31 אוגוסט

בית בגליל / פתח דבר / פרסום ראשון

נכתב ע"י 1 תגובה נכתב ב כללי

בחזרה לעמוד הספר

על המחבר

 

הקדמה

 החפץ ספרים

 "זה אחד הדברים המופלאים ביותר שאני מכיר; לצפות בנתיבו של ספר אמיתי: הוא עוקב ועוקב אחריך, ודוחק אותך לפינה ומכריח אותך לקרוא בו."  (כריסטופר מורלי, מתוך "חנות הספרים הרדופה")

 ימים ספורים לאחר שרכשנו את ביתנו בגליל, טיילנו, מרגלית ואני, בשכונת נוף כנרת שבצפת, ובירכנו את עצמנו על מזלנו הטוב. היינו חדורי התפעלות מהיופי. הכנרת דרשה כושר תיאור שלא היה לנו, והאוויר הצח דרש כושר נשימה שאין לי. אפילו כלבתנו נראתה כאילו אינה מסוגלת להכיל את השִמחה. לו היה לי זנב משלי, הייתי ודאי מצטרף לאושר הנעתו במעגלי גיל.

כיוון שאינני רגיל לחוש ולהביע שביעות רצון לאורך זמן, מיד חיפשתי משהו להתלונן עליו באמצעות קוצר רוחי ותכונותי החטטניות. טרוניה קלה ליוותה את פנייתי אל אוזנה הקשבת של מרגלית. "במקום כזה, בבית נעים כמו זה שעשינו לנו, זה יכול היה להיות תענוג גדול לשבת ולכתוב." מרגלית התעלמה מהצער שהתגנב לקולי וענתה לי קצרות: "אז שב וכתוב!" כהרגלי, הסברתי לה את מה שהיא יודעת: שאינני סופר ואין עלילות מתרוצצות במוחי; גם לא משורר אני ואין בראשי בתי שיר שמצפים להיגאל. מצד שני, אני איש של מילים ושל הומור ושל ניתוח, ואני אוהב לנסח את עמדותי בכתב. "עוד לא הבנתי מה הבעיה," היתממה רעייתי, כאילו צריך שתהיה בעיה כדי להתלונן. אמרתי לה שלעניות דעתי כבר הגבתי וכתבתי על כל הנושאים המרכזיים והחשובים בחיי. כתבתי על הפולניוּת בכלל ועל האמא הפולנייה בפרט, וכתבתי ספר הדרכה ואהבה לפריז, וכתבתי ספר אוטוביוגרפי על האמנות שלי, וכתבתי ספר מכתבים לידיד צרפתי על הישראליוּת שלי. ומה נותר לי? מרגלית הירהרה בדבר ולא מצאה תשובה מיידית.

כמנהגנו מדי יום כמעט, עברנו לדבר ולספר על הספרים שקראנו באותו הזמן. תוך כדי שיחה אמרה לפתע מרגלית: "אתה קורא כל כך הרבה, ולפעמים גם כותב ביקורות על ספרים לעיתון. למה שלא תכתוב יומן קריאה? סיפרת לי הבוקר עד כמה אתה מתענג על כל שורה בספר 'האחים קרמאזוב', על רוחב היריעה ועל כושר הבעירה ועל להט האהבה ועל עוצמת הוויכוח והאמונה ועל הטווח הלשוני והתרבותי שבתרגומה המופלא של נילי מירסקי… מדוע לא תפתח את כתיבת היומן ברשמי הקריאה של הרומן המופתי הזה?" הרעיון הישן, הלא מקורי והטוב שהעלתה מרגלית אילץ אותי לשוב למצב החדש והזר לי של שביעות רצון. באופן ברור ומיידי ידעתי שמאותו רגע והלאה יש לי עיסוק חדש — כתיבת יומן קריאה. הקשבתי לדבריה על "האחים קרמאזוב", אך במקביל התחלתי לנסח לעצמי את חוקי כתיבת היומן ואפיוניו.

ראשית כול, החלטתי שאני יוצא לדרך מנקודת הזמן שבה עלה הרעיון, בלי לקחת שום אחריות על ארסנל הספרים שיש לי ועל מה שקראתי בעבר, ובוודאי בלי שאנסה לבחור ולדרג את הטובים והחשובים מבין הספרים שקראתי. רק במקרים יוצאי דופן ומנומקים אשוב אל הספרייה שלי, אך בדרך כלל היומן יתנהל באופן כרונולוגי, בצמוד למסלול המקרים וההיתקלויות. הוא יהיה יומן של הווה מתמשך.

במקביל ל"האחים קרמאזוב" קראתי באותו הזמן כמה ספרים שעניינם ורקעם ראשית היישוב היהודי בארץ ישראל. חשבתי שראוי לי להתרגל למקומי החדש מול הרי הגולן, עם הכנרת מדרום והחרמון מצפון, באמצעות קריאת טקסטים שאמנם אינם מפנתיאון הספרות המקומית, אך הם כאלה שיצקו בטון על יסודותיו. כמאמין גדול בערכה וחשיבותה של גירסא דינקותא, אני יודע שאני לא באמת גדלתי על הרומנים הרוסיים הגדולים, אפילו לא על שלום עליכם או על עגנון. אני באתי מהקיבוץ, מ"הוא הלך בשדות". עם כל הגיחוך שבדבר, אני בא אפילו מלהקת הנח"ל, מ"חבורה שכזאת". חומרי הילדות שלי לקוחים רובם ככולם מהפרובינציה ומהציונות הנגרסת. אין ברירה אלא לדבוק במשפט הלא נשחק של שאול טשרניחובסקי: "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". אין למשפט המדויק הזה תחליף קליט. לכן ראיתי את עצמי מחויב לצאת לדרך מהשביל שליד הבית, תוך השתדלות להיתקל במעוררי מחשבה מוזמנים ומזדמנים. משם כבר תוביל הדרך לטווחים רחוקים וזרים יותר.

להבדיל מכתיבה ספרותית, זהו תענוג גמור לגלות במהלך כתיבת יומן קריאה, מישהו שכותב את הדברים טוב ומדויק ממך. הנה נורית זרחי בספרה "בצל גבירתנו" מתארת את בית ילדותי במהימנות מצמררת: "רמצו בה עדיין גחלי המהפכה, הרומנטיקה שבערה בנפש הרוסית הגדולה; סוג של תשוקה לעומקים שאפשר למצוא כמותם רק במחיצת אלה ששמעו את האופרה מן הרדיו של השכנים באין ידם משגת לרכוש משלהם; אלה שחזו בארצות רחוקות בספרי רומנים בלבד; אלה שבוער בנפשם ארמון רוח הניצב על עמודי הבורות-למחצה, תשוקה בלבד מעניקה להם צבע שלא מן העולם הזה."

 זרחי מצליחה לתאר לא רק את חסרונותיה ועליבותה של הפרובינציה, אלא גם את יתרונותיה, את קסמה ואת השטחים הבתוליים והצחיחים שעומדים לרשותה: "אנחנו, היודעים את שפת הצודקים, את חיי הצודקים, מה לנו ולשפה הזרה הזאת, לארמונות מקבת והמלט? טו בי אור נוט טו בי, שאלה בוגדת וגם נואלת. ההיות הוא העשייה."

 כולי מזדהה עם המשפט העברי המופלא והמקומם הזה: "ההיות הוא העשייה".

את מסע הקריאה הבלתי נגמר הזה התחלתי אפוא בהלוויה שנערכה בראש פינה ובדיבור על הפאתוס הציוני וכוחו שהיה נכון לזמנו. משם ניסיתי לעלות מדרגה ולהתיידד, ולו זמנית וחלקית, עם הקלישאות שבונות את חומותינו. צריך להכיר בעובדה שככל שנושא הוא חשוב, גדול ומרגש יותר, כך הוא מפיק מאיתנו תגובות דומות יותר, משוכפלות וקלישאיות. הקלישאה איננה אלא ביטוי למצב שבו המילים נעתקות מפינו, ומכיוון שאנו מוצאים צורך והכרח כואב או משמח לומר משהו, הרי אנחנו אומרים את המילים שכבר נאמרו. מצד אחד, אנו נמצאים במצב של דקלום היפנוטי, ומצד אחר אנחנו מגלים קשר עמוק, לא ביקורתי אלא המשכי ובלתי ניתן להתרה עם קודמינו בעבר הרחוק והקרוב. רק בזקנתנו אנו מסוגלים להיות נדיבים לעצמנו ולקבל את הדקלום העברי, כלומר את התורשה ואת הקשר הגנטי שלא אנחנו בנינו ולא עלינו להרוס.

תגובה אחת ל “בית בגליל / פתח דבר / פרסום ראשון”

  1. להגיב בית בגליל – יומן קריאה says:

    […] ספרים" לרכישת ספר דיגיטלי באתר "עברית" לקריאת פתח הדבר של הספר לקריאה נוספת על המחבר . . . נכתב על […]

השאר תגובה