10 מאי

חזקים ברוסיה / פתיחה

נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

בחזרה לעמוד הספר

לקריאה נוספת על המחבר

 

פרולוג

 מה חשבתי לעצמי? אדם בגילי אמור לחזור בכל ערב הביתה, למשפחה שלו, לעזור לאשתו להאכיל ולקלח את הילדים, לראות חדשות, להתלונן קצת על המצב ולהזדקן. אדם בגילי אמור להיות אבא, בעל, שכן, אזרח, חבר בקבוצת ריצה, מנוי בקאנטרי, בעל כרטיס מועדון בסוּפר או שניים. אדם בגילי לא אמור להיות רוקר. אדם בגילי אמור לבלות את שעות הפנאי שלו עם חברים שעובדים בעבודה מסודרת, כאלה שאפשר לדבר איתם על קריירה, כסף, גידול ילדים, טריאתלון, מכונית מליסינג, ולהגיד להם משפטים כמו: "מי שקנה דירה באזור נס ציונה לפני חמש שנים עשה את עסקת חייו."

אדם בגילי לא אמור לאחד את הלהקה הגרועה שהיתה לו בתיכון, ולטוס איתה לסיבוב הופעות ברוסיה. הוא גם לא אמור להימשך בטירוף לבסיסטית יפנית. אני יודע שאנשים בוגדים, במיוחד אנשים בגילי, רק שהם עושים את זה בדרך כלל עם היועצת המשפטית הגרושה שעובדת איתם באותו המשרד, וזה קורה להם במסגרת איזה טיול גיבוש של החֶברָה לאילת, אחרי הופעה של סטנדאפיסט חצי-מוּכּר. לא במסגרת מסע מטורף באוטובוס ברחבי רוסיה, עם שני חברי ילדות ואבא של אשתך.

אבל את כל הדברים האלה, שאדם בגילי לא אמור לעשות, אני עשיתי. והכול התחיל מניסיון להגשים את החלום הבורגני: לקנות בית צמוד קרקע עם רצפת פרקט ומטבח מעוצב. מה באמת חשבתי לעצמי?

 

 פרק 1

 בית

 רחבת דשא ירוקה חוצצת בין הבית לרחוב השקט שבו הוא ממוקם, דלת הכניסה רחבת הממדים נפתחת לסלון רחב ידיים אך מתוכנן באופן מעודן שיוצר חללים אינטימיים. הרבה עץ משובח, רעפים אירופאיים אך מתאימים לסביבה, פרקט חום כהה משתרע בטבעיות על הרצפה. שום סימנים של עושר מנקר עיניים, אלא פיזור נכון של חפצים מקוריים ויפים, פסלים אותנטיים במידה הנכונה ותמונות שנאספו לאורך השנים ונטמעו בהרמוניה בקירות הבית כאילו היו כאן מאז ומעולם. מיסודות הבית.

אני מתבונן בבנות שלי יורדות יחפות במדרגות מחופות העץ גם הן. הן לבושות כותונות לילה קלילות עם ציורים ילדותיים בצבע פסטל רכים, והן בדרכן אלי כדי לברך אותי בלילה טוב, או להתמקח בחֵן על עוד כמה דקות של צפייה בטלוויזיה, ואז חוזרות לחדריהן שספגו כבר את ריחן העדין. נועם ריחן חילחל גם למזרנים, לבגדים הקטנים שבארונות, לשטיח הנעים שעליו אני יושב ומשחק איתן בסוף יום עבודה ובשבת בבוקר.

מִשְטח עץ בגינה האחורית הוא המקום שבו אשתי ואני מסיימים את היום, ושם אנחנו משוחחים, צוחקים, סופגים לתוכנו את השעות הטובות של נישואינו, נזכרים בימים שהכרנו, בטיולים שתוכננו ושהגשמנו.

בבקרים אנחנו מתעוררים כשחלון לבן גדול מכניס לתוך חדר השינה שלנו אלומות אור שסוננו דרך עליו הצפופים של העץ הוותיק אך המטופח שמולו. זהו בית גדול, אני צועד בו יחף, נהנה להרגיש איך המרקם שמתחת לרגלי מתחלף מנוקשותו החמימה של הפרקט לקרירות הנקייה של אריחי הקרמיקה, ואז רגלי שוקעות לתוך שטיח מפנק שמשתרע מקיר לקיר. אני הולך בביתי ומתענג כאילו אני עובר בין מדינות, משוטט בנועם מעיר לעיר, משייט בין פלאי עולם. כך אני מדמיין בית גדול. בית אמיתי. בית של גבר שעוד מעט יהיה בן ארבעים ושהצליח בחייו.

 

בַּפועל אנחנו גרים בדירת שלושה חדרים פלוס ממ"ד בפתח תקווה, בפרויקט מגורים למתפשרים צעירים, ומשלמים את המשכנתא עליה בעצב, כאילו היתה טקס פולחן נוצרי שאמור לייסר את המאמין כדי לחזק את אמונתו. כל תשלום מכביד, אבל מקַדֵם אותנו בדרך לבעלות על הדירה. לפי חשבון שעשינו, אם נרצה לקנות רבע דונם באזור נתניה, מרחק שעתיים נסיעה מהעבודות העצובות שלנו, ניאלץ לא לאכול במשך שנתיים ואז נמות. וכשנמות, קרוב לוודאי שניקבר בבית הקברות של פתח תקווה, אז בעצם לא עשינו כאן כלום.

יש לנו זה את זה וכמובן את הבנות, ואנחנו (אני לפחות) מאושרים באופן תיאורטי, שזה אומר שאם נשב לרגע ונחשוב באופן יזום על כל הדברים שהיו יכולים להיות גרועים יותר בחיים שלנו, נהיה באותו רגע מאושרים. אני בן שלושים ותשע, שזה אומר קירח, ואשתי בת שלושים וחמש, שזה אומר לא בת עשרים וחמש. המקצוע שלי הוא איש היי-טק. מעולם לא קראתם עלי כתבת פרופיל ב"דה מרקר", שמלווה בתמונה שלי במכנסי רכיבה, עומד ליד אופניים בעשרים אלף שקל, ולידה הכיתוב באותיות מודגשות: "הבנתי שהקצב המטורף של עולם ההיי-טק גובה ממני מחיר, והחלטתי לעשות למען עצמי. אני נוסע באופניים כל יום, ופעם בשנה אני חותך לאַשרם של אושו, שם אני מתעל את כל הרעל שהצטבר אצלי לעבודה רוחנית." בעצם אולי כן קראתם עלי פעם בעיתונות הכלכלית, אבל זה היה לפני בערך עשר שנים, כשאני ועוד כמאה חבר'ה צעירים עשינו דבר שעד אז איש לא האמין שאפשר לעשות בתחום ההיי-טק והננו-טכנולוגיה — פוטרנו. אנחנו היינו הראשונים ואחרינו הגיעו גלי הפיטורים הגדולים של סוף ימי הבועה. כבר אז התחלתי לחשוב שאולי ההחלטה שעשיתי, כשהלכתי ללמוד מחשבים, לא היתה השוס של המילניום. יש לי דוד שאמר לי כשהשתחררתי מהצבא, שהוא מאמין שכדאי לכל אדם, מבחינה כלכלית טהורה, לעבוד בדבר שבו הוא הכי טוב, כי אז יש לו הסיכוי הטוב ביותר לעשות כסף גדול.

"אם תוכיח לי שאתה מכין את הפלאפל הכי טוב בארץ, אני אתחנן לפניך לפתוח דוכן פלאפל," הוא אמר.

אני זוכר שאמא שלי התערבה מיד בשיחה ואמרה, "מה שדוד נמרוד מנסה בעצם להגיד זה שאם תוכיח לנו שאתה יכול להזיז רקמות מוח באופן הטוב ביותר, אז אנחנו מפצירים בך ללכת ללמוד רפואה ולהיות מנתח מוח, ולמה שלא תצליח בזה בעצם? הרי היית כל כך טוב עם הידיים בגן."

אז הלכתי ללמוד מחשבים. זה היה תחום שאף אחד, כולל אני, לא הבין בו מספיק כדי לקבוע שהוא פסול כמקצוע.

 

בעוד שנה אני חוגג ארבעים. שירי אשתי היא עורכת דין, והיא גם האדם שאיתו הכי הייתי רוצה לחלוק חצי דונם במרכז הארץ עם דשא מקדימה, עץ שמסנן את השמש והמון חללים אינטימיים למרות גודלו של הבית. אבל זה לא הולך לקרות. לא עם המשכורות שלנו ולא עם האופי שלנו. או שלי, ליתר דיוק. אולי לצד בעל אחר, האופי האמיץ יחסית של שירי היה בא יותר לידי ביטוי, והם היו משגשגים מבחינה כלכלית. אולי הם היו פותחים בית קפה מצליח שהיה הופך לרשת בתי קפה משגשגת, אולי הם היו מייבאים משהו מלפלנד ועושים הון. אני עושה את זה לפעמים, מדמיין איך היו נראים החיים של שירי עם גבר אחר. באף אחד מהדמיונות העצובים האלה הם לא גרים בדירת שלושה חדרים פלוס ממ"ד בפתח תקווה.

 

אני מחנה את המכונית בחניון של בית המשרדים שבו אני עובד ופונה לעבר הכניסה לבניין. תחושת המחנק של החניון מתחלפת בתחושת המחנק של המעלית, ואז בתחושת המחנק של חלל העבודה, שכאילו תוכנן בקפדנות מרושעת על ידי האדריכל שעיצב את כל הבניין הזה.

הכרטיס המגנטי שלי מדווח למי שיעבור על דוחות הנוכחות מאוחר יותר שאני כאן, כמו סטתוסקופ מודרני שמאשר שאני חי. כשאצא מפה יהיה חושך, והילדות יישנו. כך זה ימשיך עד שיום אחד אהיה בן חמישים וחמש, אם יהיה לי מזל ולא אפוטר לפני כן, והילדות שלי יהיו סטודנטיות או חיילות. זה הסיפור שלי. לא חטפו אותי בילדותי, ההורים שלי מעולם לא התעללו בי, לא הפכתי לנכה בפיגוע, שום דבר חריג. אני בסך הכול עובד מהבוקר עד הלילה, וחי בדירה בפתח תקווה. אני יכול להמשיך ככה עד סוף חיי. במידה מסוימת, אם להיות כן, הייתי מוכן להסתפק בזה אם מישהו היה מבטיח לי שזה לא ישתנה לעולם לרעה. שהבנות תמיד יהיו בריאות, שהמשכורות, גם אם הן די עלובות ביחס לעלות המחיה שלנו, ימשיכו להיכנס, שאשתי תמשיך לאהוב אותי, שאני לא אקבל סרטן.

הנורה במתקן שאליו אני מצמיד את הכרטיס המגנטי שלי משנה את צבעה מאדום לירוק, ואני פותח את דלת הזכוכית של המשרד ונכנס פנימה. אנשים חולפים מולי, ואני מיד מבחין שקצב הליכתם מעט שונה מהמקובל. במהלך השנים שאני בהיי-טק נוכחתי לדעת שיש הבעה קבועה על פניהם של האנשים שעובדים איתי, או ליתר דיוק סקאלת הבעות קבועה, שנעה בין שחצנות ביום טוב לשעמום ביום רע. אף אחת מההבעות שלמדתי להכיר ולשנוא במהלך השנים שאני בתחום, לא מופיעה על הפנים של האנשים שחולפים מולי עכשיו במסדרון. למעשה הם נראים כמי שראו הרגע נמר, אבל מעדיפים לא לדבר על זה. אני תופס את האדם הראשון במסדרון, שאני פחות או יותר מיודד איתו, ושואל אותו "מה קרה?"

הוא עונה מיד תשובה בת שתי מילים. הוא מתחיל לענות אותה עוד לפני שסיימתי לשאול, והדברים שלנו משתלבים זה בזה. אם מישהו היה מתמלל את השיחה הקטנה וההיסטרית שלנו מהצד, בלי לעשות הפרדה בין שני הדוברים השונים, היה מתקבל הטקסט הבא: מה, גל, קרה, פיטורים.

פתאום הרצפה מפסיקה להיות רצפה, התקרה מפסיקה להיות תקרה. הפנים העדינות של שתי הבנות שלי מופיעות לנגד עיני. המבט שלהן מאוכזב. אני נופל במהירות למטה מהקומה השישית של בית משרדים מכוער באזור התעשייה המחודש של פתח תקווה. ככה בטח הרגישו האנשים האלה במגדלי התאומים, התחושה שאין כלום מתחת. כמו השנייה הראשונה במעלית, כמו הרגע הזה שבו המטוס ממריא. הפרקט הדק, המלאכותי והשביר שעליו אני חי נסדק, ואני נופל.

לוקח לי כמה שניות להחזיר כל דבר למקום. אחד הפחדים הגדולים שלי השתחרר, והותיר את הגוף שלי קר מבפנים. בעוד שנייה בטח יֵצא רופא מהמעלית, ייגש אלי ויאמר, "מר אמיר גיל, תשמע, יש לך סרטן."

אין תגובות עדיין ל “חזקים ברוסיה / פתיחה”

השאר תגובה