמה בלחישה — שקט! נועם והיא החליפו מבטים, והצחוק האסור התגלגל על אף ניסיונות השווא שלהם לבולמו.

אחרי ההרצאה ישבו על הדשא הלח ודיברו עוד על מחול ותיאטרון. היא סיפרה לו שהיא לומדת משחק, כאן, באוניברסיטה, ואולי תהיה שחקנית, אם תתגבר על פחד הבמה, והוא אמר, פסיכולוגיה שנה ג'. הם דיברו ודיברו, מופתעים. הוא גר במעונות ליד הקמפוס, קיבל מלגת מגורים בגלל המצב הכלכלי הדחוק והבית הרחוק. היא חלקה דירה עם שותפים בדרום העיר, והיה עליה לתפוס את האוטובוס האחרון, בחצות. הוא ביקש ללוות אותה, אבל היא הניחה בידו פיסת נייר שקרעה ממחברת. מִספַּר הטלפון שלה היה רשום עליו באלכסון. אין צורך, זה רחוק, אמרה, ולא יהיה אוטובוס חזרה. היא תסתדר, כמו תמיד. הוא ליווה אותה לתחנה. הם לא חדלו לדבר, כאילו התגלה להם מעיין שופע מילים רק שלהם, על המקומות שבאו מהם, ועל המחשבות שלהם, על החיים, ועל המצב בארץ, והחלומות לתקן את העולם, נו, טוב, רק את הארץ, וכמה באמת הכול אידיוטי וחסר תכלית, ובעצם הם רק מעמידים פנים, משתדלים להרגיש חלק ממשהו. כשגילו כמה הם דומים, שמחו בגילוי, ולרגע נעלמה הבדידות, לרגע באמת הרגישו שייכים לחיים האלה, ורוח חמימה חלפה בין שניהם ועטפה אותם, כמחסה. הוא ביקש שוב ללוות אותה ושאל אם היא לא פוחדת לחזור לבד לדירה שלה, שם בדרום המסוכן בשעה הזאת, והיא צחקה, מה פתאום, לא יותר מסוכן שם מאשר כאן, בצפון העיר, רק שכאן יש מראית עין של ביטחון, ובכל מקרה, לא פוחדת. כשהגיע האוטובוס ריפרפה נשיקה על שפתיו והלכה ממנו, חזרה לבדה, כמו תמיד. עצמאית.

ועכשיו היא נבהלה רק מן המחשבה להיות לבדה, וברעד הלכה לצד האישה הזרה הזאת, עוד צעד ועוד בניין ועוד רחוב, בלי מילה. פחד שחור מילא אותה, שלא תעזוב אותה השומרת הזאת, שלא תשאיר אותה ברחוב, בסכנה. היא לא נטשה. עד הבית ליוותה אותה. עד לבניין ממש. זה כאן, לָאטה כשהגיעו ולא ידעה איך להודות לה, לאישה, שאמרה, זה שום דבר ותרגישי טוב. תעשי מקלחת חמה ותיכנסי למיטה, מחר הכול יהיה בסדר. המילים האלה עטפו את הגוף הדואב שלה, ולרגע האמינה שמחר יהיה בסדר. אבל לא. לא באמת האמינה. ידעה שלא יהיה.

לפני שעלתה במדרגות נשמה נשימה עמוקה וטיפסה לאט, מדרגה-מדרגה, כאילו הזדקנה בבת-אחת. לרגע היססה מול הדלת הסגורה. מאחוריה היו החיים שהשאירה אך לפני שעתיים. היא הדיחה את ההיסוס מתוכה, הרי הגיעה הביתה, כאז, בלילות נעוריה, ופתחה את הדלת במפתח. אבל גם כאשר כבר היתה בפנים ונשענה על הדלת, לא הרגישה שהגיעה לחוף מבטחים, מפני שהסכנה כבר נטמעה בגוף שלה. נחרכה בה כמו חותמת שמטביעים בראשֵי בקר.

למחרת לא היה בסדר, וגם לא למחרת ולמחרת ואחרי חודש והלאה. כמה זמן? חודשים. שנים. בלילות, לכודה בעֵרות מענה, לא נרדמת, ביקשה שיחלוף הזמן. שידלג עשר שנים קדימה, שהדבר יישכח, שתוכל להביט לאחור ולהיזכר בזה כאילו היה משהו שקרה למישהי אחרת, משהו שאיבד את נוראיותו ואת שייכותו אליה.

ועל אף הזמן שהתגלגל, כדרכו, במחזוריות של עונות, שרבֵי האביב, זיעת הקיץ, שלכת הסתיו ושפַּעות החורף, והיתה, לכאורה, נחמה במחזוריות הזאת, הלאה-הלאה מן האירוע ההוא, עדיין לא יכלה לומר אפילו לעצמה שלה קרה הדבר. מין "דבר" שקורה רק לאחרות. מין "דבר" שנלחש בין חברות, את יודעת, ההיא, שלמדנו איתה באוניברסיטה. משהו שמדברים עליו בחדשות, שקוראים בעיתון. משהו שאף פעם לא יכול להיות אפילו קרוב אליה.

היא זוכרת את ניסיונות ההתעלמות. תתנהגי כרגיל. שלא יבצבץ התוך הקרוע. חייכי את החיוך המוכר שלך, זה שתמיד כיסה על האימה. תתרכזי בקולה הגבוה של נוגי ששואל שאלת תינוקת תמה. תתרכזי ברשימת הקניות בסופר. תתרכזי במה שכולם מדברים בו עכשיו, החומות שנפלו. התקווה. העולם המשתנה. אלא שהיא הרגישה כמי שקיבלה בשורה מרה של מחלה קשה, סופנית. החומות יכלו לקום או ליפול, דבר לא יעצור את צניחתה לבדה לפיר עמוק, חד-כיווני.

 

פתיחת הנובלה "זיכרון סמוי"

 

05 מרץ

דברים שמצאתי במחסן המשפחתי / פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

סבא מנחם ושָריף שאנטי

"הרואה את המתים, אין לו מילים להגיד
הוא הולך הצדה וממשיך לחיות,
כמי שהפסיד."
חנוך לוין
"הַאִם
אוּכַל לְדַבֵּר עַל שָׁלוֹם וּמִלְחָמָה
בֵּין הַקָּרְבָּנוֹת וּבֵין קָרְבְּנוֹת הַקָּרְבָּנוֹת, בְּלִי
מִלִּים עוֹדְפוֹת וּבְלִי מַאֲמָר מֻסְגָּר
הַאִם יֹאמְרוּ לִי: אֵין מָקוֹם לִשְׁנֵי חֲלוֹמוֹת
בַּחֲדַר שֵׁנָה אֶחָד?"
מחמוד דרוויש

 

"אמא, איפה היית בארבעים ושמונה?"

"את מתכוונת למלחמת השחרור?"‏

"מה עשית, מה ידעת?"

"את יודעת שהייתי בחיל הקשר. סיפרתי לך כבר הרבה פעמים את הסיפור הזה."‏

אולי היא מקווה שאוותר ואולי רוצה להרוויח זמן.‏

"ספרי שוב, בבקשה."‏

"הייתי בחיל הקשר. נכנסתי לרמלה בעקבות הכוח הכובש. ראיתי צלחות עם אוכל על השולחנות."

"מה חשבת?"

"לא חשבתי. היתה מלחמה."‏

"ובכל זאת, בטח חשבת משהו. אנשים עזבו את ביתם, השאירו אוכל על השולחנות."‏

"אתם לא הייתם אז. אתם לא יכולים להבין מה היה אז."‏

כשאמא מתחילה לדבר בלשון ה"אתם", היא מאותתת שהשיחה נגמרה. ליתר דיוק, הצוהר שנפתח אל האישי נסגר בטריקה. היא צודקת. אני לא באמת יכולה להבין מה היה אז. מה זה להיכנס לבית ולראות שולחן ועליו צלחות עם אוכל. אני חושבת על שולחן האוכל שלנו, שרוט ודביק. סביבו שישה כיסאות. הצבע הירוק של מסעד הכיסאות משרטט רישום ירקרק על הקיר, צל אינספור ישיבות וקימות. מה היה נותר על השולחן? תבשיל ירקות. אורז ועדשים. אולי טורטיות. אולי פסטה ברוטב עגבניות וגוש פרמזן. וסלט. מה הייתי לוקחת אם הייתי צריכה לברוח באמצע הארוחה? אוכל יבש? בגדים חמים? שמיכות וסדינים? בספר "האופסימיסט" כתב אמיל חביבי על החמורים שנותרו נטושים לאחר הריסת הכפרים הערביים. לנו אין חמורים או עזים אבל מה יקרה לחתולים? מה יקרה לנו? הדמיון שלי מסרב לשתף פעולה, ממאן להיכנס עמוק לתמונה הזאת, מוכן רק לרפרף על פני השטח. יש לי ילדים בסיפור הזה או עדיין לא? זה משנה את התמונה כולה. איך סוחבים את הבנות על הידיים? לאיזה מרחק אפשר? קר בחוץ וגשום או חם בחוץ? הן צמאות, רעבות. הן שואלות שאלות, ולי אין תשובות. לא באמת יכולה להבין את המשמעות של רגע אחד שבו אנחנו הופכים חסרי כול. רגע אחד שממנו אין דרך חזרה. רגע אחד שבו אנחנו פליטים וגולים.

"אמא, קראתי אצל בני מוריס שהיה טבח בלוד. קראתי שהיה חם, ועשרות ואולי מאות מתו מתשישות ומצמא כשפקדו עליהם לצעוד מזרחה. שהיו אנשים שמרוב צמא שתו את השתן שלהם." את המשפט האחרון אני לא אומרת לה. אני חסה עליה. היא בת שמונים ושמונה. גם לא מספרת לה שמוריס מספר שוועדת שרים מיוחדת מחקה מספר הזיכרונות שכתב יצחק רבין את הסיפור על תנועת ידו של בן גוריון. תנועת יד שאמרה: גרש אותם.

קרב אדירים מתחולל על הנייר. האם לכתוב סיפור או ממואר או כתבה עיתונאית? נרטיב או פולמוס? אני רוצה סיפור. העובדות היבשות מספרי ההיסטוריה חודרות בכוח ברוטאלי את קירות הסיפור שקורסים סביבי כמו בית שנהרס. מנסה לחפור את דרכי החוצה מתוך תלי תלים של עובדות. רוצה לעבוד עם הקול שלי. צריכה לכבוש אותו. הוא לא מספיק חשוב. מה כוחו לעומת הספרים שיוצאים לאור וכובשים את המדפים? מה כוחו לעומת קולם של פרופסורים, היסטוריונים וגיאוגרפים, ששוקדים יום ולילה על מחקרים מעמיקים במכוני מחקר מובילים ועתירי תקציבים? הם בני סמכא. אני בורחת. לשווא אני מאשימה את המומחים, את המילים, את הספרים, את כתבי העת. מרצוני החופשי אני קוברת את עצמי בתוכם. כאילו שם אמצא את
התשובה.

מדוע אני מאשימה את אמא שלי? למה אני מחפשת מה היא עשתה או לא עשתה אז? מה אני עושה כאן ועכשיו? מה עשיתי בזמן "שלום הגליל" ו"חומת מגן" ו"עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" ו"צוק איתן", מלחמות בוטיק עם שמות שכמו נהגו במוחותיהם של קופירייטרים ממשרדי פרסום מצליחים?

 

יום העצמאות 2011. כנסייה ברחוב המגינים בחיפה. שמו הקודם של הרחוב היה "הדרך הראשית", ובשנת 1935, לכבוד יובלו של המלך הבריטי, שוּנה ל"המלך ג'ורג'". שמו הנוכחי נקבע לאחר קום המדינה, לזכרם של מגיני חיפה. באתי לכנסייה לטקס אלטרנטיבי לציון יום העצמאות יחד עם יום הנכבה. הרגשתי שהטקס הזה הוא המקום הנכון לי. כבר שנים שאני לא יכולה לחגוג את יום העצמאות כי הבטן שלי כל כך מלאה בביקורת. העם הנבחר? למה נבחרנו? איך כבה ה"אור לגויים"? מה אנחנו מפיצים? אפילו השאלות האלה מאוסות עלי. רוצה להימלט מהסיסמאות. שידלתי את חברתי טלי לבוא איתי, והייתי במתח: איך היא תחווה את האירוע? מה היא תחשוב על הטקס? מה היא תחשוב עלי? הרגשתי כיווץ קטן בגוף. אולי אני בעצמי לא בטוחה שזה אירוע נכון. אולי אי-אפשר באמת להיפגש ביום הזה, שהוא יום שמחה וגאווה ליהודים ויום אבל ואובדן לפלסטינים. לא זוכרת מה היה במעגל. נדמה לי שכל אחד הוזמן להדליק נר ולשתף לזכר מי הוא מדליק. אחר כך ביקש המנחה שנתחלק לקבוצות קטנות של שלושה-ארבעה, וכל אחד יספר סיפור אישי. טלי הודיעה לי שהיא עוזבת. אין לה כוח לסיפורים האישיים האלה. ובכלל אין לה סבלנות למה שקורה כאן, זה יותר מדי מתייפייף בשבילה. וחוץ מזה איך אפשר באמת להחליף סיפורים, הרי אין כאן כמעט ערבים. התביישתי להודות שגם אני הייתי עסוקה בספירה ובניחוש, לא תמיד קולע, מי כאן ערבי ומי יהודי. משהו בי מתערער. אני מסתכלת על עצמי מבחוץ. יש בי משהו שמלגלג על הרוחניות הזאת — מעגלים ונרות — ששואף להיגיון ורציונליות. אולי זה באמת בולשיט תמים? ובו בזמן אני טרודה במחשבה איזה סיפור אישי אספר, נודדת בין האובדנים שלי. גידי שנהרג בתאונת אימונים בצבא? גידי היה חברו הטוב של החבר שלי. אחרי שנהרג בדיתי לעצמי סיפור, כדי לטעום מעט מהרומנטיקה של השכול, שהוא בכלל היה האהוב הסודי שלי. גזרתי את קלסתר פניו מספר המחזור בבית הספר התיכון שבו למדנו, ושמתי במדליון שענדתי. או דוִד, בן דודי היפה והאהוב, שהיה בסיירת אגוז ונהרג מבזוקה מאולתרת בגבול הצפון כשהייתי בת חמש-עשרה. אני זוכרת איך הצטרפתי לאבא שלי לבשר לאמו, לסבתא שלי ושל דוד, את הבשורה המרה. צילצלנו בדלת. היא פתחה. אבא לא היה מסוגל לדבר. בקול חנוק הוא רק אמר את השם דוד ושוב דודי, והיא התחילה לצרוח. באותו ערב התעקשתי ללכת לפעולה בצופים, ואחותי הגדולה התמרמרה איך אני מסוגלת, ואני הלכתי כי רציתי שירחמו עלי. רציתי שיצטופפו סביבי וישאלו אותי שאלות. רציתי להיות מרכז הערב — נוּגה, יפה ושותקת.

ניירוּז החלה לספר. הוריה פליטים מרמלה. היום הם חיים בירדן. מיד ידעתי שלא אספר על גידי ולא על דוד, אלא על אמא שלי. בזמן שאני מקשיבה לניירוז בראשי שאלה רודפת שאלה. איך הם עזבו את העיר? האם הלכו ברגל בשרב של חודש יולי? מה יכלו לקחת איתם ומה השאירו בבתים הריקים שאליהם נכנסה אמי? כשהגיע תורי לספר, הבטתי בעיניה העצובות-כועסות של ניירוז. בקול חנוק ומצומצם סיפרתי את סיפורה של אמי שנכנסה בארבעים ושמונה לרמלה וראתה אוכל על השולחנות. השתררה שתיקה. אני רעדתי וניירוז רעדה. לרגע נפתחה דלת. ברגע הזה לא היינו סמלים ולא ייצגנו אומות ועמים.

מאז המשכנו להיפגש. לא שבנו לדבר על רמלה. בפגישה האחרונה היא סיפרה לי שהוריה מזדקנים והיא רוצה שיבואו לגור איתה כאן בחיפה. הפקיד במשרד הפנים אמר לה שיוכלו להישאר בישראל שלושה חודשים לכל היותר. אני מוצפת בתערובת של בושה ואשמה יחד עם חוסר אונים משתק. יודעת שזה חוק במדינה, התיקון לחוק האזרחות, אין איחוד משפחות של פלסטינים. האם אחרי יותר משבעים שנות מדינה, שלתוך ריבונותה נולדתי, אני יכולה בכלל לדמיין מצב שבו החוק מפריד ביני לבין הורי או ביני לבין ילדי?

 

בספר התצלומים של אריאלה אזולאי, "אלימות מכוננת: 1947-1950", מתועדת ההפרדה בין הפלסטינים לבין בתיהם ובין גברים לנשים. בעמוד 40, בצילום שצילם בשבעה ביולי 1948 דוד אלדן מלשכת העיתונות הממשלתית, רואים אישה שעומדת מצדה האחד של גדר התיל ומשוחחת עם גבר דחוק בין גברים אחרים מצדה האחר. בכיתוב לתמונה מצוין ש"אותו ייקחו למחנה שבויים. אם יתמזל מזלה שוב, בתוך שנה או שנתיים טופסי הבקשה שלהם לאיחוד משפחות יאושרו. ברוב המקרים ההמלצה תורה על איחוד המשפחה מחוץ לגבולות המדינה." אז זאת היתה מדיניות מתחילת קיומה של מדינת ישראל ולא רק התיקון לחוק האזרחות משנת 2003. בספרו של בני מוריס, בדיון על צעדים לפתרון בעיית הפליטים, הוא מספר על תוכנית "להקלת גורלן של משפחות ערביות, שהופרדו עקב המלחמה", אך בפועל נהנו ממנה רק קומץ משפחות. על פי פרסום של משרד החוץ הישראלי, עד ספטמבר 1951 נכנסו לישראל רק 1,965 פליטים במסגרת איחוד משפחות. היום, בשנת 2019, הוריה הקשישים והחולים של ניירוז שגורשו מאל-רמלה, לא יכולים לחיות בחיפה ליד בתם. מסיבות ביטחוניות או מסיבות דמוגרפיות שאינן רלוונטיות במקרה של הורים קשישים, ומוסריותן מוטלת בספק בכל מקרה. בתצלום בעמוד 133 רואים נשים, ילדים וזקנים יושבים על ערימות של שמיכות ולידם שקים, חבילות וצרורות. בכיתוב המלווה מוסבר שאנשי משרד המיעוטים ניסו אמנם לפעול לעצירת הגירוש, אך "מאמציהם נתקלו בהבטחות שווא ובהונאה. בתוך זמן קצר, מאוכלוסייה של כ-50,000 איש בשתי הערים (אל-רמלה ואל-ליד) נותרו בהן רק 1,000 איש."‏

בלתי נתפס. צלמים מצלמים גדרות תיל וכפרים מרוּקנים. צלמים מצלמים טורי פליטים. נשים וצרורות על ראשיהן, ילדים וזקנים, צועדים אל מחוץ למסגרת התצלום. מה הם חשבו? איפה נשמרו התצלומים האלה? מדוע לא ראיתי אותם בספרי ההיסטוריה? הגיאוגרפיה? במוזיאונים? מדוע שתקו הורים ומורים? בספרו "טייס קרב" כותב אנטואן דה סנט-אכזופרי שמלחמה היא מחלה, כמו טִיפוּס. כולנו חולים. איננו מחלימים. האם אמא שלי ראתה מראות כאלה? האם להתעקש ולשאול אותה שוב? להראות לה את התצלומים? אמא גם סיפרה לי על כיסא. היא לא בטוחה אם היא הביאה את הכיסא. נדמה לה שחבר הביא לה למזכרת. היא כבר לא זוכרת. לא משהו גדול. כיסא מקש שנקרא בבית הוריה הכיסא המוחַמדָני. לא זוכרת אם סיפרתי לניירוז על הכיסא. אני חושבת שלא הייתי מסוגלת לספר לה שאמא שלי בזזה כיסא או הסכימה לקבל שלל מלחמה. קראתי על היקף הביזה. אדמות. ציוד חקלאי ותעשייתי. רהיטים וכלי בית, שטיחים, ספרים. ספרים עם הקדשות וחותמות אקס ליבריס שעדיין שוכבים בספרייה הלאומית בירושלים. בתצלום שצילם בנו רותנברג ומופיע בעמוד 35 בספר "אלימות מכוננת", נראים גברים כלואים מאחורי גדר תיל. בכיתוב מתחתיו מסופר על פרוטוקולים של ישיבות ממשלה, שמהם עולה שבשעה שהגברים רוכזו מאחורי גדרות, נשים בעיר נאנסו ונלקחה ביזה. אני מחפשת בקדחתנות בספרו של בני מוריס. באינדקס מופיע הערך "טבח", אבל לא מופיע "‏אונס". בתערוכה "תסיסה // דיור, שפה, היסטוריה. דור חדש בערים היהודיות-ערביות" שאצרה רונה סלע, במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב, הוצג מיצב של מאיר גל ובו מופיע ציטוט מדברֵי אהרון ציזלינג, שר החקלאות, שאמר בישיבת ממשלה ביולי 1948 בתגובה למעשי האונס ברמלה, כי למעשי אונס הוא יכול לסלוח (למעשי אונס הוא יכול לסלוח?) אבל לא למעשים שנראים לו חמורים יותר, שבהם חיילים הסירו "טבעות מידיים ותכשיטים מהצוואר". בקטלוג של התערוכה משנת 2013 אני קוראת במאמר של רונה סלע על תפקידו של מוזיאון עירוני. היא מתארת כיצד המוזיאון של העיר רמלה נמנע מלתת ייצוג להיסטוריה, לתרבות ולהווי של עיר שהיתה פלסטינית עד 1948, וכן נמנע מעיסוק בנושאים פוליטיים מעוררי מחלוקת. בתצוגת הקבע של המוזיאון, השם הפלסטיני אל-רמלה אינו מופיע. אין אף תצלום מההגליה ומהגירוש. אין כל אזכור לסבלם של העקורים והמגורשים, למעשי הביזה והאונס. הם ותרבותם מחוקים מההיסטוריה.

 

מה הקשר שלי לסיפור הזה? את הכעס שלי אני מכוונת אל העבר. יותר קל מאשר להתמודד עם ההווה. איך הם יכלו? הדור של סבא וסבתא שלי, של אמא ואבא שלי. איך הם נתנו ידם לכך? איך הם שתקו? כשהייתי ילדה בת עשר, שנתיים לפני מלחמת ששת הימים, טיילתי עם הורי בכפר האמנים עין הוד. הם לא דיברו על עין ח'וד, על מה שקרה כאן לפני פחות מעשרים שנה. אולי הם לא ידעו? אולי חשבו שאני צעירה מדי? הם לא סיפרו לי על מרסל ינקו, שהיה ממייסדי כפר האמנים עין הוד וגם ממייסדי הדאדאיזם, זרם אמנותי שאחד המניעים להיווסדו היה זעזוע מזוועות מלחמת העולם הראשונה. מה חשב ינקו על זוועות מלחמת 1948? בריאיון קצרצר עם מרסל ינקו, שמצאתי ביוטיוב, הוא אמר שייסוד עין הוד היה פעולה חברתית דאדאיסטית. כשנשאל על אסתטיקה באמנות, ענה שלדעתו חוקי האסתטיקה באמנות נעלמו מן העולם — יש רק אתיקה. מה חשב על פליטי עין ח'וד שמתגוררים בקרבת מקום ואין נותנים להם לשוב, והם רואים אותו ואת האמנים האחרים נכנסים לבתי האבן היפים שלהם וגרים בהם ומקימים סדנאות וגלריות? אולי ביקרנו בסטודיו של מרסל ינקו באותו טיול משפחתי. קרוב לוודאי שראינו סדנאות וגלריות ובתי בד. הזיכרונות שלי מטושטשים, ומה שאני זוכרת מורכב מקטעי סיפורים ששמעתי שוב ושוב על הטיול לעין הוד. דבר אחד אני זוכרת בבירור. למכונית שלנו מצא את דרכו גוש של זכוכית ירוקה. זוכרת צחוק כבוש ושיחות נוקבות. זאת גניבה. לא נכון. זה סתם היה זרוק. לא נכון, גנבתם. סתם גוש של זכוכית ירוקה. גדול, כבד, חותך. למה "סחבו" אותו? ולמה לאחר הגניבה או הסחיבה לא הניחו אותו בגינה או בסלון? חבוי מעין כול, מעומעם ואדיש, רבץ הגוש במחסן, ועם השנים לבש אבק ושכחה. אולי גוש הזכוכית בכלל לא מעין הוד. פתאום אני זוכרת לוח קרמיקה צבעונית שבור בפינה אחת. זאת גניבה. לא נכון. זה סתם היה זרוק.

את הסיפור האמיתי איש לא סיפר לי. הייתי צריכה לגלות אותו בעצמי. יש בכלל כזה דבר, סיפור אמיתי? אולי זה תמיד כך, דור בונה סיפור, והדור הבא מקעקע אותו. מה גילית? סַפּרי עוד, חשפי את השלדים הפרטיים שלך. את העצם הראשונה הגישה לי כמִנחה אמא שלי. "קחי," הושיטה לי תיק מסמכים ישן נושן שהיה שייך לאביה מנחם, סבא שלי, שהיה עורך דין ונפטר לפני שנולדתי. בין המסמכים מצאתי שבראשית 1930 קנה סבי מאנשי תול-כרם (כך במקור) אדמה בעבור ציונֵי בלגיה (כך במקור) שעליה קם היישוב כפר יונה. מתווך הקרקעות הפלסטיני היה שָריף שאנטי. מהו מקור המידע? מהו מקור סמכותי ומי מעניק הסמכות? יש רק מקור אחד? הסופרת הקנדית מרגרט אטווד כתבה שכותבים הם כמו עורבים — את הדברים המבריקים הם גונבים ומשלבים אותם בתוך הקן הסתור שלהם. אם כך, מה ההבדל בין מקור העובדות ומקור העורב, ומי גונב ממי?‏

אחד המקורות הוא מכתב שכתב סבא שלי אל שריף שאנטי, שדירות רוטשילד 111, תל אביב. התאריך הוא אחד במאי 1950, י"ד באייר תש"י. אני שואלת את אמא שלי אם ביקרה אי-פעם בכפר יונה. ביקור בכפר יונה היא לא זוכרת, אבל כן זוכרת שהיישוב נקרא על שם נדבן יהודי בלגי בשם יונה פישר שקנה את האדמות. מידע על שאנטי אני מוצאת בספרו של הלל כהן "צבא הצללים: משת"פים פלסטינים בשירות הציונות". שריף שאנטי היה שייך לפלג היפואי של משפחת שאנטי, וכמו רבים מבני המשפחה עסק בקניית אדמות ובמכירתן ליהודים. למה ומדוע? אולי האמין בקיום יחסים טובים עם שכניו היהודים. אולי קיווה שהיהודים יביאו לפריחה כלכלית, וצריך היה להתפרנס. אולי רצה לנצל את ההזדמנות להתעשר. ככל הנראה גם אהב את מנעמי החיים.

סבא שלי נהג לנסוע לשווייץ ולטפס בהרים. "זה מורה הדרך השווייצרי," מצביעה אמא שלי על תצלום — גבר שעומד לצדו של סבא שלי, וברקע הרים מושלגים. אני בוחנת את הפרטים. שני הגברים לבושים באורח דומה, למורה הדרך השווייצרי שפם עבות לבן. מכנסי שלושה רבעים מיוחדים לטיפוס הרים עד מתחת לברך, גרבי צמר גבוהים ונעלי הליכה כבדות. כשהתחלתי אני לטפס בנעלי התעמלות בדרום סיני, לא הכרתי את התצלום הזה. ואולי הכרתי והספקתי לשכוח. בקורס מדריכים לטיפוס צוקים בפלס-אי-ברנין (‏(Plas-y-Brenin‏ שבוויילס הסבירו על חשיבות הביגוד — חשוב לשמור על חופשיות תנועת הברך. הגמישות והקואורדינציה חשובות לא פחות מהכוח, כמו ריקוד על משטח אנכי. אבל לפני שיודעים לרקוד, צריך ללמוד ללכת, להגיע עד למצוק עצמו. זה החלק האפור והמייגע. צועדת עם כולם במעלה המדרון. התרמיל כבד והחבל מעיק. המצוק נראה רחוק. למרות הקור אני מזיעה בתוך המעיל. יש בזה משהו מעיק, השחור-‏לבן הזה, הקיצוניות של הטמפרטורות. בחוץ קור צורב, נושך בקצות האוזניים ובאף, נוגס באצבעות. בפנים חלקלק ודביק וחם. הזיעה וריח הגוף כלואים בתוך הבגדים, אין להם לאן להתנדף. ממשיכה ללכת, מביטה שוב במצוק. עדיין רחוק.‏

סבא עומס תרמיל גב. על כתפו של מורה הדרך מוצלב חבל עבה. התקדמות טכנולוגית נמתחת כמו חבל שהולך ומתדקק מִסב לנכדה. החבל שבו השתמש סבי בעת טיפוס בהרי האלפים היה עשוי מסיבי צמחים. אולי בננה, אולי פשתן או קנאביס. החבל המודרני שבעזרתו טיפסתי אני, עשוי סיבים סינתטיים ועובר בדיקות נפילה ובדיקות עמידוּת בפני קריעה על פינות חדות.

הגענו למצוק. קסדות על הראש. גושי המתכת שיצילו אותנו מנפילה מוּצאים מהתרמיל ונתלים בטבעות קפיציות על חגורה מיוחדת. מטפסים בזוגות. הראשון תוחב לסדקים בסלע גושי מתכת שאליהם מחוברות טבעות קפיציות, ומעביר דרכן את החבל. השני מזין את החבל. אם ייפול המוביל, יעצור השני את החבל, והמוביל יישאר תלוי על אחד מגושי המתכת האלה. הוולשי, מורה דרך מקצועי, סיפר לי שפעם נפל, וכל ההגנות נתלשו מהסלע, וגם השני שלו נתלש, ושניהם נפלו, השני אל מותו והוא אל חודשים ארוכים בבתי חולים. כל הגוף שלו מלא פלטינות וברזלים. אני מנסה לא לחשוב יותר מדי. מחוללת מִבליטה לבליטה, מִזיז לזיז, אוהבת אותם, את הבליטות והזיזים, מוכנה לנשק את כולם, כל דבר שיציל אותי מעוינותו של המשטח המאונך שמנסה להשליך אותי מעל פניו. מרגישה את המאמץ, מחפשת משהו
להיאחז בו.

באצבעות כבדות ובלב מתרגש מיראת כבוד אני מדפדפת בתיק המסמכים הישן. שוב מתפתה למילים של אחרים, ההולכות ומכבידות עם הזמן, מאיימות להפיל אותי מטה, ואני מטפסת לבדי, מחפשת משהו להיאחז בו. שוב המרוץ אחר העובדות, כאילו זה עושה את הסיפור שלי מוצק יותר, אם כי למעשה הוא מחוֹרר בו חורים כעכבר משרדי חרוץ. על גב התיק כתובת: "קנה עט פרקר. הסוכנים היחידים האחים אליהו", ולצדה ציור מדויק של עט נובע. העט הכדורי הומצא רק בשנת 1938.

בשנת 1950 נסעה אמא שלי לפריז וניסתה להתפרנס מהפצת הכרך הראשון של האנציקלופדיה העברית. היא היתה דחוקה בכסף, שכן באותן שנים היה מותר להוציא מן הארץ סכום של עשרה דולר. גם שריף שאנטי היה בפריז באותו זמן. האם עזב בגלל המלחמה? האם תפסה אותו המלחמה בפריז? בחודש אייר של אותה שנה שלח סבי מכתב ממוען אל שריף שאנטי בשדירות רוטשילד 111, תל אביב. "על פי בקשתך הנני לאשר בחפץ לב את הדברים הבאים: הנני מכירך זה כעשרים שנה […] על ידך קניתי בשביל ציוני בלגיה את רוב האדמות שעליהן נוסדה המושבה כפר יונה." אם נמצא שאנטי באותה עת בפריז, מדוע נשלח מכתבו של סבי לכתובת בתל אביב?

אמא זוכרת שפגשה את שאנטי בפריז בשנת 1949 או 1950. "פגשתי אותו כי הוא היה חייב לאבא שלי כסף, ואבא שלי אמר שכל מה שאצליח להוציא ממנו יהיה טוב. לא הצלחתי להוציא ממנו אפילו אגורה אחת. לא זוכרת איך ידעתי שהוא בפריז."‏

"איפה נפגשתם, אצלו בבית?"‏

"לא זוכרת איפה נפגשנו. לא, לא בבית, אולי בבית קפה. מוריס פישר, הבן של יונה פישר שקנה את האדמות, היה שגריר שלנו בפריז. אולי דרכו פגשתי את שאנטי. אני כל הזמן חושבת איך פגשתי את שריף שאנטי. אולי דרכו. הכול ספקולציות. לא זוכרת. העובדה היחידה בכל הסיפור הזה היא שפגשתי את שריף שאנטי."

היא צודקת. מצאתי כתבה בעיתון "מעריב" מאוגוסט 1965, שמדווחת על פטירתו של מוריס פישר. בסקירת פועלו מצוין שהיה הציר הראשון של מדינת ישראל בפריז, משנת ‏1949. בשנת 1932 הוא ייסד את כפר יונה וקרא ליישוב על שם אביו, יונה פישר. ממי הוא קנה את האדמות? באתר של "זוכרות" אני מוצאת מפה. ממערב לכפר יונה היה קיים היישוב הפלסטיני ח'רבת בית-לִיד. באתר כתוב ש-2,200 דונם מאדמות הכפר נרכשו בידי יהודים. לא צוין מתי ולאיזו מטרה.

 

אני ממשיכה לחפור. מוצאת מכתב ממוען אל סבי מהנהלת הסוכנות היהודית לארץ ישראל, משישה-עשר בדצמבר 1945, ובו מפורטים תפקידיו של סבי בנסיעתו ליוון מטעם הסוכנות היהודית. היה עליו לאתר: 1) רכוש יהודי שאין לו בעלים או יורשים. 2) רכוש הקהילות היהודיות ביוון. 3) רכוש שאין לו בעלים אך יש לו יורשים. 4) רכוש שיש לו בעלים ידועים. בדרכון הפלסטיני-בריטי של סבי מוטבעת הוויזה ליוון שהונפקה לו בקונסוליה הכללית היוונית בירושלים בפברואר 1946.

בתיק יש הצהרה שנשלחה אל הוועדה החוקרת האנגלו-אמריקאית בדבר יהודי יוון, מתאריך עשרים ושבעה בפברואר ‏1946. את ההצהרה כתב יו"ר מועצת הקהילות היהודיות. מתוך 75,000 יהודי יוון שרדו כ-‏‏10,500. מתוכם חזרו ליוון 4,500 יהודים, חלקם מההרים, שם לקחו חלק בפעולות ההתנגדות, וחלקם ממחנות הריכוז בפולין ובגרמניה. העתקי דוחות על מצב הרכוש העזוב של יהודי יוון. הערכות בדבר הערך הכספי של הרכוש. שני מכתבים בכתב יד חתומים בידי הרב של קהילת שלוניקי (כך במקור). שני המכתבים ממוענים אל סבי. הרב מבקש לשלוח לסלוניקי ספרי לימוד והוראה, ספרי תפילה ותשמישי קדושה כמו תפילין, תליטות (כך במקור) ומזוזות. מצאתי תשובה מודפסת, העתק על נייר דק. חתימתו של סבי חסרה אך הוא ענה שישתדל להשיג ספרים דתיים. מכתב אחר מאשר קבלת עותק של "שולחן ערוך" וכן קופסאות מלאות ספרים שדוּדים שנמצאו בגרמניה ובעזרתם הוא מקווה שיוכל לייסד ספרייה. כתבי יד עברו גם בכיוון הפוך. שני מאמרים נמסרו למערכת "עדות" בירושלים. הכותב, סבי ככל הנראה, מבטיח כי ישתדלו להוציא לאור את ספרו של הרב של סלוניקי, בסדרת הספרים מטעם המכון הארץ ישראלי לפולקלור ולאתנולוגיה.‏

בסתיו 1989 טיילתי ביוון, יוון של ים ובתים לבנים ועתיקות וחופש. זוכרת טיול רגלי בחלק העתיק של העיר יאנינה. לא חשבתי כלל על יהודים ועל שואה. עד שראיתי במקרה על אחד הבתים כתובת בעברית: "זה השער צדיקים יבואו בו." התחלתי לחפש. מצאתי מוזיאון קטן ובו פמוטים וכמה כתוּבּוֹת. ברשימה אשר בתיק המסמכים של סבא שלי כתוב שביאנינה חיו 1,850 יהודים. לאחר המלחמה נותרו 163. מה חשב סבא שלי כשנסע ליוון כדי לעזור בנושא הרכוש של יהודי יוון? מה הוא חשב כמה שנים מאוחר יותר לגבי הרכוש של ערביי ישראל, שהפכו נוכחים-נפקדים בישראל ופליטים מחוצה לה? מה חשב על הנכבה?‏

העתק מכתב מתאריך אחד במאי 1950, י"ד באייר תש"י. לכבוד שריף אפ. (אפנדי?) שאנטי, שד' רוטשילד 111, תל אביב. סבי מאשר בחפץ לב, על פי בקשתו של שריף שאנטי, שהוא מכיר אותו כעשרים שנה. באמצעותו קנה סבי מאנשי תול-כרם בשביל ציוני בלגיה את רוב האדמות שעליהן קם היישוב כפר יונה. "עבדת בנאמנות רבה וידוע לי כי פעולותיך למעננו הביאו אותך לידי חיכוכים עם אנשי המופתי." כמה טרגדיות מקופלות בשניים או שלושה משפטים? אלו חיכוכים היו עם אנשי המופתי? מה חשב סבי על שאנטי ששיתף פעולה, "שפעל למעננו", שבגד למעשה? האם כיבד אותו או בז לו? האם היו אריסים שעיבדו את האדמות לפני המכירה? מה קרה להם? ואולי הגבר השני בתצלום הוא בכלל לא מורה הדרך השווייצרי? אולי הצטרף שריף שאנטי לסבא שלי לחופשה בשווייץ? לפי ספרו של הלל כהן, זה לא רעיון כל כך מופרך. שאנטי אהב את החיים הטובים. הוא הרבה לנסוע לחו"ל. אהב לשתות ולאכול. לא רק ששריף שאנטי עבר לחיות בתל אביב והיה נשוי לאישה יהודייה, אלא שפרק מעליו את עול האסלאם ואכל בפרהסיה בזמן צום הרמדאן של שנת 1935, ואף הועמד בשל כך לדין והורשע.‏

סבי היה משפטן, אך גם לימד באוניברסיטה בליידן שפות עתיקות ואת משפט האסלאם. הוא דיבר ערבית — אמא שלי חושבת שלמד תוך כדי החיים בפלסטין/ארץ ישראל. כשהיה עורך דין היו לו קליינטים ערבים רבים. בתל אביב התגוררו סבי וסבתי ברחוב ביאליק 24, בין ביתו של ביאליק לבין משכנה של עיריית תל אביב. אמא מספרת שסבי לא רצה לעבור לגור בדירה מרווחת יותר, בבית שבנה ברחוב קטן ליד כיכר דיזנגוף. הסיפור המשפחתי המיתי היה שסבי לא רצה לעבור, כי לב העיר מבחינתו היה אז ברחוב ביאליק, ולמה שיעבור לבית שנבנה על דיונות וחולות? המיתוס הזה התפורר כשאמא שלי סיפרה לי שאביה לא רצה לעבור דירה בגלל השכנים העיראקים. סבא שלי לא רצה לשבת במרפסת מול גברים עיראקים לבושים בפיג'מות. כולנו גזענים. למה עיראקים נועלים נעלי שפיץ? כדי להרוג ג'וקים בפינות. זוכרת את עצמי כילדה מספרת את הבדיחה הזאת ומתגלגלת מצחוק. והנה, למרבה האירוניה, סבא שלי מונצח לבוש בפיג'מה בפורטרט שאותו צייר ידידו הצייר פנחס ליטוִינוֹבסקי. הדיוקן תלוי עכשיו מול שולחן הכתיבה שלי. אני מביטה בעיניו ושואלת: מי היית? אני שואלת כדי להכיר אותו יותר. כדי להכיר אותי יותר.‏

בכתבה של דליה קרפל על אליענה אלמוג, שהתפרסמה בעיתון "הארץ" ב-2004, מספרת אלמוג על סבה התימני, אביו של אביה המשורר, אהרן אלמוג. הסב היה חזן בבית כנסת "ועבד כפקיד אצל עורך דין אשכנזי, מנחם דוּנקְלבּלוּם". הנה סבא שלי שוב קופץ לביקור לא צפוי. אני ממשיכה לקרוא את דבריה של אלמוג: דונקלבלום לימד את סבהּ איך צריך לחיות — "לא להביא יותר משני ילדים לעולם. ואכן, לאבי יש רק אחות אחת." ואכן לסבי, מנחם דונקלבלום, היתה רק בת אחת, אמי רות. אני לא בטוחה שהוא ידע איך צריך לחיות — חיי הנישואים שלו עם לאה סבתי לא עלו יפה. כשנפגשו בפעם הראשונה בבית קפה, הוא לא אזר אומץ לפנות אליה בדיבור ושלח לה פתק. את אהבתו לא ידע להביע במילים ואולי עם הזמן קצה נפשה בשתיקותיו. הרגש סער בה — היא היתה שחקנית תיאטרון. רצתה שהאהבה תדבר. שיתחייב לה. שימלל אותה. כעורך דין היה מומחה לדיבור, אבל לא לדיבור שחפצה בו. ובכל מקרה משחק לא היה מקצוע ראוי לרעיית פרקליט. היא פסקה לשחק. ואולי פסקה כי לא היתה שחקנית מספיק טובה. ואולי גם בשל התפוררות "התיאטרון הארץ ישראלי" בשנת 1926 והולדתה של בתה, אמי רות, בפברואר ‏1927. לאה ומנחם נפרדו כזוג אך המשיכו לגור באותה דירה ומעולם לא התגרשו. עם מעבר בית המשפט העליון לירושלים עבר סבי להתגורר שם וחי עם מזכירתו. אמא שלי חושבת שהסידור הזה היה נוח לו. היא זוכרת שדיברה איתו על כך, שהפצירה שיתגרש מאִמה, שישחרר אותה. ‏"היא היתה כל כך יפה, והיו לה הרבה מחזרים." ומה רצתה אשתו היפה? אמא שלי לא יודעת, עם אִמה היא לא דיברה על הנושא. אולי גם לה זה היה נוח. לחיות כאישה גרושה לא היה מקובל באותם ימים. בתיק המסמכים של סבי מצאתי מכתב מאחד במרץ 1948, מאת התאחדות נשים לשיווי זכויות בארץ ישראל. הוא נשלח לסבי, כמו גם לשופטים האחרים, אני מניחה, לרגל "הימנות כבודו לתפקיד הנעלה של שופט בית דין עליון במדינתנו". על המכתב חתומה בכתב יד ברור אסתר אורן-חבויניק, ובו היא מציינת שהאישה "סבלה עד כה מחוסר חוק מתאים ומחוסר הבנה נכונה", ומביעה תקווה שברגע היסטורי זה יבוא על תיקונו גורל האישה, ומעתה פסקי הדין שיפסוק בית המשפט העליון "יהיו לאור גדול ויקבעו מסמרות בכללים שלפיהם ינהגו יתר בתי הדין". גורלה של סבתי לא היה מר. אני זוכרת אישה יצירתית, עליזה ותאבת חיים. היא תפרה את כל בגדינו, אספה בולים והתכתבה עם עשרות אנשים ברחבי העולם. מדי פעם נסעה לבקר בחו"ל או שביקר אותה "אחד הקורספונדנטים". אוסף בולֵי הנשים שלה, שזכה במדליית כסף בתערוכה בולאית, שמור אצלי. אני זוכרת שסבתא הסבירה לי — לא רק הבולים חשובים, גם החותמות. אסור באיסור חמור לגעת בבולים באצבעות — רק בפינצטה. את האוסף עצמו השאירה סבתי בסדר מופתי. כל עמוד ממוספר, כל בול בתוך מעטפה קטנה מיוחדת. הבולים מוצגים על ניירות משובצים ומתחת לכל בול הסבר. דיוקנאות של רופאות, מלחינות, משוררות, סופרות, אמניות, מנהיגות, סופרג'יסטיות, פמיניסטיות, קדושות, קדושות מעונות וזוכות פרס נובל. וכן גם שחקניות. האם חלמה שיום אחד יתנוסס דיוקנה על בול ישראלי? נראה לי שסבתא שלי העצמאית והיצירתית יכולה היתה ללמד את סבי פרק בתיקון גורל האישה. אולי אף עשתה זאת, וייתכן שבשל כך נפרדו.

אליענה אלמוג מתארת את אביה המשורר כאלמוג שחור שחוזר בשירתו אל הזהות התימנית השחורה. שם משפחתו של סבי הוא דונקלבלום — "פרח כהה" או "פרח אפל". אני מתקוממת על הפטרונות וההתנשאות של סבי. ובי אין התנשאות? כלפי אמי? כלפיו? אני נחלצת להגן עליו. גאה בו. בספרו של אליקים רובינשטיין, "שופטי-ארץ: לראשיתו ולדמותו של בית-המשפט העליון בישראל", מספר רובינשטיין כי בזמן הדיון באשר לגודלו ולהרכבו של בית המשפט העליון הראשון של מדינת ישראל, סבי, ד"ר מנחם "פרח כהה", היה היחיד שהציע שיהיה בבית המשפט העליון שופט ערבי. סבי ודאי לא תיאר לעצמו שתחלופנה חמישים וחמש שנים עד למינוי הקבע הראשון של שופט ערבי בבית המשפט העליון, סלים ג'ובראן, בשנת 2004. האישה הראשונה, מרים בן פורת, מונתה בשנת 1977. השופט המזרחי הראשון, אליהו מני, מונה בשנת ‏1962. לפי ויקיפדיה, בהרכב הנוכחי ארבע נשים, אחת מהן נשיאה, ואחד-עשר גברים, מתוכם אחד ערבי-נוצרי. סך הכול מכהנים אחד-עשר שופטים ושופטות ממוצא אשכנזי, שני מזרחים ואחד ערבי (אחד נשמט מהמניין). בבית המשפט העליון גברו הנשים היהודיות על הגברים המזרחים והערבים.

 

מכתבו של סבי בתיק המסמכים אכן מפרט כי בשל עבודתו של שריף שאנטי נשקפה לו סכנה רבה מצד הכנופיות הערביות, והוא נאלץ לעזוב את מקום מגוריו ביפו ועבר לגור בתל אביב. המילה "חיכוכים" אינה מתארת נאמנה את מצבו של שריף שאנטי. בהמשך המכתב כותב סבי: "ידוע לי גם כן כי אחיך או שניים מאחיך נהרגו, כנראה על ידי אנשי המופתי, בגלל עבודתך אתה." סבי מזכיר טרגדיה נוספת: "ידוע לי כי אשתך היא יתומה מפולניה שנישאה לך לפני עשרים שנה." רק בסעיף האחרון מתברר למה ביקש שאנטי מסבי שיכתוב בשבילו את המכתב. "אם המוסד הממשלתי המטפל במתן רשות לערבים להיכנס ארצה ישאל את דעתי, אמליץ בלי היסוסים עליך כעל אדם הראוי לקבל היתר ישיבה בישראל. אינני מתנגד כי תַראה מכתב זה למוסד הממשלתי הדן בבקשתך להיתר ישיבה בארץ." מהו היתר ישיבה? האם לא היה שאנטי אזרח ישראלי?

אני רוצה ולא רוצה לדעת עוד על הגורלות השלובים לבלי הפרדה. סבי לא רק גולל סיפורים טרגיים, אלא גם נתן עדות אופי. במכתבו הוא מזכיר עסקת קרקעות נוספת שבה הועברו לשריף שאנטי סכומי כסף גדולים, וכי אפשר לתת בו אמון. לעומת זאת, בספרו של הלל כהן, "צבא הצללים", מתאר אהרן דנין את שריף שאנטי כ"פיקח, ערום, סכסכן פר-אקסלנס". שאנטי נהג להשתמש בתחבולות כדי לעורר סכסוכים בכפרים ולאלץ בדרך זו את בעלי הקרקע למוכרה, שכן נזקקו לכספים לצורך הגנה משפטית או הגנה עצמית. הלל כהן מסכם את הנושא: בעזרת משתפי הפעולה "הצליחה קק"ל לא רק לרכוש אדמות אלא גם לשמור על הדימוי העצמי ההגון שלה". משתפי הפעולה עשו את העבודה המלוכלכת. הם סיכסכו, רימו, זייפו מסמכים ולקחו בעלי קרקעות לברים ולזונות. הם פעלו בשטח האפור בין החוקי לַבלתי חוקי ועשו אף את "הבלתי מוסרי בעליל", בעוד שהמוסדות הציוניים יכלו לשמור על "מראית עין של יושרה".

מה היה חלקו של סבא שלי בתהליך הזה? האם סייע בעסקאות נוספות של מכירת קרקעות? לא מצאתי לכך עדויות בתיק המסמכים שלו. אולי הציק לו מצפונו? אולי לא רצה להיות מעורב בעסק מפוקפק, בשטח אפור ולעתים לא מוסרי? סבי הצליח לשמור על ניקיון כפיים. בזמן שכתב את המכתב לשריף שאנטי, כיהן כשופט בהרכב הראשון של בית המשפט העליון של מדינת ישראל. לפני כן היה פרקליט נודע בתל אביב של אותם ימים ושימש היועץ המשפטי של עיריית תל אביב.‏

 

אני רוצה להכיר אותו. לנחש אותו מתוך המסמכים ומתוך העדויות הקטועות. לבנות סיפור. בכל זאת עשרים וחמישה אחוזים מהגֶנים שלו נמצאים בי, בונים אותי למי שאני. אמא שלי תמיד אמרה שחבל שלא הכיר אותי, שיש לנו הרבה מן המשותף. סבא שלי היה משפטן, אבל אהב אמנות וספרות. אני זקוקה לאישור רשמי וסמכותי כדי לדעת את מה שאני יודעת. את מה שאני לא יודעת. את מה שאני לא רוצה לדעת, ומשתוקקת לדעת. את מה שהיה ומה שיכול היה להיות. כמו ארכיאולוגית סבלנית. כמו פליאונתולוגית קפדנית, חופרת בעפר, מסירה גרגירים אחרונים ואבק במברשת עדינה, נושפת על הדגימה, פירור עצם, שבריר שן, מקלפת את שכבות הזמן והשכחה, מוציאה מן הקבר. מנסה לאחות את השברים, להרכיב מהם סיפור אחד, סיפור נהיר וקוהרנטי, סיפור פשוט עם סיבה ותוצאה, עם טוב ורע. סיפור שיבנה את היקרים לי בשר ודם וגם יותיר אותם צחים ונקיים. אני מרגישה חתרנית וגם בוגדנית ומשתפת פעולה.

בתיק המסמכים של סבי אני מוצאת עיתון מקופל. פורשת את הדפים. זהו מוסף לספרות, אמנות וביקורת שהתפרסם ב"קול העם", עיתון יומי של המפלגה הקומוניסטית, מתאריך עשרים ושבעה בדצמבר 1963. סבי כבר לא היה בחיים. כותרת המאמר: "'המאבק' עם ביאליק — זכר מעשה שהיה", מאת אלכסנדר פן. המאמר נכתב לציון תשעים שנה להולדת ח"נ ביאליק, שאף הוא כבר לא היה בחיים. פן מסביר כי המאמר לא יעסוק בביאליק המשורר, וגם לא בביאליק ההוגה והמפרש, אלא בביאליק הספורטאי. השנה שנת 1932. פן חוזר לתל אביב מביקור רעים בשייח' אבריק, אצל אלכסנדר וציפורה זייד. ערב חורפי "פברוארי" טיפוסי. בקפה רַצקי הוא מבחין בביאליק, ‏"היושב בעומקו של האולם, אצל שולחן מעוגל, בחברתו של מיודעי ורעי הטוב, הפרקליט הנודע מנחם דונקלבלום". פן תמה על ההבדל בין שני האישים: "כל כך שונים היו במראם החיצוני ובסגנון התנהגותם." הוא מתאר בפרטים רבים את ביאליק המרושל למראה, בעל "גוף בעל-ביתי רגיל", אולם הראש, הראש, חריצי וקמטי המצח "שכל אחד מהם כאילו מכיל בחגוויו מתח דראמתי עצום ובעיניים תערובת של עצב עמוק והתבזקויות צחוק לגלגני ומבויש כאחד". דונקלבלום, לעומתו, "מגולח למשעי, שקט ורגוע, מסופר קצרות, נוסח אנגלי, צווארון גבוה ונוקשה בשבי עניבתו הנצחית בכל עונות השנה, מדבר לאט ובנחת […] איש רעים בעל מידות תרומיות וגב זקוף יתר על המידה. 'גליצאי אנגלי' — כך, מאחורי גבו, כינוהו ידידיו." פן מספר לשני הידידים שהיום יום הולדתו. ביאליק מודיע שיערכו לפן יום הולדת בביתו. דונקלבלום מציע את ביתו ומנמק בכך שרעייתו לאה נמצאת בווינה, ולכן "אין את מי להטריד, והעיקר, ה‏‏'בַּאר' שבביתו ומיני מטעמים השמורים במקרר, עדיפים על ההטרדה שתיגרם למרת ביאליק הנכבדה".‏

וכך היה. בביתו של "דונקל" התכנסו אלכסנדר פן; חנה רובינא ופאני לוביץ', שחקניות הבימה; פנחס ליטוינובסקי ויצחק פרנקל, ציירים ותיקים וידועי שם; כמה מוותיקי "חברה טראסק", ביאליק ורעייתו. המסיבה‎ ‎היתה "חינגא ראויה לשמה […] שמחת רעים אמיתית, שצחוק ורצינות מהדהדים בה באיזון הדדי". הם קראו שירים והרבו לשתות. ביאליק בירך את פן ליום הולדתו והוסיף, "ומעתה מזמין אני את שנינו / לקרב ביניים בינינו. / יעמדו העבה והדק / לשחק משחק המאבק." ואכן ביאליק ופן התגוששו, ואחר כך "שוב החלו הכוסיות לגאות על גדותיהן", ואַייזִין, "צבּע במקצועו ומשורר אידיש", רקד, וביאליק לחש על אוזן פן, "כך מרקדים עובדי אלילים או משוררים טרופי חושים." אז הציע דונקל שישגרו לרעייתו מכתב קולקטיבי. פן כתב מכתב מחורז ברוסית, וכולם חתמו עליו. בעיתון הובאו תצלומי החתימות על המכתב שנשלח אל מרת לאה דונקלבלום. ביאליק הוסיף בעברית: "החבריא הנעימה, בני הבימה, זוללים דגים מלוחים בזיתים, ומוטלים שיכורים כמתים, ושרים ומזמרים ומרקדים, ובראשם שׂר המשקים, המשקה את עצמו תחילה, הצייר המהיר ליטוינובסקי, השתיין המפורסם בכל תפוצות ארץ ישראל — ואף אני ואשתי בתוכם — כולנו אומרים לך שלום וברכה על כוסות קוניאק וליקור ויין מלאים וריקים — לחיים! ח"נ ביאליק."

בזמן החינגא שנערכה בפברואר 1932 היתה אמי רות בת חמש. היא לא מוזכרת במאמרו של פן, כיוון שנסעה עם אִמה לווינה. הוריה, מנחם ולאה, הכירו בתל אביב ונישאו בשנת 1926. ביתם היה בית ועד לאנשי הבוהמה התל אביבית, ציירים, משוררים וסופרים. עיסוק במשחק היה יוצא דופן לעלמה יהודייה. לפני הגעתה לארץ ישראל נסעה לאה לוין לברלין ללמוד שפות, אך משהכירה את שחקני קבוצת "התיאטרון הארץ-ישראלי" שהגיעו מארץ ישראל, הצטרפה אליהם מיד. מתוך המאמר על התיאטרון הארץ-ישראלי, שכתבה שלי זר-ציון, אני לומדת שהם למדו תנועה ופיתוח קול וצפו בהצגות. ז'בוטינסקי יצר קשרים הדוקים עם הלהקה ואימן את השחקנים להגיית עברית, על פי שיטתו, בדומה להגיית שפות אירופאיות ים-תיכוניות ובניגוד לשפה הערבית. סבתי לאה שיחקה בתפקידים שונים. אני מסתכלת בתצלומים באלבום המשפחתי. לאה בתפקיד היהודייה השבויה במחזה "בלשצאר". בפאה גבוהה ומפודרת ונקודת חן מלאכותית ליד שפתיים מצוירות בקפידה, בהצגת "החולה המדומה" של מולייר. על ראשה מעין כאפייה משונה בתפקיד בושמת בהצגה "חלום יעקב". במאמר אני קוראת ש"בלשצאר" היתה ההפקה הראשונה של התיאטרון והועלתה בברלין. הם המשיכו להציג את "בלשצאר" לאחר הגעתם לפלסטין, וסבתי עמם, בראשית 1925. להצגת הבכורה בקולנוע עדן בתל אביב קדמו נאומים חגיגיים של ביאליק ושל דיזנגוף. במאמר מפורטים שמות השחקנים והשחקניות שהצטרפו ללהקה בברלין. אני מחפשת את שמה של סבתי, לאה לוין, ולא מוצאת. מופיע השם אסתר לוין. אולי טעות? אולי היתה גם אסתר לוין? השמות פינקל ומרים ברנשטיין-כהן עוד ריחפו באוויר בשנות ילדותי. פעם אחת לקחו אותי לפגוש את מניה ביאליק שגרה ברחוב מלצ'ט ‏3. רחל או "רוּחְ'לָה", אלמנתו של אלכסנדר פן, היתה ידידה של סבתי. רחל, שהיתה אחות במקצועה, סעדה את פן במחלתו עד מותו. סבי היה עורך דינו וידידו של ביאליק, ומלבד ליטוינובסקי היה גם הצייר ראובן רובין מבאי ביתם. תרבות הולכת ונבנית ותרבות שתיהרס ותתפרק.

אני מוצאת בתיק ייפוי כוח שנתן חיים נחמן ביאליק לסבי, עו"ד מנחם דונקלבלום, לרגל נסיעה ביוני ‏1924, למלא את מקומו בתור חבר ההנהלה בחברת "דביר" בע"מ, "המתייסדת כעת בתל אביב." מוצאת מסמך מינואר 1924 שבו מאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל אביב, מייפה את כוחו של סבי להיות בא כוחו במשפט פלילי. אני מחפשת את מכתב הבקשה של שריף שאנטי אל סבי, ולא מוצאת. המכתב הזה חסר, נעדר, כמו שולחו. וכמו שולחו אפשר לנחש אותו, להעלותו מן האוב, מקבר השכחה: המשאלה שיראו אותי. הייתי קיים. הייתי בעל בית. היתה לי אישה. היה לי בן. אמא שלי זוכרת את הבן של שאנטי. "קראו לו יוסי, והוא למד בגימנסיה הרצליה." גם את אשתו, אמו של יוסי, היא זוכרת — שמנה ובלונדינית. עכשיו אני מבינה למה נשלח המכתב לשדירות רוטשילד ולא לפריז. קרוב לוודאי שאשתו היהודייה של שאנטי שהשתדלה בעבורו, פנתה למוסד הממשלתי האחראי מצוידת במכתבו של סבי. ואיך שרד דווקא המכתב שנשלח ולא זה שהתקבל? סבי הקפדן שמר העתק מכל מכתב. היו מדפיסים אז במכונת כתיבה על דף לבן, תחתיו נייר קופי שחור ותחתיו נייר העתקה עדין, שקוף כמעט.‏

בכל מקרה, מכתבו של סבי סייע ככל הנראה לשאנטי, והוא קיבל היתר לחזור לישראל לדירתו בשדירות רוטשילד, לאשתו היתומה מפולניה ולבנם יוסי, שלמד בגימנסיה הרצליה, שנה מתחת לאמא שלי. שאנטי המשיך לעסוק בתיווך קרקעות. בספרו של הלל כהן אין כל אזכור לכך ששאנטי נזקק לעדות אופי כדי שיוּתר לו להיכנס למדינת ישראל. נכתב בקיצור יבש שהוא המשיך לעסוק בקנייה ומכירה של קרקעות, וכי נרצח בשנת 1961. לעומת זאת, בסרט שביים יהודה קווה, שכותרתו "מי רצח את שריף שאנטי?" מסופר ששאנטי נרצח בפתח ביתו בתל אביב בשנת 1965. הרצח לא פוענח, ומשטרת ישראל סגרה את תיק החקירה. מי רצח אותו? האם נרצח בגלל מעורבותו במכירת קרקעות פלסטיניות ליהודים? ואולי זה סיפור שקשור למשפחת פשע? האם עזר מכתבו של סבי לשאנטי, או שדווקא קירב אותו אל מותו?‏

 

מה אני יכולה לעשות עכשיו? הרי שיטות דומות ממשיכות לאפשר נישול הולך וגובר. הנכבה ממשיכה: הריסת כפרי הבדואים בנגב וריכוזם בעיירות שאותן הם מכנים ערי השעמום וגטאות הפשע; שימוש בחוק נכסי נפקדים בשטחים שנכבשו ב-1967, בניגוד להנחיות היועץ המשפטי לממשלה; הכרזה על קרקע פלסטינית "שטח צבאי סגור" והעברתה להתנחלות לאחר שלוש שנים, על פי חוק עותמאני כי מי שאינו מעבד את האדמה מאבד את בעלותו עליה; רכישת קרקעות באמצעות שימוש במסמכים מזויפים או בסחיטה לאחר תצלום עם נערות ליווי.

איך אעזור להוריה של ניירוז לקבל היתר לחיות בישראל? לפי דוח של כייאן, ארגון פמיניסטי, בישראל חיות כיום כ-22,000 משפחות שבהן אחד מבני הזוג פלסטיני, בדרך כלל האישה, והשני אזרח ישראל, ערבי בדרך כלל. ילדי הזוג הם אזרחי ישראל. אך לפי התיקון לחוק האזרחות, בת הזוג הפלסטינית אינה מקבלת מעמד של קבע בישראל ונמנעות ממנה זכויות בסיסיות כמו ביטוח בריאות וניידות — אסור לה להחזיק ברישיון נהיגה. לחלקן יש אישורי שהייה זמניים, שחידושם לא ברור מאליו. חלק מהמשפחות נקרעו לשניים במקרים שבהם בת/בן הזוג הפלסטינים עזבו או גורשו. משפחות אלה חיות במשך שנים ארוכות במחסור, במתח ובחרדה. היו שהתייאשו ועזבו את ישראל — טרנספר שקט. פגשתי זוג כזה עם בנם בן השלוש. הוא דילג בחדר בעליזות בזמן שאביו בכה כשסיפר על מצוקתה של אשתו. היא ישבה בפנים קפואות. אסור לי לפרסם פרטים מזהים — זה יכול לפגוע בהם. לפי החוק היא אינה זכאית למעמד בישראל. הכול חוקי וכל כך לא אתי. חוקי ולא מוסרי. מה אני יכולה לעשות נגד חוקים גזעניים?

גוש הזכוכית רובץ באפלולית המחסן. המסמכים רובצים באפלולית הארכיונים, ומצטברים אצל מי שלא נכבש, שלא יצא לגלוּת. אני מוציאה אותם לאור, בונה סיפור ומזמינה את הוריה של ניירוז להתגורר בתוכו כמה זמן שיחפצו. מחליטה לגמוע את המרחק, לצעוד ברגל מביתה של אמי בתל אביב, לבית הוריה של ניירוז ברמלה. הבית ברחוב ביאליק 24 שבו התגוררה אמי עומד על תלו. משפצים אותו עכשיו. את הבית שבו התגוררו הוריה של ניירוז הרסו. אני הולכת אל הבית המחוק. מה בנו במקומו? קניון? שיכון? מפעל? אני לא יודעת — עוד לא הגעתי — אבל אני הולכת. החלטתי להחזיר להם את הכיסא שנבזז.

הכיסא כבר לא קיים, ועלי לברוא אותו מחדש. אני מחפשת באינטרנט מידע על טכניקות מסורתיות לקליעת סלים ורהיטים. את שלד הכיסא עושים מרָאטָאן שמיובא מהפיליפינים. אני מחממת את קני הראטאן ומכופפת אותם לצורה הרצויה — הם גמישים ועמידים. את המושב והגב אני שוזרת וקולעת מנצרים שהושרו במים. כריות אצבעותי נשרטות. כשהכיסא מוכן, אני אוחזת אותו בידַי ומתחילה לצעוד מרחוב ביאליק בתל אביב לבית של הוריה של ניירוז ליד חמאם רדואן באל-רמלה. המרחק בין רמלה לתל אביב הוא עשרים ושניים קילומטר. את המרחק הזה אני יכולה לעבור ביומיים. אולי שלושה. כשהשרירים מתעייפים, אני מתיישבת על הכיסא ונחה. לפעמים אני נרדמת וחולמת שהבית עדיין עומד על תלו וההורים של ניירוז חיים בו. חולמת על הכיסא שקלעתי. האם יתאים לחדר האירוח? לחדר השינה? אולי למרפסת? אולי הם ההורים שלי ואני בתם? ההורים שלי שנלחמו בהורים שלי, לא יודעת איך הם יקבלו אותי, את בתם הזרה, האובדת. אולי לא ירצו לדבר איתי. ודאי לא יבינו מדוע אני מביאה להם כיסא שאינם מכירים. אולי הוא יצעק והיא תבכה. אולי שניהם יבכו. אולי ישבו כפופים, שותקים, קפואים, רק דמעות זולגות. אני ממשיכה ללכת לקראתם, יודעת שלא אגיע לעולם אבל אני צועדת וצועדת.