07 יולי

גברת ורבורג / פרק ראשון

נכתב ע"י אין תגובות נכתב ב קטעים ראשונים

לחזרה לדף הספר
לקריאה על המחברת

 

 

פרק 1

משפחת סירקין

עד שמשפחת סירקין קנתה את הדירה מולנו, לא היה לי סיפור משפחתי. אמא היתה עקרת בית, בתקופה שעוד אפשר היה להשתמש במונח ללא חשש. עקרות הבית היו באופנה במחצית השנייה של המאה העשרים, וגם אם לא — לפחות לא היה להן במה להתבייש. לא כל האימהות היו עקרות בית. חלק מאימהותיהם של הילדים שהכרתי עבדו, אך רשימת המקצועות שלהן היתה קצרה ומובנת: אחות (ולא סייעת רפואית), פקידה (ולא מנהלת משרד ואחראית על תיאום ניהולי), מורה (מורות היו ויישארו מורות לנצח). אבא היה עורך דין, וגם בעניינו לא הייתי צריכה לטרוח על הסברים. הוא נראה כמו אבא, ונראה כמו עורך דין: לעבודה לבש מכנסי גברדין שחורים וחולצה לבנה מעומלנת ומגוהצת. מעולם לא נעל סנדלים מחוץ לבית אלא רק נעליים חצאיות שחורות. כשהיו מתבלות — היתה אמא קונה לו נעליים חדשות, בדיוק מאותו הדגם, בדיוק באותה החנות. כשהיה בבית בקיץ — לבש מכנסיים קצרים וגופייה. בחורף — מכנסי חאקי ארוכים, חולצת אריג משובצת ועליה אפודה. היתה בו גם גנדרנות. הוא גידל רעמת שיער שחורה מסורקת לאחור, ושפם שטיפח יחד עם הרעמה במספרה ברחוב אלנבי. הוא ענד שעון יד עשוי זהב והסיר אותו רק לכבוד מקלחת או שינה.

"את זוכרת את משחק השעון?" שאל אותי פעם אחי עמוס. דווקא זכרתי: אבא היה מסתיר את ידו מאחורי גבו ומבקש מאיתנו לנחש מה השעה.

"זה היה משחק משעמם," אמרתי, ועמוס התרגז: "זה היה משחק מעולה! עד היום אני יודע לנחש מה השעה, בדיוק של שלוש דקות. הנה," אמר והסתיר את ידו השמאלית מאחורי גבו, "תבחני אותי. מה השעה? נו, תשאלי אותי מה השעה." והמשיך להציק ולנדנד עד שנשברתי ושאלתי, ועמוס דייק בתשובתו כשהכריז: "חמש עשרים ושתיים!"

ימי העבודה של אבא היו מסודרים ומתואמים עם הנוהל הביתי. השכמה בשש וחצי לאב המשפחה ולילדיו. האם התעוררה קודם, וכבר לבשה שמלת בית רפויה, סירקה את שערה וביקרה בחנות המכולת. הביקור בשירותים ובחדר האמבטיה התבצע על פי סדר חשיבות יורד: אבי המשפחה ראשון, אחריו עמוס ואחריו אני. המשפחה התכנסה בדומייה מנומנמת סביב השולחן (פורמייקה משובצת בצהוב וירוק) לארוחת בוקר של חביתה, סלט, לחם שחור וגבינה לבנה. אבי המשפחה היה שותה בזו אחר זו שתי כוסות קפה נמס עם חלב. ילדי המשפחה היו מביטים בקפה בעיניים כלות, אך נאנסו לשתות כוס חלב, מטעמי בריאות, ולכן עד היום עמוס ואני שונאים חלב במסירות נפש.

המשרד של אבא, "יעקב קרוכמל ושות'", שכן ברחוב אלנבי, וכבר בשמו ניכרה תאוות ההידור של אבא: לא היו לו שום שות'. רק הוא, סטאז'ר ומזכירה. כיוון שגרנו ברחוב פיארברג, היה אבא חוזר הביתה מדי יום לארוחת הצהריים. סביב השולחן חיכתה לנו חקירה קצרה מצדו: מה למדתם? היו מבחנים? יש שיעורי בית? אם רצינו לדבר על משהו אחר — היינו צריכים לחכות עד שיחזור לעבודה. פינינו את הצלחות שלנו לכיור, אמא שטפה את הכלים והלכה לישון, או בשפתה: "לנוח קצת". כשהתעוררה — החליפה שמלת בית רפויה של בוקר בשמלת בית רפויה של ערב. שמלות הבוקר היו פרחוניות ושמלות הערב — מעוטרות בדגמים גיאומטריים.

לא ציפיתי לבידור בחיק המשפחה, ולכן לא התאכזבתי מחסרונו. עמוס זוכר שיחות ערות בשעת ארוחת הערב. הוא זוכר משפטים שלמים מפי אבא, וחוזר עליהם מדי פעם. "אף פעם אל תסמוך על אנשים שהנעליים שלהם לא מצוחצחות", למשל. את המשפט הזה גם אני זוכרת, בגלל אמא. מיד לאחר שאבא פסק את פסוקו, היא הרימה את עיניה מעל הצלחת שלה, השפילה אותן שוב ואמרה בנימוס: "למה?"

אבא הניח את המזלג והסכין. "מה אמרת?"

"שאלתי למה," ענתה אמא. "למה אסור לסמוך על אנשים שהנעליים שלהם לא מצוחצחות."

"כי זה מעיד," אבא עצר, ליטף את שפמו וקבע — "זה מעיד על רשלנות." אמא הסיטה פיסת חביתה מצד אחד של הצלחת לצדה השני.

"בכל זאת לא הבנתי," התעקשה אמא. ברור שלא היתה קנטרנות בקולה, כי את אבא היה אסור לקנטר. ובכל זאת, למרות בעיות הזיכרון הילדי שלי, אני זוכרת היטב רטט גופני של סכנה, וקול צפצפני — שלי — הממהר להתערב: "כי זה אומר שלא שמים לב, אז אם הוא אומר לך שהוא יעשה משהו — הוא לא יעשה כי הוא גם חשב שהוא יצחצח נעליים ולא ציחצח."

אבא הניח את המזלג, נעץ בי מבט בוחן ואז חייך בסיפוק.

"את רואה, לאה'לה?" אמר לאמא, "אפילו הילדה יודעת שאני צודק. אפילו לילדה הזאת יש היגיון בסיסי. היגיון בסיסי! אולי את צריכה ללמוד משהו מהילדה שלך, אה? במקום לדבר כאלה שטויות שאפילו את לא חושבת שהן נכונות."

"סתם שאלתי," אמרה אמא בשלווה, "כנראה שלא הבנתי. אני ממש טיפשה לפעמים. אבל הבת שלך הסבירה יפה מאוד את מה שהתכוונת ועכשיו אני מבינה. כל הכבוד, מתוקה. הסברת לי מצוין. את ילדה מאוד חכמה." היא חייכה אלי, ואני זוכרת עד כמה לא אהבתי את החיוך ההוא.

"את סתם עושה עניין," אמר עמוס אחרי שהכלים פונו ונשטפו. ישבנו על המרפסת וצפינו אל הרחוב. לא שהיה הרבה מה לראות, אבל בהיעדר אמצעי בידור ביתיים, קרי: טלוויזיה, נאלצנו להסתפק במרפסת. כיוון שהייתי ילדה — העליתי טיעונים ילדותיים:

"היא לא באמת התכוונה. היא כאילו הסכימה איתי אבל היא לא באמת הסכימה איתי. היא צחקה עלי."

"היא לא צחקה עלייך," התעקש עמוס, "וגם אבא לא צחק עלייך. את הסברת מאוד יפה ומאוד נכון."

"אז היא צחקה על אבא," אמרתי, ועמוס הזדעזע.

"השתגעת?" אמר, "אף אחד לא צוחק על אבא. בטח לא אמא."

ברחוב עבר זוג מבוגר עם כלב קטן. כנראה הרגישו שצופים בהם, ולכן נשאו עיניים אל הקומה השלישית. עמוס נופף להם בידו בשמחה, ולאחר היסוס קל החזירה לו האישה נפנוף.

"אני לא מבינה למה אתה עושה להם שלום," אמרתי לעמוס. "אתה לא מכיר אותם בכלל."

"בשבוע שעבר זרקתי עליהם מפה פצצת מים," אמר עמוס. "אני לא רוצה שהם יחשדו בי. יאללה, נפנפי."

אני מניחה שאנשים שונים מספרים לעצמם סיפורים שונים על הוריהם. אני יודעת שזה המצב אצל עמוס ואצלי. עמוס ראה משפחה, ואף פעם לא שאל את עצמו איזו משפחה בדיוק הוא רואה. הוא ידחה על הסף כל רמז לכך שגדלנו במשפחה שבה אף אחד מההורים לא חיבב את משנהו — גם היום עמוס לא מייחס חשיבות לחיבה בין בני זוג, למרות המסרונים הארוכים שהוא שולח לחבריו מדי ראש שנה עברי, ושבהם הוא תמיד מקפיד להתייחס לאשתו כאל דמות רומנטית בחייו. עמוס אינו דוגל ברומנטיקה, אלא בחיי המעשה. מבחינתו, העובדה שאבא ואמא לא התגרשו, לא הכו זה את זה וכמעט לא רבו, די בה כדי לקבוע שנישואיהם היו טובים, ושהם אהבו זה את זה במידה מספקת כדי לא להיפרד. בעיני אחי, גירושים מכל סיבה שהיא הם תמצית הכישלון. אלמנוּת היא סיפור הצלחה.

ההשקפות האלה משרתות אותו גם כשהוא בא לשפוט הורות. אני יכולה להוכיח לו עד מחר שאבא אהב אותו, אמא אהבה גבר אחר, ואותי — אף אחד לא אהב, אבל עמוס מסרב להתרשם, ואין לו כוח לנהל שיחות ארוכות בעניין. הוא חושב שזו בכיינות. כיוון שיש לי תואר אקדמי ומקצוע, כיוון שלקחו אותי לרופאים כשהייתי חולה ודאגו לי ליישור שיניים כשהיו עקומות, ברור שזכיתי להורות הטובה ביותר שבנמצא. את כל היתר הוא פוטר כקשקוש פסיכולוגי מיותר.

נגיד שעמוס צודק. מה שלא משנה את העובדה שאבא ואמא לא סבלו אחד את השני, שאבא היה מוכן לשמוע רק שני קולות בבית: את שלו, ולעתים את של עמוס. שאמא התנהלה מחדר לחדר בתפקוד מעשי מלא ומבלי להשמיע קול בכל עניין שחרג מניקיון, בישול ותכנון נופש משפחתי שנתי, שמעולם לא העזה להשמיע את דעתה אלא אם התאימה לחלוטין לדעתו של אבא, ושגם אז נשמעה ההסכמה כמו עלבון במסווה שאיש מלבדי לא קלט, ושהיא נולדה מחדש כדמות שיש מה לומר עליה רק אחרי שמשפחת סירקין עברה לגור בבניין. ועמוס יכול להרצות כמה שירצה על הבלי עולם הנפש ועל תקפות המעשה, אבל כשאמא שלך מתחילה ללבוש בגדים של ממש במקום שמלות הבית הרפויות והמגעילות שלה, כשהיא מתחילה ללכת למספרת נשים ולצבוע את שערה, כשהיא משאירה עלייך חותם שפתון כשהיא מנשקת אותך, למרות שלא השתמשה כמעט בשפתון קודם לכן ומיעטה מאוד לנשק אותך — את יודעת שמחלת הנישואים של הורייך התפרצה, ממש כשם שאת יודעת שהנשיקות הללו לא באמת נועדו לך.

משפחת סירקין נכנסה לחיינו כשהייתי בת אחת-עשרה ועמוס זה עתה חגג בר מצווה ואת עצמאותו בחדר החדש. הסירקינים נבראו למטרה אחת, והיא להוכיח אותנו על יומרותינו. גם הם, כמונו, כללו אב ואם ושני ילדים. גם הם גרו ברחוב פיארברג 32 בתל אביב, גם הם בקומה השלישית. חיים סירקין, האב, ניהל מחלקה בסולל בונה, ולמרות שכמו אבא שלי העביר את רוב שעות העבודה שלו ליד שולחן, הוא נעדר את רפיון השרירים המשרדי שאפיין את עו"ד יעקב קרוכמל. חיים סירקין היה גבר שזז, ובחן. פניו היו נקיות משפם, שערו גזוז קרוב אל הקרקפת, הוא הִרבה לחייך ונראה שהחיים באופן כללי משמחים אותו, ואם לא משמחים — לפחות משעשעים. לא היו לו מדים. לעתים ראיתי אותו במכנסי חאקי וחולצה בהירה, לפעמים במכנסיים כחולים וחולצה כהה, וכמעט תמיד עלה בריצה במדרגות וירד מהן בשלשות, גם אם סחב סל מלא מצרכים. בשונה מאבא, מדי פעם הלך חיים למכולת לבדו, ללא ליווי רעיה.

בעוד שחיים סירקין הסתמן מיד כטיפוס ידידותי, אשתו אסתר הפחידה. ובצדק: היא היתה רופאת ילדים. לא אחות, לא פקידה, לא מורה ולא עקרת בית. היא עבדה במחלקת ילדים בהדסה ברחוב בלפור, אבל במסגרת יחסי השכנות הטובה ידעו דיירי הבניין שבשעת חירום הם מוזמנים להיעזר בה בביתה. ומובן שהמונח "שעת חירום" תפח מיד להכיל כאבי ראש, כאבי שיניים ותחלואה יומיומית של הילדים ושל הוריהם.

בניגוד לאמא שלי, אסתר סירקין ניחנה בחוש לדיוק. הבגדים שלבשה נראו כאילו נבחרו מתוך כוונה מלאה לנוי, ולא בהכרח לנוחות. את דעותיה הביעה בבירור: דלקת גרון, דלקת אוזניים, הצטננות, אנטיביוטיקה, אדים, רופא שיניים. כשהיתה שואלת אותי איך אני מרגישה, ידעתי שעלי לענות איך אני מרגישה באמת. לפעמים היא רבה עם בעלה, וכיוון שגרו דלת מולנו, ידענו על שום מה: חיים איחר, חיים בילגן, חיים קבע עם חברים בלי לשאול אותה אם נוח לה, והשיא: חיים דיבר לא יפה לאחד הילדים. אבא היה בבית כשהריב המסוים הזה התנהל, ולא היה גבול לזעזוע המוסרי שהביע באוזנינו.

"אני לא מבין!" אמר, "איזה מין דיבורים אלה? איזה מין התנהגות זאת? ועוד לצעוק שהשכנים ישמעו. ולא תגידי סוחרת דגים בשוק. לא! רופאה! ככה היא מדברת אל הבעל שלה? והוא מרשה לה?"

וכשאמא הסכימה איתו, כמו תמיד, ממקומה ליד הכיור, היה נדמה לי שרק אני יודעת שמה שרצתה באמת היה להעיף על אבא את הסיר שסיבנה.

הטינה שרחש אבא למשפחת סירקין לא היתה נטולת בסיס או רקע היסטורי. בעיניו הם ביזו אותו עוד לפני שהספיקו להכיר אותו ולהתרשם מאישיותו הכובשת. ביום שבו עברו בני סירקין לבניין, אמא כבר התייצבה אצלם עם עוגה שאפתה והזמינה אותם לארוחת ערב.

"חשבתי שהם בטח עייפים מהמעבר, ולא נחמד לבשל לפני שכל הארגזים מפורקים," הסבירה לנו כשישבנו ארבעתנו לאכול.

"אז למה הם לא פה?" שאל אבא בזעף. לא שהיתה לו סבלנות לאנשים חדשים, אבל כיוון שהחליט להתייחס לדיירים החדשים במידה אצילית של הכנסת אורחים, דחיית ידו המושטת לא נעמה לו. מבטה של אמא הצטעף משום מה.

"הם אמרו שהם ישמחו לבוא, אבל שהם דווקא החליטו לנצל את כל הבלגן ולעשות מין פיקניק בבית. הם חשבו שזה משעשע. האישה מאוד נחמדה," הוסיפה אמא. "היא רופאה. וגם הילדים נחמדים. אחד קצת יותר גדול מעמוס, ואחד בגיל שלך," פנתה אלי. "אולי אפילו תהיו באותה כיתה."

דומייה נפלה על השולחן. לכבוד האורחים שלא הגיעו, בישלה אמא ארוחת ערב חגיגית מהרגיל. פשטידת בצל החליפה את החביתות, אל סלט הירקות הצטרפו סלט כרוב וסלט גזר, ובמקום הלחם — זכינו בלחמניות. ובכל זאת לא נראה שמישהו מאיתנו נהנה. אחרי הכול, דלת לידינו העדיפו אנשים לאכול על הרצפה במקום ליהנות מהאירוח המפנק שלנו.

"והאבא?" שאל אבא לבסוף, "איך הוא?"

אמא נאבקה לנסח חוות דעת ולבסוף החליטה על, "הוא בסדר", וחזרה לנבור בפשטידה שלה. "דווקא מזל שהם לא באו," אמרה, "לא כל כך הצליח לי. כשהם יבואו אני אעשה משהו אחר."

אחרי האוכל פרשו ההורים, כמנהגם, לסלון לראות מבט  לחדשות בטלוויזיה החדשה שאבא הסכים סוף-סוף לקנות, בעקבות הפצרות רבות מצד ילדיו הנודניקים. עמוס ואני נותרנו במטבח עם המשימות הקבועות: לפנות את הכלים, להדיח ולנגב אותם, ולסכם את אירועי הערב.

"אני דווקא שמח שהם לא באו," קבע עמוס. "איפה היינו מושיבים פה עוד ארבעה אנשים? היינו צריכים לפתוח את השולחן בסלון, ולהתחיל להתעסק עם הסרוויס החגיגי. גם היו מכריחים אותנו להתלבש יפה."

"אני חושבת שהיה יכול להיות נחמד," אמרתי, ועמוס התעצבן מיד.

"מה נחמד? לשטוף פי שתיים צלחות? יותר מפי שתיים — אמא בטח היתה מגישה את הסלטים על צלחת של מנה ראשונה, ואולי גם היו פותחים בקבוק יין ואז היינו צריכים לשטוף גם כוסות יין, ואבא היה עומד לנו על הראש כי אנחנו לא עושים את זה כמו שצריך."

נאנחתי. משפחתנו לא נמנתה עם גדולי המארחים. אבא לא אהב שאנשים מסתובבים לו בבית. גם עמוס נאנח.

"ואת יודעת מה הכי גרוע? שהם שכנים — ברגע שהם יתחילו לבוא אלינו, אנחנו נצטרך להתחיל לבוא אליהם, ולא נוכל לריב איתם, כי הם גרים ממש לידינו. אני מבין למה אמא הלכה אליהם להגיד שלום ולשאול אם הם צריכים משהו. אבל מה היא מזמינה אותם לבוא אלינו כבר על ההתחלה?"

ניסיתי להעיר משהו על נימוס, אבל עמוס לא נתן לי הזדמנות להשלים את ההערה.

"וזה לא שאלה השכנים החדשים הראשונים שנכנסים לגור פה. למשפחת מרדכי היא הביאה עוגה, ולמשפחת ורדי גם. היא לא הזמינה אותם אלינו."

"היא שותה קפה לפעמים עם מרסל מרדכי," אמרתי. "לפעמים אני חוזרת מבית ספר והיא כאן."

עמוס התנער בבוז: "במטבח. ורק היא. בלי הבעל. לא נחשב."

גמרנו לייבש את הכלים והצטרפנו להורים בסלון, שם ישב אבא בכורסתו הגדולה, אמא — בכורסה קטנה יותר, ושניהם נעצו עיניים במסך. עמוס ואני התיישבנו על הספה והצטרפנו לשתיקה הכללית. אחרי כמה דקות פנה אבא לאמא ושאל:

"ואמרת שהם אוכלים טונה מקופסה?"

"ככה הם אמרו. הם אמרו שהם יפתחו כמה קופסאות שימורים ויאכלו ככה סתם, על לחם," השיבה אמא. עמוס נשף קלות לעברי. אולי גם הוא חשב, כמוני, שמשפחת סירקין נהנית כרגע יותר מאיתנו.

 לאסתר וחיים סירקין היו שני בנים, ובזכות הצעיר מביניהם לא הערצתי את המשפחה יותר מדי. שמו היה אמיר, הוא הצטרף לכיתה שלי בבית הספר, והוא היה מוזר. לא שחסרו ילדים מוזרים בכיתה: עדי פיינשטיין היה מתנדנד על הכיסא במשך כל השיעורים, ולפחות פעמיים בשבוע נשלח להתנדנד בכיתות אחרות. בסופו של דבר נשלח לארץ הגזרה של המופרעים — תיכון מקצועי. והיתה סמדר גל, עם ההורים הגרושים והשיער המוזנח. ליאת יצחקי, שהיו לה שיער בלונדיני ואבא חבר כנסת, פתחה את יומן בית הספר של סמדר, וגילתה בו קללות מפורטות מאוד על רוב בנות הכיתה. ברור שעשו עליה חרם, ואני התלבטתי אם להצטרף אליו, כי עלי היא לא כתבה כלום. בסופו של דבר הצלחתי לתפוס אותה בסתר ואמרתי לה שאני רק אעשה את עצמי שאני בחרם עליה, אבל לא באמת. חשבתי שהקללות שלה מצחיקות, ועם רובן הסכמתי. סמדר נעצה בי עין קרירה ואמרה: "למי אכפת בכלל אם את עושה עלי חרם או לא? את בעצמך מוחרמת, רק אף אחד לא סיפר לך."

אמיר סירקין היה מוזר יותר מעדי ומסמדר. הוא התפאר שאמא שלו רופאה, הזמין אליו — לשווא — ילדים שבקושי זכרו את שמו, בכה כשהעליבו אותו או כשנפל בשיעור התעמלות, הצביע כל הזמן, גם אם לא ידע את התשובה לשאלות של המורה רינה, ואפילו לה נמאס ממנו, למרות שכמו כל המורות גם היא אהבה ילדים שמשתתפים. אמיר סירקין היה ילד עלוב. אחיו ניר לא.

אין תגובות עדיין ל “גברת ורבורג / פרק ראשון”

השאר תגובה