חדשות ועדכונים

20 נובמבר

במזל סרטן / פתיחת הספר

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

1

מברלין לירושלים

 

יום חמישי, עשרים ושלושה במרץ 2000. אני חולֶה, אתה אומר אחרי שנכנסת, בשמונה בערב בערך, לחדר שאני מתארחת בו זה שבועיים בברלין. ומיד אני יודעת שזהו, שום דבר לא יהיה עוד כמו שהיה, לעולם לא. הלפיתה הזאת בחזה, ההתאבנות הזאת שכבר שנים הייתי מרגישה בכל פעם שחשבתי על המוות, בכל פעם שנדמָה לי שאני חוֹוה אותו — ולא את המוות של מישהו אחר דווקא, אלא את המוות שלי, את האַין שלי, והייתי צורחת אז לפעמים באמצע הלילה, שאז היא היתה ננעצת בי תמיד, המחשבה הזאת, תמיד בחושך — הלפיתה הזאת, עכשיו היא לופתת אותי בָּאור, באורה הרך והאינטימי של מנורת קריאה בחדר שחלונו נשקף אל אגם ואנזֶה בברלין. ואני יודעת תכף ומיד שעכשיו זה באמת, זה קורה לי באמת, המוות באמת פה, אבל עכשיו אני לא צורחת, לא יכולה לצרוח, בשום אופן לא, אני מאובנת, לא יכולה לזוז, לא לחבק, לא לבכות, לא לשאול, לא כלום.

הרבה פעמים כתבתי בקלות את המילים "עיניים קרועות לרווחה", תירגמתי מצרפתית ומגרמנית, ותמיד שמחתי שיש לנו בעברית הביטוי היפה הזה, המוחשי כל כך — והנה רק עכשיו חשתי באמת מה זה: העיניים שלי קרועות לרווחה, קרועות ככה כאילו אי-אפשר לעפעף בהן עוד, ולעצום אותן אי-אפשר בכלל, קרועות ובוהות אל העיניים הכחולות שלךָ, שהן אדומות קצת, אני רואה עכשיו, יש בהן חוטים אדמדמים, ומעל לשמאלית יש כתם כחול כהה, פנס מעל לעין השמאלית.

כמה זמן זה נמשך ככה? אתה עומד מולי ומצפה שאשאל אותך משהו, שאגע בך, שאחבק. איזו אֵימה. איזו קִרבה נוראה. הלפיתה הזאת לופתת את שנינו. ואיזה מרחק נורא. איזה חוסר אונים מוחלט. מימי לא הרגשתי חוסר אונים כזה. רק בחלום. אבל זה לא חלום, אני כבר יודעת זאת בוודאות, זה באמת. ואני עוד מנסה להתקומם ביני לביני: מאיפה נפלתָ לי פתאום ככה לתוך הבדידות הנוחה שלי בחדר שעל גדות האגם. שבועיים אהבתי אותך רחוק ממני, בירושלים. אני פה ואתה שם. אבל עכשיו גם אתה פה וגם אני פה. קרובים-קרובים ורחוקים-רחוקים. כמו בחלום, אבל מן החלום הזה שהוא לא חלום לא נתעורר עוד לעולם.

לא, אני אומרת לך.

כן, אתה אומר לי.

מה, אני שואלת אותך.

סרטן, אתה אומר לי, לוקמיה.

זהו, עכשיו זאת מילה. והדיבור, המילה כאילו דוחפים קצת הצִדה את המוות שבחזה. יש שם קצת מקום, על יד מה שנהיה בינתיים כאֵב ששולח שלוחה אל הגרון וחונק, כאב שלא יסתלק משם לעולם עוד, מהמקום הזה בין החזה לגרון. אבל אני יכולה לנשום, ולזוז, ולחבק. חזק-חזק אנחנו מתחבקים. ושוב נפרדים ושוב עומדים זה מול זה. אנחנו והאסון בינינו, בינינו ומסביבנו, צר עלינו, סוגר עלינו. ואז אני מבקשת למצוא לנו מפלט במעשיוּת שלי. אישה מעשית אני, מתעקשת למצוא פתרון מעשי לכל דבר, לפָרק כל דבר לגורמים כך שהתושייה שלי, החריצות והזריזות והמשמעת הלא-נלאית שלי יוכלו להשתלט עליו.

את המוות אי-אפשר לפרק לגורמים. אבל לוקמיה? אפשר, ודאי שאפשר.

 

לוקמיה זו הילדה שמתה לפני שנים רבות ברחוב שגרתי בו בילדותי, רחוב עקיבא בחיפה. חודשים רבים הייתי עוברת בחלחלה משונה, שעוררה בי משיכה לא מובנת, על פני הבית ההוא שעמד, שעודנו עומד, בצדו האחר של הרחוב: חוצים את הכביש, הולכים קצת ימינה, והנה הוא, בית אבן של שלוש קומות ששביל מרוצף מוליך אליו. שם חייתה ילדה בת גילי, ומתה, מלוקמיה. היא לא היתה חברה שלי, אבל כשנודע לי שהיא חולה, התחלתי לאהוב אותה, רציתי לאהוב אותה, אהבתי להצטער עליה. ואחר כך היא מתה ועוד יותר אהבתי להצטער עליה. בכל פעם שהייתי יורדת לשכונת הדר הייתי חוצה את הכביש והולכת בצדו האחר של הרחוב כדי לעבור על פני ביתה. התקרבתי אל הבית במתח והתרגשות, בהיתי בו רגע ואחר כך המשכתי אל המדרגות הרחבות היורדות לרחוב גאולה. והרי יכולתי לקצר את הדרך, לרדת במדרגות הצרות ובשבילים העוברים בין הבתים, מול הבית שלנו. אבל לא עשיתי זאת. בחרתי שוב ושוב בדרך הארוכה יותר שהוליכה אותי על פני ביתה. ולא חזרתי אל דרך הקיצור עד שהתפוגג רישומם של הילדה ההיא ושל אסונה.

 

אבל עכשיו זה אחרת, כיום יש טיפולים, מבזיקה לי המחשבה בראש עם זיכרון הילדות הרחוק ההוא ומולידה החלטה מעשית ראשונה: אני אברר, אלמד מהי לוקמיה ומה הסיכויים להחלים ממנה כיום, בתחילת האלף השלישי. חמישים אחוז מהחולים אפשר להציל, אני מנסה לשחזר, זאת אומרת אחד מתוך שניים, לא? נדמה לי שקראתי את זה היכנשהו כשעוד היינו שייכים לעולם של הבריאים: אנחנו, הבריאים, פה — והם, החולים, שם. ואנחנו מצטערים עליהם, מצטערים באמת, וגם נאחזים חלחלה, אותה חלחלה חולפת משונה, קצת מושכת וקצת מפחידה, שאחזה אותי אז כשעברתי על יד בית הילדה המֵתה ברחוב עקיבא.

אולי זה היה בכלל אז ששמעתי על חמישים אחוזים, אני נבהלת רגע. לא. לא ייתכן. זה היה הרבה אחר כך, בזמננו. הרפואה התפתחה מאז. ואני מלקטת בזיכרוני פתיתי ידע, אמיתי או מדומה, משמועות, מהעיתונים: לילדים יש יותר סיכוי, לוקמיה של ילדים קטלנית פחות. אז אולי אצל ילדים זה חמישים אחוז ואצל מבוגרים פחות?

כמה זה אצל מבוגרים — ארבעים, שלושים אחוז? ודאי יש כל מיני סוגים, והאחוזים משתנים, לא?

כך מתחיל המשחק שלי באחוזים. ברגעים ההם לא תיארתי לי שאני עוד עתידה להיאחז בתחושת הקלה גם בעשרה אחוזים: הרי כל בן אדם, מרגע שהוא נכלל אפילו באחוז אחד, הוא מאה אחוזים. ככה מנחמים תמיד — גם אני בוודאי הייתי פעם בין המנחמים האלה — ככה מנחמים חולים אחרים, או קרובים של חולים אחרים, ומסתירים מהם, כביכול, את הספקנות, שהרי מי לא יודע שמסרטן מתים בסוף, לרוב. אבל מה זה כבר עולה למנחמים, מה זה כבר עלה לי, הבריאה, להסתיר אותה מהם, ללכת שבי עמם יחד אחר תעתועי הסטטיסטיקה, וגם להתרפק על נסים ונפלאות. מתוך סולידריות אנושית, סולידריות שהיא אמיתית אבל גם כוזבת ומכזבת, בגלל האי-סימטריות שבה: הם שם ואני פה. הם חולים, או קרוב שלהם חולה: אבא, אמא, אחות — ואנחנו בריאים: אני עצמי בריאה ואתה בריא והבן שלנו בריא, ואפילו הכלב העיוור שלנו, החולה דווקא בסוג כלשהו של סרטן הדם ולא נתנו לו בשעתו אלא ארכּה של חצי שנה מקסימום — אפילו הוא חי כבר שנתיים, חי לו עליז ושמח, מרים רגל ומשתין על הסרטן ועל העיוורון.

 

חודשיים-שלושה נתנו לי לחיות, אתה אומר.

עכשיו כבר התיישבנו זה מול זה, ואני דרוכה להקשיב לך סוף-סוף.

חודשיים-שלושה?

רגע, חכה רגע, בוא נצא, אני אומרת, אני מוכרחה לעשן סיגריה.

ואנחנו קמים ויוצאים מהחדר ופוסעים לנו במסדרונות המרופדים שטיחים של הווילה היפה מהמאה התשע-עשרה, שלפני שבועיים באתי להתארח בה פרק זמן כדי לתרגם לי בשקט את מכתביו של קפקא — עוד חולה אחד שאנחנו אוהבים להעריץ ממרחק הזמן והמקום והאמנות — אל פֶליצֶה שבברלין. הווילה שקטה ושוממת לקראת סוף-השבוע. מהחלונות הגדולים של המרפסת נשקף החושך הקר של האגם, ופה ושם מנצנצים אורות. של יאכטות עוגנות, של בתים על הגדה הרחוקה שממול. אנחנו מתבדחים קצת על רוגַע המותרות הזה, שגם הוא כאילו לא מכאן ולא מעכשיו, אבל הקולות שלנו קצת מפחידים אותי בתוך מרחב הדממה האפלולי, לרגע הם נשמעים לי כמו זעקות עמומות, חנוקות, של בדידות בִּשנַיים.

 

ושוב אנחנו יושבים בחדרי, קרובים-קרובים זה לזה, הברכיים נוגעות, יד חובקת יד, אתה על כיסא ואני על קצה כורסה. זהו. עכשיו תספר, תגיד מה ואיך, ראשון-ראשון ואחרון-אחרון. ותכף כל הזוועה הזאת תימחה, תימחק, תיכחד, תישמד, תכף נלך בהילוך לאחור אל הרגע שלפנֵי, ומשם נוכל שוב ללכת קדימה, ללכת לאט-לאט אל הסוף, לאט-לאט נזדקן יחד. מה יש למהר, הרי אנחנו אפילו עוד לא בדיוק זקנים, עוד נדמה לנו לפעמים שאנחנו במיטב שנותינו וכושרנו, משתטים ומשתוללים, רוכבים על אופניים, מטפסים על הרים.

 

לא מזמן כמעט הידרדרנו מקרחון אל תהום. עמדנו על קרח חלקלק באמצע קרחון בדרך אל פסגתו של הר, מתחתינו סלעים משתפלים אל מצולות התהום, ולא יכולנו לעשות אפילו צעד אחד, לא לאחור ולא לפנים. החזקנו חזק זה בזה, וכל כך פחדתי לזוז, לרופף את שארית האחיזה שעוד חשתי מתחת לרגלי, עד שאפילו לא יכולתי לפרוק את הכעס שהלך וגאה בי — לצעוק עליך שהפעם הגזמת, הלוא אמרתי לך שאני לא מסכימה ללכת על קרחונים בלי ציוד מתאים, לא יודעת ללכת על קרחונים, עם או בלי ציוד, אני שנמשכת אל צוקי המדבר דווקא. אמרתי לך זאת יומיים קודם לכן ורבנו ריב גדול — אתה לעגת לפחדים שלי ואני כעסתי על חדוות ההימור שלך. והנה עכשיו, על הקרח שמיאן לתת אחיזה לסוליות הנעליים העירומות, ידעתי שצדקתי. אבל פחד התהום, וגם הקור שהלך ופשה בגוף המתאמץ להתאבן ולא לנוע ולא לזוע, היו חזקים מן הרצון לצעוק את צִדקתי, אני שאוהבת מאוד להיות צודקת, ורק ניסיתי להבין את עצותיך: להטות את כף הרגל, לא כלפי מעלה, גם לא כלפי מטה, כמובן, אלא כך שהשפה השמאלית של הסוליה תינעץ בקרח. אבל הקרח לא רצה לקלוט אותה, לא את הסוליה שלי על כל פנים. את שלך אולי קצת, כי היו לך האומץ והכוח להכות בו עד שיתרצה. לי לא. ועמדת והחזקת בידי, ושוב קפאנו תחתינו בלי נוע. עד שהופיע האיש הצ'כי ההוא, המצויד במוט הליכה ובשיני ברזל שמחוברות לנעליו. הוא התקרב אלינו לאט, תוקע את ברזלי נעליו בקרח, עוד צעד ועוד צעד, וכבר הושיט לי את ידו ואני שמטתי את ידך ולפתי את שלו והלכתי אחריו באהבה גדולה אל אי קטן של סלעים ועשבים בלב הקרחון. וצפיתי בך משם עדיין עומד לבדך על הקרח, מתחתיך התהום ואתה מאזן איכשהו את שיווי המשקל שלך ומנסה להזיז את הרגל האחת ואחר כך את האחרת, ומצליח קצת, עכשיו שאתה בלעדי, לבד וחזק ומנוסה כביכול בקרחונים. ואתה מתקרב טיפ-טיפה אל האיש עם הברזלים, שהניח אותי בינתיים והלך לקראתך והביא גם אותך אל אי המבטחים. שום סכנה לא היתה, אמרת לי מיד בחיוך גדול. פשוט היינו מחכים שעתיים-שלוש, השמש היתה עולה עוד קצת בשמים ומחממת את פנֵי הקרחון ומרככת אותם ואז היינו יכולים ללכת עליו בבטחה. אני לא האמנתי שהיינו מחזיקים מעמד שעתיים-שלוש, אבל עכשיו היו תחושת ההקלה והשמחה חזקות מן הרצון שלי לצדוק. המשך הטיול במרומי הדולומיטים היה נפלא, ואפילו כבר התענגתי על ההנאה הצפויה לי בקרוב, כשאוכל לספר לחברים על סכנת המוות שנחלצנו ממנה. והאמת היא, אמרתי אז ביני לביני בגאווה, שעד עכשיו תמיד ידענו להיחלץ מכל הרפתקה, ובכלל, עלצתי לי, טוב לחיות איתך, כי אנחנו יודעים לחיות — אתה יודע ואני איתך.

 

כן, ידענו לחיות, ועוד איך ידענו, חסונים וגם יהירים קצת ובטוחים בעצמנו — לא כמו החלשים, והפחדנים וההססנים: הם החולים ואנחנו הבריאים.

חודשיים-שלושה, אתה אומר. ככה היא אמרה, הרופאה.

ואז, אתה אומר לי, החלטת לעשות סוף-סוף את מה שתמיד רצית לעשות: להעפיל אל ראש הר מושלג, לחכות ללילה, לשכב על השלג, לבלוע כדור שינה ולקפוא למוות. החלטתָ להתאבד. נסעת למינכן כדי להתאבד. ובכל זאת התלבטת, התייסרת ייסורים איומים — עדיין הם ניכרים בפניך כשאתה מספר על הרגעים האלה במינכן — והחלטת לבוא אלי ולהודיע לי. לא להיעלם לנו ככה, לי ולבֵּן. אבל עדיין אתה חושב שזה הדבר שאתה רוצה בו, שזה מה שאתה צריך לעשות, אף על פי שאתה יודע היטב שברגע שבחרת לבוא קודם הנה, לברלין, כבר ויתרת על הזכות הגמורה שיש לך בעיניך על חייך, ועל מותך.

והנה אתה עומד לפני עכשיו ומבקש את הסכמתי לדבר היחיד שהוא לרוחך כעת, וחושש שלא אסכים.

לא, אני לוחשת נחנקת מבקשת מתחננת, ובין החזה לגרון הכאב האיום הזה, כאב של הגוף? של הנפש? של הלב? —
לא.

 

אף פעם לא הסכמתי איתך שהחיים שלך הם שלך והחיים שלי הם שלי. החיים וגם המוות. בייחוד המוות. התווכחנו על זה, שנים התווכחנו, בעל פה וגם במכתבים שהיינו מניחים זה על שולחנו של זה. אתה קבעת שלקִרבה בין שני אנשים יש גבולות מסוימים שאין לעבור אותם, אי-אפשר וגם לא צריך. ואני טענתי שמה שמעניין הוא למתוח את הגבולות האלה עוד ועוד. והאמת היא שרציתי לטשטש אותם, למחוק אותם. לבטל אותם דווקא במה שנוגע לשאלות של חיים ומוות — לא בשגרת היומיום.

בשגרת היומיום היו לי הרגלַי וסדר היום שלי, ולך היו שלך. ומהר מאוד למדנו להניח זה לזה בעניינים האלה. כל אחד מאיתנו אכל בדרך כלל את ארוחותיו על פי תאבונו וטעמו, אם מוקדם ואם מאוחר ואם בכלל לא. כל אחד היה רשאי לשבת לבדו אל ארוחת הבוקר שלו, כדי שיוכל לפרוש את מלוא העיתון על השולחן, וכל אחד היה רשאי למאוס בארוחת הצהריים של האחר: אתה בארוחת הצהריים החמה, עם מרק ומנה עיקרית ומנה אחרונה, כמסורת שהבאתי עמי מבית אמא ואבא שלי, ואני הורשיתי לסרב לאכול פרוסות לחם שחור עבות מרוחות בשומן חזיר, כמסורת שאימצת לך אתה לאחר שהתנתקת מבית אמא ואבא שלך. גם בעניין השינה כוננו לנו כללים שונים של סטטוס קוו, שיתאימו גם לי גם לך: לי שמעדיפה לישון בתריסים מוגפים כדי שיחצצו ביני ובין החושך שבחוץ, ולך שאהבת לישון בחלונות פעורים. ובעניין הזכות לבדידות בתוך היחד הזה, שנינו היה לנו טעם אחד: אתה אהבת להיות שעות לבדך, וימים וחודשים, וגם אני כך. וזה היה נפלא באמת: נפרדים בבוקר ונפגשים בערב, ונפרדים בלילה ונפגשים אחרי הצהריים, ונפרדים בקיץ ונפגשים בסתיו — ולא נפרדים עד שיפריד בינינו המוות…

אבל המוות, דווקא הוא מכל הדברים, הפריד בינינו עוד בחיים. אני, במובן-מה, הייתי מעברו האחד, ואתה מעברו האחר. כי אני לא רציתי למות, ואתה כן רצית. אני רציתי לחיות לנצח, ואתה אמרת שאילו ידעת שהחיים האלה יימשכו עד אינסוף, לא, אפילו עד זִקנה ושיבה, לא היית רוצה לחיות אפילו יום אחד. ואני רציתי שתחיה עד שתמות איתי. לא, עד שלא נמות בכלל.

זהו, עד כאן, פסקת: המוות שלך הוא שלך, ואתה חולם על מוות בשלג, בראש הר שאתה אוהב, ובייחוד — על מוות בזמן שאתה תבחר לך.

 

אז נסעת למינכן כדי להתאבד בהרי האלפים. אבל בִּמקום זה באת אלי לברלין, וניסית לשכנע אותי שאסכים שזה הדבר הנכון לך לעשות. ואני לחשתי את ה"לא" ההוא שלי, שעדיין תקוע לי עם הכאב שבין החזה לגרון, ה"לא" הזה הנחנק ומבקש ומתחנן, שעד היום לא ברור לי אם לא היה אחריו סימן שאלה. סימן קריאה בוודאי לא היה. כי מה זאת אומרת שאני לא מסכימה, עכשיו ששוב איננו עוסקים בדיון מופשט, שהברירות בו הן לא מעט עניין של ניסוח — וניסוחים אהבנו שנינו לשכלל עוד ועוד — עכשיו שלא עוד התנצחות רעיונית היא בינינו אלא מציאות, ומכוח המציאות הזאת ההכרעות מקבלות משמעות אחרת לגמרי, שיופיו של הניסוח לא מעלה ולא מוריד לגביה? מה זאת אומרת עכשיו, שאני לא מסכימה? עכשיו זאת אומרת בית חולים וכימותרפיה והקאות ונשירת שערות, ואפיסת כוחות ורזון, זאת אומרת שאתה ולא אני — בינתיים — תקיא את הנשמה ותקריח ותיחלש ותרזה…

והאמת היא שאז עוד לא ידעתי בכלל מה זאת אומרת, אפילו לא התחלתי לדעת. אבל היכנשהו עמוק-עמוק בתוכי, אמר לי קול רפה שאולי אני חייבת דווקא להסכים, לתת לך ללכת בדרכך. לתת לך למות בדרכך.

חודשיים-שלושה? אני שואלת, נענית שוב לדחף לפרק את העניין לגורמיו. מה היא בדיוק אמרה, הרופאה, חודשיים-שלושה עם טיפול או בלי טיפול?

אתה לא יודע, אתה אומר. אולי לא שאלת אותה, בעצם. ועל כל פנים אתה לא יודע מה היא ענתה.

איזה מין לוקמיה, אני מנסה את העניין המעשי מכיוון אחר, כאילו שאני יודעת אילו זנים יש לה למפלצת הזאת.

גם את זה לא שאלת, אתה אומר, ומתאמץ להיזכר בפרטים שלא עניינו אותך כלל ברגע ההוא, בשעות ההן, שהתמכרת בהן בהנאה גדולה — כן, אני מאמינה לך — לחופש החדש שלך, חופש מכל אחריות ומכל חובה ומכל קשר. החופש למות.

הרופאה אמרה בעצם, אתה נזכר על כורחך, שצריך עוד לבדוק, הבדיקות שנעשו עד עכשיו הן בדיקות ראשוניות בלבד.

זאת אומרת שאנחנו בעצם עוד לא יודעים מה בדיוק יש לך, אני אומרת. אז בוא נחזור לירושלים, אני מבקשת. בוא, נברר, נבדוק: אם יש סיכוי נילחם, ואם לא — לא. אני אסכים גם לזה, אני מבטיחה, אני אעזור, לא אזוז ממך לרגע, אלווה אותך בכול… אם יהיה טעם, ניאבק על החיים שלך, של שנינו, של שלושתנו, ואם לא, אני אעמוד לצדך, אני אעזור לך גם אם תחליט למות…

ככה אני אומרת, ומסתכלת לך ישר-ישר, עמוק-עמוק, בעיניים הכחולות, החכמות, האהובות שלך. ואני עוד לא יודעת, אפילו לא מתחילה לדעת, מה אני מציעה, מה אני מבטיחה, איזו זכות אני לוקחת לי על חיים ועל מוות שהם שלי ולא שלי. אבל אני מרגישה, יודעת, כמעט בטוחה, שיש לי הכוח, שיהיה לי הכוח. ואתה מסכים.

ככה נפל הפור.

כוח היה לי, לכול, כמעט לכול — אבל זכות?

 

ואנחנו מחליטים על הצעד המעשי הראשון: מחר נחפש ונמצא טיסה לישראל. ובינתיים, עד אז, אנחנו מתרפים קצת מן המתח הלא-נסבל, לוקחים לנו הפוגה עד הבוקר. כי אתה, חולה אהוב שלי, חולה אנוּש שיודע לחיות שכמוך, תמיד ידעת לקחת הפוגות, וגם אותי לימדת קצת את אמנות ההפוגה. לשבת למשל על ערֵמות של חפצים וארגזים ביום שצריך לעבור דירה, לשבת בתוך כל הערב-רב האווילי של חפצים מיותרים, ולהקשיב למוזיקה, שעה ארוכה-ארוכה, להניח תקליט על הפטפון — בימי קדם ההם של תקליטי ויניל ופטפונים עם זרוע ומחט — ולהקשיב בנחת של מי שיש להם כל הזמן שבעולם.

אז גם עכשיו היה לנו כל הזמן שבעולם — אם חודשיים ואם שלושה — לצאת לטייל על שפת האגם, ולחפש, במצב החדש שלנו, לחפש ולמצוא זה עם זה קרבה ואהבה גדולה מכל מה שידענו מעולם — ומה שכבר ידענו היה לא מעט. כך התחיל סוג של אושר חדש בתוך הגיהינום.

 

למחרת בלילה חזרנו מברלין לירושלים.

 

04 ספטמבר

מכה על חטא / פתיחת הרומן

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

1

סאם

"נאמר לי שנפגשנו בלונדון, מר לֶרוּ, אבל אינני זוכרת אותך," היא אומרת ומנסה לזקוף את גווה, ליישר את המקומות המסרבים להתיישר.

"נכון. אכן נפגשנו. אבל פגישה קצרה." וזה לא היה בלונדון, בעצם, אלא באמסטרדם. היא זוכרת טקס הענקת פרסים בלונדון שבו לא נכחתי. אני זוכר את הכנס באמסטרדם שאליו הוזמנתי לשאת דברים, כחוקר צעיר ומבטיח שמתמחה ביצירתה. היא אחזה אז בידִי באופן שובה לב. היא צחקה והתנהגה כנערה והיתה קצת שתויה. הפעם אני לא רואה שום סימן לשכרות. מעולם לא פגשתי בה בלונדון.

היתה, כמובן, גם הפעם ההיא.

"אנא, קראי לי סאם," אני אומר.

"העורך שלי אומר עליך דברים טובים. אבל אני לא אוהבת את המראה שלך. אתה נראה טיפוס מתורבת," היא אומרת, מרפה קצת את שפתיה אחרי ההברה האחרונה, וטורי שיניה נפרדים. לשון אפורה מבצבצת לרגע.

"לא ידעתי את זה," אני אומר, ומסמיק בעל כורחי.

"אתה באמת טיפוס מתורבת?" היא מפשקת שוב את שפתיה, ושיניה מנצנצות. אם זה נועד להיות חיוך, זה לא נראה כמו חיוך.

"אני חושב שלא."

"אני לא זוכרת את פניךָ. גם לא את הקול שלך. אין לי ספק שהייתי זוכרת את הקול הזה. את המבטא הזה. לדעתי לא ייתכן שנפגשנו. לא בגלגול הזה, כמו שאומרים."

"זאת היתה פגישה קצרה מאוד." אני כמעט מזכיר לה שהיא היתה שתויה אז. היא מעמידה פנים שאין לה עניין בפגישה הנוכחית, אבל בחזות המשועממת שלה ניכר מאמץ רב מדי.

"עליך לדעת שהסכמתי לפרויקט הזה בגלל לחץ כבד. אני אישה זקנה מאוד, אבל זה לא אומר שאני עומדת למות בקרוב. אתה, למשל, בהחלט עלול למות לפנַי, ואף אחד לא ימהר לכתוב את הביוגרפיה שלך. אתה יכול להיהרג בתאונה היום אחר הצהריים. להידרס בכביש. או כשיחטפו לך את המכונית."

"אני לא איש חשוב."

"נכון." שמץ של גיחוך מבצבץ בזווית אחת של פיה. "קראתי את המאמרים שלך, ואני לא חושבת שאתה אידיוט. ובכל זאת, אני לא ממש אופטימית." היא נועצת בי את עיניה ומנענעת בראשה. ידיה מונחות על מותניה והיא נראית מגושמת קצת, על כל פנים מגושמת יותר ממה שאני זוכר.

"הייתי בוחרת בעצמי את כותב הביוגרפיה שלי, אבל אני לא מכירה אף אחד שיסכים לקחת על עצמו את המשימה הזאת. אני סיוט." יש איזה רמז דק לילדותיות הנערית שראיתי אצלה באמסטרדם, משהו שמזכיר פלירטוט, אבל לא ממש, כאילו היא מקווה להיראות מושכת בעינֵי כל גבר רק משום שהוא גבר. עלי להודות שעדיין יש בה איזשהו יופי.

"אני בטוח שרבים היו קופצים על ההזדמנות," אני אומר, והיא נראית מופתעת. היא חושבת שאני מחזיר לה פלירטוט, ומחייכת חיוך שנראה כמעט אמיתי.

"ואני לא הייתי בוחרת אף אחד מהם." היא מנידה את ראשה, כמו מורה נוזפת, ולוטשת את עיניה ממרומי האף המפורסם. אני אולי גבוה, אבל היא גבוהה ממני, ענקית ממש. "הייתי כותבת את האוטוביוגרפיה שלי, אבל זה נראה לי כמו בזבוז זמן. מעולם לא כתבתי על חיי. אני לא ממש מאמינה שיש ערך בזה שאדם כותב על חייו. למי אכפת מהגברים שאהבתי? למי אכפת מחיי המין שלי? למה כולם רוצים לדעת מה עושָה סופרת במיטה? אני מניחה שאתה מצפה לשבת."

"איך שאת מעדיפה. אני יכול לעמוד."

"אתה לא יכול לעמוד כל הזמן."

"אני יכול, אם זה מה שאת רוצה," אני אומר ומחייך, אבל הלך הרוח הפלרטטני חלף. היא מזעיפה פנים, מצביעה על כיסא עם משענת ישרה ומחכה עד שאתיישב, ואז בוחרת לעצמה כיסא בצד האחר של החדר, כך שאנחנו נאלצים לנהל דו-שיח בצעקות. חתול עובר וקופץ אל חיקה. היא מזיזה אותו ומעמידה אותו בחזרה על הרצפה.

"החתול לא שלי. הוא של העוזרת האישית שלי. אל תכתוב בספר שאני גברת שמגדלת חתולים. אני לא. אני לא רוצה שאנשים יחשבו שאני משוגעת זקנה שמגדלת חתולים." על גב ספריה המוקדמים יש תמונה — תצלום ששימש את יחסי הציבור בעשר השנים הראשונות של הקריירה שלה: היא מחזיקה בו גור ברדלס, פיו פעור, לשונו משתרבבת החוצה כמו הלשון שלה כעת. זה מעלה על הדעת תינוק יונק, או קורבן של שבץ.

"המו"ל הבריטי שלי התעקש על הברדלס הטיפשי הזה," היא עתידה לספר לי אחר כך, "כי זה מה שסופרת אפריקאית אמורה להחזיק — חיית בר צמודה לחזה שלה, והיא מיניקה את היבשת… כל הפנטזיות האימפריאליות השחוקות האלה."

"איך אתה צופה שזה יתנהל?" היא שואלת עכשיו. "אנא, אל תצפה שאתן לך גישה למכתבים וליומנים שלי. אני מסכימה לשוחח איתך, אבל אין לי שום כוונה לנבור ולהוציא מסמכים ואלבומים משפחתיים."

"חשבתי שנתחיל בסדרה של ראיונות."

"כדי שנרגיש בנוח?" היא שואלת. אני מהנהן, מושך בכתפי, מוציא מכשיר הקלטה דיגיטלי קטן. היא משמיעה נחרת בוז. "אני מקווה שאתה לא מצפה שניהפך לחברים במהלך הסיפור הזה. אני לא אצא איתך לטייל בגן שלי או לבקר במוזיאונים. אני לא 'יוצאת לשתות'. אני לא אעניק לך מחוכמת הזִקנה. אני לא אלמד אותך איך לחיות חיים טובים יותר. זה קשר מקצועי, לא סיפור אהבה. אני אדם עסוק. אני עומדת לפרסם ספר חדש בשנה הבאה, 'מכה על חטא'. אני מניחה שאצטרך לתת לך לקרוא אותו, בבוא הזמן."

"אני מכבד ומקבל כל מה שתחליטי."

"כמו שאמרתי, קראתי את המאמרים שלך. אי-אפשר לומר שאתה לגמרי טועה."

"אולי תוכלי לתקן כמה מהטעויות שלי."

קלר לא פתחה את הדלת בעצמה כשהגעתי. מארי, העוזרת האישית בעלת עיני החיפושית, הוליכה אותי אל חדר אורחים שהשקיף על הגן הקדמי וכביש הגישה הארוך, על החומה ההיקפית הגבוהה בצבע בז' שעליה סבך חוטי תיל שעוצבו ונצבעו כך שייראו כמו קיסוס מטפס, ועל השער החשמלי שחוסם את הכביש. מצלמות אבטחה ניטרו את האחוזה. קלר בחרה לקיים את הריאיון הראשון בינינו בחדר קר. אולי זה חדר האורחים היחיד שלה. לא — בבית גדול כל כך יש בוודאי חדר אחר, טוב יותר, שפונה אל הגנים האחוריים ואל ההר המתנשא מעל העיר. היא תיקח אותי אליו בפעם הבאה, או שאיכשהו אצליח לגלות אותו בעצמי בעתיד.

פניה צרות יותר מכפי שהן נראות בתצלומים שלה. אם לפני חמש שנים, באמסטרדם, היתה מלאוּת בלחייה, הרי שבינתיים בריאותה התערערה, ועכשיו פניה סדוקות, כמו קרקעית של אגם בשעת בצורת. אין שום דמיון למה שרואים בתצלומים, אפילו לא באחד. נחשול שערה הפראי והבלונדיני הכסיף, ואף על פי שנעשה קלוש ויבש, עדיין יש בו משהו מזוהרו הישן. בטנה התרחבה. היא כמעט ישישה, אבל לא נראית בגילה האמיתי — היא נראית יותר בת שישים מאשר בגיל שלה, יהיה אשר יהיה. עורה שזוף, ובקו הלסת שלה יש קשיחות פלסטית. למרות הגבנון הקל שעל גבה, היא משתדלת להישאר זקופה. אני חש הֶבזק של זעם לנוכח הגאוותנות שלה. אבל אין זה תפקידי לשפוט אותה. היא מי שהיא. אני פה למטרה אחרת.

"אני מקווה שהבאת איתך אוכל ושתייה. אני לא מתכוונת להאכיל אותך בזמן שאתה ניזון ממני. תוכל להשתמש בשירותים שבקצה המסדרון מצד שמאל. זכור בבקשה להוריד את המושב כשתסיים. זה יעורר בי חיבה כלפיך." היא מצמצמת את עיניה ונדמית שוב כמגחכת, אבל איני מצליח להבין אם היא מתלוצצת או מדברת ברצינות.

"אתה מתכוון להקליט את השיחות האלה?"

"כן."

"וגם לכתוב תוך כדי?"

"כן."

"זה מופעל?"

"כן. זה מקליט."

"ובכן?"

"אני די צפוי. הייתי רוצה לפתוח בהתחלה," אני אומר.

"לא תמצא שום רמזים בילדות שלי."

"אם תסלחי לי, לא זה העניין. אנשים רוצים לדעת." האמת היא שכמעט שום דבר לא ידוע על חייה, מלבד העובדות הדלות שפורסמו ברבים ומעט הדברים שהיא הואילה בטובה לחשוף בראיונות קודמים. הסוכן שלה בלונדון פירסם תקציר ביוגרפי רשמי של עמוד אחד לפני חמש שנים, כשההתעניינות בה גאתה. "סבא וסבתא משני הצדדים היו איכרים."

"לא. סבי מצד אבי היה בעל חוות יענים. הסבא השני היה קצב."

"והורייך?"

"אבי היה עורך דין, סנגור. איש מבני משפחתו לפניו לא למד באוניברסיטה. אמי היתה בלשנית, אשת אקדמיה. כמעט לא ראיתי אותם. היו נשים — נערות — שטיפלו בי. די הרבה נערות. אני חושבת שאבי סיפק לא מעט שירותים מקצועיים לשם שמים."

"האם זה השפיע על ההשקפה הפוליטית שלך?"

היא נאנחת ונראית מאוכזבת, כאילו לא הבנתי בדיחה כלשהי.

"אין לי השקפה פוליטית. אני לא אדם פוליטי. ההורים שלי היו ליברלים. צפוי היה שגם אני אהיה ליברלית, אבל אני חושבת שהורי היו 'ליברלים' בדרכם המאולצת של רבים כל כך מבני דורם. מוטב שנדבר במושגים של שמאל וימין, או של פרוגרסיביות ורגרסיביות, או אפילו של דיכוי. אני לא מאמינה בקביעוֹת מוחלטות. אוריינטציה פוליטית היא אליפסה, לא רצף. אם תרחיק די הצורך בכיוון אחד, תמצא את עצמך בערך במקום שבו התחלת. אבל אלה עניינים פוליטיים. והלוא פוליטיקה היא לא הנושא שעל הפרק, נכון?"

"לא בהכרח. אבל האם את סבורה שכסופרת קשה למתוח ביקורת על הממשלה?"

היא משתעלת ומכחכחת בגרונה. "לא, ודאי שלא."

"אני מתכוון לשאול — האם העובדה שאת סופרת מקשה עלייך יותר למתוח ביקורת על הממשלה?"

"מקשה עלי יותר ממה?"

"יותר מאשר אילו היית אזרחית פרטית, למשל."

"אבל אני כן אזרחית פרטית, כפי שכינית זאת. מניסיוני למדתי שממשלות לא שמות לב במיוחד לדברים שיש לאזרחים פרטיים לומר, אלא אם כן הם אומרים אותם פה אחד."

"אני מניח שמה שאני מנסה לשאול —"

"ובכן, שאל."

"מה שאני מנסה לשאול הוא, האם את חושבת שקשה יותר למתוח ביקורת על הממשלה הנוכחית?"

"ודאי שלא. העובדה שהיא נבחרה באופן דמוקרטי לא מבטיחה לה חסינות מביקורת."

"האם את חושבת שספרות בדיונית היא כלי חיוני לאופוזיציה פוליטית?" אני מתחרט על השאלה בו-ברגע שהיא יוצאת מפי, אבל כשאני יושב מולה, כל השאלות שניסחתי בזהירות במשך חודשים של הכנות, נראות לי בלתי אפשריות.

היא צוחקת, וצחוקה מתחלף בהתקף נוסף של שיעולים וכחכוחים בגרון. "יש לך דעה משונה מאוד לגבי מטרותיה של הספרות הבדיונית."

אני מבקש להרוויח זמן, וחש את עיניה הנעוצות בי כשאני מעיין במבוך הרשימות שלי. לתומי שיערתי לי שהכול יתנהל בצורה חלקה. אני מחליט לשאול אותה על אחותה. אי-אפשר להתכחש לחשיבות של ההיבט הפוליטי במקרה הזה. בעודי מנסה לנסח בראשי את השאלה, היא שבה ומכחכחת בגרונה, כמו אומרת: "נו, אתה מוכרח להשתפר", ואני מתפרץ ושואל עוד שאלה שלא התכוונתי לשאול.

"האם היו לך אחים?"

"אתה יודע מה התשובה, מר לֶרוּ. זה קרה בעיצומה של תקופה סוערת. עניין שהתפרסם בפומבי. אבל אני בשום אופן לא מוכנה לדבר על אחותי."

"אפילו לא רק על העובדות?"

"העובדות הידועות מתועדות ברשומות בית המשפט ובאינספור גזירי עיתונים. אין ספק שקראת אותם. הכול קראו אותם. הוא פעל לבד, כך הוא אמר. בית המשפט גילה שהוא לא פעל לבד, אף על פי שאיש מלבדו לא נעצר. כמו רבים-רבים אחרים, הוא מת כשהיה במעצר של המשטרה. שלא כמו רבים-רבים אחרים, הוא אכן ביצע פשע — מכל מקום, הוא מעולם לא הכחיש את זה. אין לי מה להוסיף בעניין הזה מלבד עדות אישית על החוויה שעוברת משפחה של קורבן, ובכך אין שום דבר חדש. כולנו יודעים כמה אנשים סובלים כשבן משפחה מת מוות לא צפוי ואלים. אין שום הבדל מהותי בין הסבל שחוֹוה משפחתו של אדם חף מפשע שנרצח לבין הסבל שחוֹוה משפחתו של פושע שמוצא להורג. זה חיתוך בבשר החי. זאת כריתת איבר. שום תותבת לא תוכל לשמש תחליף. המשפחה נעשית נכה. זה כל מה שאני מבקשת לומר."

 

04 ספטמבר

בת דודתי לילי / פתיחת הרומן

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

פרק א

שחר אלפסי, 1967

 

רבע שעה אחרי שההורים של לילי נסעו והשאירו אותה אצלנו עד שהם יחזרו מבאדן באדן, לילי נכנסה לחדר שלי ושל אחותי, שמה מזוודה ענקית על המיטה שלי, הוציאה חולצה חדשה, הורידה את הקודמת, הסתובבה אלי ושאלה, "איך הציצים שלי? יפים, נכון?"

לא עניתי. רק הסתכלתי וחשבתי שכל מה שסיפרו לי על הבת דודה שלי מתל אביב נכון. היתה לה חזייה אדומה, עם רקמה מלפנים, כמו שיש למפיות שאמא שמה על השולחן אוכל כשבאים אלינו אורחים, ולציצים בקושי היה מקום בתוך החזייה. הם בטח נחשבים יפים, אבל לא היה לי למה להשוות אותם. אף פעם לא ראיתי שום ציצים אחרים, חוץ מאלה של אמא שלי וזה ממש לא נחשב. אחרי זה לילי אמרה שאם לא אכפת לי היא תישן על המיטה שלי ואני על המתקפלת שהכינו לה בין המיטה שלי למיטה של עמליה, אחותי הקטנה. לא היה לי אכפת, וגם אם היה לי, לא בטוח שזה היה עוזר.

לילי היא בת שבע-עשרה כמעט, ואני רק בן שתים-עשרה. היא הבת של דוד טוביה בוכמן ודודה אלגרה. הבת היחידה שלהם, וגם זה, כמו שאמא שלי אומרת, קרה בנס. דודה אלגרה היא האחות הגדולה של אבא שלי. גדולה רק בשנה וחצי, אבל תמיד יודעת מה טוב לו ומה לא, מה הוא צריך לעשות כדי להתקדם בחיים, ומתי הוא צריך להקשיב לאמא שלי ומתי להגיד לה, "די, עד כאן, אני הגבר בבית הזה."

דודה אלגרה ודוד טוביה נוסעים פעמיים בשנה לטיפולים שדוד טוביה מקבל בבאדן באדן, שזאת עיר מרפא בגרמניה. דוד טוביה הוא איש מאוד מבוגר, לפחות בן חמישים, אולי קצת יותר. יש לו לחץ דם נמוך, או גבוה, אני לא בטוח מה מביניהם, וגם רשרוש בלב, ורק בבאדן באדן יודעים לטפל בזה כמו שאבא של לילי רגיל. שָם זה קלאסה אחרת, הסבירה פעם דודה אלגרה. שָם זה הטופ של הטופ, השופרא דה לה שופרא. ואצל דוד טוביה, הכול זה הכי-הכי שיש. הם גרים בצפון תל אביב ומהמרפסות שלהם רואים את הים ואת הארובה החדשה שמתחילים לבנות בתחנת רדינג. פנטהאוז, ככה קוראים לדירה כזאת עם מרפסות סביב-סביב. לכל מקום הם נוסעים במונית ספיישל, אפילו שיש להם מכונית פרטית. ולא סתם מכונית, שברולט כחולה כהה מהמודל הכי חדש שיש, זה עם כנפיים קטנות מקדימה וגלגל סְפֵּר לבן על הטמבון האחורי. אבל דוד טוביה לא אוהב לנהוג בישראל. זה עושה לו לחץ בחזה ומגדיל לו את הבעיות בלב. רק לפעמים, כשהוא מסתובב עם אנשים ממש חשובים באתרי הבנייה שלו, דוד טוביה נוהג בשברולט שלו בעצמו.

אמא אומרת שדוד טוביה וספיר הם ככה, ועושה תנועה של אצבע מחככת אצבע. כאילו שהם חברים ממש-ממש טובים. בימי שישי בצהריים הם יושבים יחד באיזו מסעדה בתל אביב, שיש בה אוכל כמו בפריז. עם שמפניה אמיתית ומלצרים בעניבות פרפר שחורות. ספיר זה שר האוצר שלנו. של המדינה שלנו. הוא עושה פה מה שהוא רוצה, ומחליט מי יקבל ומי לא יקבל. החרותניקים, למשל, שזה אנחנו, תמיד אחרונים בתור. המפא"יניקים ראשונים, מקבלים ממנו מה שהם מבקשים. בגלל זה ספיר הוא האיש הכי חשוב במדינה. הרבה יותר מלוי אשכול, ראש הממשלה, שכולם יודעים שרועדות לו הביצים מכל דבר. למשל עכשיו, שהולכת להיות מלחמה, והוא ממש משקשק.

"ולמה לדעתך הם נוסעים פתאום לבאדן באדן?" שאלה אמא את אבא ערב לפני שהבוכמנים הגיעו, ומיד היא גם ענתה, "רק בגלל המלחמה. שלא יספרו סיפורים על לחץ דם ורשרושים בלב. לא הפעם, ובכלל, הלוואי עלי להיות בריאה כמוהו. הם בורחים, הם מסתלקים מפה לפני שיהיה מאוחר מדי וחצי מדינה תהיה בקבר. בגלל הפּצצות חצי טון שהמצרים יפילו עוד רגע על הראש שלנו הם נוסעים, מוריס. שמעת על הפצצות האלה, או שאני צריכה שוב לספר לך עליהם? וכשייגמרו הפצצות חצי טון, יתחילו הסורים, שהם הכי אכזרים שיש. אז אל תגיד לי 'לחץ דם'."

אבא שלי לא עונה. אולי הוא לא רוצה לריב עם אמא ואולי הוא חושב שהיא קצת צודקת. כי על הפצצות חצי טון של המצרים כולם יודעים, וגם על הסורים שרחמנות על מי שייפול לידיים שלהם. מזל שאנחנו גרים מול הירדנים, אז יחסית לאחרים מצבנו טוב.

דוד טוביה ודודה אלגרה רצו שלילי תבוא איתם לבאדן באדן, אבל היא לא היתה מוכנה לשמוע על זה. פעם היא היתה שם וברחה להם אחרי יומיים. נסעה בטרמפים וישנה בקבינה של נהג משאית שהוביל סחורה מאיטליה לגרמניה. כל המשפחה מכירה את הסיפור הזה, וגם איזה קעקועים של נחש ובחורה ערומה היו לנהג המשאית מתחת לגופייה שלו. אז טוביה ואלגרה יודעים שלא כדאי להם להתעקש שלילי תבוא איתם שוב לגרמניה ותעשה להם שם בושות. אבל גם להשאיר אותה לבד בפנטהאוז בתל אביב, הם לא מוכנים. לא בגלל המלחמה — כי דוד טוביה בטוח שלא תהיה שום מלחמה — אלא בגלל הפושטקים שהבת שלהם מסתובבת איתם מאז שהיא עברה לתיכון אקסטרני. כל מיני ארחי פרחי, כמו שאמא שלי קוראת להם. כאלה שמעשנים סיגריות בהפסקות ויושבים על הברזלים בדיזנגוף ושורקים לבחורות שעוברות ברחוב. ומי שהכי מדאיג את ההורים של לילי זה מיקו רומנו, הגיטריסט של להקת הנמרים. עליו אפילו אני שמעתי, ופעם גם ראיתי תמונה שלו על השער האחורי ב"להיטון". עם שיער ארוך, גיטרה אדומה ולמברטה בצבע שחור עם מדבקה גדולה של שלושה נמרים. לילי מאוהבת במיקו, אפילו שהוא מבוגר ממנה בהרבה.

הוחלט שאנחנו נשמור על לילי. זאת אומרת שהיא תגור אצלנו, וההורים שלי ידאגו שהיא תתכונן למבחני הבגרות של התיכון האקסטרני ותהיה רחוקה מהפושטקים בדיזנגוף וממיקו רומנו ולהקת הנמרים. ואם תהיה — חס וחלילה, חס ושלום — מלחמה, אנחנו גם נדאג שהפצצות חצי טון של המצרים לא ייפלו דווקא על הראש של לילי. למרות שאת זה אף אחד לא אומר בקול רם, ואמא רק מספרת לטוביה ואלגרה על המקלט שיש אצלנו בבניין, כאילו שבדבר אחד לפחות הם יכולים להיות רגועים. אפילו שזה מקלט ממש קטן, ואבא שלי כבר שבוע מבטיח שהוא יפנה אותו מהזבּלה שכל השכנים, וגם אנחנו, הורידו לשם במשך הרבה שנים.

בזמן שלילי החליפה חולצה ולבשה במקומה חולצת גופייה שמגיעה עד אמצע הבטן, דודה אלגרה תפסה את אבא לשיחה בחדר השינה שלו ושל אמא. זה המקום שהיא אוהבת לשבת בו ולהגיד לאבא שלי מה לעשות בחיים. בעיקר איך להרוויח יותר כסף ולא לעשות הובלות מהבוקר עד הערב בטנדר שלו ובקושי לגמור את החודש. שיפתח עסק, שלא יעבוד כמו חמור בשביל אנשים אחרים. בדיוק אותם דברים שאמא שלי אומרת לו, רק בצורה קצת אחרת. אמא מאוכזבת מאבא, אלגרה קצת יותר מעודדת ויותר בעדו. בכל זאת, הוא האח שלה. היחיד שאיתו היא מדברת, כי עם כל האחים האחרים היא ברוגז בגלל שהם לא רצו שתתחתן עם טוביה הפולני. דודה אלגרה גם תמיד נותנת לאבא כמה מאות לירות. לפעמים אפילו אלף, כי מה זה אלף לירות בשבילה ובשביל דוד טוביה? הם ממש מליינים. אבא עושה את עצמו מתנגד, אומר שמה פתאום והוא לא צריך ויש לנו מספיק, ברוך השם. הוא לא נוגע בשטרות, משאיר אותם איפה שאלגרה שמה אותם. עד שהם הולכים, ואז הוא מכניס את הכסף לארנק או למגירה. אחרי שאמא שואלת אם אחותו נתנה לו משהו. הפעם היא בטח נתנה לו אפילו יותר, כדי שישלם למורה פרטית שלילי צריכה במתמטיקה. בסוף, בגלל המלחמה וכל מה שקרה אצלנו, אני לא חושב שהיה ללילי אפילו שיעור אחד במתמטיקה או כל מקצוע אחר.

בינתיים הגיע גם אח של אמא, דוד סמי, והביא איתו אבטיח אדום ישר משטח הכינוס של הגדוד שלו מול טול כרם. עמליה, אחותי הקטנה, נתנה לדוד סמי חיבוק ורצה להביא לו ציור שהיא והילדים בגן שלה הכינו במיוחד בשבילו. ציור של צנחן גיבור, עם מצנח ומטוס שעוד צנחנים קופצים ממנו. כולם אמרו, "איזה יופי", וסמי קיפל את הציור ושם אותו באחד הכיסים של המכנסיים שלו. למכנסיים של חיילים קרביים יש הרבה כיסים, כדי שיוכלו לשים שם כל מיני דברים שהם אולי יצטרכו במלחמה. דוד סמי הוא קצין, סרן, בצנחנים. הילדים מהשכונה, ובעיקר אבי פנסקי שמחשיב את עצמו למבין בצבא, אומרים שסמי הוא סתם ג'ובניק, קצין בשלישות. אבל הם רק מקנאים. אם דוד סמי הוא ג'ובניק אז איך זה שיש לו נעליים אדומות, כנפי צניחה ודרגות מברזל? זה שהוא יוצא לחופשה בלי עוזי או רובה אף-אן, לא אומר כלום. יש יחידות סודיות, יחידות קומנדו למשל, שבכלל אסור לדעת איזה נשק יש להן.

"נו, מה קורה בשטח, אופיסֵר?" שאל דוד טוביה את דוד סמי וטפח לו על השכם, כאילו הוא, טוביה, הרמטכ"ל או אלוף הפיקוד.

"מתכוננים," ענה דוד סמי, "אתה יודע איך זה."

"מאיפה שאני אדע, בחורצ'יק? מה, אני בחזית? באבק? בטנקים? אני רק שומע מה שאומרים לי."

"ומה אומרים?" שאלה מיד אמא.

"שלא יהיה כלום," ענה טוביה, "הערברס, מי כמוכם מכיר אותם, הם טובים רק בדיבורים. פלאברות. הם לא יעיזו לעשות כלום."

דוד סמי התרגז ואמר, "מה אתה מתכוון, 'מי כמוכם מכיר אותם?'" אפילו שלכולם היה ברור למה דוד טוביה מתכוון, וזאת לא היתה פעם ראשונה שהוא מעיר הערות כאלה, כאילו במקרה.

"באמת טוביה, מה זה צריך להיות?" אמרה דודה אלגרה שלא רצתה לקלקל הכול רגע לפני שהם משאירים אצלנו את לילי שלהם. טוביה עשה תנועה של מישהו מופתע ואמר, "מה כבר אמרתי? שאתם מכירים אותם, זה הכול. מכירים את הערבים יותר מאיתנו, שבאנו מאירופה."

אבא שלי ניסה להעביר נושא, שזה משהו שהוא תמיד מנסה לעשות כשמתחילים ויכוחים, ואמר שהכי חשוב עכשיו זה שנהיה מאוחדים ותהיה לנו הנהגה חזקה, מישהו שאפשר לסמוך עליו. "מסכים איתך במאה אחוז, מר אלפסי," אמר דוד טוביה, עוד לפני שהספיק לשמוע שאבא מציע את המועמד הקבוע שלו: מנחם בגין. אבא שלי מאוד אוהב את מנחם בגין. עוד מהימים של המחתרות וקום המדינה. אצלנו בבית כולם חֵרוּת. ולא רק בבית. גם ברחוב, ובשכונה, ובמשפחה, כולם בעד בגין. חוץ מדוד טוביה, שמיד פסל את הרעיון.

"מר אלפסי, עם כל הכבוד למנחם בגין, ויש לי כבוד, כמו שאתה יודע, הוא עוד לא קנדידאט לנהל מדינה. לנהל מדינה זה קצת יותר מלהדביק כרוזים ולתלות כמה סרג'נטים. עם כל הכבוד."

התפרצתי לשיחה וסיפרתי על כל מה שהאצ"ל עשו לפני קום המדינה, ועל זה שאפילו האנגלים אומרים שרק בגללם הם החליטו לא להישאר פה יותר. ועובדה שאת מי שהאנגלים הוציאו להורג בכלא עכו, זה בעיקר את לוחמי הארגון הצבאי לאומי. דב גרונר, יעקב וייס, אבשלום חביב, אליעזר קשאני. והיו גם כאלה שהצליחו להתאבד לפני שהעלו אותם לגרדום, כדי שהאנגלים ידעו שהם לא מפחדים אפילו מהמוות.

אבא היה ממש גאה בי, ודוד טוביה אמר, "יודע היסטוריה, הילד, אה?"

אחרי זה כולם שתו קפה קר ואכלו מעוגת השוקולד שתי שכבות שאמא אפתה במיוחד כדי לעשות רושם טוב על האורחים מתל אביב. אמא שלי צריכה תירוץ הכי קטן, וכבר היא מתחילה לאפות כל מיני עוגות לפי מתכונים שהיא גוזרת מז'ורנלים צרפתיים במספרה של ויוויאן. עוגות גבינה, עוגות שוקולד, עוגות קרם, עוגות עם שוקולד למטה וקוקוס מעל, עוגות שקוראים להן טארט עם תפוחים ירוקים או שזיפים אדומים, עוגות עם פירורים של ביסקוויטים ועוגות בטעם לימון. אף פעם היא לא אופה רק עוגה אחת. תמיד שתיים או שלוש עוגות, שאין מי שיגמור אותן, ואז היא כועסת שהכול הולך לפח. אמא חשבה שלפחות הפעם יהיה מי שיאכל מכל העוגות, אבל דודה אלגרה אמרה שמתחיל להיות מאוחר והם עוד לא התחילו אפילו לארוז. דוד טוביה קם מהכיסא הכי נוח שהכינו עבורו במרפסת, והסתובב כדי להיפרד מלילי, ואולי גם להגיד לה שתשמור על עצמה וכל מה שאומרים לפני שנפרדים. אבל אז דודה אלגרה שמה לב בפעם הראשונה לחולצת גופייה של לילי, זאת עם הפופיק בחוץ, ואמרה לה, "מה זה צריך להיות? לכי תלבשי מיד משהו אחר."

"לא רוצה," ענתה לילי, בלי בכלל להתייחס לאמא שלה.

"לילי!" אמרה דודה אלגרה בקול שהפחיד אפילו אותי, אבל לא את לילי.

"מה את רוצה? לא מחליפה, מה תעשי לי?"

דודה אלגרה הרימה את היד ועוד רגע היתה מחטיפה ללילי סטירה כהוגן. לילי לא זזה מהמקום, ולמזלה גם אבא שלי וגם דוד טוביה התערבו ועצרו את אלגרה לפני הסטירה. לילי המשיכה לחייך כל הזמן, אבל ראו שעוד רגע יורדת לה דמעה מהעין. אולי כדי שהיא לא תרד, לילי עשתה קול כזה של גיחוך מול אמא שלה. "זנזונת," אמרה דודה אלגרה כאילו לעצמה, אבל כולנו שמענו את זה טוב-טוב. ואז ירדה ללילי הדמעה שכל הזמן היא ניסתה לעצור. דוד טוביה חיבק את לילי ואמר לה שאמא שלה לא התכוונה לשום דבר, ופשוט כולם במתח בגלל המלחמה, שבכלל לא תהיה.

אחרי שההורים של לילי נסעו, וכולם נרגעו קצת, דוד סמי הציע שניקח את האורחת מתל אביב לאכול סטייק בדוכן של הרומני. דוד סמי תמיד יש לו רעיונות מוצלחים, ועוד לפני שאמא שלי אמרה בשביל מה לאכול בחוץ, הרי יש הכול בבית, כמו שהיא תמיד אומרת, לילי כבר קפצה וקראה בשמחה: "הרומני! הרומני!" כאילו שהיא בכלל יודעת מי זה הרומני ואיפה הדוכן סטייקים שלו.

אמא שלי נשארה בבית, ואנחנו — לילי, אחותי עמליה, דוד סמי ואני — נכנסנו עם אבא לטנדר דאבל קבינה שלו, ונסענו לדוכן של הרומני. בדרך הסברתי ללילי שהרומני הוא בעל אטליז ליד השוק. בגלל ששיעמם לו רק לחתוך בשר ולדפוק פרוסות שניצל כל היום, הוא פתח מקום ליד הצומת, בכניסה לעיר, עם חבית וגחלים, ובלילה הוא עושה שם על האש, וזה ממש טעים. דוד סמי הסתובב אלינו מהמושב הקדמי ואמר ללילי שאפילו בתל אביב אין כאלו סטייקים. לילי חייכה אל דוד סמי, והוא חייך אליה בחזרה. ראו שהוא מסתכל הרבה זמן על הגופייה שלה ועל השערות הבהירות שירדו בקו ישר מהפופיק בדרך למכנסיים. ללילי לא היה אכפת שדוד סמי מסתכל. אפילו שהוא כבר בן עשרים ושמונה וכבר מזמן היה צריך להתחתן ולעשות ילדים.

דוד סמי גר בדירה של סבא ויקטור וסבתא ג'וליה, ההורים שלו ושל אמא שלי. הם גרים בקצה השני של העיר, ליד שיכון ותיקים. לסמי יש שם חדר עם כניסה משלו ואפילו שירותים משלו. נוח לו שם. "יותר מדי נוח," אומרת אמא שלי, כשהיא מתחילה לעשות חשבונות על כל מיני דברים במשפחה. לילי בכלל לא קשורה לחלק הזה של המשפחה. לא קשורה לטריפוליטאים. היא רק חצי מהצד של אבא, האלג'יראים. וגם זה לא ממש מורגש עליה. לילי היא תל אביבית. כשהגענו לרומני, היה שם תור קטן של מכוניות שעמדו בצד, ולכולן היו פנסים צבועים בשחור ורק פס קטן של אור מקדימה. אלה היו ההוראות של הג"א. האפָלה כדי שהמטוסים עם הפצצות לא יֵדעו איפה אנחנו כשהם יהיו מעלינו בלילה. אבל לרומני לא היה אכפת מהג"א ומההוראות שלהם. אצלו לא היתה שום האפלה. הגרלנדה מעל חבית הסטייקים האירה כאילו הגעת למסיבה. דוד סמי הזמין ארבע מנות בפיתה עם חמוצים ושתייה, ועוד חצי מנה לאחותי שאף פעם לא מצליחה לגמור מנה שלמה. לילי אמרה שהיא מעדיפה סטייק לבן, וסמי הלך להחליף את ההזמנה, רק שלילי תהיה מרוצה. "ושלא יהיה עשוי מדי," היא אמרה, "אני אוהבת שזה נוטף ככה, עם קצת דם." סמי הסביר לרומני מה לילי בדיוק רוצה, והרומני סובב את הראש כדי לראות על מי הוא מדבר. הוא עשה עם הראש תנועה של התפעלות. לא בכל יום רואים אצלו מישהי כמו לילי, עם גופייה כזאת וחזייה בצבע אדום מתחת.

עד שהבשר יהיה מוכן, דוד סמי לקח את אבא לסיבוב, ועוד פעם הראה לו מה אפשר לעשות במקום הזה, "אם יש לך שכל בראש וקצת קשרים במקומות הנכונים." פה הוא ישים אוטובוס ישן ויסדר בפנים מקומות ישיבה, ופה הוא יסדר משטח עם ספסלים ושולחנות עץ יפים, עם גגון מלמעלה. "שאפשר יהיה לשבת ולאכול גם בחורף," הסביר סמי לאבא שנגרר אחריו, "ויהיה גם סיר עם מרק למי שירצה משהו לפני הסטייק. וקינוחים," הוסיף סמי משהו חדש, משהו שלא שמעתי בפעמים הקודמות כשניסה לשכנע את אבא לקנות את המקום ולעשות ממנו סטייקייה, "אתה חייב קינוחים במקום כזה."

"תן לי לחשוב על זה," אמר אבא, כרגיל.

"עד שתגמור לחשוב, מוריס, יבוא מישהו אחר, והרומני ילך איתו."

הסטייקים היו מעולים, וזה של לילי נטף דם וטיפטף מהצדדים של הפיתה. היא התכופפה והחזיקה את הפיתה עם הידיים קדימה. אבל בכל זאת טיפטף עליה קצת, ממש קצת. "אוי, טיפטף עלי," היא אמרה ושאלה, "אולי יש למישהו מטפחת?" מטפחת לא היתה לאף אחד, אבל דוד סמי מיהר והביא מגבת קטנה מהדוכן וניגב ללילי את מה שטיפטף עליה. "תודה לך," היא אמרה לו ושוב חייכה אליו כמו קודם בטנדר. גם דוד סמי חייך. ואז אבא שלי אמר, "טוב, בואו נחזור הביתה. שאמא לא תדאג."

כשחזרנו, אמא ישבה ליד הרדיו ושמעה כמו בכל ערב באותה שעה את האלוף במילואים חיים הרצוג מסביר מה יהיה ואיך יהיה. אם לא הרצוג, אמא שלי לא היתה מחזיקה מעמד בכל הימים האלה של ההמתנה למלחמה. הוא והדיבורים שלו היו הדברים היחידים שהצליחו להרגיע אותה קצת. באותו ערב הרצוג דיבר על "הבעיה האווירית שלנו". "בעיה אשר בצדק מעסיקה כל אחד מאיתנו," אמר האלוף, ואמא הינהנה בראש כאילו הוא מדבר עליה. הרצוג התחיל לספר על הבליץ בלונדון ועל אלפי מטוסים בריטיים ואמריקאיים שהפציצו את הערים הגדולות בגרמניה. "ערים שלמות נהרסו, עשרות אלפי ילדים פונו מהבתים שלהם, תחנות הרכבת התחתית הפכו למקלטי ענק," סיפר הרצוג.

החלק הזה בשיחה לא עשה לאמא שלי טוב. אבל מיד האלוף במילואים הבטיח שפה לא יהיה בליץ, כי לנו יש מערכות מכ"ם ויש לנו טילי הוק ויש לנו מטוסי מיראז'. "מכ"ם, הוק, מיראז'," מנתה אמא עם אצבעות כף ידה את אמצעי ההגנה שלנו. שיננה, כמו בקריאה של הגדת פסח, "מכ"ם, הוק, מיראז'." ליתר ביטחון היא גם הודיעה לאבא שמחר, ראס בן ענא, מפנים את המקלט.

ציחצחנו שיניים והלכנו לישון. כשהייתי כבר עם פיג'מה על המיטה המתקפלת, לילי עברה בדרך למיטה שהיתה שלי ואמרה שאסובב לרגע את הראש, כי היא רגילה להיכנס למיטה ערומה לגמרי. וזה באמת מה שהיא עשתה.

18 מאי

פרקי מכונות / פתיחת הרומן

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

1

 

את השלט רואים מהכביש. הוא בחזית הבניין מצד שמאל לירידה. עשוי מפח ועומד על שתי רגליים מפרופיל מתכת מרובע. מהצד הזה של הבניין רואים גם את "שירלי צעצועים", מימינה חנות טקסטיל ומשמאלה סניף דואר. בהמשך יש חצר פנימית ועוד שורה של חנויות: קונדיטוריה, חנות מכולת וחנות רהיטים.
על השלט כתוב באותיות שחורות וגדולות "התבנית" ובאותיות קטנות יותר "אברהם רייק עבודות מתכת". מתחת לכיתוב יש חץ בצבע ירוק בהיר שחלקים ממנו מחוקים. החץ מראה שצריך ללכת בירידה ואחר כך לפנות ימינה.
באמצע הירידה יש פתח חסר דלת למסדרון. בצדו הימני שני שלטים קטנים זה מעל זה. על שלט אחד כתוב "סיט" ועל השני "התבנית". המסדרון חשוך וצר, הוא חוצה את כל בניין עשרים ותשע ברחוב אהוד קינמון. אורכו כשלושים מטרים. אם מסתכלים לתוכו רואים את הקצה הרחוק.
הרעש מהרחוב משתתק בתוך המסדרון, ולכן אפשר לשמוע את קולות הצעדים, רגליים שדורכות על שבבים של בטון ועל אבנים קטנות, דורכות במהוסס בלי קצב תכליתי.

 

משני הפתחים של המסדרון נכנס אור שמספיק כדי להאיר אותו כמעט עד למרכזו. באמצע נותר קטע חשוך. בקטע החשוך שתי דלתות ברזל בצבע אפור. על הדלת השמאלית שלט, וכתוב בו, "סיט חיתוכי עץ בסיטונאות".
בפינה הימנית העליונה של השלט יש לוגו שנראה כמו דגם של טַנְגָרָם ויוצר את המילה "סיט" בעיגול. על הדלת השנייה כתוב בכתב יד עקום בטוש אדום "התבנית", ומתחת: "במקרה חירום להתקשר 050-884974". ליד המספר בטוש כחול ודק כתוב אברהם. בצד הדלת יש פעמון, וגם על הקיר מעליו כתובה המילה "התבנית" באותו הטוש ובאותו כתב עקום.
בהמשך המסדרון, קרוב לקצה הרחוק, יש דלת נוספת מברזל ועליה סמל של בנק הפועלים. מתחתיו כתוב "ארכיון". סמוך לדלת יש חלון שפתוח לחלל גדול, ואפשר לראות שורות-שורות של מדפים ועליהם הרבה ארגזי קרטון חומים פתוחים שמתוכם מבצבצים ניירות.

 

יש ריח של אבק ושתן באוויר. עכברים וחולדות נעים בחשכת המסדרון, מפלסים דרך בין האבנים, מצייצים. אפשר לשמוע אותם כשעוצרים ומחכים שהדי הצעדים והנשימה והאבנים ישתתקו.

 

בשני קצוות המסדרון יש שביל אספלט שיורד בשיפוע חד אל כביש פנימי שמקיף את הבניין. אם ממשיכים לרדת עם האספלט מאחד הקצוות וצועדים על הכביש הפנימי, רואים את שני המקומות, "סיט" ו"התבנית", כמו חללים גדולים שפעורים בתוך הבניין. בתוך המסדרון פסקו הצעדים. הנשימה נעצרה. השעה כבר ארבע. הכול שקט.­

 

2

את השלט היא ראתה מהכביש ובהתה בו כשעברה שם ברגל או באוטובוס שעצר להוריד נוסעים בתחנה ליד. רק להוריד, כי עד קצה הקו יש שתי תחנות בלבד.
השלט עומד בחזית הבניין, משמאל לירידה. זהו בניין תעשייתי גדול. היא היתה בתוך הבניין הזה יותר מפעם אחת. הפעם הראשונה היתה עם ארז כשהיו בתיכון. מסדרונות חשוכים. היא זוכרת שעת ערב. היא וארז היו חברים, אולי ידידים זאת המילה הנכונה. הם למדו לבחינה בהיסטוריה. הנושא היה המהפכה הצרפתית עם המורה שָׁבִּי פראנקו, שהיה הצעיר מבין המורים שלימדו בבית הספר. היא וארז נפגשו אחר הצהריים ביום שלפני הבחינה. רוב הזמן הם דיברו וצחקו ולא הצליחו ללמוד. אחרי שבועיים שבי פראנקו החזיר את המבחנים.

 

המבט הכהה של שבי פראנקו שט על הכיתה ולא עצר עליה כשהגה את שמה עם טעות. מישהו תיקן אותו. הוא חייך והמשיך לחפש מבט, מבלי לחזור על השם המתוקן. התלתלים של שבי פראנקו היו רכים. הם זזו על המצח שלו יחד עם תנועות הראש וכיסו מדי פעם מעט מהעיניים.

 

לבָּחוּר מהים שהכירה ביום האחרון של החופש הגדול של כיתה ט'
היו תלתלים קטנים וצפופים. הוא הסתכל עליה כששיחקה מטקות עם אתל ואחר כך ניגש וביקש לשחק גם כן. היה חם, וכשהזיעו מאוד נכנסו שלושתם לים שהיה סוער כמו תמיד בעונה הזאת ואפשר היה לתת לגלים להתנפץ על הגב או על הבטן ולצלול מתחתם או סתם לתפוס אותם ולהתגלגל עד לחוף בתוך הקצף שלהם ולהרגיש את המליחות של המים באף ולהוציא מים עם קצת רוק מהפה.
גל גדול סחב אותם עד לחוף. הם נשארו לשכב במים הרדודים ודיברו, הוא אמר לה שהיא זזה במים כמו דג. היא היתה מופתעת כששׂם במילים את המבט שלו על הגוף שלה. הוא נגע בצד הגוף שלה, במותן, כמו בטעות. כפות הרגליים שלו היו גדולות והאצבעות ארוכות. עצמות דקות כמו חוטים חזקים חיברו אותן לרגל. העיניים שלו היו כהות ומבריקות. הוא ביקש את מספר הטלפון שלה והתקשר אחר הצהריים. אחותה ענתה וקראה לה. הוא רצה לפגוש אותה בערב.
הם קבעו בכיכר אתרים. היא נסעה בקו עשרים וחמש וראתה בדרך את השמש של פרג' בחלון הראווה. העור שלה בער מהשמש ששרפה בצהריים. היא לבשה חולצה לבנה מבד קשה שהמגע שלו הכאיב. בקלות מצאה את המקום בכיכר שהיו בו כורסאות בצבע אדום והשמש בחלונות השקופים הלהיטה. הם בקושי דיברו. הוא היה גדול ממנה, בן שבע-עשרה. ניסה לפתוח בשיחה ודיבר על המוזיקה שהוא אוהב, אותה המוזיקה שהחבר של אחותה הקליט עבורה. לחבר של אחותה היו תקליטים של להקות רוק כבד, ועל קירות החדר שלו ועל החולצות שלו הוא העתיק את תמונות העטיפות. היא ידעה את כל המילים בעל פה. הקשיבה למוזיקה במשך שעות, שוב ושוב עד שהסרט נקרע והודבק.
היא לא זוכרת איך הם התקרבו בגוף ובפָּנים, אבל היא זוכרת היטב את השפתיים שלהם מחליקות זו על זו ואת הרטיבות ואת הלשון שמגששת ונרתעת חודרת ופורצת את הבדידות ויוצאת מהססת וחוזרת ברכּוּת ורוך מתגלה בגוף שמפרכס אחרי הבטן שמפרפרת מבפנים. היא קמה וברחה. ביום המחרת הוא התקשר ואמר שהוא לא מבין מה קרה. היא ביקשה שהוא לא יתקשר שוב, אבל הוא המשיך להתקשר כל יום שוב ושוב, וכשהיא שמעה את הקול שלו מעבר לקו ניתקה את השיחה. אחרי כמה זמן הוא הפסיק.

 

הזמן מרחיק את הזיכרון ונשארת הרגשה של הרגעים של השחרור והצחוק כשהיא וארז ישבו על השטיח בחדר שלו עד שפתאום דיבר על עוגת גבינה שהוא קונה לפעמים בקונדיטוריה שבבניין התעשייתי מעבר לכביש, אפשר לרדת לקנות ממש עכשיו וצריך למהר כי עוד רגע הקונדיטוריה נסגרת. לא היה לה כסף. תחושת השחרור התכווצה לאלם שחשבה שעליה להסתיר. איך תאמר לו שאין לה כסף. היא לא חשבה על אפשרות כזאת. הוא ניגש לחדר, חזר ואמר, יש לי מספיק בשביל שנינו. זה היה מוזר בעיניה שהיה לו כסף. לה אף פעם לא היה. הם מיהרו לרדת, קפצו מדרגות, החליקו על המעקה, שעטו. דלת נפתחה בגרם המדרגות האחרון ו"הסוויט דרימז" התפרץ והמשיך להתגלגל אחריהם עד שנטרק. הם חצו את הכביש הרחב אל הבניין שנראה מוזנח ואפרורי בדיוק כמו שהוא נראה עכשיו, ועלו לקומה השנייה. התאורה היתה חלשה, רק נורה אחת דלקה באמצע המעבר הארוך. החלונות היו שבורים, ורוח שחדרה מהם טילטלה את אלומת האור. הם קנו את העוגה בקונדיטוריה שכבר לא קיימת, ואולי זאת אותה אחת שהעתיקה את מקומה לחזית הבניין. היה תור ושֶקֶט וארז. אולי עכשיו צריך להזכיר את הטעם של העוגה או את זיכרון הטעם מלוח מתוק קר וזר.

 

בבקרים של הקיץ השמש לא פגעה בחלונות הכיתה. השפתיים של שבי פראנקו המשיכו לנוע והיא לא שמעה, הסתכלה על הסְפָרוֹת של הציון שלה ועל האותיות ש.פ לידן, וחשבה שבכל הפעמים שהתאמצה והצליחה לדבר בשיעורים שלו יכלה לשתוק.

 

מהצד הזה של הבניין רואים את חנות הצעצועים. היא לא זכרה שהחנות הזאת היתה שם. גם לא את דלתות הברזל הגדולות שלה שצבועות בלבן ומעליהן רשת עם ווים שמחזיקים גלגלי ים מנופחים עם איורים ורודים, סגולים וצהובים, תיקים לבית הספר וכדורי גומי זוהרים. אולי החנות חדשה. היא ניסתה להתמקד בצבעוניות שלה, רצתה למנוע את בליעתה בחזית הבניין המכוער, ראתה בדמיונה את המוכר מוציא ותולה את הכול בכל בוקר מוקדם ובערב מחזיר, יום אחר יום, מוציא בבוקר ובערב מחזיר.
צמוד לחנות הצעצועים מצדה הימני יש חנות טקסטיל קטנה ודחוסה בכריות, שמיכות ומצעים. כשנכנסים לא רואים את המוכר, רק כששומעים את הקול שלו מבחינים בו יושב בכיסא ליד הקופה, צמוד לקיר.
אין הרגשה של חגיגיות בכניסה אל החנויות האלה. אולי מפני שהכניסה אליהן היא במפלס האספלט שלפניהן, אולי מפני שהן לרוב שוממות. לעומתן סניף הדואר הקטן, שמשמאל לחנות הצעצועים, תמיד הומה. כמעט בכל שעה שעברה שם ראתה שהוא עמוס באנשים. הספרים שהיא מזמינה מגיעים לסניף הזה והיא מכירה את מנהל הסניף בשמו ויודעת שהאישה הדתייה שעובדת איתו היא אמו. היא רואה את הדמיון בגוף ובמבט שלהם וחושבת שהוא היה יכול להיות היא, אבל לא להפך. כשהתור בסניף הדואר משתרך אל המדרכה היא נמנעת מלהיכנס.
אין בסניף הזה גלגל עם מספרים נתלשים. האנשים צריכים משהו שיכתיב להם סדר. הם צריכים לזכור לשאול מי אחרון מיד כשהם נכנסים, זאת הדרך להיכנס לתוך הסֵדר. האחרון יסתובב ויסתכל לשואל בעיניים וזה יהיה מספיק, ואם הוא יתעלם אז מישהו יצביע עליו ויאמר, הוא.
באחת הפעמים שנכנסה לשם לקחת את הספרים שלה, האחרון לא הזיז את הראש כששאלה, המבט שלו היה ממוקד באישה מבוגרת שחבשה כובע מקש ואחזה בתיק שנראה כמו עור של תנין ופילסה את דרכה לאשנב. האישה המבוגרת פרעה את הסדר. החלל הצטמצם והאנשים נעו, ניסו לפלס דרך למילים שיבואו. היא עקבה אחר המתרחש בדריכות, ראתה את מבטו שעקב מזווית העין אחר האישה שהמשיכה להתקדם בביטחון לאשנב. הגוף שלו נמתח, והוא פלט בעצבנות, מה, מה. האישה המבוגרת הסתובבה ואמרה לו משהו בשפה שהמילים בה קטועות, וההברות שבה נורות כמו יריקה. הוא סובב את הראש והשיב לה משפט קצר, ירוק, יצא ממקומו בתור, התקרב בידיים מתוחות צמודות לגוף אל האישה המבוגרת, ואמר משהו בקול שהיא שמעה בו את המאמץ להיות רגוע, אבל הפנים והעיניים שלו האדימו. היא חשבה שהאישה המבוגרת אמיצה. גבר אחר צעד מחוץ לתור ואמר, נו, נו, עזוב, ונופף בדפי החשבונות שבידיו, וההתערבות הזאת גרמה לו לחזור לתור. השיניים שלו התהדקו ונהמות, אולי קללות, מילאו את החלל הקטן. האישה המבוגרת המשיכה בדיבור רוטן בלתי פוסק.
אפשר לצאת ולחזור בפעם אחרת, היא חשבה, אבל היא צריכה את הספרים. היא חיכתה להם, היא חייבת אותם. היא כיסתה את האוזניים והרגישה שהקירות מתקרבים. היא ראתה שהאישה המבוגרת הסתובבה, פערה עיניים גדולות ואמרה דבר-מה שהשתיק אותו. כולם שתקו, רק רשרוש הניירות וההקשות במקלדת נשמעו.

 

18 מאי

עוד הרפתקאות של הדוב פדינגטון / פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

פֶּרֶק רִאשׁוֹן

תְּמוּנָה מִשְׁפַּחְתִּית

 בֵּיתָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחַת בְּרָאוּן, שֶׁבִּרְחוֹב וִינְדְזוֹר גַרְדֵנְס מִסְפָּר שְׁלוֹשִׁים וּשְׁתַּיִם, הָיָה שָׁקֵט שֶׁלֹּא כָּרָגִיל. הָיָה זֶה יוֹם קַיִץ חַם וְכָל הַמִּשְׁפָּחָה פְּרָט לְפֵּדִינְגְטוֹן — שֶׁנֶּעֱלַם בְּאֹפֶן מִסְתּוֹרִי זְמַן קָצָר לְאַחַר אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם — יָשְׁבָה עַל הַמִּרְפֶּסֶת וְנֶהֶנְתָה מִשֶּׁמֶשׁ אַחַר הַצָּהֳרַיִם.

בַּמִּרְפֶּסֶת הָיָה שָׁקֵט מְאוֹד, וְרַק פֹּה וָשָׁם נִשְׁמְעוּ רִשְׁרוּשִׁים קְלוּשִׁים שֶׁל נְיָר, בִּזְמַן שֶׁמַּר בְּרָאוּן עִלְעֵל בְּדַפָּיו שֶׁל סֵפֶר עַב כָּרֵס, וּנְקִישַׁת הַמַּסְרֵגוֹת שֶׁל גְּבֶרֶת בְּרָאוּן. מֵהַמִּטְבָּח עָלוּ עוֹד קוֹלוֹת בִּזְמַן שֶׁגְּבֶרֶת בֵּרְד, סוֹכֶנֶת הַבַּיִת שֶׁלָּהֶם, הֵכִינָה אֶת הַדָּרוּשׁ לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב.

ג'וֹנָתָן וְג'וּדִי הָיוּ שְׁקוּעִים כָּל כָּךְ בְּהַרְכָּבַת פָּזֶל עֲנָקִי, שֶׁהֵם לֹא אָמְרוּ וְלוּ מִלָּה אַחַת.

מַר בְּרָאוּן הָיָה הָרִאשׁוֹן שֶׁהֵפֵר אֶת הַדְּמָמָה. "אַתֶּם יוֹדְעִים," הוּא פָּתַח וְאָמַר, וְשָׁאַף שְׁאִיפָה מְמֻשֶּׁכֶת מִן הַמִּקְטֶרֶת שֶׁלּוֹ, "אוּלַי זֶה יִשָּׁמַע מוּזָר, אֲבָל עָבַרְתִּי עַל הָאֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה הַזֹּאת לְפָחוֹת עֶשֶׂר פְּעָמִים וְאֵין כָּאן אֲפִלּוּ שׁוּרָה אַחַת עַל דֹּב כְּמוֹ
פֵּדִינְגְטוֹן."

"נוּ, בָּרוּר שֶׁאֵין," קָרְאָה גְּבֶרֶת בֵּרְד. "דֻּבִּים כְּמוֹ פֵּדִינְגְטוֹן הֵם מְאוֹד נְדִירִים. וְטוֹב שֶׁכָּךְ, אִם אַתָּה שׁוֹאֵל אוֹתִי, כִּי אַחֶרֶת הָיִינוּ צְרִיכִים לְהוֹצִיא הוֹן עַל צִנְצְנוֹת רִבָּה." גְּבֶרֶת בֵּרְד לֹא הִפְסִיקָה לְהָעִיר עַל כַּמּוּיוֹת הָרִבָּה שֶׁפֵּדִינְגְטוֹן אוֹכֵל, אֲבָל לִזְכוּתָהּ יֵאָמֵר שֶׁהִיא תָּמִיד הִקְפִּידָה לִשְׁמֹר בִּשְׁבִילוֹ צִנְצֶנֶת נוֹסֶפֶת בַּמְּזָוֶה, לְמִקְרֵה חֵרוּם.

"בְּכָל מִקְרֶה, הֶנְרִי," אָמְרָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן וְהֵנִיחָה לְרֶגַע אֶת הַמַּסְרֵגוֹת מִיָּדֶיהָ, "לָמָּה בִּכְלָל אַתָּה מְחַפֵּשׂ בָּאֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה אֶת פֵּדִינְגְטוֹן?"

מַר בְּרָאוּן פִּתֵּל אֶת שְׂפָמוֹ בְּהַבָּעָה מְהֻרְהֶרֶת. "אָהּ, אֵין שׁוּם סִבָּה מְיֻחֶדֶת," הוּא עָנָה בְּנִימָה מְרֻחֶקֶת. "זֶה פָּשׁוּט סִקְרֵן אוֹתִי — זֶה הַכֹּל."

כְּשֶׁיֵּשׁ דֹּב בַּמִּשְׁפָּחָה — בְּיִחוּד דֹּב כְּמוֹ פֵּדִינְגְטוֹן — הָאַחְרָיוּת גְּדוֹלָה, וּמַר בְּרָאוּן הִתְיַחֵס לָעִנְיָן בִּמְלֹא הָרְצִינוּת.

"הָעִנְיָן הוּא," הוּא אָמַר, וְאָז סָגַר אֶת הַכֶּרֶךְ בִּטְרִיקָה, "שֶׁאִם הוּא יִשָּׁאֵר אִתָּנוּ לְתָמִיד…"

"אִם?" מַקְהֵלָה שֶׁל בֶּהָלָה נִשְׁמְעָה מִפִּי שְׁאַר בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה, שֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל גְּבֶרֶת בֵּרְד.

"הֶנְרִי, בְּשֵׁם אֱלוֹהִים, עַל מָה אַתָּה מְדַבֵּר?" קָרְאָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן. "אִם פֵּדִינְגְטוֹן יִשָּׁאֵר אִתָּנוּ לְתָמִיד? הֲרֵי בָּרוּר שֶׁכֵּן."

"הֱיוֹת שֶׁהוּא יִשָּׁאֵר אִתָּנוּ לְתָמִיד," מִהֵר מַר בְּרָאוּן לוֹמַר, "יֵשׁ דָּבָר אוֹ שְׁנַיִם שֶׁחָשַׁבְתִּי עֲלֵיהֶם. קֹדֶם כֹּל, חָשַׁבְתִּי לְאַרְגֵּן בִּשְׁבִילוֹ אֶת הַחֶדֶר הַפָּנוּי."

הַהַצָּעָה הַזֹּאת זָכְתָה לְהַסְכָּמָה כְּלָלִית מִצַּד הַנּוֹכְחִים. מֵאָז פָּרַץ לָרִאשׁוֹנָה לְחַיֵּיהֶם, פֵּדִינְגְטוֹן גָּר בַּחֶדֶר שֶׁנּוֹעַד לְאוֹרְחִים. הֱיוֹת שֶׁהָיָה דֹּב מְנֻמָּס, הוּא מֵעוֹלָם לֹא הִזְכִּיר זֹאת וְלוּ בְּמִלָּה אַחַת, גַּם לֹא כְּשֶׁהִתְבַּקֵּשׁ לְפַנּוֹת אֶת הַחֶדֶר לְטוֹבַת הָאוֹרְחִים שֶׁהִגִּיעוּ, אֲבָל כְּבָר מִזְּמַן חָשְׁבוּ כֻּלָּם שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חֶדֶר מִשֶּׁלּוֹ.

"וְהַדָּבָר הַשֵּׁנִי," הִמְשִׁיךְ מַר בְּרָאוּן וְאָמַר, "הוּא תְּמוּנָה. אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁיִּהְיֶה נֶחְמָד אִם נִצְטַלֵּם יַחַד לִתְמוּנָה מִשְׁפַּחְתִּית."

"תְּמוּנָה?" קָרְאָה גְּבֶרֶת בֵּרְד. "כַּמָּה מוּזָר שֶׁאַתָּה אוֹמֵר אֶת זֶה דַּוְקָא עַכְשָׁו."

"כֵּן?" אָמַר מַר בְּרָאוּן. "לָמָּה?"

גְּבֶרֶת בֵּרְד הִתְרַכְּזָה בַּהֲכָנַת קַנְקַן הַתֶּה. "עוֹד תִּרְאֶה — בְּבוֹא הַזְּמַן," הִיא אָמְרָה. וְכֻלָּם יָדְעוּ שֶׁגַּם אִם יְבַקְּשׁוּ יָפֶה, הִיא לֹא תֹּאמַר עוֹד שׁוּם דָּבָר בַּשָּׁלָב הַזֶּה.

לְמַרְבֵּה הַמַּזָּל, נֶחְסְכוּ מִמֶּנָּה עוֹד שְׁאֵלוֹת וּבַקָּשׁוֹת, מִפְּנֵי שֶׁבְּרֶגַע זֶה נִשְׁמַע רַעַשׁ שֶׁל חֲבָטָה עַזָּה מִכִּוּוּן חֲדַר הָאֹכֶל, וּפֵּדִינְגְטוֹן עַצְמוֹ הוֹפִיעַ לְיַד דַּלְתוֹת הַזְּכוּכִית שֶׁל הַמִּרְפֶּסֶת. הוּא הִתְאַמֵּץ לְהָרִים אַרְגַּז קַרְטוֹן גָּדוֹל, שֶׁמֵּעָלָיו הוּנַח חֵפֶץ מַתַּכְתִּי מִסְתּוֹרִי לְמַרְאֶה וּבְקָצֵהוּ הָאֶחָד מִין מוֹטוֹת אֲרֻכִּים.

אֲבָל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה עָצְרוּ אֶת נְשִׁימָתָם לָאו דַּוְקָא בִּגְלַל מָה שֶׁהֶחְזִיק בְּיָדָיו, אֶלָּא בִּגְלַל הַהוֹפָעָה הַכְּלָלִית שֶׁלּוֹ.

הַפַּרְוָה שֶׁלּוֹ נִרְאֲתָה אֵיכְשֶׁהוּ רַכָּה וּמֻזְהֶבֶת מִתָּמִיד, וְאָזְנָיו, אוֹ הַחֵלֶק הַקָּטָן שֶׁל אָזְנָיו שֶׁהִשְׁתַּרְבֵּב מִתַּחַת לְשׁוּלֵי הַכּוֹבַע הַיָּשָׁן שֶׁלּוֹ, הָיוּ שְׁחֹרוֹת וּבוֹהֲקוֹת כְּמוֹ קְצֵה אַפּוֹ. אֲפִלּוּ כַּפּוֹת יָדָיו וּשְׂפָמוֹ הָיוּ מַרְאֶה שֶׁלֹּא יֵאָמֵן.

כֻּלָּם הִתְיַשְּׁבוּ בְּהִשְׁתּוֹמְמוּת, וּגְבֶרֶת בְּרָאוּן הֶחְמִיצָה כַּמָּה לוּלָאוֹת בַּסְּרִיגָה.

"אֱלוֹהִים!" קָרָא מִיָּד מַר בְּרָאוּן, וְכִמְעַט שָׁפַךְ אֶת הַתֶּה עַל הָאֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה. "מָה עָשִׂיתָ לְעַצְמְךָ?"

"עָשִׂיתִי אַמְבַּטְיָה," אָמַר פֵּדִינְגְטוֹן, וְנִרְאָה נֶעֱלָב בְּיוֹתֵר.

"אַמְבַּטְיָה?" חָזְרָה ג'וּדִי עַל דְּבָרָיו, לְאַט. "בְּלִי שֶׁבִּקְּשׁוּ מִמְּךָ?"

"בְּחַיַּי!" אָמַר ג'וֹנָתָן. "מַמָּשׁ חֲדָשׁוֹת מַדְהִימוֹת."

"אֲבָל אַתָּה בְּסֵדֶר, כֵּן?" שָׁאַל מַר בְּרָאוּן. "כְּלוֹמַר — אַתָּה לֹא חוֹלֶה אוֹ מַשֶּׁהוּ כָּזֶה?"

פֵּדִינְגְטוֹן נִפְגַּע עַד מְאוֹד מִכָּל הַהִתְרַגְּשׁוּת סְבִיבוֹ. הֲרֵי בְּכָל זֹאת, זֹאת לֹא הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אַמְבַּטְיָה. לְמַעֲשֶׂה, הוּא שָׁטַף פָּנִים כִּמְעַט בְּכָל בֹּקֶר. פָּשׁוּט הָיְתָה לוֹ דֵּעָה מְאוֹד מְגֻבֶּשֶׁת בְּעִנְיְנֵי אַמְבַּטְיוֹת. לַעֲשׂוֹת אַמְבַּטְיָה זֶה אוֹמֵר לְהַרְטִיב אֶת כָּל הַפַּרְוָה שֶׁלּוֹ, וְאָז עוֹבֵר הֲמוֹן זְמַן עַד שֶׁהִיא מִתְיַבֶּשֶׁת. "רַק רָצִיתִי לְהֵרָאוֹת יָפֶה בִּשְׁבִיל הַתְּמוּנָה," הוּא אָמַר בְּתַקִּיפוּת.

"הַתְּמוּנָה?" חָזְרוּ כֻּלָּם עַל דְּבָרָיו. אֵין סָפֵק, לְפֵּדִינְגְטוֹן הָיְתָה יְכֹלֶת בִּלְתִּי רְגִילָה לָדַעַת דְּבָרִים.

"כֵּן," אָמַר פֵּדִינְגְטוֹן. עַל פָּנָיו עָלְתָה הַבָּעָה רַבַּת חֲשִׁיבוּת בְּשָׁעָה שֶׁהִתְכּוֹפֵף וְהֵחֵל לְהַתִּיר אֶת הַחֶבֶל שֶׁקָּשַׁר אֶת אַרְגַּז הַקַּרְטוֹן. "קָנִיתִי לְעַצְמִי מַצְלֵמָה."

בְּנֵי מִשְׁפַּחַת בְּרָאוּן הִתְבּוֹנְנוּ בִּשְׁתִיקָה בַּאֲחוֹרָיו שֶׁל פֵּדִינְגְטוֹן הַגּוֹהֲרִים מֵעַל הָאַרְגָּז.

"מַצְלֵמָה," אָמְרָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן לְבַסּוֹף. "אֲבָל מַצְלֵמוֹת הֵן דָּבָר יָקָר, לֹא?"

"זֹאת לֹא הָיְתָה יְקָרָה," אָמַר פֵּדִינְגְטוֹן וְהִתְנַשֵּׁם בִּכְבֵדוּת. הוּא הִזְדַּקֵּף, וְאָחַז בֵּין יָדָיו אֶת הַמַּצְלֵמָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר שֶׁבְּנֵי מִשְׁפַּחַת בְּרָאוּן רָאוּ מִיְּמֵיהֶם. "קָנִיתִי אוֹתָהּ בַּהֲנָחָה בַּשּׁוּק. הִיא עָלְתָה רַק שְׁלוֹשָׁה פָּאוּנְדִּים!"

"שְׁלוֹשָׁה פָּאוּנְדִּים!" קָרָא מַר בְּרָאוּן, וְנִרְאָה שֶׁהוּא בְּהֶחְלֵט הִתְרַשֵּׁם. הוּא פָּנָה אֶל הָאֲחֵרִים. "אֲנִי מֻכְרָח לוֹמַר שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִכַּרְתִּי דֹּב עִם חוּשׁ עִסְקִי מְפֻתָּח כְּמוֹ זֶה שֶׁל פֵּדִינְגְטוֹן."

"בְּחַיַּי!" אָמַר ג'וֹנָתָן. "יֵשׁ לַמַּצְלֵמָה הַזֹּאת מִין יְרִיעַת בַּד שֶׁשָּׂמִים מֵעַל הָרֹאשׁ, וְכָל מָה שֶׁצָּרִיךְ."

"מָה זֶה הַדָּבָר הָאָרֹךְ הַזֶּה?" שָׁאֲלָה ג'וּדִי.

"זֹאת חֲצוּבָה," הִסְבִּיר פֵּדִינְגְטוֹן בְּגַאֲוָה. הוּא הִתְיַשֵּׁב עַל הָרִצְפָּה וְהֵחֵל לִפְתֹּחַ אֶת רַגְלֵי הַחֲצוּבָה. "שָׂמִים עָלֶיהָ אֶת הַמַּצְלֵמָה כְּדֵי שֶׁהַמַּצְלֵמָה לֹא תִּרְעַד."

מַר בְּרָאוּן הֵרִים אֶת הַמַּצְלֵמָה וּבָחַן אוֹתָהּ. כְּשֶׁהָפַךְ אוֹתָהּ בֵּין יָדָיו, נָפְלוּ מִמֶּנָּה כַּמָּה בְּרָגִים חֲלוּדִים וְכַמָּה מַסְמְרִים יְשָׁנִים. "הִיא קְצָת יְשָׁנָה, לֹא?" הוּא שָׁאַל, בְּלִי לַחְשֹׁב. "נִרְאֶה שֶׁמִּישֶׁהוּ הִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ בְּתוֹר אַרְגַּז אִחְסוּן וְלֹא בְּתוֹר מַצְלֵמָה."

פֵּדִינְגְטוֹן הֵרִים אֶת שׁוּלֵי כּוֹבָעוֹ וְנָעַץ בְּמַר בְּרָאוּן מַבָּט חָמוּר. "זֹאת מַצְלֵמָה נְדִירָה בְּיוֹתֵר," הוּא הֵשִׁיב. "זֶה מָה שֶׁאָמַר הָאִישׁ בַּדּוּכָן שֶׁבַּשּׁוּק."

"בְּכָל מִקְרֶה, בְּעֵינַי הִיא נֶהֱדֶרֶת," קָרָא ג'וֹנָתָן בְּהִתְלַהֲבוּת. "הַלְּוַאי שֶׁתַּסְכִּים לְצַלֵּם אוֹתִי רִאשׁוֹן, פֵּדִינְגְטוֹן."

"יֵשׁ לִי רַק לוּחַ אֶחָד," אָמַר פֵּדִינְגְטוֹן בְּקוֹל הֶחְלֵטִי. "לוּחוֹת עוֹלִים הֲמוֹן כֶּסֶף וְלֹא נִשְׁאֲרוּ לִי דְּמֵי כִּיס — אָז לְצַעֲרִי תִּצְטָרְכוּ כֻּלְּכֶם לְהִצְטַלֵּם בִּתְמוּנָה מִשְׁפַּחְתִּית."

"זֹאת בְּהֶחְלֵט נִרְאֵית מַצְלֵמָה מְסֻבֶּכֶת, וְדֵי גְּדוֹלָה בִּשְׁבִיל דֹּב," צִיְּנָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן בִּזְמַן שֶׁפֵּדִינְגְטוֹן הִבְרִיג אֶת הַמַּצְלֵמָה עַל הַחֲצוּבָה וְאָז כִּוֵּן אֶת הָרַגְלַיִם לַגֹּבַהּ הַנָּכוֹן. "אַתָּה בָּטוּחַ שֶׁתַּצְלִיחַ לְהַפְעִיל אוֹתָהּ?"

"אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁכֵּן," אָמַר פֵּדִינְגְטוֹן. הוּא נֶעֱלַם מִתַּחַת לִירִיעַת הַבַּד הַשְּׁחֹרָה שֶׁבַּאֲחוֹרֵי הַמַּצְלֵמָה, וְקוֹלוֹ נַעֲשָׂה עָמוּם. "מַר גְרוּבֶּר הִשְׁאִיל לִי סֵפֶר שֶׁמַּסְבִּיר כָּל מָה שֶׁצָּרִיךְ לָדַעַת עַל צִלּוּם, וּבַזְּמַן הָאַחֲרוֹן הִתְאַמַּנְתִּי מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה."

13 מרץ

מבצע קהיר / פתיחה

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחברת

 

1.

גיא

דלת חדר המדרגות נטרקה מאחורי גיא, והוא עמד לרגע מתחת לגגון שמגן על הכניסה לבניין והסתכל על הגשם השוטף שירד בחוץ. הוא לא ממש היה לבוש לגשם, רק הסכים ללבוש סווטשֶרט אחרי שאמא שלו איימה עליו שהיא תרדוף אחריו ברחוב עם מעיל אם לא ילבש משהו מעל החולצה. אבל מה פתאום מעיל? הוא בתל אביב, לא בברלין, ושום ילד נורמלי — לפחות ממין זכר — לא לובש מעיל. גם לא בסוף דצמבר. קצת גשם, מה קרה? ובכלל לא קר. בכל זאת, אנחנו במזרח התיכון.

המסיבה אצל מיקה אוחיון מ-ט' 1 היתה אמורה להתחיל בתשע בערב, והוא ידע שנועם כבר מחכה לו שיבוא לקרוא לה. בהתחלה, כשמיקה הודיעה על המסיבה בקבוצת הווטסאפ של השכבה, בתוספת ההערה "ההורים לא יהיו בבית!!!!" ואחריה שורה של לפחות עשרה אימוג'ים, גיא פחד שנועם לא תרצה לבוא. בתחילת שנת הלימודים, כשגאיה מהכיתה שלהם הזמינה את כל השכבה למסיבת ברֵכה אצלה בבית, נועם אמרה לו שהיא בחיים לא תלך למסיבות של ילדים מבית הספר. "אולי בתקופה האחרונה למדתי להיות קצת יותר סבלנית לאנשים," היא אמרה אז, "אבל גם לסבלנות שלי יש גבול." גיא חשד אז שנועם לא סובלת את גאיה כי גאיה עשירה, אבל נועם התעקשה שלא, היא פשוט לא אוהבת מסיבות. אבל הפעם היא הסכימה לבוא למסיבה בשמחה, וכדרכה לא טרחה להסביר למה שינתה את דעתה.

גיא לא היה זקוק להסברים. הוא ראה כמה נועם השתנתה אחרי המבצע בברלין, וגם כמה רועי השתנה. עברו מאז רק שבועיים וחצי, אבל גיא הרגיש שכולם — כולל הוא עצמו — התבגרו לפחות בשנתיים וחצי. גיא לא דיבר על זה בקול רם, אפילו לא עם נועם, אבל היו רגעים שם בבונקר של קְלָאוּס קֶלֶר שבהם הוא ממש פחד שהם עומדים למות. והפחד הזה התערבב במוחו עם התמונה של השלג — השלג הלבן והחלומי שכיסה את כל היער שסביבם מיד כשיצאו מהבונקר — כך שהכול התערפל במחשבותיו כמו זיכרון רחוק ונהיה כמעט דמיוני.

איך אפשר לקשֵר בין הילדים שרק לפני פחות משלושה שבועות הביאו ללכידתו של הטרוריסט הכי גדול בגרמניה, לבין הילדים שעמדו עכשיו לבלות יחד במסיבה אצל מיקה מ-ט' 1? איך אפשר לקשר בין השלג הלבן ההוא, שככל הידוע לגיא אולי עדיין כיסה את היער שליד ברלין, לבין הגשם התל אביבי הזה שיורד כאן עכשיו, הגשם שאליו יצא גיא בדרכו לקרוא לנועם? כן, הוא חשב לעצמו בזמן שכיסה את ראשו בכובע של הסווטשרט ומיהר ברחוב, שלושתם חיים במין סוג של פיצול אישיות. וברגע זה, גיא שמח מאוד להיות גיא פורת מתיכון "מנור", בדרכו למסיבת סילבסטר אצל חברה מהשכבה, ולא גיא שיוצא למבצעים מסוכנים ברחבי העולם בחברת אנשי מוסד ושאר ארגוני ביון.

נועם כבר חיכתה לו למטה, בפתח הבניין שלה. כשראתה אותו, היא חייכה אליו חיוך גדול, ועיניה הכחולות נצצו תחת האור שבקע מפנס הרחוב.

"מה אתה אומר?"

היא פתחה לרגע את המעיל, שהגיע עד מתחת לברכיה, כדי להראות לו את הבגדים שלבשה למסיבה: מין מגפונים בצבע בורדו, גרבונים בצבע חרדל עם פסים חומים באלכסון, חצאית קורדרוי כחולה עם כפתורים וחולצת גולף בירוק בקבוק.

"יפה מאוד," אמר גיא. ואז, כשהבין שזה לא מספיק וניסה בשיא המהירות לחשוב מה עוד הוא יכול להגיד על התלבושת המשונה הזאת, הוא הוסיף, "את נראית קצת כמו סַנדרָה." הוא קיווה שאם יזכיר את הבלוגרית שעזרה להם לתפוס את קלר, זאת שנועם לא הפסיקה לדבר עליה בהערצה מאז שחזרו מברלין, זה יעשה את העבודה.

ומתברר שזה הצליח. "איך ידעתָ?" שאלה נועם באושר. "באמת הסתכלתי בבלוג שלה ולקחתי משם כמה טיפים. אבל לא הייתי כל כך בטוחה בקשר לשילוב של הירוק והכחול," היא הוסיפה בנימה מהורהרת.

גיא לא באמת התעניין בסוגיה, אבל הוא כל כך נהנה מזה שנועם מאושרת, שלא היה אכפת לו שתדבר אפילו על… רגע, מה בעצם יכול להיות גרוע יותר מדיבורים על בגדים?

"מאוד יפה מה שכתבתְ לשְטֶפי," הוא אמר בנימה רצינית יותר בזמן שהחלו לצעוד יחד, מתחת למטרייה של נועם, לכיוון הפינה שבה קבעו להיפגש עם רועי. שטפי, הילדה הגרמנייה שבלעדיה הם לא היו מצליחים לעולם ללכוד את הטרוריסט הניאו-נאצי, שלחה לשלושתם ברכה בקבוצת הווטסאפ שלהם לכבוד תחילת השנה החדשה, ונועם בירכה אותה בחזרה. גיא שמח על כך מאוד, כי ידע שנועם קינאה בשטפי וחששה שגיא יתאהב בה. אבל נראה ששלב הקנאה נגמר, כי נועם לא רק ענתה לה על הברכה אלא הוסיפה כמה מילים מרגשות מאוד על כך ששטפי לימדה אותה שיעור חשוב בחיים ושהיא אחד האנשים המקסימים ביותר שהיא פגשה מימיה.

"התכוונתי לכל מילה," ענתה נועם.

השניים צעדו בשקט עוד כמה רגעים, ואז שאלה נועם את גיא, "אם יכולת, היית רוצה לצאת לעוד מבצע?"

"אני שואל את עצמי את השאלה הזאת מאז שחזרנו," אמר גיא בכנות. "ואני לא בטוח, אבל אני חושב שהספיק לי מהמבצעים האלה. לפחות עד סוף שנת הלימודים."

"גם לי," אמרה נועם. "אפילו ש…" אבל היא לא הספיקה לגמור את המשפט, כי בדיוק אז הגיע רועי לפינה וקרא לעברם, "הֵיי, מה קורה לכם? מה זה האיטיות הזאת? יורד גשם, אם לא שמתם לב. יאללה, בואו, יש מסיבה!"

גיא חייך אל נועם ושניהם זירזו את צעדיהם לכיוון רועי, לקראת בילוי שגרתי בפתח שנה חדשה, שעל פי כל הסימנים היתה צפויה להיות שגרתית כמוהו ונטולת דרמות. גיא היה בטוח בכך — הרי לא באמת היה סיכוי שהם יֵצאו שוב בשנים הקרובות למבצע חשאי — אבל איכשהו, משום-מה, הוא הרגיש מין הרגשה מוזרה כזאת בבטן, הרגשה חדשה שהוא לא הכיר. וההרגשה הזאת אמרה לו שמשהו, בכל זאת, אולי עוד יכול לקרות.

 

13 מרץ

שִׂמחה בלב / פתיחה

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחברת

 

הקדמה: שיטת קון-מארי

"קון-מארי, האם יש מדריך מאויר שמסביר את השיטות שלך לסידור הבית, בדיוק כמו שאת מסבירה בשיעורים שאת נותנת?"

אני לא יודעת כמה פעמים שאלו אותי את השאלה הזאת. התשובה שלי עליה היא תמיד אותה התשובה. "אתם לא צריכים מדריך כזה, כי ההצלחה שלכם תלויה כמעט כולה בדפוס החשיבה שלכם." ברור לי היטב שלא משנה כמה ידע תצברו, אם לא תשנו את צורת החשיבה שלכם, לא תתקדמו לשום מקום. כך שמה שאני מנסה להעביר כיועצת לענייני סדר הוא לאו דווקא שיטה לסידור הבית, אלא גישה שתאפשר לכם להיות בעלי יכולות לסַדֵר. ואני מאמינה שלהשגת היעד הזה נדרש משהו שדומה לטיפול בהלם.

יש אמת בטענה, כי מרגע שאנשים חשים מחויבים למלאכת סידור הבית, הם אולי ירצו הוראות מפורטות יותר. ולכן, לאנשים שנמצאים בעיצומו של תהליך סידור הבית, מה יכול לעזור יותר ממדריך מאויר? עם זאת, יש לזכור שעבור אנשים שעדיין לא מחויבים לתהליך הזה, מדריך כזה עלול לסבך את העניינים. לכן, במקרה שלהם, המדריך המאויר שלפניכם דומה לספר שמכיל ידע אסור.

על כן, אשאל אתכם ישר ולעניין: האם אתם מחויבים למלא עד תומו את תהליך סידור הבית, שהוא מאורע מיוחד וחד-פעמי? אם התשובה היא "כן", המשיכו בבקשה וקִראו את הספר. גם אם כבר השלמתם את כל מהלך סידור הבית, העצות שבספר יסייעו לכם לעשות את ביתכם מקום שמעורר שמחה בלב, והן יהיו ללא ספק שימושיות. אבל אם תשובתכם היא "לא", אנא התחילו לקרוא את ספרי הראשון, "סוד הקסם היפני". אם כבר קראתם אותו, אך עדיין אינכם חשים מחויבים, קִראו אותו שוב, בבקשה, כי משהו — מן הסתם משהו פעוט ושולי — מנע ממכם לסדר את הבית עד כה.

המדריך המאויר הזה הוא אוסף מקיף של עצות שימושיות המבוסס על שיטת קון-מארי. לאנשים שקיבלו על עצמם לסַדר את הבית אחת ולתמיד, אמור המדריך להיות לעזר רב, כמו יד שמגרדת בדיוק בנקודה המציקה ביותר בגב, ואני מקווה שתקראו אותו מההתחלה ועד הסוף. לאלה מכם שעדיין לא השלימו את תהליך סידור הבית ורוצים עוד הסברים והכוונות, ישמש המדריך הזה כ"אנציקלופדיה לסידור הבית". הרגישו חופשיים לדלג אל החלקים הרלוונטיים בכל פעם שתצטרכו לברר איך לבצע מטלות מסוימות. כללתי במדריך גם תשובות רבות לשאלות שהפנו אלי קוראים של הספר הראשון. ולאלה מכם שמבקשים לדלג על כל הסיפורים האישיים שלי, כדי להגיע כבר לעצם העניין — סידור הבית — ספר זה לבדו יכול להספיק.

קדימה, אתם מוכנים? אל תשכחו ש"אלוהי סידור הבית" נמצא תמיד לצדכם, כל עוד אתם מחויבים לביצוע המשימה.

 

ששת הכללים הבסיסיים של סידור הבית

תהליך סידור הבית, שאליו אתם עומדים לצלול, לא עוסק במיגור הבלגן או ביצירת חזות נעימה ומסודרת לקראת הגעתם של אורחים. לא, אתם עומדים להשליט סדר בבית באופן שיעורר שמחה בלבכם וישנה את חייכם לעד.

כשאתם מסדרים את הבית בשיטת קון-מארי, אתם חווים שורה של שינויים. ראשית, לאחר שתסיימו לסדר את הבית אחת ולתמיד, לעולם לא תשובו למצב של בלגן. בנוסף, תצליחו להגדיר בבהירות את ערכם של הפריטים שלכם ואת מטרותיכם. תוכלו להשגיח טוב יותר על הרכוש שלכם ולחוות, מדי יום ביומו, תחושה של סיפוק. המפתח להצלחה הוא לסדר את הבית במהירות ועד הסוף, והכול בבת אחת.

ברגע שתבינו מהי משמעותו של בית מסודר באמת, במלוא מובן המילה, לעולם לא תרצו לחזור למצב של בלגן, והעוצמה שבתחושה הזאת תקנה לכם את היכולת לשמור אותו מסודר.

 

1. התחייבו לסידור הבית

שיטת קון-מארי אולי תיראה לכם תובענית מעט. נדרשים לה זמן ומאמץ. אבל אם כבר נטלתם לידיכם את הספר הזה, לפחות מתוך כוונה לנסות באמת להשליט סדר בבית, אנא המשיכו בקריאה. והאמינו בעצמכם. מרגע שקיבלתם החלטה בנושא הזה, כל שעליכם לעשות הוא ליישם את השיטה בצורה נכונה.

 

2. דמיינו את אורח החיים האידיאלי שלכם

חשבו על סוג הבית שהייתם רוצים לחיות בו ואיך אתם רוצים לחיות בו. במילים אחרות, הגדירו לעצמכם את אורח החיים האידיאלי שלכם. אם אתם אוהבים לצייר, ציירו איך הוא נראה. אם אתם אוהבים לכתוב, תארו אותו במחברת. אתם יכולים גם לגזור ולאסוף תצלומים מכתבי עת לעיצוב הבית.

הייתם מעדיפים לגשת תכף ומיד לסידור הבית, נכון? זאת בדיוק הסיבה שבגללה אנשים רבים כל כך מוצאים את עצמם בנקודת ההתחלה אחרי שסיימו לסדר את הבית. כשאתם מדמיינים את אורח החיים האידיאלי שלכם, אתם בעצם מבהירים לעצמכם מדוע אתם רוצים לסדר את הבית, ומצליחים להגדיר את אורח החיים שתבקשו לאמץ ברגע שתסיימו את המלאכה. תהליך סידור הבית מסמל אפוא נקודת מפנה משמעותית ביותר בחייו של אדם. על כן חשבו ברצינות על אורח החיים האידיאלי שאתם שואפים אליו.

 

3. קודם כול, סיימו לזרוק

מאפיין אחד של אנשים שלעולם לא מסיימים לסדר את הבית הוא שהם מנסים לאחסן הכול, בלי להיפטר משום דבר. כשדברים מסולקים הצידה, הבית ייראה מסודר על פני השטח, אבל אם יחידות האחסון מלאות בפריטים מיותרים, לא תהיה שום אפשרות לשמור אותן מאורגנות, ודבר זה יוליך בהכרח לנסיגה.

המפתח להצלחה בסידור הבית הוא לסיים קודם את שלב ההיפטרות מדברים. רק אחרי שתחליטו מה לשמור ומה להשליך, תוכלו לתכנן איפה לאחסן את החפצים שלכם ובאיזו צורה לאחסן אותם, כי רק אז יהיה לכם מושג מדויק של כמות החפצים שיש לאחסון.

אם תחשבו בשלב הראשון של התהליך על מקומות אחסון אפשריים או תחששו שהם לא יספיקו לאחסן הכול, תתקשו להחליט ממה להיפטר, וכך לעולם לא תסיימו. זה יהיה מצער נורא. לכן, כשאתם משליכים דברים, ראו בכל פתרונות האחסון שיעלו בדעתכם פתרונות זמניים, ומקדו את כל תשומת לבכם במיון הקטגוריה הבאה. זהו הסוד לביצוע מהיר ומלא של המטלה.

 

4. סדרו על פי קטגוריות, לא על פי מיקום

אחת השגיאות השכיחות ביותר שאנשים עושים היא לסדר את הבית בשלבים, חדר אחרי חדר. הגישה הזאת אינה יעילה, משום שאנשים חושבים שהם סידרו את החדר, שעה שלמעשה הם רק העבירו את החפצים שלהם ממקום אחד למקום אחר, או פיזרו פריטים מאותה קטגוריה בכל רחבי הבית, ובכך מנעו כל אפשרות לאמוד בדיוק את כמות החפצים שיש להם באמת.

הגישה הנכונה היא לסדר על פי קטגוריות. כלומר, לסדר את כל החפצים מאותה הקטגוריה בפעם אחת. למשל, כשעוסקים בסידור קטגוריית הבגדים, הצעד הראשון הוא לרכז במקום אחד כל פריט ביגוד שיש לכם בכל הבית. דבר זה מאפשר לכם לראות באופן אובייקטיבי כמה בגדים יש לכם. בנוסף, כשתעמדו מול הר בגדים ענקי, תיאלצו להכיר ביחס העלוב שהענקתם עד כה למלתחה שלכם. חשוב מאוד שתקבלו בשלב הזה מושג מדויק על היקף הכמות של כל קטגוריה וקטגוריה.

 

5. שמרו על הסֵדר הנכון של השלבים

חשוב ביותר לא רק לסַדר לפי קטגוריות, אלא גם לעבור מקטגוריה לקטגוריה על פי הסֵדר הנכון, שהוא: בגדים, ספרים, ניירות, קוֹמוֹנוֹ (פריטי שונות), ולבסוף — חפצים סנטימנטליים.

האם יצא לכם להיתקל, בזמן סידור הבית, בתצלומים ישנים, ולגלות פתאום שעברו שעות בזמן שהתבוננתם בהם? זאת טעות שכיחה מאוד, והיא ממחישה בבירור את חשיבות סידור הבית בסדר הנכון — סדר שתוכנן במיוחד כדי לעזור לכם לחדד את יכולתכם לזהות חפצים שמעוררים שמחה בלב. בגדים הם פריטים אידיאליים לתרגול המיומנות הזאת, ואילו תצלומים וחפצים סנטימנטליים אחרים מייצגים יותר מכול את הפריטים שעליכם להימנע מלגעת בהם, אלא רק לאחר שרכשתם את המיומנות
במלואה.

 

6. שאלו את עצמכם: האם זה מעורר שמחה בלב?

הקריטריון להחלטה מה לשמור ומה לזרוק טמון בתשובה לשאלה אחת: האם פריט כלשהו מעורר שמחה בלב או לא. במהלך ההחלטה חשוב לגעת בפריט, וכוונתי היא להחזיק אותו היטב בשתי ידיים, כאילו אתם משוחחים איתו. שימו לב במיוחד לאופן שבו הגוף שלכם מגיב כשאתם עושים את זה. כשמשהו מעורר שמחה בלב, אתם אמורים לחוש ריגוש קל, כאילו התאים בגופכם מתעוררים לאיטם. אבל כשתחזיקו משהו שלא יעורר שמחה בלבכם, תרגישו כאילו גופכם נהיה כבד יותר.

זכרו שאינכם בוחרים מה לזרוק, אלא דווקא מה לשמור. שמרו רק על החפצים שמעוררים בכם שמחה. וכאשר אתם זורקים משהו שלא מעורר בכם שמחה, אל תשכחו להודות לו לפני שתיפרדו ממנו לשלום. כשאתם מוותרים מתוך הכרת תודה על חפצים שהיו בחייכם, אתם מביעים בכך הערכה לחפצים שנותרים בחייכם ורצון לנהוג בהם יפה יותר.

 

09 פברואר

היום שבו היא אהבה אותי / פתיחה

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר
לקריאה על המחבר

 

1

את יודעת, גליה, המילה האחרונה שאני אגיד לפני שאני אמות תהיה — גליה.

גליה, אהבָתי.

מה שאני אגיד לך עכשיו, בשיחות האלה, לא יפתיע אותך. הרי מאז שעזבת אותנו אני מדבר איתך. את הרי יודעת. בהתחלה דיברתי איתך רק בלב שלי, אבל אחר כך התחלתי לקרוא לך, ואת באת. את באה ואני מדבר איתך. ממש, בקול.

כמו עכשיו. אני מדבר ומדבר, ואת איתי. שומעת. לפעמים את גם מחייכת. אני יודע את זה, אפילו שאני לא רואה אותך.

אני רואה אותך, לפעמים, כשאני חושב עלייך. אני רק חושב, ופתאום את שם, לידי, איזה עשרה מטר ממני. אבל אז אני לא מדבר. אני בקושי נושם, ואז בא האושר הזה, ואחר כך אני לא רואה אותך, והאושר עוזב אותי.

זה קצר מאוד, כמה שניות, אבל זה מערפל ודי מתיש אותי. ושתדעי, בלי זה אין לי מה לחפש כאן, איפה שאת כבר לא.

האמת — בחיים לא הייתי מאמין שיקרה לי דבר כזה.

את ואני תמיד התווכחנו על אלוהים-שמלוהים, ואת היית צוחקת עלי שאני טיפוס רציונלי עם לב של מאמין.

אז לידיעתך — כמו תמיד, אין לי.

עם ההוא שנדמה לו שהוא יושב במרומים אני סגרתי עניין.

למה? קודם כול כי הוא לא ענה לי כששאלתי אותו מי היו המלאכים שהוא שיחק איתם שש-בש בין שלושים ותשע לארבעים וחמש ושכח להסתכל למטה לראות מה עושים לעם הנבחר שלו.

ושנית, זה שהוא לא שמר עלייך. על זה אני אסלח לו? רק על זה הוא צריך לצום כל שנה ביום כיפור. שיהיה בריא. יותר אין לי מה להגיד לו.

אבל איתך אני משוחח, ואני יודע שאת שומעת הכול, ולפעמים את ממש לידי.

כן, אפילו שעזבת אותנו לפני תשע שנים.

כן, אני אומר לך שאין אלוהים, אבל את ישנך. את לא אלוהים ואת גם לא מלאך. את גליה, וזה לא פחות וזה לא יותר וזה גם לא אותו דבר. זה משהו אחר לגמרי. זה לא במישור הזה בכלל, של אלוהים ומלאכים וכל התחליפים האלה שאנשים המציאו כי לא היה להם מה להגיד מול הנצח ומול זה שהחיים נגמרים וזהו ואין כלום אחר כך. כלום.

בשבילי, גליה, זה שאת עוד איתנו, זה המחסום שעוצר את סוף החיים שלי. ואם אני עוד חי, זה אומר שאת עדיין כאן, גם אם עזבת אותנו.

אפילו את, שהיגיון עם זוויות לא היה לפיד לרגלייך וגם לא נר, תגידי אולי שֶמה שאני אמרתי לך עכשיו זה קשקוש בָּלָבּוּש.

אז את צודקת? לא.

כי ההיגיון של החיים שלי הוא יותר חזק מההיגיון של המוח של כולם. וההיגיון של החיים שלי הוא פשוט, כמו שהוא חזק.

זה היגיון שהוא חזק והוא פשוט כמו זרקור שמסנוור ומשתיק כל דבר שהוא לא זרקור חזק. והזרקור הזה, שהוא הלב שלי, לוחש כאן ככה ששומעים אותו גם על הירח.

גליה, אהבת חיי.

אור חיי וחושך חיי

אור ימי וחושך לילותי

אור לילותי וחושך ימי.

 

את הרי יודעת, כמו שידעת תמיד, כי ככה, כל כך, אני אוהב אותך ורק אותך.

שדדת אותי, גליה, שדדת אותי.

שברת אותי, אהובת לבי, שברת אותי.

והמילה האחרונה שאני אגיד לפני שאני אמות תהיה גליה.

 

2

חמישים וחמש שנים עברו מהיום ההוא שריסקת אותי. חמישים שנה ועוד חמש. ואני אוהב אותך כמו אז וכמו שאהבתי אותך כבר שנתיים לפני זה.

חמישים ושבע שנים. אני זוחל כמו כלב כבר חמישים ושבע שנים. ואף אחד לא יכול לקחת ממני את הזחילה הזאת עם הלשון בחוץ ועם הלב שפועם שישים וחמש פעמים כל דקה: גליה, גליה, גליה, גליה, גליה.

 

חמישים ושבע שנים, מאז ששני הזיתים הקטנים ההם חרצו את גורלי. שני זיתים. שני זיתים ירוקים שקפצו מהענף והביאו את החלום ההוא ששתל אותך בי. ואין 9-D שיעקור אותך ממני.

שני זיתים, לפני חמישים ושבע שנים, עשו שאני אהיה שלך עד היום. וככה זה יהיה עד היום האחרון שלי, או עד היום האחרון שאני אהיה משהו שהוא יותר מִשַֹק תפוחי אדמה שמונח במיטה או בכיסא גלגלים.

כל עוד שיש בי נשמה, כלומר כל עוד שאני אדע מי אני ומי מאחורַי ומי מלפנַי ומי מצדדַי שני מטר, אני אהיה שלך.

אני שלך. לב, נשמה, דמעות, צחוק. דמעות.

הכול שלך.

מאז שעזבת אותנו, חמדת לבי, מתנפל עלי הגעגוע ומכה בי, ואני לא מצליח להתחבא. ובעצם אני לא מחפש מחבוא ממנו. את רודפת אותי בחיוכים שלך, בעיניים שלך האלה. ואני מחכה למרדפים האלה.

 

גליה יפה, אהובה כל כך.

כל כך לא שלי, כבר חמישים וחמש שנים.

את נמצאת שם, רחוקה כל כך וקרובה כל כך, ויודעת, אני בטוח שאת יודעת, שאהבתי אותך ללא תנאי, ואני אוהב אותך אותו דבר גם עכשיו.

מאז שגירשת אותי מהלב שלך, מאז שגירשת אותי מהחיים.

קישטה!!

ואני חי בשוליים של הכול, מדדה אחרי הצל שלך.

לא יכול להיות שאת לא יודעת. עכשיו, כשאת רחוקה כל כך, את ודאי יודעת.

אבל גם לפני שעזבת אותנו ידעת. כי אני ארטיסט, אבל אני לא שחקן. לא יכולתי להסתיר.

 

תראי מה זה — מהסתיו של אלף תשע מאות ושישים ועד שעזבת אותנו עברו חמישים ושש שנים וארבעה חודשים. כל השנים האלה, כמו עכשיו, אהבתי אותך.

את זוכרת מה היה אחרי שנטשת אותי, אז, בסתיו של אלף תשע מאות שישים? את זוכרת את החודשיים האלה? חודשיים נאבקתי על האהבה שלך, שתחזרי אלי. לא דיברנו. לא העזתי לדבר איתך, ואת ניסית להתרחק ממני והצלחת. אבל כתבתי לך וענית לי. כמו שהיה בשלושה שבועות שבהם כתבנו מכתבי אהבה, ובסוף של השלושה שבועות האלה נפגשנו ויצאנו לשדה ההוא, פעמיים, ואז הִדחת אותי מלבך. גמרת אותי.

וגם אחרי שריסקת אותי, התכתבנו. לזה הסכמת. זה היה כמה שבועות, אני חושב. את זוכרת מה כתבתי?

אני לא זוכר כל מילה, אבל אני זוכר את הזעקה שנמשכה ונמשכה עד שהלב שלי ניחר: גליה אל תעזבי אותי גליה אל תעזבי אותי גליה אל תעזבי אותי גליה אל תעזבי אותי גליה אל תעזבי אותי גליה אל תעזבי אותי גליה. וכשכתבת לי בסוף שיותר לא תעני לי, איבדתי את הרצון לחיות. כן, ככה. ממש. אני חושב שאת זוכרת את זה, כי כתבתי לך את זה אז ואת הִצלת אותי.

16 ינואר

מרסו, חקירה נגדית / פרק ראשון

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחבר

1

היום אמא עדיין חיה.

היא כבר לא אומרת כלום, אבל היא היתה יכולה לספר הרבה דברים. בניגוד לי, שמרוב שלעסתי את הסיפור הזה שוב ושוב, כמעט אינני זוכר אותו עוד.

כלומר, זה סיפור שקרה לפני יותר מחצי מאה. הוא קרה, ודיברו עליו הרבה. האנשים עדיין מדברים עליו, אבל אינם מזכירים אלא מת אחד — בלי בושה, אתה תופס, והלוא היו שניים, שני מתים. כן, שניים. למה לא מדייקים? כי הראשון ידע לספר, עד כדי כך שעלה בידו להשכיח את פשעו, ואילו השני היה אנאלפבית מסכן שאלוהים, כך נדמה, לא ברא אותו אלא כדי שיחטוף כדור וישוב אל עפר, אלמוני שאפילו לא היה לו די זמן להיקרא   בשם.

אומַר לך מיד: המת השני, זה שנרצח, הוא אחי. לא נשאר ממנו כלום. רק אני נשארתי כדי לדבר במקומו, יושב לי בבָּר הזה ומחכה לתנחומים שאיש לא יציע לי לעולם. אולי זה מצחיק בעיניך, אבל זו בערך השליחות שלי: להיות רוכל, למכור דממה של מאחורי הקלעים בזמן שהאולם מתרוקן. זו בכלל הסיבה שבגללה למדתי לדבר את השפה הזאת ולכתוב בה; כדי לדבר במקומו של איש מת, להמשיך קצת את המשפטים שלו. הרוצח נהיה מפורסם וסיפורו כתוב היטב, עד כדי כך שאינני מעלה כלל בדעתי לחקות אותו. זו היתה שפתו. לכן אני מתכוון לעשות מה שעושים בארץ הזאת מזמן שנהיתה עצמאית: לקחת אחת-אחת את אבני הבתים הישנים של המתיישבים ולבנות לי מהן בית משלי, שפה משלי. המילים של הרוצח והביטויים שלו הם רכוש נטוש שלי. ובכלל, כל הארץ זרועה מילים שאינן שייכות עוד לאיש ושרואים אותן בחלונות הראווה של החנויות הישנות, בַּספרים שהצהיבו, על פניהם של האנשים, או בגלגולן החדש בַּקריאוֹלית המוזרה שהדֶה-קוֹלוֹניזציה מייצרת.

ובכן, זמן רב עבר מאז שהרוצח מת וזמן רב מדי עבר מאז שאחי חדל להתקיים — חוץ מאשר בשבילי. אני יודע, אתה משתוקק לשאול שאלות מהסוג שאני מתעב, אבל אנא, הקשב לי בתשומת לב, בסוף אתה תבין. זה לא סיפור רגיל. זה סיפור שמסופר מסופו וחוזר לאחור אל תחילתו. כן, כמו להקה של דגי סלמון מצוירים בעיפרון. כמו כולם, גם אתה בוודאי קראת את הסיפור הזה כמו שסיפר אותו האיש שכתב אותו. כתיבתו משובחת כל כך, שהמילים שלו דומות לאבנים שסותתו בידי הדייקנות עצמה. הוא היה אחד שהקפיד מאוד על הדקויות, הגיבור שלך, הוא כמעט החיל עליהן את חוקי המתמטיקה. חישובים אינסופיים על בסיס של אבנים ומינרלים. ראית את אופן הכתיבה שלו? דומֶה שהוא משתמש באמנות השירה כדי לדבר על ירייה! עולמו נקי, מגולף באורו הבהיר של הבוקר, מדויק, חד, מצויר במשיחות של ניחוחות ואופקים. הצל היחיד הוא הצל של ה"ערבים", עצמים מטושטשים, לא מתאימים לסביבה, שייכים ל"ימים עבָרו", כמו רוחות רפאים, ואין להם שפה חוץ מקול החליל. אני אומר לעצמי שכנראה נמאס לו להתהלך סחור-סחור בארץ שאינה רוצה בו לא מת ולא חי. הרצח שביצע דומה לרצח של אוהב מאוכזב מארץ שאינו יכול לעשותה שלו. כמה הוא סבל בוודאי, המסכן! להיות ילד של מקום שלא הוליד   אותך.

גם אני קראתי את הגרסה שלו של העובדות. כמוך וכמו מיליוני אחרים. הכול היה מובן מהרגע הראשון: לוֹ היה שֵׁם של איש, לאחי היה שֵׁם של תקרית. יכול היה לקרוא לו "שתיים אחרי הצהריים" כשם שההוא קרא לכושי שלו "שֶׁשֶׁת". רגע בַּיום במקום יום בַּשבוע. שתיים אחרי הצהריים, זה טוב. זוּג' בערבית, השניים, הצמד, הוא ואני, תאומים, שמי שמכירים את הסיפור של הסיפור הזה היו בוודאי מתקשים לתאר לעצמם שהם היו קיימים בכלל. ערבי קָצר, היה ואיננו מן הבחינה הטכנית, חי שעתיים, ושבעים שנה מת בלי הפסקה, אפילו אחרי שנקבר. אחי זוּג' כאילו מונח תחת זכוכית: אף על פי שמת, נרצח, לא חדלים להזכיר אותו, משב רוח ושני מחוגים של שעון, זה שמו, שוב ושוב, וכך הוא חוזר ומשחק את מותו שלו מכדור שנורה בידי צרפתי שלא ידע מה לעשות ביומו ובשאר העולם שהוא נשא על גבו.

ולא רק זה! כשאני חוזר ומגלגל בראשי את הסיפור הזה, אני כועס — על כל פנים בכל פעם שיש לי די כוח לכעוס. הצרפתי הוא שמשחק בו את תפקיד המת ומספר בהרחבה איך איבד את אמו, ואיך איבד את גופו בשמש, ואיך איבד את גופהּ של מאהבת, ואיך הלך לַכנסייה ונוכח לדעת שאלוהיו נטש את גוף האדם, ואיך ישב ליד גופת אמו וליד גופתו שלו, וכו'. אלוהים אדירים, איך אפשר להרוג מישהו ולגזול ממנו אפילו את מותו? הרי אחי הוא שחטף את הכדור, לא הוא! מוּסא, לא מרסו, לא? יש משהו שמדהים אותי. אף אחד, גם לא אחרי העצמאות, לא ניסה לברר את שמו של הקורבן, את כתובתו, מי היו אבותיו, ומי ילדיו, אם היו לו ילדים. אף אחד. כולם יצאו מגדרם מרוב התפעלות מהשפה המושלמת הזאת שמלטשת את האוויר בזוויות של יהלום, וכולם הביעו את הזדהותם עם הבדידות של הרוצח והשתתפו בצערו בלשון הכי מלומדת בעולם. מי יוכל להגיד לי היום את שמו האמיתי של מוסא? מי יודע איזה נהר נשא אותו עד הים שהיה עליו לחצותו ברגל, לבדו, בלי עַם, בלי מַטֶה קסמים? מי יודע מה היה למוסא: אקדח? פילוסופיה? מכת שמש?

מי הוא מוסא? מוסא הוא אחי. זה מה שאני חותר אליו פה. לספר לך את מה שמוסא לא יכול לספר מעולם. כשפתחת את הדלת של הבר הזה, פתחת קבר, ידידי הצעיר. הסֵפר בתיק שלך? טוב, אם כך, הֱיה תלמיד וקרא באוזנַי את העמודים הראשונים…

הבנת? לא? אני אסביר לך. מאז שאמו מתה, אין לו עוד ארץ, לאיש הזה, לרוצח, והריקנות והאבסורד משתלטים עליו. הוא רובינזון שסבור שאם יהרוג את ששת שלו ישנה את גורלו, אבל הוא מגלה שהוא לכוד על אי ומתחיל ללהג בכישרון כמו תוכי שמרוצה מעצמו. "Poor Mersault, where are you?" קְרא את הצעקה הזאת פעמים אחדות והיא תישמע לך פחות מגוחכת, אני נשבע לך. אני מבקש זאת למענך. אני, אני יודע את הספר הזה בעל-פה, אני יכול לדקלם לך אותו מתחילתו ועד סופו כמו את הקוראן. את הסיפור הזה לא כתב סופר, כתבה אותו גופה. אפשר לדעת זאת מהאופן שבו הוא סובל מהשמש ומהבוהַק המסנוור של הצבעים ואין לו דעה על שום דבר חוץ מהשמש, הים והאבנים העתיקות. מההתחלה מרגישים שהוא מחפש את אחי. האמת היא שהוא מחפש אותו לא כדי לפגוש אותו דווקא, אלא בעיקר כדי שלא יצטרך לפגוש אותו לעולם. מה שמכאיב לי בכל פעם שאני חושב על זה הוא שהוא דילג מעליו וככה הרג אותו, הוא לא עמד וירה בו. אתה מבין, הפשע שלו נעשה באגביוּת נשׂגבה. הוא סיכל כל אפשרות להציג אחר כך את אחי כשהיד. השהיד בא זמן רב מדי אחרי הרצח. ובינתיים אחי נרקב, והספר הצליח מאוד, כידוע. לכן יגעו וטרחו כולם אחר כך להוכיח שלא היה פה רצח אלא מכת שמש.

חה, חה! מה תשתה? במקומות האלה מגישים את המשקאות הטובים ביותר אחרי המוות, לא לפניו. זו הדת, אחי, הזדרז, בעוד כמה שנים הבר היחיד שעוד יהיה פתוח יהיה בגן עדן, אחרי סוף העולם.

אסכם לך את הסיפור ואז אספר לך אותו: איש אחד שיודע לכתוב הורג ערבי שאפילו אין לו שֵׁם ביום ההוא — כאילו לפני שיָצא אל הבמה השאיר את שמו תלוי על מסמר. אחר כך הוא מתחיל להסביר שזה באשמת אל שאינו קיים ובאשמת מה שהתברר לו ברגע זה תחת השמש ומפני שהמלח של הים מאלץ אותו לעצום את העיניים. פתאום הרצח הוא מעשה תם ותמים וכבר איננו פשע, מפני שאין חוק בין שתים-עשרה בצהריים לשתיים אחרי הצהריים, בינו ובין זוּג', בין מרסו ובין מוסא. ואחר כך, במשך שבעים שנה, כולם עשו יד אחת להעלים מהר את גופת הקורבן ולהפוך את מקום הרצח למוזיאון חסר ממשות. מה פירוש השם מרסו? Meurt seul? מת לבד? Meurt sot? מת טיפש? לא מת אף פעם? לאחי, לוֹ לא נתנו את רשות הדיבור בסיפור הזה אפילו פעם אחת. ופה גם אתה, כמו כל קודמיך, הולך בדרך הלא-נכונה. האבסורד, אחי ואני נושאים אותו על גבינו או בבטן אדמותינו, לא האיש ההוא. אנא, הבן אותי היטב, אין בדברַי לא צער ולא כעס. אני אפילו לא מתחזה לאָבֵל, אלא… אלא מה? איני יודע. אני חושב שאני מבקש שייעשה צדק. אולי זה נראה מגוחך, בגילי… אבל אני נשבע לך שזה נכון. אני לא מתכוון לצדק משפטי, אלא לצדק של שקילת הדברים זה כנגד זה. וחוץ מזה, יש לי עוד סיבה: אני רוצה להסתלק מהעולם בלי רוח רפאים שילך אחרי. נדמה לי שאני מנחש למה אנשים כותבים את הספרים האמיתיים. לא כדי להתפרסם אלא כדי שיוכלו להיות בלתי נראים יותר ובו בזמן להתיימר שהם אוכלים את הגרעין האמיתי של העולם.

שתֵה והסתכל החוצה דרך החלון, הארץ נראית כמו אקווריום. טוב, טוב, גם אתה אשם, ידידי, הסקרנות שלך מגרה אותי. כבר שנים אני מחכה לך, ואם אני לא יכול לכתוב את ספרִי, אני יכול לפחות לספר לך אותו, לא? אדם ששותה חולם תמיד על אדם שיקשיב. זו חוכמת היום, כתוב לך אותה במחברת…

 

 

08 נובמבר

פליקס קרול: וידוייו של מאחז-עיניים / פרק ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחבר

 

פרק ראשון

 

בעודי שולח ידי אל הקולמוס, כולי פרוש מן העולם ושרוי בבטלה נינוחה של פנאי — בריא, אמנם, אף כי עייף, עייף מאוד (עד כי לא אוכל להתקדם בסיפורי אלא בצעדים קטנים ובהפסקות תכופות), בעודי מתכונן, אפוא, להעלות על-גבי הנייר הסבלני את וידויַי, בכתב-ידי המובהק, הנקי והנעים לעין — מתגנב ללבי פתאום החשש החמקמק, שמא השׂכָּלָתי וחינוכי אין בהם די להשלמת המשימה הרוחנית הזאת. ואולם, כיוון שכל מה שיש לי לספֵּר נובע במישרין מנסיונותי שלי, ממשוגותי ומיִצרי-לבבי — והרי זה חומר שאני שולט בו שליטה מוחלטת — כיוון שכך, עשוי אותו ספק להתייחס לכל היותר לסוגיות של טאקט ודרך-ארץ בסגנון הביטוי שלי, ובעניינים אלה, לדעתי, לימודים סדירים שהגיעו לידי סיום מוצלח חשובים הרבה פחות מכישרון טבעי וחינוך נאוֹת מבית אבא. בחינוך שכזה לא ידעתי מחסור, שכן מוצאי ממשפחה בורגנית טובה, אף כי מפוקפקת במקצת: חודשים אחדים היינו נתונים, אחותי אולימפיה ואני, להשגחתה של עלמה אחת מוֵוֶה, שנאלצה, אמנם, להסתלק בבושת פנים, משנוצרו יחסים של יריבות נשית בינה לבין אמי, בעטיו של אבי, כמובן; הסנדק שלי שימֶלְפְּריסְטֶר, שנפשי היתה קשורה בנפשו, היה אמן מקובל ומוערך, וכל בני העיירה כינוהו "האדון הפרופסור", הגם שאפשר שתואר נאה ונחשק זה נפל בחלקו שלא כדין כלל; ואבי, שעם היותו שמן וכרסתן ניחן בקסם אישי רב והיה מקפיד תמיד להתנסח בלשון צחה וצלולה. מצד סבתו זרם בעורקיו דם צרפתי, הוא עצמו עשה את שנות לימודיו בצרפת, ורחובות פאריס היו נהירים לו, לדבריו, ככיסי מקטורנו. מנהג היה לו, לתבל את שׂיחו — ובהגייה משובחת, אגב — במטבעות לשון כגון "c'est ça", "épatant" או "parfaitement";[1] עוד היה מכריז תכופות: "איש-איש וגוּטוֹ",[2] ועד סוף ימיו לא סרה ממנו חיבתן של הנשים. כאן הקדמתי את המאוחר, שלא לעניין. אך באשר לכישרון הטבעי שלי לנימוסים וגינוני-חן, הרי בו יכולתי לבטוח מאז ומעולם בלא שמץ פקפוק, כפי שיוכיחו בעליל חיֵי הנכלולים שלי, ואני מאמין שאוכל לסמוך עליו בלב שלם גם הפעם, עם הופעתי הראשונה בכתב. ואף זאת, מנוי וגמור עמי לנקוט ברשימותי אלה כנוּת נטולת מעצורים, בלי לחשוש שמא יטְפלו עלי אשמת רהב או חוסר בושה. שהרי איזה ערך ואיזה תוקף מוסרי יהיה לְווידויים שייכָּתבו מתוך כוונה אחרת זולת הדבֵקוּת באמת!

 

מחוז הרַיין הוא שהולידני, אותו חבל מבורך, נעים וחף מכל נוקשות, הן מצד תנאי האקלים והן מצד תכונות הקרקע, אשר בהיותו עתיר ערים וכפרים ושוקק אוכלוסייה עולצת, הוא נמנה עם המקומות היותר מלבבים על-פני האדמה. כאן ישגשגו, מוגנים מפני הרוחות בְּסֵתר רכסי-ההרים ושׂשׂים להשתרע תחת שמש הדרום, כל אותם יישובים מפורסמים שצליל שמם די בו להצהיל את לב חובבי המשקה — כאן ישכנו רָאוּאֶנְטָל, יוֹהַניסְבֶּרג, רוּדֶסְהַיים, ועמם גם העיירה המעטירה שבה ראיתי אור עולם, שנים מעטות בלבד לאחר כינונה לתפארת של הקיסרות הגרמנית. בהיותה שוכנת מעט מערבה מן ה"בֶּרֶך" שמצייר הרַיין בקרבת מַיינץ, ומפורסמת ביינות התוססים המיוצרים בה, משמשת אותה עיירה מעגן ראשי לספינות הקיטור המשייטות במעלה הנהר ובמורדו, והיא מונה כארבעת-אלפים תושבים. מַיינץ העליזה קרובה מאוד אפוא, וכן גם מרחצאות טָאוּנוּס המהודרים: וִיסְבַּאדֶן, הוֹמְבּוּרג, לַנְגֶנְשְׁוואלְבַּך ושְׁלַנְגֶנְבַּד — לשָם, אגב, אפשר היה להגיע בנסיעה של חצי שעה ברכבת צרת-מסילה. כמה הרבינו, הורי ואחותי אולימפיה ואני, לצאת לטיולים בעונה היפה של השנה, באונייה, בכרכרה וברכבת — אל כל ארבע רוחות השמים, שכן בכל מקום משכו את לבנו פינות חמד ואתרי תיירות למיניהם, יצירי הטבע או מעשה ידי אדם. עודני רואה את אבי, בחליפת קיץ נוחה משובצת, יושב עמנו במסעדת-גן כלשהי — בריחוק מה מן השולחן, שכן כרסו מנעה בעדו מלשבת קרוב יותר — מתענג על מנת סרטנים בלוויית גביע עסיס-גפנים זהוב, וכולו מתמוגג מנחת. תכופות חָבַר אלינו גם הסנדק שלי שִׁימֶלְפְּריסְטֶר; בעין בוחנת היה מתבונן בבריות ובנוף מבעד למשקפי הצַייר העגולים, ושואב כל דבר, כקטן כגדול, לתוך נשמת האמן שלו.

 

אבי המסכן היה בעלי הפירמה "אֶנְגֶלְבֶּרט קְרוּל", שיִיצרה בשעתה את תַו הזֶקְט[3] הנשכח כיום, "Lorley extra cuvée". למטה, במורד הרַיין, לא הרחק מגשר הרציף, שכנו מרתפיה, ובעודני נער הייתי מסתובב לא אחת מתחת לקמרונות הצוננים, משוטט לי מהורהר לאורך פרוזדורי האבן המוליכים שתי וערב בין האצטבאות הגבוהות, ומתבונן בגדודי הבקבוקים המונחים שם במשופע, נדבך על גבי נדבך. הנה אתם מוטלים כאן, אמרתי אל נפשי (הגם שעוד לא יכולתי, כמובן, לנסח את מחשבותי במילים קולעות כל כך), הנה אתם מוטלים כאן באור הדמדומים שבבטן האדמה, ובתוככם פנימה מזדכך ומכין עצמו בדממה העסיס הזהוב התוסס, העתיד להאיץ פעימתם של אי-אלה לבבות, להצית זוהר עילאי באי-אלה זוגות עיניים! עדיין עירומים אתם ודלים למראה, אך יום יבוא ותעלו מקושטים ברוב פאר אל עולם של מעלה, ושם, בחגיגות ובנשפי כלולות ובקיטונות נסתרים, תעיפו את פקקיכם אל התקרה בקול נפץ צוהל, ותפיצו שיכרון, קלות ראש ועונג בקרב בני-האדם. כך, או בדומה לכך, דיבר הנער; ועניין אחד, לפחות, היה נכון, לאמור: הפירמה "אֶנגֶלבֶּרט קְרוּל" הקפידה הקפדה יתרה על עיצוב בקבוקיה, כלומר על עיטורם, בשלב האחרון, בשלל סלסולים ופטורי ציצים, שבלשון המקצוע נקראים coiffure.[4] הפקקים הדחוסים נקשרו בחוט של כסף ובשׂרוך מוזהב והוחתמו בלכּה ארגמנית, ולא זו בלבד אלא שעל הבקבוקים עצמם היה תלוי בפתיל של זהב חותָם עגול חגיגי, כמו זה הנהוג באיגרות מטעם האפיפיור ובמסמכי-מדינה עתיקי יומין. צווארי הבקבוקים נעטפו לתפארת בנייר-כסף מבריק, ועל כרסם העגלולית התנוססה תווית עתירת עיטורים זהובים, שעוצבה במיוחד בידי הסנדק שלי שימֶלְפְּריסְטֶר, ועליה, לבד מכמה כוכבים ושלטי אצולה וחתימת ידו של אבי, וכן הכתובת Lorley extra cuvée בדפוס מוזהב, נראתה גם דמות אישה שכל לבושה רק צמידים לידיה וענקים לצווארה, והיא יושבת ברגליים משׂוכלות על חודו של צוק, ידה מורמת לסרק את שׂערהּ הגלי הגולש.[5] בעצם, דומה שאיכותו של היין לא עלתה בקנה אחד עם כל הפאר המסנוור הזה. "קְרוּל," היה הסנדק שלי שימֶלפְּריסְטֶר אומר לאבי, "עם כל הכבוד הראוי, הגיע הזמן שהמשטרה תטיל איסור על השמפניה שלך. לפני שמונה ימים התפתיתי ללגום ממנה כמחצית הבקבוק, ועד היום לא התאושש גופי מן ההלם. איזו פסולת אתה יוצק בעצם לתוך הבליל הזה? שמא נפט, או יי"ש קלוקל כלשהו? בקיצור, יֵין תרעלה אתה משקה אותנו! גוּר לך מפני החוק!" אבי המסכן נבוך לשמע הדברים, שכן היה אדם רך מטבעו ולא יכול לשאת מילים חריפות מדי. "לךָ קל ללגלג, שימֶלפְּריסְטֶר," היה אבי משיב מן הסתם, מלטף רכּוֹת את כרסו בקצות אצבעותיו, כמנהגו תמיד, "ואילו אני חייב לייצר בזול, רק בגלל אותה דעה קדומה הבזה לתוצרת ארצנו — בקיצור, אני נותן לציבור מה שהוא מצפה לקבל. חוץ מזה, ידידי, התַחֲרות חונקת אותי, ואני בקושי מחזיק מעמד." עד כאן דברי אבי.

הווילה שלנו נמנתה עם אותם בתי-אדונים מלבבים למראה, שבהישענם על המורדות הרכים הם חולשים על נופי הרַיין. הגן המשתפל והולך היה מקושט ברוחב יד, מלא גמדים ופטריות ושלל חיות אבן למיניהן, כולן מלאכת מחשבת של חיקוי ואחיזת עיניים; על גבי כַּן היה מונח כדור זכוכית שכל בבואה שהשתקפה בו היתה מעוּותת עד כדי גיחוך, ועוד היו שם נֵבל אֵיאוֹלי, כמה נקיקים חצובים בסלע, ומזרקה שהזניקה לאוויר תשלובת מרהיבה של סילוני מים ששבו וצנחו אל אגן שדגים כסופים משייטים בו. אשר לבית פנימה, צביונו הלם את טעמו של אבי ואמר שלוות-נפש ועליצות כאחת. פינות מוצנעות הזמינו לשבת בהן, ובאחת מהן עמד כישוֹר אמיתי. חפצי חן לאינספור: משׂכיות, קונכיות, תיבות-מראָה זעירות ובקבוקוני הרחה היו ערוכים על גבי מדפים ושולחנות רפודי פְּלוּסין; המון כרים של מוך, מצופים משי או רקמה ססגונית עבודת יד, היו פזורים בכל מקום על ספות ומיני מרבצים, שכן אבי העדיף תמיד יצועים רכים למשכב; רמחים שימשו כמוטות לווילונות, ובין הדלתות נתלו אותם מסכים אווריריים עשויים קני סוּף ושרשרות חרוזי צבעונין, שלמראית עין הם כקיר מוצק, אך למעשה אפשר לעבור דרכם אף בלא ניע יד, והם נפערים בקול קשקוש דקיק או רשרוש חרישי, וחוזרים ונסגרים. מעל למאוורר היה מותקן מנגנון קטן, מחוכם להפליא, שבשעה שהדלת נסגרת ותנועתה מושהית בשל לחץ האוויר, הוא משמיע בקול צלצול ענוג את פתיחת השיר "שׂישׂו בחייכם!"

[1]       "זהו זה", "מדהים", "לחלוטין" (צרפתית).

[2]       מלשון — goût, "טעם" בצרפתית.

[3]       זֶקְט הוא יין דמוי שמפניה המיוצר בגרמניה, להבדיל משמפניה צרפתית.

[4]       תסרוקת (צרפתית).

[5]       הציור מתאר את בתולת-המים הפתיינית לוֹרֶלַיי, כפי שהיא מופיעה בשירו הנודע של היינריך היינה בשם זה.