31 אוקטובר

זיכרונות של אנטישמי / קטע לקריאה מתוך הספר

נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב כללי

בחזרה לעמוד הספר

פנסיון לווינגר

 

בשנת 1957 שהיתי במשך כמה ימים — מסיבות ובנסיבות שאיני רוצה להיכנס אליהן כאן — במקום שנקרא שפיטְצינגְזה, בבוואריה עילית. מאחר שהייתי צריך לכלות חלק ניכר מזמני בהמתנה, יצאתי תכופות לטיולים רגליים, ובאחד מהם גיליתי לחוף האגם המקומי אתר להשכרת סירות משוטים.

אני לא חותר מושבע. להפך: חוויה טראומטית מימי נעורי הרחיקה אותי לצמיתות מספורט החתירה. גם היום אני נוטה לראות בו עיסוק גס למדי, ובשום פנים לא מעורר שאר רוח.

האשם בכך היה קרוב משפחה שלי, מבוגר ממני בשנים רבות מאוד, שבאותם זמנים הוצג לי ככליל השלמות מכל בחינה שהיא. הוא היה ההתגלמות של מה שבווינה מכנים ״פֶשאק״ — ״מהמם״: קצין פרשים אוּלאני שחזר הביתה ממלחמת העולם הראשונה בריא ושלם בלי שום שריטה, התאים את עצמו על נקלה לתנאי החיים האזרחיים שלאחר המלחמה ונעשה לאיש עסקים מצליח, גבר חובב הנאות וחיים טובים, יפה תואר, אלגנטי, אהוב על הנשים וספורטאי בשעות הפנאי. את ימי ראשון נהג לעשות במועדון חתירה אופנתי לגדות פלג ״הדנובה הישנה״. מאחר שבמשפחה שלי קיוו שחברתו תשפיע לטובה על אופיי השברירי ושהאוויר הצח יפעל לחיזוק מצבִי הבריאותי הרופף, לעתים תכופות נאלצתי להתלוות אליו בביקוריו במקום. את השנאה שטיפחתי כלפיו בחשאי העתקתי במלואה אל המיליה הספורטיבי הזה.

המועדון היה מועדון חברים סגור, אקסקלוסיבי ביותר. כבר באותה עת, ב-1927, ראש וראשון לכללי התקנון היה הסעיף הארי, שהתנה את ההתקבלות למועדון בהצגת הוכחה ניצחת למוצא ארי. נודעת לשמצה — ומופתית, כפי שתוארה באוזנַי — היתה חוויית הרעוּת המופלאה ששׂררה במקום. החברים — כולם גברים אופטימיים מטבעם — התמקמו בסירות ליחיד, לזוג, לארבעה או לשמונה, ובמשך כל שעות הבוקר המאוחרות חתרו בקצב קפדני מתואם במעלה עמק הוָוכָאוּ נגד הזרם, לאחר מכן סובבו לאחור את הסירות וחתרו בחזרה לאורך אותו נתיב, והפעם, בגיבוי הזרם החזק, השלימו את המסע בתוך רבע שעה לכל היותר. בחדר המקלחות, שבו שטפו מעליהם את הזיעה מהאימון הגופני, שמעתי את ההערה שהיתה לבסיס עוינותי ארוכת השנים כלפי ספורט החתירה.

עדיין לא מלאו לי שלוש-עשרה, גדלתי בסביבה מגוננת ביותר והייתי נער ביישן מאוד. במסגרת החינוך שקיבלתי, רגשי הבושה שלי עוצבו כמעט לכלל שבריריות של נערה בתולה. תיעבתי את האדישות המכוּונת שהפגינו הגברים השריריים האלה בכל פעם ששמטו מגופם את מכנסי השורטס והחולצות הקלות ונכנסו עירומים למקלחות. הם היו עומדים שם, מכחכחים ויורקים, שׂערם הנשפך מודבק להם על הפנים, ובלי שום מבוכה או עכבה ולו הקלה שבקלות, היו מערבלים סילונים צהובים של שתן בקילוחי המים הצלולים, מפריחים מעכוזיהם נפיחות רועמות שהידהדו הלוך וחזור מהקירות המצופים אריחים, ומדברים על ״הנקבות״.

מוקד בולט בדיון היה ג'וזפין בֵּייקֶר, שהופיעה באותו זמן בתפקיד אורח בתיאטרון וינאי. מובן מאליו שהייתי מאוהב בה עד מעל הראש. התעניתי למשמע הניתוח המקצועי המנוכר של איכויותיה הקסומות, כאילו דובר כאן בסוס מרוצים מועדף. "קלאסה," אמר קרוב משפחתי הסטייליסט, זוקף את פניו בעיניים מכוּוצות לעבר ראש המקלחת, קצף סבון מבעבע לו בשׂער הערווה ובבתי השחי, "זה מה שיש לה, קלאסה, אפילו שהיא שחורה. זה בכל מקרה יותר טוב מיהודייה. מה אני אגיד, אם אני לא הייתי עכשיו באימונים…" וכמו הד חוזר, קולו של אחד החבובים הצטלצל ממרצפות הפסיפס של החדר: ״טוב, אתה תגיד אם יהיה משהו, כן? אל תשכח: בין חברים תמיד יש תור."

כעבור שלושים שנים, לגדת אגם שְפּיטְצינְגְזֶה, לא היתה לי אפוא שום כוונה לשכור סירה. מתוך חוסר תעסוקה גרידא החלפתי עם בעלת המקום כמה מילים על מזג האוויר והצפי העסקי ליום המחרת, יום ראשון. המבטא הייחודי של האישה עורר את סקרנותי. ״את לא מפה, את לא בווארית,״ אמרתי. היא ניענעה בראשה. ״יוגוסלבית?״ רציתי לדעת. ״לא,״ אמרה, ״אתה לא תצליח לנחש.״

למרות זאת, ניסיתי. בלִיל העמים והלאומים במזרח אירופה אמנם עשיר ומגוּון, אבל לא אינסופי. "אני מבוקרשט," הודתה לבסוף. שמחתי מאוד לפנות אליה ברומנית. "אבל אני לא רומנייה," היא אמרה. "אה, אז מה כן?" היא היתה אוקראינית.

הסודיות שעטתה על עצמה רק הגבּירה שבעתיים את סקרנותי. "מה עשית בבוקרשט?" רציתי לדעת. "הייתי אמנית," השיבה בתערובת של גנדרנות וביישנות, שמיד העלתה בי את ההשערה שמדובר באמנות מסוג האמנויות המבוצעות בלילות. "רקדנית?"

לא, זמרת. גם לא של קונצרטים, של אופרות או אופרטות, אלא פשוט זמרת במקהלה רוסית.

אחזה בי התרגשות. "במסעדת הגן הרוסית מאחורי בּיסֶריקָה אַלבָּה?" היא הביטה בי כמעט מבוהלת: "מאיפה אתה יודע את זה?"

כן, באמת, מאיפה ידעתי את זה? זה בילבל אותי יותר מאשר אותה. הרי מעולם לא הייתי באותה מסעדה רוסית, לא ידעתי אפילו באיזה רחוב היתה מכל הרחובות והסמטאות סביב ביסריקה אלבה. אבל שמעתי את המקהלה, כל ערב, במשך קיץ שלם.

זה היה קיץ, שעל פי זיכרוני היה עשוי כולו שמֵי ערב בצבע כחול-לוונדר וכמיהות נכזבות. ימים רבים מאוד באותו קיץ היו חמים לבלי שאת. אפילו כלב לא יצא לרחוב בשעות היום. קרוב לוודאי שהעברתי את רוב הימים, ולבטח את רוב הלילות, תחת חופת פשתן על המרפסת של הדירה שלי אז, דירת סטודיו — היום יגידו באנגלית אמריקאית: פנטהאוז — על הגג השטוח מעל הקומה האחרונה של אחד הבניינים הגבוהים, שכבר אז נורו אל על בבוקרשט בכל עבר, ובייחוד באזור של ביסריקה אלבה. באותו זמן, ב-1937, התשוקה שלי למרוצי סוסים כבר תפסה אותי בצווארון, כמו שאומרים, או פשוטו כמשמעו: הושלכתי מגב של סוס, שלוש חוליות בצוואר שלי נסדקו, וחויבתי לעטות תחבושת גבס סביב הצוואר והכתפיים, כמו אריק פון שְטְרוֹהַיים הבלתי נשכח בסרט ״האשליה הגדולה״.

עם התאונה המצערת הזאת, גם האשליות שלי, גדולות כשהיו, התנפצו בחלוף הזמן תחת הרקיע בכחול-לוונדר: למשל, התוכנית שלי להוביל אל חבּש סוסים של מרוצי משוכות, ובדרך זו לעשות הון באותה מושבה משגשגת של האימפריה האיטלקית, כדי לחזור לאחר מכן הביתה ולהבהיר לעלמה מכובדת מסוימת איזו שגיאה איומה עשתה כשדחתה את הצעתי לכרוך את חייה עם חיי. לא חשתי צורך כלשהו בחֶברה. נשארתי בבית, הכנתי לי במו ידי את הארוחות שלי — פרש מרוצים משובש-דעת למחצה, שאיבד את רישיונו, דאג לצרכי. רוב הזמן רבצתי לי בַּכיסא-נוח שלי בצל יריעת הפשתן על מרפסת הגג שלי, וקראתי לי, וכשאט-אט ירד הערב והיה חשוך מכדי לקרוא, הפלגתי בדמיוני אל חלומות שווא נושנים. וערב אחר ערב, בדיוק כשהיה השעון מצלצל תשע, הרקיעו מאחת הסמטאות הקטנות עמוק למטה קולותיהן החמוצים-מתוקים של נערות שפצחו במקהלה בשירת ״הַיידָה טְרוֹיְקָה!״ כאוֹבֶרטוּרָה לתוכנית בלתי נגמרת של מוזיקת פולקלור רוסית נדושה.

עוד אני יודע, שיותר מפעם אחת ניגשתי אל המעקה והתכופפתי מעליו בתקווה להבחין בזוהר אורות שיעלה ממקום הזמרה בחשיכה המתעבה. שכן שירת הקולות התחוללה באוויר הפתוח, ומאחר שהכרתי מסעדות כאלה עם גינה כביכול בין חומות האש העבות של בנייני ה״מוֹדֶרְנָקי״, הנחתי ששרשראות של נורות ססגוניות יהיו תלויות שם מעל השולחנות בין שורות צפופות של עצי תאשור. אין ספק שגם הבימה המיועדת לתזמורת תהיה מוקפת נורות. בעיני רוחי ראיתי בבירור את נערות המקהלה, את התפיחוּת הקשיחה של אריגי חצאיותיהן הצבעוניות, את החולצות הרקומות ואת הפנים הבובתיות חסרות המבע עם הלחיים המפודרות בצעקנות במעגלים ארגמניים ועם הפסוקת המוקפדת בשׂערן המפוספס מתחת למצנפות משולשות מוזהבות שוליים, שהזכירו לי תמיד את הסמל של ״עין האלוהים״ הרואה-כול, המופיע באיקונין למיניהם. המלנכוליות החודרנית של השירים נבעה לא רק מן ה״שירוֹקָיָה נָטוּרָה״ — הנפש הרוסית העגמומית — כי אם בראש ובראשונה מן המונוטוניות החדגונית של זִמרת הנערות. השירים חגו וחגו כמו הקלטות פונוגרף עם הפסקות מתות בין התפרצויות המנגינה. אבודות ותועות בחלל התהודה העצום של הלילה, אותן נעימות נחקקו בי לעד כאות וסימן למצב הרוח שלי בימים ההם.

הוא לא היה ורוד, מצב הרוח שלי, כי אם כחול-לוונדר דווקא. מצאתי את עצמי אחוז מרה שחורה, אם כי לאו דווקא בתבנית העצלות הרוסית הכרונית בנוסח אוֹבְּלוֹמוֹב, אלא יותר, כפי שאמרתי לעצמי, ברוח "מלנכוליה" של דירֶר או התמונה הימי-ביניימית של וַלטֶר פון דֶר פוֹגֶלוַויידֶה היושב לו על אבן, מסוּר להגיגים על פרשת חיים שתמה ונשלמה, ולשווא מחפש בסוֹפה את המפתח לפרק הבא בחיים. חוץ מזה, ידעתי שבעוד זמן קצר אצטרך להחליף את מגורי.

כורח המציאות המתיש הזה היה תולדת רשלנותי שלי. זה כבר ידעתי מניסיוני ומאזהרות חוזרות ונשנות מצד מכרים, שהבוקרשטים נוהגים להחליף את מגוריהם במחזוריות קבועה, בלי שום סיבה נראית לעין: בְּמאי, לרגל חג גיאורג הקדוש, ובאוקטובר — ביום דֶמֶטְרִיוּס הקדוש. בימים האלה הרחובות והסמטאות היו פקוקים בעגלות ובכרכרות שהעבירו הלוך ושוב במסעות מסוכנים מגדלים מטים לנפול של כל תכולת הבית. נודע לי ששכנים בקומה שלי מעדיפים להחליף דירות במקום לכלות עוד חצי שנה בדירה הקודמת. מי שלא דאגו להבטיח במפורש בחוזה השכירות את אפשרות ההארכה גם מעבר למועדים המקודשים האלה, מצאו את עצמם בלי שום טקסים וגינונים בלא קורת גג מעל הראש. כך קרה גם לי. עם עלות השחר ביום דמטריוס הקדוש הדיירים החדשים עמדו מתנשפים בפתח הדירה שלי, ולא היתה לי ברירה אלא לאסוף את מיטלטלי המעטים ולרדת לרחוב. רק במזל גדול מצאתי מגורים במקום שנקרא ״פנסיון לווינגר״.

הפנסיון נוהל בידי בני זוג, מר ומרת לווינגר, וכן בידי חמותו של האדון וגיסתו. מר לווינגר, שנראָה כמו תלמיד רבנים שהזדקן בטרם עת, היה אדם שוחר שלום שחי בנעימים עם עדת הנשים שהרעיפו עליו כל פינוק אפשרי וטיפלו בו כדרך אם אוהבת בבנה. לפרנסתו עסק במכירת עטי ציפורן, שנמצאו להם לקוחות בעיקר בקרב תלמידים בבתי הספר היסודיים. העטים היו עשויים עץ פשוט, זולים, והוצעו בשלל צבעים בהירים. הם צופו לכה במיני דוגמאות ששיוו להם חזות נאה של שיש, אבל הציפוי התפורר בקלות והצבעים דהו ונמחקו במהירות, העטים נעשו כעורים למראה, ועל כן תכופות צריך היה להשליכם ולקנות במקומם חדשים. אף על פי כן, רווחיו של מר לווינגר מעיסוקו היו דלים. הוא מכר גם עטי ציפורן מגולפים בחינניות מחיקוי שנהב, שבקצותיהם הורכבה עדשה זעירה שהציגה את טירת סנטאנג'לו ברומא או את מגדל אייפל בפריז, אמנם בגודל מזערי כמו ממרחק קוסמי, אולם גם בפרטי פרטים ובחדות פלסטית. אלא שהיקף המכירות של הפריטים האלה, היקרים יותר, היה קטן משמעותית מן הביקוש לעטי העץ הזולים. מר לווינגר הגדיל את הכנסותיו במשחקים על כסף. לא בהימורים, אלא במשחקים שדרשו גם אינטליגנציה. בשחמט, בדמקה סינית, בדמקה רגילה, בדומינו ובכל משחק קלפים מתוחכם המחייב תחבולות, הוא הפגין יכולות גבוהות הרבה יותר מאלה של רוב השחקנים שישבו והמתינו בבתי הקפה בחיפוש מזלם הטוב, ולמרות זאת, הוא לא התקרב ברמתו לפסגות הנשגבות של אביו, שעליו סיפר כי הצליח לחיות היטב רק ממשחקים כאלה, שהיו לו מקור הכנסתו הבלעדי. למען האמת, היה לאביו יתרון, הוסיף ואמר: בימי חייו בתי הקפה היו מלאים במשך כל שעות היום, והבטלנים שהסכימו לשחק הזדמנו לו אפוא בתכיפות גדולה יותר.

מר לווינגר הבן היה יצור זעיר, צנום מכף רגל ועד ראש, אף שאביו, כך סיפר, התנשא לגובה מטר ושמונים ושישה סנטימטרים, ושקל למעלה ממאה וחמישים קילו. זערורית אף יותר בהשוואה למר לווינגר היתה רעייתו, גברת לווינגר, ואילו אִמה ואחותה הציגו לראווה חזות מרשימה דווקא: הזקנה, בעלת שיער בצבע אפור-ברזל, העלתה על הדעת את טיפוס הצוענייה הקוראת בקלפים המוכּרת מירידי שעשועים, והאחות יוֹלַנְט היתה מצוידת גם היא בתווי פנים אוריינטליים ולא משוללת כלל איכויות פיזיות מצודדות. כשעברתי לגור שם, גברת לווינגר היתה בהיריון בחודש הרביעי. השוכרים הקבועים ידעו לספר בביטחון שכך היה הדבר זה שנים רבות, עם מרווחים של חמישה עד שישה חודשים, פעם אחר פעם היא איבדה את העוברים. רק פעם אחת הביאה לעולם ילד, אבל הוולד היה קטן כל כך וכה חלש, שהדיירים ערכו בינם לבינם התערבות על משך הזמן הצפוי להישרדותו. טיפוס גס רוח אחד העיר שהמנצח הגדול בהימורים היה הילד עצמו, שכבר אחרי שעות מעטות נפרד לשלום מהעולם.

התגובות האלה היו יכולות להתאים יפה לאפיון הדיירים של פנסיון לווינגר. למעט מקרה יוצא דופן אחד ויחיד, שעליו ברצוני לספר בהמשך, השוכרים היו כולם גברים: סוכני מכירות במסעות עסקים וסטודנטים השוהים בעיר למשך הסמסטר; אמן רוסי מורעב, פַּסל, כך סוּפר; גבר עם רעיונות פוליטיים רדיקליים, שעל פי הנאמר שימש במקצועו בתור החלק האחורי בתחפושת של סוס ליצני בקרקס; ועיתונאי כושל. באורח קבע, בכל פעם לחודשים ארוכים, המעון אוכלס גם בגלדיאטורים אימתניים מהוללים, מתאבקים החברים בלהקה של מופעי קרבות ראווה, שהוכתרו בשם ״התאבקות בסגנון יווני-רומי״.

בראש ובראשונה בגללם, הסעודות שהוגשו בפנסיון לווינגר היו הוללויות זלילה. הלווינגרים היו יהודים הונגרים שבאו מאזור טימישׁוֹאָרָה, שבו אמנויות הבישול הרומני, האוסטרי והיהודי התמזגו בהרמוניה מאושרת עם המטבח ההונגרי. החמות והגיסה יולנט היו בשלניות מזהירות. קהילת האורחים כולה סעדה עם המשפחה במתכונת ה״טאבְּלֶה דוֹט״ — תפריט עתיר מנות ודל בחירות תמורת תשלום אחיד קבוע. הפַּסל הרוסי לבדו היה עני מכדי להשתתף בארוחה, וישב ורָעַב לו בגפו בקיטון שלו. בכל פעם שהמתאבקים השתתפו במעמד, מן ההכרח היה להוסיף על שפע המאכלים גם מנות של אטריות בכל מיני צורות וטעמים וכן מזונות אחרים המבוססים על קמח, שכן אצל גברים כמו הַרְמין ויכְטוֹנֶן, אלוף העולם מפינלנד, וקוסטה פּוֹפּוֹביץ׳, אלוף העולם מבולגריה, או גם ״האלמוני במסכה השחורה״, שתמיד הופיע באורח מסתורי ומוחץ לקראת סוף הטורנירים, נודעה חשיבות לא רק לשימור כוח השרירים, כי אם גם לשמירה על משקל הגוף — קורות הרצפה רעדו כשהיו נכנסים לחדר האוכל. מחוץ לזירת ההתגוששות, הם היו כולם אנשים חביבים ונעימים, ועל פי רוב אף פחדנים למדי. דוּדאי פֶרֶנְץ — שתפקידו כאלוף עולם הונגרי כאן ברומניה היה לגלם את הבריון הפראי המפר את כל כללי ההגינות, כדי לשלהב בצופים שנאה ובכך להבטיח את חמתם הבוערת גם לשאר הקרבות בהמשך המופע (כמובן, בהונגריה התפקיד היה שמור לרומני ראדוּ פּרוֹטוֹפּוֹפֶּסְקוּ) — דודאי התלונן באחת הארוחות שהקהל הסתער על הקופה וגנב את הכסף. במענה על השאלה שלנו, מדוע הם, הגברים החזקים ביותר בעולם כולו, לא התערבו, הם הביטו זה בזה בעיניים פעורות בבעתה, ואמרו: ״מה פתאום, זה היה עלול להידרדר לאלימות.״

 

 

 

Sami Duenias

Achuzat Bayit Books Ltd.

Haarbaa St. 24 ( First Floor) Tel-Aviv 6473923

Tel: +972-3-6869979/ 6850334 Fax: +972-3-6850962

http://www.abayit-books.com

 

אין תגובות עדיין ל “זיכרונות של אנטישמי / קטע לקריאה מתוך הספר”

השאר תגובה