חדשות ועדכונים

25 אפריל

יאללה מכות / פתיחת הסיפור "חייב לראות קב"ן" מאת רועי חסן

:נכתב ע"י 2 תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

חייב לראות קב"ן

 רועי חסן

 

זה יכול להיות כל מקום. נגיד רחוב, סתם רחוב, אולי יער, מרחב פתוח כלשהו. חלל ללא קירות, ללא תקרה, זאת אומרת, לא חדר. בעצם אי-אפשר לדעת, זה גם יכול להיות חניון ריק. אני רואה אותו הולך רק כמה עשרות מטרים בכל פעם, עד שהם מזנקים עליו והוא קורס. לפני כן הוא מדדה באיטיות, מגשש באפלה, כמו בתוך בטן של לווייתן, לבוש בגדי ליצן עשויים טלאים צבעוניים שבוהקים על הרקע השחור. ביד ימין הוא מחזיק חוט קשור לשלושה בלונים אדומים. הפנים שלו מאופרות לבן, עיגול כחול ועיגול ירוק מסביב לעיניים, חיוך גס מצויר בשחור עבה מאוזן לאוזן וכדור אדום על האף. הראש שלו נטול פאה צבעונית מתולתלת. השיער שלו קצר, שחור שהאפיר ברובו. פאות הלחיים תפוחות, ופלומת השיער שעל המצח מודבקת שמאלה, מכסה מעט את מפרצי ההתקרחות.

קודם הבלונים מתפוצצים בבת אחת. אחר כך הוא כבר קורס על הברכיים. הם מתנפלים עליו. אחד מהם מחזיק אלת בייסבול, לפעמים אני חושב שהם שלושה, לפעמים הרבה יותר.

אבא שלי סופג את המכות בשקט, מדי פעם פולט אנחה דקה, כמו מישהו שדפק את הזרת בשולחן כשכל הבית ישן, והוא נקרע בין הכאב העז לבין החשש להעיר את הישנים. כשהבחור עם האלה מתלבש לו על פיקות הברכיים, הוא צורח בקול דק וגבוה. אני מנסה לזהות את סוג הצרחה, אם יש לה הד שמתאים לחלל סגור וגדול או פתוח והררי, או שהקול בכלל חנוק ומתאים לחדר. זה גם השלב שבו אני מתחיל לבכות.

הוא שוכב על הגב, והם בועטים בו. אחד בועט לו בצלעות ואחד בועט לו בראש, זה עם אלת הבייסבול נעול באמוק על פיקות הברכיים.

תמיד כשאני מגיע הם כבר לא שם. סוליות הנעליים שלהם על האספלט הן הסימנים היחידים שהם משאירים. סוליות נעליים טבועות בדם על האספלט ועל אבא שלי.

ליצן שוכב בתוך שלולית דם, מדמם מכל מקום. אני רוכן מעליו, אפילו עכשיו הוא משתדל לשמור על איפוק, להראות כמה שפחות, למרות שניכר עליו שהוא מת מכאבים. החיוך שמצויר על הפנים שלו מרוח בדם שהספיק להיקרש. הצבעים כהים ועזים. הוא מביט בי בעיניים מדממות, הלב שלו פועם בפראות והמבט שלו מת, חסר מבע, כמו עגל בבית מטבחיים. אני לא מצליח להבין אם הוא מזהה אותי, אבל מניח שלא. הוא כבר מת, אין כל משמעות לאוויר שעולה מהחזה שלו, אלה פרפורי גסיסה, נשימות אחרונות. אני מנסה להגיד לו משהו, ונאלם. האבא נעול לי בגרון.

 

* * *

 

התעוררתי באוהל, לבוש מדים ונעלי צבא חומות. מישהו העיר אותי כדי שאחליף אותו בשמירה. לא הכרתי את המישהו הזה. לילה ראשון בטירונות, אני עומד רדום בפתח האוהל ושומר עליו בידיים חשופות. הם קוראים לפיגור הזה טירונות. מאז שאבא שלי מת, זאת היתה הפעם הראשונה שחלמתי את החלום עליו. לפני שהוא מת חלמתי את החלום הזה כמעט בכל לילה. במשך שנתיים אבא שלי מת לי כל לילה.

הייתי אמור להתגייס לשריון וסירבתי להתפנות. אחרי עשרה ימי מעצר בבקו"ם, אחד המפקדים, עם אף עצום וכיפה בגודל פקק של קולה, הבטיח שאם אסכים לעלות על האוטובוס שנוסע למחנה סנור ואעשה טירונות של תומך לחימה בצנחנים, יסדרו לי להיות טבח בבסיס בבית לִיד. ״זה גם קרוב לבית וגם שבוע-שבוע״, הוא אמר.

אמרתי לו שהדבר היחיד שאני מסכים לו עכשיו זה לראות קב"ן שיוציא אותי מכאן או שידחה לי את הגיוס, שיעשה איתי מה שנראה לו, לא אכפת לי מה יהיו ההשלכות, אני צריך להיות בבית עכשיו, חייב להיות בבית עכשיו. אמא שלי לא איפשרה לי לשקוע במוות של אבא. מהר מאוד הבנו שהחובות הכספיים לא מתו איתו. הדיכאון הכריע את אמא שלי, היא נכנסה למיטה ולא יצאה, לא לעבודה ולא לשום מקום. הייתי אכול דאגה אליה ולאחי הקטן, אלוהים יודע מה עובר עליהם עכשיו.

המפקד טען שלא ייתנו לי לראות קב"ן עכשיו, ושאחרי שכבר עברתי את שרשרת החיול אין שום סיכוי שהגיוס שלי יידחה, כי בפועל כבר התגייסתי ואני חייל לכל דבר ועניין. הוא ממש התחנן שאעלה על האוטובוס, נשבע שזאת ההצעה הכי טובה שאקבל. הוא ביקש שאסמוך עליו ושהוא לטובתי. הוא גם הבטיח לי שכשאסיים את הטירונות ואגיע לבסיס בבית לִיד, לא תהיה לי שום בעיה לראות קב"ן.

עליתי על האוטובוס. רציתי למות ובינתיים הסתפקתי בשינה חטופה. נרדמתי עוד לפני שהאוטובוס יצא מהבקו"ם, ואחרי כמה זמן התעוררתי בגלל הפלאפון שרטט לי בכיס המכנסיים. המספר שעל הצג לא היה מוכר ובכל זאת עניתי. זה היה אחי הקטן, שאמר שאני צריך להפסיק לדאוג לו, כי הוא כבר ילד גדול וכבר עבר כמה דברים בחיים שלו. שאלתי אותו מה זה הטלפון שהוא מתקשר ממנו, והוא אמר שזה טלפון ציבורי כי ניתקו את הקו בבית. שאלתי אותו מה שלום אמא, והוא אמר שהיא בסדר, רק עייפה, אז הוא נותן לה לנוח ודואג לה לכל מה שהיא צריכה. הוא גם אמר שהיא ביקשה ממנו להגיד לי שהיא מתגעגעת אלי ושאני חסר לה, ושהיא יודעת שאני לעולם לא אעזוב אותה, לא כמו אבא, שבמקום להתמודד כמו גבר בחר להתאבד.

"אתה יודע שאבא לא באמת התאבד, נכון?" שאלתי את אחי הקטן.

"אני כבר לא יודע כלום," הוא ענה.

 

* * *

 

צריך להיות ממש מיואש או ממש מטומטם כדי להתאבד דווקא באמצעות משאית. אבא שלי לא היה עד כדי כך מיואש ובטח שלא מטומטם. הוא גם לא התאבד, זה הכי לא מתאים לו. כנראה שסתם היה לו מזל רע. אם כבר, להיות במקום הלא-נכון בזמן הלא-נכון — לחצות כביש שולי בשטח עירוני בדיוק כשמשאית שאיבדה את הבלמים דוהרת לכיוונך — זה דווקא בול אבא שלי. מצבו הנפשי המעורער לא שיחק לטובתו. יש סיכוי טוב שעד עכשיו, שלושה חודשים בקבר, עדיין אין לו מושג מה פגע בו והפך אותו מאכל לתולעים בחלקת קבר צדדית בבית העלמין החדש בחדרה.

רוח אביבית חמימה נשבה מעל עצי המחט, ובכניסה לבית העלמין עמדו שני אנשים. הם היו זרים, זאת אומרת לא משלנו, המבוגר מביניהם טען שזה היום הכי יפה שהיה השנה, והשני הסכים איתו. ובכל זאת, למרות מזג האוויר הנוח, רק קצת יותר מעשרה אנשים הגיעו כדי ללוות את אבא שלי לבור. ניסו, אחיו הבכור, היחיד מארבעת אחיו ואחיותיו שנכח בהלוויה, ביקש לדקלם את "שחקי שחקי". הרגשתי שאזכור החלומות עלול להכביד עלי, וחוץ מזה, מה הוא עף עלינו עם התל-אביביוּת התרבותית שלו? מה לאבא שלי ול"שחקי שחקי"? אז שיקרתי ואמרתי לו שאמא ביקשה שיהיו כמה שפחות דיבורים מיותרים. ניסו עשה פרצוף נעלב, אבל לזכותו יאמר שהוא הבין עניין ולא עשה דרמה מיותרת. הוא כנראה תיאר לעצמו שהמחשבה על אבא שלי, אח שלו, מה שנשאר ממנו, קרוע לחתיכות בשר בתוך הטלית הגדולה של חברה קדישא, היא בלתי נסבלת עבורה, והבין למה היא רוצה שיטילו אותו לבור ויגמרו עם זה.

לפחות היה מניין, גם זה משהו. ניסו ואני קראנו עליו קדיש זריז. אמא שלי ואחי הקטן — שעוד לא הגיע לגיל מצוות — בכו מעל הבור. אני לא הזלתי אפילו לא דמעה אחת.

אבא שלי לא היה דברן גדול, אבל היו לו כמה סיפורים שהוא שחק עד העצם, סיפורים שמרוב ששמעתי אותם, די בכך שאעצום את העיניים והקול שלו עולה וצף מולי. אחד הסיפורים היה על ימיו האחרונים של סבא בבית החולים, כשהסרטן אכל לו בתיאבון גדול את האיברים הפנימיים בחלל הבטן; אחרי שכל הרופאים שבדקו אותו היו משוכנעים, ללא יוצא מן הכלל, שנותרו לו ימים ספורים לחיות. אז כשאף אחד לא היה בסביבה אבא שלי הגניב לו קוניאק אל מיטת חוליו. "אם הוא הולך למות, אז לפחות שימות מבסוט עם הקוניאק שכל כך אהב." הרופאים צדקו, סבא שלי באמת החזיק פחות משבוע, ובהלוויה שלו, ארבעת ילדיו שלא ביקרו אותו — אפילו לא פעם אחת — בזמן שהוא גסס בבית החולים, בכו ללא הכרה. והוא, שלא עזב את מיטת אביו מרגע כניסתו לבית החולים, לא הזיל דמעה אחת.

אבא שלי טען שהוא לא בכה אף פעם. אני יודע שזה לא נכון. אפשר להגיד עליו הרבה דברים, שקרן זה לא אחד מהם, ובגלל זה אני מאמין שהוא פשוט שכח את אותו ערב שישי שהוא הוריד לי סטירה בפעם הראשונה, וגם האחרונה, אחרי שהצקתי לאחי הקטן וצחקתי עליו שהוא שמן.

למרות שהוא הוריד לי וואחד סטירה, ולמרות שכבר עברו מאז שנים לא מעטות, אני זוכר בבהירות, כאילו זה קרה אתמול, שבכיתי מההלם שהוא הרים עלי יד ולא מעוצמת הסטירה. אין לי דרך לדעת, אבל אני משוכנע שזה מה שגרם גם לו להתחיל לבכות. אם לא הייתי משוכנע בכך, הייתי חושב שהוא בכה בגלל שהוא ראה אותי בוכה. אני יכול להבין למה הוא מחק את הרגע הזה מהזיכרון שלו, בכל זאת, זאת היתה הפעם הראשונה שהוא הרים יד על הבן שלו, דבר שלא חשב שיקרה לו לעולם. בתור אחד שקיבל סטירות על ימין ועל שמאל מאבא שלו, היה חשוב לו לא להיות אבא כזה לילדים שלו, גם אם כשסיפר על המכות שהוא חטף בתור ילד, הוא תמיד הצדיק את אבא שלו וטען שכל מכה שהוא קיבל הגיעה לו, ולא רק שאבא שלו לא היה מרביץ סתם, כי הוא היה איזה סדיסט או אדם אלים במיוחד, אלא שהמכות שהוא קיבל ממנו — בעיקר כשהוא תפס אותו פעם אחר פעם מסתובב עם כל מיני פושטקים שדירדרו אותו לפשע — הצילו את חייו, לא פחות.

 

25 אפריל

היׂה היתה / פתיחה

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

1

"אנו חושבים שאנו יכולים להתחיל במשימה כזאת ובכל זאת, איננו מסוגלים, הכול פועל תמיד נגדנו ונגד משימה כזאת, לכן אנו מהססים ודוחים אותה עוד ועוד ואיננו מגיעים לעשותה, לכן הרבה עבודות רוחניות שצריך היה לעשותן לא נעשות, לכן טיוטות רבות כל כך שנמצאות בראשנו כל הזמן, שנים, עשרות שנים, נשארות בראשנו. אנו ממציאים כל מיני תירוצים שלא להתחיל בעבודה, אנו משביעים כל מיני רוחות, שהן רוחות רעות, כדי לא להתחיל במה שצריכים היינו להתחיל. זאת הטרגדיה של מי שרוצה לכתוב דבר־מה, הוא קורא שוב ושוב לכל מה שמכשיל את הכתיבה." תומס ברנהרד, "מחיקה"

 

ראיתי את פזית בחטף, כמו רמז, כאילו היא עברה לרגע (או אני עברתי לרגע). זה היה ברחוב ויזל בתל אביב בתחילת שנות התשעים. למדתי אז בחוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל אביב, וביקרתי אצל רותי חברתי שלמדה איתי וגרה שתי קומות מתחתיה. פזית צילצלה בפעמון, וכשהדלת נפתחה היא נשענה על המשקוף, עישנה ודיברה מן המפתן כמה דקות. זה התחיל מענייני ועד הבית והתפצל לנושאים אחרים (אני לא זוכרת אם מישהי מהן היתה בוועד הבית, או שהן דיברו על הבעיות עם ועד הבית). כשרותי קראה לה פזית, אפשר היה מיד לראות ולשמוע שהשם המופז הזה מודבק עליה. ממה שהיא אמרה שם בתוך הסיגריה והמשקוף, היה ברור שהיא חכמה מאוד. פתאום היה מפל של צחוק שהתחיל ממנה ותפס גם אותנו. הפְּנים שלה זהר החוצה והחוּץ שלה הכה בהזנחתו. כשהלכה, שאלתי את רותי עליה, היא לא ידעה להגיד כמעט שום דבר נוסף על מה שראינו שתינו.

אחר כך — עם השנים — כל כך הרבה אנשים שהכרתי הכירו אותה. למרות שהיא מיעטה מאוד לצאת מהבית. בהתחלה אלה היו צירופי מקרים (או צירופים סוציולוגיים), עד שזה הפך למין מנהג ששאלתי אנשים אם הם הכירו במקרה את פזית. נוצרה (או אולי זאת אני שיצרתי) מין רשת מאלה שהכירו אותה, חלקם בלי לדעת בכלל על האחרים. ואז התחלתי לראיין גם אנשים שלא הכרתי כדי לשאול אותם עליה, ואני עדיין מראיינת. עדיין לכודה ברשת פזית, בלי יכולת לתת תשובה ראויה לשאלה ששואלים אותי שוב ושוב, למה אני עושה את זה.

 

2

 

פזית מחקה כל מה שהיה לה, כל מה שהיא עשתה. היא מחקה תוך כדי ומחקה בדיעבד. וכשידעה שתמות הקדישה את עצמה למחיקה.

פזית מתה ב־29 בנובמבר 2002. היא היתה בת חמישים ושש.

 

דפי היתה אז בלונדון וכתבה על מותה של פזית בזמן אמת למי שהיתה אז הפסיכולוגית שלה:

"פזית מתה ביום שישי. מרים התקשרה אלי ללונדון וסיפרה לי. מרים היתה בניו יורק וחזרה לארץ כדי להיות עם פזית בבית החולים, שם היא היתה מאושפזת בשלושת השבועות האחרונים. פזית ידעה שהיא עומדת לאבד את ההכרה כי היא הסכימה, אחרי חודשים רבים של סבל, לקבל מורפיום. עד אז היא סירבה, כי היה לה חשוב מאוד לשמור על צלילות.

"פזית אמרה לי: 'הבעיה שלי היא שאני גם החולה וגם המשפחה של החולה. אני צריכה להיות צלולה מספיק כדי לטפל בעצמי.' בפעם אחרת אמרה לי: 'את כל הבעיה שלי אפשר לסכם במילה אחת: שניצל. הכול יושב אצלי על השניצל הזה. אפילו לא הפכתי את זה לעוגיות מדלן.' היא אמרה שזה מה שתמיד היה חסר לה, משהו פשוט, בסיסי, מזין. היא אהבה מאוד שניצל עם תוספת של כוסמת. לפעמים הייתי מביאה לה שניצל מכל מיני מסעדות שהיא הכירה, אבל אף פעם זה לא היה זה: לפעמים זה היה קר מדי, לפעמים גדול מדי, לפעמים קטן מדי, לפעמים הבאתי את זה מוקדם מדי, לפעמים מאוחר מדי. ולפעמים זה היה בדיוק מה שרצתה, בגודל שרצתה, בשעה שרצתה, אבל זה עדיין לא היה זה, כי זה נגמר.

"פזית תרמה את גופה למדע, לא היתה לה הלוויה. הרבה פעמים, במקרים כאלה, עושים הלוויה מאוחרת, גם אם סמלית, אבל היא תרמה את עצמה באופן מוחלט, היא לא רצתה שיישאר ממנה כלום, אפילו לא תמונה (ממעט התמונות שלה ששמרה, עם ההורים שלה או עם החתולה הראשונה, היא גזרה את הראש שלה או הדביקה עליו מדבקה), אפילו לא ספר (היא מחקה מהספרים שלה את כל ההערות שכתבה בהם. עברה עם טיפקס משני צדיו של הדף, כדי שאי־אפשר יהיה לראות כלום, גם מול האור, ואחר כך חילקה את הספרים שלה בין חברים. את אלה שהכי אהבה זרקה למכלי הוועד למען החייל, כי שם היתה יכולה להיות בטוחה שייגרסו), אפילו לא קבר."

 

 

 

 

 

 

16 אפריל

הדרך לוורנאסי / פתיחה

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

יואל

1

 

הרכבת לוורנאסי יצאה לדרך. יואל הניח את היומן על ברכיו והביט דרך החלון. ברגע מסוים הוא לא חשב יותר. הוא הרגיש את זה. הרגשה שקשה לתאר במדויק. מילים אף פעם לא היו הצד החזק שלו. לרגע או שניים הוא היה רפוי, מנוער מהכול. לרגע או שניים הוא היה אדם בתוך רכבת נוסעת וזהו.

רק לפני כמה שעות נפרד מאביגיל, ועכשיו הוא שוב לבד, נוסע, בהודו. עם היומן של רועי והמצלמה של רועי ומדריך הטיולים וכמה בגדים ומגבת וכלֵי רחצה ופנס. לבד עם המחשבות והקולות וסערות הנפש. אלא שהפעם הלבד הזה היה קצת יותר נסבל, היה בו משהו יותר מרוכך ופחות דוקרני, לבד עם איזה אופק חמקמק, נקודה עדינה על התפר שבין החיים שיהיו לבין החיים שכבר לא.

*

 בערך שעה לפני כן הוא עלה לרכבת בתחנה המרכזית של דלהי ומצא את מקומו בקרון השינה הממוזג. אחריו נכנס זוג הודים מבוגרים, על סף זקנה. שניהם היו ממושקפים, ותווי פניהם דומים. הם סידרו את מטענם בתאי האחסון, החליפו ביניהם כמה מילים שקטות והתיישבו מול יואל. על אף גילם המבוגר, ניכר בעיניהם איזה תום ילדותי, זֵכֶר לנעורים רחוקים. הם נראו כאילו לבם טוב עליהם, והם אינם ממהרים לשום מקום. כל נוכחותם הקרינה אצילות ושלווה. מופת של רוגע פנימי. כפות ידיהם נראו חזקות למרות שהיו רזות וחרושות קמטים. פניהם היו דומות ותנוחותיהם כמעט זהות, אולי כתוצאה של שנים רבות ביחד. זרועותיהם היו שלובות זו בזו בנדיבות, ומולם ישב יואל שחיבק את המחברת של רועי בשתי ידיו והצמידה לחיקו.

האישה לבשה סארי סגול שכיסה כמעט את כל גופה. הגבר, שהיה צנום וגבוה, לבש חולצה לבנה וחליפה דהויה בצבע בז'. היתה לו ארשת פנים מכובדת, חגיגית, אם כי במבט מעמיק יותר ניכר שהוא אינו מייחס לעצמו חשיבות יתרה. האישה סידרה את הסארי סביב כתפה, היטיבה את משקפיה והניחה את כפות ידיה על הברכיים.

לאט-לאט החלה הרכבת לנוע על הפסים ולצאת מן הרציף, ויואל הבחין באצבעות ידיהם נוגעות-לא-נוגעות אלה באלה לרגע או שניים. הגבר עשה רושם מנומס כאשר מבטו סקר את האיש שמולו, הינהן לעצמו וכבש חיוך כשחלף על פני המחברת הצמודה אל חזהו. הוא כמובן לא ידע שהמחברת היא יומן המסע של רועי. אבל רגע ארוך הוא חייך כאילו הוא יודע מדוע יואל נוסע לוורנאסי, עיר המתים הקדושה.

יואל לא שאל אותו לפשר חיוכו, רק השיב לו בחיוך קטן משלו. משום-מה חש שהם מבינים זה את זה.

  *

 הרכבת צברה תאוצה וגם השקט הצטבר בה, ויואל בתוכו. שני ההודים עצמו את עיניהם בתיאום מושלם והשעינו את ראשיהם על כריות המושב. יואל נשם נשימה עמוקה והפנה את מבטו מן הזוג האצילי אל הנוף המתחלף הנשקף מבעד לחלון. בבואתו נשקפה מולו לכמה שניות ונעלמה כשעיניו הביטו הלאה, מעבר להשתקפות שלו, בזמן שבראשו שוב חלפו תמונות וקולות מן השבועות האחרונים בארץ המוזרה הזאת. תמונות של מָאלָה ושל קיסוֹ, דיבורים מקריים עם מטיילים אחרים, פנים שנחרתו בזיכרונו, המֵיין בזאר של דלהי עם הריח החזק ההוא, ריח של קטורת, תבלינים, עשן ועוני. והרחובות של רישיקש, עם הבאבות הצבעוניים, הגשם הפתאומי והפסקות החשמל. ההרים של דרמסאלה והנזירים הטיבטים הכתומים.

ואביגיל, שממנה נפרד לא מזמן וכעת דמיין אותה בטיסה שלה, קוראת ספר או מנמנמת, ואולי לא מנמנמת אלא ערנית, מסתכלת דרך החלון כמוהו. לפחות היתה אביגיל, לפחות הסוף תפס את רועי מאושר, אמר בלבו.

לשם שינוי היה לו זמן להירגע ולשקוע במושב, אחרי הימים האחרונים, הסוערים כל כך. פתאום הוא קלט שמחר ימלאו שלושה חודשים בדיוק. לא ייאמן, איך לא שמתי לב קודם, השתומם יואל. שלושה חודשים מאז אותו יום שלישי רגיל שבו חייו נשברו לשניים, כשעמד מול הכיריים במטבח הבית ברחוב החלוץ בבית הכרם, והכין לעצמו חביתה לארוחת ערב. ברדיו התנגן הפתיח של "התוכנית הכלכלית" בגלי צה"ל. בשניות הראשונות חשב שהדפיקות שהוא שומע אינן קשורות אליו, עד שהחליש את הרדיו, הוריד את המחבת מן האש ושמע בבירור שמישהו דופק על דלת הבית.

 

2

דרך העינית ראה שלושה גברים מבוגרים. הוא פתח את הדלת, ואחד הגברים אמר בסבר פנים חמור וזהיר, "שלום, אתה יואל גונן?"

"כן," השיב יואל, קצת חושש.

"אפשר בבקשה להיכנס?" שאל האיש בנימוס.

"מה קרה?" שאל יואל, שכבר הריח שמשהו לא טוב קורה פה.

"לי קוראים מוטי וזה יגאל, אנחנו ממשרד החוץ, וזה ד"ר דותן, רופא," אמר והצביע על האיש השלישי, שאחז בתיק שחור מלא רוכסנים. אותו מוטי הושיט את ידו, ויואל לחץ אותה בלית ברירה. השניים האחרים הינהנו. "מר גונן, בוא ניכנס ונשב, ברשותך."

"אני לא צריך לשבת," השיב יואל בקוצר רוח. "תגידו לי מה העניין."

"בבקשה תשב," אמר הרופא.

יואל נכנס מהר לסלון, והם אחריו. כולם התיישבו, מוטי לידו והשניים האחרים מולו. מיליון מחשבות עברו לו בראש בשניות האלה, כולו מתפלל, רק לא זה, רק לא זה.

"אתה אבא של רועי גונן?" שאל מוטי.

"כן. מה קרה? קרה משהו?" שוב אמר לעצמו, רק לא זה, רק לא זה, תוך שהוא נזכר בסיוט שממנו חשש בעבר, בשנים של רועי בצבא, בנח"ל.

"תשמע, יואל, אני מצטער מאוד. היתה תאונת בהודו, בדרמסאלה, רועי נהרג," אמר אותו מוטי, הניח יד על כתפו של יואל, והמשיך. "האופנוע שלו כנראה החליק ונפל לתהום, בהרים בצפון הודו ליד מקום שנקרא בַאגסוּ. לא היו עוד מעורבים בתאונה. הוא היה לבד. צר לי מאוד להיות זה שמבשר לך את זה."

יואל לא הגיב, הקרקע קרסה תחת רגליו, הדיבור נשלל ממנו. הוא נשם בקושי וגימגם, "מה, מה…"

"אני מצטער, כולנו כאן משתתפים בצערך," המשיך איש משרד החוץ. "אנחנו מטפלים בהבאת הגופה לארץ, היא כבר בדלהי, ועוד מעט תהיה על מטוס לישראל, אני מציע שאולי נתקשר לקרובי משפחה שלך, למי שתגיד, בינתיים נישאר איתך כאן."

יואל לא הגיב, פיו לא הצליח להגות אף מילה, והוא גם לא ממש שמע. מה שהוא כן שמע בתוכו היה את קולו שלו אומר, אני חייב לנסוע לשם, אל רועי, אני נוסע להודו.

 

*

 

במודעת האבל ביקש להקטין את מספר המבקרים, על כן הוסיף "נא להימנע מביקורי תנחומים". לא היה לו עניין בשיחות הניחומים האופייניות, שיחות מנומסות, צפויות ומיותרות לכל הצדדים. שרה ועפרה, האחיות של נורית, התמקמו בבית, תפסו פיקוד על המטבח ודאגו לכיבוד, וגם בעליהן וילדיהן היו שם כל יום. מאיר הגיע מבוסטון מיד כששמע, ועזר לארגן את סידורי ההלוויה. עם מאיר הגיע בנו הגדול, גיא, האחיין שיואל לא ראה אולי עשר שנים וכבר נעשה לגמרי אמריקאי, בן עשרים ושש, מבוגר מרועי בשנה. נוסף להם באו קומץ חברים ומכרים, וכמה קולגות של יואל ממשרד האוצר, וגם כמה חברים של רועי, שתפסו להם פינה בדירה הצנועה בבית הכרם.

במהלך השבעה מיעט יואל לדבר, וגם בפעמים שדיבר לא היה מרוכז, דעתו מוסחת כל העת. אני חייב לנסוע להודו, הזכיר לעצמו. לכל אורך השבעה התאפק לא לפרוק את הציוד שהוחזר על ידי משרד החוץ — שני תיקי גב, אחד גדול ואחד קטן, ששם על המיטה בחדר של רועי — כיוון שרצה לעשות זאת כשיהיה לבד.

אחרי שקמו מהשבעה, כל המנחמים חזרו איש-איש לענייניו. שרה ועפרה הזמינו את יואל לארוחות צהריים וערב. מתי שנוח לך, רק תגיד, אמרו. מאיר נשאר כמה ימים נוספים, אבל יואל עודד אותו לחזור לבוסטון לאיזה כנס רופאים שהוא הזכיר במהלך השבעה, בעיקר משום שפשוט רצה כבר להיות לבד. מאיר התרצה אך הבטיח לבוא שוב בקרוב, ויואל התפנה ויכול היה סוף-סוף לפתוח את התיקים של רועי.

 

 

29 ינואר

אני כותבת לךָ מטהראן / פתיחה

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

טהראן, 25 ביוני 2009

המונית נוסעת לאורך קווים אפורים. זה כל מה שאפשר לראות באפֵלה. קווים אפורים, מתארכים לאין קץ, שמנתבים את הדרך לשדה התעופה. מאחורי השמשה, החשֵכה בולעת את המילים האחרונות שנשמעות. כמה אנשים עוד מעיזים לצעוק "אללהֻ אכבר" ו"מוות לדיקטטור" מעל גגות טהראן?

זה לא מאמר, המאמר מת לפני שנולד. רק מחשבה. מחשבה שחולפת בַּמהירות של המונית לאורך הקווים האפורים האלה שנמתחים ונמתחים. הפעם אין זאת עזיבה מדומה. אני עוזבת באמת.

הדקות נוקפות, נדמות כשעות. כמה ארוכה הדרך אל שדה תעופה כשנוסעים אל הלא-נודע! נעים קדימה, מגלגלים שוב את החוט. חושבים על אלה שנעלמו, על החברים שכבר לא עונים לצלצולי הטלפון. על כתמי הדם שעל הכבישים. על החלומות שנרצחו. על האִיומים החרותים על נייר. על הסיפורים שכבר אי-אפשר להעביר הלאה. והפחד הזה שאי-אפשר להתפטר ממנו. אין ממנו מפלט, מן הפחד. אי-אפשר לרסן אותו. זה כמו ללמוד לשחות מהר יותר מהזרם. שוקעים, אוזרים כוח. עד שטובעים.

פתאום הקווים האפורים נעלמים באלומת אור מסנוורת. אני מרימה את ראשי. הגענו לשדה התעופה. העיקר לא להביט לאחור. לרדת מהמונית בשוויון נפש. להוציא את המזוודה, היחידה שהצלחתְ לקחת איתךְ. לעבור את הבידוק של מכונת השיקוף. לשאת את לחיצות הידיים הנתונות בכפפות של השוטרת ברעלה. באשנב הביקורת להציג את הדרכון האיראני, לא את הצרפתי. להסתיר את גוש החרדה מתחת לְפיסה של הצעיף. להגיע אל אולם העלייה למטוס בצעדים מדודים. לעלות למטוס בלי לרוץ. בלי לרוץ, שימי לב. להתיישב במטוס. להתפלל שהדלתות ייסגרו מיד, להתפלל שהן ייסגרו לפני שאנשי הביטחון יפרצו פנימה…

המטוס ממריא. סוף-סוף! ממרומי השמים, המאוזוליאום של האימאם חומייני אינו אלא נקודה בתוך החשֵכה, לפני שהוא נעלם בעננים. על מה את חושבת כשאת בת חורין? על הקווים האפורים האלה שאת יכולה למלא מחדש כאוות נפשך. את אומרת לעצמך שהסיוט נגמר. ששוב תוכלי ללמוד לנשום. האמת היא שרק עכשיו מתחיל הקשה מכול. הקשה מכול הוא לנטוש את איראן ללא-נודע.

 

מכתב לבַּבָּאִי, סבי. פריז, קיץ 2014

עזבתי את ארצךָ בלי להביט לאחור. איך נפרדים לתמיד מן החצי של עצמךְ אחרי שגיליתְ אותו מחדש? בתחילת אותו קיץ של שנת 2009 ביכּתה עיר הבירה האיראנית את מתיה ובתי הסוהר התמלאו עד אפס מקום. בעקבות תרמית הבחירות עברנו מהתקווה הירוקה לדם אדום. חלום השינוי התנפץ אל חומת הדיכוי. ואילו אני, אני חתמתי באי-רצון כתבה ארוכה שסודהּ היה שמור אצלך. כשחזרתי לפריז לא הצלחתי לכתוב כלום. המילים התקוטטו על המקום על הנייר. עוּבדות נגד רגשות. לא הייתי עיתונאית עוד, שבתי והייתי לאזרחית. אבד לי המרחק הדרוש כדי לספר. הנחתי אפוא את העט. זמן רב, רב מאוד, לפני שנזכרתי באותם חרוזים של הַפֶז שנתת לי במתנה יום אחד.

הנצמד אל החשֵכה פוחד מהגל.

נחשול המים מפיל עליו אימה.

ואם יבקש להשתתף במסעותינו,

יהיה עליו להעז ולהתרחק מחול המִבטחים של החוף.

זה היה בפריז, בבוקר אחד של חודש נובמבר 1997. עדיין לא ידעתי זאת, אבל השיר הזה עמד להיות האני מאמין שלי. באותו יום באתָ מאיראן לניתוח לב. התערבות קלה, לא מסוכנת, אמרו הרופאים. הייתי בת עשרים ושלוש. אתה היית מבוגר ממני לפחות פי שלושה והיית בעיני בן אלמוות. כנראה בגלל המרחק שהפריד בינינו תמיד. בביקוריך הנדירים בצרפת היה לך מין שיגעון להתבטא בשירים שלא טרחת לתרגם. כמי שייצג את איראן באונסק"ו בסוף שנות החמישים, הכרת את הַפֶז על בוריו. היית אומר שלמשורר המהולל הזה מהמאה הארבע-עשרה היתה תשובה לכל דבר, ושכתביו יקרים יותר מכל אבן בדולח שבעולם. די שאדם יציץ באחד מהם, לא חשוב איזה, ומיד ינחש מה צפוי לו בעתיד הקרוב. היה בזה משהו מאגי, להקשיב לך מדקלם מה שנשמע לי כלשון עילגת. באותו יום, על מיטתך בבית החולים, טרחת להסביר את עצמך. גילית רצון עז, לא צפוי, להכניס אותי בסודה של שפת מכורתך, גחמה תמוהה. כמין צורך קיומי. בבית, איש לא טרח מעולם להסביר לי את שורשַי. העט שלך החל לפזז מימין לשמאל, מקשט את האותיות בתגים ססגוניים זעירים. מאחורי כל שורה בכתיבתך התמה הזדנב לו תרגום קטן לצרפתית. השיר הזה היה השיעור הראשון שלי בפרסית. אחת מנשימותיך האחרונות.

הסתלקותך הפתאומית תפסה אותי לא מוכנה. כל כך מעט ידעתי עליך. ועוד פחות מזה ידעתי על ארצך. בילדותי שלחתי לך מכתבים מגששים באפֵלה. הייתי מקשטת אותם בציורים צבעוניים של דמויות קבועות. אבא. אמא. אחותי נַסְרין, ואני. דוגמית קטנה של משפחתך המפוזרת על פני תבל בצורת ידיעות בזעיר אנפין כתובות בצרפתית. הכתבות הראשונות שלי… אומרים שהכתיבה משחררת. אני ראיתי בזה בעת ההיא משחק מחבואים עם צלך. ליתר דיוק, פאזל מסקרן שחיפשתי בעקשנות את חלקיו החסרים.

 

כל כך הרבה שנים עברו מאז מותך. כמה מביכה ההרגשה לשוב ולקחת את העט היום, כשאני יודעת עליך הכול. להקדיש לך את המכתב הארוך הזה כשאינך בחיים עוד. כשכתבתי לך מפריז בידי השמנמנות, ידֵי ילדה קטנה, דימיתי לי אותך מעלעל באיגרות שלי על המרפסת הטהראנית היפה שלך שביליתי בה את הקיץ כשהייתי בת ארבע. כי איראן שנשארה בזיכרוני, זיכרון של פעוטה, לא היתה אלא זה: מרפסת מעוטרת בשיחי פוֹרסיטיה, שַלגונים ורודים, ברֵכה מתנפחת להשתכשך בה, וברקע קול הלחנים הפרסיים. אבא שלח לשם את שלושתנו לימי החופש הגדול. זה היה באוגוסט 1978. בדיוק באמצע הגן אמא שיזפה את עורה הצרפתי ופניה מוקפות ביריעות של נייר אלומיניום לקלוט את הקרניים האולטרה-סגולות. למרבה ייאושה של סבתא, שחשבה שהיא עושה מעצמה מַצנֵם. בַּמזרח, הלובן קדוש. לרגלי עץ אפרסמון שיחקו דודנים שלי בשש-בש ולגמו בהנאה מיץ רימונים. טרטור הרדיו ליווה את צחוקם. ואז, לפתע פתאום, פרצה לפינת גן עדן קטנה זו חדשה נוראה. אני זוכרת את צקצוקי הקולות בשפה הסתומה הזאת, שבבת אחת אבדה לה המוזיקליות שלה, ואת אמי אחוזת בהלה, צמודה לטלפון ומלחששת בצרפתית לאבי, שנשאר בפריז: "מתחמם כאן באיראן… קולנוע רֶקס באַבּאדאן הוצת… לא ידוע מי עומד מאחורי זה… ההפגנות נגד השאה הולכות ומתרבות." האירועים האלה, שנשמעו לי כאגדות למבוגרים, בישרו את ראשית המהפכה נגד המונרכיה השלטת. אבל אז לא ראיתי בהם אלא את הגורם הלא-צודק לשיבתנו הבהולה לצרפת.

חודשיים לאחר מכן השתלטה על המסך הקטן בצרפת תמונה אחת. תמונתו של איש בא בימים, מזוקן, שחזותו כשל מכשף, "גַרגָמֶל" בטורבן שחור, צנוף תחת עץ התפוח שלו, בְּארמון ושמו נוֹפְל. האייתוללה חומייני, אויבו של השאה של איראן, מלך חמדן ואכזרי שמבוצר בארמון מצופה זהב. השמועה אמרה שהמכשף מבקש את נפשו ואת מקומו, ושממקום גלותו בצרפת הוא שואף להדיחו מכס המלוכה. אבא, צמוד למכשיר הטלוויזיה בדירתנו שבפריז, לא אמר מילה. הוא צפה וראה, חסר אונים, איך השד הזה מכשף את ארצךָ ממרחקים. שם, רבים השתכרו מהסם המזיק, מאמינים וחילונים. "מהפכה, חופש, רפובליקה אסלאמית!" צעקו חסידיו בקולי קולות. את ההמשך אתה יודע: בשישה בינואר 1979 נשא המלך את רגליו וברח. לא עברו שלושה שבועות, והמכשף שב לטהראן.

בביתנו, בפריז, היתה איראן לנושא שלא מדברים בו. את שֵם ארצךָ, שטעמו כטעם מיץ הרימונים, הס מלהזכיר. בעיתונות הצרפתית הסתכם מעכשיו התיאור שלה בשלוש מילים: אסלאם, צ'אדוֹר וטרור. אבא נהיה חולה מזה. ערב אחד הוא חזר מהעבודה וצנח על הספה. "השוטרים עצרו אותי! הם קראו לי ערבּוּש." הוא, שבגיל אחת-עשרה רשמת אותו לפנימייה צרפתית לפני שחזרת לטהראן בתום השליחות שלך באונסק"ו, לא היה יכול לשאת את הדמות שהציגו לו מארץ הולדתו. באותו יום הוא שינה את שמו ל"אַנרי". חוץ מהאות הראשונה, לא היה שום קשר בין השם הבדוי לבין שמו הפרטי האמיתי, הוֹמָיוֹן.[1] כיוון שלא היה בידו לשנות את ארצו, שינה את עצמו.

מכל זה הסקתי שאני צרפתייה. מאה אחוז צרפתייה. לא היה אצלנו שום דבר שיכול היה להניע אותי לחשוב אחרת. דיברנו בצרפתית. אכלנו בצרפתית. חלמנו בצרפתית. בכל פעם שחזרנו מהחופש הגדול והמורה שאלה אותי לארץ מוצאי, עניתי בלי להסס: "צרפת!" מתוך חיקוי, מן הסתם, וגם מחשש שמא אגרום עוול לאבי אם אגלה מה שנראָה כסוד צבאי. אבל דאגה גדולה אחת הציקה לי. ביקוריך בפריז, שנעשו נדירים יותר ויותר, פסקו לחלוטין ב-1980. בארצך פרץ סכסוך אכזרי וקטלני עם עיראק השכנה, שזכתה לתמיכת רוב מעצמות המערב. בלילות הייתי נתקפת סיוטים כשחשבתי על הפּצצות הנופלות על טהראן. המלחמה, לגבי, היתה משהו שקורה בסרטים למבוגרים. פתאום היא קיבלה צביון קרוב ומוכר יותר. האם חייך בסכנה? איך נראית שגרת היומיום שלכם, שלך ושל סבתא? למה אתם לא באים לחפש מקלט בפריז? הייתי נותנת לכם את החדר שלי, וגם את המיטה שלי, ואת הדובונים שלי. במכתבַי גיליתי לך את אהבתי. תיארתי לך את שגרת היומיום שלנו, את בית הספר, את סופי-השבוע בכפר, את פּאפּא נוֹאֵל[2] וסל הצעצועים שלו, והתפללתי בתמימות שהסיפורים שלי ייתנו לך את הכוח להחזיק מעמד. אבל האם הגיעו אליך האיגרות האלה שלי, שלא נענו?

כשהסתיימה המלחמה, כעבור שמונה שנים, נשמתי לרווחה כשנודע לי שאתה בקו הבריאות. נחמה יקרת ערך. עם השנים גם החלה להתפתח בי המוּדעוּת למוצאי. אבל כוכבה של ארצך לא חדל לדעוך. רב המכר הבינלאומי של בֶּטי מחמודי, "לא בלי בתי", השלים את הפגיעה בדימוי שלה. מי היה יכול לתאר לו? עדות מגויסת זו של אמריקאית שנשואה לגבר איראני אלים והושלכה עם בתה לכלא בטהראן, חילחלה לבסוף גם אל שגרת חיי והרעילה אותם. החל בחדר ההמתנה של הרופא ועד לקַצב השכונתי, הכול דיקלמו את המילים המתחסדות על "האיראנים המסכנים". "ואַת?" היו שואלים אותי, "את לא פוחדת שגם לך יקרה משהו כזה?" בבית הספר השתמטתי מהמבטים החוקרים. אביו של אחד מידידי שאל אותי יום אחד: "את לא לובשת חצאיות מיני מפני שאביך איראני?" מה זה עניינו? חצאיות קצרות אף פעם לא היו לטעמי.

האמירות מכל הכיוונים גירו לבסוף את סקרנותי. מה היא ואיך היא הרפובליקה האסלאמית הזאת שכל העולם משמיץ אותה? האם צריך לשים את כל האיראנים בסל אחד? בבית הספר לעיתונאות שהתקבלתי אליו ב-1995 לאחר שעמדתי בבחינות הכניסה, עודדו אותי המורים לחרוג מהקלישאות. כלל גדול הוא במקצוע שלנו: תַראה, תחוש, תתקרב ככל האפשר, ורק אחר כך תשפוט. שנתיים לאחר מכן בחרתי לעבודת הגמר שלי את הנושא "העיתונות האיראנית". אמתלה מצוינת לחזור לארצךָ. ולפגוש אותך שוב. "חוֹש אָמָדי (ברוך בואך) לאדמת אבותייך!" קראת אלי בבואי, מניח למילים, כדרכך, לנווט בין שפת האם שלך לבין הצרפתית שלמדת בצעירותך בסורבון.

חמישה-עשר יום עמדו לרשותי לצורך המחקר שלי. ואתה השתוממת על התלהבותי והיית צוחק כשראית אותי מצייתת לחוק ומתעטפת בצעיף כמו שלובשים תלבושת בתיאטרון, או כששמעת אותי מתמקחת עם נהג המונית בלי להגיד מילה אחת בפרסית. הייתי תמימה והתלהבתי מכל דבר קטן. בערבים היינו מעיינים יחד בכל כתבי העת שפרחו באותה תקופה בעידודו של איש ושמו מוחמד חאתמי. מוּלָא רפורמיסט זה, שׂר התרבות במשך עשר שנים, נאבק בכל כוחותיו למתן את הצנזורה. הוא היה איש של דיאלוג וגילם בכך דור חדש של מדינאים ששאפו לפתיחוּת פוליטית ברפובליקה האסלאמית הזאת, המבודדת כבר זמן רב מדי. רוֹשַנפֶקְר אמיתי, "הוגה דעות נאור", כלשונך. בעשרים ושלושה במאי 1997, כשניצח בבחירות לנשיאות, להפתעת הכול, כבר הייתי שוב בפריז, בעיצומה של כתיבת עבודת הגמר שלי. הזדרזתי לטלפן אליך. קולך רעד משמחה. לראשונה מאז המהפכה, איראן מושיטה את ידה לעולם.

מותך הפתאומי, שישה חודשים לאחר מכן, חל בעת ובעונה אחת עם השינויים האלה. לבך, שברירי מדי, נדם עוד לפני שעלה בידי הרופאים הצרפתים לנתח אותך. ביום שבו נקברת, בבית הקברות של מוֹנפַּרנאס, חשתי על כתפי את מלוא כובד משקלו של אי-הצדק. אתה הסתלקת מוקדם מדי. ואני באתי לקראתך מאוחר מדי. אירוניה של ההיסטוריה: אתה, שרצית תמיד להישאר בארצך, מסיבות שלא ידעתי באותה עת, מתָּ מחוץ לגבולותיה. בלב כבד הנחתי את ידי על ארונך. מתחת לאדמה הלחה הזאת נטמן לנצח אבק סודותיך. מזג האוויר היה מחניק באותו יום. מעל לראשי התרגשה סערה בשמים. שוב עלה על דעתי שירו של הַפֶז: "להעז ולהתרחק מחול המִבטחים של החוף". שיר: זה כל מה שהשארת לי כירושה. עם מסר בין השורות. כחוב שיש לפרוע. בוקר בהיר אחד, לאחר חודשים אחדים של היסוס, נכנסתי בדילוג למטרו בקו הנוסע לאופרה. בדלפק של סוכנות נסיעות ביקשתי כרטיס לטהראן. "לכמה זמן?" ביקש המוכר לדעת. "שבוע," עניתי. בסופו של דבר נשארתי שם עשר שנים.

[1]       בצרפתית השם אנרי נכתב Henri. (כל הערות השוליים הן של המתרגם והעורכת.)

[2]      המקבילה הצרפתית של סנטה קלאוס, שמביא בחג המולד מתנות לילדים.

 

29 ינואר

מבצע טורונטו / פתיחה

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

1

גיא

בית הקפה שבו ישב הסיני היה מלא אנשים, וזה היה מצוין. חנן אמר להם מראש שככל שההמולה והצפיפות יהיו גדולות יותר, כך יהיה להם קל יותר לבצע את המשימה.

וזאת היתה משימה בהחלט לא קלה.

ברגע שגיא נכנס עם נועם ועם רועי אל בית הקפה רחב הידיים, הצמוד אל גינה פורחת, הוא חיפש בעיניו את חנן, ומצא אותו מיד, יושב ליד אחד השולחנות העגולים שבמרכז בית הקפה. בדרך אל השולחן של חנן, גיא הסתכל סביבו וסרק את יושבי המקום, כמו שחנן אימן אותם לעשות מרגע שקרא להם בפעם הראשונה לצאת למבצעים למען המוסד. להכיר את השטח במהירות ולָעומק, כלומר לדעת איך נראית הסביבה, מי האנשים שנמצאים בה, מי מהם עלול להוות איוּם, היכן ישנן דרכי מילוט למקרה הצורך וכל פרט חשוב אחר — כל הדברים האלה היו מאבני היסוד של העבודה החשאית, ובשלב זה גיא, נועם ורועי כבר היו מיומנים בהם מאוד.

אז גיא סרק בעיניו את בית הקפה. הוא ראה זוג קשישים, האיש עם שיער לבן בוהק והאישה עם שמלה פרחונית ולראשה כובע קש גדול, אפילו שהם ישבו בתוך בית הקפה ולא בגינה בשמש. הוא ראה שני גברים שאמנם לא לבשו חליפות, אבל נראו לו כמו אנשי עסקים. הוא ראה משפחה עם שני ילדים קטנים, בן ובת, ולרגע קצרצר היה נדמה לו שאלה שני הילדים הקטנים שנעלמו בירושלים, אלה שכל הארץ דיברה עליהם, אבל לא, אלה היו ילדים אחרים, ובכלל לא דתיים כמו הילדים שנעלמו. הוא ראה אישה יושבת לבד, לבושה יפה, ומולה ערֵמה גדולה של עיתונים, ושאל את עצמו אם היא מחכה למישהו או שסתם באה לשבת לבד בבית הקפה ביום האביבי והיפה
הזה.

כך או כך, הוא הסיק שאף אחד מהאנשים כאן אינו גורם עוין. הגורם העוין היחיד שישב בבית הקפה היה הסיני.

לאחר שהתיישב יחד עם נועם ועם רועי אל השולחן של חנן, שהגיע מוקדם כדי לתפוס מקום קרוב לסיני, גיא התפנה להתבונן בו, כמובן בלי לנעוץ בו מבט באופן גלוי מדי. הסיני נראה בן שלושים ומשהו, בערך בגיל של חנן, ולבש ז'קט ועניבה רשמיים. הוא ישב ושוחח עם אישה שנראתה מעט מבוגרת ממנו. על פי הדיווחים שקיבל חנן הם ידעו שהאישה הזאת ישראלית, מנכ"לית של איזו חברת הייטֶק שמפתחת מדפסות תלת-מְמד משוכללות, שהמוצרים שהן מייצרות מחזיקים מעמד גם בתנאים קיצוניים, למשל בחלל או בעומק
הים.

הסיני, שהיה המטרה שלהם במבצע הזה, הציג את עצמו כנציג משרד המדע של ממשלת סין. הוא יצא לסיבוב נסיעות בעולם כדי לפגוש מנהלים של חברות הייטק מובילות, כאלה שמעוניינות לשווק את המוצרים שלהן לסין ואולי גם לעזור לסינים עצמם בפיתוח סְטארט-אַפּים משלהם. אבל זה היה רק בכאילו. זה היה רק סיפור הכיסוי שלו. למעשה, הוא היה מרגל. מרגל שמוכרחים לעצור.

גיא הכיר היטב את פניו מהתמונות שחנן נתן להם, ועכשיו, כשראה אותו לראשונה פנים אל פנים, חשב לעצמו שהוא דווקא נראה איש נחמד ותמים. טוב, אחרי פרשת הבגידה שהם חוו בקהיר לפני כמה חודשים, גיא ידע היטב שאין שום אפשרות לדעת מהו אוֹפיים האמיתי של אנשים רק על פי המראֶה החיצוני שלהם.

הסיני והמנכ"לית דיברו במרץ, וגיא שאל את חנן בשקט אם לא הגיע הזמן להתחיל לפעול.

"לא," אמר חנן, גם הוא בשקט. "תן להם לשקוע עוד קצת בשיחה. אנחנו מוכרחים להיות בטוחים שהם לא ישימו לב לתרגיל הקטן שהכַנו להם."

גיא הינהן, וכמוהו גם נועם ורועי.

כולם השתתקו, וכמו תמיד ברגעים האלה — רגעים קצרים שבהם לא קורה כלום, כאילו מישהו לחץ על כפתור פּאוז בשַלָט — גיא מצא את עצמו מסתכל על נועם, שישבה פחות או יותר מולו. אלוהים, כמה היא יפה, הוא חשב, בפעם המיליון. כל כך יפה, וכל כך רחוקה. כשחזרו מקהיר, הוא רצה לדבר איתה על כל מה שקרה שם, רצה להסביר, אבל הוא הרגיש שהיא לא רוצה לדבר, שהיא מעדיפה להשאיר את הדברים כמו שהם. אז הם לא דיברו, וכך, בהסכמה שבשתיקה, הם נפרדו. זה הכאיב לגיא, ממש הכאיב לו בגוף, אבל הוא ידע שאין מה לעשות. כשנועם מחליטה משהו, זה סופי.

עכשיו הוא ממש הכריח את עצמו לנתק ממנה את עיניו, להפסיק בכוח את המחשבות עליה, וכמו כדי לעזור לו בזה, רועי פתח את פיו והחל לדבר.

"אז מה, חנן, עוד פעם רֵיאָל תנצח?"

הוא אמר את זה בקול רם יחסית, כלומר קול רגיל של אנשים שיושבים יחד בבית קפה. וטוב שכך, כי הם לא יכלו להמשיך לשבת כאן ליד הסיני והמנכ"לית ולשתוק. שתיקה כזאת יכולה להיות חשודה.

גיא לא התפלא שרועי בחר לדבר על כדורגל. מאז שגילו שחנן חובב כדורגל — כמעט הסימן הראשון הוודאי לכך שהוא איש בשר ודם ולא רק מכונת ריגול משומנת היטב — רועי אהב לדבר איתו על הנושא. היו לו די הרבה הזדמנויות לכך, כי מאז שחזרו מקהיר הם נכנסו לשגרה קבועה של אימונים, לפחות פעם בשבוע, לפעמים עם אלונה, הסגנית של חנן, ולפעמים בלעדיה. שוּלמית עֵילם, ראש המוסד, נתנה לחנן הוראה להמשיך לאמן אותם, "לשמור אותם בכושר", כפי שניסחה זאת, למקרה שהמוסד יזדקק להם שוב.

ועכשיו הוא נזקק להם שוב.

כי אם הסיני יצליח להתחמק עם התמונות שצילם, ייגרם לישראל נזק עצום. ואת הנזק הזה רק הם יכולים למנוע.

 

2

 

נועם

הבנים דיברו על כדורגל. נועם ניתקה קשב, וחזרה להסתכל על האנשים שישבו בבית הקפה.

כשהרימה את עיניה, היה נדמה לה שגיא מסתכל עליה, והיא מיהרה להסיט אותן למקום אחר. היא ידעה שגיא לא סובל אותה, וזה הכאיב לה. אבל לא היה שום דבר שהיא יכלה לעשות בעניין. כשחזרו מקהיר, גיא הבהיר יפה מאוד שהוא לא רוצה לדבר על מה שקרה, ובעיקר שהוא לא רוצה לשמוע שוב את השֵם "אופיר" לעולם, אז הם פשוט נפרדו. חוץ מהאימונים — שבהם שמרו כמובן על מקצועיות מלאה — הם לא החליפו ביניהם מילה, לא בבית הספר ולא בשום מקום אחר.

נועם הסתכלה החוצה דרך החלון הגדול שפונה אל הגינה האחורית. פרחים סגולים יפהפיים ליבלבו על העצים בעונה זו של השנה. בית הקפה כולו — שולחנות העץ הכהים, הקירות הצבועים בּוֹרדוֹ, האנשים שישבו כאן, שנראו כולם נינוחים ומחויכים ולבושים יפה, העצים הפורחים בגינה — נראה כאילו הוא נמצא באיזה מקום קסום בחו"ל. אבל הם לא היו בחו"ל, הם היו בארץ, באיזה מושב של עשירים לא רחוק מתל אביב. נועם לא התפלאה שהיא לא הכירה את המקום הזה. אמא שלה לא ממש ישבה איתה ועם אחיה הקטן בבתי קפה, בטח לא באמצע היום. באמצע היום אמא שלה ישבה מאחורי דלפק הקבלה במרפאת השיניים שבה עבדה, אצל הרופא ההוא שכמעט לא נתן לה ימי חופש. והיא עבדה גם עכשיו, בחופשת פסח, ותמשיך לעבוד עד סוף החופשה, כולל חול המועד.

כשחנן אמר להם שהם עומדים לבצע משימה דחופה בישראל, הם התפלאו. "אבל חשבנו שהמוסד עובד רק בחו"ל," אמר לו אז גיא. חנן הסביר שכן, זה די נדיר, אבל דברים כאלה קורים לפעמים. למשל, עכשיו.

נועם הציצה לרגע אל הסיני. היא ישבה בזווית שאיפשרה לה לראות את כולו, והיא שמה לב שאולי פניו נעימים ומחייכים בזמן שהוא מדבר עם המנכ"לית הישראלית, אבל רגל ימין שלו קופצת בעצבנות מתחת לשולחן.

ובַזמן הקצר הזה שבו נעצה בו מבט, היא ראתה משהו. משהו שהיה עלול לחבל בכל המבצע שלהם.

תוך כדי שיחה עם המנכ"לית, הסיני לקח את הטלפון הנייד שלו, שהיה מונח על השולחן לפניו, והסתכל בו לרגע. אולי הוא ראה בזווית עינו שמישהו מתקשר אליו או שהוא קיבל איזו הודעה. הוא הציץ לרגע בטלפון, הצצה קצרצרה, ואז, במקום להחזיר את הטלפון לשולחן, הוא הכניס אותו לכיס הז'קט שלו. לכיס!

אוי לא. הרבה יותר קל לקחת טלפון כשהוא מונח על השולחן. עכשיו, כשהוא בכיס, יהיה לה קשה הרבה יותר להוציא אותו משם בלי שהסיני ישים לב. איך היא תצליח לעשות את זה? והרי הטלפון הזה היה המפתח לכל המשימה שלהם. זה הטלפון שבו הוא צילם את התמונות, התמונות שאסור בשום אופן שיגיעו לידי ממשלת סין. לא טוב, לא טוב בכלל.

"חנן," היא אמרה בשקט, וקטעה אותו באמצע משפט כלשהו. "תקשיב, אהרוֹני הכניס כרגע את הטלפון לכיס."

"אהרוני" היה הכינוי שהם נתנו לסיני לצורך המבצע. את השם האמיתי שלו חנן אפילו לא אמר להם, ובשביל מה בעצם. הכינוי היה מספיק. חנן הציע את הכינוי הזה, על שם השֶף הישראלי ההוא שמתמחה באוכל סיני. נועם וחבריה עשו לו קצת פרצופים, כי זה לא נשמע להם כינוי מלהיב במיוחד, אבל עכשיו נועם הודתה לאלוהים — ולחנן — שהם לא בחרו בכינוי "צַ'יינָה-מֶן", שזה הכינוי שרועי הציע. רק היה חסר לה להגיד עכשיו בקול רם את השם "צ'יינה-מן" כשהסיני יושב במרחק מטר ממנה.

חנן הבין מיד מה הבעיה. כן, בהחלט היה קל יותר אילו הטלפון היה נשאר על השולחן. הוא נעץ בנועם מבט רציני וניער לרגע את תלתליו, בתנועה קלה שבקלות, כמו שעשה תמיד כשרצה להתרכז או כשצץ לו רעיון חדש.

"טוב," הוא אמר כעבור שנייה או שתיים של מחשבה. "קומי מהשולחן ותלכי לשם, לסל העיתונים. תעשי את עצמך כאילו את רוצה לקחת עיתון ולהביא אותו לשולחן, ובדרך תנסי לראות אם הכיס גדול מספיק כדי שתוכלי להכניס יד ולהוציא משם את הטלפון. אם לא, אנחנו בצרות."

נועם לא היססה אפילו לרגע ומיד קמה מהשולחן.

היא עקפה את השולחן שלהם מאחור, בדרך הארוכה יותר אל סל העיתונים, כדי שתוכל לבחון מהזווית הטובה ביותר את כיס החליפה של הסיני.

מיד כשהגיעה לנקודה שאיפשרה לה תצפית מושלמת על הכיס, היא הבינה שאין שום בעיה. הכיס רחב, וכל עוד רועי וגיא יצליחו למלא את החלק שלהם בתוכנית, לא תהיה לה בעיה להכניס יד ולשלוף משם את הטלפון.

עקרונית היא יכלה לחזור להתיישב, אבל זה היה עלול להיראות משונה ביותר — שהיא קמה פתאום מהשולחן, הולכת כמה צעדים ומיד חוזרת לשבת — ולכן היא המשיכה לצעוד לכיוון סל העיתונים, בדיוק כמו שחנן אמר.

כשהגיעה אל הסל, היא קטפה את העיתון הראשון בערמה ומיד חזרה אל השולחן.

בדרך היא הספיקה להציץ בכותרת הראשית של העיתון.

 

29 ינואר

השקרנית והעיר / פתיחת הרומן

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

1

בסוף הקיץ עדיין עמד החוֹם מחוץ לדלתות הבתים, מגולגל עם העיתון וצופן רעה כמוהו. כשהגיע זמנן של העונות להתחלף היו אנשי העיר מסוגרים כל כך בדירות הממוזגות, עד שכלל לא הרגישו באוויר שנִסתָיו לו. ואולי היה הסתיו כולו מגיע וחולף מבלי שאיש ישגיח בו, אלמלא בישרו עליו השרוולים הארוכים שהפציעו לפתע בחלונות הראווה.

מול חלון ראווה כזה נעמדה כעת הנערה. פניה השתקפו אליה מהזגוגית — קצת נמוכה. קצת מנומשת. מעברה השני של הזכוכית הביטו בה בובות התצוגה, גבוהות ויפות, ואולי בשל כך האיצה פתאום את צעדיה. להקת יונים נסקה מעליה במשק כנפיים מופתעות. הנערה מילמלה סליחה והוסיפה ללכת, והיונים, שכבר שכחו מה הפחיד אותן, שבו ונחתו על ספסל סמוך. בפתח סניף הבנק התנחשש תור של ממתינים לכספומט. קבצן חירש-אילם עמד מולם, ידו מושטת, והם שמים עצמם עיוורים. להרף עין פגש מבטה של הנערה במבטו, ושוב מילמלה סליחה, ומיהרה הלאה, שלא תאחר למשמרת. היא עמדה לחצות את הכביש כשצפירה רמה מיסמרה אותה למקומה, ואוטובוס גדול ממדים חלף על פניה בזעף. מהשמשה האחורית של האוטובוס איחל לה שלט פרסומת שנה טובה. החג יחול רק בעוד שבוע, אך הרחובות כבר מלאים בהבטחות למבצעים. מצדו השני של הכביש שלוש נערות בגילה הצטלמו יחד על רקע המזרקה. צחוקן הידהד על אבני המרצפת, והיא הקשיבה היטב ושָנתה לעצמה שבכלל-בכלל לא אכפת לה ללכת לבד.

היא חצתה את הכיכר ומיהרה הלאה. בתוך החנויות מוֹכרות אדומות שיער אומרות ללקוחות "יפה לך", ומוסיפות "אני במקומך הייתי לוקחת שתיים", ומגניבות מבט לשעון כי השלפוחית כבר מתפוצצת, שרק תגיע סוף כל סוף ההפסקה. ליד הדלפק עלם חמודות, האצבעות שהעביר הבוקר בשערו של אהובו מקישות כעת על הקופה. כשיוצאים הקונים מהחנות מתלפפות השקיות זו בזו, והרשרוש העירוני הזה מודיע את הסתיו לא פחות מרשרוש שלכת. בגלידרייה הסמוכה מתייצבת הנערה מאחורי דלפק זכוכית. היא מגישה כפיות לאלה המבקשים לטעום ויודעת שהחופש הגדול עוד רגע תם מבלי שאיש יטעם ממנה, היחידה מהבנות שנשארה בבתוליה, ובקיץ הבא כשהשדות יצהיבו היא עצמה כבר תלבש ירוק.

כעת הושיטה את הגלידה לילד שמולה, וממש השתדלה לחייך כשהגתה, בפעם האלף השבוע, את המילה "בבקשה". הבא בתור ניגש אליה וביקש לטעום סורבה תאנים. נופר ראתה מיד שהוא לא יקנה בסוף סורבה תאנים, הוא רק יטעם ממנו, ומעשרה טעמים נוספים, ובסוף יבקש שוקולד. ובכל זאת לקחה כפית פלסטיק וגרפה איתה סורבה תאנים, והציצה מהר בשעון שמעל הדלפק. רק עוד שבע שעות.

ובדיוק באותו רגע הדלת נפתחה והם צעדו פנימה. לאורך כל הקיץ חיכתה שהרגע הזה יגיע, אפילו תיארה אותו בפרטי פרטים במחברת — יותם ייכנס לגלידרייה ויופתע לראות אותה. היא תציע לו גלידה על חשבון הבית, והוא, בתמורה, יציע להקפיץ אותה הביתה על האופנוע שלו. היא תגיד שהיא מסיימת רק בעוד כמה שעות. הוא יגיד שכמה שעות זה ממש מעט זמן לחכות. אבל כשהרגע הזה קרה לבסוף, שלושה ימים לפני סוף החופש, יותם לא נכנס לבדו. הוא נכנס מוקף בחבורה. ובחבורה הזאת היתה שיר, שעד לפני ארבעה חודשים עוד היתה חברה של נופר. החברה היחידה של נופר, אם לדייק.

החמישה עמדו שם, ולמרות שאיש מהם לא היה יפה במיוחד כשלעצמו, בכל זאת כשעמדו כך, מול הדלפק, נראו לנופר יפים להפליא. הזוהר שבהיותם חבורה הקרין עליהם, כאילו עצם היותם חמישה מכפיל את יופיו של כל אחד מהם פי חמישה לפחות. הם הביטו בשורת הטעמים הפרושה לפניהם, חוככים בדעתם, ולרגע העזה נופר לייחל שלא יבחינו בה. אבל לבסוף הרים יותם את עיניו היפות מהגלידה אל הדלפק, קימט מעט את הגבות ואמר, "היי, את לומדת איתנו." האחרים הרימו את מבטם. נופר נאבקה בדחף להשפיל את מבטה. "את בכיתה של שיר, לא?" מורן שאלה את זה בעודה אוספת את שערה לזנב סוס, בתנועה שהיתה שגרתית כשם שהיתה מלאת חן. נופר מיהרה להנהן. כן. היא בכיתה של שיר. למעשה, היא ישבה ליד שיר מאז כיתה ב' ועד לפני ארבעה חודשים, כשהגיעה בוקר אחד לבית הספר וגילתה ששיר פיטרה אותה, בלי מכתב או התראה מראש.

היה רגע של שקט, ואחריו יותם אמר, "אז אני אקח וניל עוגיות." נופר כבר התחילה להעמיס על הכוס כשיותם אמר, "בגביע." וזה, בעצם, כל מה שיותם אמר לה, כי מיד אחר כך האחרים התחילו להגיד איזה טעמים הם רוצים, ואיזה תוספות, ומורן גם הוסיפה בטון מתנחמד שהם חייבים את זה מהר, כי הסרט שהם רוצים לראות מתחיל בעוד עשרים דקות. כל הזמן הזה שיר עמדה בשקט והסתכלה על נופר בעיניים אשמות קצת, ובסוף אמרה שהיא תיקח גלידת וניל. היא לא היתה צריכה לומר, נופר ידעה איזה גלידה שיר אוכלת. אחרי חמש דקות הם כבר היו בחוץ, בדרך לסרט. נופר הביטה על הסורבטים שנפרשו מתחת לדלפק במרבדים פורחים של אדום וכתום. על מחיצת הזכוכית שמולה התנוססו עשרות טביעות אצבע של לקוחות, וכל האצבעות מורות לעברה, ואף אצבע אינה מורה עליה.

דלת הזכוכית נפתחה, ולגלידרייה פרצה להקה רעשנית של ילדים. כשהיום הזה ייגמר היא תשים את המוזיקה שהיא אוהבת, לא השירים שגבי מתעקש שמביאים לקוחות. היא עדיין תצטרך להרים את כל המפיות שאנשים הפילו, ואת כל הכפיות שפעוטות זנחו על השולחנות ולהורים לא התחשק לאסוף. היא עדיין תצטרך לשטוף רצפה ולקרצף את המחיצה מטביעות אצבע ולהוציא פחים, אבל ברקע תהיה המוזיקה שלה. אחר כך היא תיקח קופסת קלקר ותמלא אותה בגלידה, ותלך לתת אותה להומלס שעומד ליד המזרקה. או אולי רק תניח את הגלידה לא רחוק ממנו, כי בפעם האחרונה שניגשה אליו ההומלס צעק עליה במלמול שלא לגמרי הבינה.

היא חלמה יותר מדי, על ההומלס, והגלידה, ועל החבורה שבקולנוע בלעדיה — וכשהביטה מסביב גילתה שהילדים נמלטו עם הגלידה בלי לשלם. גבי ינכה לה את זה מהמשכורת. גוש גדול של עליבות עמד לה בגרון, והיא לקחה נשימה עמוקה ובלעה אותו במלואו. עוד שש וחצי שעות. שהיום הזה ייגמר כבר.

ולא ידעה שהיום הזה ייגמר אחרת מכל הימים שהיו לפניו, ושהיום הזה ישנה את כל הימים שיבואו אחריו, ושזהו לה היום האחרון בהחלט שבו היא איננה אלא מוכרת גלידה אפרורית.

*

כשנולדה היה משקלה שלושה קילוגרם וארבע מאות גרם. מעבר לכך אי-אפשר היה לומר עליה דבר, פשוט משום שרגע קודם לכן עוד טרם התקיימה. האנשים שעד לפני רגע עוד נקראו רונית וצחי וכעת נקראו אמא ואבא, הביטו בה מבעד דוק של התרגשות. תשע-עשרה שעות ארכה הלידה, ובסיומה היו מיתרי הקול של רונית מרוטים כמעט כמו עור התוף של צחי. התינוקת שהרגע נולדה שכבה ביניהם והיתה אדומה מאוד ומקומטת מאוד, אבל האחות המיילדת אמרה להם שזה רק זמני. "היא תהיה יפהפייה!" פסקה, "פרח!" לא ברור מאיפה שאבה האחות המיילדת את הביטחון הנבואי הזה, אבל ההורים קיבלו את דבריה כעובדה מוגמרת. רונית הרימה את התינוקת בעדינות, משתוממת על אותם שלושה קילוגרם וארבע מאות גרם שעד לא מזמן היו חלק ממשקל גופה שלה, וכעת התקיימו כשלעצמם. "נקרא לה נופר," אמרה רונית בקול צרוד, "והיא תהיה יפהפייה!" צחי מיהר להנהן — "פרח!" האחות פנתה לדרכה, אל חדרים אחרים ולידות אחרות. וכך, עוד בטרם מלאו לה עשר דקות, כבר היו לה לתינוקת נבואה ושם.

בחירת שם לתינוק איננה דבר של מה בכך. רק החלו התאים הקטנים נחלקים בבטן וכבר נחלקים ההורים, זה רוצה תמר וזאת דורשת דניאל, זה מתעקש מיכל וזאת פוסקת יעל. אולי ראוי היה להמתין עד שהתאים יתגבשו לכדי ברייה של ממש, כך שהשם ייוולד מתוך האדם תחת שייוולד האדם אל תוך השם. אבל ההורים אינם מתאפקים, שועטים קדימה בדהרת ציפיות ותקוות, ויש שציפיותיהם גומעות מרחק כזה שלנצח ירוץ הילד מאחור, משתרך אחרי תקוות הוריו. נופר שלֵו לא היתה מכוערת. רחוק מכך. אבל האחות המיילדת אמרה "יפהפייה", והנבואה הזאת רדפה אותה מינקותה. לכשבגרה היתה לנערה מהוססת, מכונסת, המהלכת בעולם כאילו הגיעה לא-מוזמנת למסיבה לא לה. כעת, ממקום עומדה בגלידרייה, נזכרה ברגע ההוא שבו נכנסה החבורה ויותם הבחין בה. "היי, את לומדת איתנו." היה לה ברור שהוא לא יודע איך קוראים לה. ושזה לא מספיק משנה לו כדי לשאול.

כשזרם הלקוחות בגלידרייה נרגע מעט, לקחה נופר את המפתח שתלוי על הוו כמתאבד בחדרו, ומיהרה החוצה, לשירותי העובדים שבחצר האחורית. צמד חתולי רחוב מזדווגים עצרו לרגע ממעשיהם כדי להעיף בה מבט זועף. בהינף זנב המשיכו השניים בעניינם, ונופר מיהרה להידחק אל תא השירותים הצר, סוגרת את הדלת במהירות, כאילו לא את משגלם של שני חתולי רחוב קטעה, אלא, חלילה, את זה של הוריה.

כשיצאה מהתא סידרה ביד רועדת את השמלה הכחולה שהופשלה קודם. בתחילת הקיץ שאלה אותה מאחותה. איך קיוותה אז שלא רק את השמלה היא שואלת ממאיה, אלא גם את החן הדרוש כדי לשאת אותה. מקסימה כל כך היתה האחות הצעירה בתנועתה, משוחררת כל כך, שרמזורי העיר הסמיקו מעונג בכל פעם שהתקרבה אליהם. הרחובות הפקוקים בלאו הכי נפקקו עוד יותר, כי הרמזורים נשטפו גל זימה אדמדם שכזה שכל התנועה נאלצה לעצור. כך הלכה מאיה בין מרבדים של אור ירוק להולכי רגל, וגם בצמתים הסואנים ביותר לא היה עליה להמתין מעולם. אבל אצל נופר זה היה אחרת. היא תמיד חיכתה.

בינקותן לא ידעו האנשים להבחין ביניהן. פחות משנה הפרידה בין לידתה של נופר ללידת אחותה, ומאיה הדביקה את הפער במרוצת אנטילופה. קודם זמנה נולדה האחות, ולמרות שהרופאים ייחסו זאת למצבה הנפשי של רונית (בעלה גויס למילואים כשכרסה בין שיניה), הרי שבפועל הוקדמה הלידה כי קצרה רוחה של זאת שבפנים להשתוות כבר לזאת שבחוץ. מוכרת הגלידה המהוססת לא היתה אז מהוססת כל עיקר. להפך. עגלגלה וחלקלקה כמו חביצת חמאה, כפות ידיה הקטנטנות חובקות כל אצבע שתושט לה, העולם שלה לִלפות ולטעום ממנו. מתחת לשונה כבר הולכת ונמתקת המילה "אבא", מבשילה לאט, שי ביכורים שתגיש להוריה במועד הנכון. אך כשבא המועד נעלם האב, והאם, שקודם האירה פנים כמו השחר, התהלכה בבית כציפור מרוטת עצבים ונוצות. נופר הכירה את הסיפור היטב, בני המשפחה היו מגלגלים בו דרך קבע, וכשם שבבית הספר למדה לעמוד דום עם הישמע ההמנון, גם בעת שמיעת ההמנון המשפחתי הזה נהגה לפי כללי הטקס, הקשיבה בראש מורכן כשנשמעו המילים המוכרות ומילמלה "תודה לאל" במקומות הנכונים. "תודה לאל", כשהאמבולנס לקח את אמא, השכנה מיהרה להתקשר לאבא, ו"תודה לאל", הספיקו לקרוא לאבא לטלפון רגע לפני שהתחילה הכניסה הקרקעית, ו"תודה לאל", כשהמפקד שמע שנולדה לאבא בת הוא נתן לו אפטר של שתים-עשרה שעות, ו — כאן אסור לומר "תודה לאל", היא נפלה בזה פעם, ואמא שלה נתנה לה מבט שבא למות — "מי היה מאמין", רגע אחרי שאבא נסע, הטנק שלו נכנס ללבנון וכולם נהרגו, ו"תודה לאל, בזכות הלידה של מאיה אבא ניצל." המשפט האחרון קוּצר קצת עם השנים, לרוב זה היה פשוט: "ותודה לאל, בזכות מאיה אבא ניצל." לא בזכות הלידה, האירוע הרפואי. לא בזכות המפקד, ששיחרר את אבא לאפטר, קיבל צל"ש אחרי מותו ושלמה ארצי הלחין שיר שכתב ליום הזיכרון. בזכות מאיה. את זה כולם ידעו ועל זה כולם דיברו, וכשנופר אמרה סוף-סוף את המילה "אבא", הם בקושי שמו לב. כי ככה זה, כל התינוקות אומרים בסוף "אבא", אבל לא כל התינוקות מצילים את אבא שלהם מטנק בוער.

ביום הראשון לעבודתה בגלידרייה יצאה נופר מהבית בשמלה של מאיה, חגיגית מתמיד. לראשונה בחייה היתה לה הזדמנות להתחיל הכל מחדש, ואין מקום טוב יותר לשם כך מהגלידרייה. הגלידרייה, ארץ פלאות של טעמים ושל צבעים, כאילו הצליח מישהו ללכוד את הקשת בענן בכבודה ובעצמה, למסמר לה דלת בפתחה וקופה רושמת בקצה, ולהציבה בפינת הרחוב. ההורים שלה שיבחו אותה על שבחרה לעבוד בתקופת הקיץ, אבל היא לא עשתה את זה רק בשביל הכסף. בשביל האנשים הגיעה לכאן, מהלך חמישים דקות נסיעה מביתה שבפרבר. בשביל העיניים הזרות, הברוכות, שאינן יודעות עליה את מה שכל השכונה יודעת: שאין מה לדעת עליה. שאף פעם לא קרה לה כלום. שום הסתבכות. שום הרפתקה. קיום צדדי ובלתי מזיק שזה עתה מלאו לו שבע-עשרה שנה.

אפילו החטטים שעל פניה לא היה בהם די כדי לייחד אותה. יש נערים שעל פניהם מופיעות תצורות גיאולוגיות מפעימות ממש: מכתשים עמוקים, גבעות וגאיות בלתי נשכחים. אך בלוטות החלב של נופר פעלו במתינות, סיפחו לעצמן את המצח ומובלעת קטנה על האף, והסתפקו בהם. אבל החטטים, בה במידה שלא הטרידו איש, הטרידו מאוד את נופר עצמה. בינה לבינה ובין עצמה כינתה את עצמה "המחוצ'קנת".

שמות וכינויים הם דבר מסוכן מאוד. יעיד על כך לביא מימון, קומה רביעית בבניין שמעל לגלידרייה. כמה כדורים בטעם שוקולד כבר גילגל לקרבו, ועדיין הוא צנום כאותם עמודים שמציבה העירייה למען יקשור אליהם הציבור את אופניו. אולי יכול היה לביא לשאת את עליבות קיומו לוּ קראו לו הוריו בשם מחייב פחות, אבל על כתפיו הצנומות נשא את מלך החיות בכבודו ובעצמו. בילדותו עוד המתין לביא לרעמה שתגיע, לשרירים שיתפחו תחת העור כשיגדל סוף-סוף ויהיה לנער. אך השנים חלפו והשיער מיאן לצמוח, ארבע-עשרה שערות בלבד יש לו בזקנו, מדי ערב הוא סופר אותן מול המראה, ועל שרירים בכלל אין מה לדבר. אביו, סגן-אלוף במילואים אריה מימון, פיקד על עסקיו באותה נחישות שבה פיקד בזמנו על חייליו. וכשם שחייליו של אריה מימון הוסיפו בשעתו לטפס על הגבעה בקרב, כי פחדו פחות מהמחבלים היורים ממעל מאשר מהמפקד העצבני מתחת, כך הוסיפו מניות החברה שהקים אריה מימון עם שחרורו לטפס אף הן, מעפילות מעבר לכל תחזית כלכלית, כי פחדו מהמפקד שייתן בהן את מבטו הרושף.

סגן-אלוף אריה מימון לא העניק לבנו את השם לביא. היתה זאת החלטת האם, אישה צעירה ויפה שהעריצה את בעלה, את המדינה ואת המורה שלה לפילאטיס, לאו דווקא בסדר הזה. השם לביא מצא חן בעיניה במיוחד, ובעלה התיר לה לפנים משורת הדין לקבל את ההחלטה בעצמה. לימים בגר הילד והיה לנער, וניכר היה שאין בו אפילו קמצוץ מהחן הטורפני של האב. אם היתה לו קרבה כלשהי לחתולים הגדולים, היה זה רק כארוחה פוטנציאלית. בשנים הראשונות עוד נהם האב כלפי הנער, נתן בו את אותו המבט שהקפיץ בעבר חיילים ומניות. אך לאחר זמן-מה חדל אפילו מכך. לביא החל מתגעגע לנזיפות הרועמות, אפילו לשאגות. הכל עדיף על הדממה הדקה, השקט שאחרי האכזבה.

לעת ערב, כשהאם התקדשה לקראת שיעור של פילאטיס והאב גירגר בנחת מול מסך הטלוויזיה, פתח לביא את חלון חדרו והביט אל הרחוב. תחת מבטו הנהר העירוני שוצף, חבורות נערים בחופשה מתערבלות סמוך לגדת המדרכה. הוא שמע את צחוק החבורות ושאל את עצמו אם היו מוסיפים לִצחוק אילו היה גופו נוחת לצדם, חבטה עמומה על אבני המרצפת. אם היו הנערות רוכנות לסייע, להעביר אצבע דקה על שערו הקצוץ, הרעמה שהכזיבה. אם לפחות היו מביטות בו — אם לא בחמלה, לפחות בעניין — שולפות את הסלולרי ומצלמות את הגוף השרוע וזרועותיו חובקות את הכביש. נערה לא חבקו הזרועות האלה מעולם.

כך, מדי ערב, העיר מתקשטת בזוהר הפנסים ולביא מימון עומד בחלון ומהרהר במותו, הוגה בפנים הרבות שיביטו בו כשינחת בפתחה של הגלידרייה. וכבר מזמן היה לביא מימון מנסה את כוחו בתעופה שכזאת, אלמלא היה פורץ אותו מבצע קיצי בגבול הדרום, שוטף את העיר באזעקות וכובש את דפי העיתונים. להיקבר בעמודים האחוריים, לזה לא היה לו חשק. העדיף להמתין עד שוך הקרבות. וברוך השם, הקרבות לא חדלו מעולם: אך פסקו בדרום וכבר החלו בצפון. בכל בוקר קם לביא וראה שהעיתון עמוס כמקודם, איך יימצא מקום לסיפור תעופתו הכושלת. וכך היה דוחה את מותו מיום ליום, והמבצע הצבאי, שאמנם גבה חיים רבים, הציל לפחות את חייו של נער עירוני אחד.

שעה שנאנק לביא תחת שם הארי הרובץ על כתפיו, כרעה גם נופר שלֵו תחת נטל שמה שלה. ולמה לעזאזל האמינה שדווקא כאן, בגלידרייה, תנץ בה סוף כל סוף איזו נופר אחרת. מדי בוקר נעמדה מאחורי הדלפק. הקיץ בא על העיר ועשה בה את זממו בהתעלסות עליזה ומיוזעת, וכעת הסתיו בפתח, והכל שָבו ולבשו חזות מהוגנת. עוד ימים אחדים תשוב נופר לבית הספר, ואין לה באמתחתה ולו סיפור מסעיר אחד מהגלידרייה שבעיר, זולת אלה שכתבה במחברתה. כמה קיוותה לפרשיית אהבים חצופה עם איזה סטודנט, או תייר, או פרחח רחוב מנוקב. כשתחזור ללימודים יגיע לבקר אותה בבית הספר, ימתין מחוץ לשער, והיא תרוץ אליו וכולם יראו. גם שיר. גם יותם. לכל היתה נופר מוכנה ובלבד שלא לשוב לשנתה האחרונה בבית הספר בידיים ריקות, באצבעות שמעולם לא אחזו אצבעותיו של נער אלא כדי להגיש לו את העודף. לו לפחות היתה מוצאת כאן חבֵרה אחרת במקום שיר. העיקר להיות רגע במרכז אישוניו של מישהו, בנקודת ההתכנסות של המבט.

בקומה הרביעית עומד לביא מימון ועיניו ברחוב. בחצר האחורית עומדת נופר שלֵו וידיה מחליקות על שמלתה, ואיש מהם לא מעלה על דעתו שהעלבון הזה, עלבון הנפש הנושאת שם גדול ממידותיה, אינו שלו לבדו. אולי קל היה להם יותר אילו ידעו שאי-שם — בקצה השני של הכדור או במרחק ארבע קומות — נמצא אדם שכאבו זהה. ואולי לא היה מקל עליהם הדבר כלל וכלל, כשם שאין האדם הסובל משן חולה מתעודד למשמע אנחת שותפו לספסל ההמתנה במרפאה.

אף על פי שלביא מימון ונופר שלֵו אינם יודעים דבר זה על אודות זה, בכל זאת משמיעים שניהם את אותה אנחה עגומה באותו רגע ממש. וההבדל היחיד בין נופר שלֵו ולביא מימון, הוא שלביא מוסיף עוד לעמוד בחלונו, ואילו נופר מבינה לפתע שהיא מאחרת לשוב מההפסקה, ופותחת בריצה. כל כך מהר רצה הנערה, כמעט כאילו ידעה שלא רק אל הגלידרייה היא ממהרת עכשיו, אלא אל הרגע שבו ישתנה הכל, אל הגורל שכבר ממתין לה מעבר לדלפק.

 

20 נובמבר

במזל סרטן / פתיחת הספר

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

1

מברלין לירושלים

 

יום חמישי, עשרים ושלושה במרץ 2000. אני חולֶה, אתה אומר אחרי שנכנסת, בשמונה בערב בערך, לחדר שאני מתארחת בו זה שבועיים בברלין. ומיד אני יודעת שזהו, שום דבר לא יהיה עוד כמו שהיה, לעולם לא. הלפיתה הזאת בחזה, ההתאבנות הזאת שכבר שנים הייתי מרגישה בכל פעם שחשבתי על המוות, בכל פעם שנדמָה לי שאני חוֹוה אותו — ולא את המוות של מישהו אחר דווקא, אלא את המוות שלי, את האַין שלי, והייתי צורחת אז לפעמים באמצע הלילה, שאז היא היתה ננעצת בי תמיד, המחשבה הזאת, תמיד בחושך — הלפיתה הזאת, עכשיו היא לופתת אותי בָּאור, באורה הרך והאינטימי של מנורת קריאה בחדר שחלונו נשקף אל אגם ואנזֶה בברלין. ואני יודעת תכף ומיד שעכשיו זה באמת, זה קורה לי באמת, המוות באמת פה, אבל עכשיו אני לא צורחת, לא יכולה לצרוח, בשום אופן לא, אני מאובנת, לא יכולה לזוז, לא לחבק, לא לבכות, לא לשאול, לא כלום.

הרבה פעמים כתבתי בקלות את המילים "עיניים קרועות לרווחה", תירגמתי מצרפתית ומגרמנית, ותמיד שמחתי שיש לנו בעברית הביטוי היפה הזה, המוחשי כל כך — והנה רק עכשיו חשתי באמת מה זה: העיניים שלי קרועות לרווחה, קרועות ככה כאילו אי-אפשר לעפעף בהן עוד, ולעצום אותן אי-אפשר בכלל, קרועות ובוהות אל העיניים הכחולות שלךָ, שהן אדומות קצת, אני רואה עכשיו, יש בהן חוטים אדמדמים, ומעל לשמאלית יש כתם כחול כהה, פנס מעל לעין השמאלית.

כמה זמן זה נמשך ככה? אתה עומד מולי ומצפה שאשאל אותך משהו, שאגע בך, שאחבק. איזו אֵימה. איזו קִרבה נוראה. הלפיתה הזאת לופתת את שנינו. ואיזה מרחק נורא. איזה חוסר אונים מוחלט. מימי לא הרגשתי חוסר אונים כזה. רק בחלום. אבל זה לא חלום, אני כבר יודעת זאת בוודאות, זה באמת. ואני עוד מנסה להתקומם ביני לביני: מאיפה נפלתָ לי פתאום ככה לתוך הבדידות הנוחה שלי בחדר שעל גדות האגם. שבועיים אהבתי אותך רחוק ממני, בירושלים. אני פה ואתה שם. אבל עכשיו גם אתה פה וגם אני פה. קרובים-קרובים ורחוקים-רחוקים. כמו בחלום, אבל מן החלום הזה שהוא לא חלום לא נתעורר עוד לעולם.

לא, אני אומרת לך.

כן, אתה אומר לי.

מה, אני שואלת אותך.

סרטן, אתה אומר לי, לוקמיה.

זהו, עכשיו זאת מילה. והדיבור, המילה כאילו דוחפים קצת הצִדה את המוות שבחזה. יש שם קצת מקום, על יד מה שנהיה בינתיים כאֵב ששולח שלוחה אל הגרון וחונק, כאב שלא יסתלק משם לעולם עוד, מהמקום הזה בין החזה לגרון. אבל אני יכולה לנשום, ולזוז, ולחבק. חזק-חזק אנחנו מתחבקים. ושוב נפרדים ושוב עומדים זה מול זה. אנחנו והאסון בינינו, בינינו ומסביבנו, צר עלינו, סוגר עלינו. ואז אני מבקשת למצוא לנו מפלט במעשיוּת שלי. אישה מעשית אני, מתעקשת למצוא פתרון מעשי לכל דבר, לפָרק כל דבר לגורמים כך שהתושייה שלי, החריצות והזריזות והמשמעת הלא-נלאית שלי יוכלו להשתלט עליו.

את המוות אי-אפשר לפרק לגורמים. אבל לוקמיה? אפשר, ודאי שאפשר.

 

לוקמיה זו הילדה שמתה לפני שנים רבות ברחוב שגרתי בו בילדותי, רחוב עקיבא בחיפה. חודשים רבים הייתי עוברת בחלחלה משונה, שעוררה בי משיכה לא מובנת, על פני הבית ההוא שעמד, שעודנו עומד, בצדו האחר של הרחוב: חוצים את הכביש, הולכים קצת ימינה, והנה הוא, בית אבן של שלוש קומות ששביל מרוצף מוליך אליו. שם חייתה ילדה בת גילי, ומתה, מלוקמיה. היא לא היתה חברה שלי, אבל כשנודע לי שהיא חולה, התחלתי לאהוב אותה, רציתי לאהוב אותה, אהבתי להצטער עליה. ואחר כך היא מתה ועוד יותר אהבתי להצטער עליה. בכל פעם שהייתי יורדת לשכונת הדר הייתי חוצה את הכביש והולכת בצדו האחר של הרחוב כדי לעבור על פני ביתה. התקרבתי אל הבית במתח והתרגשות, בהיתי בו רגע ואחר כך המשכתי אל המדרגות הרחבות היורדות לרחוב גאולה. והרי יכולתי לקצר את הדרך, לרדת במדרגות הצרות ובשבילים העוברים בין הבתים, מול הבית שלנו. אבל לא עשיתי זאת. בחרתי שוב ושוב בדרך הארוכה יותר שהוליכה אותי על פני ביתה. ולא חזרתי אל דרך הקיצור עד שהתפוגג רישומם של הילדה ההיא ושל אסונה.

 

אבל עכשיו זה אחרת, כיום יש טיפולים, מבזיקה לי המחשבה בראש עם זיכרון הילדות הרחוק ההוא ומולידה החלטה מעשית ראשונה: אני אברר, אלמד מהי לוקמיה ומה הסיכויים להחלים ממנה כיום, בתחילת האלף השלישי. חמישים אחוז מהחולים אפשר להציל, אני מנסה לשחזר, זאת אומרת אחד מתוך שניים, לא? נדמה לי שקראתי את זה היכנשהו כשעוד היינו שייכים לעולם של הבריאים: אנחנו, הבריאים, פה — והם, החולים, שם. ואנחנו מצטערים עליהם, מצטערים באמת, וגם נאחזים חלחלה, אותה חלחלה חולפת משונה, קצת מושכת וקצת מפחידה, שאחזה אותי אז כשעברתי על יד בית הילדה המֵתה ברחוב עקיבא.

אולי זה היה בכלל אז ששמעתי על חמישים אחוזים, אני נבהלת רגע. לא. לא ייתכן. זה היה הרבה אחר כך, בזמננו. הרפואה התפתחה מאז. ואני מלקטת בזיכרוני פתיתי ידע, אמיתי או מדומה, משמועות, מהעיתונים: לילדים יש יותר סיכוי, לוקמיה של ילדים קטלנית פחות. אז אולי אצל ילדים זה חמישים אחוז ואצל מבוגרים פחות?

כמה זה אצל מבוגרים — ארבעים, שלושים אחוז? ודאי יש כל מיני סוגים, והאחוזים משתנים, לא?

כך מתחיל המשחק שלי באחוזים. ברגעים ההם לא תיארתי לי שאני עוד עתידה להיאחז בתחושת הקלה גם בעשרה אחוזים: הרי כל בן אדם, מרגע שהוא נכלל אפילו באחוז אחד, הוא מאה אחוזים. ככה מנחמים תמיד — גם אני בוודאי הייתי פעם בין המנחמים האלה — ככה מנחמים חולים אחרים, או קרובים של חולים אחרים, ומסתירים מהם, כביכול, את הספקנות, שהרי מי לא יודע שמסרטן מתים בסוף, לרוב. אבל מה זה כבר עולה למנחמים, מה זה כבר עלה לי, הבריאה, להסתיר אותה מהם, ללכת שבי עמם יחד אחר תעתועי הסטטיסטיקה, וגם להתרפק על נסים ונפלאות. מתוך סולידריות אנושית, סולידריות שהיא אמיתית אבל גם כוזבת ומכזבת, בגלל האי-סימטריות שבה: הם שם ואני פה. הם חולים, או קרוב שלהם חולה: אבא, אמא, אחות — ואנחנו בריאים: אני עצמי בריאה ואתה בריא והבן שלנו בריא, ואפילו הכלב העיוור שלנו, החולה דווקא בסוג כלשהו של סרטן הדם ולא נתנו לו בשעתו אלא ארכּה של חצי שנה מקסימום — אפילו הוא חי כבר שנתיים, חי לו עליז ושמח, מרים רגל ומשתין על הסרטן ועל העיוורון.

 

חודשיים-שלושה נתנו לי לחיות, אתה אומר.

עכשיו כבר התיישבנו זה מול זה, ואני דרוכה להקשיב לך סוף-סוף.

חודשיים-שלושה?

רגע, חכה רגע, בוא נצא, אני אומרת, אני מוכרחה לעשן סיגריה.

ואנחנו קמים ויוצאים מהחדר ופוסעים לנו במסדרונות המרופדים שטיחים של הווילה היפה מהמאה התשע-עשרה, שלפני שבועיים באתי להתארח בה פרק זמן כדי לתרגם לי בשקט את מכתביו של קפקא — עוד חולה אחד שאנחנו אוהבים להעריץ ממרחק הזמן והמקום והאמנות — אל פֶליצֶה שבברלין. הווילה שקטה ושוממת לקראת סוף-השבוע. מהחלונות הגדולים של המרפסת נשקף החושך הקר של האגם, ופה ושם מנצנצים אורות. של יאכטות עוגנות, של בתים על הגדה הרחוקה שממול. אנחנו מתבדחים קצת על רוגַע המותרות הזה, שגם הוא כאילו לא מכאן ולא מעכשיו, אבל הקולות שלנו קצת מפחידים אותי בתוך מרחב הדממה האפלולי, לרגע הם נשמעים לי כמו זעקות עמומות, חנוקות, של בדידות בִּשנַיים.

 

ושוב אנחנו יושבים בחדרי, קרובים-קרובים זה לזה, הברכיים נוגעות, יד חובקת יד, אתה על כיסא ואני על קצה כורסה. זהו. עכשיו תספר, תגיד מה ואיך, ראשון-ראשון ואחרון-אחרון. ותכף כל הזוועה הזאת תימחה, תימחק, תיכחד, תישמד, תכף נלך בהילוך לאחור אל הרגע שלפנֵי, ומשם נוכל שוב ללכת קדימה, ללכת לאט-לאט אל הסוף, לאט-לאט נזדקן יחד. מה יש למהר, הרי אנחנו אפילו עוד לא בדיוק זקנים, עוד נדמה לנו לפעמים שאנחנו במיטב שנותינו וכושרנו, משתטים ומשתוללים, רוכבים על אופניים, מטפסים על הרים.

 

לא מזמן כמעט הידרדרנו מקרחון אל תהום. עמדנו על קרח חלקלק באמצע קרחון בדרך אל פסגתו של הר, מתחתינו סלעים משתפלים אל מצולות התהום, ולא יכולנו לעשות אפילו צעד אחד, לא לאחור ולא לפנים. החזקנו חזק זה בזה, וכל כך פחדתי לזוז, לרופף את שארית האחיזה שעוד חשתי מתחת לרגלי, עד שאפילו לא יכולתי לפרוק את הכעס שהלך וגאה בי — לצעוק עליך שהפעם הגזמת, הלוא אמרתי לך שאני לא מסכימה ללכת על קרחונים בלי ציוד מתאים, לא יודעת ללכת על קרחונים, עם או בלי ציוד, אני שנמשכת אל צוקי המדבר דווקא. אמרתי לך זאת יומיים קודם לכן ורבנו ריב גדול — אתה לעגת לפחדים שלי ואני כעסתי על חדוות ההימור שלך. והנה עכשיו, על הקרח שמיאן לתת אחיזה לסוליות הנעליים העירומות, ידעתי שצדקתי. אבל פחד התהום, וגם הקור שהלך ופשה בגוף המתאמץ להתאבן ולא לנוע ולא לזוע, היו חזקים מן הרצון לצעוק את צִדקתי, אני שאוהבת מאוד להיות צודקת, ורק ניסיתי להבין את עצותיך: להטות את כף הרגל, לא כלפי מעלה, גם לא כלפי מטה, כמובן, אלא כך שהשפה השמאלית של הסוליה תינעץ בקרח. אבל הקרח לא רצה לקלוט אותה, לא את הסוליה שלי על כל פנים. את שלך אולי קצת, כי היו לך האומץ והכוח להכות בו עד שיתרצה. לי לא. ועמדת והחזקת בידי, ושוב קפאנו תחתינו בלי נוע. עד שהופיע האיש הצ'כי ההוא, המצויד במוט הליכה ובשיני ברזל שמחוברות לנעליו. הוא התקרב אלינו לאט, תוקע את ברזלי נעליו בקרח, עוד צעד ועוד צעד, וכבר הושיט לי את ידו ואני שמטתי את ידך ולפתי את שלו והלכתי אחריו באהבה גדולה אל אי קטן של סלעים ועשבים בלב הקרחון. וצפיתי בך משם עדיין עומד לבדך על הקרח, מתחתיך התהום ואתה מאזן איכשהו את שיווי המשקל שלך ומנסה להזיז את הרגל האחת ואחר כך את האחרת, ומצליח קצת, עכשיו שאתה בלעדי, לבד וחזק ומנוסה כביכול בקרחונים. ואתה מתקרב טיפ-טיפה אל האיש עם הברזלים, שהניח אותי בינתיים והלך לקראתך והביא גם אותך אל אי המבטחים. שום סכנה לא היתה, אמרת לי מיד בחיוך גדול. פשוט היינו מחכים שעתיים-שלוש, השמש היתה עולה עוד קצת בשמים ומחממת את פנֵי הקרחון ומרככת אותם ואז היינו יכולים ללכת עליו בבטחה. אני לא האמנתי שהיינו מחזיקים מעמד שעתיים-שלוש, אבל עכשיו היו תחושת ההקלה והשמחה חזקות מן הרצון שלי לצדוק. המשך הטיול במרומי הדולומיטים היה נפלא, ואפילו כבר התענגתי על ההנאה הצפויה לי בקרוב, כשאוכל לספר לחברים על סכנת המוות שנחלצנו ממנה. והאמת היא, אמרתי אז ביני לביני בגאווה, שעד עכשיו תמיד ידענו להיחלץ מכל הרפתקה, ובכלל, עלצתי לי, טוב לחיות איתך, כי אנחנו יודעים לחיות — אתה יודע ואני איתך.

 

כן, ידענו לחיות, ועוד איך ידענו, חסונים וגם יהירים קצת ובטוחים בעצמנו — לא כמו החלשים, והפחדנים וההססנים: הם החולים ואנחנו הבריאים.

חודשיים-שלושה, אתה אומר. ככה היא אמרה, הרופאה.

ואז, אתה אומר לי, החלטת לעשות סוף-סוף את מה שתמיד רצית לעשות: להעפיל אל ראש הר מושלג, לחכות ללילה, לשכב על השלג, לבלוע כדור שינה ולקפוא למוות. החלטתָ להתאבד. נסעת למינכן כדי להתאבד. ובכל זאת התלבטת, התייסרת ייסורים איומים — עדיין הם ניכרים בפניך כשאתה מספר על הרגעים האלה במינכן — והחלטת לבוא אלי ולהודיע לי. לא להיעלם לנו ככה, לי ולבֵּן. אבל עדיין אתה חושב שזה הדבר שאתה רוצה בו, שזה מה שאתה צריך לעשות, אף על פי שאתה יודע היטב שברגע שבחרת לבוא קודם הנה, לברלין, כבר ויתרת על הזכות הגמורה שיש לך בעיניך על חייך, ועל מותך.

והנה אתה עומד לפני עכשיו ומבקש את הסכמתי לדבר היחיד שהוא לרוחך כעת, וחושש שלא אסכים.

לא, אני לוחשת נחנקת מבקשת מתחננת, ובין החזה לגרון הכאב האיום הזה, כאב של הגוף? של הנפש? של הלב? —
לא.

 

אף פעם לא הסכמתי איתך שהחיים שלך הם שלך והחיים שלי הם שלי. החיים וגם המוות. בייחוד המוות. התווכחנו על זה, שנים התווכחנו, בעל פה וגם במכתבים שהיינו מניחים זה על שולחנו של זה. אתה קבעת שלקִרבה בין שני אנשים יש גבולות מסוימים שאין לעבור אותם, אי-אפשר וגם לא צריך. ואני טענתי שמה שמעניין הוא למתוח את הגבולות האלה עוד ועוד. והאמת היא שרציתי לטשטש אותם, למחוק אותם. לבטל אותם דווקא במה שנוגע לשאלות של חיים ומוות — לא בשגרת היומיום.

בשגרת היומיום היו לי הרגלַי וסדר היום שלי, ולך היו שלך. ומהר מאוד למדנו להניח זה לזה בעניינים האלה. כל אחד מאיתנו אכל בדרך כלל את ארוחותיו על פי תאבונו וטעמו, אם מוקדם ואם מאוחר ואם בכלל לא. כל אחד היה רשאי לשבת לבדו אל ארוחת הבוקר שלו, כדי שיוכל לפרוש את מלוא העיתון על השולחן, וכל אחד היה רשאי למאוס בארוחת הצהריים של האחר: אתה בארוחת הצהריים החמה, עם מרק ומנה עיקרית ומנה אחרונה, כמסורת שהבאתי עמי מבית אמא ואבא שלי, ואני הורשיתי לסרב לאכול פרוסות לחם שחור עבות מרוחות בשומן חזיר, כמסורת שאימצת לך אתה לאחר שהתנתקת מבית אמא ואבא שלך. גם בעניין השינה כוננו לנו כללים שונים של סטטוס קוו, שיתאימו גם לי גם לך: לי שמעדיפה לישון בתריסים מוגפים כדי שיחצצו ביני ובין החושך שבחוץ, ולך שאהבת לישון בחלונות פעורים. ובעניין הזכות לבדידות בתוך היחד הזה, שנינו היה לנו טעם אחד: אתה אהבת להיות שעות לבדך, וימים וחודשים, וגם אני כך. וזה היה נפלא באמת: נפרדים בבוקר ונפגשים בערב, ונפרדים בלילה ונפגשים אחרי הצהריים, ונפרדים בקיץ ונפגשים בסתיו — ולא נפרדים עד שיפריד בינינו המוות…

אבל המוות, דווקא הוא מכל הדברים, הפריד בינינו עוד בחיים. אני, במובן-מה, הייתי מעברו האחד, ואתה מעברו האחר. כי אני לא רציתי למות, ואתה כן רצית. אני רציתי לחיות לנצח, ואתה אמרת שאילו ידעת שהחיים האלה יימשכו עד אינסוף, לא, אפילו עד זִקנה ושיבה, לא היית רוצה לחיות אפילו יום אחד. ואני רציתי שתחיה עד שתמות איתי. לא, עד שלא נמות בכלל.

זהו, עד כאן, פסקת: המוות שלך הוא שלך, ואתה חולם על מוות בשלג, בראש הר שאתה אוהב, ובייחוד — על מוות בזמן שאתה תבחר לך.

 

אז נסעת למינכן כדי להתאבד בהרי האלפים. אבל בִּמקום זה באת אלי לברלין, וניסית לשכנע אותי שאסכים שזה הדבר הנכון לך לעשות. ואני לחשתי את ה"לא" ההוא שלי, שעדיין תקוע לי עם הכאב שבין החזה לגרון, ה"לא" הזה הנחנק ומבקש ומתחנן, שעד היום לא ברור לי אם לא היה אחריו סימן שאלה. סימן קריאה בוודאי לא היה. כי מה זאת אומרת שאני לא מסכימה, עכשיו ששוב איננו עוסקים בדיון מופשט, שהברירות בו הן לא מעט עניין של ניסוח — וניסוחים אהבנו שנינו לשכלל עוד ועוד — עכשיו שלא עוד התנצחות רעיונית היא בינינו אלא מציאות, ומכוח המציאות הזאת ההכרעות מקבלות משמעות אחרת לגמרי, שיופיו של הניסוח לא מעלה ולא מוריד לגביה? מה זאת אומרת עכשיו, שאני לא מסכימה? עכשיו זאת אומרת בית חולים וכימותרפיה והקאות ונשירת שערות, ואפיסת כוחות ורזון, זאת אומרת שאתה ולא אני — בינתיים — תקיא את הנשמה ותקריח ותיחלש ותרזה…

והאמת היא שאז עוד לא ידעתי בכלל מה זאת אומרת, אפילו לא התחלתי לדעת. אבל היכנשהו עמוק-עמוק בתוכי, אמר לי קול רפה שאולי אני חייבת דווקא להסכים, לתת לך ללכת בדרכך. לתת לך למות בדרכך.

חודשיים-שלושה? אני שואלת, נענית שוב לדחף לפרק את העניין לגורמיו. מה היא בדיוק אמרה, הרופאה, חודשיים-שלושה עם טיפול או בלי טיפול?

אתה לא יודע, אתה אומר. אולי לא שאלת אותה, בעצם. ועל כל פנים אתה לא יודע מה היא ענתה.

איזה מין לוקמיה, אני מנסה את העניין המעשי מכיוון אחר, כאילו שאני יודעת אילו זנים יש לה למפלצת הזאת.

גם את זה לא שאלת, אתה אומר, ומתאמץ להיזכר בפרטים שלא עניינו אותך כלל ברגע ההוא, בשעות ההן, שהתמכרת בהן בהנאה גדולה — כן, אני מאמינה לך — לחופש החדש שלך, חופש מכל אחריות ומכל חובה ומכל קשר. החופש למות.

הרופאה אמרה בעצם, אתה נזכר על כורחך, שצריך עוד לבדוק, הבדיקות שנעשו עד עכשיו הן בדיקות ראשוניות בלבד.

זאת אומרת שאנחנו בעצם עוד לא יודעים מה בדיוק יש לך, אני אומרת. אז בוא נחזור לירושלים, אני מבקשת. בוא, נברר, נבדוק: אם יש סיכוי נילחם, ואם לא — לא. אני אסכים גם לזה, אני מבטיחה, אני אעזור, לא אזוז ממך לרגע, אלווה אותך בכול… אם יהיה טעם, ניאבק על החיים שלך, של שנינו, של שלושתנו, ואם לא, אני אעמוד לצדך, אני אעזור לך גם אם תחליט למות…

ככה אני אומרת, ומסתכלת לך ישר-ישר, עמוק-עמוק, בעיניים הכחולות, החכמות, האהובות שלך. ואני עוד לא יודעת, אפילו לא מתחילה לדעת, מה אני מציעה, מה אני מבטיחה, איזו זכות אני לוקחת לי על חיים ועל מוות שהם שלי ולא שלי. אבל אני מרגישה, יודעת, כמעט בטוחה, שיש לי הכוח, שיהיה לי הכוח. ואתה מסכים.

ככה נפל הפור.

כוח היה לי, לכול, כמעט לכול — אבל זכות?

 

ואנחנו מחליטים על הצעד המעשי הראשון: מחר נחפש ונמצא טיסה לישראל. ובינתיים, עד אז, אנחנו מתרפים קצת מן המתח הלא-נסבל, לוקחים לנו הפוגה עד הבוקר. כי אתה, חולה אהוב שלי, חולה אנוּש שיודע לחיות שכמוך, תמיד ידעת לקחת הפוגות, וגם אותי לימדת קצת את אמנות ההפוגה. לשבת למשל על ערֵמות של חפצים וארגזים ביום שצריך לעבור דירה, לשבת בתוך כל הערב-רב האווילי של חפצים מיותרים, ולהקשיב למוזיקה, שעה ארוכה-ארוכה, להניח תקליט על הפטפון — בימי קדם ההם של תקליטי ויניל ופטפונים עם זרוע ומחט — ולהקשיב בנחת של מי שיש להם כל הזמן שבעולם.

אז גם עכשיו היה לנו כל הזמן שבעולם — אם חודשיים ואם שלושה — לצאת לטייל על שפת האגם, ולחפש, במצב החדש שלנו, לחפש ולמצוא זה עם זה קרבה ואהבה גדולה מכל מה שידענו מעולם — ומה שכבר ידענו היה לא מעט. כך התחיל סוג של אושר חדש בתוך הגיהינום.

 

למחרת בלילה חזרנו מברלין לירושלים.

 

04 ספטמבר

מכה על חטא / פתיחת הרומן

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

1

סאם

"נאמר לי שנפגשנו בלונדון, מר לֶרוּ, אבל אינני זוכרת אותך," היא אומרת ומנסה לזקוף את גווה, ליישר את המקומות המסרבים להתיישר.

"נכון. אכן נפגשנו. אבל פגישה קצרה." וזה לא היה בלונדון, בעצם, אלא באמסטרדם. היא זוכרת טקס הענקת פרסים בלונדון שבו לא נכחתי. אני זוכר את הכנס באמסטרדם שאליו הוזמנתי לשאת דברים, כחוקר צעיר ומבטיח שמתמחה ביצירתה. היא אחזה אז בידִי באופן שובה לב. היא צחקה והתנהגה כנערה והיתה קצת שתויה. הפעם אני לא רואה שום סימן לשכרות. מעולם לא פגשתי בה בלונדון.

היתה, כמובן, גם הפעם ההיא.

"אנא, קראי לי סאם," אני אומר.

"העורך שלי אומר עליך דברים טובים. אבל אני לא אוהבת את המראה שלך. אתה נראה טיפוס מתורבת," היא אומרת, מרפה קצת את שפתיה אחרי ההברה האחרונה, וטורי שיניה נפרדים. לשון אפורה מבצבצת לרגע.

"לא ידעתי את זה," אני אומר, ומסמיק בעל כורחי.

"אתה באמת טיפוס מתורבת?" היא מפשקת שוב את שפתיה, ושיניה מנצנצות. אם זה נועד להיות חיוך, זה לא נראה כמו חיוך.

"אני חושב שלא."

"אני לא זוכרת את פניךָ. גם לא את הקול שלך. אין לי ספק שהייתי זוכרת את הקול הזה. את המבטא הזה. לדעתי לא ייתכן שנפגשנו. לא בגלגול הזה, כמו שאומרים."

"זאת היתה פגישה קצרה מאוד." אני כמעט מזכיר לה שהיא היתה שתויה אז. היא מעמידה פנים שאין לה עניין בפגישה הנוכחית, אבל בחזות המשועממת שלה ניכר מאמץ רב מדי.

"עליך לדעת שהסכמתי לפרויקט הזה בגלל לחץ כבד. אני אישה זקנה מאוד, אבל זה לא אומר שאני עומדת למות בקרוב. אתה, למשל, בהחלט עלול למות לפנַי, ואף אחד לא ימהר לכתוב את הביוגרפיה שלך. אתה יכול להיהרג בתאונה היום אחר הצהריים. להידרס בכביש. או כשיחטפו לך את המכונית."

"אני לא איש חשוב."

"נכון." שמץ של גיחוך מבצבץ בזווית אחת של פיה. "קראתי את המאמרים שלך, ואני לא חושבת שאתה אידיוט. ובכל זאת, אני לא ממש אופטימית." היא נועצת בי את עיניה ומנענעת בראשה. ידיה מונחות על מותניה והיא נראית מגושמת קצת, על כל פנים מגושמת יותר ממה שאני זוכר.

"הייתי בוחרת בעצמי את כותב הביוגרפיה שלי, אבל אני לא מכירה אף אחד שיסכים לקחת על עצמו את המשימה הזאת. אני סיוט." יש איזה רמז דק לילדותיות הנערית שראיתי אצלה באמסטרדם, משהו שמזכיר פלירטוט, אבל לא ממש, כאילו היא מקווה להיראות מושכת בעינֵי כל גבר רק משום שהוא גבר. עלי להודות שעדיין יש בה איזשהו יופי.

"אני בטוח שרבים היו קופצים על ההזדמנות," אני אומר, והיא נראית מופתעת. היא חושבת שאני מחזיר לה פלירטוט, ומחייכת חיוך שנראה כמעט אמיתי.

"ואני לא הייתי בוחרת אף אחד מהם." היא מנידה את ראשה, כמו מורה נוזפת, ולוטשת את עיניה ממרומי האף המפורסם. אני אולי גבוה, אבל היא גבוהה ממני, ענקית ממש. "הייתי כותבת את האוטוביוגרפיה שלי, אבל זה נראה לי כמו בזבוז זמן. מעולם לא כתבתי על חיי. אני לא ממש מאמינה שיש ערך בזה שאדם כותב על חייו. למי אכפת מהגברים שאהבתי? למי אכפת מחיי המין שלי? למה כולם רוצים לדעת מה עושָה סופרת במיטה? אני מניחה שאתה מצפה לשבת."

"איך שאת מעדיפה. אני יכול לעמוד."

"אתה לא יכול לעמוד כל הזמן."

"אני יכול, אם זה מה שאת רוצה," אני אומר ומחייך, אבל הלך הרוח הפלרטטני חלף. היא מזעיפה פנים, מצביעה על כיסא עם משענת ישרה ומחכה עד שאתיישב, ואז בוחרת לעצמה כיסא בצד האחר של החדר, כך שאנחנו נאלצים לנהל דו-שיח בצעקות. חתול עובר וקופץ אל חיקה. היא מזיזה אותו ומעמידה אותו בחזרה על הרצפה.

"החתול לא שלי. הוא של העוזרת האישית שלי. אל תכתוב בספר שאני גברת שמגדלת חתולים. אני לא. אני לא רוצה שאנשים יחשבו שאני משוגעת זקנה שמגדלת חתולים." על גב ספריה המוקדמים יש תמונה — תצלום ששימש את יחסי הציבור בעשר השנים הראשונות של הקריירה שלה: היא מחזיקה בו גור ברדלס, פיו פעור, לשונו משתרבבת החוצה כמו הלשון שלה כעת. זה מעלה על הדעת תינוק יונק, או קורבן של שבץ.

"המו"ל הבריטי שלי התעקש על הברדלס הטיפשי הזה," היא עתידה לספר לי אחר כך, "כי זה מה שסופרת אפריקאית אמורה להחזיק — חיית בר צמודה לחזה שלה, והיא מיניקה את היבשת… כל הפנטזיות האימפריאליות השחוקות האלה."

"איך אתה צופה שזה יתנהל?" היא שואלת עכשיו. "אנא, אל תצפה שאתן לך גישה למכתבים וליומנים שלי. אני מסכימה לשוחח איתך, אבל אין לי שום כוונה לנבור ולהוציא מסמכים ואלבומים משפחתיים."

"חשבתי שנתחיל בסדרה של ראיונות."

"כדי שנרגיש בנוח?" היא שואלת. אני מהנהן, מושך בכתפי, מוציא מכשיר הקלטה דיגיטלי קטן. היא משמיעה נחרת בוז. "אני מקווה שאתה לא מצפה שניהפך לחברים במהלך הסיפור הזה. אני לא אצא איתך לטייל בגן שלי או לבקר במוזיאונים. אני לא 'יוצאת לשתות'. אני לא אעניק לך מחוכמת הזִקנה. אני לא אלמד אותך איך לחיות חיים טובים יותר. זה קשר מקצועי, לא סיפור אהבה. אני אדם עסוק. אני עומדת לפרסם ספר חדש בשנה הבאה, 'מכה על חטא'. אני מניחה שאצטרך לתת לך לקרוא אותו, בבוא הזמן."

"אני מכבד ומקבל כל מה שתחליטי."

"כמו שאמרתי, קראתי את המאמרים שלך. אי-אפשר לומר שאתה לגמרי טועה."

"אולי תוכלי לתקן כמה מהטעויות שלי."

קלר לא פתחה את הדלת בעצמה כשהגעתי. מארי, העוזרת האישית בעלת עיני החיפושית, הוליכה אותי אל חדר אורחים שהשקיף על הגן הקדמי וכביש הגישה הארוך, על החומה ההיקפית הגבוהה בצבע בז' שעליה סבך חוטי תיל שעוצבו ונצבעו כך שייראו כמו קיסוס מטפס, ועל השער החשמלי שחוסם את הכביש. מצלמות אבטחה ניטרו את האחוזה. קלר בחרה לקיים את הריאיון הראשון בינינו בחדר קר. אולי זה חדר האורחים היחיד שלה. לא — בבית גדול כל כך יש בוודאי חדר אחר, טוב יותר, שפונה אל הגנים האחוריים ואל ההר המתנשא מעל העיר. היא תיקח אותי אליו בפעם הבאה, או שאיכשהו אצליח לגלות אותו בעצמי בעתיד.

פניה צרות יותר מכפי שהן נראות בתצלומים שלה. אם לפני חמש שנים, באמסטרדם, היתה מלאוּת בלחייה, הרי שבינתיים בריאותה התערערה, ועכשיו פניה סדוקות, כמו קרקעית של אגם בשעת בצורת. אין שום דמיון למה שרואים בתצלומים, אפילו לא באחד. נחשול שערה הפראי והבלונדיני הכסיף, ואף על פי שנעשה קלוש ויבש, עדיין יש בו משהו מזוהרו הישן. בטנה התרחבה. היא כמעט ישישה, אבל לא נראית בגילה האמיתי — היא נראית יותר בת שישים מאשר בגיל שלה, יהיה אשר יהיה. עורה שזוף, ובקו הלסת שלה יש קשיחות פלסטית. למרות הגבנון הקל שעל גבה, היא משתדלת להישאר זקופה. אני חש הֶבזק של זעם לנוכח הגאוותנות שלה. אבל אין זה תפקידי לשפוט אותה. היא מי שהיא. אני פה למטרה אחרת.

"אני מקווה שהבאת איתך אוכל ושתייה. אני לא מתכוונת להאכיל אותך בזמן שאתה ניזון ממני. תוכל להשתמש בשירותים שבקצה המסדרון מצד שמאל. זכור בבקשה להוריד את המושב כשתסיים. זה יעורר בי חיבה כלפיך." היא מצמצמת את עיניה ונדמית שוב כמגחכת, אבל איני מצליח להבין אם היא מתלוצצת או מדברת ברצינות.

"אתה מתכוון להקליט את השיחות האלה?"

"כן."

"וגם לכתוב תוך כדי?"

"כן."

"זה מופעל?"

"כן. זה מקליט."

"ובכן?"

"אני די צפוי. הייתי רוצה לפתוח בהתחלה," אני אומר.

"לא תמצא שום רמזים בילדות שלי."

"אם תסלחי לי, לא זה העניין. אנשים רוצים לדעת." האמת היא שכמעט שום דבר לא ידוע על חייה, מלבד העובדות הדלות שפורסמו ברבים ומעט הדברים שהיא הואילה בטובה לחשוף בראיונות קודמים. הסוכן שלה בלונדון פירסם תקציר ביוגרפי רשמי של עמוד אחד לפני חמש שנים, כשההתעניינות בה גאתה. "סבא וסבתא משני הצדדים היו איכרים."

"לא. סבי מצד אבי היה בעל חוות יענים. הסבא השני היה קצב."

"והורייך?"

"אבי היה עורך דין, סנגור. איש מבני משפחתו לפניו לא למד באוניברסיטה. אמי היתה בלשנית, אשת אקדמיה. כמעט לא ראיתי אותם. היו נשים — נערות — שטיפלו בי. די הרבה נערות. אני חושבת שאבי סיפק לא מעט שירותים מקצועיים לשם שמים."

"האם זה השפיע על ההשקפה הפוליטית שלך?"

היא נאנחת ונראית מאוכזבת, כאילו לא הבנתי בדיחה כלשהי.

"אין לי השקפה פוליטית. אני לא אדם פוליטי. ההורים שלי היו ליברלים. צפוי היה שגם אני אהיה ליברלית, אבל אני חושבת שהורי היו 'ליברלים' בדרכם המאולצת של רבים כל כך מבני דורם. מוטב שנדבר במושגים של שמאל וימין, או של פרוגרסיביות ורגרסיביות, או אפילו של דיכוי. אני לא מאמינה בקביעוֹת מוחלטות. אוריינטציה פוליטית היא אליפסה, לא רצף. אם תרחיק די הצורך בכיוון אחד, תמצא את עצמך בערך במקום שבו התחלת. אבל אלה עניינים פוליטיים. והלוא פוליטיקה היא לא הנושא שעל הפרק, נכון?"

"לא בהכרח. אבל האם את סבורה שכסופרת קשה למתוח ביקורת על הממשלה?"

היא משתעלת ומכחכחת בגרונה. "לא, ודאי שלא."

"אני מתכוון לשאול — האם העובדה שאת סופרת מקשה עלייך יותר למתוח ביקורת על הממשלה?"

"מקשה עלי יותר ממה?"

"יותר מאשר אילו היית אזרחית פרטית, למשל."

"אבל אני כן אזרחית פרטית, כפי שכינית זאת. מניסיוני למדתי שממשלות לא שמות לב במיוחד לדברים שיש לאזרחים פרטיים לומר, אלא אם כן הם אומרים אותם פה אחד."

"אני מניח שמה שאני מנסה לשאול —"

"ובכן, שאל."

"מה שאני מנסה לשאול הוא, האם את חושבת שקשה יותר למתוח ביקורת על הממשלה הנוכחית?"

"ודאי שלא. העובדה שהיא נבחרה באופן דמוקרטי לא מבטיחה לה חסינות מביקורת."

"האם את חושבת שספרות בדיונית היא כלי חיוני לאופוזיציה פוליטית?" אני מתחרט על השאלה בו-ברגע שהיא יוצאת מפי, אבל כשאני יושב מולה, כל השאלות שניסחתי בזהירות במשך חודשים של הכנות, נראות לי בלתי אפשריות.

היא צוחקת, וצחוקה מתחלף בהתקף נוסף של שיעולים וכחכוחים בגרון. "יש לך דעה משונה מאוד לגבי מטרותיה של הספרות הבדיונית."

אני מבקש להרוויח זמן, וחש את עיניה הנעוצות בי כשאני מעיין במבוך הרשימות שלי. לתומי שיערתי לי שהכול יתנהל בצורה חלקה. אני מחליט לשאול אותה על אחותה. אי-אפשר להתכחש לחשיבות של ההיבט הפוליטי במקרה הזה. בעודי מנסה לנסח בראשי את השאלה, היא שבה ומכחכחת בגרונה, כמו אומרת: "נו, אתה מוכרח להשתפר", ואני מתפרץ ושואל עוד שאלה שלא התכוונתי לשאול.

"האם היו לך אחים?"

"אתה יודע מה התשובה, מר לֶרוּ. זה קרה בעיצומה של תקופה סוערת. עניין שהתפרסם בפומבי. אבל אני בשום אופן לא מוכנה לדבר על אחותי."

"אפילו לא רק על העובדות?"

"העובדות הידועות מתועדות ברשומות בית המשפט ובאינספור גזירי עיתונים. אין ספק שקראת אותם. הכול קראו אותם. הוא פעל לבד, כך הוא אמר. בית המשפט גילה שהוא לא פעל לבד, אף על פי שאיש מלבדו לא נעצר. כמו רבים-רבים אחרים, הוא מת כשהיה במעצר של המשטרה. שלא כמו רבים-רבים אחרים, הוא אכן ביצע פשע — מכל מקום, הוא מעולם לא הכחיש את זה. אין לי מה להוסיף בעניין הזה מלבד עדות אישית על החוויה שעוברת משפחה של קורבן, ובכך אין שום דבר חדש. כולנו יודעים כמה אנשים סובלים כשבן משפחה מת מוות לא צפוי ואלים. אין שום הבדל מהותי בין הסבל שחוֹוה משפחתו של אדם חף מפשע שנרצח לבין הסבל שחוֹוה משפחתו של פושע שמוצא להורג. זה חיתוך בבשר החי. זאת כריתת איבר. שום תותבת לא תוכל לשמש תחליף. המשפחה נעשית נכה. זה כל מה שאני מבקשת לומר."

 

04 ספטמבר

בת דודתי לילי / פתיחת הרומן

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

פרק א

שחר אלפסי, 1967

 

רבע שעה אחרי שההורים של לילי נסעו והשאירו אותה אצלנו עד שהם יחזרו מבאדן באדן, לילי נכנסה לחדר שלי ושל אחותי, שמה מזוודה ענקית על המיטה שלי, הוציאה חולצה חדשה, הורידה את הקודמת, הסתובבה אלי ושאלה, "איך הציצים שלי? יפים, נכון?"

לא עניתי. רק הסתכלתי וחשבתי שכל מה שסיפרו לי על הבת דודה שלי מתל אביב נכון. היתה לה חזייה אדומה, עם רקמה מלפנים, כמו שיש למפיות שאמא שמה על השולחן אוכל כשבאים אלינו אורחים, ולציצים בקושי היה מקום בתוך החזייה. הם בטח נחשבים יפים, אבל לא היה לי למה להשוות אותם. אף פעם לא ראיתי שום ציצים אחרים, חוץ מאלה של אמא שלי וזה ממש לא נחשב. אחרי זה לילי אמרה שאם לא אכפת לי היא תישן על המיטה שלי ואני על המתקפלת שהכינו לה בין המיטה שלי למיטה של עמליה, אחותי הקטנה. לא היה לי אכפת, וגם אם היה לי, לא בטוח שזה היה עוזר.

לילי היא בת שבע-עשרה כמעט, ואני רק בן שתים-עשרה. היא הבת של דוד טוביה בוכמן ודודה אלגרה. הבת היחידה שלהם, וגם זה, כמו שאמא שלי אומרת, קרה בנס. דודה אלגרה היא האחות הגדולה של אבא שלי. גדולה רק בשנה וחצי, אבל תמיד יודעת מה טוב לו ומה לא, מה הוא צריך לעשות כדי להתקדם בחיים, ומתי הוא צריך להקשיב לאמא שלי ומתי להגיד לה, "די, עד כאן, אני הגבר בבית הזה."

דודה אלגרה ודוד טוביה נוסעים פעמיים בשנה לטיפולים שדוד טוביה מקבל בבאדן באדן, שזאת עיר מרפא בגרמניה. דוד טוביה הוא איש מאוד מבוגר, לפחות בן חמישים, אולי קצת יותר. יש לו לחץ דם נמוך, או גבוה, אני לא בטוח מה מביניהם, וגם רשרוש בלב, ורק בבאדן באדן יודעים לטפל בזה כמו שאבא של לילי רגיל. שָם זה קלאסה אחרת, הסבירה פעם דודה אלגרה. שָם זה הטופ של הטופ, השופרא דה לה שופרא. ואצל דוד טוביה, הכול זה הכי-הכי שיש. הם גרים בצפון תל אביב ומהמרפסות שלהם רואים את הים ואת הארובה החדשה שמתחילים לבנות בתחנת רדינג. פנטהאוז, ככה קוראים לדירה כזאת עם מרפסות סביב-סביב. לכל מקום הם נוסעים במונית ספיישל, אפילו שיש להם מכונית פרטית. ולא סתם מכונית, שברולט כחולה כהה מהמודל הכי חדש שיש, זה עם כנפיים קטנות מקדימה וגלגל סְפֵּר לבן על הטמבון האחורי. אבל דוד טוביה לא אוהב לנהוג בישראל. זה עושה לו לחץ בחזה ומגדיל לו את הבעיות בלב. רק לפעמים, כשהוא מסתובב עם אנשים ממש חשובים באתרי הבנייה שלו, דוד טוביה נוהג בשברולט שלו בעצמו.

אמא אומרת שדוד טוביה וספיר הם ככה, ועושה תנועה של אצבע מחככת אצבע. כאילו שהם חברים ממש-ממש טובים. בימי שישי בצהריים הם יושבים יחד באיזו מסעדה בתל אביב, שיש בה אוכל כמו בפריז. עם שמפניה אמיתית ומלצרים בעניבות פרפר שחורות. ספיר זה שר האוצר שלנו. של המדינה שלנו. הוא עושה פה מה שהוא רוצה, ומחליט מי יקבל ומי לא יקבל. החרותניקים, למשל, שזה אנחנו, תמיד אחרונים בתור. המפא"יניקים ראשונים, מקבלים ממנו מה שהם מבקשים. בגלל זה ספיר הוא האיש הכי חשוב במדינה. הרבה יותר מלוי אשכול, ראש הממשלה, שכולם יודעים שרועדות לו הביצים מכל דבר. למשל עכשיו, שהולכת להיות מלחמה, והוא ממש משקשק.

"ולמה לדעתך הם נוסעים פתאום לבאדן באדן?" שאלה אמא את אבא ערב לפני שהבוכמנים הגיעו, ומיד היא גם ענתה, "רק בגלל המלחמה. שלא יספרו סיפורים על לחץ דם ורשרושים בלב. לא הפעם, ובכלל, הלוואי עלי להיות בריאה כמוהו. הם בורחים, הם מסתלקים מפה לפני שיהיה מאוחר מדי וחצי מדינה תהיה בקבר. בגלל הפּצצות חצי טון שהמצרים יפילו עוד רגע על הראש שלנו הם נוסעים, מוריס. שמעת על הפצצות האלה, או שאני צריכה שוב לספר לך עליהם? וכשייגמרו הפצצות חצי טון, יתחילו הסורים, שהם הכי אכזרים שיש. אז אל תגיד לי 'לחץ דם'."

אבא שלי לא עונה. אולי הוא לא רוצה לריב עם אמא ואולי הוא חושב שהיא קצת צודקת. כי על הפצצות חצי טון של המצרים כולם יודעים, וגם על הסורים שרחמנות על מי שייפול לידיים שלהם. מזל שאנחנו גרים מול הירדנים, אז יחסית לאחרים מצבנו טוב.

דוד טוביה ודודה אלגרה רצו שלילי תבוא איתם לבאדן באדן, אבל היא לא היתה מוכנה לשמוע על זה. פעם היא היתה שם וברחה להם אחרי יומיים. נסעה בטרמפים וישנה בקבינה של נהג משאית שהוביל סחורה מאיטליה לגרמניה. כל המשפחה מכירה את הסיפור הזה, וגם איזה קעקועים של נחש ובחורה ערומה היו לנהג המשאית מתחת לגופייה שלו. אז טוביה ואלגרה יודעים שלא כדאי להם להתעקש שלילי תבוא איתם שוב לגרמניה ותעשה להם שם בושות. אבל גם להשאיר אותה לבד בפנטהאוז בתל אביב, הם לא מוכנים. לא בגלל המלחמה — כי דוד טוביה בטוח שלא תהיה שום מלחמה — אלא בגלל הפושטקים שהבת שלהם מסתובבת איתם מאז שהיא עברה לתיכון אקסטרני. כל מיני ארחי פרחי, כמו שאמא שלי קוראת להם. כאלה שמעשנים סיגריות בהפסקות ויושבים על הברזלים בדיזנגוף ושורקים לבחורות שעוברות ברחוב. ומי שהכי מדאיג את ההורים של לילי זה מיקו רומנו, הגיטריסט של להקת הנמרים. עליו אפילו אני שמעתי, ופעם גם ראיתי תמונה שלו על השער האחורי ב"להיטון". עם שיער ארוך, גיטרה אדומה ולמברטה בצבע שחור עם מדבקה גדולה של שלושה נמרים. לילי מאוהבת במיקו, אפילו שהוא מבוגר ממנה בהרבה.

הוחלט שאנחנו נשמור על לילי. זאת אומרת שהיא תגור אצלנו, וההורים שלי ידאגו שהיא תתכונן למבחני הבגרות של התיכון האקסטרני ותהיה רחוקה מהפושטקים בדיזנגוף וממיקו רומנו ולהקת הנמרים. ואם תהיה — חס וחלילה, חס ושלום — מלחמה, אנחנו גם נדאג שהפצצות חצי טון של המצרים לא ייפלו דווקא על הראש של לילי. למרות שאת זה אף אחד לא אומר בקול רם, ואמא רק מספרת לטוביה ואלגרה על המקלט שיש אצלנו בבניין, כאילו שבדבר אחד לפחות הם יכולים להיות רגועים. אפילו שזה מקלט ממש קטן, ואבא שלי כבר שבוע מבטיח שהוא יפנה אותו מהזבּלה שכל השכנים, וגם אנחנו, הורידו לשם במשך הרבה שנים.

בזמן שלילי החליפה חולצה ולבשה במקומה חולצת גופייה שמגיעה עד אמצע הבטן, דודה אלגרה תפסה את אבא לשיחה בחדר השינה שלו ושל אמא. זה המקום שהיא אוהבת לשבת בו ולהגיד לאבא שלי מה לעשות בחיים. בעיקר איך להרוויח יותר כסף ולא לעשות הובלות מהבוקר עד הערב בטנדר שלו ובקושי לגמור את החודש. שיפתח עסק, שלא יעבוד כמו חמור בשביל אנשים אחרים. בדיוק אותם דברים שאמא שלי אומרת לו, רק בצורה קצת אחרת. אמא מאוכזבת מאבא, אלגרה קצת יותר מעודדת ויותר בעדו. בכל זאת, הוא האח שלה. היחיד שאיתו היא מדברת, כי עם כל האחים האחרים היא ברוגז בגלל שהם לא רצו שתתחתן עם טוביה הפולני. דודה אלגרה גם תמיד נותנת לאבא כמה מאות לירות. לפעמים אפילו אלף, כי מה זה אלף לירות בשבילה ובשביל דוד טוביה? הם ממש מליינים. אבא עושה את עצמו מתנגד, אומר שמה פתאום והוא לא צריך ויש לנו מספיק, ברוך השם. הוא לא נוגע בשטרות, משאיר אותם איפה שאלגרה שמה אותם. עד שהם הולכים, ואז הוא מכניס את הכסף לארנק או למגירה. אחרי שאמא שואלת אם אחותו נתנה לו משהו. הפעם היא בטח נתנה לו אפילו יותר, כדי שישלם למורה פרטית שלילי צריכה במתמטיקה. בסוף, בגלל המלחמה וכל מה שקרה אצלנו, אני לא חושב שהיה ללילי אפילו שיעור אחד במתמטיקה או כל מקצוע אחר.

בינתיים הגיע גם אח של אמא, דוד סמי, והביא איתו אבטיח אדום ישר משטח הכינוס של הגדוד שלו מול טול כרם. עמליה, אחותי הקטנה, נתנה לדוד סמי חיבוק ורצה להביא לו ציור שהיא והילדים בגן שלה הכינו במיוחד בשבילו. ציור של צנחן גיבור, עם מצנח ומטוס שעוד צנחנים קופצים ממנו. כולם אמרו, "איזה יופי", וסמי קיפל את הציור ושם אותו באחד הכיסים של המכנסיים שלו. למכנסיים של חיילים קרביים יש הרבה כיסים, כדי שיוכלו לשים שם כל מיני דברים שהם אולי יצטרכו במלחמה. דוד סמי הוא קצין, סרן, בצנחנים. הילדים מהשכונה, ובעיקר אבי פנסקי שמחשיב את עצמו למבין בצבא, אומרים שסמי הוא סתם ג'ובניק, קצין בשלישות. אבל הם רק מקנאים. אם דוד סמי הוא ג'ובניק אז איך זה שיש לו נעליים אדומות, כנפי צניחה ודרגות מברזל? זה שהוא יוצא לחופשה בלי עוזי או רובה אף-אן, לא אומר כלום. יש יחידות סודיות, יחידות קומנדו למשל, שבכלל אסור לדעת איזה נשק יש להן.

"נו, מה קורה בשטח, אופיסֵר?" שאל דוד טוביה את דוד סמי וטפח לו על השכם, כאילו הוא, טוביה, הרמטכ"ל או אלוף הפיקוד.

"מתכוננים," ענה דוד סמי, "אתה יודע איך זה."

"מאיפה שאני אדע, בחורצ'יק? מה, אני בחזית? באבק? בטנקים? אני רק שומע מה שאומרים לי."

"ומה אומרים?" שאלה מיד אמא.

"שלא יהיה כלום," ענה טוביה, "הערברס, מי כמוכם מכיר אותם, הם טובים רק בדיבורים. פלאברות. הם לא יעיזו לעשות כלום."

דוד סמי התרגז ואמר, "מה אתה מתכוון, 'מי כמוכם מכיר אותם?'" אפילו שלכולם היה ברור למה דוד טוביה מתכוון, וזאת לא היתה פעם ראשונה שהוא מעיר הערות כאלה, כאילו במקרה.

"באמת טוביה, מה זה צריך להיות?" אמרה דודה אלגרה שלא רצתה לקלקל הכול רגע לפני שהם משאירים אצלנו את לילי שלהם. טוביה עשה תנועה של מישהו מופתע ואמר, "מה כבר אמרתי? שאתם מכירים אותם, זה הכול. מכירים את הערבים יותר מאיתנו, שבאנו מאירופה."

אבא שלי ניסה להעביר נושא, שזה משהו שהוא תמיד מנסה לעשות כשמתחילים ויכוחים, ואמר שהכי חשוב עכשיו זה שנהיה מאוחדים ותהיה לנו הנהגה חזקה, מישהו שאפשר לסמוך עליו. "מסכים איתך במאה אחוז, מר אלפסי," אמר דוד טוביה, עוד לפני שהספיק לשמוע שאבא מציע את המועמד הקבוע שלו: מנחם בגין. אבא שלי מאוד אוהב את מנחם בגין. עוד מהימים של המחתרות וקום המדינה. אצלנו בבית כולם חֵרוּת. ולא רק בבית. גם ברחוב, ובשכונה, ובמשפחה, כולם בעד בגין. חוץ מדוד טוביה, שמיד פסל את הרעיון.

"מר אלפסי, עם כל הכבוד למנחם בגין, ויש לי כבוד, כמו שאתה יודע, הוא עוד לא קנדידאט לנהל מדינה. לנהל מדינה זה קצת יותר מלהדביק כרוזים ולתלות כמה סרג'נטים. עם כל הכבוד."

התפרצתי לשיחה וסיפרתי על כל מה שהאצ"ל עשו לפני קום המדינה, ועל זה שאפילו האנגלים אומרים שרק בגללם הם החליטו לא להישאר פה יותר. ועובדה שאת מי שהאנגלים הוציאו להורג בכלא עכו, זה בעיקר את לוחמי הארגון הצבאי לאומי. דב גרונר, יעקב וייס, אבשלום חביב, אליעזר קשאני. והיו גם כאלה שהצליחו להתאבד לפני שהעלו אותם לגרדום, כדי שהאנגלים ידעו שהם לא מפחדים אפילו מהמוות.

אבא היה ממש גאה בי, ודוד טוביה אמר, "יודע היסטוריה, הילד, אה?"

אחרי זה כולם שתו קפה קר ואכלו מעוגת השוקולד שתי שכבות שאמא אפתה במיוחד כדי לעשות רושם טוב על האורחים מתל אביב. אמא שלי צריכה תירוץ הכי קטן, וכבר היא מתחילה לאפות כל מיני עוגות לפי מתכונים שהיא גוזרת מז'ורנלים צרפתיים במספרה של ויוויאן. עוגות גבינה, עוגות שוקולד, עוגות קרם, עוגות עם שוקולד למטה וקוקוס מעל, עוגות שקוראים להן טארט עם תפוחים ירוקים או שזיפים אדומים, עוגות עם פירורים של ביסקוויטים ועוגות בטעם לימון. אף פעם היא לא אופה רק עוגה אחת. תמיד שתיים או שלוש עוגות, שאין מי שיגמור אותן, ואז היא כועסת שהכול הולך לפח. אמא חשבה שלפחות הפעם יהיה מי שיאכל מכל העוגות, אבל דודה אלגרה אמרה שמתחיל להיות מאוחר והם עוד לא התחילו אפילו לארוז. דוד טוביה קם מהכיסא הכי נוח שהכינו עבורו במרפסת, והסתובב כדי להיפרד מלילי, ואולי גם להגיד לה שתשמור על עצמה וכל מה שאומרים לפני שנפרדים. אבל אז דודה אלגרה שמה לב בפעם הראשונה לחולצת גופייה של לילי, זאת עם הפופיק בחוץ, ואמרה לה, "מה זה צריך להיות? לכי תלבשי מיד משהו אחר."

"לא רוצה," ענתה לילי, בלי בכלל להתייחס לאמא שלה.

"לילי!" אמרה דודה אלגרה בקול שהפחיד אפילו אותי, אבל לא את לילי.

"מה את רוצה? לא מחליפה, מה תעשי לי?"

דודה אלגרה הרימה את היד ועוד רגע היתה מחטיפה ללילי סטירה כהוגן. לילי לא זזה מהמקום, ולמזלה גם אבא שלי וגם דוד טוביה התערבו ועצרו את אלגרה לפני הסטירה. לילי המשיכה לחייך כל הזמן, אבל ראו שעוד רגע יורדת לה דמעה מהעין. אולי כדי שהיא לא תרד, לילי עשתה קול כזה של גיחוך מול אמא שלה. "זנזונת," אמרה דודה אלגרה כאילו לעצמה, אבל כולנו שמענו את זה טוב-טוב. ואז ירדה ללילי הדמעה שכל הזמן היא ניסתה לעצור. דוד טוביה חיבק את לילי ואמר לה שאמא שלה לא התכוונה לשום דבר, ופשוט כולם במתח בגלל המלחמה, שבכלל לא תהיה.

אחרי שההורים של לילי נסעו, וכולם נרגעו קצת, דוד סמי הציע שניקח את האורחת מתל אביב לאכול סטייק בדוכן של הרומני. דוד סמי תמיד יש לו רעיונות מוצלחים, ועוד לפני שאמא שלי אמרה בשביל מה לאכול בחוץ, הרי יש הכול בבית, כמו שהיא תמיד אומרת, לילי כבר קפצה וקראה בשמחה: "הרומני! הרומני!" כאילו שהיא בכלל יודעת מי זה הרומני ואיפה הדוכן סטייקים שלו.

אמא שלי נשארה בבית, ואנחנו — לילי, אחותי עמליה, דוד סמי ואני — נכנסנו עם אבא לטנדר דאבל קבינה שלו, ונסענו לדוכן של הרומני. בדרך הסברתי ללילי שהרומני הוא בעל אטליז ליד השוק. בגלל ששיעמם לו רק לחתוך בשר ולדפוק פרוסות שניצל כל היום, הוא פתח מקום ליד הצומת, בכניסה לעיר, עם חבית וגחלים, ובלילה הוא עושה שם על האש, וזה ממש טעים. דוד סמי הסתובב אלינו מהמושב הקדמי ואמר ללילי שאפילו בתל אביב אין כאלו סטייקים. לילי חייכה אל דוד סמי, והוא חייך אליה בחזרה. ראו שהוא מסתכל הרבה זמן על הגופייה שלה ועל השערות הבהירות שירדו בקו ישר מהפופיק בדרך למכנסיים. ללילי לא היה אכפת שדוד סמי מסתכל. אפילו שהוא כבר בן עשרים ושמונה וכבר מזמן היה צריך להתחתן ולעשות ילדים.

דוד סמי גר בדירה של סבא ויקטור וסבתא ג'וליה, ההורים שלו ושל אמא שלי. הם גרים בקצה השני של העיר, ליד שיכון ותיקים. לסמי יש שם חדר עם כניסה משלו ואפילו שירותים משלו. נוח לו שם. "יותר מדי נוח," אומרת אמא שלי, כשהיא מתחילה לעשות חשבונות על כל מיני דברים במשפחה. לילי בכלל לא קשורה לחלק הזה של המשפחה. לא קשורה לטריפוליטאים. היא רק חצי מהצד של אבא, האלג'יראים. וגם זה לא ממש מורגש עליה. לילי היא תל אביבית. כשהגענו לרומני, היה שם תור קטן של מכוניות שעמדו בצד, ולכולן היו פנסים צבועים בשחור ורק פס קטן של אור מקדימה. אלה היו ההוראות של הג"א. האפָלה כדי שהמטוסים עם הפצצות לא יֵדעו איפה אנחנו כשהם יהיו מעלינו בלילה. אבל לרומני לא היה אכפת מהג"א ומההוראות שלהם. אצלו לא היתה שום האפלה. הגרלנדה מעל חבית הסטייקים האירה כאילו הגעת למסיבה. דוד סמי הזמין ארבע מנות בפיתה עם חמוצים ושתייה, ועוד חצי מנה לאחותי שאף פעם לא מצליחה לגמור מנה שלמה. לילי אמרה שהיא מעדיפה סטייק לבן, וסמי הלך להחליף את ההזמנה, רק שלילי תהיה מרוצה. "ושלא יהיה עשוי מדי," היא אמרה, "אני אוהבת שזה נוטף ככה, עם קצת דם." סמי הסביר לרומני מה לילי בדיוק רוצה, והרומני סובב את הראש כדי לראות על מי הוא מדבר. הוא עשה עם הראש תנועה של התפעלות. לא בכל יום רואים אצלו מישהי כמו לילי, עם גופייה כזאת וחזייה בצבע אדום מתחת.

עד שהבשר יהיה מוכן, דוד סמי לקח את אבא לסיבוב, ועוד פעם הראה לו מה אפשר לעשות במקום הזה, "אם יש לך שכל בראש וקצת קשרים במקומות הנכונים." פה הוא ישים אוטובוס ישן ויסדר בפנים מקומות ישיבה, ופה הוא יסדר משטח עם ספסלים ושולחנות עץ יפים, עם גגון מלמעלה. "שאפשר יהיה לשבת ולאכול גם בחורף," הסביר סמי לאבא שנגרר אחריו, "ויהיה גם סיר עם מרק למי שירצה משהו לפני הסטייק. וקינוחים," הוסיף סמי משהו חדש, משהו שלא שמעתי בפעמים הקודמות כשניסה לשכנע את אבא לקנות את המקום ולעשות ממנו סטייקייה, "אתה חייב קינוחים במקום כזה."

"תן לי לחשוב על זה," אמר אבא, כרגיל.

"עד שתגמור לחשוב, מוריס, יבוא מישהו אחר, והרומני ילך איתו."

הסטייקים היו מעולים, וזה של לילי נטף דם וטיפטף מהצדדים של הפיתה. היא התכופפה והחזיקה את הפיתה עם הידיים קדימה. אבל בכל זאת טיפטף עליה קצת, ממש קצת. "אוי, טיפטף עלי," היא אמרה ושאלה, "אולי יש למישהו מטפחת?" מטפחת לא היתה לאף אחד, אבל דוד סמי מיהר והביא מגבת קטנה מהדוכן וניגב ללילי את מה שטיפטף עליה. "תודה לך," היא אמרה לו ושוב חייכה אליו כמו קודם בטנדר. גם דוד סמי חייך. ואז אבא שלי אמר, "טוב, בואו נחזור הביתה. שאמא לא תדאג."

כשחזרנו, אמא ישבה ליד הרדיו ושמעה כמו בכל ערב באותה שעה את האלוף במילואים חיים הרצוג מסביר מה יהיה ואיך יהיה. אם לא הרצוג, אמא שלי לא היתה מחזיקה מעמד בכל הימים האלה של ההמתנה למלחמה. הוא והדיבורים שלו היו הדברים היחידים שהצליחו להרגיע אותה קצת. באותו ערב הרצוג דיבר על "הבעיה האווירית שלנו". "בעיה אשר בצדק מעסיקה כל אחד מאיתנו," אמר האלוף, ואמא הינהנה בראש כאילו הוא מדבר עליה. הרצוג התחיל לספר על הבליץ בלונדון ועל אלפי מטוסים בריטיים ואמריקאיים שהפציצו את הערים הגדולות בגרמניה. "ערים שלמות נהרסו, עשרות אלפי ילדים פונו מהבתים שלהם, תחנות הרכבת התחתית הפכו למקלטי ענק," סיפר הרצוג.

החלק הזה בשיחה לא עשה לאמא שלי טוב. אבל מיד האלוף במילואים הבטיח שפה לא יהיה בליץ, כי לנו יש מערכות מכ"ם ויש לנו טילי הוק ויש לנו מטוסי מיראז'. "מכ"ם, הוק, מיראז'," מנתה אמא עם אצבעות כף ידה את אמצעי ההגנה שלנו. שיננה, כמו בקריאה של הגדת פסח, "מכ"ם, הוק, מיראז'." ליתר ביטחון היא גם הודיעה לאבא שמחר, ראס בן ענא, מפנים את המקלט.

ציחצחנו שיניים והלכנו לישון. כשהייתי כבר עם פיג'מה על המיטה המתקפלת, לילי עברה בדרך למיטה שהיתה שלי ואמרה שאסובב לרגע את הראש, כי היא רגילה להיכנס למיטה ערומה לגמרי. וזה באמת מה שהיא עשתה.

18 מאי

פרקי מכונות / פתיחת הרומן

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

1

 

את השלט רואים מהכביש. הוא בחזית הבניין מצד שמאל לירידה. עשוי מפח ועומד על שתי רגליים מפרופיל מתכת מרובע. מהצד הזה של הבניין רואים גם את "שירלי צעצועים", מימינה חנות טקסטיל ומשמאלה סניף דואר. בהמשך יש חצר פנימית ועוד שורה של חנויות: קונדיטוריה, חנות מכולת וחנות רהיטים.
על השלט כתוב באותיות שחורות וגדולות "התבנית" ובאותיות קטנות יותר "אברהם רייק עבודות מתכת". מתחת לכיתוב יש חץ בצבע ירוק בהיר שחלקים ממנו מחוקים. החץ מראה שצריך ללכת בירידה ואחר כך לפנות ימינה.
באמצע הירידה יש פתח חסר דלת למסדרון. בצדו הימני שני שלטים קטנים זה מעל זה. על שלט אחד כתוב "סיט" ועל השני "התבנית". המסדרון חשוך וצר, הוא חוצה את כל בניין עשרים ותשע ברחוב אהוד קינמון. אורכו כשלושים מטרים. אם מסתכלים לתוכו רואים את הקצה הרחוק.
הרעש מהרחוב משתתק בתוך המסדרון, ולכן אפשר לשמוע את קולות הצעדים, רגליים שדורכות על שבבים של בטון ועל אבנים קטנות, דורכות במהוסס בלי קצב תכליתי.

 

משני הפתחים של המסדרון נכנס אור שמספיק כדי להאיר אותו כמעט עד למרכזו. באמצע נותר קטע חשוך. בקטע החשוך שתי דלתות ברזל בצבע אפור. על הדלת השמאלית שלט, וכתוב בו, "סיט חיתוכי עץ בסיטונאות".
בפינה הימנית העליונה של השלט יש לוגו שנראה כמו דגם של טַנְגָרָם ויוצר את המילה "סיט" בעיגול. על הדלת השנייה כתוב בכתב יד עקום בטוש אדום "התבנית", ומתחת: "במקרה חירום להתקשר 050-884974". ליד המספר בטוש כחול ודק כתוב אברהם. בצד הדלת יש פעמון, וגם על הקיר מעליו כתובה המילה "התבנית" באותו הטוש ובאותו כתב עקום.
בהמשך המסדרון, קרוב לקצה הרחוק, יש דלת נוספת מברזל ועליה סמל של בנק הפועלים. מתחתיו כתוב "ארכיון". סמוך לדלת יש חלון שפתוח לחלל גדול, ואפשר לראות שורות-שורות של מדפים ועליהם הרבה ארגזי קרטון חומים פתוחים שמתוכם מבצבצים ניירות.

 

יש ריח של אבק ושתן באוויר. עכברים וחולדות נעים בחשכת המסדרון, מפלסים דרך בין האבנים, מצייצים. אפשר לשמוע אותם כשעוצרים ומחכים שהדי הצעדים והנשימה והאבנים ישתתקו.

 

בשני קצוות המסדרון יש שביל אספלט שיורד בשיפוע חד אל כביש פנימי שמקיף את הבניין. אם ממשיכים לרדת עם האספלט מאחד הקצוות וצועדים על הכביש הפנימי, רואים את שני המקומות, "סיט" ו"התבנית", כמו חללים גדולים שפעורים בתוך הבניין. בתוך המסדרון פסקו הצעדים. הנשימה נעצרה. השעה כבר ארבע. הכול שקט.­

 

2

את השלט היא ראתה מהכביש ובהתה בו כשעברה שם ברגל או באוטובוס שעצר להוריד נוסעים בתחנה ליד. רק להוריד, כי עד קצה הקו יש שתי תחנות בלבד.
השלט עומד בחזית הבניין, משמאל לירידה. זהו בניין תעשייתי גדול. היא היתה בתוך הבניין הזה יותר מפעם אחת. הפעם הראשונה היתה עם ארז כשהיו בתיכון. מסדרונות חשוכים. היא זוכרת שעת ערב. היא וארז היו חברים, אולי ידידים זאת המילה הנכונה. הם למדו לבחינה בהיסטוריה. הנושא היה המהפכה הצרפתית עם המורה שָׁבִּי פראנקו, שהיה הצעיר מבין המורים שלימדו בבית הספר. היא וארז נפגשו אחר הצהריים ביום שלפני הבחינה. רוב הזמן הם דיברו וצחקו ולא הצליחו ללמוד. אחרי שבועיים שבי פראנקו החזיר את המבחנים.

 

המבט הכהה של שבי פראנקו שט על הכיתה ולא עצר עליה כשהגה את שמה עם טעות. מישהו תיקן אותו. הוא חייך והמשיך לחפש מבט, מבלי לחזור על השם המתוקן. התלתלים של שבי פראנקו היו רכים. הם זזו על המצח שלו יחד עם תנועות הראש וכיסו מדי פעם מעט מהעיניים.

 

לבָּחוּר מהים שהכירה ביום האחרון של החופש הגדול של כיתה ט'
היו תלתלים קטנים וצפופים. הוא הסתכל עליה כששיחקה מטקות עם אתל ואחר כך ניגש וביקש לשחק גם כן. היה חם, וכשהזיעו מאוד נכנסו שלושתם לים שהיה סוער כמו תמיד בעונה הזאת ואפשר היה לתת לגלים להתנפץ על הגב או על הבטן ולצלול מתחתם או סתם לתפוס אותם ולהתגלגל עד לחוף בתוך הקצף שלהם ולהרגיש את המליחות של המים באף ולהוציא מים עם קצת רוק מהפה.
גל גדול סחב אותם עד לחוף. הם נשארו לשכב במים הרדודים ודיברו, הוא אמר לה שהיא זזה במים כמו דג. היא היתה מופתעת כששׂם במילים את המבט שלו על הגוף שלה. הוא נגע בצד הגוף שלה, במותן, כמו בטעות. כפות הרגליים שלו היו גדולות והאצבעות ארוכות. עצמות דקות כמו חוטים חזקים חיברו אותן לרגל. העיניים שלו היו כהות ומבריקות. הוא ביקש את מספר הטלפון שלה והתקשר אחר הצהריים. אחותה ענתה וקראה לה. הוא רצה לפגוש אותה בערב.
הם קבעו בכיכר אתרים. היא נסעה בקו עשרים וחמש וראתה בדרך את השמש של פרג' בחלון הראווה. העור שלה בער מהשמש ששרפה בצהריים. היא לבשה חולצה לבנה מבד קשה שהמגע שלו הכאיב. בקלות מצאה את המקום בכיכר שהיו בו כורסאות בצבע אדום והשמש בחלונות השקופים הלהיטה. הם בקושי דיברו. הוא היה גדול ממנה, בן שבע-עשרה. ניסה לפתוח בשיחה ודיבר על המוזיקה שהוא אוהב, אותה המוזיקה שהחבר של אחותה הקליט עבורה. לחבר של אחותה היו תקליטים של להקות רוק כבד, ועל קירות החדר שלו ועל החולצות שלו הוא העתיק את תמונות העטיפות. היא ידעה את כל המילים בעל פה. הקשיבה למוזיקה במשך שעות, שוב ושוב עד שהסרט נקרע והודבק.
היא לא זוכרת איך הם התקרבו בגוף ובפָּנים, אבל היא זוכרת היטב את השפתיים שלהם מחליקות זו על זו ואת הרטיבות ואת הלשון שמגששת ונרתעת חודרת ופורצת את הבדידות ויוצאת מהססת וחוזרת ברכּוּת ורוך מתגלה בגוף שמפרכס אחרי הבטן שמפרפרת מבפנים. היא קמה וברחה. ביום המחרת הוא התקשר ואמר שהוא לא מבין מה קרה. היא ביקשה שהוא לא יתקשר שוב, אבל הוא המשיך להתקשר כל יום שוב ושוב, וכשהיא שמעה את הקול שלו מעבר לקו ניתקה את השיחה. אחרי כמה זמן הוא הפסיק.

 

הזמן מרחיק את הזיכרון ונשארת הרגשה של הרגעים של השחרור והצחוק כשהיא וארז ישבו על השטיח בחדר שלו עד שפתאום דיבר על עוגת גבינה שהוא קונה לפעמים בקונדיטוריה שבבניין התעשייתי מעבר לכביש, אפשר לרדת לקנות ממש עכשיו וצריך למהר כי עוד רגע הקונדיטוריה נסגרת. לא היה לה כסף. תחושת השחרור התכווצה לאלם שחשבה שעליה להסתיר. איך תאמר לו שאין לה כסף. היא לא חשבה על אפשרות כזאת. הוא ניגש לחדר, חזר ואמר, יש לי מספיק בשביל שנינו. זה היה מוזר בעיניה שהיה לו כסף. לה אף פעם לא היה. הם מיהרו לרדת, קפצו מדרגות, החליקו על המעקה, שעטו. דלת נפתחה בגרם המדרגות האחרון ו"הסוויט דרימז" התפרץ והמשיך להתגלגל אחריהם עד שנטרק. הם חצו את הכביש הרחב אל הבניין שנראה מוזנח ואפרורי בדיוק כמו שהוא נראה עכשיו, ועלו לקומה השנייה. התאורה היתה חלשה, רק נורה אחת דלקה באמצע המעבר הארוך. החלונות היו שבורים, ורוח שחדרה מהם טילטלה את אלומת האור. הם קנו את העוגה בקונדיטוריה שכבר לא קיימת, ואולי זאת אותה אחת שהעתיקה את מקומה לחזית הבניין. היה תור ושֶקֶט וארז. אולי עכשיו צריך להזכיר את הטעם של העוגה או את זיכרון הטעם מלוח מתוק קר וזר.

 

בבקרים של הקיץ השמש לא פגעה בחלונות הכיתה. השפתיים של שבי פראנקו המשיכו לנוע והיא לא שמעה, הסתכלה על הסְפָרוֹת של הציון שלה ועל האותיות ש.פ לידן, וחשבה שבכל הפעמים שהתאמצה והצליחה לדבר בשיעורים שלו יכלה לשתוק.

 

מהצד הזה של הבניין רואים את חנות הצעצועים. היא לא זכרה שהחנות הזאת היתה שם. גם לא את דלתות הברזל הגדולות שלה שצבועות בלבן ומעליהן רשת עם ווים שמחזיקים גלגלי ים מנופחים עם איורים ורודים, סגולים וצהובים, תיקים לבית הספר וכדורי גומי זוהרים. אולי החנות חדשה. היא ניסתה להתמקד בצבעוניות שלה, רצתה למנוע את בליעתה בחזית הבניין המכוער, ראתה בדמיונה את המוכר מוציא ותולה את הכול בכל בוקר מוקדם ובערב מחזיר, יום אחר יום, מוציא בבוקר ובערב מחזיר.
צמוד לחנות הצעצועים מצדה הימני יש חנות טקסטיל קטנה ודחוסה בכריות, שמיכות ומצעים. כשנכנסים לא רואים את המוכר, רק כששומעים את הקול שלו מבחינים בו יושב בכיסא ליד הקופה, צמוד לקיר.
אין הרגשה של חגיגיות בכניסה אל החנויות האלה. אולי מפני שהכניסה אליהן היא במפלס האספלט שלפניהן, אולי מפני שהן לרוב שוממות. לעומתן סניף הדואר הקטן, שמשמאל לחנות הצעצועים, תמיד הומה. כמעט בכל שעה שעברה שם ראתה שהוא עמוס באנשים. הספרים שהיא מזמינה מגיעים לסניף הזה והיא מכירה את מנהל הסניף בשמו ויודעת שהאישה הדתייה שעובדת איתו היא אמו. היא רואה את הדמיון בגוף ובמבט שלהם וחושבת שהוא היה יכול להיות היא, אבל לא להפך. כשהתור בסניף הדואר משתרך אל המדרכה היא נמנעת מלהיכנס.
אין בסניף הזה גלגל עם מספרים נתלשים. האנשים צריכים משהו שיכתיב להם סדר. הם צריכים לזכור לשאול מי אחרון מיד כשהם נכנסים, זאת הדרך להיכנס לתוך הסֵדר. האחרון יסתובב ויסתכל לשואל בעיניים וזה יהיה מספיק, ואם הוא יתעלם אז מישהו יצביע עליו ויאמר, הוא.
באחת הפעמים שנכנסה לשם לקחת את הספרים שלה, האחרון לא הזיז את הראש כששאלה, המבט שלו היה ממוקד באישה מבוגרת שחבשה כובע מקש ואחזה בתיק שנראה כמו עור של תנין ופילסה את דרכה לאשנב. האישה המבוגרת פרעה את הסדר. החלל הצטמצם והאנשים נעו, ניסו לפלס דרך למילים שיבואו. היא עקבה אחר המתרחש בדריכות, ראתה את מבטו שעקב מזווית העין אחר האישה שהמשיכה להתקדם בביטחון לאשנב. הגוף שלו נמתח, והוא פלט בעצבנות, מה, מה. האישה המבוגרת הסתובבה ואמרה לו משהו בשפה שהמילים בה קטועות, וההברות שבה נורות כמו יריקה. הוא סובב את הראש והשיב לה משפט קצר, ירוק, יצא ממקומו בתור, התקרב בידיים מתוחות צמודות לגוף אל האישה המבוגרת, ואמר משהו בקול שהיא שמעה בו את המאמץ להיות רגוע, אבל הפנים והעיניים שלו האדימו. היא חשבה שהאישה המבוגרת אמיצה. גבר אחר צעד מחוץ לתור ואמר, נו, נו, עזוב, ונופף בדפי החשבונות שבידיו, וההתערבות הזאת גרמה לו לחזור לתור. השיניים שלו התהדקו ונהמות, אולי קללות, מילאו את החלל הקטן. האישה המבוגרת המשיכה בדיבור רוטן בלתי פוסק.
אפשר לצאת ולחזור בפעם אחרת, היא חשבה, אבל היא צריכה את הספרים. היא חיכתה להם, היא חייבת אותם. היא כיסתה את האוזניים והרגישה שהקירות מתקרבים. היא ראתה שהאישה המבוגרת הסתובבה, פערה עיניים גדולות ואמרה דבר-מה שהשתיק אותו. כולם שתקו, רק רשרוש הניירות וההקשות במקלדת נשמעו.