05 מרץ

1947 / פתיחה

נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

חזרה לעמוד הספר

 

הזמן לא ממש זורם כמתוכנן.

באחד בינואר 1947 מדווח עיתון ה"טיימס" שהבריטים לא יכולים לסמוך על השעונים שלהם. כדי להיות בטוחים לגמרי שהשעה הנגלית לעיניהם היא אכן השעה הנכונה, עליהם להאזין למשדרים מיוחדים של תחנת הרדיו של הבי-בי-סי, שמדווחים מהי השעה באמת. פעולתם של השעונים החשמליים אמנם משתבשת עקב הפסקות החשמל התכופות, אבל גם השעונים המכניים דורשים כִּוונוּן. אולי זה בגלל הקור. אולי הכול יסתדר בעתיד.

במהלך המלחמה הוטלו קרוב לחמישים אלף טון פצצות על הממלכה המאוחדת של בריטניה. למעלה מארבעה מיליון וחצי בניינים ניזוקו. ערים קטנות באזורים הכפריים כמעט נמחקו כליל, כמו עיר הנמל הסקוטית שאף העניקה למתקפות האוויריות עליה כינוי המבוסס על שמה: קלַיידבּנק בּליץ.

בעיר האוסטרית וינֶר נוֹישטָאדט עמדו פעם ארבעת אלפים בניינים. כעת רק שמונה-עשר מתוכם עומדים על תלם. בבודפשט כמחצית הבניינים אינם ראויים למגורים. בצרפת נהרסו בסך הכול ארבע מאות ושישים אלף בניינים. בברית המועצות נהרסו עד היסוד אלף שבע מאות עיירות וכפרים. בגרמניה הופצצו מהאוויר כשלושה מיליון ושש מאות אלף דירות — כל דירה חמישית במדינה. מחצית מהבתים בברלין ננטשו. בגרמניה כולה נותרו יותר משמונה-עשר מיליון בני אדם ללא בית. עשרה מיליון נוספים — באוקראינה. כולם נאלצים להתקיים כעת עם גישה מוגבלת למים ואספקת חשמל ארעית.

זכויות אדם אינן קיימות, ואין כמעט איש שמכיר את המושג "ג'נוסייד" — רצח עם. מי שהצליחו לשרוד רק החלו למנות את מתיהם. רבים נוסעים הביתה ולא מוצאים אותו. אחרים נוסעים לכל מקום, למעֵט אל המקום שממנו הם באו.

האזורים הכפריים של אירופה נמחקו, נבזזו, וכעת חלקם מוצפים במים, עקב פעולות חבלה בסכרים שגרמו לשיטפונות. אדמות חקלאיות, יערות, חוות — מקורות חייהם, מזונם ופרנסתם של בני אדם — קבורים תחת אפר, מכוסים בוץ.

יוון איבדה שליש מיערותיה בזמן הכיבוש הגרמני. מעל אלף כפרים הועלו באש. ביוגוסלביה יותר ממחצית עדרי הצאן והבקר הושמדו, והביזה של הדגן, החלב והצמר הובילה להרס מוחלט של הכלכלה המקומית. הצבאות של סטלין והיטלר זרעו חורבן במהלך התקדמותם, אבל גם הצטוו להרוס כל דבר הנקרה בדרכם במהלך נסיגתם. טקטיקת "האדמה החרוכה" לא השאירה דבר לאויב. במילותיו של היינריך הימלר: "אסור שאף אדם, אף בקר, אף גרגיר חיטה ושום מקטע של מסילת רכבת יישארו מאחור […] האויב צריך למצוא ארץ שרופה והרוסה עד היסוד."

עכשיו, בתום המלחמה, כולם מחפשים שעוני יד — גונבים אותם, מחביאים אותם, שוכחים היכן הניחו אותם, מאבדים אותם. הזמן נותר לא ברור. כשהשעה היא שמונה בערב בברלין, השעה בדרֶזדֶן היא שבע, אבל בבּרֶמֶן — תשע. זמן רוסי חל בָּאזור הגרמני שבשליטת הרוסים, בעוד שהבריטים מנהיגים שעון קיץ בחלק הגרמני שבשליטתם. כשמישהו שואל מה השעה על פי השעון, הרוב עונים שזה נעלם. כלומר, השעון. או שמא הם מתכוונים לשעה?

 

ינואר

ערבּ א-זבּיד

חָמדֶה ג'וּמעה היא נערה בעלת דעות נחרצות, אבל איפשהו יש גבול. והוא הולך וקרב.

כשהאיש מגיע לכפר עם תיבת הקסמים שלו, הוא קורא לילדים להתאסף סביבו. הקטנים מביניהם אמורים לבקש מאמותיהם מעט גרגירי דגן; הגדולים אמורים להביא מאכלים שהם גנבו — אבל כולם פשוט חייבים לבוא ולראות את תיבת הקסמים, שלדברי האיש אוכלת סוכר ומחרבנת סוכריות. הם צוחקים ומשלמים לו בבורגול, בעדשים ובשיבולת שועל. הוא מספר להם מעשיות ומראה להם את התמונות, ואלה הופכות לסיפורים כשהוא תוקע מקל בתיבת הקרטון ומסובב.

חמדה היא בת שש-עשרה, ולא יודעת שובע מקסם התמונות הנעות. היא גונבת לחם מאמה כדי לשלם לאיש, לוקחת מלוא החופן עדשים מהמזווה. היא נזכרת בדוֹד שלה, שיש לו הרבה תרנגולות וחמישה תרנגולים. כשהדוד ישן שנת צהריים, היא מתגנבת לאוהל שלו וגונבת ביצים — כל זה רק כדי לראות שוב את התמונות נעות, לשמוע על גיבורים ולוחמי חופש ולהרגיש איך העולם מתרחב. אבל כשהיא יוצאת החוצה מהאוהל של הדוד, עם הביצים בידיה, הוא מתעורר, תופס אותה וסוטר לה. הביצים נשברות, ובאותו הלילה חמדה ישנה בסינר מטונף במערה, רחוק מזעמו. והזעם חולף.

בכל ערב, כשהאיש עם תיבת הקסמים גומר לספר את סיפוריו, הוא מסיים באותן המילים:

"זוהי החשיכה, זהו הלילה."

 

וושינגטון

בחדר הסגלגל שבבית הלבן יושב הנשיא טרומן וכותב ביומנו. הוא התעורר מוקדם בבוקרו של שישה בינואר, והספיק לעבוד כמה שעות בטרם הלך אל תחנת הרכבת, כדי לפגוש את משפחתו. זאת היתה הליכה טובה של שלושים וחמש דקות, הוא מציין ביומן. הוא מאושר על שובם הביתה של אשתו והילדים. הכלא הלבן הגדול הוא מקום מהגיהינום כשנמצאים בו לבד. הרצפות חורקות בשעות הלילה. הוא יכול לדמיין בקלות את ג'יימס ביוקנן הקשיש מהלך לו אנה ואנה, אכול דאגה מכך שהעולם לא נמצא בשליטתו.[1] לאמיתו של דבר, רוחות רפאים רבות וחסרות מנוחה של נשיאים אמריקאים עולות ויורדות במדרגות, ובפיהן תלונות על כל מה שהם היו צריכים לעשות טוב יותר, ועל כל מה שהם לא הספיקו לעשות. כמה מקודמיו המתים מדירים את רגליהם מהמקום, כותב טרומן ביומנו הכחול. פשוט אין להם זמן, הם עסוקים מדי בהנהגת ממלכת השמים ובשליטה על ממלכת הגיהינום. אבל השאר — כל אותם נשיאים אומללים ומיוסרים שלא זכו לכבוד הראוי להם במהלך ההיסטוריה — לא מוצאים מנוחה. הבית הלבן הוא מקום מהגיהינום.

 

לונדון

בשבעה בינואר נודע כי חמש מאות נשים שהועסקו בשירות התחבורה הציבורית של לונדון ייאלצו לעזוב את מקום עבודתן. הן נשלחות הביתה. בחודשים הבאים יפוטרו כל נהגות האוטובוסים והחשמליות בלונדון. בסך הכול כעשרת אלפים נהגות. הגברים חזרו.

 

מָאלמוֹ

תנועות בגבול, עצים שנראים כמו קווים שחורים על נוף לבן. צעדים על קרקע קפואה מותירים מאחוריהם מעט עקבות. העולם מלא בפליטים שרוצים לעזוב, שרוצים לצאת. בכמה גבולות הפיקוח פחות הדוק מאשר באחרים, הדרכים צרות ומפותלות, התושבים המקומיים עסוקים בענייניהם.

יש גבול בין גרמניה לדנמרק. יש גבול נוסף בין דנמרק לשוודיה. גבולות ימיים, גבולות יבשתיים, קווים שמשורטטים על מפות נייר, אבל מצוינים בשטח באמצעות אבן, גדר עץ, אלפי גבעולי עשב שמרשרשים ברוח.

רבים בורחים ממה שהם חוו. אחרים בורחים מתוצאות מעשיהם. שתיקה. חשאיוּת. הודעות מוצפנות, אף פעם לא לישון יותר מלילה אחד באותו המקום. זרם של גברים נע מגרמניה לדנמרק, ומשם ממשיך הלאה, לשוודיה. לאורך המסע, סייענים דואגים להם לאוכל ולמקום לינה.

פֶּר אֶנגדָאל רוצה שיחזירו לו את הדרכון שלו. הוא נענה בשלילה, ומוצא את עצמו כלוא בתוך ארצו, כשמצד אחד הוא מבקש לשמר אותה כפי שהיא, ומצד אחר הוא רוצה שגבולותיה ייפרצו בכוח. זהו חזון שנושא בחובו סתירה, ואנגדאל יעבוד ללא לאות על מנת להפוך אותו למציאות. המשטרה החשאית השוודית מסווגת אותו כנאצי. הדרכון שלו הוחרם מאחר שביקר במהלך המלחמה את וידקוּן קוויזלינג, ראש ממשלת נורווגיה דאז, ולאחר מכן נסע לפינלנד ונפגש עם כמה מבכירי הוורמאכט. חרף ניסיונות רבים מצד אנגדאל לקבל את דרכונו בחזרה, העניין מתמהמה — ולפיכך, כדי לפגוש אותו, צריך להגיע אליו, למאלמו. יש לו משתפי פעולה נאמנים שנוסעים ומארגנים דברים במקומו. אין כמעט שום מסמכים מאותה התקופה, ורק כמה שמות ספורים מוזכרים בניירות שאנגדאל מותיר אחריו. את פיסות המידע על מה שקורה בחודשים האלה, שמרכיבים יחד את שנת 1947, אפשר לחשוף, לאסוף ולחבר אך ורק בדרכים עקיפות, על מנת להציג תמונה של תקופה שבה הכול נדמָה אפשרי, משום שהכול כבר קרה.

הם מגיעים מכל אירופה. רובם לחמו בדיוויזיות האס-אס בחזית המזרחית, ויש גם קבוצה גדולה של גברים יוצאי המדינות הבלטיות שעומדים בפני סכנת הסגרה לברית המועצות. כולם זקוקים לעזרה כדי לברוח מתוצאות מעשיהם בזמן המלחמה, והגבר ללא הדרכון עומד לרשותם.

פר אנגדאל הוא מנהיג הפאשיסטים השוודים, אבל את גל הפליטים הלבנים שמבקשים סיוע הוא מעוניין להשאיר מחוץ לתנועה, תחת מעטה של דיסקרטיות ושמות צופן. לכן ביתו שלו, במֶסטֶר הֶנריקסגָטָן 2 שבמאלמו, הופך למרכז של פעילות חשאית. קליטתם של הנמלטים לובשת אופי ספרותי, כשהמנהיג הפאשיסט, שגם כותב שירה, משתמש בשמות של ספרים כמילות קוד לַמושגים "פליט", "מקום מחבוא" ו"העברה" — כל זאת כדי להסיח את דעתה של המשטרה השוודית.

כמה מגיעים? לא ברור. מי הם? לא ידוע. אבל בין אלפי הגברים הנמלטים האלה, גבר אחד או שניים הופכים ליותר משֵם, אולי אפילו לחברים אישיים. כמו פרופסור יוהָאן פוֹן לֶרס, מקורבו ובן חסותו של שר התעמולה יוזף גבלס, אחד האידיאולוגים המשפיעים ביותר שעמדו מאחורי תעמולת השנאה של הנאצים. הוא תיעב יהודים במסירות ובקנאות, והיה בשר מבשרה של ההנהגה הנאצית. שֵם גדול, מבוקש גדול. פון לרס נשבה בידי כוחות הצבא האמריקאיים ונכלא בעיר דָרמשטָאדט, אבל בורח אחרי שמונה-עשר חודשים. הוא מותיר מאחוריו שובל מעורפל ומבלבל של עקבות. במשך כמה שנים הוא מצליח להיעלם לחלוטין, אבל צץ בוודאות אל פני השטח ב-1950, בבואנוס איירס. יש הטוענים שהוא הסתתר שנים רבות בצפון גרמניה, אחרים אומרים שהוא חי בעילום שם באיטליה.

מה שברור הוא שבסוף 1946 הוא מגיע לעיר הסחר העתיקה פלֶנסבּוּרג, שנמצאת במרחק של כעשרה קילומטרים מהגבול הדני. שם פוגש אותו מתנדב אס-אס דֶני בשם וָגנֶר קריסטֶנסֶן, שמעביר אותו מרחק של בקושי קילומטר לכפר הדני פָּדבּוֹרג.

"לקחנו את הפליטים לאורכו של שביל, חצינו בִּיצה והעברנו אותם את הגבול."

קריסטנסן הצעיר מחבב את יוהאן פון לרס — הקשר ביניהם יישמר — והוא מלווה את חברו החדש לאורכה של דנמרק עד קופנהגן, שם אחרים תופסים פיקוד ומארגנים לו הפלגה על פני מצר אוֹרֶסוּנד, אל שוודיה.

"הם נאלצו להגיע אלי כי לא הורשיתי לצאת מהמדינה," ייזכר אנגדאל בהמשך, במידת-מה של גאווה, תוך שהוא מקפיד לא להסגיר אף שֵם.

אנגדאל וחבריו מצליחים לסדר מקומות עבודה לכמה אלפי נאצים נמלטים. מספנת קוֹקוּמס ויצרן מכונות החישוב אָדוֹ שמחים לקבל עובדים, בתנאי שאנגדאל לא יכתוב על כך מילה בעיתון שלו, "וֶגֶן פרָאמוֹט" ("הדרך קדימה"). כולם הבינו במה מדובר: זה בסדר גמור לפעול, אבל בסתר, בחושך מוחלט.

פר אנגדאל: משורר, עיתונאי, מנהיג פאשיסטי. המשטרה בשוודיה רואה בו את מייסד הנאציזם השוודי הלכה למעשה.

"גם לפני המלחמה היה ידוע שהוא הנאצי השוודי עם הקשרים הטובים ביותר בשורות הנאציזם העולמי," נכתב בדו"ח מקוצר של המשטרה, מראשית שנות החמישים. "הוא היה אישיות רצויה בברלין וברומא […] כבר בסוף 1945 יצר אנגדאל קשר עם התאים הנאציים והפאשיסטיים ששרדו מחוץ לשוודיה."

 

רומא

כמה ימים בלבד לפני ששנת 1946 תהפוך לשנת 1947, נאספים חמישה גברים בשדירת רֶג'ינָה אֶלֶנָה שברומא: עיתונאי, ארכיאולוג, רואה חשבון, מנהיג איגוד מקצועי, וגבר שטוען שהוא בנו הלא חוקי של בניטו מוסוליני. ביחד הם מקימים את "מובימנטו סוצ'אלה איטליאנו" (Movimento Sociale Italiano), תנועה המבוססת על אותם הרעיונות והאידיאלים שבהם החזיקה מפלגתו הפאשיסטית של מוסוליני. התנועה (MSI) מושכת במהרה המוני תומכים ומצליחה לגייס סכומי כסף גדולים מתורמים פרטיים. אחרי כמה חודשים בלבד נפתחים סניפים מקומיים בכל רחבי איטליה, והתנועה יכולה להתחיל במלאכתה: לתקוף את הדמוקרטיה ולהתעמת עם הקומוניזם. אבל לא רק באיטליה. המטרה של התנועה היא גם ליצור אירופה חדשה.

פָלָאנגיסטים בספרד; פֶּרוֹניסטים בארגנטינה; פאשיסטים בריטים בהנהגת אוסוואלד מוסלי; ניאו-נאצים שמתאספים באופן לא חוקי בוויסבאדן, תחת הנהגתו של קרל-היינץ פּריסטר; ופר אנגדאל בשוודיה. הם אורבים מתחת לפני השטח, ומתנועעים בזמן שהעולם מסתכל בכיוון הנגדי. כבר עכשיו הם יוצרים מערכת שליחים מאורגנת היטב בינם לבין עצמם, במטרה לעקוף הגבלות על דרכונים, ויזות ומטבע זר. בקרוב הגברים יתקרבו זה לזה, ואפילו יתאחדו. כמו שקט שאצור במטוטלת, לפני שזו נעה בכיוון ההופכי.

 

פולין

בתשעה-עשר בינואר מתקיימות בחירות בפולין. אבל בשבועות שקדמו לתאריך כחצי מיליון פולנים הואשמו בשיתוף פעולה עם הנאצים, וכעונש על כך נשללת מהם זכות הבחירה. למעלה משמונים אלף חברי המפלגה האנטי-קומוניסטית (Polskie Stronnictwo Ludowe) נעצרים בסמוך למועד הבחירות. כמאה מתוכם נרצחים בידי המשטרה החשאית הפולנית.

כתוצאה מכך הקומוניסטים זוכים בניצחון מוחץ.

בוועידת ילטה שהתקיימה בשנת 1945, הבטיח סטלין בחירות חופשיות בפולין — אבל עבור השיטה הרב-מפלגתית בפולין, זהו יום הוצאתה להורג.

 

אל-מחמוּדיה

חסן אל-בָּנָא, בנו של שען מצרי, מבקש לסובב את מחוגי השעון ולהשיבו אל זמן האסלאם. פעם הוא היה ילד תאב ידע, עקשן ועצמאי כמו אמו, וחברותי יותר מאביו. הזמן של העולם כוּונַן בבית המלאכה של האב, שם חיכו לוחות שעון אילמים למחוגים, וגלגלי שיניים קטנים ובוהקים הונחו בקופסאות, וקול תקתוקו של שעון מתוקן היה גמול מספק דיו למאמץ שהושקע בתיקונו. התקתוק הברור והקבוע העיד כי גם בשעון וגם בזמן הושב הסדר על כנו, ממצב של כאוס למצב של שליטה.

מחוץ לבית המלאכה של האב השתרעה מצרים, על שדות החיטה שלה: ארץ לא חופשית, שבה הגברים משתופפים תחת מבטי הבוז של הבריטים. והפסוקים בספר הקוראן ניצבו צפופים בזה אחר זה, כמו גבעולי החיטה בשדות.

הילד למד גם הוא את מלאכתו של אביו. כשנמצאים בחדר מלא בשעונים, שעה אחת יכולה להפוך לחבר ולאויב גם יחד. פירוק של שעון, בחינת המנגנון המכני הפנימי שלו, ולאחר מכן הפעלתו מחדש — כל אלה הופכים את הזמן לכוח שאפשר לשלוט בו.

 

פריז

מטוס שנושא בתוכו את סימון דה בובואר ממריא בכיוון ניו יורק. עשרה נוסעים בלבד נמצאים במטוס של ארבעים מושבים. כבר בשלב העלייה למטוס היא מרגישה אבודה. היא כמו משאירה מאחור את חייה בפריז. משהו אחר, חדש, עומד לצוץ ולהתגלות, והוא יהפוך אותה למישהי אחרת. המטוס באוויר. התאריך הוא עשרים וחמישה בינואר. היא כותבת: "אני בשום מקום. אני באיזשהו מקום אחר. מהו הזמן?"

 

ניו יורק

ההווה הוא זמן שבו זכויות אדם אוניברסליות אינן קיימות. אבל האם לאנושות חסר דבר-מה שהיא לא ערה כלל לקיומו? האם דתות העולם, שביקשו להגן על האדם כאילו היה רסיס אלוהי, סיפקו לאדם הגנה ראויה?

העולם קם מתוך אפר אדם. כאן ועכשיו, בלשכה הזמנית של ארגון האומות המאוחדות, שממוקמת במפעל המטוסים שבלֵייק סָקסֶס, ערכים אוניברסליים צפויים להיוולד: מחשבות חדשות, הנחות יסוד חדשות לטובת האנושות, מוסריוּת חדשה. זכויותיו של אדם כלשהו, אסור שיהיו תלויות בעצם היותו נוצרי או בודהיסט, בשאלה אם הוא נולד למשפחה בעלת אמצעים או חסרת אמצעים, בשמו, במינו, בארץ הולדתו או בצבע עורו.

אל במת ההיסטוריה העולמית עולה אישה בת שישים שתוביל את המשימה. לא מזמן נשלל רישיון הנהיגה שלה בעקבות נהיגה רשלנית. אי-שם מתחת לשטף יומיומי של אירועים פוליטיים ורגשות צער שהיא חשה על מות בעלה, פרנקלין ד' רוזוולט, אי-שם מתחת לשכבת מחשבות על הזדקנות ואימהוּת ולעובדה שאנשים לא מורגלים במנהיגה-אישה, רוחשות המילים שילוו את קבוצת העבודה מיומה הראשון עד יומה האחרון, בין אם הן נמצאות בכתביו של הפילוסוף הקונפוציאני מֶנציוּס ובין אם הן לקוחות מהפרק השנים-עשר באיגרת אל הרומים שבברית החדשה: "אל נא יכבָּשך הרע, כְּבוֹש אתה את הרע בטוב."

אלינור רוזוולט עורכת את הפגישה הראשונה שלה עם קבוצת העבודה בעשרים ושבעה בינואר. יש משהו אופורי באוויר, באותו המפגש. לעולם לא עוד, אומרים אנשים בעולם זה לזה ואיש לעצמו. לעולם לא עוד, אומרים חברי קבוצת העבודה בבואם לנסח ולברוא זכויות אדם. ספק אם הם עצמם מודעים לגודל המשימה המוטלת עליהם.

לעולם לא עוד. הם חוזרים על המילים בדבקות, כאילו אלוהים קיים.

 

מאלמו

רוח של חודש ינואר נושבת ברחובות העיר מאלמו. האורח המזדמן הֶר פון לֶרס מעורר תשומת לב הודות לשנאה שלו. הוא למד משפטים, התפרנס מעבודתו כעיתונאי נאצי, התגייס לוואפן אס-אס — ומאותו הרגע לא נדרש זמן רב עד ששר התעמולה יוזף גבלס יבחין בכישוריו וימנה אותו לאחד מיועציו הבכירים.

יוהאן פון לרס מתגלה כנכס מרכזי במלאכת הפצת השנאה. בעלון סאטירי-ביקורתי בשם "היהודים רואים אותך" הוא פירסם את שמותיהם של כמה וכמה אנשים שלעניות דעתו הם יהודים — פוליטיקאים גרמנים בולטים, אנשי אקדמיה ואמנים — בליווי תצלומים שלהם, והפציר בחבריו למפלגה לרצוח אותם. אחד האנשים ברשימה הוא אלברט איינשטיין, שכבר עזב את גרמניה בשנת 1933, לפני שהעלון פורסם. "עדיין לא נתלה," כתב לצד תצלומו פון לרס. אבל רבים אחרים ששמם הופיע ברשימה נחטפו ונרצחו, כאילו מילותיו של פון לרס היו בעלות תוקף של פקודה.

עכשיו, כאמור, הוא מבקר במאלמו.

מי קונה את כרטיס הנסיעה שלו? מי מקבל את פניו בנמל? מי לוקח אותו אל פר אנגדאל?

הוא נשאר זמן-מה במאלמו, ושני הגברים מתרועעים זה עם זה. מי יודע על מה הם דיברו, מה חיבר ביניהם, בין המנהיג הפאשיסט השוודי לשונא היהודים הרהוט ביותר של יוזף גבלס? האם יכול להיות שבזמן הזה חלומות החלו להתגשם, ומחשבות על עתיד חדש לבשו מילים? האם באותו הרגע, במהלך הימים הראשונים של 1947, כשיוהאן פון לרס לצדו, זיקק פר אנגדאל את חזונו על אירופה שלאחר המלחמה?

זרם חיילי האס-אס שבוחרים להימלט דרך המדינות הנורדיות נמשך. פר אנגדאל רואה את עצמו כמרכז העצבים בְּגוף שמורכב מתאים נפרדים שלא מכירים זה את זה, אבל עובדים למען מטרה משותפת: להציל את הגברים האמיצים שנמצאים תחת סכנת ענישה והסגרה לכוחות האויב. נדמה כי אנגדאל מוּנע מאהדה עזה לאנשי אס-אס, ובמיוחד לאלה מהמדינות הבלטיות שסכנת גירוש לברית המועצות מרחפת מעל ראשם. "היינו שם. אנחנו יודעים במה מדובר. ראינו אנשים שאין להם שום מקום בטוח באמת בעולם, אנשים שארצותיהם נכבשו, נרדפים כמו חיות פרא…"

הוא כותב על האוניות שיוצאות משוודיה לספרד או לאמריקה הלטינית, אבל מציין באוטוביוגרפיה שלו שרוב אנשי האס-אס הועברו למערב גרמניה, הנחשבת בטוחה יחסית. הוא ומשתפי הפעולה שלו עזרו כנראה לכארבעת אלפים אנשים, אולי קצת פחות מזה.

כעבור כמה שנים ינחת יוהאן פון לרס בבואנוס איירס, אחת המושבות הגדולות ביותר של פושעים נאצים. הנשיא חואן פֶּרוֹן יפתח בפניהם בשמחה את שערי מדינתו, לא רק מפני שהוא מזדהה עם הרעיונות שלהם אלא גם כי הוא מקבל תשלום נדיב עבור הטִרחה מקרנות של הרייך השלישי. יוהאן פון לרס ופר אנגדאל ימשיכו אפוא לרקום את חלומם המשותף, הן לחוד והן ביחד.

 

[1] ג'יימס ביוקנן (1868-1791), נשיאה החמישה-עשר של ארצות הברית, היה הנשיא האמריקאי היחיד שנותר כל חייו רווק. בתום כהונתו פרצה מלחמת האזרחים האמריקאית, ולכן הוא נחשב בעיני רבים לאחד הנשיאים הגרועים בתולדות ארצות הברית.

 

 

אין תגובות עדיין ל “1947 / פתיחה”

השאר תגובה