חדשות ועדכונים

01 מאי

כשרון דיבור / פרק ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב כללי

בחזרה לעמוד הספר

 

מכתב (Lettre) — ציור-לשון זה מכוון לדיאלקטיקה המיוחדת למכתבי האהבה, שהיא גם ריקה (מוצפנת) וגם רבת הבעה (טעונה רצון לסמן את התשוקה).

 

היעדרות (Absence) — כל אפיזודה של לשון המעלה על הבמה את היעדרות האובייקט הנאהב.

 

רולאן בארת, "שיח אהבה"

אתה גר לא רחוק ממני. בקצה הרחוב.

שָכן, סופר כמוך, המליץ לך להתקשר אלי.

היא טובה בטרמפים, נוסעת פעם בשבוע לבית קברות

בדרום.

 

2.

אתה נכנס אלי למכונית, גבוה, דקיק ומתקפל כנייר. שומט בין רגליך

ילקוט רוכסן שחור. בפנים ספרים, מחברות, מחשב נייד שארזת.

כל מה שתצטרך כדי להתכנס אל המדבר.

אני משיטה אותך בעליות הכבישים האפורות

שולחת יד אל כפתור ומגבירה.

גשם מתחיל לרדת

והמוזיקה.

 

כך שנינו במכונית, על כביש צהוב שוליים.

אוושה קלה במצח.

פרטים יפים נאספים.

 

4.

לאחרונה השקת ספר באיטליה. חזרת לפני שבוע, והראש כבר עסוק

בספר הבא. אם היינו עכשיו באיטליה, אתה אומר, היינו מדברים על דבר-מה תרבותי. על אופרה או סרט או על ספר שקראנו. היינו

מחליפים בין הידיים תנודות רכות של אור.

במקומן

אנחנו מדברים על הספרים שאתה כותב. הם תמיד מתחילים באסון ומסתיימים בחמלה. אנחנו מדברים על הילדים שייוולדו לנו, על היצירות שיתגברו בנו,

על אמהות מתות

על

סלעי הים שנשברו בנו,

אלה שטרחנו להסתיר ברקמות.

 

5.

אתה מספר לי איך התחלת לכתוב. היית ילד. בכל בוקר אמך שאלה על מה חלמת. כתבה את החלום במילים על נייר. את הדפים סימנה בנעץ, תלתה על הדלת. כשבגרת, הפכת חלומות לסיפורים.

 

6.

דיבורך כבד, איטי, שקול, מתלטף סביב פני. עיניך דרוכות לצד ההגה. קווי מתאר של גוף.

 

אוזן נצמדת אל עור. מרווח דק בין זיפים.

הילה של קרחת. פה עמוס במילים.

 

מי אתה מי אתה מי אתה

 

גב רכון. מבט של בדולח. אישון לכוד. זקן מכסיף.

לוח אֵבֶל חנוט בגזרת גוף מבוגרת.

 

סופר,

שמבוגר ממני בעשרים ושש שנה.

 

מה הגוף שלך יודע. דברים שאני לא.

 

אולי לאחוז בכל הכוח להתאגרף עם הזרועות להניף אגן מול העולם לעמוד בלי נוע, להשתהות, להשתלט על חלל החדר

 

מי אני מי אני מי אני

 

סטודנטית שנה א' בחוג לספרות.

שוכרת דירה ברובע בעיר.

עובדת בארכיון ספרייה עירונית.

7.

לא קראתי את ספריך.

חמישה רומנים וממואר אחד.

 

אתה נבוך, כמעט ביישן, כשֶמונה את שמותיהם: "פסגת דוממים", "תואר הפועל", "פריקת הגוף", "כבולים", "סלעים". שמות דרוכים וקשוחים, משק גס של כנפיים. הברות שנשברות על גרון ושפתיים מתרככות לי בבטן כמו איבר פנימי.

 

8.

רק לאחרון יש שם קל להגייה:

 

"כשרון דיבור".

ממואר ב-176 פרקים.

ספרון פורץ דרך על יסודות הכתיבה.

 

9.

ובעיניך, מה אני?

אולי

מבטיחה חצאית מורמת אולי מבטיחה את חוף הים של מוזמביק אולי נשיקות לעומק הלשון, לחפש בין הקמטים מגע צעיר של אצבעות, לפשק את השפתיים וגם את הרגליים, לאחוז בך, להתאהב, לא ליפול לאחור. לבלום כשאתה רוכן מול הבור שאמך קבורה בו.

 

לגנוח ולגנוח. לא לשתוק כמו המתות.

 

אנחנו מדברים על אמך. מיד, בהתחלה. היא מתה, אתה מדווח, לפני ארבעה שבועות.

 

11.

שואל מה לי ולבית קברות בדרום הנגב. אני מספרת לך: שם קבורים כל מֵתי. אבי שנטש, אמי שחלתה, סבי, סבתי, אפילו,

דחוקה באבן,

בת דודתי הקטנה.

 

כולם קבורים באותו המקום? אתה תוהה, עניין נדיר

אצבעותיך נשלחות באחת לאוויר, פורשות

מעלי

שובל רך

של הבנה.

 

12.

אני שמה לב: אינך הודף את המוות ממני.

אינך הודף אותו ממך.

 

13.

אז מי גידל אותך? אתה שואל. אמי, אני עונה. היא מתה מזמן, לפני שנים, היתה עובדת מדינה. בהמשך נדדתי בין משפחות אומנה ובני דודים. מגיל שבע-עשרה, אני מדווחת, אני דואגת לעצמי.

 

14.

לא שיערתי שזה הסיפור, מצטער לשמוע. בכלל לא מצטער שסיפרת.

סתם סיפור, אני אומרת.

לא, אתה אומר.

של סתם אחת, אני חוזרת.

לא.

את מיוחדת,

אף פעם לא פגשתי אישה לבדה.

 

לאט, במתינות, אתה בורא את המילים.

אני אוספת אותן מהאוויר. לגו של צלילים.

 

ואתה, לאן פניך? אני שואלת. אל חדרון שכור במדבר. סטודיו קטן לכתיבה. כדי לכתוב אני מוכרח, ממש חייב להתנתק. לגנוב נווה מדבר של טבע. למלא נייר בדקלים.

 

מילותיך ברורות, מוחזקות באדום. והמקצב הסדור

הממכר,

של תנועתן.

 

ההצלחה נצמדה אליהן כבר מזמן, תחמה אותן

בלולאות גדולות של

כשרון דיבור.

אך מתחתָן, אני מזהה,

ערוץ מושתק, מובך, פרטי — רוחש

בלובן השֵׂיבה המתקרש בין קמטיך — נחבא

בכניעת האישון הנצמד לריסיך — לכוד

בעובדה שכבר גדלת

אך אתה עדיין פוחד,

על חייך,

 

השנים מתאספות על צווארך, נכרכות בקנה הנשימה

אינך צעיר

ובכל זאת כשהמכונית בסוף בולמת,

מנשבת בחלון

רוח נעורים בהירה.

 

16.

אתה מושך את הדקות. לא יוצא מהמכונית, משקלך מתקבע

בריפוד המושב הרך. מבין שיניך בוקעות מילים מבולבלות.

 

את יודעת, אני פוחד לצאת מהרכב. להיות לבד עם עצמי. להתכנס אל הכתיבה. כשכותבים ספר, עד שהוא נרקם, הכול מפחיד, רועד נורא. עצוב, מה שקרה למשפחה שלך. עצוב מה שסיפרת. אפילו לבית הקברות הייתי נוסע עכשיו איתך.

 

אני נושכת שפתיים, מסמיקה לאט מהמחווה. המבוכה נתפסת  באצבעותינו. קרירה כמו קיר. דביקה כמו זיעה.

אני שואלת על מה אתה כותב הפעם.

עכשיו? אתה מהסס. עכשיו סיפור על אהבה.

אולי אקח אותך עד לפתח הסטודיו? אני מציעה.

 

הרצון תלוי בגובה, מטפס, נושם אבק, נתפס בצוק, נלפת בסלע —

 

18.

לא צריך, אתה ממלמל, כאן בכניסה ליישוב זה מצוין, כבר עשית בשבילי די והותר, כלומר, הרבה, כלומר, יותר ממה שנדמה. פותח דלת, מתמתח, ממהר וטורק. אוסף ילקוט ואז

עומד בחוץ

פולט תודה רבה.

 

גלגלי המכונית מרחפים מעל אספלט.

זיקוק בבית חזה. כינוס אצבעות. ערבוביה.

אתה רוכן אל החלון, בוהה בי,

לשנייה,

 

וכדי שלא תלך אני לוקחת שאיפה ומספרת לך בדיחה, על איש שהלך לאיבוד במדבר, ומרוב שהיה צמא, כמעט הפך לגופה, ובכל זאת לא הפסיק לדבר על כמה שהוא צמא, כמה שהוא צמא,

גם אחרי שנתנו לו מים, על כמה שהיה צמא, כמה שהיה צמא

אני מפטפטת, מושכת מילים, משחזרת, משתהה

רק כדי שארגיש איך הריח השקוף שלך נצמד אלי עוד

דקירה, דם אניס, מלח ים, דיו כתיבה

איך

פניך מתאספות, מתבהרות ברקמות, לסת, גבות, אוזן, רקה,

איך אתה מטמין בי פקעות של שלהבת שקטה

נדלק ונדלק

מדורות מדורות

 

19.

מי אתה מי אתה מי אתה

מביט עלי ממעוף הציפור

 

לא חשוב היכן תופיע, תמיד גבוה מכולם.

 

20.

במושב הנהג, בחצאית, מנמיכה מולך קומה.

מבטך החם מקיף אותי, שומר בי נגיעה.

 

תכיר אותי עכשיו. הנה כאן. התמצית.

 

מהדרום אני חוזרת לבד. נוהגת את המכונית בין הרים ומפולות. ערפל חלוש של ערב. ציפורים חוצות שמים. שדות של שיבולים. בשלים להצתות.

 

אתה ישוב עכשיו אל מול שולחן רחב ידיים

בסטודיו לכתיבה

כותב סיפור על אהבה.

 

22.

הימים חולפים ואני לא חושבת עליך כלל. רק חולמת שנסעתי לבד אל היעד. ששכחתי לאסוף אותך מקצה הרחוב.

 

אני קונה שמלה אדומה ומטביעה על הבד פרחים כתומים. אחרי שבוע אתה מתקשר.

 

אנחנו קובעים להיפגש בלילה, בבית קפה.

 

לובן האור מתחמם ונמעך, נשרך על גב השולחן, מזדהר.

מזמינים כוסות קפה. מתחרטים. בוחרים ביין.

נוזל לבן ומעורר תוסס לנו בכוס.

 

אז מה שלומך? אתה שואל בקול סמכותי של סופר. ופתאום קרב אלי, קולך מתלחשש כשל נער: אבל לא כמו ששואלים מן השפה ולחוץ. מה שלומך, אני שואל, כדי שתעני באמת.

 

שלומי טוב, אני אומרת. לא טוב כמו שעונים. טוב באמת.

 

אתה מביט בי. עיני קריסטל, גולגולת עגולה. שפתיים מרחפות מעל עיגול שולחן העץ. זרועותיך, השרירים, נשענים בתהום שמתחת.

 

מה כל כך טוב לך? מרפקך קרב לשלי.

לשבת איתך ככה, אני צוחקת ועונה. הבל פי פעור

מסמן את הכניסה.

 

מי אני מי אני מי אני

 

26.

קנה סוף קצר

שניתן להיאחז בו.

 

גפרור שניצת על צוואר

רוצה לבעור.

 

27.

בת 22, סטודנטית שנה א' בחוג לספרות, לא מבחינה ברווח המסוכן בין גוף צעיר, נחוש, לכוח מתפרץ של זרועות אוחזות מותניים. לחריפות המבוהלת של ריח החיזור. למהירות שבה נשמטת רשת תחת עונג הקפיצה. לזכוכיות המכאיבות שנכנסות אל פנים העור.

 

28.

זה מול זה בקפה. מחזיקים ברגלית כוס שקופה.

 

אני שואלת מה אתה עושה כשזה נגמר. כשאתה חוזר אל השגרה שלך. כשמסתיים סיפור אהבה. אתה מתאר מנגנוני הגנה משומנים: ננעץ בלוח הלאה, עסוק בכתיבת ספרים. עד שמופיעה אישה אחרת, צדה את חושיך.

 

30.

מעל שולחן בית הקפה, אני מבחינה. ידך על כף ידי, תנועה קטנה של התנצלות. אתה מסביר לי בפשטות דבר שאני כבר יודעת. שם ספרך הראשון. תאריך ישן של מלחמה. את הפרטים האלה כבר שמעתי. מישירה את המבט.

 

סליחה, אתה אומר. גבישים צפים בתוך עיניך. את צעירה כל כך, ואין לדעת מה נתפס ולא נתפס.

 

אצבעותיך אחוזות. נדבקות לי לדפנות.

 

אין צורך בסליחה. אני בכלל לא כועסת.

איך אפשר לכעוס על אדם שמתאהב.

 

31.

גומותיך נסתרות בבולעני ים פרטיים. עיניך שדגות אותי, חדות בתוך רשתית. כמיהתך המתגברת, סביוני הנעורים, ריח צווארך מוציא ממני גרגירים-גרגירים,

שביל חלב של

רוך.

 

32.

לידך איני נדרשת להסביר שגם רפסודה היא קרקע.

 

33.

אתה שואל בת כמה אני.

 

אני מספרת שבכל יום הולדת אני אוספת את שאריות המשפחה שלי

כמו עלים שבורים שנדחקו למרזב

שולחן בית הקפה רועד, מתכווץ

כשרירי בטנה של אמי

כשהחלקתי מרחמה. את גדולה עכשיו, אתה מכתיר אותי בעיניך,

אבל מתהלכת בעולם כאילו לא נולדת אף

פעם

כאילו את אינך ואין עוד עין קיימת מול זו

שלי,

 

השלוחה.

 

34.

שוב ושוב אני נולדת ונולדת בעיניך. לבושה בשמלת לילה קטנה.

 

35.

מי היתה זו הצעירה שישבה שם, מול סופר מבוגר בתפאורת בית קפה, כשסנטרו המכסיף נושא אליה מבט? אולי מתחזה עטופה בבגדי נשף מבריקים, גונבת פנים של גיבורה אחרת, מפזרת רחשים מעורפלים כמו כנפי עטלפים?

 

36.

בעוד כמה ימים תשכח מקיומי. תיעלם על סף הכתובת. תעזוב את העמדה. אני תבנית שלתוכה נשפך כעת מידע. התפאורה כה משכנעת, ושתי עיניך הן רק בועות. אני מכירה בעובדות. שותה מהיין.

נבהלת.

 

מה יקרה לי מה יקרה

אם אתאהב בך כולי, מוקפת בשקיפות הזיפים נתמכת בעור הבורק נשענת על עיניך המנוסות שרגילות ללכוד נשים, להציבן בתוך ריבוע, לברור את שמלתן, את המשקה, את המילים —

 

37.

ברחוב חצי חשוך בסוף הערב נפרדים. לבך פועם חזק מדי, נלפת מתחת לטריקו. מכוון ומדויק, אתה מחבק אותי לרגע. מגניב לי נשיקה אדומה אל תוך הפה.

 

לא מפחד שמישהו יראה.

 

תהום קטנה

שפערת סביבי

מהבהבת

 

39.

אל תכבה אל תכבה אל תכבה

 

אולי כאן המקום להזכיר את אשתך. גבעולית וצעירה. גבה ארוך, דבש בעיניה. היא לא יודעת שאני בזרועותיך מחוץ לבית קפה בלילה, פנינה בשלה בשמלה. מתאווה להיטרף.

 

41.

איזה מין אהבה נולדת לאט בינינו. לא מתלקחת באחת. סובלת מנינוחות. אני שבויה בשגרה: לימודים. ארכיון הספרייה. מקלחת. סודה לשתייה. רק בחושך, במיטה, בין סיבוביו של מאוורר התקרה, מבטך הכחול מהבהב מעלי, מרפרף כמו נבואה.

 

42.

לפני שהלכת השארתי בידך סיפור קצר שכתבתי.

 

43.

על שפת הנחל עומדת אני ומחכה ומחכה שיקפוץ עלי ארנב מתוך עוגת קצפת שאשליך סביבי נסורת וקונפטי של בגדים שהיתמות תיספג בבוץ, בשורשי הסלעים, שהעור ידקור בי פנימה, יגלוש בחושים, שאתהפך שאתכונן שאסדר שיסתדר שניטרף זה בזרועותיו של זה שפתאום, דווקא ברגע מרוחק —

אטרוק אותך לדלת אצמיד לחי אל גופך שכדור ים יתנפח יזדרח לי בבטן, שלא אוכל יותר שלא אוכל יותר שהתקווה תימסר כמו עודף, פעימה פעימה, שננשוך חזק שנלקק את הדם שנחלוק טארט ורוד שנחזיק ידיים בשדירה, וברגע אחד בעשרים אצבעות, נרכך את סף העצם, נהפוך ללשונות

 

44.

אני מחכה לרגע שלא אוכל להתאפק. הוא מגיע.

 

45.

מי היתה הסטודנטית שהתאהבה בך לאט. קטנה מול מילותיך. צרה מתשוקתך. ירכה הפנימית חלקה כמו צדף. דבורה כלואה בגוף. תהום נפערת כמו מפולת. מתכנסת לנקודה.

 

46.

אולי כאן המקום להזכיר את התינוק. כפות ידיה של אשתך מתופפות על כרסה כפרפרים. היא מחליקה על הספה. מכבסת לבנים. מפרקת קלמנטינה ראשונה לפלחים.

 

47.

בספרייה שעת בין ערביים, אני מסדרת ספרים על מדפים. דממת נייר מאובקת, אוושה קלה של אצבעות. המילים שאמרת מגרדות בי כמו זחלים. הרי לפני שבוע עוד יכולתי לנטוש ולסגת. לשרטט מסלול אחורנית במחוגה

 

לא לחשוק בך כמו אושר.

 

48.

וכשהערב יורד על ארכיון הספרייה, על המדף ספריך עטופים, משומשים, זוהרים, מושלמים. אני פותחת וגומאת. קוראת מתוך טירוף. משפטים בוראים דמויות, מרכיבים בדימוי, נוחתים אל אבחנה. כמה יפות הן המילים שלך. מעודנות. ספוגות חוכמה. אנשים ונשים משתברים החוצה מהדף. גבוהים, נמוכים, עלובים, נושמי חיים. אני טורקת את המצח בקירות הסיפורים, צומחת, נמתחת, מתחזקת ברקמה. משביחה את סף העין, מחדדת מחשבה

 

אני גדלה.

 

(ומה תחשוב על הסיפור שלי, בטוח תשנא)

 

בסיפוריך אני מגלה: לגיבורים אף פעם אין חברים. אלומות אור תמיד יהפכו לברקים.

 

49.

בעמוד השני בכל ספר מודפס שם אמך. היא ערכה לך את הספרים.

 

50.

על גב כריכה, תחת אור ניאון, ביוגרפיה קצרה של סופר לצד תמונה. קרחת מונחת על צוואר סמוק, מקומט במידה.

 

51.

מי אתה מי אתה מי אתה

 

52.

בחוג לספרות אני מנפה מהריסים כיווצים קטנים של זעם. לומדת על ברנר וגנסין, בשביס זינגר ועגנון. תלושים, מרדנים, עקומים, חוצי גבולות. אני מדמה אותך קורא בהם. מכונן לך אבות

אחרים. גופך. צווארך. נשימתך, בכל מקום. מחשבותי במסדרונות

ענני גשם ראשונים. לבי מוחזק בקלסר

נובע מעט

מהדהד בלהט

שני קולות

כמו דואט

 

אני רוצה לברוא פסקה במרווח שבין כתפיך. למשש את קמטי האם המתה שזיהית בפני.

 

53.

אמי מתה מזמן, הייתי ילדה. יָשנָה לבדה מתחת לשמיכת בית חולים. דגיגי עשן גוססים התפזרו לה במחזור הדם. בערה כפסל מתחת לתמונת פרחים של מונֶה.

 

כך נפרדה ממני.

 

54.

בחלוף עוד שבוע צלצול חד מרעיד מרצפות לבנות. דיבורך איטי, כבד, שקול, מתרכך בתנוך קולי. אוזני ממששות בריכוז את המילים. "אני מתנצל, טרם קראתי את הסיפור שהשארת" (מעתה, כל שיחה תיפתח בהתנצלות, מטאפורה לקיומך, רמז מטרים לסוף סיפור) "אבל חשבתי עלייך לא מעט" (מעתה, תבחר להשתמש בהגדרות מרוחקות, בפרשנות בלתי נמדדת, בסיבוך של ראיות) "ואני חושב" (סוף ציטוט, הגיבור מחזיק שפופרת) "שאת ואני נועדנו להיפגש שוב."

 

55.

אולי כאן המקום להזכיר שוב את אמך המתה. בבית הקפה הגית את שמה בשקט. כשנגעת לי ביד.

 

שיחות הטלפון שלנו מצטברות (ערב-ערב, צלצול בעשר וחמישים). אחרי שקראת בסיפור שלי אתה ממפה את העלילה: עולה מהנרטיב שלך רצון נסתר, תת-קרקעי. כמיהה נואשת לאם או לאב, מבוגר אחראי. את הגרעין הזה, במלוא הדיוק, את נדרשת לזקק.

 

נדמה לי, אני אומרת, שאיבחנת בי הכול. כלומר, בתוך הסיפור. הכירורגיה ברורה.

 

זה גנרי, כל אדם תמיד נדרש ליותר אהבה ממה שקיבל. אבל אצל יתומים, אתה מדגיש, החסר נדלק כמו מבער. סופר זה מקצוע נפלא למי שאין לו משפחה. אז תלמדי את הדמויות שלך. תשתחררי מחיקויים. עלייך לרתק את עצמך, לשכלל את הסיפור בכל פסקה. בחרי היטב את הפרטים. היצמדי לאפיק התשוקה.

 

אחרי שקראתי אותך, אתה אומר ועוצר, מהצד האחר של הקו נשימה, הוקסמתי מגודל הכשרון שלך,

לעומת גילך הצעיר

 

שתיקה. רפרוף אצבעות. דופק חזה. הסמקה.

 

אתה מעניק לי את הסיפור שלי מחדש, ארוז כמתנה, ומדבר עליו כאילו נכתב על ידי זרים, כאילו סיפורים הם גופיפי מטאור נודדים בחלל, נצמדים לאור הירח, מושפעים מתנודות הגלים —

 

סופר, אתה מסביר לי, הוא גלאי מתכות. עליו לאתר שברי חיים שנקברו בעומק חול. הרימי אותם כמו צדפים. נקי באיטיות. חברי אותם, חרוזים זעירים, אל חוטי הסיפור הגדול, ואז הבריקי אותם,

את כל מה ששביר בך, שפריק, שזוהר.

 

57.

את הסיפור המודפס אתה מניח בתיבת הדואר. לא סדוק ולא מקומט. מקופל היטב במעטפה.

 

58.

אני מקשיבה לך ברוב קשב. לומדת ממך לנסח, לשכתב, לדבר.

 

59.

שנים עוד יעברו ויקראו אותי סופרים עורכים משוררים חברים עיתונאים, יאירו יערכו ילטפו יכתשו ימלאו דפים על גבי דפים

בהארות

והערות

אבל אף אחד לא יארגן כמוך

לא יזקק את הנקודה

שממנה צומחים סיפורים,

עוגן נשלח. גונג נחיתה.

 

60.

בסוף כל שיחת טלפון,

שפתיים הופכות לבית.

אני מחדדת עפרונות

כותבת על מיטה.

 

61.

פגישה שלישית. בר סודי, נושק לים. העיר היא לילה. שמש חורפית נקברת בעומק חול. אני ממתינה לך ישובה בקצה כיסא מתכת. מתכהה ומבהירה לסירוגין בין פנסי תאורה מתחלפים. ריח בושם סמוי עולה. טפטים צבעוניים מתפשטים על הקירות כגידולים. מעל שולחן גבוה מבצבץ פוחלץ של איילה. יוצאת מהקיר. אוזניה דרוכות. עיניה נוקשות. הדלת האדומה נפתחת פעם אחר פעם. דקות חולפות. אינך חוצה. דקות חולפות. אינך עובר. לא הגעת. התחרטת. עובָּר בועט.

 

20 מרץ

השתקן/ פרק ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב כללי

בחזרה לעמוד הספר

א
סודות ושתיקות:
כמה מילים על אבא שלי

זה היומן שאבא כתב לפני שבעים שנה בחוץ לארץ. הוא מתהפך בקבר עכשיו, שיהיה ברור, כי לא רק קראתי את היומן שלו, אני גם מראה אותו לכל העולם. אבא שלי היה קנאי לפרטיות שלו, כל החיים הקפיד להיות אלמוני בן אלמוני, שלא יראו אותו, שלא יֵדעו עליו שום דבר. אני עצמי לא ידעתי עליו כמעט כלום, אפילו לא איך קוראים לו באמת, עד אחרי שעבר מהעולם הזה לעולם הבא. אבל בעצם, אם הוא כל כך רצה להיות אלמוני, למה לא השמיד את היומן? ולמה בכלל כתב אותו? תגידו שאולי לעצמו כתב, כדי לזכור מה קרה שם? ממש לא. בשביל לזכור אבא שלי לא היה צריך שום יומן. הוא היה מה שקוראים אצלנו בעל־זיכרון. הוא היה קולט כל פרט ופרט ולא שוכח. שמות, פרצופים, מקומות, תאריכים. היה שומע שיר פעם אחת, ומיד, או אחרי שנה או עשר שנים, היה שורק אותו מההתחלה ועד הסוף בלי לאבד אפילו תו אחד. אז אני אומר: אם הוא ישב וכתב את היומן הזה שאתם הולכים עכשיו לקרוא, וגם שמר עליו ולא השמיד אותו, אולי הוא לא באמת רצה להישאר אלמוני וכן רצה שאנשים יֵדעו.

כבר רבע מאה שאבא טמון באדמה, וכל השנים האלה לא הצצתי ביומן שלו, אפילו לא פעם אחת. בכלל לא ידעתי שזה יומן. פחדתי פחד מוות ממה שאני אמצא שם, בגלל הצלבים האלה שקישטו אותו, אז דחיתי ודחיתי, לא פתחתי אותו, לא קראתי. הדחקתי, כמו שאומרים. כמה פעמים כמעט זרקתי לפח את שתי המגילות. אני אומר מגילות כי היומן כתוב על גלילים של נייר, לא מחברת. ואולי לנצח הייתי דוחה ומדחיק, אלא שקרה מה שקרה, ועל זה תוכלו לקרוא בהמשך, ונאלצתי סוף־סוף לפתוח את המגילות ולראות מה כתוב שם. למען האמת, אני לא בדיוק מת לכתוב את ההקדמה הזאת ולחשוף פה את כל הקורות חיים שלי (גם אני אדם פרטי), אבל פרופסור פרנקל אומר שיומן שכזה ״דורש הקדמה אישית וגלוית לב״. הקוראים, הוא אומר, דורשים לדעת מה עשה אבא אחרי המלחמה, איך חי עם עצמו וכל זה, וגם עלי הם ירצו לדעת, מי אני ומאיפה באתי ואיזה מין ילדוּת היתה לי ומה הניע אותי לפרסם בסופו של דבר את היומן הזה. ככה הוא אמר. אז הנה, ישבתי וכתבתי. אם ישעמם לכם, אתם מוזמנים לדלג ישר ליומן, שהוא העיקר. גם אמרתי לפרופסור פרנקל, שמטפל בכל הגילוי הזה, שימחק ויתקן אם משהו ממה שכתבתי לא נראה לו, ושיוסיף פסיקים ונקודות אם צריך. אני לא כתבן ולא מלומד, בקושי בגרות יש לי, אז ברור שהעברית פה תיראה קצת עקומה אם לא יתקנו אותה.

אז נתחיל. שמי שמחה שְׁטיל, בן שמשון ודורה שטיל. גדלתי באופקים, שם היתה לאבא מעדנייה לא כשרה בשדירות הרצל מול המועצה המקומית. היום יש שם בית כנסת. ההורים שלי לא היו צעירים כשבאתי לעולם, היא בת ארבעים וארבע והוא בן חמישים וחמש. עשרים ומשהו שנה היו נשואים וחשוכי ילדים. עד שהגעתי. לגמרי במקרה יצאתי, בטעות, או אם תרצו בנס. אלא שאבא שלי לא האמין בנסים ונפלאות — להפך, רק היה שומע את המילה נס, מיד היה מתרתח ונהיה אדום כמו עגבנייה. אמא מתה כשהייתי בן שש וקצת, מהתקף לב, אבא כשהייתי בן תשע־עשרה, גם הוא מאירוע לב. ממה עוד אפשר למות ככה סתם באמצע היום? גם אצלי הלב לא הכי תקין.

הזיכרון הראשון שלי: אמא משליכה גרעיני חמניות אל הציפורים בחצר, וזרזיר אחד ירוק־סגול כזה עם נקודות לבנות נוחת לה על האצבע ומנקר לה בכף היד. ציפורים אהבו את אמא שלי. מכל העולם היו באות ציפורים ומתעופפות סביבה, גם כשלא היה לה מה לתת. היא לא הבדילה בין מין למין, את כל הציפורים האכילה, גם את היפות, כמו הדוכיפת והנחליאלי, וגם את הפשוטות, כמו הדרורים והיונים. היתה לנו שכנה אחת זקנה, שושי מכלוף קראו לה, שהיתה באה וצועקת על אמא שתפסיק כבר לפטם את היונים שסתם פולשות ומזיקות, אבל אמא היתה מושכת בכתפיים ואומרת שגם למזיקים מגיע לחיות.

היתה לה, לאמא שלי, צלקת בלחי, מין מכתש קטן בגודל אסימון (ולמי שלא זוכר מה זה אסימון: בגודל מטבע שקל אחד) מתחת לעין שמאל. אף פעם לא שאלתי אותה איך זה קרה לה, כי לא ידעתי בכלל שזאת צלקת. איכשהו זה נראה טבעי אצלה, חֵלק מהפנים. רק אחרי שמתה התחלתי לשים לב שלאף אחד אחר אין מכתש קטן בלחי בגודל אסימון, אז שאלתי את אבא.

״מה שקרה קרה.״ ככה הוא אמר.

שאלתי, ״אבל מה בעצם קרה?״

אמר, ״כלום לא קרה.״

אמרתי, ״אז איך זה שלך אין חור כזה בלחי?״

״אין אז אין.״ זה מה שהוא אמר.

עוד זיכרון אחד עתיק: שורה של נקניקים תלויים מעל הדלפק במעדנייה של אבא: קבנוס, לוקנקה, סלמי, קשנקה ועוד עשרות כאלה. היה לנו מבחר עצום של נקניקים ונקניקיות, כמעט כולם מבשר חזיר. אבא היה משוגע על בשר חזיר. נדמה לי שלא ראיתי אותו אף פעם אוכל בשר שהוא לא בשר חזיר. באותה תקופה לא היו הרבה דתיים אצלנו, ובכל זאת המועצה היתה עושה לו צרות, ופה ושם איזה דוס היה עובר במעדנייה (מבחוץ, אף פעם לא נכנס) ומעקם את האף וצועק, ״תחזור לבוואריה!״ לאבא זה לא הזיז, כי הוא אמר שהוא לא יהודי ומותר לו לאכול מה שבא לו.

ואני באמת חשבתי שאני גוי. קודם כול, כי לא עשו לי ברית מילה. כל הילדים מהרגע שגילו שהפיפי שלי שונה, לא הפסיקו לצחוק עלי. קראו לי גוי של שבת ושמחה פיפי של כלב. שאלתי את אבא למה לי אין פיפי כמו לכולם, והוא אמר שברית מילה היא מנהג פרימיטיבי ושאת העורלה שלי מצווה לשמור כי אנחנו לא יהודים.

אמרתי, ״אם אנחנו לא יהודים אז מה אנחנו? נוצרים?״

הוא אמר, ״לא נוצרים.״

אמרתי, ״מוסלמים?״

אמר, ״לא מוסלמים ולא יהודים ולא נוצרים. בני אדם וזהו.״

אמרתי, ״אז מה אנחנו עושים פה בישראל?״

אמר, ״חיים.״

אמרתי, ״אבל פה זה מדינת היהודים. למה עלית לארץ אם אתה לא יהודי?״

על זה הוא אף פעם לא ענה לי. הוא היה מושך בכתפיים ומדבר על מקסיקו וכמה יפה שם, וכמה חבל שבמקום להגר לגן העדן ששם, הוא הגיע לארץ הדפוקה הזאת. מאיפה באו הוא ואמא — את זה אף אחד לא ידע, וגם אני לא. אצלנו באופקים כולם היו או מרוקאים או תוניסאים, פה ושם איזה הודי או תימני או פרסי או מקסימום רומני. כדי לראות אשכנזי היית צריך לנסוע לתל אביב או לחיפה, ואנחנו אף פעם לא נסענו למקומות האלה. אם היו שואלים אותי מאיפה ההורים שלי הייתי אומר, ״איפשהו באירופה.״ באמת שלא היה לי מושג. בבית דיברנו שפה בלי שם שקראנו לה מאמע לשון, כלומר שפת אם. זאת לא היתה אפילו שפה, אבא היה אומר, סתם בליל של הרבה שפות רחוקות ואף אחד היום כבר לא מדבר את זה.

באותה תקופה, אני מדבר על סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, זה לא היה כמו היום עם כל הרוסים שהם בכלל לא יהודים, והסודנים והתאילנדים והפיליפינים שיש פה. אז — או שהיית יהודי או שהיית ערבי. אבל אני, אם לא הייתי יהודי, גם ערבי ברור שלא הייתי, כי רק צריך להסתכל עלי ולראות שאני לבן־לבן ולא משתזף, אז בשכונה החליטו שאני גרמני. למה גרמני? כי לאבא שלי היו קוראים הבווארי, בגלל המעדנייה שלו שקראו לה מעדני בוואריה.

פעם שאלתי אותו, ״איפה זה בוואריה?״

אמר, ״בוואריה זה בגרמניה.״

אמרתי, ״אתה מבוואריה?״

אמר, ״אני לא מבוואריה.״

אמרתי, ״אתה גרמני?״

אמר, ״אני ממש לא גרמני.״

אמרתי, ״אז מאיפה אתה בעצם? איפה נולדת?״

אמר, ״איפה שאני נולדתי כבר לא קיים.״

אמרתי, ״איך לא קיים? מה קרה?״

אמר, ״לא קיים.״

הבאתי לו אטלס, ביקשתי שיראה לי איפה על המפה. הוא פתח את המפה של אירופה ואמר, ״הנה, בערך כאן", והצביע על מקום לא הכי ברור: צ׳כוסלובקיה, פולין, ברית המועצות.

אמרתי, ״אבל איפה בדיוק? איזו מדינה?״

אמר, ״אין, זה כבר לא במפה.״

אמרתי, ״ואיך קראו לה?״

אמר, ״לא היה שֵם.״

אמרתי, ״איך זה יכול להיות, מדינה בלי שם?״

אמר, ״זאת לא היתה מדינה.״

אמרתי, ״אז מה זה היה?״

אמר, ״חבל ארץ. שלטו שם האוסטרים, אחר כך הפולנים, אחר כך רוסים, אחר כך גרמנים, אחר כך שוב רוסים. וכל פעם קראו לזה דבר אחר, פעם ככה ופעם ככה.״

אמרתי, ״וסבא וסבתא עדיין חיים שם?״

אמר, ״אני זקן. לי כבר אין אבא־אמא.״

אמרתי, ״ואחים ואחיות בטח יש לך והם בטח עוד שם, כי אף אחד מהם לא עלה לארץ.״ כי דבר אחד הציק לי באותה תקופה, וזה שלכל הילדים יש סבא וסבתא ודודים ודודות ואחים ואחיות, ורק לי אין.

אמר, ״אין שם עוד אף אחד.״

אמרתי, ״לאן הם נסעו? לאמריקה?״

אבל הוא כבר לא רצה לענות. התחיל לשרוק לעצמו מנגינות. אבא היה כל היום שורק לעצמו, כמו ציפור. סימפוניות שלמות הוא ידע בעל פה והיה שורק בלי סוף. האמת, הוא היה שורק ממש יפה. עוד לא שמעתי מישהו שיודע לשרוק כמו אבא שלי, אפילו זמיר או נחליאלי קטנים לעומתו. אנשים היו נכנסים למעדנייה רק כדי לשמוע אותו שורק. אפילו דוסים, שלא יכלו להיכנס בגלל הבשר הלא כשר, היו עוברים ברחוב ועוצרים בכניסה כשאבא היה שורק.

זה היה אבא שלי. או שהוא היה שורק לו מנגינות או שהוא היה שותק. בעיקר שותק. ככה אני זוכר אותו. יושב בחצר אחרי יום עבודה ומסתכל בשמים, מריח את האוויר, מקשיב לציפורים. לפעמים שבוע היה עובר, שבועיים, והוא לא מוציא מהפה אפילו מילה אחת. לא איך היה בבית ספר ולא מה אכלת היום ולא לך להתרחץ ולא סגוֹר את הדלת ולא תעביר את המלח ולא פיפי ולישון, ורק אם אני הייתי שואל אותו משהו הוא היה אולי עונה כמה מילים וממשיך לשתוק, והרבה פעמים הוא בכלל לא היה עונה, רק תוקע בי מבט ושמישהו אחר ייתן לי תשובה.

 

פעם אחת, אולי זה היה ביום השואה אבל אני לא בטוח, הביאו אלינו זקן אחד עם מספר על היד, וכולם בכיתה כל הזמן הסתכלו עלי. כל פעם שהוא היה אומר גרמנים עשו לי ככה, או גרמנים עשו לי ככה — כל הכיתה היתה מסובבת את הראש לכיוון שלי, ובסוף הוא קלט את זה ושאל מה יש, ומישהו אמר לו שאני גרמני ולא יהודי, אז אולי גם אני נאצי. והוא עשה מין פרצוף כזה, כיווץ את כל הפנים כמו צימוק ונעץ בי עיניים כאילו הוא הולך לחתוך אותי לשתי חתיכות ושאל, ״אתה לא יהודי?״

אמרתי לו, ״אני לא יודע.״

אמר לי, ״איך לא יודע? אמא שלך יהודייה?״

ואני את אמא לא הספקתי לשאול. אולי היא דווקא כן היתה יהודייה ורק אבא לא? אז אם ככה, למה לא עשו לי ברית מילה? אמרתי לו, ״אולי, לא שאלתי.״

אמר לי, ״אז תשאל. לאמא איך קוראים?״

״דורה,״ אמרתי ולא היה לי נעים להגיד לו שהיא מתה וכבר אי־אפשר לשאול אותה.

והוא אמר, ״דורה? דורה, נו, דורה זה שם יפה. לי היתה דודה דורה השם ייקום דמה, שרצחו אותה הגרמנים יימח שמם.״

אמרתי, ״אבל זה בכלל לא נכון מה שהם אומרים. אני לא גרמני.״

אמר לי, ״מאיפה אבא ואמא?״

אמרתי, ״מרוסיה.״ כי זה מה שאבא אמר, שבסוף באו הרוסים ועכשיו איפה שהוא נולד זה ברוסיה. וגם שמעתי אותו הרבה פעמים במעדנייה מדבר רוסית, כי בשנות השבעים הגיעו עולים חדשים מרוסיה, שהשתגעו על נקניקי חזיר והיו באים מכל הארץ לקנות אצלו.

אמר לי הזקן, ״איפה ברוסיה?״

אמרתי, ״לא יודע. ליד פולין.״

אמר לי, ״איך קוראים לך?״

אמרתי, ״שמחה.״

אמר לי, ״שמחה זה לא שם של גויים. מה שם משפחה שלך?״

אמרתי, ״שטיל.״

אמר, ״שטיל. שטיל אני לא מכיר. נשמע גרמני, אבל יכול להיות גם יהודי.״

ואז אחד, דורון יעקבי, שהיה בכלל תימני, אמר, ״שמחה לא יהודי. יש לו פיפי של גוי.״

אמר הזקן, ״נו, לא משנה. אתה במילא צעיר מדי. אתה נולדת הרבה אחרי.״

ודורון אמר, ״אבל אבא שלו זקן והוא באמת גרמני בטוח מאה אחוז, כי יש לו מעדנייה שהוא מוכר שם בשר חזיר וכל מיני אוכל שאסור לאכול. ככה סבא שלי אומר. וקוראים לה מעדני גרמניה, ויש לו עיניים כחולות ושפם והוא כל הזמן הולך בחליפה אפילו בקיץ, ובבית שלהם אין מזוזה.״

הזקן התחיל שוב לנעוץ בי את העיניים שלו, ולא עזר שאמרתי לו עוד פעם שאבא שלי בכלל רוסי ולא גרמני ושזה בכלל מעדני בוואריה ולא מעדני גרמניה וזה סתם שם של חנות וזה לא אומר שום דבר ושהעיניים שלו ירוקות ואפילו קצת אפורות ולא כחולות. וחוץ מזה זה לא נכון שאבא לובש רק חליפות (את זה לא אמרתי לו, רק לעצמי) כי כשהוא במעדנייה למשל הוא לובש בגדי עבודה לבנים וסינר. אבל מה שכן, ורק עכשיו בעצם שמתי לב לזה, אבא שלי באמת התלבש מוזר. זה לא שהוא לבש חליפות, זה שהבגדים שלו תמיד היו מגוהצים כאלה וארוכים. מכנסיים ארוכים תמיד, נעליים שחורות מבריקות תמיד, חולצות לבנות מגוהצות עם שרוולים ארוכים תמיד. כשאני חושב על זה עכשיו אני אומר: זה באמת קצת משונה שאני ואבא חיינו כל השנים האלה תחת קורת גג אחת ולא ראיתי אותו אף פעם יוצא מהמקלחת עם מגבת סביב המותניים נגיד, או מסתובב בתחתונים וגופייה או אפילו בפיג׳מה. תמיד־תמיד היה לבוש מכף רגל ועד ראש. וגם אמא בעצם. אין לי בראש תמונה אחת שלה בבגדים נורמליים, תמיד בבגדים של מקום אחר, שמלות מוזרות ופרחוניות עם שרוולים ארוכים כמו דוסית.

האמת, אני דווקא חשדתי שאבא כן גרמני, והייתי בטוח שמאמע לשון זה גרמנית וזה הפחיד אותי ולא סיפרתי לאף אחד. ורק הקפדתי שלא ישמעו אותי מדבר עם אבא, כי אפילו שהוא כל הזמן ירד על מאמע לשון, הוא אף פעם לא דיבר איתי בעברית. אני עברית למדתי רק בגיל חמש, כשהכניסו אותי לגן. ואני עוד זוכר איך ביום הראשון כולם צחקו עלי כי לא ידעתי לדבר, ומהר מאוד למדתי לא לגלות מה אנחנו מדברים בבית, וגם שלא יִראו לי את הפיפי.

 

בכיתה ז׳ התחלנו ללמוד תושב״ע וכולם עשו עלייה לתורה, ואני החלטתי שגם אני רוצה.

אבא, כשסיפרתי לו, התעצבן, נהיה כולו אדום כמו שהוא היה נהיה כשמישהו דיבר על נסים ונפלאות. ואז שבוע שלם הוא לא דיבר איתי, לא הוציא מילה מהפה, עד ששוב סיפרתי לו על העלייה לתורה ושאני גם רוצה לעשות, והוא תפס אותי ביד מתחת לכתף, לחץ חזק עד שהוא סחט לי את כל הדם. ״שֵייגֶץ!״ צעק עלי. ״אתה לא תעלה לתורה ואתה גם לא תעלה לרגל למכה.״ שייגץ. ככה הוא היה קורא לי, שזה בערך כמו להגיד טמבל או בור ועם הארץ. ולפעמים היה אומר שייגץ שלי, אבל זה רק כשהוא היה נחמד.

אמרתי, ״אבל כולם בכיתה עושים וגם אני רוצה.״

אמר, ״שיעשו מה שהם רוצים. אתה לא יהודי. אתה רוצה לעבור מילדות לבגרות? אני אקח אותך לגליל לצוד חזיר בר.״

אמרתי, ״טאטע, אני חייב לעשות בר מצווה. שיפסיקו לצחוק עלי שאני גוי.״

אמר לי, ״מה לעשות, אתה גוי, וגם החברים שלך השקצלעך האלה בקושי יהודים.״

אמרתי, ״אבל טאטע, המורה לתושב״ע אמר שכולם צריכים.״

אמר, ״מורה לתושב״ע? מי פה מלמד אותך תורה שבעל פה?״

אמרתי, ״קוראים לו בנצי חזן.״

אמר, ״והוא לא יודע שאתה לא יהודי?״

אמרתי, ״הוא לא מקשיב להם. הוא אמר שכולם אצלנו יהודים וכולם צריכים לעשות בר מצווה.״

למחרת הלך אבא לבית ספר לדבר עם סרוסי המנהל, ודרש שיִפְטרו אותי משיעורי תושב״ע וגם תנ״ך כי אני גוי בן גוי, ואין לי צורך לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה. קראו לי באמצע השיעור והנה אבא עם סרוסי שנראה נבוך. הוא בכלל לא ידע שאני לא יהודי. רק נכנסתי, ואבא פקד עלי להוריד את המכנסיים.

סרוסי אמר, ״אין צורך, אין צורך.״

אבל אבא התעקש ואמר לי במאמע לשון שסרוסי לא הבין, ״תתפשט, שייגץ שלי, ותראה לו את הפיפי הערל שלך.״

אני לא רציתי, ולמזלי גם סרוסי התעקש שבאמת אין צורך. הוא ניסה להסביר לאבא שתושב״ע זה מקצוע כמו כל מקצוע וחלק מתוכנית הלימודים, ואיזו צורה תהיה לזה אם כל תלמיד ילמד רק מה שמתחשק לו, וגם אנגלית אני לומד, כי זה חשוב, וזה לא אומר שהופכים אותי לאנגלי, ואפילו הערבים בכפרים שלהם לומדים תנ״ך וגם ביאליק וטשרניחובסקי.

אבא אמר, ״אז שילמד טשרניחובסקי. אבל מי פה השייגץ שמלמד תושב״ע ומכריח את כל התלמידים לעלות לתורה?״

הלכו לקרוא לבנצי חזן, שהיה בסך הכול בחור צעיר שלמד בישיבה. הוא רק נכנס ואבא התנפל עליו, פוצץ אותו בשאלות, מה אמר רבי אחד לרבי שני, ופה כתוב ושם כתוב ומשהו על תלמיד חכם שהוא כמו נבלה והבן שלו גנב, ובנצי המסכן עמד שם כמו תלמיד שקראו לו ללוח והוא לא מבין כלום מהחומר ורק מחפש איפה יקבור את עצמו.

שאלתי אחר כך את אבא מאיפה הוא יודע את כל הדברים האלה והוא רק משך בכתפיים. לא התעמקתי יותר מדי. לא באמת התפלאתי מהבקיאות שלו כי תמיד היה ברור לי שאבא יודע הכול. גם מתמטיקה הוא ידע יותר טוב מכל המורים שלי עד סוף התיכון, עברית יותר טוב מהמורים ללשון, גם פיזיקה, היסטוריה וכל השאר. היה בא רוסי למעדנייה, היה מדבר איתו ברוסית. היה בא פולני, בפולנית. גם צרפתית הוא דיבר. ארונות שלמים של ספרים היו לו בצרפתית. פעם לשיעור תנ״ך הייתי צריך ללמוד בעל פה מזמור תהילים אחד, שאני עד היום זוכר מילה במילה. התאמנתי בחדר שלי ופתאום אני שומע את אבא מהסלון מתקן אותי: ״זֵידוֹנים, לא זְדוניים! המים הזֵידוֹנים! אזי המים שטפונו, נחלה עבר על נפשנו, אזי עבר על נפשנו המים הזידונים!״ את כל המזמור הוא ידע בעל פה.

 

בקיצור, בר מצווה לא עשיתי, ואבא לקח אותי לגליל לצוד חזיר בר. יצאנו ערב שבת אחד בטנדר סובארו ליאונה שאבא שכר בבאר שבע ונסענו עד נהריה ומשם לעין יעקב, המשכנו בדרך עפר ונכנסנו לתוך יער. חנינו שם והמשכנו ברגל עם כל הציוד על הגב, בשקט־בשקט, שלא ישמעו. היינו לבושים שחור מכף רגל ועד ראש שלא יראו אותנו, כי החזירים, אמר אבא, חושים חדים יש להם, מזהים אותך מקילומטר. אבא מצא מקום ונשכבנו על הארץ במארב. שעות שכבנו שם ואני השתעממתי, התפללתי שלא יבוא שום חזיר ונחזור כבר הביתה. וגם התחיל להיות קר, קר ממש. לא יכולתי להזיז את הידיים מרוב שהיו קפואות.

אחרי כמה שעות אבא החליט שככה לא נצוד לנו חזיר וניסינו שיטה אחרת. קמנו והתקדמנו בשקט־בשקט אל לב היער. מצאנו מארב חדש ואבא אמר לי לשכב שם עם הרובה דרוך. הוא יתקדם קצת ויניס את החזיר מהמחבוא שלו, ואני רק צריך לכוון טוב־טוב וללחוץ על ההדק כמו שהוא לימד אותי, כדור אחד בול בלב, שנמצא למטה־למטה, איפה שמתחילות הרגליים. כבר התאמנתי במטווח וידעתי לירות, אבל פתאום נפל עלי פחד מוות ורק רציתי לברוח משם כי ידעתי שאם אני מפספס, החזיר יסתער עלי, ימחץ אותי. ניסיתי לסמן לאבא שאני כבר לא רוצה, שהוא עצמו יירה בו כי אני מפחד, אבל הוא לא קלט והשאיר אותי שם לבד. הוא נשכב מאחורי עץ אחד והתחיל לתקוע במין שופר כזה מפלסטיק שעושה קולות של חזיר, חורחורחור חורחורחור.

כמעט מיד פרץ חזיר אחד מהעצים והסתער בדהרה ישר אלי. יריתי ופיספסתי ולפני שהספקתי לדרוך שוב ולירות הוא כבר היה אצלי, יצור שעיר וענק, איזה מאתיים קילו, עם זוג קרניים כאלה שיוצאות לו מהלוע. אני לא יודע מה קרה ואיך הוא לא נכנס בי. כנראה התעלפתי לשנייה ואבא ירה בו. אני רק זוכר שפקחתי עיניים והחזיר לידי מוטל מת על הארץ ואבא פושט לו את העור ושורק לעצמו מנגינות כמו שהוא תמיד היה עושה.

אמר לי, ״בוא, שייגץ שלי, תחזיק את הרגל.״

קמתי והחזקתי את הרגל של החזיר. אפילו שהייתי רגיל לחתוך בשר, כי עזרתי לאבא הרבה במעדנייה, כזה דבר אף פעם לא ראיתי ונתקפתי גועל כזה שרציתי להקיא. אבא לא שם לב ורק המשיך לשרוק ולפשוט לחזיר את העור ולתת לי הוראות: תחזיק פה, תמשוך פה, קח את זה, תביא לי את זה ותסתכל, ככה חותכים וככה פושטים ואת החזיר הבא אתה תפשוט ואתה תחתוך. ורק מהמחשבה שאני אצטרך עוד פעם לירות בחזיר כזה ולהפשיט אותו ככה, הקאתי את נשמתי. לאבא זה לא הזיז. הוא המשיך בשיעור שלו עד שנפשט ונחתך כל החזיר והוא שלח אותי להביא את המריצה מהאוטו להעמיס את הנבלה.

התעצבנתי מכל המסע הזה. הודעתי לאבא שאני יותר לא צד, לא חזיר בר ולא שום דבר אחר.

אמר לי, ״אין כזה דבר, שמחה׳לה. אדם צריך לדעת איך להשיג לעצמו אוכל.״

אמרתי, ״בשביל זה יש חנויות.״

אמר, ״לא תמיד יש חנויות. ואם תמצא את עצמך ביער בלי אוכל, מה תעשה?״

אמרתי, ״אני לא אלך ליער.״

אמר, ״שייגץ. אתה לא יודע מה יהיה. ואם ירדפו אותך?״

אמרתי, ״מי ירדוף אותי? אני לא פושע.״

אמר, ״נגיד, יבואו כל הערבים בעולם וירצו לשחוט את כל היהודים פה.״

אמרתי, ״אבל אני לא יהודי.״

אמר, ״מה הם יודעים? אצלם כל מי שלא ערבי הוא יהודי. ואתה תברח ליערות או למדבר, ואז אתה תצטרך להתקיים איכשהו, כי מפירות יער אי־אפשר לחיות. אתה צריך חלבונים וחלבונים יש בבשר.״

אבל אני מאז ועד היום לא מסוגל לאכול בשר, שזה מוזר, אני יודע, כי אני כל החיים מוכר נקניקים במעדנייה, אבל ככה זה. אבא, כששם לב שנהייתי צמחוני, התרתח, אבל בשקט. לא דיבר איתי שבוע. להכריח אותי לאכול בשר הוא ידע שאי־אפשר, כי פעם אחת שהוא התעקש ודחף לי לפה חתיכת קבנוס והכריח אותי לבלוע, ישר הקאתי עליו, והוא אמר, ״טוב, תהיה צמחוני. העיקר שתדע איך לצוד ולשחוט במקרה הצורך.״

מהציד לא הצלחתי להתחמק. הוא גרר אותי עוד עשרות פעמים לגליל לצוד חזירי בר, עד שלמדתי איך אורבים, איך תוקעים בשופר הנחירות, איך יורים וקולעים, איך פושטים, איך חותכים ואיך מעבדים ואיך משמרים.

 

בכיתה ח׳ נסענו לטיול שנתי לירושלים, ורק אז הכול סוף־סוף התברר לי. ב־1984 זה היה, ואני הייתי בן ארבע־עשרה פלוס מינוס. לקחו אותנו לכותל, לקחו אותנו למוזיאון לראות את המגילות הגנוזות. אחר כך הסתובבנו בשוק מחנה יהודה ואני נכנסתי למכולת אחת לקנות קרמבו, ושם שמעתי את המוכר מדבר עם לקוח אחד, ומה הם דיברו? דיברו מאמע לשון! אני פערתי את הפה והסתכלתי עליהם. בחיים לא שמעתי מישהו מדבר מאמע לשון חוץ מאבא ואמא, וחשבתי שכבר אף אחד לא מדבר את זה, כי כמו שכבר אמרתי, אצלנו באופקים לא היה אפילו אשכנזי אחד. והנה אנשים מדברים, ומה שהכי מוזר: הם היו לא רק יהודים, הם היו דתיים שניהם עם זקן ופאות והכול. הם דיברו, ואני כל מילה הבנתי. הלקוח סיפר על נכד של מישהו שגילו שהוא קצת מפגר וצריכים לשלוח אותו לבית ספר מיוחד, והמוכר סיפר על בת של מישהו שגילו שהיא חירשת. ואז הם קלטו שאני נמצא שם והתחילו לדבר על השייגץ הטיפש הזה שמסתכל עליהם בפה פעור. אני לא הבנתי מה קורה פה. אם אלה יהודים, וברור שהם יהודים כי הם אפילו דוסים, איך זה שהם מדברים מאמע לשון שזאת שפה של גויים וערלים כמוני וכמו אבא?

ואז פנה אלי המוכר בעברית ואמר, ״מה אתה רוצה, ילד?״

אבל אני עניתי לו במאמע לשון. אמרתי, ״אתם מדברים מאמע לשון.״

עכשיו הם פערו את הפה, אמרו, ״אתה מדבר יהודית?״

אמרתי, ״מה זאת אומרת יהודית?״ כי יהודי במאמע לשון זה יידיש, ויידיש זה לא שפה, זה מישהו שהוא יהודי ואנחנו לא יהודים.

אמר המוכר, ״מאמע לשון זה יהודית. לפעמים אומרים את זה ולפעמים את זה.״

אמרתי, ״אבל איך יהודית? יהודי זה מישהו.״

והלקוח אמר, ״גם מישהו גם שפה של מישהו. ואתה, ילד, איך זה שאתה מדבר יהודית?״

אני, שעוד לא קלטתי למה הם קוראים לזה יהודית, לא ידעתי מה לענות.

שאל אותי המוכר, ״בבית אתם מדברים את זה?״

אמרתי, ״כן.״

אמר, ״אבא־אמא מאיפה?״

אמרתי, ״אני לא יודע. מרוסיה אני חושב.״

אמר, ״גליציה. שומעים לפי המבטא שלך.״

אמרתי, ״גליציה? איפה זה?״

אמר, ״זה קצת בפולין, קצת ברוסיה.״

והלקוח אמר, ״מה שם משפחה שלך?״

אמרתי, ״שטיל.״

אמר, ״שטיל, שטיל. לא מכיר שטיל.״

אמרתי, ״זה לא שם יהודי.״

והמוכר אמר, ״יכול להיות גם יהודי.״

אמרתי, ״אבל ההורים שלי לא יהודים.״

רק שמעו את זה והם נשפכו שניהם מצחוק כאילו סיפרתי את הבדיחה הכי טובה בעולם.

אמרתי, ״מה כל כך מצחיק?״

הם המשיכו להשתפך מצחוק ובסוף אמר המוכר, ״איך לא יהודים, שייגץ? איך לא יהודים.״

אמרתי, ״הם לא.״

אמרו, ״איך לא? איך לא?״

אמרתי, ״זה מה שאבא תמיד אומר.״

אמרו, ״הוא מתלוצץ איתך.״

אמרתי, ״לא נכון. הוא מאוד רציני.״

אמרו, ״תקשיב, ילד, אין בכל העולם גוי אחד שמדבר יהודית. אין כזה דבר.״

אמרתי, ״ואולי הוא למד. גם צרפתית הוא מדבר ועוד מלא שפות.״

אמרו, ״מאמע לשון לא לומדים, מקבלים מהבית, ורק מבית יהודי.״ המוכר קם, יצא שנייה וחזר עם עיתון ביד, נתן לי אותו ואמר, ״קח תקרא.״

מהקרמבו שכחתי לגמרי. הסתובבתי בשוק וחשבתי שמשהו פה לא מסתדר. אם אני יהודי, למה אבא כל הזמן מתעקש שלא, וגם לא עשה לי ברית מילה? ואם אני לא יהודי, אז אולי שני אלה לא יודעים, או שהם עבדו עלי וכל מה שאמרו זה סתם? אבל אם הם עבדו עלי, איך זה שהם דיברו מאמע לשון, והם שניהם יהודים עם זקן ופאות?

כשחזרתי הביתה סיפרתי לאבא מה שגיליתי, וגם הראיתי לו את העיתון שנתנו לי.

אמרתי לו, ״טאטע, למה אתה לא רוצה להיות יהודי?״

לזה לא היתה לו תשובה. הוא רק משך בכתפיים ושתק. ידעתי שעכשיו הוא ייכנס שוב לשתיקות שלו ולא ידבר איתי שבועיים, אבל לא ויתרתי. כעסתי עליו, שהוא שיקר לי כל החיים ואף פעם לא עונה לשאלות הכי חשובות. אמרתי לו, ״אתה כן יהודי וגם אני יהודי, אז למה לא עשית לי ברית מילה ולמה לא נתת לי לעלות לתורה כמו כולם?״

הוא לא ענה, רק עשה פרצוף עצוב שאף פעם לא ראיתי.

אמרתי, ״זה לא פייר.״

הוא שתק.

אמרתי, ״גם אני רציתי לעשות בר מצווה ושלא יהיה לי פיפי של כלב.״

הוא שתק.

אמרתי, ״ואתה סתם עושה את עצמך שאתה איזה גוי בן גוי ואתה סתם יהודי. למה?״

הוא שתק.

אמרתי, ״תענה כבר, למה אתה לא מסביר אף פעם למה?״

הוא שתק.

אמרתי, ״אתה כן יהודי ואתה סתם שיקרת לי כל החיים.״

הוא שתק.

אמרתי, ״לפחות תספר לי על אמא שגם היא היתה יהודייה ואל תגיד שלא כי גם היא דיברה מאמע לשון.״

הוא שתק.

אמרתי, ״הפעם אני לא אתן לך לשתוק.״

הוא שתק.

אמרתי, ״נו, טאטע, די כבר עם זה. נמאס לי. תענה.״

הוא שתק.

אמרתי, ״יהודי, זה מה שאתה, יהודון מכפר של יהודונים.״

הוא שתק.

ואז אמרתי משהו שאני לא יודע איך לתרגם אותו לעברית והוא לא בדיוק ענה, אבל הוא קצת עשה כן עם הראש ואז הצביע על השמים כמו שהוא היה עושה לפעמים. אמרתי, ״מה זה אומר בכלל שאתה מצביע ככה? על מה אתה מצביע?״

הוא תפס אותי ביד ולקח אותי החוצה אל החצר, הצביע למעלה אל הכוכבים.

אמרתי, ״מה אתה מראה לי? מה יש שמה?״

והנה סוף־סוף הוא פתח את הפה. אמר, ״כוכבים.״

אמרתי, ״מה זה אומר? מה יש בכוכבים?״

אבל הוא כבר לא ענה, ואז באה שתיקה של שבועיים.

13 פברואר

אמת וצדק 1 – פרשת מור / פרק ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב כללי

בחזרה לעמוד הספר

 

"אז ביי, אמא," אמרה רמה לאמא שלה, שעמדה בפתח הבית ונופפה לה לשלום.

"שיהיה לך בהצלחה, חמודה!"

אמא של רמה ניסתה להסתיר את ההתרגשות שבקולה אבל לא לגמרי הצליחה, ורמה הבינה בדיוק לָמה היא מתרגשת. היום, יום שלישי, האחד בספטמבר, היא עמדה להתחיל שנת לימודים חדשה בבית ספר חדש, שהיה אחת הסיבות העיקריות שבגללן הן עזבו את כל החיים שהכירו עד כה ועברו לגור כאן במָנוֹר.

"תודה!" קראה רמה, שכבר הגיעה לשער שבתחילת השביל של הבית. היא לא סובבה את ראשה לאחור, כדי שאמא שלה לא תראה על פניה שגם היא מתרגשת. מתרגשת מאוד, וגם קצת חוששת.

השער נטרק מאחורי רמה, והיא העלתה על כתפה את רצועת התיק החדש שהן קנו לכבוד היום הזה, היום הראשון של לימודיה בתיכון "מָנוֹרטֶק". התיק היה יקר מאוד, ורמה התחרטה שבחרה בו ברגע שראתה את תווית המחיר, אבל אמא שלה התעקשה לקנות לה אותו. התעקשה שרמה תהיה מאושרת ככל שרק אפשר. שהשנה הזאת והמקום החדש הזה יהיו מוצלחים ככל שרק אפשר.

רמה פנתה שמאלה ברחוב המוקף עצים, לכיוון בית הספר מנוֹרטק. רק אתמול היא היתה שם, בפגישה של תלמידי הכיתה החדשה שלה, כיתה ט'2, עם המחנכת חגית, אבל היום זה היה אחרת. היום היה היום הרשמי הראשון של חייה החדשים.

המרחק לבית הספר לא היה רב — עשר דקות הליכה, אולי אפילו פחות — והיה נעים בחוץ, כאילו גם מזג האוויר רצה שהכול יהיה מושלם. בכל מקרה, רמה שמחה מאוד שהיא לובשת ג'ינס קצרים. בבית הספר הקודם שלה היה אסור לבוא במכנסיים קצרים, ואחד הדברים הראשונים שמצאו חן בעיניה במנורטק היה העובדה שאין קוד לבוש. "אנחנו סומכים על התלמידים שלנו שיתלבשו כמו שצריך," אמרה המנהלת בשיחת ההיכרות שערכה איתה ועם אמא שלה לפני שבועיים, כשעברו סוף-סוף לבֵיתן החדש במנור. "ובינתיים זה עובד לנו לא רע," היא הוסיפה בחיוך נעים.

עכשיו, עם התיק החדש, הג'ינס הקצרים והחולצה הוורודה שבחרה אתמול בערב — אחרי התלבטויות — רמה כבר הגיעה לרחוב של בית הספר.

"אחלה תיק," אמרה מישהי מאחוריה, ורמה הסתובבה וראתה את בר ואיה, השתיים שנראו לה הכי נחמדות מכל התלמידות של ט'2 שהכירה בפגישה אתמול.

"תודה," אמרה רמה בחיוך, ובפעם הראשונה הרגישה שבאמת יש סיכוי שהיום הזה יהיה מוצלח. היא נעמדה לצדן, והשלישייה התקדמה יחד לכיוון שער בית הספר. אם מישהו מהצד היה מסתכל עליהן, הוא לא היה מנחש לעולם שהן לא חברות ותיקות מילדוּת, לא היה מנחש לעולם שאחת מהן הגיעה ליישוב רק לפני שבועיים ופגשה את שתי האחרות רק אתמול.

בשער בית הספר עמדה ריקי, המנהלת, ליד בִּיתן השומר, ובירכה אותן לשלום בשמן. "בוקר טוב, בר, את נראית היום מלאה מרץ. ואיה, אני רואה שהסתפרת — ממש יפה לך! ושלום, רמה. אני מקווה שיהיה לך יום נהדר."

רמה לא ענתה אלא רק חייכה. עדיף לחייך ולא להגיד משהו מיותר. בר ואיה דיקלמו יחד, "בוקר טוב, ריקי", ומיד אחר כך אמרה בר, "בואו נמהר, אנחנו רוצות לתפוס מקום טוב בַּמְליאה."

"מְליאה?" רמה לא לגמרי הבינה לְמה הכוונה.

"כן," אמרה בר, "ככה קוראים במנורטק לאסיפות של כל התלמידים."

"נו, בואי כבר," אמרה איה לבר, ובינתיים תפסה בכף ידה ומשכה בה. רמה חששה לרגע שאיה ובר יתרחקו ממנה בריצה ובזה יגיע הסוף לשלישייה הקטנה שלהן. אבל לא, איה שלחה אליה מבט ואמרה גם לה, "בואי, רמה, בואי מהר, שנצליח למצוא מקום בשורה הראשונה באודיטוריום."

רמה לא ממש הבינה מה זאת המליאה הזאת ולמה איה ובר כל כך רוצות לשבת בשורה הראשונה באולם, אבל היא בכל זאת התחילה לרוץ יחד איתן לכיוון הבניין הראשי של בית הספר.

מתברר שהן לא היו היחידות שרצו לשבת בשורה הראשונה. בית הספר לא היה גדול — למעשה הוא היה ממש קטנטן, פחות משלוש מאות תלמידים, כמו שאמרה ריקי המנהלת לרמה ולאמא שלה בפגישת ההיכרות. שתי כיתות בכל שכבה מ-ט' עד י"ב, מקרה נדיר של בית ספר שהוא לא אזורי אלא מיועד רק לתלמידי היישוב. הקוטן של בית הספר והאינטימיות שמאפשרת להעניק תשומת לב לכל תלמיד הם הסיבה העיקרית להישגים המרשימים של התלמידים, הסבירה ריקי אז בפגישת ההיכרות, ואמא של רמה הינהנה במרץ, כי זאת היתה הסיבה העיקרית גם להחלטה שלהן לעבור למנור. כדי שרמה תלמד בבית ספר טוב ואפילו מצוין, בית ספר שמתאים לה וליכולותיה.

אבל עם כל הקוטן והאינטימיות, רמה הרגישה עכשיו שאלפי תלמידים מסתערים על שתי הכניסות לאודיטוריום, יורדים בריצה במדרגות ומנסים למצוא לעצמם מקום בשורות הראשונות. למה? מה הולך להיות במליאה הזאת?

האודיטוריום נראה חדש ומפואר, כמו כל בניין בית הספר, שהיה שונה מאוד מהמבנה העייף והמתקלף שהיא למדה בו בתל אביב. רמה נדחסה בין התלמידים שפנו לעבר המדרגות היורדות לבמה מצד שמאל של האודיטוריום, והציצה לעבר הכיסאות שבאזור הקהל, המרופדים בקטיפה כחולה. היא ניסתה להסתכל על הבמה, אבל ראשים של תלמידים הסתירו לה אותה. היא ראתה רק את כרזת הבד הגדולה שהיתה תלויה גבוה מעל הבמה: "הקהילה במקום הראשון". כן, זאת סיסמת בית הספר והסיסמה של היישוב, נזכרה רמה. המנהלת הדגישה את הסיסמה הזאת כמה פעמים בשיחת ההיכרות, והסיסמה גם התנוססה בראש אתר האינטרנט של בית הספר. איה ובר הצטופפו משמאל לרמה עם התיקים על הגב, ומהר מאוד הזרם האנושי שעל המדרגות נתקע ולא זז. ילדים צעקו לאחרים שיזוזו כבר, ילדים שכבר הצליחו להתיישב קראו לחבריהם שיבואו מהר כי הם שומרים להם מקום, וכל האודיטוריום כולו היה מהומה אחת גדולה, מהומה קולנית וצפופה
ומעיקה.

רמה מתחה את ראשה כדי לנסות לראות את הבמה, שנדמה שאליה כולם רצו להגיע. היא כמעט ציפתה לראות ציוד של מופע רוק — מיקרופונים, ציוד הגברה, גיטרות שמחכות על סטֶנדים עד שיבוא מישהו שינגן בהן — כמו שראתה בהופעה האדירה בפארק הירקון שהלכה אליה עם חברותיה מבית הספר הקודם בתחילת הקיץ. מה איתן עכשיו? אצלן זו בטח סתם התחלה רגילה של שנת לימודים, הכיתה האחרונה של חטיבת הביניים, לא הכיתה הראשונה בתיכון כמו כאן במנור. כאן הכול היה אחרת, כך שרמה באמת לא היתה מתפלאת למצוא על הבמה ציוד של מופע רוק. אבל לא, היתה שם רק במת עץ רגילה — חדשה ומבריקה אבל רגילה לגמרי — עם דוכן נואמים כמו זה שכל מנהל או מנהלת בית ספר אוהבים לדבר מאחוריו.

"אַת רמה, נכון?" שאל מישהו מאחוריה, קרוב מאוד לאוזן שלה, כנראה כדי לגבור על הרעש. רמה סובבה את ראשה. זה היה קשה, כי מרוב צפיפות, גופה לא היה יכול להשתתף בסיבוב, אז ראשה היה צריך לבצע סיבוב של כמעט 180 מעלות. אבל אז השואל הצליח לרדת מדרגה אחת ונעמד מימינה. גבוה מאוד, ראש מלא תלתלים, קצת נמשים, מין חצי חיוך שרמה לא הצליחה לפענח. היא ראתה אותו אתמול בפגישה הכיתתית, אבל לא זכרה איך קוראים לו. היא היתה די בטוחה שבמהלך כל הפגישה עם חגית, המחנכת, הוא לא אמר מילה.

"אֶה, כן," אמרה רמה, כאילו בעצמה לא היתה בטוחה איך קוראים לה, ובינתיים הסתכלה שמאלה וחיפשה בעיניה את בר ואיה, אבל הן נעלמו. כנראה נדחקו בין הילדים שעל המדרגות ופילסו לעצמן בכוח דרך למטה.

"אני איתמר," אמר המתולתל הגבוה, ואז הרים את זרועו והצביע ימינה, עמוק לתוך האודיטוריום. "הנה, בשורה ההיא שם יש שני מקומות, בואי ניכנס."

הוא הסתובב ימינה לכיוון הכיסאות, ורמה שמה לב שתיק הגב שלו קטן מאוד ונראה די ריק. ואז הוא נתחב מעבר לברכיים של הילדה שישבה בכיסא הראשון בשורה, וסובב אל רמה את ראשו במבט של "בואי אחרי". רמה הסתכלה לעבר המדרגות שבמורד האולם בניסיון לראות את בר ואיה, אבל הבינה שזה כבר אבוד, הן נעלמו סופית. בהיסוס ובלי חשק רב היא נכנסה אחרי איתמר לשורת הכיסאות, שהיתה בערך באמצע האודיטוריום. אחרי שנדחסו בין הילדים והילדות שכבר ישבו שם, הם התיישבו סוף-סוף בשני המקומות הפנויים שאיתמר מצא.

התיישבו ושתקו.

"לא היה עדיף שנשב בשורות הראשונות?" היא שאלה כעבור כדקה, אולי פחות. היא שנאה שתיקות.

"למה?"

"אני לא יודעת," אמרה רמה במבוכה קלה. "הבנתי שכולם רוצים לשבת בשורות הראשונות."

"הם רוצים לשבת קרוב ליצור הזה, אבל באמת שאין שום סיבה להתקרב אליו." איתמר עיווה את פניו בחיוך לא נעים. לרמה לא היה מושג על איזה יצור הוא מדבר, אבל היא לא הספיקה לתהות יותר מדי, כי איתמר פנה אליה ואמר, "הבנתי שגרת קודם בתל אביב."

"כן," ענתה רמה בפשטות.

"אני פשוט לא מבין למה בנאדם שפוי מחליט לעזוב את תל אביב ולעבור לגור בחור הזה."

רמה ניסתה לחשוב על תשובה שתהיה שנונה אבל מנומסת, ושוב לא הספיקה, כי איתמר נעץ בה מבט מרוכז ואמר: "שמעת פעם על כלא רָמוֹן? אז יופי, כי עכשיו הגעת לכלא מָנוֹר. ברוכה הבאה."

 

 

30 דצמבר

א-סימטריה / פרק ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב כללי

בחזרה לעמוד הספר

"כולנו חיים חיי סלפסטיק, בידיעה

שמסיבה לא ברורה מרחף מעלינו גזר דין מוות…"

מרטין גרדנר, הגרסה המוערת של

"אליס בארץ הפלאות"

 

 

אליס התחילה להשתעמם מאוד מלשבת כך לבדה כל הזמן בלי לעשות דבר: מפעם לפעם היא ניסתה שוב לקרוא בספר המונח בחיקה, אבל הוא היה מורכב כמעט אך ורק מפסקאות ארוכות, ובלי שום מירכאות, ומה הטעם בספר, חשבה לעצמה אליס, שאין בו מירכאות?

היא תהתה (וזה היה די טיפשי, שכן היא לא ממש הצטיינה ביכולת לסיים דברים) אם יום אחד אפילו תכתוב ספר בעצמה, ובדיוק אז התיישב לידה איש עם תלתלים בצבע אפור-מתכת וגביע גלידה מ"מיסטר סוֹפְטי" שבפינת הרחוב.

"מה את קוראת?"

אליס הראתה לו את הספר.

"זה ההוא עם האבטיחים?"

אליס עדיין לא קראה שום דבר על אבטיחים, ובכל זאת הינהנה.

"איזה עוד ספרים את קוראת?"

"אה, בעיקר ישָנים."

הם ישבו זמן-מה בלי לומר מילה, האיש אכל את הגלידה שלו ואליס העמידה פנים שהיא קוראת בספרה. בחור ובחורה שחלפו על פניהם בריצה הציצו בהם ואז סובבו לעברם שוב את ראשיהם למבט נוסף. אליס ידעה מי הוא — היא ידעה זאת ברגע שהתיישב וצבע את לחייה בוורוד של אבטיח — אבל מרוב תדהמה היא הצליחה רק להמשיך לבהות, כמו גמדת גינה קטנה וחרוצה, בַּדפים הבלתי-צְליחים הפתוחים בחיקה. הם יכלו באותה המידה להיות עשויים מבטון.

"טוב," אמר האיש וקם. "אז איך קוראים לך?"

"אליס."

"שאוהבת דברים ישָנים. להתראות."

 

ביום ראשון שלאחר מכן היא ישבה באותו המקום בדיוק וניסתה לקרוא ספר אחר, הפעם על הר געש סוער ומלך נפוח מחשיבות עצמית.

"אַת," הוא אמר.

"אליס."

"אליס. בשביל מה את קוראת את זה? חשבתי שאת רוצה להיות סופרת."

"מי אמר?"

"את, לא?"

ידו רעדה מעט בזמן שהוא שבר קוביית שוקולד והושיט לה אותה.

"תודה," אמרה אליס.

"בְּפַקָשָה," הוא ענה.

אליס נגסה בשוקולד ושלחה לעברו מבט סקרני.

"את לא מכירה את הבדיחה הזאת? איש שטס להונולולו שואל את הבחור שיושב לידו, 'סליחה, איך מבטאים את השם הוואי? ב-w או ב-v?' 'אומרים הָפָאיי,' עונה לו האיש. "תודה,' אומר האיש הראשון. והשני אומר, 'בְּפקשה.'"

אליס צחקה, ועדיין לעסה את השוקולד בפיה. "זאת בדיחה יהודית?"

הסופר שיכל את רגליו ושילב את כפות ידיו בחיקו. "מה את חושבת?"

 

ביום ראשון השלישי הוא הביא שני גביעים מ"מיסטר סופטי" והציע לה אחד מהם. אליס לקחה את הגביע, כפי שלקחה את השוקולד, כי הגלידה כבר החלה לנזול, ובכל מקרה, סופרים שזכו בכמה וכמה פרסי פוליצר לא מסתובבים בעולם ומרעילים אנשים.

הם אכלו את הגלידות והסתכלו בזוג יונים שניקרו בזלזל. אליס, שסנדליה הכחולים תאמו את דוגמת הזיגזג שעל שמלתה, מתחה את כף רגלה בעצלתיים בשמש.

"טוב, מיס אליס. את בָּעניין?"

היא הביטה בו.

הוא הביט בה.

אליס צחקה.

"את בעניין?" הוא חזר ושאל.

במבט אל גביע הגלידה שלה: "אה, נראה לי שכן, אין סיבה שלא."

הסופר קם לזרוק את המפית שבידו וחזר אליה. "יש הרבה סיבות שלא."

אליס הרימה לעברו את עיניה וחייכה.

"בת כמה את?"

"עשרים וחמש."

"חבר?"

היא ניענעה בראשה.

"עבודה?"

"אני עוזרת עריכה. בהוצאת גְריפוֹן."

בידיו בכיסיו, הוא הרים מעט את סנטרו ונראה כי פסק שזה הגיוני.

"טוב. שנלך לטייל יחד בשבת הבאה?"

אליס הינהנה.

"כאן בארבע?"

היא הינהנה שוב.

"כדאי שארשום את מספר הטלפון שלך. למקרה שמשהו יצוץ."

בזמן שעוד בחורה שרצה לידם האטה כדי להסתכל עליו, אליס רשמה את מספר הטלפון שלה על הסימנייה שקיבלה יחד עם הספר.

"עכשיו לא תדעי איפה את," אמר הסופר.

"זה בסדר," אמרה אליס.

 

ביום שבת ירד גשם. אליס ישבה על הרצפה המשובצת שבחדר האמבטיה שלה, ובזמן שניסתה להבריג בסכין חמאה את מושב האסלה השבור, הטלפון שלה ציפצף: מספר לא מזוהה.

"הלו, אליס? זה מיסטר סוֹפטי. איפה את?"

"בבית."

"איפה זה?"

"שמונים וחמש פינת ברודוויי."

"אה, ממש קרוב. אנחנו יכולים למתוח חוט ולדבר דרך פחיות."

אליס דמיינה חוט, מתוח בקשת כמו חבל קפיצה עצום מעל שדרת אמסטרדם, רועד ביניהם בכל פעם שהם מדברים.

"אז טוב, מיס אליס. מה נעשה? את רוצה לבוא לכאן ולדבר קצת? או שנצא לטייל ביום אחר?"

"אני אבוא לשם."

"תבואי לכאן. טוב מאוד. ארבע וחצי?"

אליס רשמה את הכתובת על עלון פרסומת שקיבלה בדואר. ואז היא כיסתה את פיה בכף ידה וחיכתה.

"בעצם, בחמש. נתראה כאן בחמש?"

 

הגשם שטף את המדרכות והרטיב לגמרי את כפות רגליה. המוניות הקציפו נתזים באמסטרדם ונדמה שנסעו מהר הרבה יותר מכפי שהן נוסעות בימים יבשים. השוער שבפתח הבניין שלו נדחק אל הקיר ונעמד בתנוחת צלב כדי לאפשר לה לעבור, ואליס צעדה פנימה חדורת מטרה: צעדים ארוכים, אגב ניפוח לחיים וניעור המטרייה. המעלית היתה מצופה מרצפה עד תקרה בפליז מרוקע. נראה שהקומות שטיפסה בהן היו גבוהות במיוחד, או שאולי המעלית נעה באיטיות רבה, שכן לאליס היה שפע של זמן לנעוץ מבט סקרני באינספור בבואותיה שהשתקפו במבוך המראות הזה ולחשוש לא מעט מפני מה שעומד לקרות.

כשדלת המעלית נפתחה, היא ראתה מסדרון ובו עוד שש דלתות אפורות. היא עמדה לדפוק על הראשונה שהגיעה אליה, אבל אז נפתחה דלת אחרת, מהצד הנגדי של המעלית, ומן הסדק ביצבצה כף יד ובה כוס.

אליס לקחה את הכוס, שהיתה מלאה במים.

הדלת נסגרה.

אליס לגמה.

בפעם הבאה שהדלת נפתחה, נראה שהיא נפערה מאליה. אליס היססה לפני שנשאה את כוס המים לאורך מסדרון קצר שהסתיים בחדר לבן ומואר שהכיל, בין השאר, שולחן שרטוט ומיטה רחבה במידה יוצאת דופן.

"תַראי לי את התיק שלך," הוא אמר מאחוריה.

היא עשתה זאת.

"עכשיו תפתחי אותו בבקשה. מטעמי ביטחון."

אליס הניחה את תיקה על שולחן הזכוכית הקטן שהפריד ביניהם ופתחה את האבזם. היא הוציאה את ארנקה: ארנק עור חום של גברים, שהיה בלוי כולו וקרוע. כרטיס גירוד, שנקנה בדולר והניב דולר. שפתון נגד יובש. מסרק. מחזיק מפתחות. סיכה לשיער. עיפרון מכני. כמה מטבעות, ולבסוף גם שלושה טמפונים תועים, שאותם היא החזיקה בכף ידה כמו כדורי רובה. שעירים. מחוספסים.

"אין טלפון?"

"השארתי אותו בבית."

הוא הרים את הארנק ומישש באצבעו תפר שנפרם. "בושה וחרפה, אליס."

"אני יודעת."

הוא פתח את הארנק והוציא ממנו את כרטיס הכספומט שלה, את כרטיס האשראי, כרטיס מתנה של דאנקן דונאטס שפג תוקפו, את רישיון הנהיגה, את תעודת הסטודנט, ועשרים ושלושה דולר בשטרות. הוא הרים את אחד הכרטיסים: "מרי-אליס." אליס עיקמה את אפה.

"את לא אוהבת את החלק של המרי."

"ואתה כן?"

לרגע עבר מבטו בינה לבין הכרטיס, כאילו ניסה להכריע איזו גרסה שלה הוא מעדיף. ואז הוא הינהן, יישר את הכרטיסים בטפיחה, כרך אותם ואת השטרות בגומייה ששלף משולחנו, והחזיר את הערימה אל תוך ארנקה. את הארנק הוא קלע לתוך סל ניירות עשוי רשת מתכת, שכבר היה מלא בחרוט לבן של ניירות מודפסים שהושלכו. נדמה שהמראה הזה הרגיז אותו לרגע.

"אז טוב, מרי-אליס…" הוא התיישב, וסימן לה שתעשה כמותו. המושב של כורסת הקריאה שלו היה קרוב לקרקע ומרופד בעור שחור, כמו במכונית פורשה. "מה עוד אני יכול לעשות למענך?"

אליס הסתכלה סביבה. על שולחן השרטוט היה כתב יד חדש שחיכה לתשומת לבו. מעבר לשולחן, זוג דלתות הזזה מזכוכית הובילו אל מרפסת קטנה מוגנת מפני הגשם בידי זו שמעליה. מאחורי אליס, המיטה הענקית היתה מסודרת יפה כל כך, שהיה נדמה שהיא מתקיימת לבדה בחלל.

"את רוצה לצאת למרפסת?"

"בסדר."

"אף אחד לא יזרוק אף אחד החוצה. קבענו?"

אליס חייכה, ואז, בזמן שעדיין ישבה במרחק מטר וחצי ממנו, הושיטה אליו יד. הסופר השפיל את עיניו ונעץ בכף ידה מבט ממושך וספקני, כאילו נפרשה עליה רשימת היתרונות והחסרונות של כל לחיצות היד שהיו לו אי-פעם.

"במחשבה שנייה," הוא אמר אז. "בואי הנה."

 

עורו היה מקומט וקריר.

שפתיו היו רכות — אבל מאחוריהן היו שיניו.

על קיר הלובי במשרדה היו תלויות לא פחות משלוש תעודות של פרס הספר הלאומי שעליהן התנוסס שמו.

בפעם השנייה שדפקה על הדלת, חלפו כמה שניות ואיש לא ענה.

"זאת אני," אמרה אליס לדלת.

הדלת נפתחה מעט ויד ביצבצה מבעד לסדק ובידה קופסה.

אליס לקחה את הקופסה.

הדלת נסגרה.

לינקולן סְטֵיישנרס, נכתב על הקופסה בחריתת זהב מהודרת. בפנים, מתחת ליריעה אחת של נייר עטיפה לבן, נח ארנק בצבע בורדו עמוק, שנסגר באבזם זהב והיה בו תא למטבעות.

"אוי, אלוהים!" אמרה אליס. "הוא כל כך יפה. תודה."

"בבקשה," אמרה הדלת.

שוב היא קיבלה כוס מים.

שוב, הם עשו את מה שעשו בלי לפרוע את המיטה.

מעל הסוודר שלבשה הוא הניח כף יד על כל שד, כמו כדי להשתיקה.

"זה יותר גדול."

"אה," אמרה אליס, והשפילה מבט עגמומי.

"לא, לא; זאת לא בעיה. אף פעם אין זוג תואם לגמרי."

"כמו פתיתי שלג?" הציעה אליס.

"כמו פתיתי שלג," הוא הסכים.

 

מהבטן שלו ועד לעצם החזה נמתחה צלקת ורודה דמוית רוכסן. עוד צלקת חצתה את רגלו מהמפשעה ועד לקרסול. עוד שתיים יצרו חץ קלוש מעל מפרק הירך. וזה היה רק מלפנים.

"מי עשה לך את זה?"

"נורמן מיילר."

בזמן שמשכה מעלה את הטייטס על רגליה, הוא קם והדליק את המשחק של הינקיז. "אוי, אני מתה על בייסבול," אמרה  אליס.

"באמת? איזו קבוצה?"

"הרֶד סוקס. כשהייתי קטנה, סבתא שלי לקחה אותי לפֶנוֵויי כל שנה."

"היא עדיין חיה, סבתא שלך?"

"כן. רוצה את המספר שלה? אתם בערך באותו גיל."

"לא בטוח שהגענו לשלב ביחסים שבו מותר לך להתבדח על חשבוני, מרי-אליס."

"אני יודעת," צחקה אליס. "סליחה."

הם צפו במשחק וראו את ג'ייסון ג'יאמבּי חובט חבטה מכריעה לפינה השמאלית של אמצע המגרש.

"אוי!" אמר הסופר, וקם ממקומו. "כמעט שכחתי. קניתי לך עוגייה."

 

כשישבו והביטו זה בזה משני עברי שולחן האוכל הקטן העשוי זכוכית, או בזמן שהשתרעה על המיטה והוא ישב בכורסתו, היא הבחינה שראשו פועם לצדדים בתנועות קלות שבקלות, כמו על פי קצב לבו.

וחוץ מזה, הוא עבר שלושה ניתוחים בעמוד השִדרה, מה שאומר שהיו דברים שהם יכלו ולא יכלו לעשות. שלא היה כדאי שיעשו.

"אני לא רוצָה שיכאב לך," אמרה אליס וקימטה את מצחה.

"קצת מאוחר מדי בשביל זה."

בשלב זה הם כבר השתמשו במיטה. המזרן שלו היה עשוי מחומר אורתופדי מיוחד שעורר בה תחושה שהיא שוקעת לאיטה לתוך גוש ענקי של פאדג'. כשסובבה את ראשה הצדה, אל חלונותיו הגבוהים במיוחד, היא ראתה את קו הרקיע של אזור מידטאון, שנראה מצונף ועגמומי בגשם.

"אוי. אוי, אלוהים. אוי, אלוהים ישמור. מה את עושה? את בכלל יודעת… מה… את עושה?"

אחרי כן, בזמן שאכלה עוד עוגייה:

"מי לימד אותך את זה, מרי-אליס? עם מי היית?"

"עם אף אחד," היא אמרה והכניסה לפיה פירור שהרימה מחֵיקה. "אני רק מדמיינת מה יכול להיות נעים ואז עושה את זה."

"טוב, יש לך חתיכת דמיון."

 

הוא קרא לה בתולת ים. היא לא ידעה למה.

ליד המקלדת שלו ניצב נייר לבן מקופל לשניים כמו אוהל, ועליו הוא כתב:

 

במשך זמן רב אתה כלי ריק, ואז צומח משהו שאתה לא רוצה בו, משהו זוחל פנימה, דבר שבאמת אינך מסוגל לעשות. אלוהֵי האקראי יוצר בתוכנו… תהליך יצירת האמנוּת מצריך סבלנות רבה.

 

ומתחת לזה:

 

אמָן, כך אני סבור, אינו אלא זיכרון רב-עוצמה שיכול להניע את עצמו כרצונו כה וכה בתוך חוויות מסוימות…

 

כשפתחה את המקרר, מדליית הזהב שקיבל מהבית הלבן, ושכעת היתה תלויה על הידית, קירקשה בקול על הדלת. אליס חזרה למיטה.

"חמודה," הוא אמר. "אני לא מסוגל לשים קונדום. אף אחד לא מסוגל."

"בסדר."

"אז מה נעשה עם מחלות?"

"טוב, אני סומכת עליך, אם אתה —"

"את לא צריכה לסמוך על אף אחד. מה אם תיכנסי להיריון?"

"אה, אל תדאג. אני אעשה הפלה."

מאוחר יותר, כששטפה את עצמה בחדר האמבטיה, הוא הושיט לה מבעד לדלת כוס יין לבן.

 

"עוגיות האפָלה", כך הן מכונות, והן באו ממאפיית קולומבוס, שעל פניה חלף מדי יום כשיצא לסיבוב בחוץ. הוא ניסה לא לאכול אותן בעצמו. הוא גם לא שתה; אלכוהול לא מסתדר טוב עם אחת התרופות שהוא לקח. אבל לאליס הוא קנה בקבוקים של סַנסֶר או פּוּאי-פְוויסֶה, ואחרי שמזג לה את מה שביקשה החזיר את הפקק לבקבוק, ואת הבקבוק הניח על הרצפה ליד הדלת כדי שתיקח אותו הביתה.

ערב אחד, אחרי כמה נגיסות בעוגייה, לגמה אליס מהמשקה ועיוותה את פניה בהבעת גועל קלה.

"מה?"

"סליחה," היא אמרה. "זה לא שאני לא מעריכה את זה. אבל אתה יודע, הם פשוט לא הולכים טוב יחד."

הוא חשב לרגע, ואז קם והלך למטבח, והביא משם כוס ובקבוק נוֹבּ קריק.

"נסי את זה."

הוא הסתכל וחיכה בלהיטות לתגובתה בזמן שנגסה ואחר כך לגמה. הבורבון החליק בגרונה כמו להבה.

אליס השתעלה. "גן עדן," היא אמרה.

*

עוד מתנות:

שעון מגושם להפליא, אנלוגי ועמיד במים.

בושם אלוּר של שאנל.

גיליון בולים בשווי שלושים ושניים סנט, מסדרת "אגדות המוזיקה של אמריקה", שמנציחים את הרולד ארלן, ג'וני מרסר, דורותי פילדס והוֹגי קרמייקל.

שער של ה"ניו יורק פוסט" ממרץ 1992, שכותרתו "אקט מיני מוזר מחוץ למגרש בייסבול (מהדורת ערב)".

 

בפעם השמינית, בזמן שעשו את אחד הדברים שהוא לא היה אמור לעשות, הוא אמר:

"אני אוהב אותך. אני אוהב אותך בגלל זה."

לאחר מכן, בזמן שישבה ליד השולחן ואכלה עוגייה, הוא התבונן בה בדממה.

למחרת בבוקר:

מספר לא מזוהה.

"רק רציתי להגיד שבטח היה לך מוזר לשמוע אותי אומר את זה; זה בטח הבעית אותך — אני מתכוון ה-ב-ע-י-ת, לא ה-ב-ע-י-ט, אפילו שזאת יכולה להיות מילה מוצלחת. מה שאני רוצה לומר הוא שהתכוונתי לזה באותו הרגע, אבל זה לא אומר שמשהו צריך להשתנות בינינו. אני לא רוצה ששום דבר ישתנה. את תעשי מה שאת רוצה, ואני אעשה מה שאני רוצה."

"ברור."

"ילדה טובה."

כשאליס ניתקה, היא חייכה.

ואז היא חשבה על כך עוד קצת, וקימטה את מצחה.

היא קראה את חוברת ההוראות שהגיעה עם השעון, ואז אביה התקשר כדי לומר לה, בפעם השנייה באותו השבוע, שלא היה אפילו יהודי אחד שבא לעבודה במגדלים ביום שהם נפלו. אבל הסופר לא התקשר אליה שוב במשך ימים רבים. אליס ישנה עם הטלפון לצד הכרית, וכשלא היתה במיטה לקחה אותו איתה לכל מקום — למטבח כשהכינה לעצמה משהו לשתות, לשירותים כשהלכה לשירותים. מה שעוד הטריף אותה היה מושב האסלה, שהחליק הצדה בכל פעם שהתיישבה עליו.

היא חשבה לחזור לספסל שלהם בפארק, אבל החליטה לעשות סיבוב ברגל במקום זאת. זה היה סוף-השבוע של ממוריאל דיי, ושדרת ברודוויי נסגרה לכבוד יריד רחוב. כבר באחת-עשרה התמלאה השכונה עשן, והאוויר רחש ניחוחות של פלאפל, פהיטס, צ'יפס, כריכי סלוֹפּי ג'ו, קלחי תירס, נקניקיות עם זרעי שומר, פָאנֶל קֵייק ובצק מטוגן בקוטר של פריזבי. לימונדה קרה כקרח. בדיקות חינם של תקינות עמוד השדרה. עזרה במסמכים משפטיים מטעם "אנו בני העם" — גירושים 399$, פשיטת רגל 199$. באחד הדוכנים שמכרו בגדים בוהמייניים של חֲבָרות עלומות שם היתה שמלת קיץ חמודה בצבע פרג שהתבדרה ברוח. היא עלתה רק עשרה דולרים. בעל הדוכן ההודי הוריד אותה מהמתלה כדי שאליס תוכל למדוד אותה בתוך הוואן שלו, מול רועה גרמני שרבץ שם בסנטר שעון על כפותיו והתבונן בה בעיניים  לחלוחיות.

באותו לילה, כשכבר היתה בפיג'מה:

מספר לא מזוהה.

"הלו?"

"שלום, מרי-אליס. ראית את המשחק?"

"איזה משחק?"

"המשחק של הרד סוקס נגד הינקיז. הינקיז ניצחו, ארבע-עשרה-חמש."

"אין לי טלוויזיה. מי היה המגיש?"

"מי היה המגיש. כולם היו המגישים. סבתא שלך הגישה כמה סיבובים. מה את עושה?"

"שום דבר."

"רוצה לבוא?"

אליס פשטה את הפיג'מה ולבשה את שמלתה החדשה. כבר עכשיו היה בה חוט שצריך לתלוש בשיניים.

כשהגיעה לדירתו, רק המנורה שעל שידת הלילה שלו דלקה, והוא היה ספון במיטה עם ספר וכוס קקאו מחלב סויה.

"הגיע האביב!" קראה אליס, ופשטה את השמלה מעל ראשה.

"הגיע האביב," הוא אמר בקול עייף במקצת.

אליס זחלה לעברו כמו חתולת בר על פני השמיכה הצחה כשלג. "מרי-אליס, לפעמים את באמת נראית בת שש-עשרה."

"בועל קטינות."

"שודדת קברים. תיזהרי על הגב שלי."

לפעמים היא הרגישה שהיא משחקת ב"טיפול נמרץ" — כאילו האף שלו יהבהב והזמזַם יופעל אם היא לא תשלוף את העצם הנכונה.

"אוי, מרי-אליס. את משוגעת, את יודעת את זה? את משוגעת ואת מבינה עניין ואני אוהב אותך בגלל זה."

אליס חייכה.

כשהגיעה הביתה עברו רק שעה וארבעים דקות מאז שהתקשר, והכול היה בדיוק כפי שהשאירה אותו, אבל חדר השינה שלה נראה איכשהו בוהק מדי וזר, כאילו השתייך עכשיו למישהי אחרת.

*

מספר לא מזוהה.

מספר לא מזוהה.

מספר לא מזוהה.

הוא השאיר הודעה.

"מי נהנה יותר ממי להסיט את האחר מהנתיב?"

 

עוד הודעה:

"מישהו מריח כאן בתולת ים?"

 

מספר לא מזוהה.

"מרי-אליס?"

"כן?"

"זאת את?"

"כן."

"מה שלומך?"

"בסדר."

"מה את עושה?"

"קוראת."

"מה את קוראת?"

"אה, שום דבר מעניין."

"יש לך מזגן?"

"לא."

"בטח חם לך."

"נכון."

"בסוף-השבוע יהיה חם אפילו יותר."

"אני יודעת."

"מה תעשי?"

"אני לא יודעת. אֶמַס."

"אני חוזר העירה ביום שבת. תרצי להיפגש?"

"כן."

"בשעה שש?"

"כן."

"סליחה. שש וחצי?"

"בסדר."

"אולי אפילו אכין לך ארוחת ערב."

"זה יהיה נחמד."

הוא שכח מארוחת הערב, או שהחליט לוותר עליה. במקום זאת, כשהגיעה, הוא הושיב אותה על קצה מיטתו והושיט לה שתי שקיות גדולות של בארנס אנד נובל, מלאות עד לידיות בספרים. ״האקלברי פין״. ״ענוג הוא הלילה״. ״מסע אל קצה הלילה״. ״יומנו של הגנב״. ״המשפחה של יולי״. ״חוג הסרטן״. ״הטירה של אקסל״. ״גן העדן״. ״הבדיחה״. ״המאהב״. ״מוות בוונציה וסיפורים אחרים״. ״אהבה ראשונה וסיפורים אחרים״. ״שונאים, סיפור אהבה״… אליס הרימה ספר מאת סופר שהיא ראתה את שמו אבל לא קראה מעולם את ספריו. "אה, קאמוּס!" היא אמרה. למשך רגע ממושך לא אמר הסופר דבר, ואליס קראה את הכיתוב על גב העטיפה של "אדם הראשון". כשהרימה את עיניה הוא עדיין עטה הבעה מבוהלת במקצת.

"הוגים את זה קא-מי, חמודה. הוא צרפתי. קא-מי."

 

דירתה היתה בקומה העליונה בבית ישן מאבן חול חוּמה, בנקודה שבה הבניין לכד את קרני השמש ואגר את החוֹם. הדיירת הנוספת היחידה בקומה היתה גברת קשישה ושמה אנה, שבשבילה העלייה בארבע קומות תלולות היתה מבצע מפרך של עשרים דקות. צעד, מנוחה. צעד, מנוחה. פעם אליס חלפה על פניה כשהיתה בדרכה החוצה לקנות בייגל ב-H&H, וכשחזרה, המסכנה עדיין טיפסה. על פי שקיות הקניות שסחבה היה אפשר לחשוב שהיא אוכלת כדורי באולינג לארוחת בוקר.

"אנה, אני יכולה לעזור לך?"

"לא, לא, יקרה שלי. אני עולה ככה כבר חמישים שנה. זה מחזיק אותי בחיים."

צעד, מנוחה.

"את בטוחה?"

"כן, כן. כזאת בחורה יפה. תגידי לי. יש לך חבר?"

"לא כרגע."

"טוב, אל תחכי יותר מדי, יקרה שלי."

"אני מבטיחה," צחקה אליס, ורצה למעלה במדרגות.

 

"קפּיטָנָה!"

השוער בביתו קידם עכשיו את פניה בלבביות חברית. הוא קרא לסופר שיֵרד למטה והצדיע לשניהם בזמן שיצאו לסיבוב ברגל. הסופר, שטילטל בידו שקית מלאה שזיפים שקנה אצל "זינגוֹן", שאל את אליס אם שמעה על התוכנית של העירייה להחליף את שמותיהם של כמה מבנייני היוקרה בעיר בשמות של שחקני בייסבול מובילים: בית פּוֹסאדה, בית ריוורה, בית סוריאנו. "בית גַרסיאפָּרָה," אמרה אליס. "לא, לא," הוא אמר, ועצר אותה ברוב חשיבות. "רק מהינקיז." הם נכנסו לפארק הקטן שמאחורי מוזיאון הטבע, ושם, בזמן שנגסה באחד משזיפיו, העמידה אליס פנים שהיא חורתת את שמו מתחת לשמו של ג'וזף שטיגליץ על הפסל המנציח את זוכי פרס נובל האמריקאים. אבל רוב הזמן הם נשארו בבית. הוא קרא לה את הדברים שכתב. היא לא היתה בטוחה איך מאייתים את המילה "טוסיק". הם צפו במשחקי בייסבול, ובשעות אחר הצהריים בסופי-שבוע האזינו לג'ונתן שוורץ משתפך על השירים של טירני סאטון וננסי לה-מוט. Come Rain or Come Shine. Just You, Just Me. דוריס דיי מרעידה בעצב את צלילי The Party's Over. באחד הימים האלה פרצה אליס בצחוק ואמרה, "הבחור הזה כל כך שְמַלצי."

"'שמלצי'," חזר אחריה הסופר בפה מלא נקטרינה. "הנה מילה נחמדה עם טעם של פעם."

"נראה שאפשר בהחלט להגיד," אמרה אליס בזמן שחיפשה על הרצפה את תחתוניה, "שאני בחורה עם טעם של פעם."

"'המסיבה נגמרה…'" הוא שר כמו דוריס דיי בכל פעם שרצה שתלך הביתה. "'הגיע הזמן ללכת…'"

ואז הוא הסתובב בחדר בעליזות וכיבה את הטלפון, את הפקס, את האורות, מזג לעצמו כוס קקאו מחלב סויה וספר ערימה קטנה של תרופות. "ככל שמזדקנים," הוא הסביר, "צריך לעשות יותר דברים לפני שהולכים לישון. אני כבר הגעתי למאה דברים."

המסיבה נגמרה. המזגן נגמר. אליס התנודדה מעט כשלקחה את עצמה הביתה בַּחום שבחוץ, בטנה מלאה בורבון ושוקולד, ותחתוניה בכיסה. לאחר שטיפסה לדירתה במעלה ארבע הקומות שהלכו ונעשו מהבילות יותר ויותר, היא עשתה בדיוק דבר אחד, וזה לסחוב את הכריות שלה דרך המסדרון אל הסלון, ששם, על הרצפה לצד פתח החירום, היתה לפחות תקווה לקצת רוח.

"אז תקשיבי, יקירתי. אני נוסע לכמה זמן."

אליס הניחה את העוגייה מידה וניגבה את פיה.

"אני נוסע קצת מחוץ לעיר. אני חייב לסיים את הטיוטה הזאת."

"טוב."

"אבל זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לדבר. נדבר בשעות קבועות, ואז, כשאגמור, נוכל להתראות שוב. אם תרצי. בסדר?"

אליס הינהנה. "בסדר."

"בינתיים…" הוא החליק מעטפה על השולחן. "זה בשבילך."

אליס הרימה אותה — בנק בּרידג'המפּטוֹן נשיוֹנל, נכתב מלפנים, לצד לוגו של שורת סירות מפרש — והוציאה מתוכה שישה שטרות של מאה דולר.

"בשביל מזגן."

אליס ניענעה בראשה. "אני לא יכולה —"

"את כן יכולה. זה ישמח אותי."

כשהלכה הביתה עדיין היה אור בחוץ. בשמים היה משהו מעופש — כאילו סערה עמדה להגיע, אבל אז הלכה לאיבוד. הצעירים ששתו על המדרכה רק התחילו את הערב. אליס התקרבה אל הכניסה לבניינה לאט, באי-חשק. כף ידה היתה מונחת על המעטפה שבתוך תיקה, והיא ניסתה להחליט מה לעשות. בבטנה עלתה תחושה כאילו היא עדיין עומדת בתוך המעלית אצלו בבניין ומישהו חתך את הכבלים.

בלוק אחד צפונה היתה מסעדה ובה בר עץ ארוך ולקוחות שרובם מהוגנים למראה. אליס מצאה כיסא פינתי בעומק הבר, ליד מִתקן המפיות, והתמקמה כך שייראה כאילו באה לשם בעיקר כדי לצפות בטלוויזיה התלויה גבוה בפינה. ניו יורק הובילה על קנזס סיטי בארבע נקודות בחלק השני של הסיבוב השלישי.

קדימה רוֹיאלס, היא חשבה.

הברמן הנחית לפניה מפית ושאל מה היא רוצה לשתות. אליס בחנה את רשימת היינות המיוחדים שנכתבה על הקיר.

"אני אשתה כוס…"

"חלב?"

"בעצם, יש לכם נוֹבּ קריק?"

החשבון שלה הגיע לעשרים וארבעה דולר. היא הניחה על הדלפק את כרטיס האשראי שלה, ואז לקחה אותו והוציאה במקומו את אחד משטרות המאה של הסופר. הברמן החזיר לה שלושה שטרות של עשרים, אחד של עשרה ושישה של אחד.

"אלה בשבילך," אמרה אליס והחליקה את שטרות האחד לעברו.

הינקיז ניצחו.

30 דצמבר

רילוקיישן / קטע קריאה מתוך הספר

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב כללי

בחזרה לעמוד הספר

 

1

אני מסתכלת באצבעות הקטנטנות האלה, של תינוק שהרגע נולד, ומנסה להבין איך אפשר שיגדלו להיות אצבעות של רוצח. לילד המת קוראים ג'מאל ג'ונס. בתמונה בעיתון העיניים שלו שחורות כמו קטיפה. לילד שלי קוראים אדם שוסטר. העיניים שלו בצבע של הים של תל אביב. הם אומרים שהוא הרג אותו. אבל זה לא נכון.

 

2

לא קוראים לי לִילה. לאמריקאים קשה להגיד לילך, אז כולם פה קוראים לי לִילה. אבל לא קוראים לי לילה.

עם מיכאל זה קל. הם פשוט קוראים לו מִיכָּאֵל. הוא אף פעם לא מתקן אותם. זה לא מנומס. ובשונה ממני, שתמיד אומרת "לילך" בפעם הראשונה, ואז מניחה למכר החדש ליהנות מהספק ולהפוך אותי ללילה בלי לעשות מזה עניין — אבל גם בלי שיתוף פעולה — מיכאל כבר מזמן התחיל לומר "מיכּאל". הוא טוען שזה לא משנה, שזה כמעט אותו דבר. אבל בדמיוני, כשחיברו אותו לפוליגרף ושאלו איך קוראים לו, ארבעה וחצי חודשים אחרי שג'מאל מת, הוא אמר מיכּאל, והמחט התחילה לרעוד.

כשאנחנו שוכבים אני קוראת לו מיכאל. פעם אחת קראתי לו מיכּאל, וזה הרגיש כמו לשכב עם מישהו אחר.

וכשאדם נולד נָתַנּוּ לו שם נייטרלי. כזה שעובד גם בעברית וגם באנגלית. שם שיחליק לאמריקאים בגרון כמו יין טוב מקליפורניה, ולא ייתקע להם בוושט כמו לילך ומיכאל, שברגע שקוראים אותם בפספורט מיד מסגירים — לא מכאן. גידלנו ילד באמריקה. את הישראליות שלנו איפסַנו בארון, יחד עם גביעי הכדורגל שמיכאל שמר מהתיכון — שמר בשביל הזיכרון, לא כי יש בהם איזו תועלת. גידלנו ילד אמריקאי, שהלך לתיכון עם ילדים אמריקאים, ועכשיו אומרים עליו שהרג ילד אמריקאי אחר.

3

ג'מאל ג'ונס. הפנים שלך טובות אבל הגודל מאיים. הכתפיים שלך רחבות, רחבות כל כך שנראה שהן מפתיעות גם אותך. אולי זה קרה בבת אחת, קפיצת הגדילה הזאת, קיץ אחד שבמהלכו הפכת, בלי התראה מוקדמת, מילד צנום ונמוך לנער ענקי ורחב. אבל הפנים לא עמדו בקצב של שאר האיברים, הגוף נמתח ותפח, והעיניים נשארו עיניים של ילד, וגם השפתיים, בלי צל של שפם, משורבבות קצת קדימה, במחווה מתוקה כזאת, של ילדים.

בלילה, ברחוב, הייתי חוששת ממך. לא הייתי מתעכבת להציץ בעיניים שלך, שעכשיו, בתמונה בעיתון, נראות לי נדיבות ונעימות. כנראה הייתי מאיצה את צעדי. שולחת יד לכיס, לוודא שהטלפון שם, למקרה שאזדקק לו. הייתי עוברת לצדו המואר של הרחוב וממתינה שהצללית שלך — גבר שחור, רחב כתפיים — תחלוף על פני ותיעלם בעיקול הבא.

ואם אדם היה איתי, הייתי נלחצת כפליים. לא רק אישה ברחוב וגבר שחור מאחוריה, אלא אישה עם ילד קטן, שצריך להגן עליו. וזה לא משנה שאתם שניכם בכלל באותו גיל. אתה גבר, ג'מאל, ואדם ילד. רזה ונמוך, והכתפיים קצת שמוטות, כמו גוזל שעוד לא מצליח להרים את הכנפיים. ובגלל זה אני לא מצליחה להבין. התמונה שלך בעיתון. העיניים הנדיבות. הכתפיים הרחבות. לחשוב שכל הזמן הזה אני פחדתי ממך, כשאולי אתה בכלל היית צריך לפחד ממני, ממה שאני מסוגלת ללדת מתוכי.

עכשיו אני מפחדת כל הזמן, ג'מאל. מפחדת מהכול. אבל אז עוד לא פחדתי כל כך הרבה, רק לעתים רחוקות. אני זוכרת: בכל לילה חלצנו שלושתנו את נעלי הבית על רצפת הפרקט ושכבנו לישון, כל אחד בחדרו. במיטה הזוגית הייתי קוראת בטלפון חדשות מהארץ, עד שמיכאל היה אומר: "מאוחר", ומוריד את התריסים בלחיצת כפתור. מעבר לתריסים היתה החצר ומעבר לחצר היה רחוב ירוק ושקט, שהתחבר לשדירה ירוקה ושקטה, בתוך אחת הערים הירוקות, השקטות והבטוחות ביותר באמריקה.

4

בערב ראש השנה נכנס גבר עם מצ'טה לבית כנסת רפורמי בתוך אחת הערים הירוקות, השקטות והבטוחות ביותר באמריקה. בתוך בית הכנסת היו מאתיים ועשרים מתפללים, וחמישה-עשר עובדים של חברת הקייטרינג. באולם הגדול, שמשמש בדרך כלל לבר-מצווֹת, נערכו שולחנות לקראת סדר ראש השנה. צמוד לקירות עמדו כיסאות עם הגבהה מיוחדת לתינוקות ולילדים, כי למרות שהמתפללים הקבועים בבית הכנסת הם ברובם פנסיונרים, בחגים מגיעות גם משפחות צעירות, ומצטרפים נכדים ונינים. התפילה בקומה העליונה בדיוק הסתיימה, ואנשים התחילו לזלוג במורד המדרגות. באולם שבקומה הראשונה פרשו העובדים מפות לבנות, והניחו עליהן קערות תפוחים וצנצנות דבש מישראל.

אחר כך, בחדשות, אמרו שהיה להם מזל: התוקף בבית הכנסת בפיטסבורג היה מצויד ברובה חצי אוטומטי והצליח להרוג אחד-עשר מתפללים לפני שנעצר; כאן בפאלו אלטו נפצעו ארבעה ונהרגה רק מתפללת אחת. הבנתי למה הם התכוונו בחדשות, אבל ידעתי שמבחינת ההורים של ליאה ויינשטיין זה ממש לא היה מזל. הבת שלהם עמדה ליד קופת הצדקה של בית הכנסת, לא רחוק מדלת הכניסה, כשהבחור רץ פנימה עם המצ'טה שלו.

בתמונה בחדשות היא נראתה צעירה יותר מתשע-עשרה שנותיה. אולי בגלל האיפור. היו לה פנים עגולות ועיניים חומות רכות, והאיפור, במקום שיבגֵר אותה, דווקא הדגיש עוד יותר את חוסר הניסיון של ידיה. בתמונות שצולמו קצת לפני הפיגוע רואים אותה בפתח בית הכנסת, בשמלת חג לבנה. הידיים שלה מחבקות את גופה במחווה של מישהי שלא באמת אוהבת להצטלם אבל יודעת שצריך, כי המשפחה מתעקשת. ילדה מחונכת. אבל כשהאיש ההוא רץ לבית הכנסת עם המצ'טה שלו, ליאה ויינשטיין לא התנהגה כמו ילדה. היא דחפה את סבתא שלה לאחור ונעמדה לפניה, וזה היה הדבר האחרון שהיא עשתה.

ראיתי את הסרטון כמה פעמים בימים שאחרי הפיגוע. הצעירה השמנמונת בשמלה הלבנה עומדת במבואה, ליד סבא וסבתא שלה. ברקע נשמעים קולות השירה של מקהלת בית הכנסת, שמבצעת מחרוזת שירי חג. קשה לזהות את הרגע המדויק שבו ההמולה העליזה של שירים ודיבורים הופכת לצרחות אימה. בהתחלה שומעים קצת קולות מבחוץ, אבל עוד אי-אפשר לדעת, כי אלה צווחות של נערות, ולפעמים קשה להבחין בין קולות צחוק לקולות בהלה. ובבת אחת, כבר אי-אפשר לטעות: החיוכים נמחקים, אנשים מחפשים מחסה. הגבר עם הקפוצ'ון רץ פנימה וכולם נמלטים מפניו, דורסים זה את זה, חוץ מליאה ויינשטיין, שבמקום להימלט דוחפת את סבתא שלה אחורה, ואולי התנועה הזאת, השונה מיתר התנועות, היא שלכדה את עיניו של הגבר הרץ, כיוונה אותו אליה. בסרטון הוא גוהר עליה לרגע אחד, רק לרגע אחד מהיר, ואז שולף את הסכין וממשיך פנימה, לתוך בית הכנסת. מי שצילם את כל זה, אחד המתפללים במבואה העליונה, תיעד את התוקף מתקדם הלאה, ובגלל זה אי-אפשר לראות מה בדיוק קרה לליאה ברגעים שבאו אחר כך, למרות שאת הצעקות של סבא וסבתא שלה שומעים היטב, וגם צעקות של ילד קטן, שעמד סמוך אליהם ובכלל לא הכיר את ליאה לפני כן, אבל ראה את הנערה בלבן קורסת פתאום, מכוסה בדם. עד שהאמבולנסים הורשו להיכנס ליאה כבר איבדה כל כך הרבה דם, שלא יכלו לעשות דבר.

היינו בבית כשהודיעו על הפיגוע. אני זוכרת בדיוק איפה כל אחד מאיתנו עמד. מיכאל ליד הגריל בחוץ, יחד עם אח שלו, אסי, שהגיע באותו יום לביקור מהארץ עם יעל והילדים. אדם היה בבריכה מאחור, עם תמיר ואביב. אני ויעל עמדנו במטבח, מנסות להציל עוגת דבש שלא עלתה יפה. מיכאל נכנס פתאום מהחצר עם הטלפון ביד, ואמר: "היה פיגוע", וכשיעל שאלה בדאגה איפה בארץ, הוא ניענע בראשו לשלילה ואמר, "לא בארץ, כאן."

עקבנו אחרי החדשות לאורך ארוחת הערב. אחרי הקינוח הילדים עלו לראות משהו במחשב, ואנחנו ישבנו בסלון וצפינו בדיווחים בטלוויזיה. מאוחר בלילה, כשכבר היינו במיטה, מישהו שלח בווטסאפ את הסרטון מבית הכנסת. לא ידעתי אם אנחנו צריכים לצפות בו. אמרתי למיכאל שאולי יש בזה חוסר כבוד לאנשים שהיו שם. זה לא היה סרט אקשן. אלה היו אנשים אמיתיים, וזה היה הרגע שבו החיים שלהם נהרסו. אבל מיכאל התעקש לראות. אמר שזה חשוב. "אנחנו לא צופים בזה בתור בידור," הוא אמר, "אנחנו צופים בזה כדי להבין מה קרה שם, וכדי לחשוב איך צריך להתנהג אם זה יקרה שוב." ראינו את הסרטון פעם אחת. ואז עוד פעם. כשמיכאל לחץ שוב, אמרתי מספיק.

מאוחר בלילה אמא שלי התקשרה מהארץ ורצתה לשמוע עוד פרטים. ההודעה ששלחתי מיד כשנודע על הפיגוע לא הספיקה לה. הבטחתי לה שוב שכולנו בסדר, סיפרתי את מה שידעו כאן.

"אמרו פה בחדשות שהוא שחור," היא אמרה, "ממתי שחורים תוקפים יהודים? זה תמיד היה עניין של לבנים."

"מתקפה בדיוק בערב ראש השנה," היא אמרה, "זה אומר שהוא תיכנן את זה מראש." והוסיפה ששלחה היום בדואר מתנת חג לאדם, הוא בטח יקבל אותה בתוך כמה ימים.

"ראיתְ את הסרטון מבית הכנסת?" היא שאלה.

"כן," אמרתי, "זה נורא." אמא שלי נאנחה בטלפון, "רק אל תגידי לי אחר כך ששמה אצלכם יותר שפוי לגדל ילדים." בלילה היו לי סיוטים שלא הצלחתי לזכור כשהתעוררתי, אבל ידעתי שהנערה מבית הכנסת הופיעה בהם. בבוקר ביקשתי מאדם שלא יצפה בסרטון, אם מישהו ישלח אותו אליו. הוא שאל אם מיכאל ואני צפינו. אמרתי שלא.

בבוקר של ההלוויה מיכאל ואני הסענו את אדם לבית הספר, ואז נסענו ביחד לבית הקברות. לא הכרנו את המשפחה ולא היינו חלק מבית הכנסת הרפורמי, אבל רצינו להפגין סולידריות. כשהגענו לשם ראינו עוד ישראלים שבאו להביע תמיכה. מישהו סיפר לנו שליאה ויינשטיין סיימה את התיכון של אדם שנתיים קודם לכן, ולמדה בבוסטון. ההורים שלה קנו לה כרטיס טיסה כדי שתחזור הביתה לחג. במגרש החניה שמחוץ לבית הקברות הצטופפו הישראלים ודיברו בשקט בעברית, ולא רחוק מהם עמדו היהודים האמריקאים ודיברו בשקט באנגלית, ובשתי הקבוצות נאמר אותו הדבר: שבלתי נתפס שזה קרה כאן בפאלו אלטו. אחר כך נכנסנו פנימה לבית הקברות. ההורים של ליאה ויינשטיין מיררו בבכי. היא היתה בת יחידה.

באותו ערב אספנו את אדם מבית הספר ונסענו כולנו לבית הכנסת שבו זה קרה, להדליק נר ולהניח פרח על המדרכה בחוץ. היו המון אנשים על הרחבה שמחוץ לבית הכנסת, וכמה צוותים של חדשות. כתבת טלוויזיה עם קארה בלונדיני דיברה אל המצלמה במבט רציני. כולנו הקשבנו לה, כאילו לאישה הזרה הזאת ניתנה הסמכות לספר לנו מי אנחנו, מה קרה לנו. "פול ריד נולד וגדל באיסט פאלו אלטו. כשפאלו אלטו נשטפה באנשי היי-טק שבאו לעבוד בסיליקון ואלי, השכירות טיפסה גם בשכונות העניות יותר, ומשפחת ריד נאלצה לעבור לאוקלנד. כשעה לפני שיצא מהבית עם מצ'טה בתיק ועלה על אוטובוס לפאלו אלטו, ריד העלה פוסט אנטישמי לפייסבוק. הוריו מספרים שבשבועות האחרונים מצבו הנפשי הידרדר. בעבר אושפז פעמיים במוסד לחולי נפש."

"הוא לא חולה נפש," רטן אסי בשקט, "הוא חרא אנטישמי וטרוריסט. שלא יהפכו אותו למשוגע שלא אחראי למעשיו ואחר כך ישחררו אותו."

"אף אחד לא ישחרר אותו," אמר מיכאל, "אבל צריך להביא בחשבון שהאיש היה מאושפז פעמיים. יכול להיות שכמו שהוא תקף בית כנסת, הוא היה יכול לתקוף מסגד, או בנק, ואז זה לא בדיוק אירוע אנטישמי."

אסי הניף את ידו בביטול. "אם המשוגעים שלכם באמריקה יכולים לתקוף בכל מקום אחר, למה איכשהו בסוף הם תמיד מגיעים לבית כנסת?"

הכתבת האזינה למשהו שנאמר לה באוזנייה, ואז לבשה שוב מבט רציני ופנתה למצלמה. "עדי ראייה בבית הכנסת בפאלו אלטו טענו שראו שני אנשים בקרבת המקום לפני הפיגוע. במקום נערכות סריקות. האף-בּי-אַיי טרם קבעו אם ריד פעל לבד, או שהוא חלק מקבוצת שנאה שעלולה לתקוף שוב."

המשפט האחרון עורר רחשים בקהל. יעל ואסי החליפו מבטים. אדם אמר, "אמא, אם זאת קבוצת שנאה, אז הכי הגיוני שהם יבואו הנה כדי לעשות עוד פיגוע, כי כרגע יש ברחוב המון יהודים." מיכאל הניח יד על כתפו. "העיתונאית הזאת סתם מייצרת פאניקה המונית. אני אומר לך, בתשעים ותשעה אחוז מהמקרים מי שעושים פיגועים כאלה הם חולי נפש שפועלים לבד."

"אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות," אמרתי, וראיתי בעיניים של האנשים מסביבי את אותו סימן שאלה. שורת הנרות הדולקים תחמה את המדרכה. מחסומי משטרה גידרו אותנו מהצד השני של המדשאה. דרוכים לכל רחש, מביטים לצדדים, נצמדנו זה לזה על הדשא כמו כבשים בלילה.

31 אוקטובר

אשמתו של פרופסור שיף / פרק ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב כללי

בחזרה לעמוד הספר

1

כן, זה נכון: סבו של סב-סבי היה סוחר עבדים.

אינני מכחיש. אני גם לא רואה כל טעם להעלים את העובדה המביכה הזאת. הרי אינני חש שום קרבה אל האדם הזה, שעזב את העולם מאה וחמישים שנה כמעט לפני שאני הגעתי אליו.

ואתם בוודאי מאמינים לי כי השרשרת הגנטית המחברת ביני לבינו גורמת לי יותר משמץ של אי-נוחות.

גבירותי ורבותי,

יש כאלה הטוענים כי העבר תמיד צץ במפתיע. ואכן, הטענה הזאת נכונה לפעמים. אלא שכאן לא מדובר באיזה דו"ח חניה עתיק שפתאום צץ, ואם לא ישולם — בתוספת ריבית דריבית, כמובן — יעוקל חשבון הבנק; או באיזו ישישה שעוצרת אותך ברחוב ומזכירה לך שהיא הנערה שפעם אהבת עד טירוף. לא. העבר שאותו אני נדרש לפרוש כאן לפניכם, חברי טריבונל נכבדים, הוא המורשת המשפחתית שלי, לטוב או לרע, וכשהוא קופץ ומזדקר מולי — אני לא יכול להעמיד פנים שאני מופתע.

כי שנים רבות אני יודע על סב-סב-סבי, קלונימוס זליג שיף, על עיסוקיו, התעשרותו ופרשת הסתלקותו אפופת המסתורין. קראתי עליו. כתבתי עליו. חלמתי עליו.

ואני אפילו מכיר את פניו.

תמונתו תלויה במוזיאון סורינאמס בעיר פַּרַמַריבּוֹ. הוא עומד בה זקוף ונוקשה, חובש כובע משולש, פניו חמורות סבר, ולידו אשתו אספרנסה, בראש מכוסה שביס, והיא אולי לא יפה אבל ללא ספק, איך להגיד, כריזמטית, וברקע ים אפור שטוח ומבהיק כמו לוח אבץ, שעליו שטה ספינה נפוחת מפרשים.

באופן טבעי, אינסטינקטיבי כמעט, מחפשים דמיון. זה בערך כמו לחפש בפניו של תינוק את הדמיון להוריו. והרי כשמתעקשים תמיד אפשר למצוא משהו. איזה הבהוב בעין. זווית. קו מתאר.

אבל בכלל, אולי תסכימו איתי, נכבדי, כי פרצוף הוא נכס שאנחנו נוטים להפריז מעט בערכו. בעיקר אם מביאים בחשבון את המהירות שבה הוא מתבלה ומאבד את יכולתו לייצג את בעליו באופן משביע רצון.

טוב, בלאו הכי לאף אחד לא צריך להיות אכפת איך נראה סוחר העבדים שהיה סב-סב-סבי. ומצדי, אתם יכולים לחשוב שפרופסור שיף, כלומר אני, זה הוא. כל עוד אתם מסוגלים לשמור על האובייקטיביות השיפוטית שלכם.

וזה לא שאני מפקפק ביושרכם, חברי טריבונל נכבדים. בכלל לא. אני סומך עליכם בהחלט.

 

חברי הטריבונל המיוחד, גברתי התובעת הכללית, ראש צוות החקירה.

הנה אני כאן מולכם.

קשה להאמין כי עד לפני שבועות אחדים כלל לא הייתי מודע לקיומכם ולקיומה של ארצכם החביבה. למען האמת, בקושי הבחנתי בנחלה הקטנה שלכם על פני הגלובוס. ולכן, אתם מבינים, לא היה כל סיכוי, אפילו לא קלוש ביותר, שאנחת כאן אצלכם ביום מן הימים.

וחוץ מזה — אני טייל עלוב מאוד. אין בי שמץ של הרפתקנות. אפס שאיפה לשינוע עצמי. אני מעדיף להישאר בבית, בתוך אי-הסדר הפרטי שלי, מוקף באשליית הביטחון של נופים מוכרים. הטלטלות, ההמתנות, הסחיבות, הדחיפות, העליות, הירידות — כל אלה הן בשבילי עינוי. אני שונא שדות תעופה. ישיבה במטוס. חיוכים מתוקים של דיילות. פטפוט עם אחים פוטנציאליים לאסון תעופתי. הסברים על חגורות הצלה בשתי שפות שאני לא מבין. פקידי הגירה. עמידה בתורים. שהייה במלונות. כן, השינה על מזרן רך מדי שמדיף ריח של יותר מדי ירחי דבש. אפקטים של סרט פעולה אמריקאי בטלוויזיה שמעבר לקיר. העירוב הבלתי אפשרי של מים חמים וקרים במקלחת זרזיפית…

שלא לדבר על הטיול עצמו — מפות עיר שנקרעות באמצעיתן, רחובות בעלי שמות בלתי אפשריים, מידע לא מובן שמהבהב על צג סלולרי, הפחד מכייסים, מרוכלים נלהבים מדי, ממדריכי תיירים מטעם עצמם שאינם מרפים… והכמיהה האינסופית… לצל או למחסה מגשם, למנוחה על ספסל, לספל אספרסו… לשירותים! רק המחשבה על המאבק עם שלפוחית מלאה תוך שיטוט בעיר זרה גורמת לי סבל בל יתואר. ותזונה, כן, גם זה אתגר בשבילי, קשיש השבוי בהרגליו הישנים.

בכל אופן, בדיוק כשגמלה בי ההחלטה לעולם לא לצאת עוד לשום מסע שנמשך למעלה משתי שעות נסיעה במכונית (ברוטו, כולל פקקים), נתקלתי באותה ידיעה שולית בעיתון. והידיעה הקטנה הזאת, בעמוד אחורי של יומון ישן, היא שגרמה לי לבוא לכאן, אליכם.

זה קרה במהלך חופשת הקיץ, בספרייה העירונית. ישבתי שם בוקר שלם ועילעלתי בעיתונים מיוני 2006, לצורך תחקיר לספר. ספר אחר, כמובן. לא הספר הזה שאותו אני כותב עכשיו, כלומר זה שבו גם אתם לוקחים תפקיד חשוב.

בקיצור, עילעלתי בעצלתיים. בעייפות. עיני נעצמו, אני זוכר. ראשי נשמט. אתם יכולים לתאר לעצמכם, שעת צהריים קיצית בחדר העיון המרכזי של ספרייה עירונית, חלל עבש, מואר פלואורסצנט, אולם שבו המזגן משמיע גניחות גסיסה תכופות, ומפריע לקוראים לנמנם על השולחנות הארוכים.

בעצם, הספרייה העירונית שלנו דומה מעט לאולם החקירות הזה. לפחות באקלים ובפסקול.

ואז, מול עיני הרדומה, צצה ידיעה קטנה, שולית, בתחתית הדף, אתם יודעים, מין קוריוז קטן שעורך הלילה כנראה שלה מתוך הפסולת כדי לסתום רווח בין שתי מודעות.

התעוררתי בבת אחת.

הידיעה סיפרה משהו על שרידי אוניית סוחר מהמאה התשע-עשרה שהתגלו מול עיר חוף מערב-אפריקאית. ומה היא אותה עיר אם לא העיר הזאת ממש, כלומר בירת הרפובליקה החביבה שלכם. אבל אז, כאמור, עוד לא ידעתי הרבה, כמעט כלום, למען האמת, לא על ארצכם, לא על בירתכם ואפילו לא על היבשת האדירה הזאת. ובקיצור, גבירותי ורבותי, הרי לכם צירוף מקרים. האונייה התגלתה כאן, בים שלכם, והפריטים שהועלו מתוך גופה המתפורר על ידי משלחת ארכיאולוגית בריטית שמורים כאן אצלכם, במוזיאון של המכון לתרבות אפריקה.

האונייה זוהתה כאוניית מטען תלת-תורנית בנפח מאתיים טון, שנבנתה כנראה במספנות רוטרדם בשנת 1780, ושמה ה"אספרנסה".

 

גבירותי ורבותי,

אכן יש צדק פואטי, ואפילו היגיון מסוים, בחוק החדש שהעברתם לאחרונה בפרלמנט שלכם, החוק המכונה באריכות "החוק לעשיית דין בסוחרי העבדים, שותפיהם, יורשיהם והנהנים מרווחיהם".

הייתי אפילו מברך עליו, אלמלא הייתי אני עצמי נבחר לשמש כמקרה-מבחן ראשון של החוק הזה.

כך או כך, לפחות בעניין הזיהוי — לא טעיתם.

בעולמנו לא חסרים יהודים הנושאים את השם שיף. רובם זכו בַּשם — שפירושו "אונייה" ביידיש — בזכות מסחר בדגים מלוחים, או בגלל היותם מטליאי מפרשים, או משום שנדודיהם הטילו אותם לאיזו עיר נמל רטובה, שבה אי-אפשר להימלט מצליפות הרוח, מרעש הגלים ומחלומות שבהם משייטות אוניות.

אבל לא כך סבו של סב-סבי, קלונימוס זליג, שנתן את השם "שיף" לחברת ההובלה הימית שהקים בסורינאם הרחוקה, בקצה הים הקריבי. בבעלותו היה צי של ארבע ספינות סחר רב תכליתיות, שחצו את האוקיינוס האטלנטי הלוך ושוב בין החופים הקריביים למפרץ בֶּנין שבאפריקה. שלוש מאוניותיו נקראו על שמותיהן של בנותיו: ה"רחל", ה"רבקה" וה"שרה".

הספינה הרביעית, הגדולה, היפה והאצילית בצי הקטן, נקראה על שם אשתו האהובה: ה"אספרנסה".

אספרנסה שיף, סבת-סב-סבי, מתה בדמי ימיה, בטרם חגג בן זקוניה, סולומון, בר מצווה.

אני, פרופסור שיף, הנני בן-נין-נינו של אותו סולומון שיף. או שמא אני נכד-בן-נינו? אנא סלחו לי. ספירת הדורות לאחור מבלבלת לפעמים, גם כשהשרשרת הגנאלוגית פשוטה וקלה למעקב.

אגב, אולי יעניין אתכם לדעת שאבי שמר תרשים של שושלת היוחסין המשפחתית. זאת היתה מגילת קלף צהבהבה, ובה, במקומו של עץ משפחה כנהוג, היה מצויר גל שממנו נבעו גלים קטנים יותר, כמו מין קקטוס עשוי גלים. בקצה המקציף של כל ענף-גל כזה הופיע ציור זעיר של אוניית מפרש ובתוכה שם ותאריכי לידה ומוות.

המגילה הזאת, בעיצובה הגרוטסקי וריח העובש שנדף ממנה, היתה בעיני חפץ מאוס ביותר. שנאתי אותה. ולכן, כשהבאתי אותה יום אחד לבית הספר, בכיתה ב' או ג' — דאגתי שתלך לאיבוד. איך? פשוט נתתי אותה למלכת הכיתה תמורת הצצה מהירה אל אזור אסור. כעבור זמן-מה, מוכה חרטה (ובעיקר מונע על ידי זעמו הנורא של אבי), ביקשתי את המסמך בחזרה. אבל הילדה הזאת, שהתגלתה כסוחרת ממולחת, תבעה כי בתמורה אשיב לה את מה שראיתי. כלומר שאמסור לה בחזרה את המראה שנחשף לעיני ונחרת בזיכרוני. אתם מבינים את העניין הזה, גבירותי ורבותי? אתם מבינים איך לפעמים ערכו של "פיפ שואו" שנחרת בזיכרון שווה בערכו למסמך משפחתי שעבר מדור לדור?

בכל אופן, כבר אז היה ברור כי לא ירשתי כלום מהכישרון העסקי של סבא קלונימוס עליו השלום. אפילו לא קמצוץ.

מה שכן ירשתי ממנו, אולי, הוא אותה יוהרה, אותה תשוקה בוערת לזכות בכבוד ותהילה. אצלי התסמונת מתקיימת במופעה הצנוע יותר ומתבטאת רק בפרסום ספרים. זאת אובססיה מטרידה אך נסבלת. אבל אצל סבא קלונימוס מדובר היה בשיגעון גדלות ממש: כשהבין את גודל העוול והסבל שגרם, החליט לכפר על מעשיו באמצעות תיקון העולם כולו.

אבל כמובן, כל זה לא משנה את העובדה שהאיש היה פושע. לפחות על פי אמות המידה שלנו היום. ויתרה מזאת — ייתכן כי לוּ היה עומד כאן עכשיו, מול הטריבונל המכובד הזה, דווקא הדרך שבה בחר כדי להתנקות מחטאיו היתה רק מחמירה את אשמתו.

אבל אני מניח כי כל הדברים האלה עוד יתבררו בהמשך.

31 אוקטובר

זיכרונות של אנטישמי / קטע לקריאה מתוך הספר

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב כללי

בחזרה לעמוד הספר

פנסיון לווינגר

 

בשנת 1957 שהיתי במשך כמה ימים — מסיבות ובנסיבות שאיני רוצה להיכנס אליהן כאן — במקום שנקרא שפיטְצינגְזה, בבוואריה עילית. מאחר שהייתי צריך לכלות חלק ניכר מזמני בהמתנה, יצאתי תכופות לטיולים רגליים, ובאחד מהם גיליתי לחוף האגם המקומי אתר להשכרת סירות משוטים.

אני לא חותר מושבע. להפך: חוויה טראומטית מימי נעורי הרחיקה אותי לצמיתות מספורט החתירה. גם היום אני נוטה לראות בו עיסוק גס למדי, ובשום פנים לא מעורר שאר רוח.

האשם בכך היה קרוב משפחה שלי, מבוגר ממני בשנים רבות מאוד, שבאותם זמנים הוצג לי ככליל השלמות מכל בחינה שהיא. הוא היה ההתגלמות של מה שבווינה מכנים ״פֶשאק״ — ״מהמם״: קצין פרשים אוּלאני שחזר הביתה ממלחמת העולם הראשונה בריא ושלם בלי שום שריטה, התאים את עצמו על נקלה לתנאי החיים האזרחיים שלאחר המלחמה ונעשה לאיש עסקים מצליח, גבר חובב הנאות וחיים טובים, יפה תואר, אלגנטי, אהוב על הנשים וספורטאי בשעות הפנאי. את ימי ראשון נהג לעשות במועדון חתירה אופנתי לגדות פלג ״הדנובה הישנה״. מאחר שבמשפחה שלי קיוו שחברתו תשפיע לטובה על אופיי השברירי ושהאוויר הצח יפעל לחיזוק מצבִי הבריאותי הרופף, לעתים תכופות נאלצתי להתלוות אליו בביקוריו במקום. את השנאה שטיפחתי כלפיו בחשאי העתקתי במלואה אל המיליה הספורטיבי הזה.

המועדון היה מועדון חברים סגור, אקסקלוסיבי ביותר. כבר באותה עת, ב-1927, ראש וראשון לכללי התקנון היה הסעיף הארי, שהתנה את ההתקבלות למועדון בהצגת הוכחה ניצחת למוצא ארי. נודעת לשמצה — ומופתית, כפי שתוארה באוזנַי — היתה חוויית הרעוּת המופלאה ששׂררה במקום. החברים — כולם גברים אופטימיים מטבעם — התמקמו בסירות ליחיד, לזוג, לארבעה או לשמונה, ובמשך כל שעות הבוקר המאוחרות חתרו בקצב קפדני מתואם במעלה עמק הוָוכָאוּ נגד הזרם, לאחר מכן סובבו לאחור את הסירות וחתרו בחזרה לאורך אותו נתיב, והפעם, בגיבוי הזרם החזק, השלימו את המסע בתוך רבע שעה לכל היותר. בחדר המקלחות, שבו שטפו מעליהם את הזיעה מהאימון הגופני, שמעתי את ההערה שהיתה לבסיס עוינותי ארוכת השנים כלפי ספורט החתירה.

עדיין לא מלאו לי שלוש-עשרה, גדלתי בסביבה מגוננת ביותר והייתי נער ביישן מאוד. במסגרת החינוך שקיבלתי, רגשי הבושה שלי עוצבו כמעט לכלל שבריריות של נערה בתולה. תיעבתי את האדישות המכוּונת שהפגינו הגברים השריריים האלה בכל פעם ששמטו מגופם את מכנסי השורטס והחולצות הקלות ונכנסו עירומים למקלחות. הם היו עומדים שם, מכחכחים ויורקים, שׂערם הנשפך מודבק להם על הפנים, ובלי שום מבוכה או עכבה ולו הקלה שבקלות, היו מערבלים סילונים צהובים של שתן בקילוחי המים הצלולים, מפריחים מעכוזיהם נפיחות רועמות שהידהדו הלוך וחזור מהקירות המצופים אריחים, ומדברים על ״הנקבות״.

מוקד בולט בדיון היה ג'וזפין בֵּייקֶר, שהופיעה באותו זמן בתפקיד אורח בתיאטרון וינאי. מובן מאליו שהייתי מאוהב בה עד מעל הראש. התעניתי למשמע הניתוח המקצועי המנוכר של איכויותיה הקסומות, כאילו דובר כאן בסוס מרוצים מועדף. "קלאסה," אמר קרוב משפחתי הסטייליסט, זוקף את פניו בעיניים מכוּוצות לעבר ראש המקלחת, קצף סבון מבעבע לו בשׂער הערווה ובבתי השחי, "זה מה שיש לה, קלאסה, אפילו שהיא שחורה. זה בכל מקרה יותר טוב מיהודייה. מה אני אגיד, אם אני לא הייתי עכשיו באימונים…" וכמו הד חוזר, קולו של אחד החבובים הצטלצל ממרצפות הפסיפס של החדר: ״טוב, אתה תגיד אם יהיה משהו, כן? אל תשכח: בין חברים תמיד יש תור."

כעבור שלושים שנים, לגדת אגם שְפּיטְצינְגְזֶה, לא היתה לי אפוא שום כוונה לשכור סירה. מתוך חוסר תעסוקה גרידא החלפתי עם בעלת המקום כמה מילים על מזג האוויר והצפי העסקי ליום המחרת, יום ראשון. המבטא הייחודי של האישה עורר את סקרנותי. ״את לא מפה, את לא בווארית,״ אמרתי. היא ניענעה בראשה. ״יוגוסלבית?״ רציתי לדעת. ״לא,״ אמרה, ״אתה לא תצליח לנחש.״

למרות זאת, ניסיתי. בלִיל העמים והלאומים במזרח אירופה אמנם עשיר ומגוּון, אבל לא אינסופי. "אני מבוקרשט," הודתה לבסוף. שמחתי מאוד לפנות אליה ברומנית. "אבל אני לא רומנייה," היא אמרה. "אה, אז מה כן?" היא היתה אוקראינית.

הסודיות שעטתה על עצמה רק הגבּירה שבעתיים את סקרנותי. "מה עשית בבוקרשט?" רציתי לדעת. "הייתי אמנית," השיבה בתערובת של גנדרנות וביישנות, שמיד העלתה בי את ההשערה שמדובר באמנות מסוג האמנויות המבוצעות בלילות. "רקדנית?"

לא, זמרת. גם לא של קונצרטים, של אופרות או אופרטות, אלא פשוט זמרת במקהלה רוסית.

אחזה בי התרגשות. "במסעדת הגן הרוסית מאחורי בּיסֶריקָה אַלבָּה?" היא הביטה בי כמעט מבוהלת: "מאיפה אתה יודע את זה?"

כן, באמת, מאיפה ידעתי את זה? זה בילבל אותי יותר מאשר אותה. הרי מעולם לא הייתי באותה מסעדה רוסית, לא ידעתי אפילו באיזה רחוב היתה מכל הרחובות והסמטאות סביב ביסריקה אלבה. אבל שמעתי את המקהלה, כל ערב, במשך קיץ שלם.

זה היה קיץ, שעל פי זיכרוני היה עשוי כולו שמֵי ערב בצבע כחול-לוונדר וכמיהות נכזבות. ימים רבים מאוד באותו קיץ היו חמים לבלי שאת. אפילו כלב לא יצא לרחוב בשעות היום. קרוב לוודאי שהעברתי את רוב הימים, ולבטח את רוב הלילות, תחת חופת פשתן על המרפסת של הדירה שלי אז, דירת סטודיו — היום יגידו באנגלית אמריקאית: פנטהאוז — על הגג השטוח מעל הקומה האחרונה של אחד הבניינים הגבוהים, שכבר אז נורו אל על בבוקרשט בכל עבר, ובייחוד באזור של ביסריקה אלבה. באותו זמן, ב-1937, התשוקה שלי למרוצי סוסים כבר תפסה אותי בצווארון, כמו שאומרים, או פשוטו כמשמעו: הושלכתי מגב של סוס, שלוש חוליות בצוואר שלי נסדקו, וחויבתי לעטות תחבושת גבס סביב הצוואר והכתפיים, כמו אריק פון שְטְרוֹהַיים הבלתי נשכח בסרט ״האשליה הגדולה״.

עם התאונה המצערת הזאת, גם האשליות שלי, גדולות כשהיו, התנפצו בחלוף הזמן תחת הרקיע בכחול-לוונדר: למשל, התוכנית שלי להוביל אל חבּש סוסים של מרוצי משוכות, ובדרך זו לעשות הון באותה מושבה משגשגת של האימפריה האיטלקית, כדי לחזור לאחר מכן הביתה ולהבהיר לעלמה מכובדת מסוימת איזו שגיאה איומה עשתה כשדחתה את הצעתי לכרוך את חייה עם חיי. לא חשתי צורך כלשהו בחֶברה. נשארתי בבית, הכנתי לי במו ידי את הארוחות שלי — פרש מרוצים משובש-דעת למחצה, שאיבד את רישיונו, דאג לצרכי. רוב הזמן רבצתי לי בַּכיסא-נוח שלי בצל יריעת הפשתן על מרפסת הגג שלי, וקראתי לי, וכשאט-אט ירד הערב והיה חשוך מכדי לקרוא, הפלגתי בדמיוני אל חלומות שווא נושנים. וערב אחר ערב, בדיוק כשהיה השעון מצלצל תשע, הרקיעו מאחת הסמטאות הקטנות עמוק למטה קולותיהן החמוצים-מתוקים של נערות שפצחו במקהלה בשירת ״הַיידָה טְרוֹיְקָה!״ כאוֹבֶרטוּרָה לתוכנית בלתי נגמרת של מוזיקת פולקלור רוסית נדושה.

עוד אני יודע, שיותר מפעם אחת ניגשתי אל המעקה והתכופפתי מעליו בתקווה להבחין בזוהר אורות שיעלה ממקום הזמרה בחשיכה המתעבה. שכן שירת הקולות התחוללה באוויר הפתוח, ומאחר שהכרתי מסעדות כאלה עם גינה כביכול בין חומות האש העבות של בנייני ה״מוֹדֶרְנָקי״, הנחתי ששרשראות של נורות ססגוניות יהיו תלויות שם מעל השולחנות בין שורות צפופות של עצי תאשור. אין ספק שגם הבימה המיועדת לתזמורת תהיה מוקפת נורות. בעיני רוחי ראיתי בבירור את נערות המקהלה, את התפיחוּת הקשיחה של אריגי חצאיותיהן הצבעוניות, את החולצות הרקומות ואת הפנים הבובתיות חסרות המבע עם הלחיים המפודרות בצעקנות במעגלים ארגמניים ועם הפסוקת המוקפדת בשׂערן המפוספס מתחת למצנפות משולשות מוזהבות שוליים, שהזכירו לי תמיד את הסמל של ״עין האלוהים״ הרואה-כול, המופיע באיקונין למיניהם. המלנכוליות החודרנית של השירים נבעה לא רק מן ה״שירוֹקָיָה נָטוּרָה״ — הנפש הרוסית העגמומית — כי אם בראש ובראשונה מן המונוטוניות החדגונית של זִמרת הנערות. השירים חגו וחגו כמו הקלטות פונוגרף עם הפסקות מתות בין התפרצויות המנגינה. אבודות ותועות בחלל התהודה העצום של הלילה, אותן נעימות נחקקו בי לעד כאות וסימן למצב הרוח שלי בימים ההם.

הוא לא היה ורוד, מצב הרוח שלי, כי אם כחול-לוונדר דווקא. מצאתי את עצמי אחוז מרה שחורה, אם כי לאו דווקא בתבנית העצלות הרוסית הכרונית בנוסח אוֹבְּלוֹמוֹב, אלא יותר, כפי שאמרתי לעצמי, ברוח "מלנכוליה" של דירֶר או התמונה הימי-ביניימית של וַלטֶר פון דֶר פוֹגֶלוַויידֶה היושב לו על אבן, מסוּר להגיגים על פרשת חיים שתמה ונשלמה, ולשווא מחפש בסוֹפה את המפתח לפרק הבא בחיים. חוץ מזה, ידעתי שבעוד זמן קצר אצטרך להחליף את מגורי.

כורח המציאות המתיש הזה היה תולדת רשלנותי שלי. זה כבר ידעתי מניסיוני ומאזהרות חוזרות ונשנות מצד מכרים, שהבוקרשטים נוהגים להחליף את מגוריהם במחזוריות קבועה, בלי שום סיבה נראית לעין: בְּמאי, לרגל חג גיאורג הקדוש, ובאוקטובר — ביום דֶמֶטְרִיוּס הקדוש. בימים האלה הרחובות והסמטאות היו פקוקים בעגלות ובכרכרות שהעבירו הלוך ושוב במסעות מסוכנים מגדלים מטים לנפול של כל תכולת הבית. נודע לי ששכנים בקומה שלי מעדיפים להחליף דירות במקום לכלות עוד חצי שנה בדירה הקודמת. מי שלא דאגו להבטיח במפורש בחוזה השכירות את אפשרות ההארכה גם מעבר למועדים המקודשים האלה, מצאו את עצמם בלי שום טקסים וגינונים בלא קורת גג מעל הראש. כך קרה גם לי. עם עלות השחר ביום דמטריוס הקדוש הדיירים החדשים עמדו מתנשפים בפתח הדירה שלי, ולא היתה לי ברירה אלא לאסוף את מיטלטלי המעטים ולרדת לרחוב. רק במזל גדול מצאתי מגורים במקום שנקרא ״פנסיון לווינגר״.

הפנסיון נוהל בידי בני זוג, מר ומרת לווינגר, וכן בידי חמותו של האדון וגיסתו. מר לווינגר, שנראָה כמו תלמיד רבנים שהזדקן בטרם עת, היה אדם שוחר שלום שחי בנעימים עם עדת הנשים שהרעיפו עליו כל פינוק אפשרי וטיפלו בו כדרך אם אוהבת בבנה. לפרנסתו עסק במכירת עטי ציפורן, שנמצאו להם לקוחות בעיקר בקרב תלמידים בבתי הספר היסודיים. העטים היו עשויים עץ פשוט, זולים, והוצעו בשלל צבעים בהירים. הם צופו לכה במיני דוגמאות ששיוו להם חזות נאה של שיש, אבל הציפוי התפורר בקלות והצבעים דהו ונמחקו במהירות, העטים נעשו כעורים למראה, ועל כן תכופות צריך היה להשליכם ולקנות במקומם חדשים. אף על פי כן, רווחיו של מר לווינגר מעיסוקו היו דלים. הוא מכר גם עטי ציפורן מגולפים בחינניות מחיקוי שנהב, שבקצותיהם הורכבה עדשה זעירה שהציגה את טירת סנטאנג'לו ברומא או את מגדל אייפל בפריז, אמנם בגודל מזערי כמו ממרחק קוסמי, אולם גם בפרטי פרטים ובחדות פלסטית. אלא שהיקף המכירות של הפריטים האלה, היקרים יותר, היה קטן משמעותית מן הביקוש לעטי העץ הזולים. מר לווינגר הגדיל את הכנסותיו במשחקים על כסף. לא בהימורים, אלא במשחקים שדרשו גם אינטליגנציה. בשחמט, בדמקה סינית, בדמקה רגילה, בדומינו ובכל משחק קלפים מתוחכם המחייב תחבולות, הוא הפגין יכולות גבוהות הרבה יותר מאלה של רוב השחקנים שישבו והמתינו בבתי הקפה בחיפוש מזלם הטוב, ולמרות זאת, הוא לא התקרב ברמתו לפסגות הנשגבות של אביו, שעליו סיפר כי הצליח לחיות היטב רק ממשחקים כאלה, שהיו לו מקור הכנסתו הבלעדי. למען האמת, היה לאביו יתרון, הוסיף ואמר: בימי חייו בתי הקפה היו מלאים במשך כל שעות היום, והבטלנים שהסכימו לשחק הזדמנו לו אפוא בתכיפות גדולה יותר.

מר לווינגר הבן היה יצור זעיר, צנום מכף רגל ועד ראש, אף שאביו, כך סיפר, התנשא לגובה מטר ושמונים ושישה סנטימטרים, ושקל למעלה ממאה וחמישים קילו. זערורית אף יותר בהשוואה למר לווינגר היתה רעייתו, גברת לווינגר, ואילו אִמה ואחותה הציגו לראווה חזות מרשימה דווקא: הזקנה, בעלת שיער בצבע אפור-ברזל, העלתה על הדעת את טיפוס הצוענייה הקוראת בקלפים המוכּרת מירידי שעשועים, והאחות יוֹלַנְט היתה מצוידת גם היא בתווי פנים אוריינטליים ולא משוללת כלל איכויות פיזיות מצודדות. כשעברתי לגור שם, גברת לווינגר היתה בהיריון בחודש הרביעי. השוכרים הקבועים ידעו לספר בביטחון שכך היה הדבר זה שנים רבות, עם מרווחים של חמישה עד שישה חודשים, פעם אחר פעם היא איבדה את העוברים. רק פעם אחת הביאה לעולם ילד, אבל הוולד היה קטן כל כך וכה חלש, שהדיירים ערכו בינם לבינם התערבות על משך הזמן הצפוי להישרדותו. טיפוס גס רוח אחד העיר שהמנצח הגדול בהימורים היה הילד עצמו, שכבר אחרי שעות מעטות נפרד לשלום מהעולם.

התגובות האלה היו יכולות להתאים יפה לאפיון הדיירים של פנסיון לווינגר. למעט מקרה יוצא דופן אחד ויחיד, שעליו ברצוני לספר בהמשך, השוכרים היו כולם גברים: סוכני מכירות במסעות עסקים וסטודנטים השוהים בעיר למשך הסמסטר; אמן רוסי מורעב, פַּסל, כך סוּפר; גבר עם רעיונות פוליטיים רדיקליים, שעל פי הנאמר שימש במקצועו בתור החלק האחורי בתחפושת של סוס ליצני בקרקס; ועיתונאי כושל. באורח קבע, בכל פעם לחודשים ארוכים, המעון אוכלס גם בגלדיאטורים אימתניים מהוללים, מתאבקים החברים בלהקה של מופעי קרבות ראווה, שהוכתרו בשם ״התאבקות בסגנון יווני-רומי״.

בראש ובראשונה בגללם, הסעודות שהוגשו בפנסיון לווינגר היו הוללויות זלילה. הלווינגרים היו יהודים הונגרים שבאו מאזור טימישׁוֹאָרָה, שבו אמנויות הבישול הרומני, האוסטרי והיהודי התמזגו בהרמוניה מאושרת עם המטבח ההונגרי. החמות והגיסה יולנט היו בשלניות מזהירות. קהילת האורחים כולה סעדה עם המשפחה במתכונת ה״טאבְּלֶה דוֹט״ — תפריט עתיר מנות ודל בחירות תמורת תשלום אחיד קבוע. הפַּסל הרוסי לבדו היה עני מכדי להשתתף בארוחה, וישב ורָעַב לו בגפו בקיטון שלו. בכל פעם שהמתאבקים השתתפו במעמד, מן ההכרח היה להוסיף על שפע המאכלים גם מנות של אטריות בכל מיני צורות וטעמים וכן מזונות אחרים המבוססים על קמח, שכן אצל גברים כמו הַרְמין ויכְטוֹנֶן, אלוף העולם מפינלנד, וקוסטה פּוֹפּוֹביץ׳, אלוף העולם מבולגריה, או גם ״האלמוני במסכה השחורה״, שתמיד הופיע באורח מסתורי ומוחץ לקראת סוף הטורנירים, נודעה חשיבות לא רק לשימור כוח השרירים, כי אם גם לשמירה על משקל הגוף — קורות הרצפה רעדו כשהיו נכנסים לחדר האוכל. מחוץ לזירת ההתגוששות, הם היו כולם אנשים חביבים ונעימים, ועל פי רוב אף פחדנים למדי. דוּדאי פֶרֶנְץ — שתפקידו כאלוף עולם הונגרי כאן ברומניה היה לגלם את הבריון הפראי המפר את כל כללי ההגינות, כדי לשלהב בצופים שנאה ובכך להבטיח את חמתם הבוערת גם לשאר הקרבות בהמשך המופע (כמובן, בהונגריה התפקיד היה שמור לרומני ראדוּ פּרוֹטוֹפּוֹפֶּסְקוּ) — דודאי התלונן באחת הארוחות שהקהל הסתער על הקופה וגנב את הכסף. במענה על השאלה שלנו, מדוע הם, הגברים החזקים ביותר בעולם כולו, לא התערבו, הם הביטו זה בזה בעיניים פעורות בבעתה, ואמרו: ״מה פתאום, זה היה עלול להידרדר לאלימות.״

 

 

 

Sami Duenias

Achuzat Bayit Books Ltd.

Haarbaa St. 24 ( First Floor) Tel-Aviv 6473923

Tel: +972-3-6869979/ 6850334 Fax: +972-3-6850962

http://www.abayit-books.com

 

09 אוגוסט

מחברת המתכונים של אבא / פרק ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב כללי

בחזרה לעמוד הספר

1

שוב ושוב אני מסדר את ידיךָ על שמיכת בית החולים. הן לבנות כמו ממחטת נייר. הן נראות כמו שורשים שנלכדו בקרקעית נחל. ואני הכרתי אותן חיות וחמימות כל כך, פגומות ומוכתמות, מכף היד ועד כרית האצבע המורה. צחקתָ ואמרת שאתה "מלך הכוויות". לשווא החזקת תמיד מגבת קטנה בסינרך, שכחת להשתמש בה כשנקראת לדגל ונחפזת לאחוז במחבתות ולהפוך באצבעותיך את צלעות העגל ואת פילה הדג. נכוויתָ בלי לומר מילה, ובכל זאת השארת את ידיך בשמן הרותח או הוצאת את העוגות מן התנור.

אמרתָ שכווייה רודפת כווייה, אִמרה של האופה הזקן שלימד אותך לאפות לחם בילדותך. וכשנגעת בצלקות המיובלות, צחקת. אהבתי גם לשחק במפרק האחרון של האצבע המורָה שלך, שהיה מכופף כמו ענף של גפן, ורציתי שתספר לי שוב את הסיפור שמאחורי העיוות בצורתו. אמרת לי שזה קרה כשהיית לא גדול יותר ממני. ישבת ליד השולחן, ואמך הניחה עליו את מטחנת הבשר שלה כדי להכין תבשיל. המכונה העשויה ברזל יצוק, שהותר לך לסובב את הידית שלה בזמן שאמך הכניסה לתוכה פרוסות בשר חזיר, הקסימה אותך. אלא שיום אחד, כשהיא לא היתה בבית, הכנסת את האצבע למטחנה. צריך היה ללכת ברגל על הכביש הראשי לקרוא לרופא, ואחר כך לשוב איתו יחד בעגלה שלו. הרופא הסתכל על האצבע. באותם ימים לא בא בחשבון להציג שאלה לְרופא. הוא ציווה על אביך לגלף שתי לוחיות מעץ צפצפה. כשהידק ביניהן את האצבע, חשקת שיניים. אחר כך קשר אותן ברצועות פלנל שאביך חתך. הוא אמר שיחזור בעוד חודש.

כשהסיר את סד הקיבוע, היתה האצבע שלך ורודה, והמפרק האחרון שלה הצביע שמאלה. הרופא אמר שהאצבע ניצלה, אבל אולי יִפְטרו אותך משירות צבאי. אביך הזעיף את פניו והכריז שאתה תשרת בצבא כמו כולם. ואתה, אתה נדת בראשך ונאנחת בזמן שסיפרת לי זאת. "אילו היה יודע שאשרֵת עשרים חודשים באלג'יריה." המשכת לקרצף את תחתית המחבתות בציפורן האצבע המעוותת, ואמרת שזה בהחלט מסייע לך להגיע למקומות שהגישה אליהם קשה.

אני זוכר את האצבע המורָה שלך מונחת על גב סכין, לוחצת על שקית זילוף. התאמצת כאילו זהו המבחן שלך לקבלת תעודה מקצועית. פתאום אני מרים אותה. היא נראית קלה וזעירה, כמו עצם של תרנגולת בגידול תעשייתי. פעמים רבות התחשק לי לנשוך את האצבע שלך כדי לנסות ליישר את המפרק. עצם המחשבה על הפעולה הזאת הפילה עלי תמיד אימה. לא, לא אוכל לעולל לך את זה. גם אחרי שתמות לא אעשה את זה. תמיד רודף אותי הסיפור שסיפרנו זה לזה כשהיינו ילדים בבית הספר היסודי. סיפור על קברן. בזמן שהכין מתה לקבורה, אביו של אחד מחברַי ללימודים ניסה ליישר את רגלה של הנפטרת, שהתנוונה בגלל מחלת הסרטן. האיבר נשבר, והקברן פוטר.

שוב אני מלטף את ידיך. אני רוצה שהן יזוזו, ולו במילימטר. אבל הן כמו זוג המָריוֹת שתלית על קולט האדים אחרי שהרקדת אותן משמרת שלמה בהפיכת לביבות. אני מחפש בשידת הלילה את בקבוק הבושם שקניתי לך לחג המולד. "לגבר" של קָארוֹן. "אתה תראה. זה מתאים לאדון בגילו," אמרה לי המוכרת בתחנת הרכבת של לִיוֹן. בעשרים וחמישה בדצמבר, בבוקר, גילחתי אותך ועצרת את ידי:

"מה זה?"

"לריח טוב."

"אף פעם לא השתמשתי בזה."

הסכמת שאשים לך כמה טיפות על הצוואר, ורטנת: "טבח לא מתבשם. זה הורס את האף ואת בלוטות הטעם." ריחרחת את האוויר בחשדנות ואמרת, "אבל אתה בכל זאת מכריח אותי." אני מכסה את ידַי בבושם ומעסה בעדינות את אצבעותיך, את כפות ידיך.

לפני שלושה ימים, אחרי משמרת הערב, לא הייתי עייף. החלטתי לקחת את הטנדר ולצאת לטיול בעיר. הדלקתי לי סיגריית קאמל והקשבתי ל"No Quarter" של לד זפלין. "הרעש שלך," קראת לזה. הלילה היה קר, הרחובות ריקים. רגע התלבטתי אם ללכת לשתות בירה בקָפֶה דֶה לָה פֶּה. אבל רציתי לראות אותך. נסעתי עד בית החולים, הקלדתי בדלת השירות של המחלקה למחלות חשוכות מרפא את קוד הכניסה הדיגיטלי שנתנה לי פלוֹרַנס, אחות הלילה. במסדרון שררה אפלולית כתומה. דלת חדרך היתה פתוחה למחצה, ובאור מנורת הלילה נגלה לי משחק צללים משונה שיצרת באמצעות ידיך, בעיניים עצומות. שיפשפת את כפות ידיך זו בזו כאילו אתה לש את הבצק הגַרגירי של טארט הלימון שמופיע בתפריט הקינוחים שלך. אחר כך הרחקת את האצבעות זו מזו ושוב קירבת, בחוזקה. האם התאמצת לנעֵר פיסות קטנות של בצק? התיישבתי על המיטה והתבוננתי במעשיך. לחשתי לך, "אבא, לא איבדת את המיומנות." לא ציפיתי לתשובה. רק קיוויתי שאתה שומע אותי. צעדים עדינים התקרבו מאחורי גבי.

"מה הוא עושה?" שאלה פלורנס חרש.

"הוא לש בצק. חשבתי שהוא אופה עוגה, אבל זה לחם. עכשיו הוא מנקה את האצבעות מחתיכות הבצק שנדבקו אליהן."

"התנועות שלו יפות."

"מתי זה ייגמר?"

"זה תלוי בו."

09 אוגוסט

על עצמות המתים/ פרק ראשון

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

  1. ועכשיו שימו לב!

 "מיום שבחר בדרך הרת סכנות,
היה איש תם וישר מהלך בשפלות רוח
בגיא צלמוות."

 בגילי, ובעיקר במצבי, אני חייבת לרחוץ היטב את הרגליים לפני השינה, למקרה שאצטרך להתפנות באמבולנס באמצע הלילה.

אילו טרחתי באותו הערב לבדוק באלמנך גרמי השמים מה קורה שם למעלה, בכלל לא הייתי הולכת לישון. אבל נרדמתי ושקעתי בשינה עמוקה. הסתייעתי לשם כך בתה מצמח הכּשוּת, ובנוסף לקחתי גם שתי טבליות ולריאן. ולכן, כאשר באמצע הלילה העירו אותי דפיקות חזקות בדלת — דפיקות אלימות, פראיות, ולפיכך מבשרות רע — היה לי קשה להתאושש. קפצתי באחת ונעמדתי מתנודדת ליד המיטה, כי הגוף הרוטט, המנומנם, התקשה לעבור פתאום משינה תמימה אל המציאות. הרגשתי חולשה, הסתחררתי כמו הייתי על סף איבוד הכרה. זה קורה לי, למרבה הצער, לאחרונה, וזה קשור לתחלואים שלי. הייתי צריכה להתיישב ולחזור ולומר לעצמי: אני בבית, לילה, מישהו הולם בדלת, ורק כך הצלחתי להשתלט על עצבַּי. כאשר חיפשתי בחשיכה את נעלי הבית, שמעתי שהאיש שהלם בדלת מקיף עכשיו את הבית וממלמל לעצמו. למטה, בכוך המסתור לשעוני החשמל, יש לי מכל של גז פלפל שקיבלתי מדִיזִי בגלל הציידים הלא חוקיים, ובזה נזכרתי עכשיו. הצלחתי לגשש בחושך ולמשש את הצורה המוכרת, הקרירה, של מכל הריסוס, ורק אז, כשהתחמושת בידי, הדלקתי את האור בחוץ. הבטתי במרפסת הקדמית דרך האשנב הצדדי. נשמעה חריקת שלג, ובשדה הראייה שלי הופיע שכני, שאני קוראת לו תפלצת. ידיו הידקו סביב מותניו את שולי פרוות הכבשים הישנה שלו, זו שהוא נוהג ללבוש כשהוא עוסק במלאכות בית שונות. מתחת לפרווה הציצו רגליים בפיג'מת פסים ובנעליים כבדות, מתאימות למסעות בהרים.

"תפתחי," הוא אמר.

בפליאה גלויה הוא הסתכל בחליפת הפשתן הקיצית שלי (אני ישנה במה שהפרופסור ואשתו משליכים בסוף הקיץ; זה מזכיר לי אופנות שחלפו ואת שנות נעורי, וכך אני מחברת בין המועיל לסנטימנטלי), ובלי מילה נוספת נכנס פנימה.

"תתלבשי, בבקשה. רגל־גדולה מת."

מרוב תדהמה נעתקו המילים מפי, ובלי אומר נעלתי מגפי שלג גבוהים וזרקתי על עצמי את מעיל הפליז הראשון שהורדתי מהקולב. בחוץ, בְּכתם האור החיוור של מנורת המרפסת, הלך השלג והפך לקילוח איטי, ישנוני. תפלצת עמד לידי דומם, גבוה, כחוש, גרמי, כמו דמות ששורטטה בכמה קווי עיפרון. עם כל תנועה נשרו ממנו פתיתי שלג, כמו אבקת סוכר מעוגיות כוכבים.

"מה זאת אומרת מת?" שאלתי לבסוף בגרון חנוק בעודי פותחת את הדלת, אבל תפלצת לא ענה.

בכלל, הוא לא מדבר הרבה. אין ספק, מרקורי נמצא במזל המאופק שלו, כנראה גדי, או על חוד החרמש, בריבוע, אולי מול סאטורן. יכול להיות גם שמרקורי בנסיגה — הוא מתאפיין בסגירוּת.

יצאנו מן הבית, ומיד אפף אותנו האוויר הקר, הלח, המוכר הזה, המזכיר לנו כל חורף מחדש שהעולם לא נברא למען בני האדם, ומראה לנו במשך חצי שנה לפחות כמה הוא עוין כלפינו. הכפור התנפל באלימות על לחיינו, מן הפה החלו מיתמרים ענני אד לבנים. האור במרפסת כבה אוטומטית, ואנחנו צעדנו בשלג החורק בחשיכה, כשפנס המצח של תפלצת מבקיע את החושך רק במקום אחד, ממש לפניו, ונע יחד איתו. אני דישדשתי באפֵלה אחריו.

"אין לךְ פנס?" הוא שאל.

היה לי, כמובן, אבל רק בבוקר, באור יום, הייתי יכולה למצוא אותו. ככה זה תמיד עם פנסים, רואים אותם רק באור יום.

ביתו של רגל־גדולה עמד קצת בצד, גבוה משאר הבתים. הוא נמנה עם שלושת הבתים היחידים שגרו בהם במשך כל השנה כולה. רק הוא, תפלצת, ואני גרנו כאן ולא פחדנו מן החורף; שאר הדיירים נהגו לסגור את בתיהם היטב כבר באוקטובר, לרוקן את המים מהצנרת ולחזור לערים.

עכשיו ירדנו מן הדרך שהשלג נוקה ממנה קצת, זו שעוברת ביישוב שלנו ומתפצלת לשבילים המובילים לכל אחד מהבתים. אל ביתו של רגל־גדולה הוביל שביל כבוש בשלג העמוק, צר עד כדי כך שהיה צריך להניח את הרגליים זו לפני זו ולשמור כל הזמן על שיווי משקל.

"זה לא יהיה מראה יפה," הזהיר תפלצת כשהוא פונה אלי ומסנוור אותי לחלוטין לרגע.

לא ציפיתי לשום דבר אחר. הוא שתק רגע ואחר כך אמר כמצטדק:

"הטריד אותי האור במטבח שלו והיללות הנואשות של הכלבה. לא שמעת?"

לא, לא שמעתי. ישנתי, שיכורה מהכשוּת והוולריאן.

"ואיפה היא עכשיו, הכלבה הזאת?"

"לקחתי אותה משם, הבאתי אותה אלי, נתתי לה לאכול ונראה לי שהיא נרגעה."

שוב רגע של שקט.

"הוא תמיד הולך מוקדם לישון ומכבה את האור, בשביל החיסכון, והפעם הוא דלק ודלק. פס בהיר על השלג. רואים מחלון חדר השינה שלי. אז הלכתי לשם, חשבתי שאולי הוא השתכר, או שאולי הוא מתעלל בכלבה שהיא מייללת כל כך."

חלפנו על פני הריסות של אסם, וכעבור רגע חשף אור פנסו של תפלצת שני זוגות עיניים בורקות, ירקרקות, זוהרות מן החשיכה.

"תראה, איילות," אמרתי בלחש נרגש, ומשכתי בשרוול של מעיל פרוות הכבשים שלו. "הן התקרבו כל כך אל הבית. הן לא מפחדות?"

האיילות עמדו בשלג שהגיע כמעט עד בטנן. הן התבוננו בנו בשקט, כמו תפסנו אותן באמצע פולחן שאת משמעותו אנחנו לא יכולים לתפוס. היה חשוך, ולא ידעתי לומר אם אלה אותן עֲלָמוֹת שהגיעו לכאן בסתיו מצ'כיה, או שאולי איילות חדשות. ובעצם, מדוע רק שתיים? באותו הזמן היו לפחות ארבע מצ'כיה.

"לכו הביתה," אמרתי להן ונופפתי בידיים. הן נרעדו, אבל לא זזו. בשלווה גמורה הן ליוו אותנו במבטיהן עד הדלת ממש. הצטמררתי.

ובינתיים תפלצת בטש ברגליו בפתח הבית הקטן והמוזנח, כדי להוריד מהן את פתיתי השלג. החלונות הקטנים נאטמו ביריעות פלסטיק ובניירות, את דלת העץ כיסתה יריעת זפת.

ליד קירות המבואה נערמו עצים להסקה, בולי עץ בגדלים לא שווים. אין ספק, זה לא היה חלל נעים. הוא היה מלוכלך ומוזנח. בכל מקום הורגש ריח של רטיבות, עץ ואדמה — אדמה לחה, רעבתנית. וגם סירחון של עשן רב־שנים שהתנחל בקירות הבית בצורת שכבה שמנונית.

הדלת למטבח היתה פתוחה קמעה, ומיד ראיתי את גופתו של רגל־גדולה שרועה על הרצפה. מבטי רק נגע בו ונסוג מיד. עבר רגע ארוך עד שיכולתי לשוב ולהסתכל לשם. זה היה מראה מחריד.

הוא שכב בתנוחה מוזרה, מעוותת, כפות ידיו לצד צווארו, כמו מנסה לפתוח בכוח צווארון לוחץ. התקרבתי לאט, כמו מהופנטת, ראיתי עיניים פקוחות, נעוצות במקום כלשהו מתחת לשולחן. גופייה מלוכלכת, קרועה סמוך לצוואר. זה נראה כאילו הגופה נאבקה עם עצמה, ואחרי שהובסה — נפלה ומתה. נעשה לי קר מרוב אימה, דמי קפא בעורקי, והיה לי רושם שהוא נסוג פנימה, עמוק אל תוככי גופי. רק אתמול ראיתי את הגופה הזאת בחיים.

"אלוהים אדירים," מילמלתי. "מה קרה?"

תפלצת משך בכתפיו. "אני לא מצליח להתקשר למשטרה, אנחנו שוב ברשת הצ'כית."

שלפתי מהכיס את הנייד שלי, הקשתי את המספר שהכרתי מהטלוויזיה — 997 — וכעבור רגע נשמעה הודעה מוקלטת, בצ'כית. ככה זה כאן. הקליטה משתנה ממקום למקום בלי להתחשב בגבולות של שתי המדינות. לפעמים הגבול בין המפעילים מתביית לו לזמן ארוך על המטבח שלי, לפעמים הוא נמצא כמה ימים ליד ביתו של תפלצת, או במרפסת. קשה לנבא את גחמותיה.

"היית צריך לצאת אל מקום גבוה מחוץ לבית, אל הגבעה," הצעתי לו עצה שעבר זמנה.

"הוא יתקשח לגמרי לפני שהם יגיעו," אמר תפלצת בנימת דיבור שממש לא אהבתי אצלו, כאילו הוא החכם באדם. הוא הסיר את פרוות הכבשים שלו ותלה אותה על מסעד הכיסא.

"אנחנו לא יכולים לתת לו להישאר ככה. הוא נראה איום ונורא, ואחרי הכול הוא היה שכן שלנו."

התבוננתי בגופה המעוותת, המסכנה, של רגל־גדולה, והתקשיתי להאמין שרק אתמול פחדתי מן האיש הזה. לא חיבבתי אותו. ואולי זו אמירה מאופקת מדי — "לא חיבבתי". לאמיתו של דבר הוא נראה לי זוועתי, דוחה. בעצם אפילו לא חשבתי שהוא ברייה אנושית. ועכשיו הוא שכב על רצפה מלוכלכת, בלבנים מלוכלכים, קטן ורזה, חסר אונים ולא מסוכן בכלל. סתם, חתיכת חומר שבעקבות תהליכים בלתי נתפסים היתה לישות שברירית, מופרדת מכל דבר אחר. זה העציב אותי, נורא העציב, כי אפילו מישהו נאלח כמוהו לא ראוי למיתה. ומי בעצם ראוי? גם לי מחכה גורל דומה, וגם לתפלצת ולאיילות שבחוץ; יום אחד כולנו נהיה לא יותר מאשר גוף מת.

פניתי לתפלצת בתקווה למצוא אצלו קורטוב של נחמה, אבל הוא כבר היה עסוק בסידור המיטה המבולגנת — מרבץ סתור על ספה מתקפלת מתפרקת. ניסיתי על כן להתנחם בעצמי. עלה בדעתי שמותו של רגל־גדולה יכול להיות במובן מסוים ברכה. המוות שיחרר אותו מהבלגן בחייו. וגם שיחרר יצורים חיים אחרים מעונשו. כן, כך פתאום הבנתי כמה טוב יכול להיות המוות, כמה צודק, כמו חומר חיטוי, כמו שואב אבק. אני מודה, כך חשבתי אז ובעצם כך אני חושבת גם היום.

הוא היה שכן שלי, המרחק בין הבתים שלנו לא עלה על חצי קילומטר, אבל רק לעתים רחוקות היה לי קשר עם רגל־גדולה. למזלי. הייתי רואה אותו בדרך כלל מרחוק — דמות קטנה, מגוידת, תמיד מתנודדת מעט, החולפת על רקע הנוף. בלכתו נהג למלמל לעצמו, ולפעמים האקוסטיקה ורוחות הרמה היו מביאות לי שרידים של המונולוג הזה, שהיה פשוט ולא מגוון. אוצר המילים שלו היה מורכב בעיקר מקללות שאליהן צירף רק שמות פרטיים משתנים.

הוא הכיר כאן כל פיסת קרקע, נדמה לי שהוא נולד כאן ומעולם לא הרחיק מעבר לעיר הסמוכה קְלוֹדְזקוֹ. הוא היטיב להכיר את היער — ממה אפשר להרוויח, מה למכור למי. פטריות, אוכמניות, עץ בעירה גנוב, זרדים להבערת אש, מלכודות, המרוץ השנתי של רכבי שטח, ציד. היער פירנס את השד הקטן הזה, ועל כן היה עליו לכבד את היער. והוא לא כיבד אותו. פעם, באוגוסט, כשהיתה בצורת, העלה באש שדה אוכמניות גדול. הזמנתי את מכבי האש, אבל הם לא הצליחו להציל הרבה. מעולם לא נודע לי מדוע עשה את זה. בקיץ היה נודד בסביבה עם מסור וכורת עצים חיים, מלאי לשד. כאשר הערתי לו בנימוס, מתגברת רק בקושי על הכעס, הוא ענה בפשטות, "תעופי לי מהעיניים, מכשפה זקנה." רק במילים גסות יותר. להשלמת פרנסתו, תמיד היה גונב משהו, סוחב, מתחמן; אם הקייטנים השאירו בחצר פנס או מזמרה — רגל־גדולה היה מיד מריח הזדמנות וחוטף הכול, ואחר כך מוכר את זה בעיר. לדעתי הוא היה ראוי כבר לאיזה עונש, בכמה וכמה הזדמנויות, או אפילו למאסר.

לא יודעת איך הוא הצליח להתחמק כל פעם מחדש. אולי היו מלאכים ששמרו עליו. לפעמים המלאכים מתייצבים בצד הלא נכון.

ידעתי שהוא עוסק בציד בלתי חוקי בכל הצורות האפשריות. הוא התייחס ליער כאילו היה המשק הפרטי שלו — כל מה שביער שייך לו. הוא היה בוזז באופיו.

לילות רבים לא ישנתי בגללו. מחוסר אונים. כמה פעמים טילפנתי למשטרה — אם מישהו כבר הרים שם את השפופרת, הוא היה מקשיב לי בנימוס, ואחר כך כלום לא היה קורה. רגל־גדולה היה יוצא שוב למסלולו, עם צרור מלכודות על שכמו, והוא פולט צעקות מאיימות. כמו אליל קטן ורע. מרושע ומפתיע. תמיד שתוי במקצת, ואולי זה מה שגרם לו להיות מרושע כל כך. הוא היה ממלמל לעצמו ומכה במקל על גזעי העצים, כמו מבקש להניסם מדרכו. דומה היה שהוא נולד מעורפל חושים. לא אחת הייתי הולכת בעקבותיו ואוספת את המלכודות הפרימיטיביות, העשויות תיל פשוט, לולאות שקשורות לעצים צעירים כפופים במקצת, כך שהחיה הנלכדת היתה עפה למעלה כמו נורתה ממקלעת, ונשארת תלויה באוויר. לפעמים הייתי מוצאת חיות מתות — ארנבים, גיריות, איילות.

"אנחנו חייבים להעביר אותו לספה," אמר תפלצת.

לא מצא חן בעיני הרעיון הזה, לא מצא חן בעיני שאני צריכה לגעת בו.

"אני חושבת שעלינו לחכות למשטרה," אמרתי. אבל תפלצת הכין כבר מקום על הספה המתקפלת והפשיל את שרוולי הסוודר שלו. הוא הביט לעברי כשבעיניו הבהירות מבט חוקר.

"לא היית רוצה שימצאו אותך ככה. במצב כזה. הרי זה לא אנושי."

כן, כן, אין ספק שהגוף האנושי הוא לא־אנושי. במיוחד גוף מת.

הרי זהו פרדוקס אפל שאנחנו צריכים עכשיו לטפל בגופתו של רגל־גדולה, שדווקא עלינו הוטלה הצרה האחרונה הזאת. עלינו, על שכניו שהוא לא כיבד, לא חיבב ובכלל לא החשיב.

לדעתי, אחרי המוות צריך החומר להתכלות. זו היתה יכולה להיות השיטה הטובה ביותר לטיפול בגופות. הגופות המתכלות היו חוזרות אז ישירות לחורים השחורים שמהם הן באו. הנשמות היו נודדות במהירות האור אל האור. אם יש בכלל דבר כזה, "נשמה".

התגברתי על התנגדות עצומה ועשיתי את מה שאמר לי תפלצת. תפסנו את הגופה בידיה וברגליה והעברנו אותה לספה. נדהמתי להיווכח שהוא כבד ובכלל לא נראה חסר תנועה. הוא נוקשה, לא נעים, כמו כלֵי מיטה מעומלנים יתר על המידה. ראיתי גם את הגרביים, או בעצם את מה שכיסה את כפות רגליו במקומם — סמרטוטים מלוכלכים, רצועות בד שנקרעו מסדין ישן שפעם היה לבן ועכשיו הוא אפור ומוכתם. אני לא יודעת מדוע מראֵה סמרטוטי הרגליים האלה הכה בי חזק כל כך, בחזה, בסרעפת, בכל הגוף שלי, עד שלא יכולתי עוד לעצור את הבכי. תפלצת, לעומת זאת, הביט בי בחטף במבט צונן, גוער בבירור.

"צריך להלביש אותו לפני שהם יבואו," אמר תפלצת, וראיתי שגם הסנטר שלו רועד למראה העליבות האנושית הזאת (אם כי מסיבה כלשהי הוא לא היה מוכן להודות בכך).

תחילה ניסינו להוריד ממנו את הגופייה המלוכלכת והמצחינה, אבל לא היתה דרך להורידה דרך הראש. תפלצת הוציא מכיסו אולר משוכלל ומורכב, וחתך את הבד לאורך החזה. רגל־גדולה שכב עכשיו לפנינו על הספה המתקפלת חצי־עירום, שעיר כמו טרול, צלקות על חזהו ועל ידיו, מכוסה קעקועים שאי־אפשר לפענחם עוד, ושלא הצלחתי לזהות בהם שום דבר משמעותי. עיניו היו עצומות למחצה ושיוו לו מבט אירוני, ואנחנו חיפשנו בארון ההרוס משהו הולם להלבישו, לפני שהגופה תתקשח לתמיד ותהפוך למה שהיתה באמת — גוש של חומר. תחתוניו הקרועים הציצו מתחת למכנסי טרנינג כסופים, חדשים לגמרי.

בעדינות הסרתי את הסמרטוטים הדוחים וראיתי את כפות רגליו במערומיהן. נדהמתי. תמיד חשבתי שכפות הרגליים הן החלק האינטימי והאישי ביותר בגוף האדם, לא איברי המין, לא הלב ואפילו לא המוח — אלה איברים חסרי משמעות אמיתית, שזוכים ליחסי ציבור טובים מדי. בכפות הרגליים מסתתר כל המידע על האדם, לשם מתנקזת המשמעות האמיתית של קיומנו והדרך שבה אנחנו קשורים לאדמה. במגע עם האדמה, בנקודת המפגש שלה עם הגוף, מסתתר הסוד כולו — שאנחנו בנויים מיסודות של חומר, ובד בבד אנחנו זרים לו, מופרדים ממנו. כפות הרגליים הן התקע שלנו לשקע.

ועכשיו כפות הרגליים העירומות האלה היו בשבילי הוכחה שמוצאו אחר. לא ייתכן שהוא היה אדם. הוא צריך היה להיות איזו צורה חסרת שם, אחת מאלה — כמאמרו של בלייק שלנו — שמתיכות מתכות לנוזלים נוהרים, והופכות סדר לכאוס. אפשר שהיה סוג של דֶמון. יצורים דמוניים ניכרים תמיד על פי טביעות שונות בקרקע של כפות רגליהם.

כפות הרגליים האלה — ארוכות מאוד וצרות, על אצבעותיהן הדקות וציפורניהן השחורות וחסרות הצורה — נראו כמסוגלות ללפות ולאחוז דבר־מה. הבוהן ניצבה מעט בנפרד משאר האצבעות, כמו אגודל. על כולן צמחו שערות שחורות, סמיכות. מישהו ראה אי־פעם מראה כזה? תפלצת ואני החלפנו מבטים.

בארון הכמעט ריק מצאנו חליפה בצבע קפה, קצת מוכתמת, שלא נראתה מרופטת מאוד. מעולם לא ראיתי אותו לובש אותה. רגל־גדולה התהלך תמיד במגפי לבד ועור כבדים, במכנסיים משומשים מאוד, בחולצת משבצות ובווסט מרופד, בלי שום קשר לעונות השנה.

 

הלבשת המת העלתה בדעתי ליטוף. אני בספק אם זכה לרכּוּת כזאת בחייו. החזקנו אותו בעדינות מתחת לזרועותיו והחלקנו עליו את הבגדים. כובדו נשען על החזה שלי, ואחרי גל של גועל טבעי שגרם לי בחילה, עלה בדעתי פתאום לחבק את הגוף הזה, לטפוח על שכמו ולומר לו בקול מרגיע: אל תדאג, יהיה טוב. לא עשיתי את זה בגלל נוכחותו של תפלצת. הוא מן הסתם היה רואה בזה סטייה.

המחוות שוויתרתי עליהן הפכו למחשבות, והתחלתי לרחם על רגל־גדולה. אולי זנחה אותו אמו, והוא היה אומלל כל חייו העצובים. שנים ארוכות של אומללות מדרדרות את האדם לעליבות שהיא גרועה ממחלה קטלנית. מעולם לא ראיתי אצלו אורחים, לא משפחה ולא חברים. אפילו מלקטי הפטריות לא היו עוצרים ליד ביתו לפטפט. אנשים פחדו ממנו, לא אהבו אותו. נראה לי שהתחבר רק עם הציידים, וגם זה רק לעתים רחוקות. להערכתי היה כבן חמישים, והייתי נותנת הרבה כדי לראות את הבית השמיני שלו ולבדוק אם אין שם שילובים של נפטון ופלוטו, עם מארס באופק, כי כשהוא אחז במסור המשונן בידיו המגוידות, הוא הזכיר לי טורף שחי רק כדי לזרוע מוות ולגרום
סבל.

כדי להלבישו בז'קט הרים אותו תפלצת למצב ישיבה, ואז ראינו שהלשון הגדולה והנפוחה שלו כולאת משהו בתוך פיו. אחרי רגע של התלבטות חרקתי שיניים מרוב גועל וניסיתי, פעם אחר פעם, לתפוס את המשהו הזה בעדינות בקצה ולמשוך. בין אצבעותי היתה עצם ארוכה ודקה וחדה כמו פגיון. מפיו של המת נפלטו חרחור גרוני ואוויר שצליליו הזכירו ממש אנחה. שנינו זינקנו אחורה, ואין לי ספק שתפלצת הרגיש בדיוק מה שהרגשתי אני: אימה. מה עוד שכעבור רגע הופיע בפיו של רגל־גדולה דם אדום כהה, כמעט שחור, שהגביר עוד יותר את התחושה הזאת. זֶרם דק חורש רע שנזל לו החוצה.

קפאנו, מבועתים.

"טוב," אמר תפלצת בקול רועד, "הוא נחנק. העצם חנקה אותו. העצם נתקעה לו בגרון, הוא נחנק" — הוא חזר שוב ושוב בעצבנות. ואחר כך, כמו מרגיע את עצמו, זרק לעברי: "לעבודה. זה לא תענוג, אבל חובה כלפי הזולת לא תמיד צריכה להיות תענוג."

ראיתי שהוא מינה את עצמו למנהל משמרת הלילה הזאת וצייתי.

התמסרנו לגמרי לעבודה כפוית הטובה, וניסינו להלביש את רגל־גדולה באותה חליפה בצבע קפה ולהניחו בתנוחה מכובדת. מזמן לא נגעתי בשום גוף זר, שלא לדבר על גוף מת. חשתי איך מרגע לרגע נכנע הגוף הזה לחוסר תנועה, איך הוא מתאבן מדקה לדקה; לכן הזדרזנו כל כך. וכאשר שכב כבר רגל־גדולה בחליפה החגיגית, נעלמה מפניו סוף־סוף הבעה אנושית, והוא הפך לגופה, ללא כל ספק. רק האצבע המורה של ידו הימנית התמרדה וסירבה להישאר במצב המקובל של ידיים שלובות והזדקרה כלפי מעלה, כמו רצתה למשוך בכך את תשומת לבנו ולעצור לרגע את מאמצינו הקדחתניים, העצבניים. "עכשיו שימו לב!" אמרה האצבע הזאת. "עכשיו שימו לב, כי הנה יש פה משהו שלא הבחנתם בו, נקודת ההתחלה המהותית של תהליך שנסתר מעיניכם, תהליך שראוי למלוא תשומת הלב. הודות לו כולנו נמצאים במקום הזה ובזמן הזה בבית קטן ברמה, בתוככי השלג והלילה. אני בתור גוף מת, ואילו אתם כיצורי אנוש מזדקנים ולא כל כך חשובים. אבל זו רק ההתחלה. רק עכשיו הכול מתחיל להתרחש."

 

עמדנו, תפלצת ואני, בחדר הקר, הלח, בריקנות קפואה שהשתררה בשעה חסרת ייחוד ואפורה זו, וחשבתי לי שאותו משהו הנפרד מן הגוף שואב פיסת עולם, ולא חשוב אם אותו משהו הוא טוב או רע, אשם או צח כשלג, הוא משאיר אחריו אֵינוּת גדולה.

הבטתי מבעד לחלון. השחר החל עולה, ואט־אט מילאו את האֵינוּת הגדולה פתיתי שלג עצלים. הם נשרו אל האדמה בלי למהר, מתפתלים באוויר וסובבים על צירם כמו נוצות.

רגל־גדולה כבר הלך מאיתנו, וקשה היה לשמור על טינה או כעס כלפיו. נותר הגוף, מת, עטוי חליפה. עכשיו נראה הגוף שלֵו ומרוצה, כמו שמחה הרוח על שהשתחררה סוף־סוף מן החומר, והחומר שמח על שהשתחרר סוף־סוף מן הרוח. בזמן הקצר הזה נערכו גירושים מטפיזיים. הסוף.

התיישבנו במטבח שדלתו נשארה פתוחה, ותפלצת הושיט יד אל בקבוק הוודקה הפתוח שעמד על השולחן. הוא מצא כוסיות נקיות ומזג — תחילה לי, אחר כך לעצמו. דרך החלונות המכוסים שלג הסתנן השחר פנימה, איטי, חלבי כמו נורות בית חולים, ובאור הזה ראיתי שתפלצת לא מגולח וזיפי זקנו אפורים כמו השיער שלי. פיג'מת הפסים שלו ידעה כביסות רבות והיא הציצה, פתוחה ולא מסודרת, ממעיל פרוות הכבשים שלו, והמעיל עצמו היה מלוכלך בכל סוגי הכתמים שאפשר להעלות על הדעת.

שתיתי כוסית וודקה לא קטנה, והיא חיממה אותי מבפנים.

"אני חושב שמילאנו את חובתנו כלפיו. יש מישהו אחר שהיה עושה את זה?" תפלצת דיבר אל עצמו יותר מאשר אלי. "הוא היה בן כלבה קטן ועלוב, אז מה?"

הוא מזג לעצמו עוד כוסית וגמע אותה בלגימה אחת, אחר כך נרעד בגועל. ראו עליו שאינו רגיל למשקה.

"אני הולך לטלפן," אמר ויצא. חשבתי שהוא חש חולשה.

קמתי והתחלתי להתבונן בבלגן הנורא הזה. קיוויתי שאמצא תעודת זהות עם תאריך הלידה של רגל־גדולה. רציתי לבדוק את המערכת האסטרולוגית שלו.

על שולחן שהיה מכוסה שעוונית מרופטת עמדה תבנית עם חתיכות צלויות יתר על המידה של חיה כלשהי, ובסיר שליד, מכוסָה בשכבת שומן לבנה ודקה, נמה לה חמיצה. פרוסה שנחתכה מכיכר לחם, חמאה בעטיפת זהב. על הרצפה המצופה לינוליאום קרוע התגוללו עוד כמה שרידי חיה שנפלו יחד עם הצלחת מן השולחן, וגם כוס ופירורי עוגיות, והכול נרמס וכמו הוחדר לתוך הרצפה המטונפת.

ואז, על אדן החלון, על מגש פח, ראיתי משהו שהמוח שלי זיהה רק אחרי רגע ארוך, בניסיון להתחמק מן המראה: זה היה ראש איילה שנחתך בחיתוך חד וישר. לידו היו ארבע רגליים קטנות. העיניים הפקוחות למחצה עקבו בוודאי בעירנות אחרי כל פעולותינו.

אין ספק, היתה זו אחת העלמות המורעבות האלה, שבחורף נענות בתמימותן לניסיונות פיתוי בעזרת תפוחים קפואים, ואחר כך נלכדות ומתות בייסורים, חנוקות בתיל.

כאשר התחלתי להבין לאט־לאט מה קרה כאן, שנייה אחרי שנייה, תקפה אותי אימה. הוא לכד את האיילה במלכודת, הרג אותה, ביתר את גופה, צלה אותו ואכל. יצור אחד אכל יצור אחר, בִּדממה, בַּלילה, בלי מילים. איש לא מחה, רעם לא רעם. ובכל זאת פגע העונש בדמון הזה, אף שיד אדם לא הוליכה את המוות.

במהירות, בידיים רועדות, אספתי את השרידים האלה, את העצמות הקטנות, וערמתי אותן במקום אחד כדי לקבור אותן אחר כך. מצאתי שקית ניילון ישנה ולתוכה הכנסתי אותן, את העצמות הקטנות האלה, בזו אחר זו הן הוכנסו לתכריכי הפלסטיק. וגם את הראש הנחתי בזהירות בתוך השקית.

כל כך רציתי לדעת את תאריך לידתו של רגל־גדולה, שחיטטתי בעצבנות מסביב — על השידה, בין כמה ניירות, דפי לוח שנה ועיתונים, אחר כך במגירות; המקום הרגיל לשמירת מסמכים בכפרים. ושם היא היתה — בכריכה ירוקה מרופטת, בוודאי כבר פג תוקפה. בתמונה היה רגל־גדולה בן עשרים ומשהו, פנים ארוכות, לא סימטריות, ועיניים סגורות למחצה. הוא לא היה יפה אפילו אז. בשארית של עיפרון כתבתי את תאריך הלידה ואת מקום הלידה. רגל־גדולה נולד ב־21 בדצמבר 1950. הוא נולד כאן.

ועלי להוסיף שמצאתי עוד משהו במגירה הזאת: ערימת תצלומים, חדשים למדי, צבעוניים. ריפרפתי ביניהם מתוך הרְגל, ואחד מהם משך את תשומת לבי. התבוננתי בו מקרוב וכבר עמדתי להניחו בצד. אך שעה ארוכה לא הצלחתי להבין מה אני רואה. לפתע השתררה דממה, ואני הייתי ממש במרכזה. התבוננתי. גופי נדרך, הייתי מוכנה לקרב. ראשי הסתחרר, באוזני עלה וגבר זמזום, רחש, כמו מעבר לאופק צעד לעברנו צבא של רבבות — קולות, שקשוק מתכת, חריקת גלגלים, הכול רחוק. הכעס עושה את המוות בהיר וחודר יותר, רואים יותר. הוא אוסף רגשות אחרים ומשתלט על גוף. אין ספק שמתוך הכעס נובעת כל החוכמה, כיוון שכעס מסוגל לחצות כל גבול.

בידיים רועדות הכנסתי את התצלומים לכיס, ומיד אחר כך שמעתי איך הכול נע קדימה, איך מותנעים מנועי העולם כולו, ומכונותיו יוצאות לדרך — חרקה דלת, מזלג נשר לרצפה. עיני זלגו דמעות.

תפלצת עמד בדלת.

"הוא לא היה ראוי לדמעות שלך."

שפתיו היו קפוצות, ובריכוז רב הוא הקיש על הנייד שלו.

"כל הזמן עונה המרכזייה הצ'כית," אמר, "אנחנו צריכים לעלות לגבעה. את באה איתי?"

סגרנו את הדלת בשקט ויצאנו, מבוססים בשלג. על הגבעה התחיל תפלצת להסתובב סביב צירו עם שני הניידים בידיים פשוטות, מחפש קליטה. לפנינו השתרעה כל בקעת קלודזקו, רוחצת בזוהר הכסוף־אפור של השחר.

"מה שלומך, בן," אמר תפלצת לטלפון. "לא הערתי אותך, נכון?"

קול עמום השיב משהו שלא קלטתי.

"כי השכן שלנו מת. אני חושב שנחנק מעצם. עכשיו. הלילה."

הקול בצד השני שוב אמר משהו.

"לא, תכף אטלפן. לא היתה קליטה. כבר הלבשנו אותו אני וגברת דוּשֵייקוֹ, השכנה שלי, אתה יודע" — הוא העיף מבט לעברי — "כדי שלא יתקשח…"

ושוב קול מהעבר השני, עכשיו כמו עצבני יותר.

"מכל מקום, הוא כבר בחליפה…"

מישהו מן העבר השני התחיל לדבר הרבה ומהר, ועל כן הרחיק תפלצת את הטלפון מאוזנו והביט בו במיאוס.

אחר כך טילפנו למשטרה.

31 מאי

המוח שלי ואני / פתיחת הספר

:נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

פתח דבר

 

יום אחד, עוד הרבה זמן, אם אני אצליח ואעבור את המרחק הזה, מתישהו, אני אעבור פה בדרך במקרה, נניח ברכב, ואני אעצור בצומת, בסיבוב רעננה, ברמזור, והאור יהיה כתום מהבהב, בגלל איזה קלקול או תקלה, ואני אביט בבית חולים לוינשטיין, ואני אזכר. תמיד אני אזכר.

קודם כול באור שבקומה 2, מעל מגרש החנייה. איך מישהו עכשיו נכנס לשם, באמצע הלילה, ופורק שק של שאריות פאזל על השולחן, והאחות מתחילה לרשום תיק, מוקדם עוד לדעת אם המקרה הזה יתחיל להתחבר.

מניחים אותו לישון במיטה ליד החלון. הוא לא עוצם את העיניים. מבטו בזכוכית אל תוך הלילה, לא נרדם בגלל המחשבות. האמבולנס. המעלית הכי רחבה בעולם. כיסא הגלגלים. הכיסא ליד החלון. נגזר עליו השקט הזה. הוא לא זוכר איך מדברים. הוא מחכה. צריך זמן. ועוד זמן. עד שהוא ילמד לדבר. צריך לתת לו המון שקט לפני שיחזור לו הדיבור. לפרקים.

אני חושב שכל אחד מאיתנו, שהיה שם ויצא משם, יכול להעביר את הלילה במחשבות. כמו איזה בוגר מלחמה שעליה מדברים בלחש. בלי אותות מהמלחמה ההיא, רק אותות בגוף.

הסלואו מושן במסדרון המוכר הלילי של מחלקה 2.

ככה אני אעמוד ואחשוב. חצי שנה הייתי שם.

 

 בילינסון, תחילת ספטמבר 2012

(שלושה שבועות לפני המעבר לבית לוינשטיין)

פקחתי את עינַי.

אני רואה פרצופים.

אני רואה את אלכס אנסקי.

מוזר.

מה אלכס אנסקי עושה פה?

יכול להיות שהתעלפתי ברדיו?

כנראה שזו שבת.

הוא משדר שעה לפנַי.

רציתי להגיד משהו,

אבל עצמתי את עיני ונרדמתי.

 

פקחתי שוב את עינַי.

בילו.

אני מנסה לחייך אליו. אני מזיז את העיניים.

קרן רוברטס. היא מנסה להגיד משהו. מסתכל עוד הצידה:

שלמה גרוניך. מסתכל עלי כאילו הוא אלמנה.

אני רוצה להרגיע אותו. כמו תמיד.

גיא מרוז.

נרדמתי.

 

פקחתי עיניים.

המשפחה שלי. כמו תמונה. מיקה. ועמליה. ונילי. ומתן. ומרים. הם כולם מוציאים לי לשון. למה הם מוציאים לי לשון? מוזר. כולם ביחד. עם הלשון בחוץ! מה זה צריך להיות? למה הם מתכוונים? גם אני יכול להוציא לשון. מה הם רוצים? אז הוצאתי לשון. עמליה קפצה: "הוא הוציא לשון! הוא הוציא לשון! יש! הוא ידבר!"

נרדמתי.

 

הוא ואני, שנה וחצי אחרי…

 

בלילה־בלילה יש לנו, לאשתי ולי, לילה לא מוצלח. אני לא יודע לָמה, זה מאז שחזרתי מבית לוינשטיין. היא, יש לה סיבות משלה: ההסעות שלי לבית החולים ובחזרה, ההאכלה שלי, התרופות שלי, ונוסף לזה הבת שלנו, שהיא מעל גיל עשרים, שכחה את המפתח שלה. אני, יש לי עניינים שאני לא יודע מה הם, אבל הם שאריות מימים קודמים: זריקה נגד כאבים לכתף, ועוד לא יודע מה…

אני לא יודע כמה פעמים נילי קמה וחזרה, אבל אז קרה משהו מוזר, מוזר ביותר. הוא אפילו חצה את הגבול של הדברים המוזרים שקורים לנו עכשיו בָּרגיל. היא נכנסה למיטה, רכנה אלי ונתנה לי נשיקה. זה הכול. זה לא היה משהו שהרעיד עולמות, זה לא היה אישור שהיא אוהבת אותי, זה לא היה אישור שאני בסדר. זה היה כמו קו הגנה במירוץ המטורף, שבו אני סוס מירוצים במירוץ לא נגמר.

כי יוצא שכל הזמן אני במירוץ נגד משהו. בעיקר נגד הזמן, אבל לא רק. כי כשאני קם בבוקר הכול זה משימות. מהרגע שאני פוקח את עיני ומסיר את השמיכה עם היד הנכונה או עם היד הלא נכונה, אני נעמד, יציב או לא יציב, ומיד אני בפול־ווליום של ריכוז. ואני חייב להצטיין כי אני לא רוצה לבוא בטענות לאף אחד. הכול זה אינסוף פרטים שבשביל אחרים הם מה בכך.

כך זה, למשל, כבר בַּדלת של חדר האמבטיה, כי לנו אין על הרצפה שטיחון. אנחנו שנים מדברים על לקנות אותו. בינתיים מה שמונח שם זאת מגבת מלוכלכת של מישהו מאתמול. אבל אתמול היתה אצלנו העוזרת, אז אין שום מגבת מאתמול. אז אין לי יציבות. ולא נעים לי להתלונן. זאת בסך הכול התחנה הראשונה של היום.

או במקלחת: אם המים חמים מספיק והעמידה שלי יציבה, אני פתאום שם לב שהמנקה שמה כל דבר במקום. עכשיו לך תגיע עם היד הימנית למתקן של השמפו. אז עכשיו אתה צריך לסגור את המים, לפתוח את הבקבוק של השמפו, להחזיק את השמפו כדי שלא יתהפך, להרים את הפקק, לשים יד כדי שהנוזל יצא לכף היד, ועכשיו אתה צריך להפוך. ואם השגת גם את זה, אז ההצגה חוזרת על עצמה בערך שלוש פעמים עם הסבון הנוזלי.

הקרב הזה ממשיך בכל טקס הניגוב של הגוף. כך גם בטקס צחצוח השיניים, כך גם לגבי מה ללבוש, וכך גם לגבי ההחלטות מה לאכול, מה לשתות. כל נקודה היא הכרחית לגבי המצב־רוח שלך. אתה מתגייס בכל מאודך להסביר את מצבך, אלא שיכולת ההסבר שלך מוגבלת ביותר.

אני אסביר בפעם אחרת את אופי המירוץ שהופך אותך לפרש מירוצים, אבל פתאום יש את הנשיקה הזאת. פתאום. ואתה שואל את עצמך: מאיפה?

כשאתה מקבל סתם נשיקה, אתה בסדר. אתה בסדר. מנוחה למוח. באמצע הלילה, בלי סיבה לכלום, לא עשית כלום — וקיבלת אור ירוק. זו לטיפה למוח. כאילו באמצע הלילה אומרים לו: תירגע, תירגע, תמשיך לנוח. אני לא אויב שלך, אתה בכלל רצוי פה, אין מלחמה שאתה צריך להילחם בה. הרי הדין הוא שברגע שתפקח עיניים אתה נקרא לדגל. אבל עכשיו תישן. אוהבים אותך פה. בעיקר כשיש לילה נורא.

כשאני מקבל את הנשיקה אני מייצג שניים: הראשון זה אני, ואני מבין את הנשיקה לטובת המוח שלי. הוא השני. הוא ישן לידי. הוא לא יודע אם הוא חי, אם הוא ער. מין מצב כזה שספק אם הוא חי. הנשיקה היא עדות לכך שמצב העניינים בעולם הוא לטובתו. אתה יודע שמותר לך לתת לו רשות כמה שיותר לא להיות. הוא יכול פשוט לנוח. זה לא פשוט. הוא מקבל רשות למות בתוך החיים.

אני מייצג אותו, את המוח. הוא לא מבין הרבה בחיים. עכשיו שנינו צריכים לנוח.

 

*

המוח שלי יש לו קיום משל עצמו. יש לי מעט השפעה עליו. כשהוא קם, הוא מיד רוצה איכשהו להצטיין. הוא כל הזמן צריך להצדיק את הערך שלו. הוא לא זקוק לשום תמיכה או עידוד. עכשיו העירו אותו והוא יוצא למלחמה. אני יכול לבקש זמן לעצמי אבל הוא נטול פניות. קשה לדבר איתו על רגשות. כל מה שהוא יודע — או שהצלחת או שלא הצלחת. אני יכול להצדיק את עצמי איכשהו, לייצג אותו, בסיפורים — לא היה נוח, המזרן לא מהסוג הטוב, הייתי רעב, הייתי עייף… אבל הוא כמו עבד שלא מעניין אותו כלום. עבד רק לכללי התחרות הפנימיים של מה שהוא רשום אליו כנראה. גם המעבָר מעניין לעניין, נגיד מפיזיותרפיה לריפוי בעיסוק, לתקשורת, לתרגולת של אחת השיטות, אותו זה לא מעניין מה אני עושה. זה לא מעניין אותו. צא לדרך ועכשיו אנחנו נוכיח שאנחנו טובים יותר. גם אם אין מים חמים באמבטיה, גם אם יש מים חמים באמבטיה — הוא בשלו. לכן אני חייב להשגיח עליו. אני יודע שהוא זקוק למשהו, למנוחה אינסופית. אני רוצה להגיד לו: זה בסדר, אתה ממש בסדר, אתה ראוי למנוחה הזאת. ואם גם קיבלת פתאום נשיקה ואתה כאילו בכלל לא צריך אותה, אז מגיע לך.

כשעוד הייתי בבית החולים היה הדבר שב ומתרחש. החלוקה ביני לבינו. בין המוח לביני. לילה־לילה כשהיינו מתפנים לשינה והוא היה נרדם ממש שעות לפנַי, אז הייתי מרשה לעצמי קצת להרהר. וגם כשהאחות נכנסה לחדר ושאלה אם לקחו לי לחץ דם או נרדמתי, או אם לפַנות את הבקבוק של השתן, הייתי עושה לה: ששש… הוא ישן. והיא הבינה, חייכה אלי ואמרה: "אני מבינה, אני מבינה, זה בסדר. תמשיכו לישון."

 

במילה אחת: נילי

 

בגללה אני חי. נקודה. כשקיבלתי את האירוע, מד"א אומרים שאני התנגדתי. כאשר הפרמדיקים של מד"א עזבו את הבית ונסעו להם, אני הייתי מוטל על הרצפה בסלון, לא בהכרה, וכולם לא ידעו מה לעשות.

ואז נילי, בכוחות פלא, התעוררה לקרב הנוראי של החיים שלה. היא נלחמה נגד כל הסיכויים, גררה אותי מגולגל בשטיח לבית חולים מאיר, ואחר כך לבילינסון, ואחר כך לבית לוינשטיין, וגם שם היא לא נרגעה.

היא הושיטה את ידה לארץ המתים, שם היא החזיקה את היד שלי בעומק של הצד השני, כל הכוחות היו אז הפוכים, היו כנראה כוחות והם משכו אותי למטה, הם משכו אותי להמשיך במדרון, וחשבתי לא במודע שמספיק, אפילו שמעתי את ההד החלקלק של הפרוזדור, אבל היד של נילי, האצבעות, אמרו רק דבר אחד: תחזיק חזק, אל תיכנע.