25 אפריל

יאללה מכות / פתיחת הסיפור "חייב לראות קב"ן" מאת רועי חסן

נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

חייב לראות קב"ן

 רועי חסן

 

זה יכול להיות כל מקום. נגיד רחוב, סתם רחוב, אולי יער, מרחב פתוח כלשהו. חלל ללא קירות, ללא תקרה, זאת אומרת, לא חדר. בעצם אי-אפשר לדעת, זה גם יכול להיות חניון ריק. אני רואה אותו הולך רק כמה עשרות מטרים בכל פעם, עד שהם מזנקים עליו והוא קורס. לפני כן הוא מדדה באיטיות, מגשש באפלה, כמו בתוך בטן של לווייתן, לבוש בגדי ליצן עשויים טלאים צבעוניים שבוהקים על הרקע השחור. ביד ימין הוא מחזיק חוט קשור לשלושה בלונים אדומים. הפנים שלו מאופרות לבן, עיגול כחול ועיגול ירוק מסביב לעיניים, חיוך גס מצויר בשחור עבה מאוזן לאוזן וכדור אדום על האף. הראש שלו נטול פאה צבעונית מתולתלת. השיער שלו קצר, שחור שהאפיר ברובו. פאות הלחיים תפוחות, ופלומת השיער שעל המצח מודבקת שמאלה, מכסה מעט את מפרצי ההתקרחות.

קודם הבלונים מתפוצצים בבת אחת. אחר כך הוא כבר קורס על הברכיים. הם מתנפלים עליו. אחד מהם מחזיק אלת בייסבול, לפעמים אני חושב שהם שלושה, לפעמים הרבה יותר.

אבא שלי סופג את המכות בשקט, מדי פעם פולט אנחה דקה, כמו מישהו שדפק את הזרת בשולחן כשכל הבית ישן, והוא נקרע בין הכאב העז לבין החשש להעיר את הישנים. כשהבחור עם האלה מתלבש לו על פיקות הברכיים, הוא צורח בקול דק וגבוה. אני מנסה לזהות את סוג הצרחה, אם יש לה הד שמתאים לחלל סגור וגדול או פתוח והררי, או שהקול בכלל חנוק ומתאים לחדר. זה גם השלב שבו אני מתחיל לבכות.

הוא שוכב על הגב, והם בועטים בו. אחד בועט לו בצלעות ואחד בועט לו בראש, זה עם אלת הבייסבול נעול באמוק על פיקות הברכיים.

תמיד כשאני מגיע הם כבר לא שם. סוליות הנעליים שלהם על האספלט הן הסימנים היחידים שהם משאירים. סוליות נעליים טבועות בדם על האספלט ועל אבא שלי.

ליצן שוכב בתוך שלולית דם, מדמם מכל מקום. אני רוכן מעליו, אפילו עכשיו הוא משתדל לשמור על איפוק, להראות כמה שפחות, למרות שניכר עליו שהוא מת מכאבים. החיוך שמצויר על הפנים שלו מרוח בדם שהספיק להיקרש. הצבעים כהים ועזים. הוא מביט בי בעיניים מדממות, הלב שלו פועם בפראות והמבט שלו מת, חסר מבע, כמו עגל בבית מטבחיים. אני לא מצליח להבין אם הוא מזהה אותי, אבל מניח שלא. הוא כבר מת, אין כל משמעות לאוויר שעולה מהחזה שלו, אלה פרפורי גסיסה, נשימות אחרונות. אני מנסה להגיד לו משהו, ונאלם. האבא נעול לי בגרון.

 

* * *

 

התעוררתי באוהל, לבוש מדים ונעלי צבא חומות. מישהו העיר אותי כדי שאחליף אותו בשמירה. לא הכרתי את המישהו הזה. לילה ראשון בטירונות, אני עומד רדום בפתח האוהל ושומר עליו בידיים חשופות. הם קוראים לפיגור הזה טירונות. מאז שאבא שלי מת, זאת היתה הפעם הראשונה שחלמתי את החלום עליו. לפני שהוא מת חלמתי את החלום הזה כמעט בכל לילה. במשך שנתיים אבא שלי מת לי כל לילה.

הייתי אמור להתגייס לשריון וסירבתי להתפנות. אחרי עשרה ימי מעצר בבקו"ם, אחד המפקדים, עם אף עצום וכיפה בגודל פקק של קולה, הבטיח שאם אסכים לעלות על האוטובוס שנוסע למחנה סנור ואעשה טירונות של תומך לחימה בצנחנים, יסדרו לי להיות טבח בבסיס בבית לִיד. ״זה גם קרוב לבית וגם שבוע-שבוע״, הוא אמר.

אמרתי לו שהדבר היחיד שאני מסכים לו עכשיו זה לראות קב"ן שיוציא אותי מכאן או שידחה לי את הגיוס, שיעשה איתי מה שנראה לו, לא אכפת לי מה יהיו ההשלכות, אני צריך להיות בבית עכשיו, חייב להיות בבית עכשיו. אמא שלי לא איפשרה לי לשקוע במוות של אבא. מהר מאוד הבנו שהחובות הכספיים לא מתו איתו. הדיכאון הכריע את אמא שלי, היא נכנסה למיטה ולא יצאה, לא לעבודה ולא לשום מקום. הייתי אכול דאגה אליה ולאחי הקטן, אלוהים יודע מה עובר עליהם עכשיו.

המפקד טען שלא ייתנו לי לראות קב"ן עכשיו, ושאחרי שכבר עברתי את שרשרת החיול אין שום סיכוי שהגיוס שלי יידחה, כי בפועל כבר התגייסתי ואני חייל לכל דבר ועניין. הוא ממש התחנן שאעלה על האוטובוס, נשבע שזאת ההצעה הכי טובה שאקבל. הוא ביקש שאסמוך עליו ושהוא לטובתי. הוא גם הבטיח לי שכשאסיים את הטירונות ואגיע לבסיס בבית לִיד, לא תהיה לי שום בעיה לראות קב"ן.

עליתי על האוטובוס. רציתי למות ובינתיים הסתפקתי בשינה חטופה. נרדמתי עוד לפני שהאוטובוס יצא מהבקו"ם, ואחרי כמה זמן התעוררתי בגלל הפלאפון שרטט לי בכיס המכנסיים. המספר שעל הצג לא היה מוכר ובכל זאת עניתי. זה היה אחי הקטן, שאמר שאני צריך להפסיק לדאוג לו, כי הוא כבר ילד גדול וכבר עבר כמה דברים בחיים שלו. שאלתי אותו מה זה הטלפון שהוא מתקשר ממנו, והוא אמר שזה טלפון ציבורי כי ניתקו את הקו בבית. שאלתי אותו מה שלום אמא, והוא אמר שהיא בסדר, רק עייפה, אז הוא נותן לה לנוח ודואג לה לכל מה שהיא צריכה. הוא גם אמר שהיא ביקשה ממנו להגיד לי שהיא מתגעגעת אלי ושאני חסר לה, ושהיא יודעת שאני לעולם לא אעזוב אותה, לא כמו אבא, שבמקום להתמודד כמו גבר בחר להתאבד.

"אתה יודע שאבא לא באמת התאבד, נכון?" שאלתי את אחי הקטן.

"אני כבר לא יודע כלום," הוא ענה.

 

* * *

 

צריך להיות ממש מיואש או ממש מטומטם כדי להתאבד דווקא באמצעות משאית. אבא שלי לא היה עד כדי כך מיואש ובטח שלא מטומטם. הוא גם לא התאבד, זה הכי לא מתאים לו. כנראה שסתם היה לו מזל רע. אם כבר, להיות במקום הלא-נכון בזמן הלא-נכון — לחצות כביש שולי בשטח עירוני בדיוק כשמשאית שאיבדה את הבלמים דוהרת לכיוונך — זה דווקא בול אבא שלי. מצבו הנפשי המעורער לא שיחק לטובתו. יש סיכוי טוב שעד עכשיו, שלושה חודשים בקבר, עדיין אין לו מושג מה פגע בו והפך אותו מאכל לתולעים בחלקת קבר צדדית בבית העלמין החדש בחדרה.

רוח אביבית חמימה נשבה מעל עצי המחט, ובכניסה לבית העלמין עמדו שני אנשים. הם היו זרים, זאת אומרת לא משלנו, המבוגר מביניהם טען שזה היום הכי יפה שהיה השנה, והשני הסכים איתו. ובכל זאת, למרות מזג האוויר הנוח, רק קצת יותר מעשרה אנשים הגיעו כדי ללוות את אבא שלי לבור. ניסו, אחיו הבכור, היחיד מארבעת אחיו ואחיותיו שנכח בהלוויה, ביקש לדקלם את "שחקי שחקי". הרגשתי שאזכור החלומות עלול להכביד עלי, וחוץ מזה, מה הוא עף עלינו עם התל-אביביוּת התרבותית שלו? מה לאבא שלי ול"שחקי שחקי"? אז שיקרתי ואמרתי לו שאמא ביקשה שיהיו כמה שפחות דיבורים מיותרים. ניסו עשה פרצוף נעלב, אבל לזכותו יאמר שהוא הבין עניין ולא עשה דרמה מיותרת. הוא כנראה תיאר לעצמו שהמחשבה על אבא שלי, אח שלו, מה שנשאר ממנו, קרוע לחתיכות בשר בתוך הטלית הגדולה של חברה קדישא, היא בלתי נסבלת עבורה, והבין למה היא רוצה שיטילו אותו לבור ויגמרו עם זה.

לפחות היה מניין, גם זה משהו. ניסו ואני קראנו עליו קדיש זריז. אמא שלי ואחי הקטן — שעוד לא הגיע לגיל מצוות — בכו מעל הבור. אני לא הזלתי אפילו לא דמעה אחת.

אבא שלי לא היה דברן גדול, אבל היו לו כמה סיפורים שהוא שחק עד העצם, סיפורים שמרוב ששמעתי אותם, די בכך שאעצום את העיניים והקול שלו עולה וצף מולי. אחד הסיפורים היה על ימיו האחרונים של סבא בבית החולים, כשהסרטן אכל לו בתיאבון גדול את האיברים הפנימיים בחלל הבטן; אחרי שכל הרופאים שבדקו אותו היו משוכנעים, ללא יוצא מן הכלל, שנותרו לו ימים ספורים לחיות. אז כשאף אחד לא היה בסביבה אבא שלי הגניב לו קוניאק אל מיטת חוליו. "אם הוא הולך למות, אז לפחות שימות מבסוט עם הקוניאק שכל כך אהב." הרופאים צדקו, סבא שלי באמת החזיק פחות משבוע, ובהלוויה שלו, ארבעת ילדיו שלא ביקרו אותו — אפילו לא פעם אחת — בזמן שהוא גסס בבית החולים, בכו ללא הכרה. והוא, שלא עזב את מיטת אביו מרגע כניסתו לבית החולים, לא הזיל דמעה אחת.

אבא שלי טען שהוא לא בכה אף פעם. אני יודע שזה לא נכון. אפשר להגיד עליו הרבה דברים, שקרן זה לא אחד מהם, ובגלל זה אני מאמין שהוא פשוט שכח את אותו ערב שישי שהוא הוריד לי סטירה בפעם הראשונה, וגם האחרונה, אחרי שהצקתי לאחי הקטן וצחקתי עליו שהוא שמן.

למרות שהוא הוריד לי וואחד סטירה, ולמרות שכבר עברו מאז שנים לא מעטות, אני זוכר בבהירות, כאילו זה קרה אתמול, שבכיתי מההלם שהוא הרים עלי יד ולא מעוצמת הסטירה. אין לי דרך לדעת, אבל אני משוכנע שזה מה שגרם גם לו להתחיל לבכות. אם לא הייתי משוכנע בכך, הייתי חושב שהוא בכה בגלל שהוא ראה אותי בוכה. אני יכול להבין למה הוא מחק את הרגע הזה מהזיכרון שלו, בכל זאת, זאת היתה הפעם הראשונה שהוא הרים יד על הבן שלו, דבר שלא חשב שיקרה לו לעולם. בתור אחד שקיבל סטירות על ימין ועל שמאל מאבא שלו, היה חשוב לו לא להיות אבא כזה לילדים שלו, גם אם כשסיפר על המכות שהוא חטף בתור ילד, הוא תמיד הצדיק את אבא שלו וטען שכל מכה שהוא קיבל הגיעה לו, ולא רק שאבא שלו לא היה מרביץ סתם, כי הוא היה איזה סדיסט או אדם אלים במיוחד, אלא שהמכות שהוא קיבל ממנו — בעיקר כשהוא תפס אותו פעם אחר פעם מסתובב עם כל מיני פושטקים שדירדרו אותו לפשע — הצילו את חייו, לא פחות.

 

תגובה אחת ל “יאללה מכות / פתיחת הסיפור "חייב לראות קב"ן" מאת רועי חסן”

  1. להגיב יאללה מכות says:

    […] ספרים" לרכישת ספר דיגיטלי באתר "עברית" לקריאה הפתיחה של הסיפור "חייב לראות קב"ן" מאת רו… לקריאה נוספת על משתתפי […]

השאר תגובה