14 אפריל

"טיפוס של חתולים" מאת קריסטן רופניאן / פתיחה

נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

טיפוס של חתולים

 

מַרגוֹ פגשה את רוברט בליל יום רביעי לקראת סוף סמסטר הסתיו. היא עבדה במזנון של הסינמטק בדאונטאון, והוא קנה פופקורן גדול וחבילה של סוכריות ליקריץ.

"זאת… בחירה מעניינת," היא אמרה. "נדמה לי שאף פעם לא מכרתי פה ליקריץ."

היא פיתחה את ההרגל לפלרטט עם לקוחות כשעבדה כבריסטה, וזה תרם לטיפים. במזנון של הסינמטק היא לא קיבלה טיפים, אבל התפקיד היה משעמם, ורוברט נראה לה חמוד. לא חמוד עד כדי כך שהיא היתה, נגיד, יוצאת איתו למסיבה, אבל מספיק חמוד כדי לדמיין את עצמה נדלקת עליו אם הוא היה יושב מולה בשיעור משעמם — אם כי היא היתה בטוחה למדי שהוא כבר גמר את התואר. בניחוש מהיר, הוא נראה בן עשרים ומשהו. הוא היה גבוה, וזה מצא חן בעיניה, והיא ראתה קצה של קעקוע מציץ מתחת לשרוול המקופל של החולצה שלו. אבל היתה לו נטייה להשמנה, הזקן שלו היה קצת ארוך מדי, והכתפיים שלו נטו מעט קדימה, כאילו גוננו על משהו.

הוא לא קלט שהיא מפלרטטת, וגם אם כן, הוא רק עשה צעד קטן אחורה, כמו כדי לגרום לה להתקרב אליו, להשתדל קצת יותר. "זה נחמד," הוא אמר והכניס את העודף לכיס.

אבל כעבור שבוע הוא שוב הגיע לסינמטק ושוב קנה סוכריות ליקריץ. "את משתפרת," אמר כשהחזירה לו עודף. "הצְלחת לא להעליב אותי הפעם."

היא משכה בכתפיה. "אני מחכה לקידום, אז…" אמרה.

אחרי הסרט הוא חזר. "מוכרת במזנון, תני לי את מספר הטלפון שלך," הוא אמר, והיא קצת הפתיעה את עצמה כשהסכימה.

 

במהלך השבועות הבאים הם הרכיבו מערכת פיגומים משוכללת של אינספור הודעות טקסט על בסיס חילופי הדברים על סוכריות הליקריץ, עם בדיחות חוזרות שהתפתחו והשתנו במהירות גבוהה כל כך, עד שלפעמים היא לא עמדה בקצב. הוא היה פיקח מאוד, והיא שמה לב שהיא נאלצת לעבוד קשה כדי להרשים אותו. עד מהרה היא הבחינה שכשהיא שולחת הודעה, הוא בדרך כלל עונה מיד, אבל אם חולפות יותר מכמה שעות עד שהיא עונה, ההודעה הבאה שלו תמיד קצרה ולא כוללת שאלה, כך שהיא נאלצת לחדש את השיחה, ובדרך כלל היא עשתה את זה. בכמה הזדמנויות קרה שדעתה הוסחה למשך יום או יומיים, והיא חשבה שההתכתבות תתפוגג לגמרי, עד שעלה בדעתה משהו מצחיק שאפשר לספר לו, או שהיא ראתה באינטרנט תמונה שקשורה לשיחה קודמת, והתקשורת התחדשה. היא עדיין לא ידעה עליו הרבה, כי הם בכלל לא דיברו על דברים אישיים, אבל כשהצליחו להנחית שתיים-שלוש בדיחות טובות ברצף, היא הרגישה מין התרוממות רוח, כאילו הם רוקדים.

בתקופת הבחינות היא התלוננה על כך שכל הקפטריות סגורות ושאין לה אוכל בחדר כי השותפה שלה בזזה את החבילה שהיא קיבלה מההורים, והוא הציע לקנות לה סוכריות ליקריץ כדי שתחזיק מעמד. בהתחלה היא חשבה שזאת בדיחה נוספת, כי היא באמת היתה צריכה ללמוד, אבל הוא אמר, לא אני רציני, תפסיקי להתבטל ובואי עכשיו, אז היא לבשה ז'קט מעל הפיג'מה ונפגשה איתו בסֶבֶן-אילֶבֶן.

השעה היתה בערך אחת-עשרה. הוא אמר לה שלום בלי גינונים מיוחדים, כאילו ראה אותה כל יום, ונכנס איתה לבחור חטיפים. בחנות לא היו סוכריות ליקריץ אז הוא קנה לה ברד בטעם קולה ושקית דוריטוס ומצית בצורת צפרדע עם סיגריה בפה.

"תודה על המתנות," אמרה כשיצאו לרחוב. רוברט חבש כובע מפרוות ארנבת שכיסה את אוזניו, ומעיל פוך עבה, מיושן. זה נראה לה מתאים לו, גם אם קצת מטופש. הכובע אפף אותו בהילה של חוטב עצים, והמעיל הכבד הסתיר את הכרס הקטנה ואת הרפיון המסוים, העגמומי, בכתפיים.

"אין בעד מה, מוכרת במזנון," הוא אמר, אף שכבר ידע איך קוראים לה. היא חשבה שהוא מתכוון לנשק אותה והתכוננה להתחמק ולהציע את הלחי, אבל במקום לנשק אותה בפה הוא אחז בזרועה ונישק אותה בעדינות במצח, כאילו היא יקרה ללבו.

"תלמדי טוב-טוב, מותק," הוא אמר, "נתראה בקרוב."

בדרך חזרה למעונות השתלטה עליה מין קלילות מבעבעת, שהיא ראתה בה סימן ראשון להתאהבות ממשמשת ובאה.

כשהיא נסעה הביתה בחופשת הסמסטר הם התכתבו כמעט בלי הפסקה, לא רק בדיחות אלא גם עדכונים קטנים על חיי היומיום. הם התחילו ב"בוקר טוב" ו"לילה טוב", וכשהיא שאלה משהו והוא לא הגיב מיד, היא הרגישה מין צביטה של כמיהה בהולה. היא גילתה שלרוברט יש שני חתולים בשם מוּ ויאן, והם הגו יחד תרחיש מורכב שבו חתולת הילדות שלה, פיתה, שולחת ליאן הודעות פלרטטניות בניסוחים תינוקיים, שובביים, אבל כשפיתה מדברת עם מו היא רשמית וקרירה כי היא מקנאה ביחסים בין מו ויאן.

"למה את מתכתבת כל הזמן?" שאל אביה החורג של מרגו בארוחת הערב. "יש לך רומן עם מישהו?"

"כן," אמרה מרגו. "קוראים לו רוברט ופגשתי אותו בקולנוע. אנחנו מאוהבים וכנראה נתחתן."

"הממ," אמרה אביה החורג. "תגידי לו שאנחנו רוצים לשאול אותו כמה דברים."

ההורים שלי שואלים עליך, כתבה מרגו, ורוברט שלח לה אימוג'י של סמיילי עם עיניים בצורת לבבות.

 

כשמרגו חזרה לקמפוס היא היתה להוטה לפגוש שוב את רוברט, אבל להפתעתה גילתה שקשה מאוד לקבוע איתו. סליחה, שבוע עמוס בעבודה, הוא כתב לה. מבטיח שנתראה בקרוב. זה לא מצא חן בעיני מרגו, כי היא הרגישה שהדינמיקה השתנתה לרעתה, וכשהוא סוף-סוף הזמין אותה לקולנוע, היא הסכימה מיד.

הסרט שהוא רצה לראות הוקרן גם בסינמטק, אבל היא הציעה שילכו לראות אותו באולם קולנוע גדול מחוץ לעיר. סטודנטים לא פקדו אותו בדרך כלל, כי המיקום חייב נהיגה במכונית. רוברט בא לאסוף אותה בהונדה סיוויק לבנה, מוכתמת בבוץ, שמחזיקי הכוסות שלה עלו על גדותיהם מעטיפות ממתקים. בדרך הוא היה שקט יותר מכפי שציפתה ולא הסתכל עליה כמעט. עוד לפני שחלפו חמש דקות, היא כבר הרגישה מאוד לא בנוח, וכשעלו על הכביש המהיר עלה בדעתה שהוא עלול לקחת אותה לאיזה מקום ולאנוס ולרצוח אותה. אחרי הכול, היא לא ידעה עליו כמעט כלום.

בעודה חושבת על זה הוא אמר, "אל תדאגי, אני לא מתכוון לרצוח אותך", והיא תהתה אם היא זאת שעוררה אווירה של אי-נוחות, כי היא עצבנית ולחוצה כמו בחורה שחושבת שירצחו אותה בכל פעם שהיא יוצאת לדייט.

"זה בסדר, אתה יכול לרצוח אותי אם מתחשק לך," אמרה, והוא צחק וטפח על ברכה. אבל הוא המשיך לשתוק באופן מטריד, וכל הניסיונות המעושים שלה לפתח שיחה נתקלו בחומה. באולם הקולנוע, הניסיון שלו להתלוצץ עם המוכרת במזנון על סוכריות ליקריץ נחל כישלון חרוץ, למבוכתם של כל המעורבים, בעיקר מרגו.

במהלך הסרט הוא לא החזיק לה את היד או הניח את זרוע על כתפיה או כל דבר אחר, כך שבסוף, כשהם יצאו בחזרה למגרש החניה, היא כבר היתה די בטוחה שהוא שינה את דעתו לגביה. אולי הבעיה היתה שהיא לבשה טייטס וסווטשרט. קודם, כשנכנסה למכונית, הוא אמר, "אני שמח לראות שהתגנדרת לכבודי", והיא חשבה שזאת בדיחה, אבל אולי הוא באמת נעלב כי היא לא התייחסה לדייט ברצינות מספקת או משהו. הוא עצמו לבש מכנסי חאקי וחולצה מכופתרת.

"אז בא לך לשתות משהו?" הוא שאל כשחזרו למכונית, כאילו הנימוס מחייב אותו לשאול. למרגו היה ברור שהוא מצפה שהיא תסרב ושאחרי שהיא תעשה זאת, הם לא ידברו עוד לעולם. זה העציב אותה, לאו דווקא כי היא רצתה להמשיך לבלות איתו, אלא כי היא פיתחה לגביו כל מיני ציפיות בחופשה, ונראה לה לא הוגן שהכול מתמוטט במהירות כזאת.

"אפשר לשתות משהו, נראה לי?" היא אמרה.

"אם את רוצה," הוא אמר. זאת היתה אמירה מכוערת כל כך, שהיא ישבה ושתקה עד שהוא הושיט אצבע ודקר אותה ברגל ואמר, "למה את עושה פרצוף חמוץ?"

"אני לא עושה פרצוף חמוץ," ענתה. "אני סתם קצת עייפה."

"אני יכול להחזיר אותך הביתה."

"לא, אני אשמח לשתות משהו אחרי הסרט הזה." בית הקולנוע הקרין בדרך כלל סרטי מיינסטרים, אבל הסרט שהוא בחר היה מין דרמה מדכאת על השואה, כל כך לא מתאים לדייט ראשון, שכשהוא הציע את זה היא כתבה, חחח אתה רציני? והוא התנצל ברוח טובה על כך שטעה בהערכת הטעם שלה, ואמר שבמקום זה אפשר לראות קומדיה רומנטית.

אבל עכשיו, אחרי שאמרה מה שאמרה על הסרט, הוא התכווץ קצת ועלתה בדעתה פרשנות אחרת לגמרי לאירועי הערב. היא חשבה שאולי הוא ניסה להרשים אותה כשהציע סרט על השואה, כי הוא לא הבין שאמנם סרט שואה זה סרט "רציני" אבל לא מהסוג הנכון אם רוצים להרשים מישהי שעובדת בסינמטק, והוא מן הסתם מניח הנחות מסוימות לגביה רק כי היא עובדת שם. אולי כשהיא כתבה, חחח אתה רציני? הוא נפגע והרגיש מאוים ולא בנוח. האפשרות שהוא רגיש כל כך נגעה ללבה, והיא הרגישה כלפיו חמימות רבה יותר מכפי שהרגישה במשך כל הערב.

כשהוא שאל איפה היא רוצה לשתות, היא נקבה בשם של מקום שהיא בילתה בו בדרך כלל, אבל הוא עשה פרצוף ואמר שזה בגטו של הסטודנטים לתואר ראשון ושהוא ייקח אותה למקום טוב יותר. הם הלכו לבר שהיא מעולם לא היתה בו, בסגנון מחתרתי חתרני כזה, בלי שום שלט שמעיד על קיומו. בחוץ היה תור, ובעודם מחכים היא נלחצה כשניסתה להחליט איך לומר את מה שרצתה להגיד לו אבל לא היתה מסוגלת, אז כשהמאבטח ביקש לראות את תעודת הזהות שלה היא פשוט הושיטה לו אותה. המאבטח בקושי העיף בה מבט. הוא רק גיחך ואמר, "לא נראה לי", וסימן לה שתזוז הצידה ואותת בידו לאנשים הבאים בתור.

רוברט התקדם ולא שם לב שהיא נשארה מאחור. "רוברט," היא אמרה בשקט. "רוברט." אבל הוא לא הסתובב. לבסוף מישהו שם לב למתרחש, הקיש על כתפו והצביע עליה, נטושה על המדרכה.

כשחזר אליה, היא עמדה מבוישת.

"סליחה!" היא אמרה. "זה כל כך מביך."

"בת כמה את?" הוא שאל.

"עשרים," היא ענתה.

"חשבתי שאמרת יותר," הוא אמר.

"אמרתי לך שאני בשנה ב'!" היה מספיק משפיל לעמוד מחוץ לבר אחרי שכולם ראו איך אוסרים עליה להיכנס, ועכשיו רוברט עוד הסתכל עליה כאילו היא עשתה משהו רע.

"אבל לקחת, איך קוראים לזה, שנת חופש," הוא מחה, כאילו זה ויכוח שאפשר לנצח בו.

"מה אני אגיד לך," היא אמרה בחוסר אונים. "אני בת עשרים." ואז, למרבה האבסורד, היא הרגישה שעיניה מעקצצות מדמעות, כי משום-מה הכול השתבש, והיא לא הבינה למה זה כל כך קשה.

אבל כשרוברט ראה שהפנים שלה מתקמטות, התרחש מעין קסם. המתח התנקז מגופו לחלוטין, הוא הזדקף וחיבק אותה בזרועות הדוב שלו. "אוי, חמודה," אמר. "אוי, מותק, זה בסדר, הכול בסדר. בבקשה אל תרגישי רע," אמר. היא הרשתה לעצמה להתרפק עליו והוצפה בתחושה שהיתה לה מחוץ לסבן-אילבן, שהיא עדינה ויקרה מפז ושהוא חושש לשבור אותה. הוא נישק את קודקודה, והיא צחקה וניגבה את הדמעות.

"אני לא מאמינה שבכיתי כי לא נתנו לי להיכנס לבר," אמרה. "אתה בטח חושב שאני מטומטמת." אבל מבטו לימד אותה שהוא לא חושב ככה. היא ראתה בעיניו כמה היא יפה כשהיא מחייכת מבעד לדמעות באור הגירי של פנס הרחוב, כשפתיתי שלג טריים צונחים סביבה.

ואז הוא נישק אותה בפה, באמת. הוא כמעט הסתער עליה וממש מזג את לשונו לגרונה בתנועה מגושמת כל כך, שמרגו כמעט לא האמינה שגבר יכול לנשק כל כך גרוע. זה היה נורא, אבל משום-מה גם עורר בה רוך כלפיו, כי למרות שהוא מבוגר יותר, הנה היא יודעת לעשות משהו שהוא לא יודע לעשות.

בסוף הנשיקה הוא אחז בידה בחוזקה ולקח אותה לבר אחר, שהיו בו שולחנות פול ומכונות פינבול ונסורת על הרצפה, ולא היה בו מאבטח שבודק תעודות זהות בכניסה. באחד התאים היא ראתה את הסטודנטית לתואר שני שהיתה המתרגלת בקורס בספרות שלמדה בשנה א'.

"להביא לך וודקה עם סודה?" שאל רוברט, והיא תהתה אם זאת בדיחה על משקאות שסטודנטיות אוהבות, אם כי היא מעולם לא שתתה וודקה עם סודה. למען האמת, ההזמנה קצת הלחיצה אותה. בברים שבילתה בהם בדקו תעודות זהות רק בדלפק, וחבר'ה בני עשרים ואחת או בעלי תעודות מזויפות טובות, בדרך כלל קנו קנקנים של בירה פּאבּסט-בּלוּ-ריבּוֹן או באד לייט וחלקו אותם עם האחרים. היא לא ידעה אם רוברט ילעג למותגים האלה, אז במקום לפרט היא אמרה, "אני אשתה בירה."

כשהמשקאות לפניו והנשיקה מאחוריו, ואולי מפני שהיא בכתה, רוברט נרגע במידה ניכרת והיה דומה יותר לבחוּר שאיתו התכתבה כל כך הרבה. בזמן שדיברו היא הלכה והשתכנעה שמה שהיא פירשה קודם ככעס או כאי-שביעות רצון היה בעצם מתח, או חשש שמא היא לא נהנית. הוא חזר ללא הרף לזלזול הראשוני שלה בסרט, התייחס אליו בעקיפין, בהיתול, והביט בה היטב כדי לראות איך היא מגיבה. הוא הקניט אותה על הטעם המתנשא שלה ואמר כמה קשה להרשים אותה בגלל כל הקורסים בקולנוע שהיא למדה, למרות שהוא ידע שהיא למדה רק קורס אחד בסמסטר הקיץ. הוא התבדח על כך שהיא ושאר העובדים בסינמטק בטח יושבים ולועגים לאנשים שהולכים לקולנוע מיינסטרימי, שלא מגישים בו יין ושחלק מהסרטים שם מוקרנים בתלת-ממד. מרגו שיתפה פעולה וצחקה מהבדיחות שלו על הסטודנטית הסנובית הבדיונית לקולנוע, אם כי היא הרגישה שזה לא הוגן, הרי היא זאת שהציעה ללכת לקולנוע הגדול ההוא. אבל אולי גם זה פגע בו. לפני שקבעו, היא חשבה שזה ברור שהיא פשוט לא רוצה לצאת לדייט במקום העבודה שלה, אבל אולי הוא לקח את זה אישית, אולי הוא חשב שהיא מתביישת להיראות איתו. היה נדמה לה שהיא מתחילה להבין אותו, שהוא רגיש ונפגע בקלות, וזה קירב אותה אליו וגם נתן לה כוח, כי ברגע שהיא הבינה איך היא פגעה בו, היא ידעה גם איך להרגיע אותו. היא שאלה אותו המון שאלות על הסרטים שהוא אוהב וליגלגה על הסרטים בסינמטק, שמשעממים ומבלבלים אותה. היא אמרה שהיא מרגישה נחותה יחסית לחבריה לעבודה, המבוגרים ממנה, ולפעמים חוששת שהיא לא מספיק חכמה כדי להביע דעות ורק הולכת עם הזרם. ההשפעה של דבריה היתה מוחשית ומיידית, ועוררה בה תחושה כאילו היא מלטפת בעל חיים גדול וקל דעת כמו סוס או דוב: מרגיעה אותו, מפתה אותו במיומנות לאכול מכף ידה.

בבירה השלישית היא תהתה איך יהיה לשכב עם רוברט. זה בטח יהיה כמו הנשיקה הגרועה ההיא, מגושם ומוגזם, אבל כשדמיינה כמה הוא יתרגש, כמה רעב ולהוט הוא יהיה להרשים אותה, היא הרגישה צביטת תשוקה בבטן, מובהקת וכואבת כמו צליפת גומייה בעור.

כשהכוסות התרוקנו היא אמרה בגבורה, "אולי נצא מפה?" ולרגע הוא נראה פגוע, כאילו חשב שהיא קוטעת את הדייט, אבל היא אחזה בידו והרימה אותה, והמבט בעיניו כשהבין מה היא אומרת, והצייתנות שבה השתרך אחריה הובילו לצליפת גומייה נוספת, כמו גם (משום-מה) העובדה שכף ידו היתה חלקלקה ולחה.

בחוץ היא שוב הגישה את עצמה לנשיקה, אך להפתעתה הוא רק ניקר אותה קלות בפה. "את שיכורה," האשים.

"לא, אני לא," אמרה, למרות שהוא צדק. היא הצמידה את גופה לגופו והרגישה זעירה לעומתו, והוא פלט מין אנחה נרעדת כאילו היא מקרינה אור מסנוור מדי, וגם זה היה סקסי, לגלם תפקיד של פתיינית שאי-אפשר לעמוד בפניה.

"אני לוקח אותך הביתה, רזונת," אמר כשליווה אותה למכונית. אבל ברגע שהתיישבו היא שוב זינקה עליו, וכעבור זמן קצר, אחרי שהדפה מעט את לשונו שנדחקה עמוק מדי לגרון שלה, היא הצליחה לגרום לו לנשק אותה ביתר רכות, כמו שאהבה, ועד מהרה רכבה עליו והרגישה את מוט הזקפה הקטן נמתח כנגד הג'ינס שלו. בכל פעם שהמוט התגלגל תחתיה הוא פלט גניחות גבוהות, מרפרפות, שהיו מעט מלודרמטיות מדי לטעמה, עד שפתאום הוא דחף אותה והתניע את המכונית.

"מתמזמזים במושב הקדמי כמו מתבגרים," הוא אמר בגועל מעושה. והוסיף, "חשבתי שאת גדולה מדי בשביל זה, עכשיו כשאת בת עשרים."

היא הוציאה לו לשון. "אז לאן אתה רוצה ללכת?"

"לדירה שלך?"

"אה, זה לא ממש יעבוד. בגלל השותפה שלי?"

"אה, נכון, את גרה במעונות," אמר, כאילו היא אמורה להתנצל על זה.

"איפה אתה גר?" היא שאלה.

"אני גר בְּבית."

"אפשר… לבוא?"

"אפשר."

תגובה אחת ל “"טיפוס של חתולים" מאת קריסטן רופניאן / פתיחה”

  1. להגיב אתה יודע שאתה רוצה את זה says:

    […] ספרים" לרכישת ספר דיגיטלי באתר "עברית" לקריאת הפתיחה של הסיפור "טיפוס של חתולים" לקריאה נוספת על […]

השאר תגובה