29 ינואר

מבצע טורונטו / פתיחה

נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

 

1

גיא

בית הקפה שבו ישב הסיני היה מלא אנשים, וזה היה מצוין. חנן אמר להם מראש שככל שההמולה והצפיפות יהיו גדולות יותר, כך יהיה להם קל יותר לבצע את המשימה.

וזאת היתה משימה בהחלט לא קלה.

ברגע שגיא נכנס עם נועם ועם רועי אל בית הקפה רחב הידיים, הצמוד אל גינה פורחת, הוא חיפש בעיניו את חנן, ומצא אותו מיד, יושב ליד אחד השולחנות העגולים שבמרכז בית הקפה. בדרך אל השולחן של חנן, גיא הסתכל סביבו וסרק את יושבי המקום, כמו שחנן אימן אותם לעשות מרגע שקרא להם בפעם הראשונה לצאת למבצעים למען המוסד. להכיר את השטח במהירות ולָעומק, כלומר לדעת איך נראית הסביבה, מי האנשים שנמצאים בה, מי מהם עלול להוות איוּם, היכן ישנן דרכי מילוט למקרה הצורך וכל פרט חשוב אחר — כל הדברים האלה היו מאבני היסוד של העבודה החשאית, ובשלב זה גיא, נועם ורועי כבר היו מיומנים בהם מאוד.

אז גיא סרק בעיניו את בית הקפה. הוא ראה זוג קשישים, האיש עם שיער לבן בוהק והאישה עם שמלה פרחונית ולראשה כובע קש גדול, אפילו שהם ישבו בתוך בית הקפה ולא בגינה בשמש. הוא ראה שני גברים שאמנם לא לבשו חליפות, אבל נראו לו כמו אנשי עסקים. הוא ראה משפחה עם שני ילדים קטנים, בן ובת, ולרגע קצרצר היה נדמה לו שאלה שני הילדים הקטנים שנעלמו בירושלים, אלה שכל הארץ דיברה עליהם, אבל לא, אלה היו ילדים אחרים, ובכלל לא דתיים כמו הילדים שנעלמו. הוא ראה אישה יושבת לבד, לבושה יפה, ומולה ערֵמה גדולה של עיתונים, ושאל את עצמו אם היא מחכה למישהו או שסתם באה לשבת לבד בבית הקפה ביום האביבי והיפה
הזה.

כך או כך, הוא הסיק שאף אחד מהאנשים כאן אינו גורם עוין. הגורם העוין היחיד שישב בבית הקפה היה הסיני.

לאחר שהתיישב יחד עם נועם ועם רועי אל השולחן של חנן, שהגיע מוקדם כדי לתפוס מקום קרוב לסיני, גיא התפנה להתבונן בו, כמובן בלי לנעוץ בו מבט באופן גלוי מדי. הסיני נראה בן שלושים ומשהו, בערך בגיל של חנן, ולבש ז'קט ועניבה רשמיים. הוא ישב ושוחח עם אישה שנראתה מעט מבוגרת ממנו. על פי הדיווחים שקיבל חנן הם ידעו שהאישה הזאת ישראלית, מנכ"לית של איזו חברת הייטֶק שמפתחת מדפסות תלת-מְמד משוכללות, שהמוצרים שהן מייצרות מחזיקים מעמד גם בתנאים קיצוניים, למשל בחלל או בעומק
הים.

הסיני, שהיה המטרה שלהם במבצע הזה, הציג את עצמו כנציג משרד המדע של ממשלת סין. הוא יצא לסיבוב נסיעות בעולם כדי לפגוש מנהלים של חברות הייטק מובילות, כאלה שמעוניינות לשווק את המוצרים שלהן לסין ואולי גם לעזור לסינים עצמם בפיתוח סְטארט-אַפּים משלהם. אבל זה היה רק בכאילו. זה היה רק סיפור הכיסוי שלו. למעשה, הוא היה מרגל. מרגל שמוכרחים לעצור.

גיא הכיר היטב את פניו מהתמונות שחנן נתן להם, ועכשיו, כשראה אותו לראשונה פנים אל פנים, חשב לעצמו שהוא דווקא נראה איש נחמד ותמים. טוב, אחרי פרשת הבגידה שהם חוו בקהיר לפני כמה חודשים, גיא ידע היטב שאין שום אפשרות לדעת מהו אוֹפיים האמיתי של אנשים רק על פי המראֶה החיצוני שלהם.

הסיני והמנכ"לית דיברו במרץ, וגיא שאל את חנן בשקט אם לא הגיע הזמן להתחיל לפעול.

"לא," אמר חנן, גם הוא בשקט. "תן להם לשקוע עוד קצת בשיחה. אנחנו מוכרחים להיות בטוחים שהם לא ישימו לב לתרגיל הקטן שהכַנו להם."

גיא הינהן, וכמוהו גם נועם ורועי.

כולם השתתקו, וכמו תמיד ברגעים האלה — רגעים קצרים שבהם לא קורה כלום, כאילו מישהו לחץ על כפתור פּאוז בשַלָט — גיא מצא את עצמו מסתכל על נועם, שישבה פחות או יותר מולו. אלוהים, כמה היא יפה, הוא חשב, בפעם המיליון. כל כך יפה, וכל כך רחוקה. כשחזרו מקהיר, הוא רצה לדבר איתה על כל מה שקרה שם, רצה להסביר, אבל הוא הרגיש שהיא לא רוצה לדבר, שהיא מעדיפה להשאיר את הדברים כמו שהם. אז הם לא דיברו, וכך, בהסכמה שבשתיקה, הם נפרדו. זה הכאיב לגיא, ממש הכאיב לו בגוף, אבל הוא ידע שאין מה לעשות. כשנועם מחליטה משהו, זה סופי.

עכשיו הוא ממש הכריח את עצמו לנתק ממנה את עיניו, להפסיק בכוח את המחשבות עליה, וכמו כדי לעזור לו בזה, רועי פתח את פיו והחל לדבר.

"אז מה, חנן, עוד פעם רֵיאָל תנצח?"

הוא אמר את זה בקול רם יחסית, כלומר קול רגיל של אנשים שיושבים יחד בבית קפה. וטוב שכך, כי הם לא יכלו להמשיך לשבת כאן ליד הסיני והמנכ"לית ולשתוק. שתיקה כזאת יכולה להיות חשודה.

גיא לא התפלא שרועי בחר לדבר על כדורגל. מאז שגילו שחנן חובב כדורגל — כמעט הסימן הראשון הוודאי לכך שהוא איש בשר ודם ולא רק מכונת ריגול משומנת היטב — רועי אהב לדבר איתו על הנושא. היו לו די הרבה הזדמנויות לכך, כי מאז שחזרו מקהיר הם נכנסו לשגרה קבועה של אימונים, לפחות פעם בשבוע, לפעמים עם אלונה, הסגנית של חנן, ולפעמים בלעדיה. שוּלמית עֵילם, ראש המוסד, נתנה לחנן הוראה להמשיך לאמן אותם, "לשמור אותם בכושר", כפי שניסחה זאת, למקרה שהמוסד יזדקק להם שוב.

ועכשיו הוא נזקק להם שוב.

כי אם הסיני יצליח להתחמק עם התמונות שצילם, ייגרם לישראל נזק עצום. ואת הנזק הזה רק הם יכולים למנוע.

 

2

 

נועם

הבנים דיברו על כדורגל. נועם ניתקה קשב, וחזרה להסתכל על האנשים שישבו בבית הקפה.

כשהרימה את עיניה, היה נדמה לה שגיא מסתכל עליה, והיא מיהרה להסיט אותן למקום אחר. היא ידעה שגיא לא סובל אותה, וזה הכאיב לה. אבל לא היה שום דבר שהיא יכלה לעשות בעניין. כשחזרו מקהיר, גיא הבהיר יפה מאוד שהוא לא רוצה לדבר על מה שקרה, ובעיקר שהוא לא רוצה לשמוע שוב את השֵם "אופיר" לעולם, אז הם פשוט נפרדו. חוץ מהאימונים — שבהם שמרו כמובן על מקצועיות מלאה — הם לא החליפו ביניהם מילה, לא בבית הספר ולא בשום מקום אחר.

נועם הסתכלה החוצה דרך החלון הגדול שפונה אל הגינה האחורית. פרחים סגולים יפהפיים ליבלבו על העצים בעונה זו של השנה. בית הקפה כולו — שולחנות העץ הכהים, הקירות הצבועים בּוֹרדוֹ, האנשים שישבו כאן, שנראו כולם נינוחים ומחויכים ולבושים יפה, העצים הפורחים בגינה — נראה כאילו הוא נמצא באיזה מקום קסום בחו"ל. אבל הם לא היו בחו"ל, הם היו בארץ, באיזה מושב של עשירים לא רחוק מתל אביב. נועם לא התפלאה שהיא לא הכירה את המקום הזה. אמא שלה לא ממש ישבה איתה ועם אחיה הקטן בבתי קפה, בטח לא באמצע היום. באמצע היום אמא שלה ישבה מאחורי דלפק הקבלה במרפאת השיניים שבה עבדה, אצל הרופא ההוא שכמעט לא נתן לה ימי חופש. והיא עבדה גם עכשיו, בחופשת פסח, ותמשיך לעבוד עד סוף החופשה, כולל חול המועד.

כשחנן אמר להם שהם עומדים לבצע משימה דחופה בישראל, הם התפלאו. "אבל חשבנו שהמוסד עובד רק בחו"ל," אמר לו אז גיא. חנן הסביר שכן, זה די נדיר, אבל דברים כאלה קורים לפעמים. למשל, עכשיו.

נועם הציצה לרגע אל הסיני. היא ישבה בזווית שאיפשרה לה לראות את כולו, והיא שמה לב שאולי פניו נעימים ומחייכים בזמן שהוא מדבר עם המנכ"לית הישראלית, אבל רגל ימין שלו קופצת בעצבנות מתחת לשולחן.

ובַזמן הקצר הזה שבו נעצה בו מבט, היא ראתה משהו. משהו שהיה עלול לחבל בכל המבצע שלהם.

תוך כדי שיחה עם המנכ"לית, הסיני לקח את הטלפון הנייד שלו, שהיה מונח על השולחן לפניו, והסתכל בו לרגע. אולי הוא ראה בזווית עינו שמישהו מתקשר אליו או שהוא קיבל איזו הודעה. הוא הציץ לרגע בטלפון, הצצה קצרצרה, ואז, במקום להחזיר את הטלפון לשולחן, הוא הכניס אותו לכיס הז'קט שלו. לכיס!

אוי לא. הרבה יותר קל לקחת טלפון כשהוא מונח על השולחן. עכשיו, כשהוא בכיס, יהיה לה קשה הרבה יותר להוציא אותו משם בלי שהסיני ישים לב. איך היא תצליח לעשות את זה? והרי הטלפון הזה היה המפתח לכל המשימה שלהם. זה הטלפון שבו הוא צילם את התמונות, התמונות שאסור בשום אופן שיגיעו לידי ממשלת סין. לא טוב, לא טוב בכלל.

"חנן," היא אמרה בשקט, וקטעה אותו באמצע משפט כלשהו. "תקשיב, אהרוֹני הכניס כרגע את הטלפון לכיס."

"אהרוני" היה הכינוי שהם נתנו לסיני לצורך המבצע. את השם האמיתי שלו חנן אפילו לא אמר להם, ובשביל מה בעצם. הכינוי היה מספיק. חנן הציע את הכינוי הזה, על שם השֶף הישראלי ההוא שמתמחה באוכל סיני. נועם וחבריה עשו לו קצת פרצופים, כי זה לא נשמע להם כינוי מלהיב במיוחד, אבל עכשיו נועם הודתה לאלוהים — ולחנן — שהם לא בחרו בכינוי "צַ'יינָה-מֶן", שזה הכינוי שרועי הציע. רק היה חסר לה להגיד עכשיו בקול רם את השם "צ'יינה-מן" כשהסיני יושב במרחק מטר ממנה.

חנן הבין מיד מה הבעיה. כן, בהחלט היה קל יותר אילו הטלפון היה נשאר על השולחן. הוא נעץ בנועם מבט רציני וניער לרגע את תלתליו, בתנועה קלה שבקלות, כמו שעשה תמיד כשרצה להתרכז או כשצץ לו רעיון חדש.

"טוב," הוא אמר כעבור שנייה או שתיים של מחשבה. "קומי מהשולחן ותלכי לשם, לסל העיתונים. תעשי את עצמך כאילו את רוצה לקחת עיתון ולהביא אותו לשולחן, ובדרך תנסי לראות אם הכיס גדול מספיק כדי שתוכלי להכניס יד ולהוציא משם את הטלפון. אם לא, אנחנו בצרות."

נועם לא היססה אפילו לרגע ומיד קמה מהשולחן.

היא עקפה את השולחן שלהם מאחור, בדרך הארוכה יותר אל סל העיתונים, כדי שתוכל לבחון מהזווית הטובה ביותר את כיס החליפה של הסיני.

מיד כשהגיעה לנקודה שאיפשרה לה תצפית מושלמת על הכיס, היא הבינה שאין שום בעיה. הכיס רחב, וכל עוד רועי וגיא יצליחו למלא את החלק שלהם בתוכנית, לא תהיה לה בעיה להכניס יד ולשלוף משם את הטלפון.

עקרונית היא יכלה לחזור להתיישב, אבל זה היה עלול להיראות משונה ביותר — שהיא קמה פתאום מהשולחן, הולכת כמה צעדים ומיד חוזרת לשבת — ולכן היא המשיכה לצעוד לכיוון סל העיתונים, בדיוק כמו שחנן אמר.

כשהגיעה אל הסל, היא קטפה את העיתון הראשון בערמה ומיד חזרה אל השולחן.

בדרך היא הספיקה להציץ בכותרת הראשית של העיתון.

 

תגובה אחת ל “מבצע טורונטו / פתיחה”

  1. להגיב מבצע טורונטו says:

    […] ספרים" לרכישת ספר דיגיטלי באתר "עברית" לקריאת הפתיחה של הספר לקריאה נוספת על […]

השאר תגובה