16 ינואר

מרסו, חקירה נגדית / פרק ראשון

נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחבר

1

היום אמא עדיין חיה.

היא כבר לא אומרת כלום, אבל היא היתה יכולה לספר הרבה דברים. בניגוד לי, שמרוב שלעסתי את הסיפור הזה שוב ושוב, כמעט אינני זוכר אותו עוד.

כלומר, זה סיפור שקרה לפני יותר מחצי מאה. הוא קרה, ודיברו עליו הרבה. האנשים עדיין מדברים עליו, אבל אינם מזכירים אלא מת אחד — בלי בושה, אתה תופס, והלוא היו שניים, שני מתים. כן, שניים. למה לא מדייקים? כי הראשון ידע לספר, עד כדי כך שעלה בידו להשכיח את פשעו, ואילו השני היה אנאלפבית מסכן שאלוהים, כך נדמה, לא ברא אותו אלא כדי שיחטוף כדור וישוב אל עפר, אלמוני שאפילו לא היה לו די זמן להיקרא   בשם.

אומַר לך מיד: המת השני, זה שנרצח, הוא אחי. לא נשאר ממנו כלום. רק אני נשארתי כדי לדבר במקומו, יושב לי בבָּר הזה ומחכה לתנחומים שאיש לא יציע לי לעולם. אולי זה מצחיק בעיניך, אבל זו בערך השליחות שלי: להיות רוכל, למכור דממה של מאחורי הקלעים בזמן שהאולם מתרוקן. זו בכלל הסיבה שבגללה למדתי לדבר את השפה הזאת ולכתוב בה; כדי לדבר במקומו של איש מת, להמשיך קצת את המשפטים שלו. הרוצח נהיה מפורסם וסיפורו כתוב היטב, עד כדי כך שאינני מעלה כלל בדעתי לחקות אותו. זו היתה שפתו. לכן אני מתכוון לעשות מה שעושים בארץ הזאת מזמן שנהיתה עצמאית: לקחת אחת-אחת את אבני הבתים הישנים של המתיישבים ולבנות לי מהן בית משלי, שפה משלי. המילים של הרוצח והביטויים שלו הם רכוש נטוש שלי. ובכלל, כל הארץ זרועה מילים שאינן שייכות עוד לאיש ושרואים אותן בחלונות הראווה של החנויות הישנות, בַּספרים שהצהיבו, על פניהם של האנשים, או בגלגולן החדש בַּקריאוֹלית המוזרה שהדֶה-קוֹלוֹניזציה מייצרת.

ובכן, זמן רב עבר מאז שהרוצח מת וזמן רב מדי עבר מאז שאחי חדל להתקיים — חוץ מאשר בשבילי. אני יודע, אתה משתוקק לשאול שאלות מהסוג שאני מתעב, אבל אנא, הקשב לי בתשומת לב, בסוף אתה תבין. זה לא סיפור רגיל. זה סיפור שמסופר מסופו וחוזר לאחור אל תחילתו. כן, כמו להקה של דגי סלמון מצוירים בעיפרון. כמו כולם, גם אתה בוודאי קראת את הסיפור הזה כמו שסיפר אותו האיש שכתב אותו. כתיבתו משובחת כל כך, שהמילים שלו דומות לאבנים שסותתו בידי הדייקנות עצמה. הוא היה אחד שהקפיד מאוד על הדקויות, הגיבור שלך, הוא כמעט החיל עליהן את חוקי המתמטיקה. חישובים אינסופיים על בסיס של אבנים ומינרלים. ראית את אופן הכתיבה שלו? דומֶה שהוא משתמש באמנות השירה כדי לדבר על ירייה! עולמו נקי, מגולף באורו הבהיר של הבוקר, מדויק, חד, מצויר במשיחות של ניחוחות ואופקים. הצל היחיד הוא הצל של ה"ערבים", עצמים מטושטשים, לא מתאימים לסביבה, שייכים ל"ימים עבָרו", כמו רוחות רפאים, ואין להם שפה חוץ מקול החליל. אני אומר לעצמי שכנראה נמאס לו להתהלך סחור-סחור בארץ שאינה רוצה בו לא מת ולא חי. הרצח שביצע דומה לרצח של אוהב מאוכזב מארץ שאינו יכול לעשותה שלו. כמה הוא סבל בוודאי, המסכן! להיות ילד של מקום שלא הוליד   אותך.

גם אני קראתי את הגרסה שלו של העובדות. כמוך וכמו מיליוני אחרים. הכול היה מובן מהרגע הראשון: לוֹ היה שֵׁם של איש, לאחי היה שֵׁם של תקרית. יכול היה לקרוא לו "שתיים אחרי הצהריים" כשם שההוא קרא לכושי שלו "שֶׁשֶׁת". רגע בַּיום במקום יום בַּשבוע. שתיים אחרי הצהריים, זה טוב. זוּג' בערבית, השניים, הצמד, הוא ואני, תאומים, שמי שמכירים את הסיפור של הסיפור הזה היו בוודאי מתקשים לתאר לעצמם שהם היו קיימים בכלל. ערבי קָצר, היה ואיננו מן הבחינה הטכנית, חי שעתיים, ושבעים שנה מת בלי הפסקה, אפילו אחרי שנקבר. אחי זוּג' כאילו מונח תחת זכוכית: אף על פי שמת, נרצח, לא חדלים להזכיר אותו, משב רוח ושני מחוגים של שעון, זה שמו, שוב ושוב, וכך הוא חוזר ומשחק את מותו שלו מכדור שנורה בידי צרפתי שלא ידע מה לעשות ביומו ובשאר העולם שהוא נשא על גבו.

ולא רק זה! כשאני חוזר ומגלגל בראשי את הסיפור הזה, אני כועס — על כל פנים בכל פעם שיש לי די כוח לכעוס. הצרפתי הוא שמשחק בו את תפקיד המת ומספר בהרחבה איך איבד את אמו, ואיך איבד את גופו בשמש, ואיך איבד את גופהּ של מאהבת, ואיך הלך לַכנסייה ונוכח לדעת שאלוהיו נטש את גוף האדם, ואיך ישב ליד גופת אמו וליד גופתו שלו, וכו'. אלוהים אדירים, איך אפשר להרוג מישהו ולגזול ממנו אפילו את מותו? הרי אחי הוא שחטף את הכדור, לא הוא! מוּסא, לא מרסו, לא? יש משהו שמדהים אותי. אף אחד, גם לא אחרי העצמאות, לא ניסה לברר את שמו של הקורבן, את כתובתו, מי היו אבותיו, ומי ילדיו, אם היו לו ילדים. אף אחד. כולם יצאו מגדרם מרוב התפעלות מהשפה המושלמת הזאת שמלטשת את האוויר בזוויות של יהלום, וכולם הביעו את הזדהותם עם הבדידות של הרוצח והשתתפו בצערו בלשון הכי מלומדת בעולם. מי יוכל להגיד לי היום את שמו האמיתי של מוסא? מי יודע איזה נהר נשא אותו עד הים שהיה עליו לחצותו ברגל, לבדו, בלי עַם, בלי מַטֶה קסמים? מי יודע מה היה למוסא: אקדח? פילוסופיה? מכת שמש?

מי הוא מוסא? מוסא הוא אחי. זה מה שאני חותר אליו פה. לספר לך את מה שמוסא לא יכול לספר מעולם. כשפתחת את הדלת של הבר הזה, פתחת קבר, ידידי הצעיר. הסֵפר בתיק שלך? טוב, אם כך, הֱיה תלמיד וקרא באוזנַי את העמודים הראשונים…

הבנת? לא? אני אסביר לך. מאז שאמו מתה, אין לו עוד ארץ, לאיש הזה, לרוצח, והריקנות והאבסורד משתלטים עליו. הוא רובינזון שסבור שאם יהרוג את ששת שלו ישנה את גורלו, אבל הוא מגלה שהוא לכוד על אי ומתחיל ללהג בכישרון כמו תוכי שמרוצה מעצמו. "Poor Mersault, where are you?" קְרא את הצעקה הזאת פעמים אחדות והיא תישמע לך פחות מגוחכת, אני נשבע לך. אני מבקש זאת למענך. אני, אני יודע את הספר הזה בעל-פה, אני יכול לדקלם לך אותו מתחילתו ועד סופו כמו את הקוראן. את הסיפור הזה לא כתב סופר, כתבה אותו גופה. אפשר לדעת זאת מהאופן שבו הוא סובל מהשמש ומהבוהַק המסנוור של הצבעים ואין לו דעה על שום דבר חוץ מהשמש, הים והאבנים העתיקות. מההתחלה מרגישים שהוא מחפש את אחי. האמת היא שהוא מחפש אותו לא כדי לפגוש אותו דווקא, אלא בעיקר כדי שלא יצטרך לפגוש אותו לעולם. מה שמכאיב לי בכל פעם שאני חושב על זה הוא שהוא דילג מעליו וככה הרג אותו, הוא לא עמד וירה בו. אתה מבין, הפשע שלו נעשה באגביוּת נשׂגבה. הוא סיכל כל אפשרות להציג אחר כך את אחי כשהיד. השהיד בא זמן רב מדי אחרי הרצח. ובינתיים אחי נרקב, והספר הצליח מאוד, כידוע. לכן יגעו וטרחו כולם אחר כך להוכיח שלא היה פה רצח אלא מכת שמש.

חה, חה! מה תשתה? במקומות האלה מגישים את המשקאות הטובים ביותר אחרי המוות, לא לפניו. זו הדת, אחי, הזדרז, בעוד כמה שנים הבר היחיד שעוד יהיה פתוח יהיה בגן עדן, אחרי סוף העולם.

אסכם לך את הסיפור ואז אספר לך אותו: איש אחד שיודע לכתוב הורג ערבי שאפילו אין לו שֵׁם ביום ההוא — כאילו לפני שיָצא אל הבמה השאיר את שמו תלוי על מסמר. אחר כך הוא מתחיל להסביר שזה באשמת אל שאינו קיים ובאשמת מה שהתברר לו ברגע זה תחת השמש ומפני שהמלח של הים מאלץ אותו לעצום את העיניים. פתאום הרצח הוא מעשה תם ותמים וכבר איננו פשע, מפני שאין חוק בין שתים-עשרה בצהריים לשתיים אחרי הצהריים, בינו ובין זוּג', בין מרסו ובין מוסא. ואחר כך, במשך שבעים שנה, כולם עשו יד אחת להעלים מהר את גופת הקורבן ולהפוך את מקום הרצח למוזיאון חסר ממשות. מה פירוש השם מרסו? Meurt seul? מת לבד? Meurt sot? מת טיפש? לא מת אף פעם? לאחי, לוֹ לא נתנו את רשות הדיבור בסיפור הזה אפילו פעם אחת. ופה גם אתה, כמו כל קודמיך, הולך בדרך הלא-נכונה. האבסורד, אחי ואני נושאים אותו על גבינו או בבטן אדמותינו, לא האיש ההוא. אנא, הבן אותי היטב, אין בדברַי לא צער ולא כעס. אני אפילו לא מתחזה לאָבֵל, אלא… אלא מה? איני יודע. אני חושב שאני מבקש שייעשה צדק. אולי זה נראה מגוחך, בגילי… אבל אני נשבע לך שזה נכון. אני לא מתכוון לצדק משפטי, אלא לצדק של שקילת הדברים זה כנגד זה. וחוץ מזה, יש לי עוד סיבה: אני רוצה להסתלק מהעולם בלי רוח רפאים שילך אחרי. נדמה לי שאני מנחש למה אנשים כותבים את הספרים האמיתיים. לא כדי להתפרסם אלא כדי שיוכלו להיות בלתי נראים יותר ובו בזמן להתיימר שהם אוכלים את הגרעין האמיתי של העולם.

שתֵה והסתכל החוצה דרך החלון, הארץ נראית כמו אקווריום. טוב, טוב, גם אתה אשם, ידידי, הסקרנות שלך מגרה אותי. כבר שנים אני מחכה לך, ואם אני לא יכול לכתוב את ספרִי, אני יכול לפחות לספר לך אותו, לא? אדם ששותה חולם תמיד על אדם שיקשיב. זו חוכמת היום, כתוב לך אותה במחברת…

 

 

תגובה אחת ל “מרסו, חקירה נגדית / פרק ראשון”

  1. להגיב מרסו, חקירה נגדית says:

    […] לקריאת הפתיחה של הרומן […]

השאר תגובה