13 ספטמבר

פתיחת הסיפור "חייב לראות קב"ן" מאת רועי חסן

נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

חייב לראות קב"ן

 

זה יכול להיות כל מקום. נגיד רחוב, סתם רחוב, אולי יער, מרחב פתוח כלשהו. חלל ללא קירות, ללא תקרה, זאת אומרת, לא חדר. בעצם אי־אפשר לדעת, זה גם יכול להיות חניון ריק. אני רואה אותו הולך רק כמה עשרות מטרים בכל פעם, עד שהם מזנקים עליו והוא קורס. לפני כן הוא מדדה באיטיות, מגשש באפלה, כמו בתוך בטן של לווייתן, לבוש בגדי ליצן עשויים טלאים צבעוניים שבוהקים על הרקע השחור. ביד ימין הוא מחזיק חוט קשור לשלושה בלונים אדומים. הפנים שלו מאופרות לבן, עיגול כחול ועיגול ירוק מסביב לעיניים, חיוך גס מצויר בשחור עבה מאוזן לאוזן וכדור אדום על האף. הראש שלו נטול פאה צבעונית מתולתלת. השיער שלו קצר, שחור שהאפיר ברובו. פאות הלחיים תפוחות, ופלומת השיער שעל המצח מודבקת שמאלה, מכסה מעט את מפרצי ההתקרחות.

קודם הבלונים מתפוצצים בבת אחת. אחר כך הוא כבר קורס על הברכיים. הם מתנפלים עליו. אחד מהם מחזיק אלת בייסבול, לפעמים אני חושב שהם שלושה, לפעמים הרבה יותר.

אבא שלי סופג את המכות בשקט, מדי פעם פולט אנחה דקה, כמו מישהו שדפק את הזרת בשולחן כשכל הבית ישן, והוא נקרע בין הכאב העז לבין החשש להעיר את הישנים. כשהבחור עם האלה מתלבש לו על פיקות הברכיים, הוא צורח בקול דק וגבוה. אני מנסה לזהות את סוג הצרחה, אם יש לה הד שמתאים לחלל סגור וגדול או פתוח והררי, או שהקול בכלל חנוק ומתאים לחדר. זה גם השלב שבו אני מתחיל לבכות.

הוא שוכב על הגב, והם בועטים בו. אחד בועט לו בצלעות ואחד בועט לו בראש, זה עם אלת הבייסבול נעול באמוק על פיקות הברכיים.

תמיד כשאני מגיע הם כבר לא שם. סוליות הנעליים שלהם על האספלט הן הסימנים היחידים שהם משאירים. סוליות נעליים טבועות בדם על האספלט ועל אבא שלי.

ליצן שוכב בתוך שלולית דם, מדמם מכל מקום. אני רוכן מעליו, אפילו עכשיו הוא משתדל לשמור על איפוק, להראות כמה שפחות, למרות שניכר עליו שהוא מת מכאבים. החיוך שמצויר על הפנים שלו מרוח בדם שהספיק להיקרש. הצבעים כהים ועזים. הוא מביט בי בעיניים מדממות, הלב שלו פועם בפראות והמבט שלו מת, חסר מבע, כמו עגל בבית מטבחיים. אני לא מצליח להבין אם הוא מזהה אותי, אבל מניח שלא. הוא כבר מת, אין כל משמעות לאוויר שעולה מהחזה שלו, אלה פרפורי גסיסה, נשימות אחרונות. אני מנסה להגיד לו משהו, ונאלם. האבא נעול לי בגרון.

 

* * *

 התעוררתי באוהל, לבוש מדים ונעלי צבא חומות. מישהו העיר אותי כדי שאחליף אותו בשמירה. לא הכרתי את המישהו הזה. לילה ראשון בטירונות, אני עומד רדום בפתח האוהל ושומר עליו בידיים חשופות. הם קוראים לפיגור הזה טירונות. מאז שאבא שלי מת, זאת היתה הפעם הראשונה שחלמתי את החלום עליו. לפני שהוא מת חלמתי את החלום הזה כמעט בכל לילה. במשך שנתיים אבא שלי מת לי כל לילה.

הייתי אמור להתגייס לשריון וסירבתי להתפנות. אחרי עשרה ימי מעצר בבקו"ם, אחד המפקדים, עם אף עצום וכיפה בגודל פקק של קולה, הבטיח שאם אסכים לעלות על האוטובוס שנוסע למחנה סנור ואעשה טירונות של תומך לחימה בצנחנים, יסדרו לי להיות טבח בבסיס בבית לִיד. ״זה גם קרוב לבית וגם שבוע־שבוע״, הוא אמר.

אמרתי לו שהדבר היחיד שאני מסכים לו עכשיו זה לראות קב"ן שיוציא אותי מכאן או שידחה לי את הגיוס, שיעשה איתי מה שנראה לו, לא אכפת לי מה יהיו ההשלכות, אני צריך להיות בבית עכשיו, חייב להיות בבית עכשיו. אמא שלי לא איפשרה לי לשקוע במוות של אבא. מהר מאוד הבנו שהחובות הכספיים לא מתו איתו. הדיכאון הכריע את אמא שלי, היא נכנסה למיטה ולא יצאה, לא לעבודה ולא לשום מקום. הייתי אכול דאגה אליה ולאחי הקטן, אלוהים יודע מה עובר עליהם עכשיו.

המפקד טען שלא ייתנו לי לראות קב"ן עכשיו, ושאחרי שכבר עברתי את שרשרת החיול אין שום סיכוי שהגיוס שלי יידחה, כי בפועל כבר התגייסתי ואני חייל לכל דבר ועניין. הוא ממש התחנן שאעלה על האוטובוס, נשבע שזאת ההצעה הכי טובה שאקבל. הוא ביקש שאסמוך עליו ושהוא לטובתי. הוא גם הבטיח לי שכשאסיים את הטירונות ואגיע לבסיס בבית לִיד, לא תהיה לי שום בעיה לראות קב"ן.

עליתי על האוטובוס. רציתי למות ובינתיים הסתפקתי בשינה חטופה. נרדמתי עוד לפני שהאוטובוס יצא מהבקו"ם, ואחרי כמה זמן התעוררתי בגלל הפלאפון שרטט לי בכיס המכנסיים. המספר שעל הצג לא היה מוכר ובכל זאת עניתי. זה היה אחי הקטן, שאמר שאני צריך להפסיק לדאוג לו, כי הוא כבר ילד גדול וכבר עבר כמה דברים בחיים שלו. שאלתי אותו מה זה הטלפון שהוא מתקשר ממנו, והוא אמר שזה טלפון ציבורי כי ניתקו את הקו בבית. שאלתי אותו מה שלום אמא, והוא אמר שהיא בסדר, רק עייפה, אז הוא נותן לה לנוח ודואג לה לכל מה שהיא צריכה. הוא גם אמר שהיא ביקשה ממנו להגיד לי שהיא מתגעגעת אלי ושאני חסר לה, ושהיא יודעת שאני לעולם לא אעזוב אותה, לא כמו אבא, שבמקום להתמודד כמו גבר בחר להתאבד.

"אתה יודע שאבא לא באמת התאבד, נכון?" שאלתי את אחי הקטן.

"אני כבר לא יודע כלום," הוא ענה.

תגובה אחת ל “פתיחת הסיפור "חייב לראות קב"ן" מאת רועי חסן”

  1. להגיב אין זיכרון אחר says:

    […] ספרים" לרכישת ספר דיגיטלי באתר מ"עברית" לקריאת הפתיחה של הסיפור הראשון בקובץ לקריאה נוספת על […]

השאר תגובה