11 אוקטובר

האשמים / פתיחה של הסיפור הראשון

נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

תיעוד של עריקה

 

סַנְגִי, זה אני, אִיל-צ'וֹל. אני יושב עכשיו לכתוב את תיעוד העריקה שלי. זוכר את "תיעוד של בריחה", הספר שכתב צֶ'ה סוֹ-הֶה בשנות העשרים? אבל עכשיו 1990, ועברו יותר מחמישים שנה מאז שארצנו שוחררה מהקולוניאליסטים היפנים — ובניגוד לצ'ה, אני בורח מארצי שלי. נשמע מגוחך, נכון? אבל אני רוצה שתבין, אז אנסה להסביר הכול בפשטות ככל האפשר. במובן מסוים אפשר לומר שהכול התחיל בחפיסת תרופות, זו שהראיתי לך אז.

החפיסה הגיעה לידי באורח מקרי למדי. אתה ודאי זוכר את בנו הצעיר של אחי — הוא היה אז בן שמונה. הילד היה אצלנו בבית לעתים קרובות כל כך, שהיה אפשר לחשוב שאנחנו הוריו. כמובן, זה נשמע מוזר פחות כשזוכרים שהדירה שגרתי בה עם אשתי היתה ממש בבניין הסמוך לבית אחי, שבו גרתי עד שהתחתנתי. אבל כשאני חושב על כך עכשיו, זאת לא היתה הסיבה היחידה לביקוריו. לא, הסיבה האמיתית היתה שאשתי היתה מוכנה בכל רגע נתון להניח מידה את כל מעשיה ולהרעיף על הילד תשומת לב. היא היתה טובת לב מטבעה, וכנה, אבל כאן היה משהו אחר — חמלה גאתה בה בכל פעם ששלחה אליו מבט, והיא תמיד שמחה לארח אותו ללילה ופרשה לו מזרן ממש ליד המזרן שלה.

כעבור זמן-מה התחלתי לחשוב שאולי האינסטינקט האימהי גובר עוד יותר כשלאישה אין ילד משלה, והיא מפעילה אותו על כל ילד אחר שנקרה בדרכה. בעיניה הילד היה מושלם וכל מעשיו טובים, והוא אהב אותה לא פחות. היום שבו הכול השתנה, היום של התקרית עם חפיסת התרופות, היה גם הפעם הראשונה שהוא הופיע בפתח דירתנו.

אשתי ירדה לקומה שמתחת כדי לעזור למזכיר המפלגה המקומי לתקן את הטפטים על תקרת ביתו, והיא השאירה אותי לנפשי. כבר הספקתי להתקדם קצת בעבודה, ופתאום הילד התפרץ פנימה, הסתכל מסביב וחיפש את דודתו, וכשלא מצא אותה, החליט מיד להציק במקום זאת לי. עפיפון, זה מה שהוא חיפש. זה היה בסוף הסתיו, כשהרוח שמטלטלת את עלי השלכת מתחילה לחולל את סוג המַשָבים הנפלאים שילדים לא עומדים בקסמם. והאחיין שלי גילה להט תמים כל כך, שלא היה לי לב לאכזב אותו.

טוב, כדי להכין עפיפון צריך יותר מאשר נייר רגיל — צריך חומר עמיד אבל גמיש — וזכרתי שנשארו לנו כמה שאריות טפט מהפעם האחרונה שבה הדבקנו טפט על הדלת. בסופו של דבר מצאתי את עצמי הופך את כל הבית בחיפוש אחריהן, ואפילו פישפשתי בארון הבגדים, שם איחסַנו את המצעים בשעות היום. אבל כשתחבתי את ידי אל תוך המרווח הקטנטן שבין השמיכות לאחורי הארון, החומר המרשרש שאצבעותי סגרו עליו לא היה שאריות הטפט של הדלת, אלא חפיסה מנייר ובתוכה גלולות בתפזורת.

בהתחלה לא הקדשתי לה מחשבה מרובה, רק המשכתי בחיפושים, אבל עד מהרה התחילו מחשבותי לנדוד בחזרה אליה. מה לחפיסה הזאת ולאשתי? ככל שתהיתי מָהן הגלולות האלה, הן נראו מתמיהות יותר. איזו תרופה צריך להסתיר ככה מהעין ולבלוע אותה רק באין רואים? לאיזו מחלה אין שום תסמינים חיצוניים? ואז הבנתי. בטח — זה מן הסתם משהו שמונע ממנה להרות!

הייתי מוטרד כל כך שלא באמת התעמקתי בעפיפון, ונחתכתי פעמיים במהלך הכנתו. ככל שחשבתי על כך, השתכנעתי שעימות ישיר עם אשתי לא יניב תשובה כנה. ניסיתי אם כן גישה אחרת, וכך קרה שדפקתי על דלתךָ, סַנגי, וביקשתי את עצתך בתור רופא. אבל מה שאמרת לי אחרי שבחנת את הגלולות שהבאתי רק אישר את חשדותי הכבדים ביותר.

"גלולות למניעת היריון?" שאלתי בתדהמה, ושכחתי את שאר החולים הרבים, ביניהם גם נשים, שישבו ממש מחוץ לחדר הבדיקות במרפאתך. "אתה בטוח?"

"די, די, זה מיותר," נזפת בי, ובזמן שהתכווצת לנוכח עוצמת קולי, עיניך הפצירו בי לזכור איפה אנחנו נמצאים. השארתי אותך עומד במקומך ורצתי בחזרה הביתה, אפילו לא עצרתי לנשום, וכל הדרך נתלתה ההאשמה על לשוני כמו רימון יד ששוחררה לו הנצרה. אבל כשפתחתי סוף-סוף בתנופה את דלת דירתנו, מצאתי את עצמי פנים אל פנים מול אשתי — ומשהו בי נתקע. כשראיתי אותה נזכרתי שזהו מצב עדין, מצב שמוטב לי לטפל בו בזהירות. אחרי הכול, לא היה זה סוד שאשתי ואני לא באמת שווים זה לזה.

אני לא מדבר על הבדל כלשהו באישיות — במובן זה לא היו הבדלים רבים שאפשר לשים עליהם את האצבע — אבל בכל הנוגע להיסטוריה המשפחתית שלנו לא יכולנו להיות שונים יותר, ואחרי הכול, זה מה שחשוב בחברה שלנו. הצד של אשתי היה ללא רבב, ולא היה לה ולוּ בן משפחה רחוק אחד שהיה אפשר לפקפק בנאמנותו למפלגה. ואילו הצד שלי היה סיפור אחר… אין לי ספק שלא מעט גבות הורמו כשפשטה השמועה שלִי אִיל-צ'וֹל ונָאם מְיוּנְג-אוֹק התארסו. "אנפה לבנה ועורב שחור — מה כבר יכול לצמוח משידוך כזה?" אלה ודאי המילים שעלו על דל שפתיהם של כולם.

ועכשיו האנפה הלבנה הזאת פעלה מאחורי גבי, דאגה לאינטרסים של עצמה על חשבון אלה של נישואינו, שאחרי הכול היו הכתם היחיד על שמה הטוב, שפרט לכך היה צח כשלג. זאת המחשבה הראשונה שצצה במוחי, ובאמת, האם זה מפליא כל כך? איך עוד יכולתי לפרש את העובדה שאשתי, שחיי הנישואים שלה ודאי לא הספיקו לאבד מזוהרם, החליטה שאינה רוצה להביא איתי תינוק לעולם?

"מה קרה?" שאלה אשתי, שראתה את מצב רוחי מיד כשהתפרצתי פנימה.

חרקתי שיניים כדי לספק לפּי תעסוקה, פוקקתי את אצבעותי, ואז קרסתי על הספסל שליד החלון, ועדיין התנשמתי והתנשפתי מהמאמץ שבריצה. אשתי שיחררה אנחה קטנה, הרימה חפיסת סיגריות וקופסת גפרורים, ניגשה אל הספסל והניחה אותן על אדן החלון. אבל מיאנתי להתעודד ממפגן המסירוּת של הרעיה המתחשבת. התקרית כולה אילצה אותי להיזכר בדבר האחד שלא רציתי לחשוב עליו, הדבר האחד שמעולם לא הצלחתי להימלט ממנו — ה"מעמד" שלי. והסיבה לכך שמעמדי היה נמוך כל כך? כי אבי היה רוצח — גם אם רוצח בשוגג, וכזה שקורבנו היחיד היה ארגז של שתילי אורז.

זה קרה זמן קצר אחרי המלחמה, כשהמערכת הסוציאליסטית של חקלאות שיתופית עוד היתה עניין חדש. במילים אחרות, זו היתה תקופה של תהפוכות אדירות, מהתקופות שההיסטוריה מכנה תקופות מעבר, כך שמובן מאליו שרוב האנשים לא מצאו בה את הידיים ואת הרגליים. גידול שתילי אורז בחממות היה עניין זר לחלוטין לכל מי שעבדו את האדמה. לדידם של חקלאים שלא הכירו שום דרך לגדל אורז פרט לשתילת השתילים במכלים מלאים מים והעברתם לשדות מוצפים — השיטה החדשה הזאת היתה מתעתעת בהתחלה.

וכך קרה שאבי ביצע את טעותו הנוראה, הטעות שתייגה אותו כ"גורם אנטי-מפלגתי ואנטי-מהפכני", כתם שחור שצץ בן לילה, אבל צפוי לרדוף את משפחתו לדורי דורות.

היתה גם שאלת הקרקע שלו, כמה דונמים עלובים שהוא הצליח איכשהו לגרד לעצמו לפני השחרור, בזיעת אפיו בלבד, ושעליהם, עם המעבר למערכת השיתופית, הוא לא ויתר במידת הענווה הדרושה. במובן זה הוא היה כמו בנה של רעיה שנייה, שעמדתו בבית רעועה כל כך מלכתחילה, שכל מעידה קטנה עלולה לדרדר אותו לתהום. בסופו של דבר הוא נעצר, נלקח למקום שמעולם לא נודע לנו, ואילו אנחנו, אשתו וילדיו, סולקנו מביתנו, שבו אם היינו רעבים יכולנו תמיד רק לשלוח יד ולקטוף אפרסמון בשל, ונשלחנו במסגרת "הגירה" כפויה לאזור הצחיח והזר הזה, קרוב כל כך לגבול עם סין, עד ששֶצף מימיו של נהר היָאלוּ געש בלי הרף באוזנינו.

כשהמספֵּר של "תיעוד של בריחה" מאת צֶ'ה נאלץ לחצות את האזורים החרבים שסביב נהר טוּמֶן, אזור שעדיין נושא את זיכרון הפשיטות של שבטי המַנצ'וּ מימים עברו, הוא ומשפחתו עדיין מצליחים לשמר ניצוץ של תקווה, שאינו כבה גם לא בעיצומה של הזוועה. אבל אמי, שחצתה את רמת גֵמָה עם שני בניה הקטנים לאחר שראתה את בעלה נלקח מביתם באזיקים, היתה עטופה בגלימה כבדה של חוסר אונים ואומללות, שאף לא חוט אחד של תקווה לא נשזר בה.

האנשים בספרו של צֶ'ה היו בני מזל במובן מסוים, מפני שהם נקלעו אל צרתם מרצונם החופשי, ונחישותם היא שדירבנה אותם להחזיק מעמד. הם ללא ספק נראו בני מזל בהשוואה אלינו, שנעקרנו בכוח מכל המוכר והיקר לנו ו"היגרנו" בהשגחת שומר חמוש אל האזור המרוחק הזה, שבו צורת ההרים ורעשי המים היו זרים ומוזרים.

ובנופים הזרים והמייאשים האלה נשמה אמי את נשימתה האחרונה, עדיין צעירה, אבל כורעת תחת עול של סבל וטינה. עיניה נותרו בוהות ופקוחות כשהיא מתה, והעתיד הצפוי לילדיה ניקב את לבה כאחד מנטיפי הקרח העבים שהקיפו בשפע את ביתנו החדש.

וראה איזו טרגדיה חדשה נפרשת כעת לעיני רוחה הנקמנית של אמי. סנגי! כשכבר לא הייתי מסוגל להוסיף ולשבת בדירתנו, קפצתי ממקומי על אדן החלון ונמלטתי, וחפיסת הגלולות עדיין תחובה בכיסי. הלכתי אל קברה של אמי, למרגלות רמת גֵמָה — אפילו אני עצמי לא יכול לזכור את כל המקומות שאליהם נשאו אותי רגלי באותו יום, ולא חשבתי כלל על המשמרת הצפויה לי בעבודה, עד שכבר היה מאוחר בערב ומצאתי את עצמי שוב בבית. אני זוכר רק שאשתי קיבלה את פני בדיוק כרגיל, והקפידה להניח כל מנה במרחק נוח מהכף וממקלות האכילה שלי. במילים אחרות, היא לא התייחסה אלי בפחות חיבה מכרגיל, אף שגמלתי לה במבטֵי ביקורת חמורי סבר. היא נותרה כשהיתה מכל בחינה ואופן — החל במבטה, שנראה מבויש ומודע איכשהו לחמימות הנובעת ממנו, ועד לקולה הרך ולתנועותיה העדינות. אדרבה, נדמה שמאפיינים אלה התעצמו ככל שחלפו הימים. אבל זה רק הגביר את חרדתי. זאת לא היתה הפעם הראשונה שחשד אחד ויחיד הוליד עוד חשד, ושמועות משמועות שונות החלו להגיע לאוזני.

אני מתכוון לשמועה על האדים שעלו מדירתנו שבקומה השלישית, פעם אחת מוקדם בבוקר, ואז שוב כעבור כמה שעות — פעמיים באותו יום, כמו שעון, מה שיכול להתפרש רק בדרך אחת: שני סיבובים של בישולים ביום. המגורים בְּדירה מקילים ביותר על מי שרוצים לפקוח עין על ענייניהם של אחרים, ואף שידעתי ששמועות שכאלה נוטות להיות מבוססות לפחות במידת-מה, לא נעניתי לפיתוי; לא רציתי שאשתי תיפול קורבן ללשונות הרעות של שכנותיה. אבל כעבור כמה ימים קרה משהו שכבר לא איפשר לי להעלים עין.

פיקחתי על עבודת ריתוך שהעמידה אותי על זרוע של עגורן במשקל מאה טון ממש מתחילת היום, עם נוף פתוח של כל אזור המפעל. והנה, ראיתי במו עיני את סיבוב האדים השני בוקע מארובת ביתנו, כמה שעות טובות אחרי שאני עצמי אכלתי ארוחת בוקר ויצאתי לעבודה. החורף כבר היה בעיצומו ובחוץ שרר קור כלבים, ובכל זאת טיפסתי על זרוע העגורן למחרת וביום שלאחר מכן, בתירוץ שעלי לוודא שעבודת הריתוך מתקדמת כיאות. רק ביום השלישי ירדתי למטה זמן קצר אחרי שעליתי, השמעתי איזה תירוץ סביר באוזני אחראי המשמרת ומיהרתי ישר הביתה.

"אה! מה אתה עושה בבית?"

הפתעתי את אשתי במטבח, והיא קראה בקול עוד לפני שהספיקה לחשוב. הבית כולו היה עננה מחניקה בגלל האדים שנפלטו מסיר גדול שהונח על הכיריים. אשתי העלתה על שפתיה חיוך מאומץ ושברירי שלא הלם את תווי פניה, שמטבעם היו פתוחים וכנים.

"שכחתי לקחת את סרט המדידה," אמרתי, ונראיתי מבויש כמתבקש.

"את סרט המדידה? ושלחו אותך הביתה בגלל דבר טיפשי כל כך?"

היא התייחסה לכל העניין ברצינות רבה מדי, כאילו היתה זו אשמתה שנאלצתי לחזור הביתה מהמפעל, ועל כן מיהרה לגשת ולהביא אותו. הבנתי מיד שזו ההזדמנות שלי, ומיד פתחתי את מכסה הסיר והצצתי פנימה, כולי קצר רוח לפתור את החידה — אבל ראיתי רק תערובת תפלה של אוכל לכלבים: קומץ עלוב של גרעיני תירס וכמה גרגירי אורז מעורבבים עם עלי צנון מיובשים שלא יוכלו להזין שום בן אנוש. אז אשתי מאכילה כלבים!

לא הספקתי להחזיר בזמן את המכסה לסיר. ידי עדיין נגעה בו כשאשתי חזרה ובידה סרט המדידה.

"מה אתה עושה?" היא שאלה בבהלה.

"מה איתך?" שאלתי בהתרסה. "בשביל מה את מכינה אוכל לכלבים?"

"אה, כן, לכלבים, בדיוק… זה מפני ש…"

"את מכינה את זה כל יום?"

"כן. אני… טוב, בבקשה תתרכז עכשיו בעבודה שלך. אל תטריח את עצמך בענייני הבית. ונסה לא לעשות עוד טעויות כאלה," היא אמרה, והניחה את סרט המדידה בכף ידי. "מזכיר המפלגה מלמטה בא אתמול. הוא הבטיח לשקול ברצינות את האפשרות לצרף אותך למפלגה, והוא ביקש ממני להעניק לך בינתיים את תמיכתי המלאה, כדי ששום דבר לא יסיח את דעתך מהעבודה. תמיכתי המלאה…"

היא נשכה את שפתה התחתונה ושתי עיניה ברקו, כאילו המילים שהחניקה איימו להתפרץ כדמעות. היא הרכינה את ראשה וניסתה לחסוך ממני את הפגנת הרגשות הזאת, ובכל זאת הייתי נבוך כל כך, שלא הייתי מסוגל להישאר שם ולו שנייה אחת נוספת.

את סרט המדידה אפילו לא זיכיתי במבט, וּודאי שלא השתמשתי בו בעבודה, ואף שנותר טמון במעמקי כיסי הרגשתי שהוא מכביד עלי כמו משקולת עופרת. אבל מה שמוזר הוא שמאותו יום ואילך הדאגות שהטרידו אותי נעלמו בהדרגה. נזפתי בעצמי על שפעלתי בחשאיות שכזאת, והתחלתי לשכנע את עצמי שלא ייתכן שאשתי משתמשת באמצעי מניעה מהטעמים ששיערתי עד כה. אילו היה הדבר נכון, אילו באמת חששה להכתים את שושלתה בקשר דם עם "עורב", חששה לראות את ילדיה נצבעים בגוון של בוגד במפלגה, הרי שהחיבה הנדיבה שבה תמיד נהגה בי לא היתה אלא מסכה, ובזאת פשוט לא הייתי מוכן להאמין. הרגשתי שאם רק אעז להטיל ספק באישה הזאת, מגיע לי שילקו אותי. משאלתי היחידה היתה שיתברר שהכול מקורו באי-הבנה, ושאשתי תישאר כפי שהיתה תמיד, בת לוויה נדיבה ואוהבת.

הזמן חלף ללא תקריות מיוחדות, ושמחתי להניח לו לחלוף כך. האחיין שלנו הוסיף לבקר אותנו בקביעות, וארובתנו הוסיפה לשחרר שני סיבובים של אדים בכל בוקר, שבשבילי היו כעת רק מקור להלקאה עצמית קלה. ההבדל הניכר היחיד היה שאשתי נעשתה להוטה יותר ויותר לארח את אחייננו בביתנו. היא טענה שקשה לה להירדם בערבים שבהם עלי להישאר במפעל עד שעה מאוחרת, אם כי עד כה לא סבלה משום בעיה כזאת.

ובאחד הערבים האלה, לפני כחודש, הגיעו העניינים לכלל משבר — הסיבה שבגללה התחלתי לכתוב את התיעוד הזה. בזמן שאשתי פינתה את הכלים בתום ארוחת הערב, היא הזכירה לי פעמים מספר לעצור למחרת בבית אחי, בדרך למפעל, ולומר לאחייננו שיבוא אלינו. לא היה בכך שום דבר יוצא דופן, אבל ביום המסוים הזה לא יכולתי למלא את בקשתה. אכן עצרתי בבית אחי, אבל גיסתי בישרה לי שהילד כבר יצא עם אביו, לחפש כבלי גרירה ישנים. למרות עבודתו המייסרת במכרות הפחם, אחי ניצל כל הזדמנות לצאת לשטח ולחפש שיירי מתכת, שאותם הפך לכלי מטבח ומכר תמורת תוספת תלושי מזון.

רצה המקרה ודווקא בערב ההוא הסתיימה משמרת הערב מוקדם מהצפוי. זה קרה לעתים תכופות, מפני שהמשימות שהיו כרוכות בהגדרת תפקידי, שכלל פיקוח על פיתוח ויישום טכנולוגיות חדשות, תוכננו רק לעתים נדירות מבעוד מועד, והיה קשה לקבוע כך את לוח הזמנים. היות שידעתי שאשתי ודאי מתגעגעת לאחייננו, הקפדתי לא להשחית זמן בדרכי הביתה.

קצת אחרי חצות שררו בבניין מגורינו שקט ודממה. עליתי במדרגות שתיים-שתיים, דהרתי על פני הקומה השנייה שבה גר מזכיר המפלגה המקומי ומשם עליתי לקומה השלישית והעליונה, שבה היתה אמורה אשתי לישון. אבל כשהגעתי למסדרון הקומה ראיתי שאור עדיין בוקע מהחרך שבתחתית הדלת.

עדיין ערה? חשבתי. היא בטח מאוד מתגעגעת לאחיין שלנו. נזכרתי בנימת ההפצרה שבה ביקשה ממני לומר לו שיבוא אלינו, והצטערתי עוד יותר על כך שאיכזבתי אותה. ניגשתי לפתוח את הדלת. היא מיאנה לזוז, אבל האור שבקע מתחתיה נעלם באחת. לחצתי שוב על הידית אבל הדלת היתה נעולה מבפנים. דפקתי. לא היתה כל תגובה. "זה אני," קראתי, ונקשתי שוב על הדלת. בהבזק אחד התחדש האור. שמעתי את מה שהיה נדמה לי שהוא פתיחת דלת המטבח שלנו, אבל עדיין לא ראיתי ולא שמעתי את אשתי. "זה אני!" קראתי שוב.

רק אז שמעתי את צעדיה הזריזים והחרישיים, והתנצלות מהוסה כשפתחה את הדלת.

"עוד לא הלכת לישון?"

"היו לי כמה עניינים שהייתי צריכה לטפל בהם."

סנגי!

איך יכולתי אז להעלות על דעתי שצל אפל אורב מאחורי הדלת שמבעדה נכנסתי? אשתי החלה לפרוש את המצעים, ואני פשטתי לאיטי את בגדי העבודה. ואז שמעתי את הרעש — דלת הכניסה שלנו נפתחת, ואז נסגרת, רעש שאין לטעות בו. הסתובבתי מיד, ובלי לחשוב פתחתי במרדף. צעדים יורדים במדרגות, מהירים ושקטים, ללא ספק צעדיו של אדם שמכיר את דרכו גם בחושך. מיהרתי לרדת אחריהם, ואז נעצרתי בבת אחת. מחשבות רבות מדי הסתחררו בראשי.

אז זאת התשובה לכל החידות. אבל אם כך, מה הטעם להניח את ידי על האשם? הסתובבתי ושבתי על עקבותי, והרגשתי את הדם גועש בעורקי.

ציפיתי למצוא את אשתי נסערת, אבל לא שיערתי את עוצמת הסערה שנתקלתי בה כשפסעתי שוב מבעד לדלת הפתוחה. היא קרסה בפינת החדר והתייפחה בפניה אל הקיר.

"תפסיקי לבכות!" קראתי, ונותרתי נטוע כמו עמוד באמצע החדר.

"הדוד של מינסוּ!" היא קראה.

אשתי ניסתה לקום ברגליים כושלות, וכשהרימה את ראשה חשפה מסכה של דמעות. פעם אהבתי לשמוע אותה קוראת לי באמצעות שמו של אחייני — זה עורר תחושת קִרבה, מעין הכנה לקראת היום שבו יהיה לנו ילד משלנו ואהיה ל"אביו של כך וכך". אבל באותו רגע הרגשתי שזו סטירה על פני, תזכורת חריפה למקומי בסולם החיבה שלה.

"הדוד של מינסו, ככה? טוב, אם זה מה שאת רוצה, זה מה שיהיה. נראה שבתור סתם בעל אני לא מספיק בשבילך!"

"הדוד של מינסו! זה לא העניין."

"תשתקי." התנשפתי בזעם, הרחקתי בכוח את כוננית הספרים מהקיר, הוצאתי את חפיסת הגלולות שהחבאתי שם וזרקתי אותה לרגלי אשתי.

הייתי על סף אובדן כל טיפת היגיון.

"ואני מתאר לעצמי שגם זה לא באמת מה שזה נראה, כן? למה את לוקחת אותן? את פוחדת ללדת בן כלאיים? ממי? מי הוא? קדימה, תגידי!"

תפסתי את כתפיה השחוחות של אשתי ומשכתי אותה על רגליה, אבל היא אחזה בזרועותי והחלה לצווח, קולה רעד בבכי.

"לא, לא, אל תשאל אותי את זה…"

אילולא הרפתה מאחיזתה ומיהרה לקרטע בכיוון ארגז הבגדים אני חושש שלא הייתי אחראי למעשי.

היא המשיכה למלמל, "לא, אל תעשה את זה, לא", כמו מישהי שאיבדה את שפיותה, ובינתיים פתחה באצבעות רועדות את מכסה הארגז. היא הרימה אותו, הכניסה יד פנימה ושלפה מחברת מתחת לערמת הבגדים. היא צעדה בחזרה אלי בגרירת רגליים, ואחזה במחברת כאילו זה הקלף האחרון שנותר לה לשלוף.

"מה זה?"

תלשתי את המחברת מידה. בפנים היו רישומים של תאריכים — יומן.

"אתה מוכרח להאמין לי, לא ידעתי שהוא היה כאן… הוא כנראה התגנב לכאן כשהייתי באמבטיה… אני נשבעת שלא בגדתי בך, אני נשבעת." אשתי קרסה שוב על הרצפה, וכתפיה החלו לרעוד שוב בפראות.

רק אז זיהיתי את הסימנים שלנגד עיני: שערה הפרוע של אשתי, החוט הרפוי המשתלשל מקדמת חלוקה, במקום שבו כפתור נתלש ממקומו. היא ללא ספק היתה בעיצומו של איזה מאבק עז, נואש. הדם שגעש עד כה בעורקי שכך, והצלחתי לחשוב ביתר בהירות, כך שיפחותיה של אשתי היו עכשיו לא יותר מרעש רקע. מבטי נשלח מיד בחזרה ליומן, שעדיין היה פתוח בכף ידי.

תגובה אחת ל “האשמים / פתיחה של הסיפור הראשון”

  1. להגיב האשמים says:

    […] ספרים" לרכישת ספר דיגיטלי באתר "עברית" לקריאת קטע מהסיפור הראשון לקריאת אחרית הדבר לספר "האשמים", על כתב היד והמחבר […]

השאר תגובה