חדשות ועדכונים

11 אוקטובר

האשמים / אחרית דבר

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב כותבים אורחים

בחזרה לעמוד הספר

 

אחרית דבר:

איך יצא כתב היד של "האשמים"

מתוך קוריאה הצפונית

 

אחרית דבר מאת קים סוֹנג-דוֹנג, עיתונאי בירחון "ג'וֹסוּן"

 

יצירת הספרות הזאת, שהתפרסמה לראשונה בקוריאה הדרומית ומבקרת בחריפות וברוח סאטירית את המשטר בקוריאה הצפונית, ושנכתבה בידי אדם שעדיין חי ופועל באותה מערכת, היא תקדים היסטורי — שום טקסט שכזה לא יצא מגבולות הארץ הזאת בשישים ושמונה השנים שחלפו מאז שחולק חצי האי. אף שפורסמו פה ושם זיכרונות וקטעי פרוזה מאת אנשים שערקו מקוריאה הצפונית, ושנכתבו אף הם בנימה ביקורתית, הרי אלה נכתבו כולם לאחר בריחת מחַבּריהם אל העולם החופשי. עד כה לא פורסמה מעולם שום יצירה המגנה את המשטר הרודני והאנטי-דמוקרטי של קוריאה הצפונית ושנכתבה בידי סופר שעדיין חי בקוריאה הצפונית.

ככתב יד, "האשמים" הכיל שבע מאות וחמישים דפים כתובים, ובכל אחד מהם כמאתיים סימנים. החריצים שהותירו על הדפים תנועות העיפרון של הכותב ניכרים בבירור, ואילו הנייר הדהוי עצמו מעיד על משך כתיבת היצירה. זהו אוסף של סיפורים קצרים נבחרים מתוך כתב היד המקורי, שבעה בסך הכול. אמנם כל אחד מהם מתאר תקרית אחרת, עם הרכב ייחודי של דמויות, אבל אפשר לראות באוסף יחידה אחת, משום שבין כל הסיפורים מקשרת תמה אחת כוללת — ביקורת על תקופת שלטונו של קים איל-סונג.

בכל פעם שאנו מגיעים אל סופו של סיפור, אנו מוצאים תאריך. אנו מניחים שתאריכים אלה מציינים את היום שבו השלים הסופר כל סיפור. "תיעוד של עריקה", שמופיע ראשון בספר, נחתם בדצמבר 1989.

כרונולוגית, הסיפור האחרון בקובץ הוא "מהומת אלוהים". סיפור זה, שקורע את המסכה מעל פני הדיקטטורה האכזרית של קים איל-סונג, נחתם בתאריך דצמבר 1995; הוא הושלם אחרי מותו של מי שכינה עצמו "המנהיג הדגול". לפיכך אנו מסיקים שבאנדי כותב זה שנים רבות פרוזה המבקרת את המשטר בקוריאה הצפונית, שעבר מידיו של קים איל-סונג לידי קים ג'ונג-איל, ומקים ג'ונג-איל לקים ג'ונג-אוּן, שתחת שלטונו חי באנדי כעת.

 *

באנדי הוא חבר ב"ועדה המרכזית של אגודת הסופרים ג'וֹסוּן", איגוד הסופרים המוּרשה של קוריאה הצפונית.[1] האמצעי המשמעותי ביותר המאפשר לקוריאה הצפונית לשלוט באמנויות — גם ספרות וגם אמנות יפה — הוא "מחלקת התעמולה והעלאת המורל של מפלגת הפועלים ג'וסון", שקים ג'ונג-איל מוּנה למנהלה בערך בתקופה שבה הוכרז כיורש. סופרים, שלדידם החברוּת ב"איגוד הכללי לספרות ולאמנות ג'וסון" היא חובה, מקבלים הנחיות באשר לנושאים הולמים מ"מחלקת התעמולה והעלאת המורל", מחלקה שגם מצנזרת את כתביהם. "הוועדה המרכזית של אגודת הסופרים ג'וסון" היא תת-מחלקה המוקדשת לספרות בתוך "האיגוד הכללי לספרות ולאמנות".

המערכת המהודקת והמבוקרת הזאת מביאה לכך שכישרון ספרותי אינו הקריטריון היחיד ואף לא הראשון במעלה למי ששואף להיות סופר בקוריאה הצפונית. כמו בכל שאר המשרות הרמות שם, השיקולים החשובים ביותר הם הרקע המשפחתי והמעמד החברתי. ההזדמנויות לפרסם יצירות ברבים מעטות ונדירות, ורק נתח קטן מוקדש לספרות בעיתונים ובכתבי העת, ואלה מעניקים מעמד רם במיוחד לסופרים המעטים שמצליחים בכל זאת לפרסם את פרי עטם.

קים סוּנג-מִין, שעובד כעת בַּ"רדיו החופשי של קוריאה הצפונית שבסיסו בסיאוּל", החל את הקריירה הספרותית הדרום-קוריאנית שלו עם פרסום תריסר שירים ב-2004; לפני שערק הוא היה משורר ומחזאי פעיל במולדתו קוריאה הצפונית, שם גם היה חבר ב"איגוד הכללי לספרות ולאמנות ג'וסון". וכמוהו גם העריק ג'אנג ג'ין-סוּנג, שקנה לו שם עם פרסום אוסף שירים ב-2008 בשם "למכור את בתי תמורת מאה ווֹן".

בקוריאה הצפונית, כדי להיות לסופר, הדרך המסורתית היא לפרסם יצירות בעיתון או בכתב עת מרכזי. באנדי עצמו צעד בדרך זו.

הוא נולד במחוז הצפון-מזרחי של חצי האי הקוריאני, הַאמגיוֹנג, שגובל מצפון בסין וברוסיה. הוא היה ילד כשפרצה מלחמת קוריאה, המלחמה שמכונה בקוריאה הדרומית על שם יום תחילתה (25 ביוני 1950), ושבצפון כונתה "מלחמת שחרור המולדת". באנדי נמשך אל תחום הספרות מגיל צעיר, ובשנות העשרים לחייו זכה לראשונה לראות את כתביו מתפרסמים בכתבי עת בקוריאה הצפונית והחל לקנות לעצמו שם.

עם זאת, הוא ניסה לזנוח את חלום הקריירה הספרותית ובחר במקום זאת לחיות בקרב הפועלים. אבל הספרות סירבה להרפות את אחיזתה בו, והוא כתב סיפורים ושירים בכל רגע פנוי שמצא. כישרונו היה גדול כל כך, שהיה מוכרח לפרוץ. בעקבות ההכרה והעידוד שזכה להם מצד הקרובים לו, הוא הצטרף ל"איגוד הכללי לספרות ולאמנות ג'וסון", ועד מהרה החל לתרום בקביעות מיצירותיו לכתבי העת השונים המתפרסמים במסגרתו.

ובכל זאת, משהו החל להכביד עליו: הרעב הגדול של המחצית הראשונה של שנות התשעים — שהוחמר בגלל השיטפונות אבל נבע מהמדיניות הכלכלית הרת האסון של העשורים הקודמים — שהשלטון התעקש להתייחס אליו במילות הקוד הרשמיות "הצעדה המפרכת". הוא היה עֵד לגילויי אומללות ומחסור, רבים מחבריו ומעמיתיו נספו, והתעורר בו הצורך לבחון לעומק את החברה שבה הוא חי ואת תפקידו בה כסופר. כוחו של סופר, כך הוא גילה, מנוצל במלואו רק במסגרת הכתיבה עצמה. וכך הוא התחיל לתעד את חייהם של האנשים שהרעב והסתירות החברתיות הביאו אותם אל מותם, או שנאלצו לעזוב את בתיהם ולשוטט באזורי הכפר בחיפוש אחר אוכל. עכשיו, כשבאנדי נטל את עפרונו, הוא עשה זאת כדי לגנות את המערכת.

בזאת לקח על עצמו באנדי את תפקיד הדובר המגנה והמוקיע את האומללות שנכפתה על בני העם הצפון-קוריאני בידי הסוציאליזם בנוסחו הצפון-קוריאני — מערכת רוויה סתירות פנימיות, שבה בני אדם מסוּוגים בהתאם למעמד חברתי שנקבע מלידה ואפשר להוקיעם כאשמים על סמך קרבת דם לאחרים. זה אחר זה הוא אסף רגעים שבהם אזרחים נאלצו להתמודד עם המציאות המרה הזאת בלי שיוכלו להגות ולו מילת תלונה אחת, ושזר אותם בסיפוריו. כל אחד מן הסיפורים מתאר ומגנה מצב אמיתי, שקשה לשלבו בטקסים ספרותיים לעילא, אבל באנדי חשב שזוהי חובתו כסופר לכתוב יצירות שהספרותיוּת שבהן תשקף במובן מסוים את המציאות שבאירועים שתיאר. אין צורך לומר שהתהליך היה ארוך וקשה.

עם חלוף הזמן הלכו הסיפורים והשירים האלה וצברו נפח, ועם זאת, קהל קוראיהם הסתכם תמיד באדם אחד — באנדי עצמו. גם לפני שנטל את עפרונו, באנדי ודאי היה מודע לכך שבחברה שלו אין שום אפשרות אחרת. ובכל זאת הוא הוסיף לכתוב, בתקווה סבלנית לזמנים שבהם יהיו פני הדברים שונים, שבהם יצירותיו המגנות את המשטר בקוריאה הצפונית אולי יסתובבו חופשי בעולם שמחוץ לגבולותיה. החלום הזה הוגשם עם עריקתה של בת משפחה קרובה. המסע שעשה כתב היד מתואר להלן ומבוסס על עדותו של דוֹ הי-יָאן, נציג "קואליציית האזרחים לזכויות אדם של חטופים ופליטים צפון-קוריאנים", שלידיו הוא הגיע.

יום אחד, רגיל בתכלית, באה לבקר את באנדי אישה מבני משפחתו. בזהירות המתבקשת היא בישרה לו שבעוד שלושה ימים בדעתה להימלט לסין. באנדי עצמו שקל לערוק, אבל המחשבות על אשתו ועל ילדיו תמיד עיכבו בעדו. עכשיו הוא ראה בתוכנית הבריחה של בת משפחתו הזדמנות מצוינת לפרסם את כתביו מעבר לים. הוא תיאר באוזניה את יצירותיו לאחר שהחליט כי אין סכנה בחשיפת אופיין החתרני באוזני מי שעומדת להימלט מהארץ, מישהי קרובה שהוא נתן בה אמון.

בידיה של האישה הזאת, שהתכוונה להימלט מקוריאה הצפונית לגמרי לבדה, הוא הפקיד כתב יד של סיפורים ושירים המבקרים את המשטר ששניהם סבלו מעולו. אבל היות שלא היתה כל ערובה לכך שבריחתה תעלה יפה, והם לא יכלו להסתכן בכך שכתב היד ייפול לידי משטרת הגבולות של קוריאה הצפונית, היא חזרה באותו יום לביתה בידיים ריקות והבטיחה לארגן את העברת כתב היד ברגע שנתיב בריחתה יסוכם סופית.

שוב נאלץ באנדי להחביא את יצירתו — יצירה שהיה נחוש שיום אחד תראה אור. חלפו כמה חודשים.

בת המשפחה אכן חצתה את הגבול לסין, אבל לא הספיקה להרחיק לכת, וכבר נתפסה בידי קבוצת חיילים סינים. למרבה המזל, החיילים הבחינו בהופעתה המהודרת, שהיתה שונה כל כך מזו של העריקים שנתקלו בהם בדרך כלל, והסיקו שהיא בת למשפחה רמת מעלה. במקום לשלוח אותה בחזרה אל מעבר לגבול, הם תבעו שוחד של עשרה מיליון ווֹן של קוריאה הצפונית, או חמישים אלף יוּאן (כ-7,500 דולר).

האישה הסבירה שאין ברשותה סכום כסף גדול כל כך וביקשה רשות ליצור קשר עם אנשים שאולי יצליחו לאסוף יחד את הסכום הזה למענה. בזמן שהתנהל המשא ומתן, נסע מפקד היחידה לעיר יַנְג'י, ושם נפגש עם אדם ששמע עליו, בלוגר שכותב על פליטים מקוריאה הצפונית. המפקד הודיע לבלוגר שיחידתו לכדה עריקה וביקש ממנו לברר מה הם קשריה, היות שבדעתו ובדעת חייליו לשחרר אותה ברגע שיקבלו את כספי השוחד שדרשו.

התברר שהבלוגר היה מכר ותיק של הנציג דוֹ הִי-יאן. משלמד הנציג דוֹ על המצב, הקדיש מיד את מרצו להצלתה של האישה, בת משפחתו של באנדי, ולמניעת החזרתה לקוריאה הצפונית. אבל ההוצאה הכספית הכרוכה בכך היתה מכשול רציני. הנציג דו בקושי הצליח לקושש די כסף למימון פעילותו של ארגון זכויות האדם שבראשו עמד. לאחר שהוגיע את מוחו זמן-מה, הוא התקשר לאדם שתרם מדי פעם לארגונו והסביר לו את המצב. האיש הלווה לו עשרה מיליון ווֹן וביקש שהכסף יוחזר לו אם הכול יעלה יפה. בעזרת הסכום הזה, ששימש לשוחד, הצליח דו להבטיח את שחרורה של האישה ואירגן את העברתה מסין לקוריאה הדרומית. באופן זה היה הנציג דו שותף בסיפורו של הסופר באנדי.

אבל החיבור לא התבצע מיד. מרגע שהאישה הופקדה רשמית בידי הרפובליקה של קוריאה ונשלחה אל "מרכז התמיכה לפליטים מקוריאה הצפונית", שכח הנציג דו מקיומה. אחרי הכול, היא היתה רק אחת מבין עריקים רבים שהוא עזר להם בעבר, ורק לעתים נדירות הם יצרו איתו קשר לאחר ששוחררו מ"מרכז התמיכה".

הפעם זה היה שונה. לאחר שעזבה את מרכז התמיכה יצרה האישה קשר עם הנציג דו כמה פעמים, מיוזמתה שלה, ובסופו של דבר הזמינה אותו לבקר בביתה החדש שבאחת מערי הלוויין של סיאוּל. שם היא הושיטה לנציג דו מעטפה מלאה כסף והסבירה שזו הדרך היחידה שבה תוכל להביע את הכרת התודה שלה. הנציג דו סירב לקבל את המעטפה, כי ידע שהכסף שהיא מציעה לו נלקח ממענק ההתאזרחות שקיבלה עם הצטרפותה למדינה החדשה.

אבל האישה היתה עיקשת לא פחות מהנציג דו. היא ביקשה ממנו לעשות לה טובה ולהשתמש בכסף שבמעטפה למימונה. כשהנציג דו שאל על איזה מין טובה היא מדברת, עלה בשיחה השם "באנדי". האישה אמרה, "אם הייתי בורחת מהארץ עם כתב היד הזה, החיילים היו מוצאים אותו, ובאנדי ואני היינו שנינו מתים עכשיו", וכן, "הבטחתי לו שאוציא איכשהו את כתב היד, והוא ודאי מחכה." האישה גם הסבירה בפרוטרוט עד כמה באנדי הוא סופר ידוע בארצו.

הנציג דו נאחז פתאום בתחושה משונה, מין נבואת לב שההזדמנות שהוצגה לו זה עתה ככל כנראה לא תשוב. האישה כתבה מכתב וביקשה מהנציג דו להעביר אותו לידי באנדי. הוא יבטח בכל מי שיישא את המכתב הזה, היא אמרה, יבטח בו עד כדי כך שיפקיד בידיו את כתב היד יקר הערך.

כשיצא מביתה של האישה, ובידו הן המכתב והן מעטפת הכסף, החליט הנציג דו שעליו לפחות לנסות את מזלו. אבל המשימה לא היתה פשוטה. בתקופה ההיא האווירה בגבול היתה דרוכה, ודו ידע שלא יהיה קל למצוא מישהו שיוכל לעשות באין מפריע את כל הדרך עד למקום מגוריו של באנדי.

ולמעשה, התוכנית אולי לא היתה מתגשמת כלל אלמלא אחד מצירופי המקרים המופלאים שמזדמנים לפעמים בחיים. ידיד סיני של הנציג דו הודיע לדו שהוא עומד לבקר את אחד מבני משפחתו בקוריאה הצפונית, שלגמרי במקרה גר באותה עיר קטנה שבה הקים באנדי את ביתו, הודות למעמדו החברתי הרם. הידיד הסיני הבטיח לנציג דו שיוכל לבקר גם את באנדי במהלך שעת ארוחת הצהריים או הפסקה אחרת כלשהי, ויקפיד שהביקור יהיה קצר ולא ימשוך תשומת לב. הנציג דו הסכים לתוכנית, אבל הזהיר את חברו שעליו להסתיר את כתב היד של באנדי בתוך ספרי תעמולה צפון-קוריאניים נוסח "כתבים נבחרים מאת קים איל-סונג" או "מורשת העבודה מאת קים ג'ונג-איל".

וכך קרה שכמה חודשים לאחר עריקתה המוצלחת של בת משפחתו, בא לבקר את באנדי ידידו הסיני של הנציג דו, והוא נתן לו את המכתב עטוף בשקית ניילון.

לאחר שקרא את המכתב בתשומת לב, שקע באנדי במחשבות. נראה שהוא היסס אם לבטוח בשליח שלפניו, אבל כעבור זמן-מה הוא ניגש להוציא את צרור הדפים ממחבואו. מאוחר יותר תיאר הסיני את המבט שהיה על פניו של באנדי בשעה שהושיט לו את כתב היד, ואמר שזה היה מבט של אדם שפועל בלית ברירה, "כאילו לא משנה לו אם ימות כך או אחרת."

וכך נדד כתב היד דרך סין עד שהגיע לנציג דו, חבוי בתוך "כתבים נבחרים מאת קים איל-סונג".

 

בשעת כתיבת שורות אלה, יותר מעשרים ושמונה אלף עריקים צפון-קוריאנים הגיעו לקוריאה הדרומית. רבים מהם כתבו מאז ספרים — זיכרונות, שירה ומדי פעם גם פרוזה — וביקרו בהם את החברה הצפון-קוריאנית ואת המערכת המושחתת של הדיקטטורה העוברת בירושה. עשרים ושמונה מהם חברים בסניף של ארגון הסופרים הבינלאומי פֶּן (PEN), "מרכז פֶּן לסופרים צפון-קוריאנים גולים", שהוקם באספה כללית של ארגון האב בשנת 2012.

בפורום הספרותי ה-78 של ארגון פן הבינלאומי, שהתכנס בספטמבר 2012 בעיר קיוֹנְגְג'וּ שבקוריאה הדרומית, דיבר דוֹ מְיאנג-הָאק על חוויותיו בכתיבת שירה בקוריאה הצפונית.

"רציתי לכתוב שירים מלאי אמת, שירים שאני עצמי חשתי מחויב לכתוב. באוגוסט 2004 נעצרתי בידי שוטר בּוֹוִיבּוּ [המשטרה החשאית] ונלקחתי אי-שם אל הרי צָ'גַנְגְדוֹ. שירי הסאטיריים, שכתבתי אך ורק כדי לשאוב נחמה ממתן ביטוי ספרותי למחשבותי, בידיעה שלעולם לא יפורסמו בקוריאה הצפונית, הוקעו כחתרנות ריאקציונרית. בכלא בעטו בי הסוהרים במגפי הקרב עד שכמעט נפחתי את נשמתי. לא הצלחתי בשום אופן לישון."

דו מיאנג-האק סבל את התלאות האלה, שבני העולם המתורבת אפילו אינם מסוגלים להעלות על דעתם, רק למען כתיבת שירה סאטירית. יצירתו של באנדי חורגת מתחום הסאטירה — היא קרובה לגינוי ישיר של המשטר הצפון-קוריאני. יתרה מזאת, אחרי מותו של קים איל-סונג ב-1994, הורה קים ג'ונג-איל לאנשי הספרות הצפון-קוריאנים להוציא תחת ידם "ספרות על חיי הנצח של המנהיג הדגול", ושירים המוקירים את זכרו של קים איל-סונג החלו להתפרסם בהמוניהם. אבל גם בתקופה כזאת, יצירתו של הסופר באנדי עסקה ברובה בהגחכה ובגינוי של קים איל-סונג.

אלה יצירות שלא יכלו להיכתב בלי שהסופר יסכן למענן את חייו. הנכונות לסכן חיים כדי להביע התנגדות למשטר דיכוי יכולה להתפרש כנבואת לב המבשרת את קצו של המשטר הזה. במובן זה, הספרות שנכתבת בידי סופרים מתנגדי-משטר החיים בתוך קוריאה הצפונית וחושפים את פני האומה לעיני העולם כולו, היא כשלעצמה התחלה של התקוממות רבת השלכות, והיא מעידה על הסדקים הנפערים עתה בדיקטטורה המועברת בירושה, שעד כה נראתה כחומה בצורה.

הפרסום בקוריאה הדרומית של אוסף סיפוריו של באנדי, המבקרים את המשטר הצפון-קוריאני, מזכיר את מקרהו של אלכסנדר סולז'ניצין, שגורש מברית המועצות מפני שביקר את השלטון הקומוניסטי ביצירה שפורסמה מעבר לים, ושזכה בפרס נובל ב-1970. סולז'ניצין התנדב לשרת כקצין בחיל התותחנים עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ושלח לחבר מכתב ובו מתח ביקורת על סטלין. כשעובדה זו התגלתה, ב-1945, סולז'ניצין נעצר, ואת שמונה השנים הבאות הוא חי בגלות, כולל פרק זמן במחנה עבודה. לאחר ש"שוקם" ב-1957 הוא החל לכתוב את "יום אחד בחיי איוואן דֶניסוֹביץ'", המבוסס על חוויותיו באותן שמונה שנות הגליה, וכשזה הודפס בכתב עת ספרותי רוסי ב-1962, הוא התפרסם בכל רחבי העולם.

אבל יצירת הביכורים שלו היתה היצירה המייצגת שלו, מפני שהנטייה האנטי-ממסדית שבכל אחד מספריו הבאים הקשתה עליו לפרסם את ספריו ללא צנזורה בתוך ברית המועצות עצמה. במחאה על כך שלח סולז'ניצין מכתב לקונגרס הסופרים הסובייטים שהתכנס ב-1967 וקרא לביטול הצנזורה. בסופו של דבר, תסכולו הביא לכך שפירסם את "אגף הסרטן" מעבר לים, וספר זה תרם תרומה מכרעת להחלטתה של ועדת פרס נובל. מרגע שיצירותיו ראו אור מעבר לים, איגוד הסופרים הסובייטי סילק מבין שורותיו את סולז'ניצין ב-1969.

הפרסום מעבר לים של "ארכיפלג גוּלאג", שחשף את קרביהם של מחנות העבודה הסובייטיים והיה ליצירתו המייצגת הנוספת, הביא לכך שסולז'ניצין גורש לבסוף בכוח ממולדתו, ברית המועצות, בשנת 1974.

בשביל סופר, אובדן המולדת יכול להיות קשה כמוות. אבל אף שנדמה שסולז'ניצין ובאנדי חוו שניהם את אותה חוויה עגומה של פרסום יצירותיהם החשובות רק בארץ שאינה ארצם, נדמה שגורלו של סולז'ניצין שפר עליו יחסית לזה של באנדי, שנאלץ לסכן את חייו כדי לכתוב. סולז'ניצין יכול לכתוב בשמו שלו, בגלוי, ולפרסם במולדתו כמה מיצירותיו הנושאות את שמו והמבקרות את המשטר שהוא עצמו סבל תחת עולו, אבל נסיבות חייו של באנדי אינן מאפשרות זאת.

במקום לנסות להימלט בעצמו מקוריאה הצפונית, שלח הסופר באנדי את עבודתו כחלוץ בראש השיירה, ובתוך כך סיכן את חייו. אין ספק שהוא עשה זאת מפני שהוא מאמין שמאמצים מבחוץ יוכלו לשנות את חברת העבדים שהוא חי בה ביתר מהירות מאשר מאמצים מבפנים. כשהעביר את כתב היד לידי אדם זר, אמר באנדי שגם אם יצירתו תתפרסם רק בקוריאה הדרומית, הוא יסתפק בכך. יצירה זו צריכה להיקרא כהפצרה כנה להאיר בזרקור את משטר הדיכוי של קוריאה הצפונית.

 

[1]     הערת המחבר: הפרטים הביוגרפיים שמפורטים להלן שונו כדי להגן על זהותו של באנדי.

 

11 אוקטובר

האשמים / פתיחה של הסיפור הראשון

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

תיעוד של עריקה

 

סַנְגִי, זה אני, אִיל-צ'וֹל. אני יושב עכשיו לכתוב את תיעוד העריקה שלי. זוכר את "תיעוד של בריחה", הספר שכתב צֶ'ה סוֹ-הֶה בשנות העשרים? אבל עכשיו 1990, ועברו יותר מחמישים שנה מאז שארצנו שוחררה מהקולוניאליסטים היפנים — ובניגוד לצ'ה, אני בורח מארצי שלי. נשמע מגוחך, נכון? אבל אני רוצה שתבין, אז אנסה להסביר הכול בפשטות ככל האפשר. במובן מסוים אפשר לומר שהכול התחיל בחפיסת תרופות, זו שהראיתי לך אז.

החפיסה הגיעה לידי באורח מקרי למדי. אתה ודאי זוכר את בנו הצעיר של אחי — הוא היה אז בן שמונה. הילד היה אצלנו בבית לעתים קרובות כל כך, שהיה אפשר לחשוב שאנחנו הוריו. כמובן, זה נשמע מוזר פחות כשזוכרים שהדירה שגרתי בה עם אשתי היתה ממש בבניין הסמוך לבית אחי, שבו גרתי עד שהתחתנתי. אבל כשאני חושב על כך עכשיו, זאת לא היתה הסיבה היחידה לביקוריו. לא, הסיבה האמיתית היתה שאשתי היתה מוכנה בכל רגע נתון להניח מידה את כל מעשיה ולהרעיף על הילד תשומת לב. היא היתה טובת לב מטבעה, וכנה, אבל כאן היה משהו אחר — חמלה גאתה בה בכל פעם ששלחה אליו מבט, והיא תמיד שמחה לארח אותו ללילה ופרשה לו מזרן ממש ליד המזרן שלה.

כעבור זמן-מה התחלתי לחשוב שאולי האינסטינקט האימהי גובר עוד יותר כשלאישה אין ילד משלה, והיא מפעילה אותו על כל ילד אחר שנקרה בדרכה. בעיניה הילד היה מושלם וכל מעשיו טובים, והוא אהב אותה לא פחות. היום שבו הכול השתנה, היום של התקרית עם חפיסת התרופות, היה גם הפעם הראשונה שהוא הופיע בפתח דירתנו.

אשתי ירדה לקומה שמתחת כדי לעזור למזכיר המפלגה המקומי לתקן את הטפטים על תקרת ביתו, והיא השאירה אותי לנפשי. כבר הספקתי להתקדם קצת בעבודה, ופתאום הילד התפרץ פנימה, הסתכל מסביב וחיפש את דודתו, וכשלא מצא אותה, החליט מיד להציק במקום זאת לי. עפיפון, זה מה שהוא חיפש. זה היה בסוף הסתיו, כשהרוח שמטלטלת את עלי השלכת מתחילה לחולל את סוג המַשָבים הנפלאים שילדים לא עומדים בקסמם. והאחיין שלי גילה להט תמים כל כך, שלא היה לי לב לאכזב אותו.

טוב, כדי להכין עפיפון צריך יותר מאשר נייר רגיל — צריך חומר עמיד אבל גמיש — וזכרתי שנשארו לנו כמה שאריות טפט מהפעם האחרונה שבה הדבקנו טפט על הדלת. בסופו של דבר מצאתי את עצמי הופך את כל הבית בחיפוש אחריהן, ואפילו פישפשתי בארון הבגדים, שם איחסַנו את המצעים בשעות היום. אבל כשתחבתי את ידי אל תוך המרווח הקטנטן שבין השמיכות לאחורי הארון, החומר המרשרש שאצבעותי סגרו עליו לא היה שאריות הטפט של הדלת, אלא חפיסה מנייר ובתוכה גלולות בתפזורת.

בהתחלה לא הקדשתי לה מחשבה מרובה, רק המשכתי בחיפושים, אבל עד מהרה התחילו מחשבותי לנדוד בחזרה אליה. מה לחפיסה הזאת ולאשתי? ככל שתהיתי מָהן הגלולות האלה, הן נראו מתמיהות יותר. איזו תרופה צריך להסתיר ככה מהעין ולבלוע אותה רק באין רואים? לאיזו מחלה אין שום תסמינים חיצוניים? ואז הבנתי. בטח — זה מן הסתם משהו שמונע ממנה להרות!

הייתי מוטרד כל כך שלא באמת התעמקתי בעפיפון, ונחתכתי פעמיים במהלך הכנתו. ככל שחשבתי על כך, השתכנעתי שעימות ישיר עם אשתי לא יניב תשובה כנה. ניסיתי אם כן גישה אחרת, וכך קרה שדפקתי על דלתךָ, סַנגי, וביקשתי את עצתך בתור רופא. אבל מה שאמרת לי אחרי שבחנת את הגלולות שהבאתי רק אישר את חשדותי הכבדים ביותר.

"גלולות למניעת היריון?" שאלתי בתדהמה, ושכחתי את שאר החולים הרבים, ביניהם גם נשים, שישבו ממש מחוץ לחדר הבדיקות במרפאתך. "אתה בטוח?"

"די, די, זה מיותר," נזפת בי, ובזמן שהתכווצת לנוכח עוצמת קולי, עיניך הפצירו בי לזכור איפה אנחנו נמצאים. השארתי אותך עומד במקומך ורצתי בחזרה הביתה, אפילו לא עצרתי לנשום, וכל הדרך נתלתה ההאשמה על לשוני כמו רימון יד ששוחררה לו הנצרה. אבל כשפתחתי סוף-סוף בתנופה את דלת דירתנו, מצאתי את עצמי פנים אל פנים מול אשתי — ומשהו בי נתקע. כשראיתי אותה נזכרתי שזהו מצב עדין, מצב שמוטב לי לטפל בו בזהירות. אחרי הכול, לא היה זה סוד שאשתי ואני לא באמת שווים זה לזה.

אני לא מדבר על הבדל כלשהו באישיות — במובן זה לא היו הבדלים רבים שאפשר לשים עליהם את האצבע — אבל בכל הנוגע להיסטוריה המשפחתית שלנו לא יכולנו להיות שונים יותר, ואחרי הכול, זה מה שחשוב בחברה שלנו. הצד של אשתי היה ללא רבב, ולא היה לה ולוּ בן משפחה רחוק אחד שהיה אפשר לפקפק בנאמנותו למפלגה. ואילו הצד שלי היה סיפור אחר… אין לי ספק שלא מעט גבות הורמו כשפשטה השמועה שלִי אִיל-צ'וֹל ונָאם מְיוּנְג-אוֹק התארסו. "אנפה לבנה ועורב שחור — מה כבר יכול לצמוח משידוך כזה?" אלה ודאי המילים שעלו על דל שפתיהם של כולם.

ועכשיו האנפה הלבנה הזאת פעלה מאחורי גבי, דאגה לאינטרסים של עצמה על חשבון אלה של נישואינו, שאחרי הכול היו הכתם היחיד על שמה הטוב, שפרט לכך היה צח כשלג. זאת המחשבה הראשונה שצצה במוחי, ובאמת, האם זה מפליא כל כך? איך עוד יכולתי לפרש את העובדה שאשתי, שחיי הנישואים שלה ודאי לא הספיקו לאבד מזוהרם, החליטה שאינה רוצה להביא איתי תינוק לעולם?

"מה קרה?" שאלה אשתי, שראתה את מצב רוחי מיד כשהתפרצתי פנימה.

חרקתי שיניים כדי לספק לפּי תעסוקה, פוקקתי את אצבעותי, ואז קרסתי על הספסל שליד החלון, ועדיין התנשמתי והתנשפתי מהמאמץ שבריצה. אשתי שיחררה אנחה קטנה, הרימה חפיסת סיגריות וקופסת גפרורים, ניגשה אל הספסל והניחה אותן על אדן החלון. אבל מיאנתי להתעודד ממפגן המסירוּת של הרעיה המתחשבת. התקרית כולה אילצה אותי להיזכר בדבר האחד שלא רציתי לחשוב עליו, הדבר האחד שמעולם לא הצלחתי להימלט ממנו — ה"מעמד" שלי. והסיבה לכך שמעמדי היה נמוך כל כך? כי אבי היה רוצח — גם אם רוצח בשוגג, וכזה שקורבנו היחיד היה ארגז של שתילי אורז.

זה קרה זמן קצר אחרי המלחמה, כשהמערכת הסוציאליסטית של חקלאות שיתופית עוד היתה עניין חדש. במילים אחרות, זו היתה תקופה של תהפוכות אדירות, מהתקופות שההיסטוריה מכנה תקופות מעבר, כך שמובן מאליו שרוב האנשים לא מצאו בה את הידיים ואת הרגליים. גידול שתילי אורז בחממות היה עניין זר לחלוטין לכל מי שעבדו את האדמה. לדידם של חקלאים שלא הכירו שום דרך לגדל אורז פרט לשתילת השתילים במכלים מלאים מים והעברתם לשדות מוצפים — השיטה החדשה הזאת היתה מתעתעת בהתחלה.

וכך קרה שאבי ביצע את טעותו הנוראה, הטעות שתייגה אותו כ"גורם אנטי-מפלגתי ואנטי-מהפכני", כתם שחור שצץ בן לילה, אבל צפוי לרדוף את משפחתו לדורי דורות.

היתה גם שאלת הקרקע שלו, כמה דונמים עלובים שהוא הצליח איכשהו לגרד לעצמו לפני השחרור, בזיעת אפיו בלבד, ושעליהם, עם המעבר למערכת השיתופית, הוא לא ויתר במידת הענווה הדרושה. במובן זה הוא היה כמו בנה של רעיה שנייה, שעמדתו בבית רעועה כל כך מלכתחילה, שכל מעידה קטנה עלולה לדרדר אותו לתהום. בסופו של דבר הוא נעצר, נלקח למקום שמעולם לא נודע לנו, ואילו אנחנו, אשתו וילדיו, סולקנו מביתנו, שבו אם היינו רעבים יכולנו תמיד רק לשלוח יד ולקטוף אפרסמון בשל, ונשלחנו במסגרת "הגירה" כפויה לאזור הצחיח והזר הזה, קרוב כל כך לגבול עם סין, עד ששֶצף מימיו של נהר היָאלוּ געש בלי הרף באוזנינו.

כשהמספֵּר של "תיעוד של בריחה" מאת צֶ'ה נאלץ לחצות את האזורים החרבים שסביב נהר טוּמֶן, אזור שעדיין נושא את זיכרון הפשיטות של שבטי המַנצ'וּ מימים עברו, הוא ומשפחתו עדיין מצליחים לשמר ניצוץ של תקווה, שאינו כבה גם לא בעיצומה של הזוועה. אבל אמי, שחצתה את רמת גֵמָה עם שני בניה הקטנים לאחר שראתה את בעלה נלקח מביתם באזיקים, היתה עטופה בגלימה כבדה של חוסר אונים ואומללות, שאף לא חוט אחד של תקווה לא נשזר בה.

האנשים בספרו של צֶ'ה היו בני מזל במובן מסוים, מפני שהם נקלעו אל צרתם מרצונם החופשי, ונחישותם היא שדירבנה אותם להחזיק מעמד. הם ללא ספק נראו בני מזל בהשוואה אלינו, שנעקרנו בכוח מכל המוכר והיקר לנו ו"היגרנו" בהשגחת שומר חמוש אל האזור המרוחק הזה, שבו צורת ההרים ורעשי המים היו זרים ומוזרים.

ובנופים הזרים והמייאשים האלה נשמה אמי את נשימתה האחרונה, עדיין צעירה, אבל כורעת תחת עול של סבל וטינה. עיניה נותרו בוהות ופקוחות כשהיא מתה, והעתיד הצפוי לילדיה ניקב את לבה כאחד מנטיפי הקרח העבים שהקיפו בשפע את ביתנו החדש.

וראה איזו טרגדיה חדשה נפרשת כעת לעיני רוחה הנקמנית של אמי. סנגי! כשכבר לא הייתי מסוגל להוסיף ולשבת בדירתנו, קפצתי ממקומי על אדן החלון ונמלטתי, וחפיסת הגלולות עדיין תחובה בכיסי. הלכתי אל קברה של אמי, למרגלות רמת גֵמָה — אפילו אני עצמי לא יכול לזכור את כל המקומות שאליהם נשאו אותי רגלי באותו יום, ולא חשבתי כלל על המשמרת הצפויה לי בעבודה, עד שכבר היה מאוחר בערב ומצאתי את עצמי שוב בבית. אני זוכר רק שאשתי קיבלה את פני בדיוק כרגיל, והקפידה להניח כל מנה במרחק נוח מהכף וממקלות האכילה שלי. במילים אחרות, היא לא התייחסה אלי בפחות חיבה מכרגיל, אף שגמלתי לה במבטֵי ביקורת חמורי סבר. היא נותרה כשהיתה מכל בחינה ואופן — החל במבטה, שנראה מבויש ומודע איכשהו לחמימות הנובעת ממנו, ועד לקולה הרך ולתנועותיה העדינות. אדרבה, נדמה שמאפיינים אלה התעצמו ככל שחלפו הימים. אבל זה רק הגביר את חרדתי. זאת לא היתה הפעם הראשונה שחשד אחד ויחיד הוליד עוד חשד, ושמועות משמועות שונות החלו להגיע לאוזני.

אני מתכוון לשמועה על האדים שעלו מדירתנו שבקומה השלישית, פעם אחת מוקדם בבוקר, ואז שוב כעבור כמה שעות — פעמיים באותו יום, כמו שעון, מה שיכול להתפרש רק בדרך אחת: שני סיבובים של בישולים ביום. המגורים בְּדירה מקילים ביותר על מי שרוצים לפקוח עין על ענייניהם של אחרים, ואף שידעתי ששמועות שכאלה נוטות להיות מבוססות לפחות במידת-מה, לא נעניתי לפיתוי; לא רציתי שאשתי תיפול קורבן ללשונות הרעות של שכנותיה. אבל כעבור כמה ימים קרה משהו שכבר לא איפשר לי להעלים עין.

פיקחתי על עבודת ריתוך שהעמידה אותי על זרוע של עגורן במשקל מאה טון ממש מתחילת היום, עם נוף פתוח של כל אזור המפעל. והנה, ראיתי במו עיני את סיבוב האדים השני בוקע מארובת ביתנו, כמה שעות טובות אחרי שאני עצמי אכלתי ארוחת בוקר ויצאתי לעבודה. החורף כבר היה בעיצומו ובחוץ שרר קור כלבים, ובכל זאת טיפסתי על זרוע העגורן למחרת וביום שלאחר מכן, בתירוץ שעלי לוודא שעבודת הריתוך מתקדמת כיאות. רק ביום השלישי ירדתי למטה זמן קצר אחרי שעליתי, השמעתי איזה תירוץ סביר באוזני אחראי המשמרת ומיהרתי ישר הביתה.

"אה! מה אתה עושה בבית?"

הפתעתי את אשתי במטבח, והיא קראה בקול עוד לפני שהספיקה לחשוב. הבית כולו היה עננה מחניקה בגלל האדים שנפלטו מסיר גדול שהונח על הכיריים. אשתי העלתה על שפתיה חיוך מאומץ ושברירי שלא הלם את תווי פניה, שמטבעם היו פתוחים וכנים.

"שכחתי לקחת את סרט המדידה," אמרתי, ונראיתי מבויש כמתבקש.

"את סרט המדידה? ושלחו אותך הביתה בגלל דבר טיפשי כל כך?"

היא התייחסה לכל העניין ברצינות רבה מדי, כאילו היתה זו אשמתה שנאלצתי לחזור הביתה מהמפעל, ועל כן מיהרה לגשת ולהביא אותו. הבנתי מיד שזו ההזדמנות שלי, ומיד פתחתי את מכסה הסיר והצצתי פנימה, כולי קצר רוח לפתור את החידה — אבל ראיתי רק תערובת תפלה של אוכל לכלבים: קומץ עלוב של גרעיני תירס וכמה גרגירי אורז מעורבבים עם עלי צנון מיובשים שלא יוכלו להזין שום בן אנוש. אז אשתי מאכילה כלבים!

לא הספקתי להחזיר בזמן את המכסה לסיר. ידי עדיין נגעה בו כשאשתי חזרה ובידה סרט המדידה.

"מה אתה עושה?" היא שאלה בבהלה.

"מה איתך?" שאלתי בהתרסה. "בשביל מה את מכינה אוכל לכלבים?"

"אה, כן, לכלבים, בדיוק… זה מפני ש…"

"את מכינה את זה כל יום?"

"כן. אני… טוב, בבקשה תתרכז עכשיו בעבודה שלך. אל תטריח את עצמך בענייני הבית. ונסה לא לעשות עוד טעויות כאלה," היא אמרה, והניחה את סרט המדידה בכף ידי. "מזכיר המפלגה מלמטה בא אתמול. הוא הבטיח לשקול ברצינות את האפשרות לצרף אותך למפלגה, והוא ביקש ממני להעניק לך בינתיים את תמיכתי המלאה, כדי ששום דבר לא יסיח את דעתך מהעבודה. תמיכתי המלאה…"

היא נשכה את שפתה התחתונה ושתי עיניה ברקו, כאילו המילים שהחניקה איימו להתפרץ כדמעות. היא הרכינה את ראשה וניסתה לחסוך ממני את הפגנת הרגשות הזאת, ובכל זאת הייתי נבוך כל כך, שלא הייתי מסוגל להישאר שם ולו שנייה אחת נוספת.

את סרט המדידה אפילו לא זיכיתי במבט, וּודאי שלא השתמשתי בו בעבודה, ואף שנותר טמון במעמקי כיסי הרגשתי שהוא מכביד עלי כמו משקולת עופרת. אבל מה שמוזר הוא שמאותו יום ואילך הדאגות שהטרידו אותי נעלמו בהדרגה. נזפתי בעצמי על שפעלתי בחשאיות שכזאת, והתחלתי לשכנע את עצמי שלא ייתכן שאשתי משתמשת באמצעי מניעה מהטעמים ששיערתי עד כה. אילו היה הדבר נכון, אילו באמת חששה להכתים את שושלתה בקשר דם עם "עורב", חששה לראות את ילדיה נצבעים בגוון של בוגד במפלגה, הרי שהחיבה הנדיבה שבה תמיד נהגה בי לא היתה אלא מסכה, ובזאת פשוט לא הייתי מוכן להאמין. הרגשתי שאם רק אעז להטיל ספק באישה הזאת, מגיע לי שילקו אותי. משאלתי היחידה היתה שיתברר שהכול מקורו באי-הבנה, ושאשתי תישאר כפי שהיתה תמיד, בת לוויה נדיבה ואוהבת.

הזמן חלף ללא תקריות מיוחדות, ושמחתי להניח לו לחלוף כך. האחיין שלנו הוסיף לבקר אותנו בקביעות, וארובתנו הוסיפה לשחרר שני סיבובים של אדים בכל בוקר, שבשבילי היו כעת רק מקור להלקאה עצמית קלה. ההבדל הניכר היחיד היה שאשתי נעשתה להוטה יותר ויותר לארח את אחייננו בביתנו. היא טענה שקשה לה להירדם בערבים שבהם עלי להישאר במפעל עד שעה מאוחרת, אם כי עד כה לא סבלה משום בעיה כזאת.

ובאחד הערבים האלה, לפני כחודש, הגיעו העניינים לכלל משבר — הסיבה שבגללה התחלתי לכתוב את התיעוד הזה. בזמן שאשתי פינתה את הכלים בתום ארוחת הערב, היא הזכירה לי פעמים מספר לעצור למחרת בבית אחי, בדרך למפעל, ולומר לאחייננו שיבוא אלינו. לא היה בכך שום דבר יוצא דופן, אבל ביום המסוים הזה לא יכולתי למלא את בקשתה. אכן עצרתי בבית אחי, אבל גיסתי בישרה לי שהילד כבר יצא עם אביו, לחפש כבלי גרירה ישנים. למרות עבודתו המייסרת במכרות הפחם, אחי ניצל כל הזדמנות לצאת לשטח ולחפש שיירי מתכת, שאותם הפך לכלי מטבח ומכר תמורת תוספת תלושי מזון.

רצה המקרה ודווקא בערב ההוא הסתיימה משמרת הערב מוקדם מהצפוי. זה קרה לעתים תכופות, מפני שהמשימות שהיו כרוכות בהגדרת תפקידי, שכלל פיקוח על פיתוח ויישום טכנולוגיות חדשות, תוכננו רק לעתים נדירות מבעוד מועד, והיה קשה לקבוע כך את לוח הזמנים. היות שידעתי שאשתי ודאי מתגעגעת לאחייננו, הקפדתי לא להשחית זמן בדרכי הביתה.

קצת אחרי חצות שררו בבניין מגורינו שקט ודממה. עליתי במדרגות שתיים-שתיים, דהרתי על פני הקומה השנייה שבה גר מזכיר המפלגה המקומי ומשם עליתי לקומה השלישית והעליונה, שבה היתה אמורה אשתי לישון. אבל כשהגעתי למסדרון הקומה ראיתי שאור עדיין בוקע מהחרך שבתחתית הדלת.

עדיין ערה? חשבתי. היא בטח מאוד מתגעגעת לאחיין שלנו. נזכרתי בנימת ההפצרה שבה ביקשה ממני לומר לו שיבוא אלינו, והצטערתי עוד יותר על כך שאיכזבתי אותה. ניגשתי לפתוח את הדלת. היא מיאנה לזוז, אבל האור שבקע מתחתיה נעלם באחת. לחצתי שוב על הידית אבל הדלת היתה נעולה מבפנים. דפקתי. לא היתה כל תגובה. "זה אני," קראתי, ונקשתי שוב על הדלת. בהבזק אחד התחדש האור. שמעתי את מה שהיה נדמה לי שהוא פתיחת דלת המטבח שלנו, אבל עדיין לא ראיתי ולא שמעתי את אשתי. "זה אני!" קראתי שוב.

רק אז שמעתי את צעדיה הזריזים והחרישיים, והתנצלות מהוסה כשפתחה את הדלת.

"עוד לא הלכת לישון?"

"היו לי כמה עניינים שהייתי צריכה לטפל בהם."

סנגי!

איך יכולתי אז להעלות על דעתי שצל אפל אורב מאחורי הדלת שמבעדה נכנסתי? אשתי החלה לפרוש את המצעים, ואני פשטתי לאיטי את בגדי העבודה. ואז שמעתי את הרעש — דלת הכניסה שלנו נפתחת, ואז נסגרת, רעש שאין לטעות בו. הסתובבתי מיד, ובלי לחשוב פתחתי במרדף. צעדים יורדים במדרגות, מהירים ושקטים, ללא ספק צעדיו של אדם שמכיר את דרכו גם בחושך. מיהרתי לרדת אחריהם, ואז נעצרתי בבת אחת. מחשבות רבות מדי הסתחררו בראשי.

אז זאת התשובה לכל החידות. אבל אם כך, מה הטעם להניח את ידי על האשם? הסתובבתי ושבתי על עקבותי, והרגשתי את הדם גועש בעורקי.

ציפיתי למצוא את אשתי נסערת, אבל לא שיערתי את עוצמת הסערה שנתקלתי בה כשפסעתי שוב מבעד לדלת הפתוחה. היא קרסה בפינת החדר והתייפחה בפניה אל הקיר.

"תפסיקי לבכות!" קראתי, ונותרתי נטוע כמו עמוד באמצע החדר.

"הדוד של מינסוּ!" היא קראה.

אשתי ניסתה לקום ברגליים כושלות, וכשהרימה את ראשה חשפה מסכה של דמעות. פעם אהבתי לשמוע אותה קוראת לי באמצעות שמו של אחייני — זה עורר תחושת קִרבה, מעין הכנה לקראת היום שבו יהיה לנו ילד משלנו ואהיה ל"אביו של כך וכך". אבל באותו רגע הרגשתי שזו סטירה על פני, תזכורת חריפה למקומי בסולם החיבה שלה.

"הדוד של מינסו, ככה? טוב, אם זה מה שאת רוצה, זה מה שיהיה. נראה שבתור סתם בעל אני לא מספיק בשבילך!"

"הדוד של מינסו! זה לא העניין."

"תשתקי." התנשפתי בזעם, הרחקתי בכוח את כוננית הספרים מהקיר, הוצאתי את חפיסת הגלולות שהחבאתי שם וזרקתי אותה לרגלי אשתי.

הייתי על סף אובדן כל טיפת היגיון.

"ואני מתאר לעצמי שגם זה לא באמת מה שזה נראה, כן? למה את לוקחת אותן? את פוחדת ללדת בן כלאיים? ממי? מי הוא? קדימה, תגידי!"

תפסתי את כתפיה השחוחות של אשתי ומשכתי אותה על רגליה, אבל היא אחזה בזרועותי והחלה לצווח, קולה רעד בבכי.

"לא, לא, אל תשאל אותי את זה…"

אילולא הרפתה מאחיזתה ומיהרה לקרטע בכיוון ארגז הבגדים אני חושש שלא הייתי אחראי למעשי.

היא המשיכה למלמל, "לא, אל תעשה את זה, לא", כמו מישהי שאיבדה את שפיותה, ובינתיים פתחה באצבעות רועדות את מכסה הארגז. היא הרימה אותו, הכניסה יד פנימה ושלפה מחברת מתחת לערמת הבגדים. היא צעדה בחזרה אלי בגרירת רגליים, ואחזה במחברת כאילו זה הקלף האחרון שנותר לה לשלוף.

"מה זה?"

תלשתי את המחברת מידה. בפנים היו רישומים של תאריכים — יומן.

"אתה מוכרח להאמין לי, לא ידעתי שהוא היה כאן… הוא כנראה התגנב לכאן כשהייתי באמבטיה… אני נשבעת שלא בגדתי בך, אני נשבעת." אשתי קרסה שוב על הרצפה, וכתפיה החלו לרעוד שוב בפראות.

רק אז זיהיתי את הסימנים שלנגד עיני: שערה הפרוע של אשתי, החוט הרפוי המשתלשל מקדמת חלוקה, במקום שבו כפתור נתלש ממקומו. היא ללא ספק היתה בעיצומו של איזה מאבק עז, נואש. הדם שגעש עד כה בעורקי שכך, והצלחתי לחשוב ביתר בהירות, כך שיפחותיה של אשתי היו עכשיו לא יותר מרעש רקע. מבטי נשלח מיד בחזרה ליומן, שעדיין היה פתוח בכף ידי.

13 ספטמבר

פתיחת הסיפור "חייב לראות קב"ן" מאת רועי חסן

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

חייב לראות קב"ן

 

זה יכול להיות כל מקום. נגיד רחוב, סתם רחוב, אולי יער, מרחב פתוח כלשהו. חלל ללא קירות, ללא תקרה, זאת אומרת, לא חדר. בעצם אי־אפשר לדעת, זה גם יכול להיות חניון ריק. אני רואה אותו הולך רק כמה עשרות מטרים בכל פעם, עד שהם מזנקים עליו והוא קורס. לפני כן הוא מדדה באיטיות, מגשש באפלה, כמו בתוך בטן של לווייתן, לבוש בגדי ליצן עשויים טלאים צבעוניים שבוהקים על הרקע השחור. ביד ימין הוא מחזיק חוט קשור לשלושה בלונים אדומים. הפנים שלו מאופרות לבן, עיגול כחול ועיגול ירוק מסביב לעיניים, חיוך גס מצויר בשחור עבה מאוזן לאוזן וכדור אדום על האף. הראש שלו נטול פאה צבעונית מתולתלת. השיער שלו קצר, שחור שהאפיר ברובו. פאות הלחיים תפוחות, ופלומת השיער שעל המצח מודבקת שמאלה, מכסה מעט את מפרצי ההתקרחות.

קודם הבלונים מתפוצצים בבת אחת. אחר כך הוא כבר קורס על הברכיים. הם מתנפלים עליו. אחד מהם מחזיק אלת בייסבול, לפעמים אני חושב שהם שלושה, לפעמים הרבה יותר.

אבא שלי סופג את המכות בשקט, מדי פעם פולט אנחה דקה, כמו מישהו שדפק את הזרת בשולחן כשכל הבית ישן, והוא נקרע בין הכאב העז לבין החשש להעיר את הישנים. כשהבחור עם האלה מתלבש לו על פיקות הברכיים, הוא צורח בקול דק וגבוה. אני מנסה לזהות את סוג הצרחה, אם יש לה הד שמתאים לחלל סגור וגדול או פתוח והררי, או שהקול בכלל חנוק ומתאים לחדר. זה גם השלב שבו אני מתחיל לבכות.

הוא שוכב על הגב, והם בועטים בו. אחד בועט לו בצלעות ואחד בועט לו בראש, זה עם אלת הבייסבול נעול באמוק על פיקות הברכיים.

תמיד כשאני מגיע הם כבר לא שם. סוליות הנעליים שלהם על האספלט הן הסימנים היחידים שהם משאירים. סוליות נעליים טבועות בדם על האספלט ועל אבא שלי.

ליצן שוכב בתוך שלולית דם, מדמם מכל מקום. אני רוכן מעליו, אפילו עכשיו הוא משתדל לשמור על איפוק, להראות כמה שפחות, למרות שניכר עליו שהוא מת מכאבים. החיוך שמצויר על הפנים שלו מרוח בדם שהספיק להיקרש. הצבעים כהים ועזים. הוא מביט בי בעיניים מדממות, הלב שלו פועם בפראות והמבט שלו מת, חסר מבע, כמו עגל בבית מטבחיים. אני לא מצליח להבין אם הוא מזהה אותי, אבל מניח שלא. הוא כבר מת, אין כל משמעות לאוויר שעולה מהחזה שלו, אלה פרפורי גסיסה, נשימות אחרונות. אני מנסה להגיד לו משהו, ונאלם. האבא נעול לי בגרון.

 

* * *

 התעוררתי באוהל, לבוש מדים ונעלי צבא חומות. מישהו העיר אותי כדי שאחליף אותו בשמירה. לא הכרתי את המישהו הזה. לילה ראשון בטירונות, אני עומד רדום בפתח האוהל ושומר עליו בידיים חשופות. הם קוראים לפיגור הזה טירונות. מאז שאבא שלי מת, זאת היתה הפעם הראשונה שחלמתי את החלום עליו. לפני שהוא מת חלמתי את החלום הזה כמעט בכל לילה. במשך שנתיים אבא שלי מת לי כל לילה.

הייתי אמור להתגייס לשריון וסירבתי להתפנות. אחרי עשרה ימי מעצר בבקו"ם, אחד המפקדים, עם אף עצום וכיפה בגודל פקק של קולה, הבטיח שאם אסכים לעלות על האוטובוס שנוסע למחנה סנור ואעשה טירונות של תומך לחימה בצנחנים, יסדרו לי להיות טבח בבסיס בבית לִיד. ״זה גם קרוב לבית וגם שבוע־שבוע״, הוא אמר.

אמרתי לו שהדבר היחיד שאני מסכים לו עכשיו זה לראות קב"ן שיוציא אותי מכאן או שידחה לי את הגיוס, שיעשה איתי מה שנראה לו, לא אכפת לי מה יהיו ההשלכות, אני צריך להיות בבית עכשיו, חייב להיות בבית עכשיו. אמא שלי לא איפשרה לי לשקוע במוות של אבא. מהר מאוד הבנו שהחובות הכספיים לא מתו איתו. הדיכאון הכריע את אמא שלי, היא נכנסה למיטה ולא יצאה, לא לעבודה ולא לשום מקום. הייתי אכול דאגה אליה ולאחי הקטן, אלוהים יודע מה עובר עליהם עכשיו.

המפקד טען שלא ייתנו לי לראות קב"ן עכשיו, ושאחרי שכבר עברתי את שרשרת החיול אין שום סיכוי שהגיוס שלי יידחה, כי בפועל כבר התגייסתי ואני חייל לכל דבר ועניין. הוא ממש התחנן שאעלה על האוטובוס, נשבע שזאת ההצעה הכי טובה שאקבל. הוא ביקש שאסמוך עליו ושהוא לטובתי. הוא גם הבטיח לי שכשאסיים את הטירונות ואגיע לבסיס בבית לִיד, לא תהיה לי שום בעיה לראות קב"ן.

עליתי על האוטובוס. רציתי למות ובינתיים הסתפקתי בשינה חטופה. נרדמתי עוד לפני שהאוטובוס יצא מהבקו"ם, ואחרי כמה זמן התעוררתי בגלל הפלאפון שרטט לי בכיס המכנסיים. המספר שעל הצג לא היה מוכר ובכל זאת עניתי. זה היה אחי הקטן, שאמר שאני צריך להפסיק לדאוג לו, כי הוא כבר ילד גדול וכבר עבר כמה דברים בחיים שלו. שאלתי אותו מה זה הטלפון שהוא מתקשר ממנו, והוא אמר שזה טלפון ציבורי כי ניתקו את הקו בבית. שאלתי אותו מה שלום אמא, והוא אמר שהיא בסדר, רק עייפה, אז הוא נותן לה לנוח ודואג לה לכל מה שהיא צריכה. הוא גם אמר שהיא ביקשה ממנו להגיד לי שהיא מתגעגעת אלי ושאני חסר לה, ושהיא יודעת שאני לעולם לא אעזוב אותה, לא כמו אבא, שבמקום להתמודד כמו גבר בחר להתאבד.

"אתה יודע שאבא לא באמת התאבד, נכון?" שאלתי את אחי הקטן.

"אני כבר לא יודע כלום," הוא ענה.

25 אפריל

יאללה מכות / פתיחת הסיפור "חייב לראות קב"ן" מאת רועי חסן

:נכתב ע"י 2 תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

חייב לראות קב"ן

 רועי חסן

 

זה יכול להיות כל מקום. נגיד רחוב, סתם רחוב, אולי יער, מרחב פתוח כלשהו. חלל ללא קירות, ללא תקרה, זאת אומרת, לא חדר. בעצם אי-אפשר לדעת, זה גם יכול להיות חניון ריק. אני רואה אותו הולך רק כמה עשרות מטרים בכל פעם, עד שהם מזנקים עליו והוא קורס. לפני כן הוא מדדה באיטיות, מגשש באפלה, כמו בתוך בטן של לווייתן, לבוש בגדי ליצן עשויים טלאים צבעוניים שבוהקים על הרקע השחור. ביד ימין הוא מחזיק חוט קשור לשלושה בלונים אדומים. הפנים שלו מאופרות לבן, עיגול כחול ועיגול ירוק מסביב לעיניים, חיוך גס מצויר בשחור עבה מאוזן לאוזן וכדור אדום על האף. הראש שלו נטול פאה צבעונית מתולתלת. השיער שלו קצר, שחור שהאפיר ברובו. פאות הלחיים תפוחות, ופלומת השיער שעל המצח מודבקת שמאלה, מכסה מעט את מפרצי ההתקרחות.

קודם הבלונים מתפוצצים בבת אחת. אחר כך הוא כבר קורס על הברכיים. הם מתנפלים עליו. אחד מהם מחזיק אלת בייסבול, לפעמים אני חושב שהם שלושה, לפעמים הרבה יותר.

אבא שלי סופג את המכות בשקט, מדי פעם פולט אנחה דקה, כמו מישהו שדפק את הזרת בשולחן כשכל הבית ישן, והוא נקרע בין הכאב העז לבין החשש להעיר את הישנים. כשהבחור עם האלה מתלבש לו על פיקות הברכיים, הוא צורח בקול דק וגבוה. אני מנסה לזהות את סוג הצרחה, אם יש לה הד שמתאים לחלל סגור וגדול או פתוח והררי, או שהקול בכלל חנוק ומתאים לחדר. זה גם השלב שבו אני מתחיל לבכות.

הוא שוכב על הגב, והם בועטים בו. אחד בועט לו בצלעות ואחד בועט לו בראש, זה עם אלת הבייסבול נעול באמוק על פיקות הברכיים.

תמיד כשאני מגיע הם כבר לא שם. סוליות הנעליים שלהם על האספלט הן הסימנים היחידים שהם משאירים. סוליות נעליים טבועות בדם על האספלט ועל אבא שלי.

ליצן שוכב בתוך שלולית דם, מדמם מכל מקום. אני רוכן מעליו, אפילו עכשיו הוא משתדל לשמור על איפוק, להראות כמה שפחות, למרות שניכר עליו שהוא מת מכאבים. החיוך שמצויר על הפנים שלו מרוח בדם שהספיק להיקרש. הצבעים כהים ועזים. הוא מביט בי בעיניים מדממות, הלב שלו פועם בפראות והמבט שלו מת, חסר מבע, כמו עגל בבית מטבחיים. אני לא מצליח להבין אם הוא מזהה אותי, אבל מניח שלא. הוא כבר מת, אין כל משמעות לאוויר שעולה מהחזה שלו, אלה פרפורי גסיסה, נשימות אחרונות. אני מנסה להגיד לו משהו, ונאלם. האבא נעול לי בגרון.

 

* * *

 

התעוררתי באוהל, לבוש מדים ונעלי צבא חומות. מישהו העיר אותי כדי שאחליף אותו בשמירה. לא הכרתי את המישהו הזה. לילה ראשון בטירונות, אני עומד רדום בפתח האוהל ושומר עליו בידיים חשופות. הם קוראים לפיגור הזה טירונות. מאז שאבא שלי מת, זאת היתה הפעם הראשונה שחלמתי את החלום עליו. לפני שהוא מת חלמתי את החלום הזה כמעט בכל לילה. במשך שנתיים אבא שלי מת לי כל לילה.

הייתי אמור להתגייס לשריון וסירבתי להתפנות. אחרי עשרה ימי מעצר בבקו"ם, אחד המפקדים, עם אף עצום וכיפה בגודל פקק של קולה, הבטיח שאם אסכים לעלות על האוטובוס שנוסע למחנה סנור ואעשה טירונות של תומך לחימה בצנחנים, יסדרו לי להיות טבח בבסיס בבית לִיד. ״זה גם קרוב לבית וגם שבוע-שבוע״, הוא אמר.

אמרתי לו שהדבר היחיד שאני מסכים לו עכשיו זה לראות קב"ן שיוציא אותי מכאן או שידחה לי את הגיוס, שיעשה איתי מה שנראה לו, לא אכפת לי מה יהיו ההשלכות, אני צריך להיות בבית עכשיו, חייב להיות בבית עכשיו. אמא שלי לא איפשרה לי לשקוע במוות של אבא. מהר מאוד הבנו שהחובות הכספיים לא מתו איתו. הדיכאון הכריע את אמא שלי, היא נכנסה למיטה ולא יצאה, לא לעבודה ולא לשום מקום. הייתי אכול דאגה אליה ולאחי הקטן, אלוהים יודע מה עובר עליהם עכשיו.

המפקד טען שלא ייתנו לי לראות קב"ן עכשיו, ושאחרי שכבר עברתי את שרשרת החיול אין שום סיכוי שהגיוס שלי יידחה, כי בפועל כבר התגייסתי ואני חייל לכל דבר ועניין. הוא ממש התחנן שאעלה על האוטובוס, נשבע שזאת ההצעה הכי טובה שאקבל. הוא ביקש שאסמוך עליו ושהוא לטובתי. הוא גם הבטיח לי שכשאסיים את הטירונות ואגיע לבסיס בבית לִיד, לא תהיה לי שום בעיה לראות קב"ן.

עליתי על האוטובוס. רציתי למות ובינתיים הסתפקתי בשינה חטופה. נרדמתי עוד לפני שהאוטובוס יצא מהבקו"ם, ואחרי כמה זמן התעוררתי בגלל הפלאפון שרטט לי בכיס המכנסיים. המספר שעל הצג לא היה מוכר ובכל זאת עניתי. זה היה אחי הקטן, שאמר שאני צריך להפסיק לדאוג לו, כי הוא כבר ילד גדול וכבר עבר כמה דברים בחיים שלו. שאלתי אותו מה זה הטלפון שהוא מתקשר ממנו, והוא אמר שזה טלפון ציבורי כי ניתקו את הקו בבית. שאלתי אותו מה שלום אמא, והוא אמר שהיא בסדר, רק עייפה, אז הוא נותן לה לנוח ודואג לה לכל מה שהיא צריכה. הוא גם אמר שהיא ביקשה ממנו להגיד לי שהיא מתגעגעת אלי ושאני חסר לה, ושהיא יודעת שאני לעולם לא אעזוב אותה, לא כמו אבא, שבמקום להתמודד כמו גבר בחר להתאבד.

"אתה יודע שאבא לא באמת התאבד, נכון?" שאלתי את אחי הקטן.

"אני כבר לא יודע כלום," הוא ענה.

 

* * *

 

צריך להיות ממש מיואש או ממש מטומטם כדי להתאבד דווקא באמצעות משאית. אבא שלי לא היה עד כדי כך מיואש ובטח שלא מטומטם. הוא גם לא התאבד, זה הכי לא מתאים לו. כנראה שסתם היה לו מזל רע. אם כבר, להיות במקום הלא-נכון בזמן הלא-נכון — לחצות כביש שולי בשטח עירוני בדיוק כשמשאית שאיבדה את הבלמים דוהרת לכיוונך — זה דווקא בול אבא שלי. מצבו הנפשי המעורער לא שיחק לטובתו. יש סיכוי טוב שעד עכשיו, שלושה חודשים בקבר, עדיין אין לו מושג מה פגע בו והפך אותו מאכל לתולעים בחלקת קבר צדדית בבית העלמין החדש בחדרה.

רוח אביבית חמימה נשבה מעל עצי המחט, ובכניסה לבית העלמין עמדו שני אנשים. הם היו זרים, זאת אומרת לא משלנו, המבוגר מביניהם טען שזה היום הכי יפה שהיה השנה, והשני הסכים איתו. ובכל זאת, למרות מזג האוויר הנוח, רק קצת יותר מעשרה אנשים הגיעו כדי ללוות את אבא שלי לבור. ניסו, אחיו הבכור, היחיד מארבעת אחיו ואחיותיו שנכח בהלוויה, ביקש לדקלם את "שחקי שחקי". הרגשתי שאזכור החלומות עלול להכביד עלי, וחוץ מזה, מה הוא עף עלינו עם התל-אביביוּת התרבותית שלו? מה לאבא שלי ול"שחקי שחקי"? אז שיקרתי ואמרתי לו שאמא ביקשה שיהיו כמה שפחות דיבורים מיותרים. ניסו עשה פרצוף נעלב, אבל לזכותו יאמר שהוא הבין עניין ולא עשה דרמה מיותרת. הוא כנראה תיאר לעצמו שהמחשבה על אבא שלי, אח שלו, מה שנשאר ממנו, קרוע לחתיכות בשר בתוך הטלית הגדולה של חברה קדישא, היא בלתי נסבלת עבורה, והבין למה היא רוצה שיטילו אותו לבור ויגמרו עם זה.

לפחות היה מניין, גם זה משהו. ניסו ואני קראנו עליו קדיש זריז. אמא שלי ואחי הקטן — שעוד לא הגיע לגיל מצוות — בכו מעל הבור. אני לא הזלתי אפילו לא דמעה אחת.

אבא שלי לא היה דברן גדול, אבל היו לו כמה סיפורים שהוא שחק עד העצם, סיפורים שמרוב ששמעתי אותם, די בכך שאעצום את העיניים והקול שלו עולה וצף מולי. אחד הסיפורים היה על ימיו האחרונים של סבא בבית החולים, כשהסרטן אכל לו בתיאבון גדול את האיברים הפנימיים בחלל הבטן; אחרי שכל הרופאים שבדקו אותו היו משוכנעים, ללא יוצא מן הכלל, שנותרו לו ימים ספורים לחיות. אז כשאף אחד לא היה בסביבה אבא שלי הגניב לו קוניאק אל מיטת חוליו. "אם הוא הולך למות, אז לפחות שימות מבסוט עם הקוניאק שכל כך אהב." הרופאים צדקו, סבא שלי באמת החזיק פחות משבוע, ובהלוויה שלו, ארבעת ילדיו שלא ביקרו אותו — אפילו לא פעם אחת — בזמן שהוא גסס בבית החולים, בכו ללא הכרה. והוא, שלא עזב את מיטת אביו מרגע כניסתו לבית החולים, לא הזיל דמעה אחת.

אבא שלי טען שהוא לא בכה אף פעם. אני יודע שזה לא נכון. אפשר להגיד עליו הרבה דברים, שקרן זה לא אחד מהם, ובגלל זה אני מאמין שהוא פשוט שכח את אותו ערב שישי שהוא הוריד לי סטירה בפעם הראשונה, וגם האחרונה, אחרי שהצקתי לאחי הקטן וצחקתי עליו שהוא שמן.

למרות שהוא הוריד לי וואחד סטירה, ולמרות שכבר עברו מאז שנים לא מעטות, אני זוכר בבהירות, כאילו זה קרה אתמול, שבכיתי מההלם שהוא הרים עלי יד ולא מעוצמת הסטירה. אין לי דרך לדעת, אבל אני משוכנע שזה מה שגרם גם לו להתחיל לבכות. אם לא הייתי משוכנע בכך, הייתי חושב שהוא בכה בגלל שהוא ראה אותי בוכה. אני יכול להבין למה הוא מחק את הרגע הזה מהזיכרון שלו, בכל זאת, זאת היתה הפעם הראשונה שהוא הרים יד על הבן שלו, דבר שלא חשב שיקרה לו לעולם. בתור אחד שקיבל סטירות על ימין ועל שמאל מאבא שלו, היה חשוב לו לא להיות אבא כזה לילדים שלו, גם אם כשסיפר על המכות שהוא חטף בתור ילד, הוא תמיד הצדיק את אבא שלו וטען שכל מכה שהוא קיבל הגיעה לו, ולא רק שאבא שלו לא היה מרביץ סתם, כי הוא היה איזה סדיסט או אדם אלים במיוחד, אלא שהמכות שהוא קיבל ממנו — בעיקר כשהוא תפס אותו פעם אחר פעם מסתובב עם כל מיני פושטקים שדירדרו אותו לפשע — הצילו את חייו, לא פחות.

 

25 אפריל

היׂה היתה / פתיחה

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

1

"אנו חושבים שאנו יכולים להתחיל במשימה כזאת ובכל זאת, איננו מסוגלים, הכול פועל תמיד נגדנו ונגד משימה כזאת, לכן אנו מהססים ודוחים אותה עוד ועוד ואיננו מגיעים לעשותה, לכן הרבה עבודות רוחניות שצריך היה לעשותן לא נעשות, לכן טיוטות רבות כל כך שנמצאות בראשנו כל הזמן, שנים, עשרות שנים, נשארות בראשנו. אנו ממציאים כל מיני תירוצים שלא להתחיל בעבודה, אנו משביעים כל מיני רוחות, שהן רוחות רעות, כדי לא להתחיל במה שצריכים היינו להתחיל. זאת הטרגדיה של מי שרוצה לכתוב דבר־מה, הוא קורא שוב ושוב לכל מה שמכשיל את הכתיבה." תומס ברנהרד, "מחיקה"

 

ראיתי את פזית בחטף, כמו רמז, כאילו היא עברה לרגע (או אני עברתי לרגע). זה היה ברחוב ויזל בתל אביב בתחילת שנות התשעים. למדתי אז בחוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל אביב, וביקרתי אצל רותי חברתי שלמדה איתי וגרה שתי קומות מתחתיה. פזית צילצלה בפעמון, וכשהדלת נפתחה היא נשענה על המשקוף, עישנה ודיברה מן המפתן כמה דקות. זה התחיל מענייני ועד הבית והתפצל לנושאים אחרים (אני לא זוכרת אם מישהי מהן היתה בוועד הבית, או שהן דיברו על הבעיות עם ועד הבית). כשרותי קראה לה פזית, אפשר היה מיד לראות ולשמוע שהשם המופז הזה מודבק עליה. ממה שהיא אמרה שם בתוך הסיגריה והמשקוף, היה ברור שהיא חכמה מאוד. פתאום היה מפל של צחוק שהתחיל ממנה ותפס גם אותנו. הפְּנים שלה זהר החוצה והחוּץ שלה הכה בהזנחתו. כשהלכה, שאלתי את רותי עליה, היא לא ידעה להגיד כמעט שום דבר נוסף על מה שראינו שתינו.

אחר כך — עם השנים — כל כך הרבה אנשים שהכרתי הכירו אותה. למרות שהיא מיעטה מאוד לצאת מהבית. בהתחלה אלה היו צירופי מקרים (או צירופים סוציולוגיים), עד שזה הפך למין מנהג ששאלתי אנשים אם הם הכירו במקרה את פזית. נוצרה (או אולי זאת אני שיצרתי) מין רשת מאלה שהכירו אותה, חלקם בלי לדעת בכלל על האחרים. ואז התחלתי לראיין גם אנשים שלא הכרתי כדי לשאול אותם עליה, ואני עדיין מראיינת. עדיין לכודה ברשת פזית, בלי יכולת לתת תשובה ראויה לשאלה ששואלים אותי שוב ושוב, למה אני עושה את זה.

 

2

 

פזית מחקה כל מה שהיה לה, כל מה שהיא עשתה. היא מחקה תוך כדי ומחקה בדיעבד. וכשידעה שתמות הקדישה את עצמה למחיקה.

פזית מתה ב־29 בנובמבר 2002. היא היתה בת חמישים ושש.

 

דפי היתה אז בלונדון וכתבה על מותה של פזית בזמן אמת למי שהיתה אז הפסיכולוגית שלה:

"פזית מתה ביום שישי. מרים התקשרה אלי ללונדון וסיפרה לי. מרים היתה בניו יורק וחזרה לארץ כדי להיות עם פזית בבית החולים, שם היא היתה מאושפזת בשלושת השבועות האחרונים. פזית ידעה שהיא עומדת לאבד את ההכרה כי היא הסכימה, אחרי חודשים רבים של סבל, לקבל מורפיום. עד אז היא סירבה, כי היה לה חשוב מאוד לשמור על צלילות.

"פזית אמרה לי: 'הבעיה שלי היא שאני גם החולה וגם המשפחה של החולה. אני צריכה להיות צלולה מספיק כדי לטפל בעצמי.' בפעם אחרת אמרה לי: 'את כל הבעיה שלי אפשר לסכם במילה אחת: שניצל. הכול יושב אצלי על השניצל הזה. אפילו לא הפכתי את זה לעוגיות מדלן.' היא אמרה שזה מה שתמיד היה חסר לה, משהו פשוט, בסיסי, מזין. היא אהבה מאוד שניצל עם תוספת של כוסמת. לפעמים הייתי מביאה לה שניצל מכל מיני מסעדות שהיא הכירה, אבל אף פעם זה לא היה זה: לפעמים זה היה קר מדי, לפעמים גדול מדי, לפעמים קטן מדי, לפעמים הבאתי את זה מוקדם מדי, לפעמים מאוחר מדי. ולפעמים זה היה בדיוק מה שרצתה, בגודל שרצתה, בשעה שרצתה, אבל זה עדיין לא היה זה, כי זה נגמר.

"פזית תרמה את גופה למדע, לא היתה לה הלוויה. הרבה פעמים, במקרים כאלה, עושים הלוויה מאוחרת, גם אם סמלית, אבל היא תרמה את עצמה באופן מוחלט, היא לא רצתה שיישאר ממנה כלום, אפילו לא תמונה (ממעט התמונות שלה ששמרה, עם ההורים שלה או עם החתולה הראשונה, היא גזרה את הראש שלה או הדביקה עליו מדבקה), אפילו לא ספר (היא מחקה מהספרים שלה את כל ההערות שכתבה בהם. עברה עם טיפקס משני צדיו של הדף, כדי שאי־אפשר יהיה לראות כלום, גם מול האור, ואחר כך חילקה את הספרים שלה בין חברים. את אלה שהכי אהבה זרקה למכלי הוועד למען החייל, כי שם היתה יכולה להיות בטוחה שייגרסו), אפילו לא קבר."

 

 

 

 

 

 

16 אפריל

הדרך לוורנאסי / פתיחה

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

יואל

1

 

הרכבת לוורנאסי יצאה לדרך. יואל הניח את היומן על ברכיו והביט דרך החלון. ברגע מסוים הוא לא חשב יותר. הוא הרגיש את זה. הרגשה שקשה לתאר במדויק. מילים אף פעם לא היו הצד החזק שלו. לרגע או שניים הוא היה רפוי, מנוער מהכול. לרגע או שניים הוא היה אדם בתוך רכבת נוסעת וזהו.

רק לפני כמה שעות נפרד מאביגיל, ועכשיו הוא שוב לבד, נוסע, בהודו. עם היומן של רועי והמצלמה של רועי ומדריך הטיולים וכמה בגדים ומגבת וכלֵי רחצה ופנס. לבד עם המחשבות והקולות וסערות הנפש. אלא שהפעם הלבד הזה היה קצת יותר נסבל, היה בו משהו יותר מרוכך ופחות דוקרני, לבד עם איזה אופק חמקמק, נקודה עדינה על התפר שבין החיים שיהיו לבין החיים שכבר לא.

*

 בערך שעה לפני כן הוא עלה לרכבת בתחנה המרכזית של דלהי ומצא את מקומו בקרון השינה הממוזג. אחריו נכנס זוג הודים מבוגרים, על סף זקנה. שניהם היו ממושקפים, ותווי פניהם דומים. הם סידרו את מטענם בתאי האחסון, החליפו ביניהם כמה מילים שקטות והתיישבו מול יואל. על אף גילם המבוגר, ניכר בעיניהם איזה תום ילדותי, זֵכֶר לנעורים רחוקים. הם נראו כאילו לבם טוב עליהם, והם אינם ממהרים לשום מקום. כל נוכחותם הקרינה אצילות ושלווה. מופת של רוגע פנימי. כפות ידיהם נראו חזקות למרות שהיו רזות וחרושות קמטים. פניהם היו דומות ותנוחותיהם כמעט זהות, אולי כתוצאה של שנים רבות ביחד. זרועותיהם היו שלובות זו בזו בנדיבות, ומולם ישב יואל שחיבק את המחברת של רועי בשתי ידיו והצמידה לחיקו.

האישה לבשה סארי סגול שכיסה כמעט את כל גופה. הגבר, שהיה צנום וגבוה, לבש חולצה לבנה וחליפה דהויה בצבע בז'. היתה לו ארשת פנים מכובדת, חגיגית, אם כי במבט מעמיק יותר ניכר שהוא אינו מייחס לעצמו חשיבות יתרה. האישה סידרה את הסארי סביב כתפה, היטיבה את משקפיה והניחה את כפות ידיה על הברכיים.

לאט-לאט החלה הרכבת לנוע על הפסים ולצאת מן הרציף, ויואל הבחין באצבעות ידיהם נוגעות-לא-נוגעות אלה באלה לרגע או שניים. הגבר עשה רושם מנומס כאשר מבטו סקר את האיש שמולו, הינהן לעצמו וכבש חיוך כשחלף על פני המחברת הצמודה אל חזהו. הוא כמובן לא ידע שהמחברת היא יומן המסע של רועי. אבל רגע ארוך הוא חייך כאילו הוא יודע מדוע יואל נוסע לוורנאסי, עיר המתים הקדושה.

יואל לא שאל אותו לפשר חיוכו, רק השיב לו בחיוך קטן משלו. משום-מה חש שהם מבינים זה את זה.

  *

 הרכבת צברה תאוצה וגם השקט הצטבר בה, ויואל בתוכו. שני ההודים עצמו את עיניהם בתיאום מושלם והשעינו את ראשיהם על כריות המושב. יואל נשם נשימה עמוקה והפנה את מבטו מן הזוג האצילי אל הנוף המתחלף הנשקף מבעד לחלון. בבואתו נשקפה מולו לכמה שניות ונעלמה כשעיניו הביטו הלאה, מעבר להשתקפות שלו, בזמן שבראשו שוב חלפו תמונות וקולות מן השבועות האחרונים בארץ המוזרה הזאת. תמונות של מָאלָה ושל קיסוֹ, דיבורים מקריים עם מטיילים אחרים, פנים שנחרתו בזיכרונו, המֵיין בזאר של דלהי עם הריח החזק ההוא, ריח של קטורת, תבלינים, עשן ועוני. והרחובות של רישיקש, עם הבאבות הצבעוניים, הגשם הפתאומי והפסקות החשמל. ההרים של דרמסאלה והנזירים הטיבטים הכתומים.

ואביגיל, שממנה נפרד לא מזמן וכעת דמיין אותה בטיסה שלה, קוראת ספר או מנמנמת, ואולי לא מנמנמת אלא ערנית, מסתכלת דרך החלון כמוהו. לפחות היתה אביגיל, לפחות הסוף תפס את רועי מאושר, אמר בלבו.

לשם שינוי היה לו זמן להירגע ולשקוע במושב, אחרי הימים האחרונים, הסוערים כל כך. פתאום הוא קלט שמחר ימלאו שלושה חודשים בדיוק. לא ייאמן, איך לא שמתי לב קודם, השתומם יואל. שלושה חודשים מאז אותו יום שלישי רגיל שבו חייו נשברו לשניים, כשעמד מול הכיריים במטבח הבית ברחוב החלוץ בבית הכרם, והכין לעצמו חביתה לארוחת ערב. ברדיו התנגן הפתיח של "התוכנית הכלכלית" בגלי צה"ל. בשניות הראשונות חשב שהדפיקות שהוא שומע אינן קשורות אליו, עד שהחליש את הרדיו, הוריד את המחבת מן האש ושמע בבירור שמישהו דופק על דלת הבית.

 

2

דרך העינית ראה שלושה גברים מבוגרים. הוא פתח את הדלת, ואחד הגברים אמר בסבר פנים חמור וזהיר, "שלום, אתה יואל גונן?"

"כן," השיב יואל, קצת חושש.

"אפשר בבקשה להיכנס?" שאל האיש בנימוס.

"מה קרה?" שאל יואל, שכבר הריח שמשהו לא טוב קורה פה.

"לי קוראים מוטי וזה יגאל, אנחנו ממשרד החוץ, וזה ד"ר דותן, רופא," אמר והצביע על האיש השלישי, שאחז בתיק שחור מלא רוכסנים. אותו מוטי הושיט את ידו, ויואל לחץ אותה בלית ברירה. השניים האחרים הינהנו. "מר גונן, בוא ניכנס ונשב, ברשותך."

"אני לא צריך לשבת," השיב יואל בקוצר רוח. "תגידו לי מה העניין."

"בבקשה תשב," אמר הרופא.

יואל נכנס מהר לסלון, והם אחריו. כולם התיישבו, מוטי לידו והשניים האחרים מולו. מיליון מחשבות עברו לו בראש בשניות האלה, כולו מתפלל, רק לא זה, רק לא זה.

"אתה אבא של רועי גונן?" שאל מוטי.

"כן. מה קרה? קרה משהו?" שוב אמר לעצמו, רק לא זה, רק לא זה, תוך שהוא נזכר בסיוט שממנו חשש בעבר, בשנים של רועי בצבא, בנח"ל.

"תשמע, יואל, אני מצטער מאוד. היתה תאונת בהודו, בדרמסאלה, רועי נהרג," אמר אותו מוטי, הניח יד על כתפו של יואל, והמשיך. "האופנוע שלו כנראה החליק ונפל לתהום, בהרים בצפון הודו ליד מקום שנקרא בַאגסוּ. לא היו עוד מעורבים בתאונה. הוא היה לבד. צר לי מאוד להיות זה שמבשר לך את זה."

יואל לא הגיב, הקרקע קרסה תחת רגליו, הדיבור נשלל ממנו. הוא נשם בקושי וגימגם, "מה, מה…"

"אני מצטער, כולנו כאן משתתפים בצערך," המשיך איש משרד החוץ. "אנחנו מטפלים בהבאת הגופה לארץ, היא כבר בדלהי, ועוד מעט תהיה על מטוס לישראל, אני מציע שאולי נתקשר לקרובי משפחה שלך, למי שתגיד, בינתיים נישאר איתך כאן."

יואל לא הגיב, פיו לא הצליח להגות אף מילה, והוא גם לא ממש שמע. מה שהוא כן שמע בתוכו היה את קולו שלו אומר, אני חייב לנסוע לשם, אל רועי, אני נוסע להודו.

 

*

 

במודעת האבל ביקש להקטין את מספר המבקרים, על כן הוסיף "נא להימנע מביקורי תנחומים". לא היה לו עניין בשיחות הניחומים האופייניות, שיחות מנומסות, צפויות ומיותרות לכל הצדדים. שרה ועפרה, האחיות של נורית, התמקמו בבית, תפסו פיקוד על המטבח ודאגו לכיבוד, וגם בעליהן וילדיהן היו שם כל יום. מאיר הגיע מבוסטון מיד כששמע, ועזר לארגן את סידורי ההלוויה. עם מאיר הגיע בנו הגדול, גיא, האחיין שיואל לא ראה אולי עשר שנים וכבר נעשה לגמרי אמריקאי, בן עשרים ושש, מבוגר מרועי בשנה. נוסף להם באו קומץ חברים ומכרים, וכמה קולגות של יואל ממשרד האוצר, וגם כמה חברים של רועי, שתפסו להם פינה בדירה הצנועה בבית הכרם.

במהלך השבעה מיעט יואל לדבר, וגם בפעמים שדיבר לא היה מרוכז, דעתו מוסחת כל העת. אני חייב לנסוע להודו, הזכיר לעצמו. לכל אורך השבעה התאפק לא לפרוק את הציוד שהוחזר על ידי משרד החוץ — שני תיקי גב, אחד גדול ואחד קטן, ששם על המיטה בחדר של רועי — כיוון שרצה לעשות זאת כשיהיה לבד.

אחרי שקמו מהשבעה, כל המנחמים חזרו איש-איש לענייניו. שרה ועפרה הזמינו את יואל לארוחות צהריים וערב. מתי שנוח לך, רק תגיד, אמרו. מאיר נשאר כמה ימים נוספים, אבל יואל עודד אותו לחזור לבוסטון לאיזה כנס רופאים שהוא הזכיר במהלך השבעה, בעיקר משום שפשוט רצה כבר להיות לבד. מאיר התרצה אך הבטיח לבוא שוב בקרוב, ויואל התפנה ויכול היה סוף-סוף לפתוח את התיקים של רועי.

 

 

29 ינואר

אני כותבת לךָ מטהראן / פתיחה

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

טהראן, 25 ביוני 2009

המונית נוסעת לאורך קווים אפורים. זה כל מה שאפשר לראות באפֵלה. קווים אפורים, מתארכים לאין קץ, שמנתבים את הדרך לשדה התעופה. מאחורי השמשה, החשֵכה בולעת את המילים האחרונות שנשמעות. כמה אנשים עוד מעיזים לצעוק "אללהֻ אכבר" ו"מוות לדיקטטור" מעל גגות טהראן?

זה לא מאמר, המאמר מת לפני שנולד. רק מחשבה. מחשבה שחולפת בַּמהירות של המונית לאורך הקווים האפורים האלה שנמתחים ונמתחים. הפעם אין זאת עזיבה מדומה. אני עוזבת באמת.

הדקות נוקפות, נדמות כשעות. כמה ארוכה הדרך אל שדה תעופה כשנוסעים אל הלא-נודע! נעים קדימה, מגלגלים שוב את החוט. חושבים על אלה שנעלמו, על החברים שכבר לא עונים לצלצולי הטלפון. על כתמי הדם שעל הכבישים. על החלומות שנרצחו. על האִיומים החרותים על נייר. על הסיפורים שכבר אי-אפשר להעביר הלאה. והפחד הזה שאי-אפשר להתפטר ממנו. אין ממנו מפלט, מן הפחד. אי-אפשר לרסן אותו. זה כמו ללמוד לשחות מהר יותר מהזרם. שוקעים, אוזרים כוח. עד שטובעים.

פתאום הקווים האפורים נעלמים באלומת אור מסנוורת. אני מרימה את ראשי. הגענו לשדה התעופה. העיקר לא להביט לאחור. לרדת מהמונית בשוויון נפש. להוציא את המזוודה, היחידה שהצלחתְ לקחת איתךְ. לעבור את הבידוק של מכונת השיקוף. לשאת את לחיצות הידיים הנתונות בכפפות של השוטרת ברעלה. באשנב הביקורת להציג את הדרכון האיראני, לא את הצרפתי. להסתיר את גוש החרדה מתחת לְפיסה של הצעיף. להגיע אל אולם העלייה למטוס בצעדים מדודים. לעלות למטוס בלי לרוץ. בלי לרוץ, שימי לב. להתיישב במטוס. להתפלל שהדלתות ייסגרו מיד, להתפלל שהן ייסגרו לפני שאנשי הביטחון יפרצו פנימה…

המטוס ממריא. סוף-סוף! ממרומי השמים, המאוזוליאום של האימאם חומייני אינו אלא נקודה בתוך החשֵכה, לפני שהוא נעלם בעננים. על מה את חושבת כשאת בת חורין? על הקווים האפורים האלה שאת יכולה למלא מחדש כאוות נפשך. את אומרת לעצמך שהסיוט נגמר. ששוב תוכלי ללמוד לנשום. האמת היא שרק עכשיו מתחיל הקשה מכול. הקשה מכול הוא לנטוש את איראן ללא-נודע.

 

מכתב לבַּבָּאִי, סבי. פריז, קיץ 2014

עזבתי את ארצךָ בלי להביט לאחור. איך נפרדים לתמיד מן החצי של עצמךְ אחרי שגיליתְ אותו מחדש? בתחילת אותו קיץ של שנת 2009 ביכּתה עיר הבירה האיראנית את מתיה ובתי הסוהר התמלאו עד אפס מקום. בעקבות תרמית הבחירות עברנו מהתקווה הירוקה לדם אדום. חלום השינוי התנפץ אל חומת הדיכוי. ואילו אני, אני חתמתי באי-רצון כתבה ארוכה שסודהּ היה שמור אצלך. כשחזרתי לפריז לא הצלחתי לכתוב כלום. המילים התקוטטו על המקום על הנייר. עוּבדות נגד רגשות. לא הייתי עיתונאית עוד, שבתי והייתי לאזרחית. אבד לי המרחק הדרוש כדי לספר. הנחתי אפוא את העט. זמן רב, רב מאוד, לפני שנזכרתי באותם חרוזים של הַפֶז שנתת לי במתנה יום אחד.

הנצמד אל החשֵכה פוחד מהגל.

נחשול המים מפיל עליו אימה.

ואם יבקש להשתתף במסעותינו,

יהיה עליו להעז ולהתרחק מחול המִבטחים של החוף.

זה היה בפריז, בבוקר אחד של חודש נובמבר 1997. עדיין לא ידעתי זאת, אבל השיר הזה עמד להיות האני מאמין שלי. באותו יום באתָ מאיראן לניתוח לב. התערבות קלה, לא מסוכנת, אמרו הרופאים. הייתי בת עשרים ושלוש. אתה היית מבוגר ממני לפחות פי שלושה והיית בעיני בן אלמוות. כנראה בגלל המרחק שהפריד בינינו תמיד. בביקוריך הנדירים בצרפת היה לך מין שיגעון להתבטא בשירים שלא טרחת לתרגם. כמי שייצג את איראן באונסק"ו בסוף שנות החמישים, הכרת את הַפֶז על בוריו. היית אומר שלמשורר המהולל הזה מהמאה הארבע-עשרה היתה תשובה לכל דבר, ושכתביו יקרים יותר מכל אבן בדולח שבעולם. די שאדם יציץ באחד מהם, לא חשוב איזה, ומיד ינחש מה צפוי לו בעתיד הקרוב. היה בזה משהו מאגי, להקשיב לך מדקלם מה שנשמע לי כלשון עילגת. באותו יום, על מיטתך בבית החולים, טרחת להסביר את עצמך. גילית רצון עז, לא צפוי, להכניס אותי בסודה של שפת מכורתך, גחמה תמוהה. כמין צורך קיומי. בבית, איש לא טרח מעולם להסביר לי את שורשַי. העט שלך החל לפזז מימין לשמאל, מקשט את האותיות בתגים ססגוניים זעירים. מאחורי כל שורה בכתיבתך התמה הזדנב לו תרגום קטן לצרפתית. השיר הזה היה השיעור הראשון שלי בפרסית. אחת מנשימותיך האחרונות.

הסתלקותך הפתאומית תפסה אותי לא מוכנה. כל כך מעט ידעתי עליך. ועוד פחות מזה ידעתי על ארצך. בילדותי שלחתי לך מכתבים מגששים באפֵלה. הייתי מקשטת אותם בציורים צבעוניים של דמויות קבועות. אבא. אמא. אחותי נַסְרין, ואני. דוגמית קטנה של משפחתך המפוזרת על פני תבל בצורת ידיעות בזעיר אנפין כתובות בצרפתית. הכתבות הראשונות שלי… אומרים שהכתיבה משחררת. אני ראיתי בזה בעת ההיא משחק מחבואים עם צלך. ליתר דיוק, פאזל מסקרן שחיפשתי בעקשנות את חלקיו החסרים.

 

כל כך הרבה שנים עברו מאז מותך. כמה מביכה ההרגשה לשוב ולקחת את העט היום, כשאני יודעת עליך הכול. להקדיש לך את המכתב הארוך הזה כשאינך בחיים עוד. כשכתבתי לך מפריז בידי השמנמנות, ידֵי ילדה קטנה, דימיתי לי אותך מעלעל באיגרות שלי על המרפסת הטהראנית היפה שלך שביליתי בה את הקיץ כשהייתי בת ארבע. כי איראן שנשארה בזיכרוני, זיכרון של פעוטה, לא היתה אלא זה: מרפסת מעוטרת בשיחי פוֹרסיטיה, שַלגונים ורודים, ברֵכה מתנפחת להשתכשך בה, וברקע קול הלחנים הפרסיים. אבא שלח לשם את שלושתנו לימי החופש הגדול. זה היה באוגוסט 1978. בדיוק באמצע הגן אמא שיזפה את עורה הצרפתי ופניה מוקפות ביריעות של נייר אלומיניום לקלוט את הקרניים האולטרה-סגולות. למרבה ייאושה של סבתא, שחשבה שהיא עושה מעצמה מַצנֵם. בַּמזרח, הלובן קדוש. לרגלי עץ אפרסמון שיחקו דודנים שלי בשש-בש ולגמו בהנאה מיץ רימונים. טרטור הרדיו ליווה את צחוקם. ואז, לפתע פתאום, פרצה לפינת גן עדן קטנה זו חדשה נוראה. אני זוכרת את צקצוקי הקולות בשפה הסתומה הזאת, שבבת אחת אבדה לה המוזיקליות שלה, ואת אמי אחוזת בהלה, צמודה לטלפון ומלחששת בצרפתית לאבי, שנשאר בפריז: "מתחמם כאן באיראן… קולנוע רֶקס באַבּאדאן הוצת… לא ידוע מי עומד מאחורי זה… ההפגנות נגד השאה הולכות ומתרבות." האירועים האלה, שנשמעו לי כאגדות למבוגרים, בישרו את ראשית המהפכה נגד המונרכיה השלטת. אבל אז לא ראיתי בהם אלא את הגורם הלא-צודק לשיבתנו הבהולה לצרפת.

חודשיים לאחר מכן השתלטה על המסך הקטן בצרפת תמונה אחת. תמונתו של איש בא בימים, מזוקן, שחזותו כשל מכשף, "גַרגָמֶל" בטורבן שחור, צנוף תחת עץ התפוח שלו, בְּארמון ושמו נוֹפְל. האייתוללה חומייני, אויבו של השאה של איראן, מלך חמדן ואכזרי שמבוצר בארמון מצופה זהב. השמועה אמרה שהמכשף מבקש את נפשו ואת מקומו, ושממקום גלותו בצרפת הוא שואף להדיחו מכס המלוכה. אבא, צמוד למכשיר הטלוויזיה בדירתנו שבפריז, לא אמר מילה. הוא צפה וראה, חסר אונים, איך השד הזה מכשף את ארצךָ ממרחקים. שם, רבים השתכרו מהסם המזיק, מאמינים וחילונים. "מהפכה, חופש, רפובליקה אסלאמית!" צעקו חסידיו בקולי קולות. את ההמשך אתה יודע: בשישה בינואר 1979 נשא המלך את רגליו וברח. לא עברו שלושה שבועות, והמכשף שב לטהראן.

בביתנו, בפריז, היתה איראן לנושא שלא מדברים בו. את שֵם ארצךָ, שטעמו כטעם מיץ הרימונים, הס מלהזכיר. בעיתונות הצרפתית הסתכם מעכשיו התיאור שלה בשלוש מילים: אסלאם, צ'אדוֹר וטרור. אבא נהיה חולה מזה. ערב אחד הוא חזר מהעבודה וצנח על הספה. "השוטרים עצרו אותי! הם קראו לי ערבּוּש." הוא, שבגיל אחת-עשרה רשמת אותו לפנימייה צרפתית לפני שחזרת לטהראן בתום השליחות שלך באונסק"ו, לא היה יכול לשאת את הדמות שהציגו לו מארץ הולדתו. באותו יום הוא שינה את שמו ל"אַנרי". חוץ מהאות הראשונה, לא היה שום קשר בין השם הבדוי לבין שמו הפרטי האמיתי, הוֹמָיוֹן.[1] כיוון שלא היה בידו לשנות את ארצו, שינה את עצמו.

מכל זה הסקתי שאני צרפתייה. מאה אחוז צרפתייה. לא היה אצלנו שום דבר שיכול היה להניע אותי לחשוב אחרת. דיברנו בצרפתית. אכלנו בצרפתית. חלמנו בצרפתית. בכל פעם שחזרנו מהחופש הגדול והמורה שאלה אותי לארץ מוצאי, עניתי בלי להסס: "צרפת!" מתוך חיקוי, מן הסתם, וגם מחשש שמא אגרום עוול לאבי אם אגלה מה שנראָה כסוד צבאי. אבל דאגה גדולה אחת הציקה לי. ביקוריך בפריז, שנעשו נדירים יותר ויותר, פסקו לחלוטין ב-1980. בארצך פרץ סכסוך אכזרי וקטלני עם עיראק השכנה, שזכתה לתמיכת רוב מעצמות המערב. בלילות הייתי נתקפת סיוטים כשחשבתי על הפּצצות הנופלות על טהראן. המלחמה, לגבי, היתה משהו שקורה בסרטים למבוגרים. פתאום היא קיבלה צביון קרוב ומוכר יותר. האם חייך בסכנה? איך נראית שגרת היומיום שלכם, שלך ושל סבתא? למה אתם לא באים לחפש מקלט בפריז? הייתי נותנת לכם את החדר שלי, וגם את המיטה שלי, ואת הדובונים שלי. במכתבַי גיליתי לך את אהבתי. תיארתי לך את שגרת היומיום שלנו, את בית הספר, את סופי-השבוע בכפר, את פּאפּא נוֹאֵל[2] וסל הצעצועים שלו, והתפללתי בתמימות שהסיפורים שלי ייתנו לך את הכוח להחזיק מעמד. אבל האם הגיעו אליך האיגרות האלה שלי, שלא נענו?

כשהסתיימה המלחמה, כעבור שמונה שנים, נשמתי לרווחה כשנודע לי שאתה בקו הבריאות. נחמה יקרת ערך. עם השנים גם החלה להתפתח בי המוּדעוּת למוצאי. אבל כוכבה של ארצך לא חדל לדעוך. רב המכר הבינלאומי של בֶּטי מחמודי, "לא בלי בתי", השלים את הפגיעה בדימוי שלה. מי היה יכול לתאר לו? עדות מגויסת זו של אמריקאית שנשואה לגבר איראני אלים והושלכה עם בתה לכלא בטהראן, חילחלה לבסוף גם אל שגרת חיי והרעילה אותם. החל בחדר ההמתנה של הרופא ועד לקַצב השכונתי, הכול דיקלמו את המילים המתחסדות על "האיראנים המסכנים". "ואַת?" היו שואלים אותי, "את לא פוחדת שגם לך יקרה משהו כזה?" בבית הספר השתמטתי מהמבטים החוקרים. אביו של אחד מידידי שאל אותי יום אחד: "את לא לובשת חצאיות מיני מפני שאביך איראני?" מה זה עניינו? חצאיות קצרות אף פעם לא היו לטעמי.

האמירות מכל הכיוונים גירו לבסוף את סקרנותי. מה היא ואיך היא הרפובליקה האסלאמית הזאת שכל העולם משמיץ אותה? האם צריך לשים את כל האיראנים בסל אחד? בבית הספר לעיתונאות שהתקבלתי אליו ב-1995 לאחר שעמדתי בבחינות הכניסה, עודדו אותי המורים לחרוג מהקלישאות. כלל גדול הוא במקצוע שלנו: תַראה, תחוש, תתקרב ככל האפשר, ורק אחר כך תשפוט. שנתיים לאחר מכן בחרתי לעבודת הגמר שלי את הנושא "העיתונות האיראנית". אמתלה מצוינת לחזור לארצךָ. ולפגוש אותך שוב. "חוֹש אָמָדי (ברוך בואך) לאדמת אבותייך!" קראת אלי בבואי, מניח למילים, כדרכך, לנווט בין שפת האם שלך לבין הצרפתית שלמדת בצעירותך בסורבון.

חמישה-עשר יום עמדו לרשותי לצורך המחקר שלי. ואתה השתוממת על התלהבותי והיית צוחק כשראית אותי מצייתת לחוק ומתעטפת בצעיף כמו שלובשים תלבושת בתיאטרון, או כששמעת אותי מתמקחת עם נהג המונית בלי להגיד מילה אחת בפרסית. הייתי תמימה והתלהבתי מכל דבר קטן. בערבים היינו מעיינים יחד בכל כתבי העת שפרחו באותה תקופה בעידודו של איש ושמו מוחמד חאתמי. מוּלָא רפורמיסט זה, שׂר התרבות במשך עשר שנים, נאבק בכל כוחותיו למתן את הצנזורה. הוא היה איש של דיאלוג וגילם בכך דור חדש של מדינאים ששאפו לפתיחוּת פוליטית ברפובליקה האסלאמית הזאת, המבודדת כבר זמן רב מדי. רוֹשַנפֶקְר אמיתי, "הוגה דעות נאור", כלשונך. בעשרים ושלושה במאי 1997, כשניצח בבחירות לנשיאות, להפתעת הכול, כבר הייתי שוב בפריז, בעיצומה של כתיבת עבודת הגמר שלי. הזדרזתי לטלפן אליך. קולך רעד משמחה. לראשונה מאז המהפכה, איראן מושיטה את ידה לעולם.

מותך הפתאומי, שישה חודשים לאחר מכן, חל בעת ובעונה אחת עם השינויים האלה. לבך, שברירי מדי, נדם עוד לפני שעלה בידי הרופאים הצרפתים לנתח אותך. ביום שבו נקברת, בבית הקברות של מוֹנפַּרנאס, חשתי על כתפי את מלוא כובד משקלו של אי-הצדק. אתה הסתלקת מוקדם מדי. ואני באתי לקראתך מאוחר מדי. אירוניה של ההיסטוריה: אתה, שרצית תמיד להישאר בארצך, מסיבות שלא ידעתי באותה עת, מתָּ מחוץ לגבולותיה. בלב כבד הנחתי את ידי על ארונך. מתחת לאדמה הלחה הזאת נטמן לנצח אבק סודותיך. מזג האוויר היה מחניק באותו יום. מעל לראשי התרגשה סערה בשמים. שוב עלה על דעתי שירו של הַפֶז: "להעז ולהתרחק מחול המִבטחים של החוף". שיר: זה כל מה שהשארת לי כירושה. עם מסר בין השורות. כחוב שיש לפרוע. בוקר בהיר אחד, לאחר חודשים אחדים של היסוס, נכנסתי בדילוג למטרו בקו הנוסע לאופרה. בדלפק של סוכנות נסיעות ביקשתי כרטיס לטהראן. "לכמה זמן?" ביקש המוכר לדעת. "שבוע," עניתי. בסופו של דבר נשארתי שם עשר שנים.

[1]       בצרפתית השם אנרי נכתב Henri. (כל הערות השוליים הן של המתרגם והעורכת.)

[2]      המקבילה הצרפתית של סנטה קלאוס, שמביא בחג המולד מתנות לילדים.

 

29 ינואר

מבצע טורונטו / פתיחה

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

1

גיא

בית הקפה שבו ישב הסיני היה מלא אנשים, וזה היה מצוין. חנן אמר להם מראש שככל שההמולה והצפיפות יהיו גדולות יותר, כך יהיה להם קל יותר לבצע את המשימה.

וזאת היתה משימה בהחלט לא קלה.

ברגע שגיא נכנס עם נועם ועם רועי אל בית הקפה רחב הידיים, הצמוד אל גינה פורחת, הוא חיפש בעיניו את חנן, ומצא אותו מיד, יושב ליד אחד השולחנות העגולים שבמרכז בית הקפה. בדרך אל השולחן של חנן, גיא הסתכל סביבו וסרק את יושבי המקום, כמו שחנן אימן אותם לעשות מרגע שקרא להם בפעם הראשונה לצאת למבצעים למען המוסד. להכיר את השטח במהירות ולָעומק, כלומר לדעת איך נראית הסביבה, מי האנשים שנמצאים בה, מי מהם עלול להוות איוּם, היכן ישנן דרכי מילוט למקרה הצורך וכל פרט חשוב אחר — כל הדברים האלה היו מאבני היסוד של העבודה החשאית, ובשלב זה גיא, נועם ורועי כבר היו מיומנים בהם מאוד.

אז גיא סרק בעיניו את בית הקפה. הוא ראה זוג קשישים, האיש עם שיער לבן בוהק והאישה עם שמלה פרחונית ולראשה כובע קש גדול, אפילו שהם ישבו בתוך בית הקפה ולא בגינה בשמש. הוא ראה שני גברים שאמנם לא לבשו חליפות, אבל נראו לו כמו אנשי עסקים. הוא ראה משפחה עם שני ילדים קטנים, בן ובת, ולרגע קצרצר היה נדמה לו שאלה שני הילדים הקטנים שנעלמו בירושלים, אלה שכל הארץ דיברה עליהם, אבל לא, אלה היו ילדים אחרים, ובכלל לא דתיים כמו הילדים שנעלמו. הוא ראה אישה יושבת לבד, לבושה יפה, ומולה ערֵמה גדולה של עיתונים, ושאל את עצמו אם היא מחכה למישהו או שסתם באה לשבת לבד בבית הקפה ביום האביבי והיפה
הזה.

כך או כך, הוא הסיק שאף אחד מהאנשים כאן אינו גורם עוין. הגורם העוין היחיד שישב בבית הקפה היה הסיני.

לאחר שהתיישב יחד עם נועם ועם רועי אל השולחן של חנן, שהגיע מוקדם כדי לתפוס מקום קרוב לסיני, גיא התפנה להתבונן בו, כמובן בלי לנעוץ בו מבט באופן גלוי מדי. הסיני נראה בן שלושים ומשהו, בערך בגיל של חנן, ולבש ז'קט ועניבה רשמיים. הוא ישב ושוחח עם אישה שנראתה מעט מבוגרת ממנו. על פי הדיווחים שקיבל חנן הם ידעו שהאישה הזאת ישראלית, מנכ"לית של איזו חברת הייטֶק שמפתחת מדפסות תלת-מְמד משוכללות, שהמוצרים שהן מייצרות מחזיקים מעמד גם בתנאים קיצוניים, למשל בחלל או בעומק
הים.

הסיני, שהיה המטרה שלהם במבצע הזה, הציג את עצמו כנציג משרד המדע של ממשלת סין. הוא יצא לסיבוב נסיעות בעולם כדי לפגוש מנהלים של חברות הייטק מובילות, כאלה שמעוניינות לשווק את המוצרים שלהן לסין ואולי גם לעזור לסינים עצמם בפיתוח סְטארט-אַפּים משלהם. אבל זה היה רק בכאילו. זה היה רק סיפור הכיסוי שלו. למעשה, הוא היה מרגל. מרגל שמוכרחים לעצור.

גיא הכיר היטב את פניו מהתמונות שחנן נתן להם, ועכשיו, כשראה אותו לראשונה פנים אל פנים, חשב לעצמו שהוא דווקא נראה איש נחמד ותמים. טוב, אחרי פרשת הבגידה שהם חוו בקהיר לפני כמה חודשים, גיא ידע היטב שאין שום אפשרות לדעת מהו אוֹפיים האמיתי של אנשים רק על פי המראֶה החיצוני שלהם.

הסיני והמנכ"לית דיברו במרץ, וגיא שאל את חנן בשקט אם לא הגיע הזמן להתחיל לפעול.

"לא," אמר חנן, גם הוא בשקט. "תן להם לשקוע עוד קצת בשיחה. אנחנו מוכרחים להיות בטוחים שהם לא ישימו לב לתרגיל הקטן שהכַנו להם."

גיא הינהן, וכמוהו גם נועם ורועי.

כולם השתתקו, וכמו תמיד ברגעים האלה — רגעים קצרים שבהם לא קורה כלום, כאילו מישהו לחץ על כפתור פּאוז בשַלָט — גיא מצא את עצמו מסתכל על נועם, שישבה פחות או יותר מולו. אלוהים, כמה היא יפה, הוא חשב, בפעם המיליון. כל כך יפה, וכל כך רחוקה. כשחזרו מקהיר, הוא רצה לדבר איתה על כל מה שקרה שם, רצה להסביר, אבל הוא הרגיש שהיא לא רוצה לדבר, שהיא מעדיפה להשאיר את הדברים כמו שהם. אז הם לא דיברו, וכך, בהסכמה שבשתיקה, הם נפרדו. זה הכאיב לגיא, ממש הכאיב לו בגוף, אבל הוא ידע שאין מה לעשות. כשנועם מחליטה משהו, זה סופי.

עכשיו הוא ממש הכריח את עצמו לנתק ממנה את עיניו, להפסיק בכוח את המחשבות עליה, וכמו כדי לעזור לו בזה, רועי פתח את פיו והחל לדבר.

"אז מה, חנן, עוד פעם רֵיאָל תנצח?"

הוא אמר את זה בקול רם יחסית, כלומר קול רגיל של אנשים שיושבים יחד בבית קפה. וטוב שכך, כי הם לא יכלו להמשיך לשבת כאן ליד הסיני והמנכ"לית ולשתוק. שתיקה כזאת יכולה להיות חשודה.

גיא לא התפלא שרועי בחר לדבר על כדורגל. מאז שגילו שחנן חובב כדורגל — כמעט הסימן הראשון הוודאי לכך שהוא איש בשר ודם ולא רק מכונת ריגול משומנת היטב — רועי אהב לדבר איתו על הנושא. היו לו די הרבה הזדמנויות לכך, כי מאז שחזרו מקהיר הם נכנסו לשגרה קבועה של אימונים, לפחות פעם בשבוע, לפעמים עם אלונה, הסגנית של חנן, ולפעמים בלעדיה. שוּלמית עֵילם, ראש המוסד, נתנה לחנן הוראה להמשיך לאמן אותם, "לשמור אותם בכושר", כפי שניסחה זאת, למקרה שהמוסד יזדקק להם שוב.

ועכשיו הוא נזקק להם שוב.

כי אם הסיני יצליח להתחמק עם התמונות שצילם, ייגרם לישראל נזק עצום. ואת הנזק הזה רק הם יכולים למנוע.

 

2

 

נועם

הבנים דיברו על כדורגל. נועם ניתקה קשב, וחזרה להסתכל על האנשים שישבו בבית הקפה.

כשהרימה את עיניה, היה נדמה לה שגיא מסתכל עליה, והיא מיהרה להסיט אותן למקום אחר. היא ידעה שגיא לא סובל אותה, וזה הכאיב לה. אבל לא היה שום דבר שהיא יכלה לעשות בעניין. כשחזרו מקהיר, גיא הבהיר יפה מאוד שהוא לא רוצה לדבר על מה שקרה, ובעיקר שהוא לא רוצה לשמוע שוב את השֵם "אופיר" לעולם, אז הם פשוט נפרדו. חוץ מהאימונים — שבהם שמרו כמובן על מקצועיות מלאה — הם לא החליפו ביניהם מילה, לא בבית הספר ולא בשום מקום אחר.

נועם הסתכלה החוצה דרך החלון הגדול שפונה אל הגינה האחורית. פרחים סגולים יפהפיים ליבלבו על העצים בעונה זו של השנה. בית הקפה כולו — שולחנות העץ הכהים, הקירות הצבועים בּוֹרדוֹ, האנשים שישבו כאן, שנראו כולם נינוחים ומחויכים ולבושים יפה, העצים הפורחים בגינה — נראה כאילו הוא נמצא באיזה מקום קסום בחו"ל. אבל הם לא היו בחו"ל, הם היו בארץ, באיזה מושב של עשירים לא רחוק מתל אביב. נועם לא התפלאה שהיא לא הכירה את המקום הזה. אמא שלה לא ממש ישבה איתה ועם אחיה הקטן בבתי קפה, בטח לא באמצע היום. באמצע היום אמא שלה ישבה מאחורי דלפק הקבלה במרפאת השיניים שבה עבדה, אצל הרופא ההוא שכמעט לא נתן לה ימי חופש. והיא עבדה גם עכשיו, בחופשת פסח, ותמשיך לעבוד עד סוף החופשה, כולל חול המועד.

כשחנן אמר להם שהם עומדים לבצע משימה דחופה בישראל, הם התפלאו. "אבל חשבנו שהמוסד עובד רק בחו"ל," אמר לו אז גיא. חנן הסביר שכן, זה די נדיר, אבל דברים כאלה קורים לפעמים. למשל, עכשיו.

נועם הציצה לרגע אל הסיני. היא ישבה בזווית שאיפשרה לה לראות את כולו, והיא שמה לב שאולי פניו נעימים ומחייכים בזמן שהוא מדבר עם המנכ"לית הישראלית, אבל רגל ימין שלו קופצת בעצבנות מתחת לשולחן.

ובַזמן הקצר הזה שבו נעצה בו מבט, היא ראתה משהו. משהו שהיה עלול לחבל בכל המבצע שלהם.

תוך כדי שיחה עם המנכ"לית, הסיני לקח את הטלפון הנייד שלו, שהיה מונח על השולחן לפניו, והסתכל בו לרגע. אולי הוא ראה בזווית עינו שמישהו מתקשר אליו או שהוא קיבל איזו הודעה. הוא הציץ לרגע בטלפון, הצצה קצרצרה, ואז, במקום להחזיר את הטלפון לשולחן, הוא הכניס אותו לכיס הז'קט שלו. לכיס!

אוי לא. הרבה יותר קל לקחת טלפון כשהוא מונח על השולחן. עכשיו, כשהוא בכיס, יהיה לה קשה הרבה יותר להוציא אותו משם בלי שהסיני ישים לב. איך היא תצליח לעשות את זה? והרי הטלפון הזה היה המפתח לכל המשימה שלהם. זה הטלפון שבו הוא צילם את התמונות, התמונות שאסור בשום אופן שיגיעו לידי ממשלת סין. לא טוב, לא טוב בכלל.

"חנן," היא אמרה בשקט, וקטעה אותו באמצע משפט כלשהו. "תקשיב, אהרוֹני הכניס כרגע את הטלפון לכיס."

"אהרוני" היה הכינוי שהם נתנו לסיני לצורך המבצע. את השם האמיתי שלו חנן אפילו לא אמר להם, ובשביל מה בעצם. הכינוי היה מספיק. חנן הציע את הכינוי הזה, על שם השֶף הישראלי ההוא שמתמחה באוכל סיני. נועם וחבריה עשו לו קצת פרצופים, כי זה לא נשמע להם כינוי מלהיב במיוחד, אבל עכשיו נועם הודתה לאלוהים — ולחנן — שהם לא בחרו בכינוי "צַ'יינָה-מֶן", שזה הכינוי שרועי הציע. רק היה חסר לה להגיד עכשיו בקול רם את השם "צ'יינה-מן" כשהסיני יושב במרחק מטר ממנה.

חנן הבין מיד מה הבעיה. כן, בהחלט היה קל יותר אילו הטלפון היה נשאר על השולחן. הוא נעץ בנועם מבט רציני וניער לרגע את תלתליו, בתנועה קלה שבקלות, כמו שעשה תמיד כשרצה להתרכז או כשצץ לו רעיון חדש.

"טוב," הוא אמר כעבור שנייה או שתיים של מחשבה. "קומי מהשולחן ותלכי לשם, לסל העיתונים. תעשי את עצמך כאילו את רוצה לקחת עיתון ולהביא אותו לשולחן, ובדרך תנסי לראות אם הכיס גדול מספיק כדי שתוכלי להכניס יד ולהוציא משם את הטלפון. אם לא, אנחנו בצרות."

נועם לא היססה אפילו לרגע ומיד קמה מהשולחן.

היא עקפה את השולחן שלהם מאחור, בדרך הארוכה יותר אל סל העיתונים, כדי שתוכל לבחון מהזווית הטובה ביותר את כיס החליפה של הסיני.

מיד כשהגיעה לנקודה שאיפשרה לה תצפית מושלמת על הכיס, היא הבינה שאין שום בעיה. הכיס רחב, וכל עוד רועי וגיא יצליחו למלא את החלק שלהם בתוכנית, לא תהיה לה בעיה להכניס יד ולשלוף משם את הטלפון.

עקרונית היא יכלה לחזור להתיישב, אבל זה היה עלול להיראות משונה ביותר — שהיא קמה פתאום מהשולחן, הולכת כמה צעדים ומיד חוזרת לשבת — ולכן היא המשיכה לצעוד לכיוון סל העיתונים, בדיוק כמו שחנן אמר.

כשהגיעה אל הסל, היא קטפה את העיתון הראשון בערמה ומיד חזרה אל השולחן.

בדרך היא הספיקה להציץ בכותרת הראשית של העיתון.

 

29 ינואר

השקרנית והעיר / פתיחת הרומן

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

1

בסוף הקיץ עדיין עמד החוֹם מחוץ לדלתות הבתים, מגולגל עם העיתון וצופן רעה כמוהו. כשהגיע זמנן של העונות להתחלף היו אנשי העיר מסוגרים כל כך בדירות הממוזגות, עד שכלל לא הרגישו באוויר שנִסתָיו לו. ואולי היה הסתיו כולו מגיע וחולף מבלי שאיש ישגיח בו, אלמלא בישרו עליו השרוולים הארוכים שהפציעו לפתע בחלונות הראווה.

מול חלון ראווה כזה נעמדה כעת הנערה. פניה השתקפו אליה מהזגוגית — קצת נמוכה. קצת מנומשת. מעברה השני של הזכוכית הביטו בה בובות התצוגה, גבוהות ויפות, ואולי בשל כך האיצה פתאום את צעדיה. להקת יונים נסקה מעליה במשק כנפיים מופתעות. הנערה מילמלה סליחה והוסיפה ללכת, והיונים, שכבר שכחו מה הפחיד אותן, שבו ונחתו על ספסל סמוך. בפתח סניף הבנק התנחשש תור של ממתינים לכספומט. קבצן חירש-אילם עמד מולם, ידו מושטת, והם שמים עצמם עיוורים. להרף עין פגש מבטה של הנערה במבטו, ושוב מילמלה סליחה, ומיהרה הלאה, שלא תאחר למשמרת. היא עמדה לחצות את הכביש כשצפירה רמה מיסמרה אותה למקומה, ואוטובוס גדול ממדים חלף על פניה בזעף. מהשמשה האחורית של האוטובוס איחל לה שלט פרסומת שנה טובה. החג יחול רק בעוד שבוע, אך הרחובות כבר מלאים בהבטחות למבצעים. מצדו השני של הכביש שלוש נערות בגילה הצטלמו יחד על רקע המזרקה. צחוקן הידהד על אבני המרצפת, והיא הקשיבה היטב ושָנתה לעצמה שבכלל-בכלל לא אכפת לה ללכת לבד.

היא חצתה את הכיכר ומיהרה הלאה. בתוך החנויות מוֹכרות אדומות שיער אומרות ללקוחות "יפה לך", ומוסיפות "אני במקומך הייתי לוקחת שתיים", ומגניבות מבט לשעון כי השלפוחית כבר מתפוצצת, שרק תגיע סוף כל סוף ההפסקה. ליד הדלפק עלם חמודות, האצבעות שהעביר הבוקר בשערו של אהובו מקישות כעת על הקופה. כשיוצאים הקונים מהחנות מתלפפות השקיות זו בזו, והרשרוש העירוני הזה מודיע את הסתיו לא פחות מרשרוש שלכת. בגלידרייה הסמוכה מתייצבת הנערה מאחורי דלפק זכוכית. היא מגישה כפיות לאלה המבקשים לטעום ויודעת שהחופש הגדול עוד רגע תם מבלי שאיש יטעם ממנה, היחידה מהבנות שנשארה בבתוליה, ובקיץ הבא כשהשדות יצהיבו היא עצמה כבר תלבש ירוק.

כעת הושיטה את הגלידה לילד שמולה, וממש השתדלה לחייך כשהגתה, בפעם האלף השבוע, את המילה "בבקשה". הבא בתור ניגש אליה וביקש לטעום סורבה תאנים. נופר ראתה מיד שהוא לא יקנה בסוף סורבה תאנים, הוא רק יטעם ממנו, ומעשרה טעמים נוספים, ובסוף יבקש שוקולד. ובכל זאת לקחה כפית פלסטיק וגרפה איתה סורבה תאנים, והציצה מהר בשעון שמעל הדלפק. רק עוד שבע שעות.

ובדיוק באותו רגע הדלת נפתחה והם צעדו פנימה. לאורך כל הקיץ חיכתה שהרגע הזה יגיע, אפילו תיארה אותו בפרטי פרטים במחברת — יותם ייכנס לגלידרייה ויופתע לראות אותה. היא תציע לו גלידה על חשבון הבית, והוא, בתמורה, יציע להקפיץ אותה הביתה על האופנוע שלו. היא תגיד שהיא מסיימת רק בעוד כמה שעות. הוא יגיד שכמה שעות זה ממש מעט זמן לחכות. אבל כשהרגע הזה קרה לבסוף, שלושה ימים לפני סוף החופש, יותם לא נכנס לבדו. הוא נכנס מוקף בחבורה. ובחבורה הזאת היתה שיר, שעד לפני ארבעה חודשים עוד היתה חברה של נופר. החברה היחידה של נופר, אם לדייק.

החמישה עמדו שם, ולמרות שאיש מהם לא היה יפה במיוחד כשלעצמו, בכל זאת כשעמדו כך, מול הדלפק, נראו לנופר יפים להפליא. הזוהר שבהיותם חבורה הקרין עליהם, כאילו עצם היותם חמישה מכפיל את יופיו של כל אחד מהם פי חמישה לפחות. הם הביטו בשורת הטעמים הפרושה לפניהם, חוככים בדעתם, ולרגע העזה נופר לייחל שלא יבחינו בה. אבל לבסוף הרים יותם את עיניו היפות מהגלידה אל הדלפק, קימט מעט את הגבות ואמר, "היי, את לומדת איתנו." האחרים הרימו את מבטם. נופר נאבקה בדחף להשפיל את מבטה. "את בכיתה של שיר, לא?" מורן שאלה את זה בעודה אוספת את שערה לזנב סוס, בתנועה שהיתה שגרתית כשם שהיתה מלאת חן. נופר מיהרה להנהן. כן. היא בכיתה של שיר. למעשה, היא ישבה ליד שיר מאז כיתה ב' ועד לפני ארבעה חודשים, כשהגיעה בוקר אחד לבית הספר וגילתה ששיר פיטרה אותה, בלי מכתב או התראה מראש.

היה רגע של שקט, ואחריו יותם אמר, "אז אני אקח וניל עוגיות." נופר כבר התחילה להעמיס על הכוס כשיותם אמר, "בגביע." וזה, בעצם, כל מה שיותם אמר לה, כי מיד אחר כך האחרים התחילו להגיד איזה טעמים הם רוצים, ואיזה תוספות, ומורן גם הוסיפה בטון מתנחמד שהם חייבים את זה מהר, כי הסרט שהם רוצים לראות מתחיל בעוד עשרים דקות. כל הזמן הזה שיר עמדה בשקט והסתכלה על נופר בעיניים אשמות קצת, ובסוף אמרה שהיא תיקח גלידת וניל. היא לא היתה צריכה לומר, נופר ידעה איזה גלידה שיר אוכלת. אחרי חמש דקות הם כבר היו בחוץ, בדרך לסרט. נופר הביטה על הסורבטים שנפרשו מתחת לדלפק במרבדים פורחים של אדום וכתום. על מחיצת הזכוכית שמולה התנוססו עשרות טביעות אצבע של לקוחות, וכל האצבעות מורות לעברה, ואף אצבע אינה מורה עליה.

דלת הזכוכית נפתחה, ולגלידרייה פרצה להקה רעשנית של ילדים. כשהיום הזה ייגמר היא תשים את המוזיקה שהיא אוהבת, לא השירים שגבי מתעקש שמביאים לקוחות. היא עדיין תצטרך להרים את כל המפיות שאנשים הפילו, ואת כל הכפיות שפעוטות זנחו על השולחנות ולהורים לא התחשק לאסוף. היא עדיין תצטרך לשטוף רצפה ולקרצף את המחיצה מטביעות אצבע ולהוציא פחים, אבל ברקע תהיה המוזיקה שלה. אחר כך היא תיקח קופסת קלקר ותמלא אותה בגלידה, ותלך לתת אותה להומלס שעומד ליד המזרקה. או אולי רק תניח את הגלידה לא רחוק ממנו, כי בפעם האחרונה שניגשה אליו ההומלס צעק עליה במלמול שלא לגמרי הבינה.

היא חלמה יותר מדי, על ההומלס, והגלידה, ועל החבורה שבקולנוע בלעדיה — וכשהביטה מסביב גילתה שהילדים נמלטו עם הגלידה בלי לשלם. גבי ינכה לה את זה מהמשכורת. גוש גדול של עליבות עמד לה בגרון, והיא לקחה נשימה עמוקה ובלעה אותו במלואו. עוד שש וחצי שעות. שהיום הזה ייגמר כבר.

ולא ידעה שהיום הזה ייגמר אחרת מכל הימים שהיו לפניו, ושהיום הזה ישנה את כל הימים שיבואו אחריו, ושזהו לה היום האחרון בהחלט שבו היא איננה אלא מוכרת גלידה אפרורית.

*

כשנולדה היה משקלה שלושה קילוגרם וארבע מאות גרם. מעבר לכך אי-אפשר היה לומר עליה דבר, פשוט משום שרגע קודם לכן עוד טרם התקיימה. האנשים שעד לפני רגע עוד נקראו רונית וצחי וכעת נקראו אמא ואבא, הביטו בה מבעד דוק של התרגשות. תשע-עשרה שעות ארכה הלידה, ובסיומה היו מיתרי הקול של רונית מרוטים כמעט כמו עור התוף של צחי. התינוקת שהרגע נולדה שכבה ביניהם והיתה אדומה מאוד ומקומטת מאוד, אבל האחות המיילדת אמרה להם שזה רק זמני. "היא תהיה יפהפייה!" פסקה, "פרח!" לא ברור מאיפה שאבה האחות המיילדת את הביטחון הנבואי הזה, אבל ההורים קיבלו את דבריה כעובדה מוגמרת. רונית הרימה את התינוקת בעדינות, משתוממת על אותם שלושה קילוגרם וארבע מאות גרם שעד לא מזמן היו חלק ממשקל גופה שלה, וכעת התקיימו כשלעצמם. "נקרא לה נופר," אמרה רונית בקול צרוד, "והיא תהיה יפהפייה!" צחי מיהר להנהן — "פרח!" האחות פנתה לדרכה, אל חדרים אחרים ולידות אחרות. וכך, עוד בטרם מלאו לה עשר דקות, כבר היו לה לתינוקת נבואה ושם.

בחירת שם לתינוק איננה דבר של מה בכך. רק החלו התאים הקטנים נחלקים בבטן וכבר נחלקים ההורים, זה רוצה תמר וזאת דורשת דניאל, זה מתעקש מיכל וזאת פוסקת יעל. אולי ראוי היה להמתין עד שהתאים יתגבשו לכדי ברייה של ממש, כך שהשם ייוולד מתוך האדם תחת שייוולד האדם אל תוך השם. אבל ההורים אינם מתאפקים, שועטים קדימה בדהרת ציפיות ותקוות, ויש שציפיותיהם גומעות מרחק כזה שלנצח ירוץ הילד מאחור, משתרך אחרי תקוות הוריו. נופר שלֵו לא היתה מכוערת. רחוק מכך. אבל האחות המיילדת אמרה "יפהפייה", והנבואה הזאת רדפה אותה מינקותה. לכשבגרה היתה לנערה מהוססת, מכונסת, המהלכת בעולם כאילו הגיעה לא-מוזמנת למסיבה לא לה. כעת, ממקום עומדה בגלידרייה, נזכרה ברגע ההוא שבו נכנסה החבורה ויותם הבחין בה. "היי, את לומדת איתנו." היה לה ברור שהוא לא יודע איך קוראים לה. ושזה לא מספיק משנה לו כדי לשאול.

כשזרם הלקוחות בגלידרייה נרגע מעט, לקחה נופר את המפתח שתלוי על הוו כמתאבד בחדרו, ומיהרה החוצה, לשירותי העובדים שבחצר האחורית. צמד חתולי רחוב מזדווגים עצרו לרגע ממעשיהם כדי להעיף בה מבט זועף. בהינף זנב המשיכו השניים בעניינם, ונופר מיהרה להידחק אל תא השירותים הצר, סוגרת את הדלת במהירות, כאילו לא את משגלם של שני חתולי רחוב קטעה, אלא, חלילה, את זה של הוריה.

כשיצאה מהתא סידרה ביד רועדת את השמלה הכחולה שהופשלה קודם. בתחילת הקיץ שאלה אותה מאחותה. איך קיוותה אז שלא רק את השמלה היא שואלת ממאיה, אלא גם את החן הדרוש כדי לשאת אותה. מקסימה כל כך היתה האחות הצעירה בתנועתה, משוחררת כל כך, שרמזורי העיר הסמיקו מעונג בכל פעם שהתקרבה אליהם. הרחובות הפקוקים בלאו הכי נפקקו עוד יותר, כי הרמזורים נשטפו גל זימה אדמדם שכזה שכל התנועה נאלצה לעצור. כך הלכה מאיה בין מרבדים של אור ירוק להולכי רגל, וגם בצמתים הסואנים ביותר לא היה עליה להמתין מעולם. אבל אצל נופר זה היה אחרת. היא תמיד חיכתה.

בינקותן לא ידעו האנשים להבחין ביניהן. פחות משנה הפרידה בין לידתה של נופר ללידת אחותה, ומאיה הדביקה את הפער במרוצת אנטילופה. קודם זמנה נולדה האחות, ולמרות שהרופאים ייחסו זאת למצבה הנפשי של רונית (בעלה גויס למילואים כשכרסה בין שיניה), הרי שבפועל הוקדמה הלידה כי קצרה רוחה של זאת שבפנים להשתוות כבר לזאת שבחוץ. מוכרת הגלידה המהוססת לא היתה אז מהוססת כל עיקר. להפך. עגלגלה וחלקלקה כמו חביצת חמאה, כפות ידיה הקטנטנות חובקות כל אצבע שתושט לה, העולם שלה לִלפות ולטעום ממנו. מתחת לשונה כבר הולכת ונמתקת המילה "אבא", מבשילה לאט, שי ביכורים שתגיש להוריה במועד הנכון. אך כשבא המועד נעלם האב, והאם, שקודם האירה פנים כמו השחר, התהלכה בבית כציפור מרוטת עצבים ונוצות. נופר הכירה את הסיפור היטב, בני המשפחה היו מגלגלים בו דרך קבע, וכשם שבבית הספר למדה לעמוד דום עם הישמע ההמנון, גם בעת שמיעת ההמנון המשפחתי הזה נהגה לפי כללי הטקס, הקשיבה בראש מורכן כשנשמעו המילים המוכרות ומילמלה "תודה לאל" במקומות הנכונים. "תודה לאל", כשהאמבולנס לקח את אמא, השכנה מיהרה להתקשר לאבא, ו"תודה לאל", הספיקו לקרוא לאבא לטלפון רגע לפני שהתחילה הכניסה הקרקעית, ו"תודה לאל", כשהמפקד שמע שנולדה לאבא בת הוא נתן לו אפטר של שתים-עשרה שעות, ו — כאן אסור לומר "תודה לאל", היא נפלה בזה פעם, ואמא שלה נתנה לה מבט שבא למות — "מי היה מאמין", רגע אחרי שאבא נסע, הטנק שלו נכנס ללבנון וכולם נהרגו, ו"תודה לאל, בזכות הלידה של מאיה אבא ניצל." המשפט האחרון קוּצר קצת עם השנים, לרוב זה היה פשוט: "ותודה לאל, בזכות מאיה אבא ניצל." לא בזכות הלידה, האירוע הרפואי. לא בזכות המפקד, ששיחרר את אבא לאפטר, קיבל צל"ש אחרי מותו ושלמה ארצי הלחין שיר שכתב ליום הזיכרון. בזכות מאיה. את זה כולם ידעו ועל זה כולם דיברו, וכשנופר אמרה סוף-סוף את המילה "אבא", הם בקושי שמו לב. כי ככה זה, כל התינוקות אומרים בסוף "אבא", אבל לא כל התינוקות מצילים את אבא שלהם מטנק בוער.

ביום הראשון לעבודתה בגלידרייה יצאה נופר מהבית בשמלה של מאיה, חגיגית מתמיד. לראשונה בחייה היתה לה הזדמנות להתחיל הכל מחדש, ואין מקום טוב יותר לשם כך מהגלידרייה. הגלידרייה, ארץ פלאות של טעמים ושל צבעים, כאילו הצליח מישהו ללכוד את הקשת בענן בכבודה ובעצמה, למסמר לה דלת בפתחה וקופה רושמת בקצה, ולהציבה בפינת הרחוב. ההורים שלה שיבחו אותה על שבחרה לעבוד בתקופת הקיץ, אבל היא לא עשתה את זה רק בשביל הכסף. בשביל האנשים הגיעה לכאן, מהלך חמישים דקות נסיעה מביתה שבפרבר. בשביל העיניים הזרות, הברוכות, שאינן יודעות עליה את מה שכל השכונה יודעת: שאין מה לדעת עליה. שאף פעם לא קרה לה כלום. שום הסתבכות. שום הרפתקה. קיום צדדי ובלתי מזיק שזה עתה מלאו לו שבע-עשרה שנה.

אפילו החטטים שעל פניה לא היה בהם די כדי לייחד אותה. יש נערים שעל פניהם מופיעות תצורות גיאולוגיות מפעימות ממש: מכתשים עמוקים, גבעות וגאיות בלתי נשכחים. אך בלוטות החלב של נופר פעלו במתינות, סיפחו לעצמן את המצח ומובלעת קטנה על האף, והסתפקו בהם. אבל החטטים, בה במידה שלא הטרידו איש, הטרידו מאוד את נופר עצמה. בינה לבינה ובין עצמה כינתה את עצמה "המחוצ'קנת".

שמות וכינויים הם דבר מסוכן מאוד. יעיד על כך לביא מימון, קומה רביעית בבניין שמעל לגלידרייה. כמה כדורים בטעם שוקולד כבר גילגל לקרבו, ועדיין הוא צנום כאותם עמודים שמציבה העירייה למען יקשור אליהם הציבור את אופניו. אולי יכול היה לביא לשאת את עליבות קיומו לוּ קראו לו הוריו בשם מחייב פחות, אבל על כתפיו הצנומות נשא את מלך החיות בכבודו ובעצמו. בילדותו עוד המתין לביא לרעמה שתגיע, לשרירים שיתפחו תחת העור כשיגדל סוף-סוף ויהיה לנער. אך השנים חלפו והשיער מיאן לצמוח, ארבע-עשרה שערות בלבד יש לו בזקנו, מדי ערב הוא סופר אותן מול המראה, ועל שרירים בכלל אין מה לדבר. אביו, סגן-אלוף במילואים אריה מימון, פיקד על עסקיו באותה נחישות שבה פיקד בזמנו על חייליו. וכשם שחייליו של אריה מימון הוסיפו בשעתו לטפס על הגבעה בקרב, כי פחדו פחות מהמחבלים היורים ממעל מאשר מהמפקד העצבני מתחת, כך הוסיפו מניות החברה שהקים אריה מימון עם שחרורו לטפס אף הן, מעפילות מעבר לכל תחזית כלכלית, כי פחדו מהמפקד שייתן בהן את מבטו הרושף.

סגן-אלוף אריה מימון לא העניק לבנו את השם לביא. היתה זאת החלטת האם, אישה צעירה ויפה שהעריצה את בעלה, את המדינה ואת המורה שלה לפילאטיס, לאו דווקא בסדר הזה. השם לביא מצא חן בעיניה במיוחד, ובעלה התיר לה לפנים משורת הדין לקבל את ההחלטה בעצמה. לימים בגר הילד והיה לנער, וניכר היה שאין בו אפילו קמצוץ מהחן הטורפני של האב. אם היתה לו קרבה כלשהי לחתולים הגדולים, היה זה רק כארוחה פוטנציאלית. בשנים הראשונות עוד נהם האב כלפי הנער, נתן בו את אותו המבט שהקפיץ בעבר חיילים ומניות. אך לאחר זמן-מה חדל אפילו מכך. לביא החל מתגעגע לנזיפות הרועמות, אפילו לשאגות. הכל עדיף על הדממה הדקה, השקט שאחרי האכזבה.

לעת ערב, כשהאם התקדשה לקראת שיעור של פילאטיס והאב גירגר בנחת מול מסך הטלוויזיה, פתח לביא את חלון חדרו והביט אל הרחוב. תחת מבטו הנהר העירוני שוצף, חבורות נערים בחופשה מתערבלות סמוך לגדת המדרכה. הוא שמע את צחוק החבורות ושאל את עצמו אם היו מוסיפים לִצחוק אילו היה גופו נוחת לצדם, חבטה עמומה על אבני המרצפת. אם היו הנערות רוכנות לסייע, להעביר אצבע דקה על שערו הקצוץ, הרעמה שהכזיבה. אם לפחות היו מביטות בו — אם לא בחמלה, לפחות בעניין — שולפות את הסלולרי ומצלמות את הגוף השרוע וזרועותיו חובקות את הכביש. נערה לא חבקו הזרועות האלה מעולם.

כך, מדי ערב, העיר מתקשטת בזוהר הפנסים ולביא מימון עומד בחלון ומהרהר במותו, הוגה בפנים הרבות שיביטו בו כשינחת בפתחה של הגלידרייה. וכבר מזמן היה לביא מימון מנסה את כוחו בתעופה שכזאת, אלמלא היה פורץ אותו מבצע קיצי בגבול הדרום, שוטף את העיר באזעקות וכובש את דפי העיתונים. להיקבר בעמודים האחוריים, לזה לא היה לו חשק. העדיף להמתין עד שוך הקרבות. וברוך השם, הקרבות לא חדלו מעולם: אך פסקו בדרום וכבר החלו בצפון. בכל בוקר קם לביא וראה שהעיתון עמוס כמקודם, איך יימצא מקום לסיפור תעופתו הכושלת. וכך היה דוחה את מותו מיום ליום, והמבצע הצבאי, שאמנם גבה חיים רבים, הציל לפחות את חייו של נער עירוני אחד.

שעה שנאנק לביא תחת שם הארי הרובץ על כתפיו, כרעה גם נופר שלֵו תחת נטל שמה שלה. ולמה לעזאזל האמינה שדווקא כאן, בגלידרייה, תנץ בה סוף כל סוף איזו נופר אחרת. מדי בוקר נעמדה מאחורי הדלפק. הקיץ בא על העיר ועשה בה את זממו בהתעלסות עליזה ומיוזעת, וכעת הסתיו בפתח, והכל שָבו ולבשו חזות מהוגנת. עוד ימים אחדים תשוב נופר לבית הספר, ואין לה באמתחתה ולו סיפור מסעיר אחד מהגלידרייה שבעיר, זולת אלה שכתבה במחברתה. כמה קיוותה לפרשיית אהבים חצופה עם איזה סטודנט, או תייר, או פרחח רחוב מנוקב. כשתחזור ללימודים יגיע לבקר אותה בבית הספר, ימתין מחוץ לשער, והיא תרוץ אליו וכולם יראו. גם שיר. גם יותם. לכל היתה נופר מוכנה ובלבד שלא לשוב לשנתה האחרונה בבית הספר בידיים ריקות, באצבעות שמעולם לא אחזו אצבעותיו של נער אלא כדי להגיש לו את העודף. לו לפחות היתה מוצאת כאן חבֵרה אחרת במקום שיר. העיקר להיות רגע במרכז אישוניו של מישהו, בנקודת ההתכנסות של המבט.

בקומה הרביעית עומד לביא מימון ועיניו ברחוב. בחצר האחורית עומדת נופר שלֵו וידיה מחליקות על שמלתה, ואיש מהם לא מעלה על דעתו שהעלבון הזה, עלבון הנפש הנושאת שם גדול ממידותיה, אינו שלו לבדו. אולי קל היה להם יותר אילו ידעו שאי-שם — בקצה השני של הכדור או במרחק ארבע קומות — נמצא אדם שכאבו זהה. ואולי לא היה מקל עליהם הדבר כלל וכלל, כשם שאין האדם הסובל משן חולה מתעודד למשמע אנחת שותפו לספסל ההמתנה במרפאה.

אף על פי שלביא מימון ונופר שלֵו אינם יודעים דבר זה על אודות זה, בכל זאת משמיעים שניהם את אותה אנחה עגומה באותו רגע ממש. וההבדל היחיד בין נופר שלֵו ולביא מימון, הוא שלביא מוסיף עוד לעמוד בחלונו, ואילו נופר מבינה לפתע שהיא מאחרת לשוב מההפסקה, ופותחת בריצה. כל כך מהר רצה הנערה, כמעט כאילו ידעה שלא רק אל הגלידרייה היא ממהרת עכשיו, אלא אל הרגע שבו ישתנה הכל, אל הגורל שכבר ממתין לה מעבר לדלפק.

 

20 נובמבר

במזל סרטן / פתיחת הספר

:נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

1

מברלין לירושלים

 

יום חמישי, עשרים ושלושה במרץ 2000. אני חולֶה, אתה אומר אחרי שנכנסת, בשמונה בערב בערך, לחדר שאני מתארחת בו זה שבועיים בברלין. ומיד אני יודעת שזהו, שום דבר לא יהיה עוד כמו שהיה, לעולם לא. הלפיתה הזאת בחזה, ההתאבנות הזאת שכבר שנים הייתי מרגישה בכל פעם שחשבתי על המוות, בכל פעם שנדמָה לי שאני חוֹוה אותו — ולא את המוות של מישהו אחר דווקא, אלא את המוות שלי, את האַין שלי, והייתי צורחת אז לפעמים באמצע הלילה, שאז היא היתה ננעצת בי תמיד, המחשבה הזאת, תמיד בחושך — הלפיתה הזאת, עכשיו היא לופתת אותי בָּאור, באורה הרך והאינטימי של מנורת קריאה בחדר שחלונו נשקף אל אגם ואנזֶה בברלין. ואני יודעת תכף ומיד שעכשיו זה באמת, זה קורה לי באמת, המוות באמת פה, אבל עכשיו אני לא צורחת, לא יכולה לצרוח, בשום אופן לא, אני מאובנת, לא יכולה לזוז, לא לחבק, לא לבכות, לא לשאול, לא כלום.

הרבה פעמים כתבתי בקלות את המילים "עיניים קרועות לרווחה", תירגמתי מצרפתית ומגרמנית, ותמיד שמחתי שיש לנו בעברית הביטוי היפה הזה, המוחשי כל כך — והנה רק עכשיו חשתי באמת מה זה: העיניים שלי קרועות לרווחה, קרועות ככה כאילו אי-אפשר לעפעף בהן עוד, ולעצום אותן אי-אפשר בכלל, קרועות ובוהות אל העיניים הכחולות שלךָ, שהן אדומות קצת, אני רואה עכשיו, יש בהן חוטים אדמדמים, ומעל לשמאלית יש כתם כחול כהה, פנס מעל לעין השמאלית.

כמה זמן זה נמשך ככה? אתה עומד מולי ומצפה שאשאל אותך משהו, שאגע בך, שאחבק. איזו אֵימה. איזו קִרבה נוראה. הלפיתה הזאת לופתת את שנינו. ואיזה מרחק נורא. איזה חוסר אונים מוחלט. מימי לא הרגשתי חוסר אונים כזה. רק בחלום. אבל זה לא חלום, אני כבר יודעת זאת בוודאות, זה באמת. ואני עוד מנסה להתקומם ביני לביני: מאיפה נפלתָ לי פתאום ככה לתוך הבדידות הנוחה שלי בחדר שעל גדות האגם. שבועיים אהבתי אותך רחוק ממני, בירושלים. אני פה ואתה שם. אבל עכשיו גם אתה פה וגם אני פה. קרובים-קרובים ורחוקים-רחוקים. כמו בחלום, אבל מן החלום הזה שהוא לא חלום לא נתעורר עוד לעולם.

לא, אני אומרת לך.

כן, אתה אומר לי.

מה, אני שואלת אותך.

סרטן, אתה אומר לי, לוקמיה.

זהו, עכשיו זאת מילה. והדיבור, המילה כאילו דוחפים קצת הצִדה את המוות שבחזה. יש שם קצת מקום, על יד מה שנהיה בינתיים כאֵב ששולח שלוחה אל הגרון וחונק, כאב שלא יסתלק משם לעולם עוד, מהמקום הזה בין החזה לגרון. אבל אני יכולה לנשום, ולזוז, ולחבק. חזק-חזק אנחנו מתחבקים. ושוב נפרדים ושוב עומדים זה מול זה. אנחנו והאסון בינינו, בינינו ומסביבנו, צר עלינו, סוגר עלינו. ואז אני מבקשת למצוא לנו מפלט במעשיוּת שלי. אישה מעשית אני, מתעקשת למצוא פתרון מעשי לכל דבר, לפָרק כל דבר לגורמים כך שהתושייה שלי, החריצות והזריזות והמשמעת הלא-נלאית שלי יוכלו להשתלט עליו.

את המוות אי-אפשר לפרק לגורמים. אבל לוקמיה? אפשר, ודאי שאפשר.

 

לוקמיה זו הילדה שמתה לפני שנים רבות ברחוב שגרתי בו בילדותי, רחוב עקיבא בחיפה. חודשים רבים הייתי עוברת בחלחלה משונה, שעוררה בי משיכה לא מובנת, על פני הבית ההוא שעמד, שעודנו עומד, בצדו האחר של הרחוב: חוצים את הכביש, הולכים קצת ימינה, והנה הוא, בית אבן של שלוש קומות ששביל מרוצף מוליך אליו. שם חייתה ילדה בת גילי, ומתה, מלוקמיה. היא לא היתה חברה שלי, אבל כשנודע לי שהיא חולה, התחלתי לאהוב אותה, רציתי לאהוב אותה, אהבתי להצטער עליה. ואחר כך היא מתה ועוד יותר אהבתי להצטער עליה. בכל פעם שהייתי יורדת לשכונת הדר הייתי חוצה את הכביש והולכת בצדו האחר של הרחוב כדי לעבור על פני ביתה. התקרבתי אל הבית במתח והתרגשות, בהיתי בו רגע ואחר כך המשכתי אל המדרגות הרחבות היורדות לרחוב גאולה. והרי יכולתי לקצר את הדרך, לרדת במדרגות הצרות ובשבילים העוברים בין הבתים, מול הבית שלנו. אבל לא עשיתי זאת. בחרתי שוב ושוב בדרך הארוכה יותר שהוליכה אותי על פני ביתה. ולא חזרתי אל דרך הקיצור עד שהתפוגג רישומם של הילדה ההיא ושל אסונה.

 

אבל עכשיו זה אחרת, כיום יש טיפולים, מבזיקה לי המחשבה בראש עם זיכרון הילדות הרחוק ההוא ומולידה החלטה מעשית ראשונה: אני אברר, אלמד מהי לוקמיה ומה הסיכויים להחלים ממנה כיום, בתחילת האלף השלישי. חמישים אחוז מהחולים אפשר להציל, אני מנסה לשחזר, זאת אומרת אחד מתוך שניים, לא? נדמה לי שקראתי את זה היכנשהו כשעוד היינו שייכים לעולם של הבריאים: אנחנו, הבריאים, פה — והם, החולים, שם. ואנחנו מצטערים עליהם, מצטערים באמת, וגם נאחזים חלחלה, אותה חלחלה חולפת משונה, קצת מושכת וקצת מפחידה, שאחזה אותי אז כשעברתי על יד בית הילדה המֵתה ברחוב עקיבא.

אולי זה היה בכלל אז ששמעתי על חמישים אחוזים, אני נבהלת רגע. לא. לא ייתכן. זה היה הרבה אחר כך, בזמננו. הרפואה התפתחה מאז. ואני מלקטת בזיכרוני פתיתי ידע, אמיתי או מדומה, משמועות, מהעיתונים: לילדים יש יותר סיכוי, לוקמיה של ילדים קטלנית פחות. אז אולי אצל ילדים זה חמישים אחוז ואצל מבוגרים פחות?

כמה זה אצל מבוגרים — ארבעים, שלושים אחוז? ודאי יש כל מיני סוגים, והאחוזים משתנים, לא?

כך מתחיל המשחק שלי באחוזים. ברגעים ההם לא תיארתי לי שאני עוד עתידה להיאחז בתחושת הקלה גם בעשרה אחוזים: הרי כל בן אדם, מרגע שהוא נכלל אפילו באחוז אחד, הוא מאה אחוזים. ככה מנחמים תמיד — גם אני בוודאי הייתי פעם בין המנחמים האלה — ככה מנחמים חולים אחרים, או קרובים של חולים אחרים, ומסתירים מהם, כביכול, את הספקנות, שהרי מי לא יודע שמסרטן מתים בסוף, לרוב. אבל מה זה כבר עולה למנחמים, מה זה כבר עלה לי, הבריאה, להסתיר אותה מהם, ללכת שבי עמם יחד אחר תעתועי הסטטיסטיקה, וגם להתרפק על נסים ונפלאות. מתוך סולידריות אנושית, סולידריות שהיא אמיתית אבל גם כוזבת ומכזבת, בגלל האי-סימטריות שבה: הם שם ואני פה. הם חולים, או קרוב שלהם חולה: אבא, אמא, אחות — ואנחנו בריאים: אני עצמי בריאה ואתה בריא והבן שלנו בריא, ואפילו הכלב העיוור שלנו, החולה דווקא בסוג כלשהו של סרטן הדם ולא נתנו לו בשעתו אלא ארכּה של חצי שנה מקסימום — אפילו הוא חי כבר שנתיים, חי לו עליז ושמח, מרים רגל ומשתין על הסרטן ועל העיוורון.

 

חודשיים-שלושה נתנו לי לחיות, אתה אומר.

עכשיו כבר התיישבנו זה מול זה, ואני דרוכה להקשיב לך סוף-סוף.

חודשיים-שלושה?

רגע, חכה רגע, בוא נצא, אני אומרת, אני מוכרחה לעשן סיגריה.

ואנחנו קמים ויוצאים מהחדר ופוסעים לנו במסדרונות המרופדים שטיחים של הווילה היפה מהמאה התשע-עשרה, שלפני שבועיים באתי להתארח בה פרק זמן כדי לתרגם לי בשקט את מכתביו של קפקא — עוד חולה אחד שאנחנו אוהבים להעריץ ממרחק הזמן והמקום והאמנות — אל פֶליצֶה שבברלין. הווילה שקטה ושוממת לקראת סוף-השבוע. מהחלונות הגדולים של המרפסת נשקף החושך הקר של האגם, ופה ושם מנצנצים אורות. של יאכטות עוגנות, של בתים על הגדה הרחוקה שממול. אנחנו מתבדחים קצת על רוגַע המותרות הזה, שגם הוא כאילו לא מכאן ולא מעכשיו, אבל הקולות שלנו קצת מפחידים אותי בתוך מרחב הדממה האפלולי, לרגע הם נשמעים לי כמו זעקות עמומות, חנוקות, של בדידות בִּשנַיים.

 

ושוב אנחנו יושבים בחדרי, קרובים-קרובים זה לזה, הברכיים נוגעות, יד חובקת יד, אתה על כיסא ואני על קצה כורסה. זהו. עכשיו תספר, תגיד מה ואיך, ראשון-ראשון ואחרון-אחרון. ותכף כל הזוועה הזאת תימחה, תימחק, תיכחד, תישמד, תכף נלך בהילוך לאחור אל הרגע שלפנֵי, ומשם נוכל שוב ללכת קדימה, ללכת לאט-לאט אל הסוף, לאט-לאט נזדקן יחד. מה יש למהר, הרי אנחנו אפילו עוד לא בדיוק זקנים, עוד נדמה לנו לפעמים שאנחנו במיטב שנותינו וכושרנו, משתטים ומשתוללים, רוכבים על אופניים, מטפסים על הרים.

 

לא מזמן כמעט הידרדרנו מקרחון אל תהום. עמדנו על קרח חלקלק באמצע קרחון בדרך אל פסגתו של הר, מתחתינו סלעים משתפלים אל מצולות התהום, ולא יכולנו לעשות אפילו צעד אחד, לא לאחור ולא לפנים. החזקנו חזק זה בזה, וכל כך פחדתי לזוז, לרופף את שארית האחיזה שעוד חשתי מתחת לרגלי, עד שאפילו לא יכולתי לפרוק את הכעס שהלך וגאה בי — לצעוק עליך שהפעם הגזמת, הלוא אמרתי לך שאני לא מסכימה ללכת על קרחונים בלי ציוד מתאים, לא יודעת ללכת על קרחונים, עם או בלי ציוד, אני שנמשכת אל צוקי המדבר דווקא. אמרתי לך זאת יומיים קודם לכן ורבנו ריב גדול — אתה לעגת לפחדים שלי ואני כעסתי על חדוות ההימור שלך. והנה עכשיו, על הקרח שמיאן לתת אחיזה לסוליות הנעליים העירומות, ידעתי שצדקתי. אבל פחד התהום, וגם הקור שהלך ופשה בגוף המתאמץ להתאבן ולא לנוע ולא לזוע, היו חזקים מן הרצון לצעוק את צִדקתי, אני שאוהבת מאוד להיות צודקת, ורק ניסיתי להבין את עצותיך: להטות את כף הרגל, לא כלפי מעלה, גם לא כלפי מטה, כמובן, אלא כך שהשפה השמאלית של הסוליה תינעץ בקרח. אבל הקרח לא רצה לקלוט אותה, לא את הסוליה שלי על כל פנים. את שלך אולי קצת, כי היו לך האומץ והכוח להכות בו עד שיתרצה. לי לא. ועמדת והחזקת בידי, ושוב קפאנו תחתינו בלי נוע. עד שהופיע האיש הצ'כי ההוא, המצויד במוט הליכה ובשיני ברזל שמחוברות לנעליו. הוא התקרב אלינו לאט, תוקע את ברזלי נעליו בקרח, עוד צעד ועוד צעד, וכבר הושיט לי את ידו ואני שמטתי את ידך ולפתי את שלו והלכתי אחריו באהבה גדולה אל אי קטן של סלעים ועשבים בלב הקרחון. וצפיתי בך משם עדיין עומד לבדך על הקרח, מתחתיך התהום ואתה מאזן איכשהו את שיווי המשקל שלך ומנסה להזיז את הרגל האחת ואחר כך את האחרת, ומצליח קצת, עכשיו שאתה בלעדי, לבד וחזק ומנוסה כביכול בקרחונים. ואתה מתקרב טיפ-טיפה אל האיש עם הברזלים, שהניח אותי בינתיים והלך לקראתך והביא גם אותך אל אי המבטחים. שום סכנה לא היתה, אמרת לי מיד בחיוך גדול. פשוט היינו מחכים שעתיים-שלוש, השמש היתה עולה עוד קצת בשמים ומחממת את פנֵי הקרחון ומרככת אותם ואז היינו יכולים ללכת עליו בבטחה. אני לא האמנתי שהיינו מחזיקים מעמד שעתיים-שלוש, אבל עכשיו היו תחושת ההקלה והשמחה חזקות מן הרצון שלי לצדוק. המשך הטיול במרומי הדולומיטים היה נפלא, ואפילו כבר התענגתי על ההנאה הצפויה לי בקרוב, כשאוכל לספר לחברים על סכנת המוות שנחלצנו ממנה. והאמת היא, אמרתי אז ביני לביני בגאווה, שעד עכשיו תמיד ידענו להיחלץ מכל הרפתקה, ובכלל, עלצתי לי, טוב לחיות איתך, כי אנחנו יודעים לחיות — אתה יודע ואני איתך.

 

כן, ידענו לחיות, ועוד איך ידענו, חסונים וגם יהירים קצת ובטוחים בעצמנו — לא כמו החלשים, והפחדנים וההססנים: הם החולים ואנחנו הבריאים.

חודשיים-שלושה, אתה אומר. ככה היא אמרה, הרופאה.

ואז, אתה אומר לי, החלטת לעשות סוף-סוף את מה שתמיד רצית לעשות: להעפיל אל ראש הר מושלג, לחכות ללילה, לשכב על השלג, לבלוע כדור שינה ולקפוא למוות. החלטתָ להתאבד. נסעת למינכן כדי להתאבד. ובכל זאת התלבטת, התייסרת ייסורים איומים — עדיין הם ניכרים בפניך כשאתה מספר על הרגעים האלה במינכן — והחלטת לבוא אלי ולהודיע לי. לא להיעלם לנו ככה, לי ולבֵּן. אבל עדיין אתה חושב שזה הדבר שאתה רוצה בו, שזה מה שאתה צריך לעשות, אף על פי שאתה יודע היטב שברגע שבחרת לבוא קודם הנה, לברלין, כבר ויתרת על הזכות הגמורה שיש לך בעיניך על חייך, ועל מותך.

והנה אתה עומד לפני עכשיו ומבקש את הסכמתי לדבר היחיד שהוא לרוחך כעת, וחושש שלא אסכים.

לא, אני לוחשת נחנקת מבקשת מתחננת, ובין החזה לגרון הכאב האיום הזה, כאב של הגוף? של הנפש? של הלב? —
לא.

 

אף פעם לא הסכמתי איתך שהחיים שלך הם שלך והחיים שלי הם שלי. החיים וגם המוות. בייחוד המוות. התווכחנו על זה, שנים התווכחנו, בעל פה וגם במכתבים שהיינו מניחים זה על שולחנו של זה. אתה קבעת שלקִרבה בין שני אנשים יש גבולות מסוימים שאין לעבור אותם, אי-אפשר וגם לא צריך. ואני טענתי שמה שמעניין הוא למתוח את הגבולות האלה עוד ועוד. והאמת היא שרציתי לטשטש אותם, למחוק אותם. לבטל אותם דווקא במה שנוגע לשאלות של חיים ומוות — לא בשגרת היומיום.

בשגרת היומיום היו לי הרגלַי וסדר היום שלי, ולך היו שלך. ומהר מאוד למדנו להניח זה לזה בעניינים האלה. כל אחד מאיתנו אכל בדרך כלל את ארוחותיו על פי תאבונו וטעמו, אם מוקדם ואם מאוחר ואם בכלל לא. כל אחד היה רשאי לשבת לבדו אל ארוחת הבוקר שלו, כדי שיוכל לפרוש את מלוא העיתון על השולחן, וכל אחד היה רשאי למאוס בארוחת הצהריים של האחר: אתה בארוחת הצהריים החמה, עם מרק ומנה עיקרית ומנה אחרונה, כמסורת שהבאתי עמי מבית אמא ואבא שלי, ואני הורשיתי לסרב לאכול פרוסות לחם שחור עבות מרוחות בשומן חזיר, כמסורת שאימצת לך אתה לאחר שהתנתקת מבית אמא ואבא שלך. גם בעניין השינה כוננו לנו כללים שונים של סטטוס קוו, שיתאימו גם לי גם לך: לי שמעדיפה לישון בתריסים מוגפים כדי שיחצצו ביני ובין החושך שבחוץ, ולך שאהבת לישון בחלונות פעורים. ובעניין הזכות לבדידות בתוך היחד הזה, שנינו היה לנו טעם אחד: אתה אהבת להיות שעות לבדך, וימים וחודשים, וגם אני כך. וזה היה נפלא באמת: נפרדים בבוקר ונפגשים בערב, ונפרדים בלילה ונפגשים אחרי הצהריים, ונפרדים בקיץ ונפגשים בסתיו — ולא נפרדים עד שיפריד בינינו המוות…

אבל המוות, דווקא הוא מכל הדברים, הפריד בינינו עוד בחיים. אני, במובן-מה, הייתי מעברו האחד, ואתה מעברו האחר. כי אני לא רציתי למות, ואתה כן רצית. אני רציתי לחיות לנצח, ואתה אמרת שאילו ידעת שהחיים האלה יימשכו עד אינסוף, לא, אפילו עד זִקנה ושיבה, לא היית רוצה לחיות אפילו יום אחד. ואני רציתי שתחיה עד שתמות איתי. לא, עד שלא נמות בכלל.

זהו, עד כאן, פסקת: המוות שלך הוא שלך, ואתה חולם על מוות בשלג, בראש הר שאתה אוהב, ובייחוד — על מוות בזמן שאתה תבחר לך.

 

אז נסעת למינכן כדי להתאבד בהרי האלפים. אבל בִּמקום זה באת אלי לברלין, וניסית לשכנע אותי שאסכים שזה הדבר הנכון לך לעשות. ואני לחשתי את ה"לא" ההוא שלי, שעדיין תקוע לי עם הכאב שבין החזה לגרון, ה"לא" הזה הנחנק ומבקש ומתחנן, שעד היום לא ברור לי אם לא היה אחריו סימן שאלה. סימן קריאה בוודאי לא היה. כי מה זאת אומרת שאני לא מסכימה, עכשיו ששוב איננו עוסקים בדיון מופשט, שהברירות בו הן לא מעט עניין של ניסוח — וניסוחים אהבנו שנינו לשכלל עוד ועוד — עכשיו שלא עוד התנצחות רעיונית היא בינינו אלא מציאות, ומכוח המציאות הזאת ההכרעות מקבלות משמעות אחרת לגמרי, שיופיו של הניסוח לא מעלה ולא מוריד לגביה? מה זאת אומרת עכשיו, שאני לא מסכימה? עכשיו זאת אומרת בית חולים וכימותרפיה והקאות ונשירת שערות, ואפיסת כוחות ורזון, זאת אומרת שאתה ולא אני — בינתיים — תקיא את הנשמה ותקריח ותיחלש ותרזה…

והאמת היא שאז עוד לא ידעתי בכלל מה זאת אומרת, אפילו לא התחלתי לדעת. אבל היכנשהו עמוק-עמוק בתוכי, אמר לי קול רפה שאולי אני חייבת דווקא להסכים, לתת לך ללכת בדרכך. לתת לך למות בדרכך.

חודשיים-שלושה? אני שואלת, נענית שוב לדחף לפרק את העניין לגורמיו. מה היא בדיוק אמרה, הרופאה, חודשיים-שלושה עם טיפול או בלי טיפול?

אתה לא יודע, אתה אומר. אולי לא שאלת אותה, בעצם. ועל כל פנים אתה לא יודע מה היא ענתה.

איזה מין לוקמיה, אני מנסה את העניין המעשי מכיוון אחר, כאילו שאני יודעת אילו זנים יש לה למפלצת הזאת.

גם את זה לא שאלת, אתה אומר, ומתאמץ להיזכר בפרטים שלא עניינו אותך כלל ברגע ההוא, בשעות ההן, שהתמכרת בהן בהנאה גדולה — כן, אני מאמינה לך — לחופש החדש שלך, חופש מכל אחריות ומכל חובה ומכל קשר. החופש למות.

הרופאה אמרה בעצם, אתה נזכר על כורחך, שצריך עוד לבדוק, הבדיקות שנעשו עד עכשיו הן בדיקות ראשוניות בלבד.

זאת אומרת שאנחנו בעצם עוד לא יודעים מה בדיוק יש לך, אני אומרת. אז בוא נחזור לירושלים, אני מבקשת. בוא, נברר, נבדוק: אם יש סיכוי נילחם, ואם לא — לא. אני אסכים גם לזה, אני מבטיחה, אני אעזור, לא אזוז ממך לרגע, אלווה אותך בכול… אם יהיה טעם, ניאבק על החיים שלך, של שנינו, של שלושתנו, ואם לא, אני אעמוד לצדך, אני אעזור לך גם אם תחליט למות…

ככה אני אומרת, ומסתכלת לך ישר-ישר, עמוק-עמוק, בעיניים הכחולות, החכמות, האהובות שלך. ואני עוד לא יודעת, אפילו לא מתחילה לדעת, מה אני מציעה, מה אני מבטיחה, איזו זכות אני לוקחת לי על חיים ועל מוות שהם שלי ולא שלי. אבל אני מרגישה, יודעת, כמעט בטוחה, שיש לי הכוח, שיהיה לי הכוח. ואתה מסכים.

ככה נפל הפור.

כוח היה לי, לכול, כמעט לכול — אבל זכות?

 

ואנחנו מחליטים על הצעד המעשי הראשון: מחר נחפש ונמצא טיסה לישראל. ובינתיים, עד אז, אנחנו מתרפים קצת מן המתח הלא-נסבל, לוקחים לנו הפוגה עד הבוקר. כי אתה, חולה אהוב שלי, חולה אנוּש שיודע לחיות שכמוך, תמיד ידעת לקחת הפוגות, וגם אותי לימדת קצת את אמנות ההפוגה. לשבת למשל על ערֵמות של חפצים וארגזים ביום שצריך לעבור דירה, לשבת בתוך כל הערב-רב האווילי של חפצים מיותרים, ולהקשיב למוזיקה, שעה ארוכה-ארוכה, להניח תקליט על הפטפון — בימי קדם ההם של תקליטי ויניל ופטפונים עם זרוע ומחט — ולהקשיב בנחת של מי שיש להם כל הזמן שבעולם.

אז גם עכשיו היה לנו כל הזמן שבעולם — אם חודשיים ואם שלושה — לצאת לטייל על שפת האגם, ולחפש, במצב החדש שלנו, לחפש ולמצוא זה עם זה קרבה ואהבה גדולה מכל מה שידענו מעולם — ומה שכבר ידענו היה לא מעט. כך התחיל סוג של אושר חדש בתוך הגיהינום.

 

למחרת בלילה חזרנו מברלין לירושלים.